חיפוש בתוכן האתר

הפקרות דקדושה - נקודה מעובדת משיעור ט"ז שבט ע"ח הדפסה דוא

בע"ה

הפקרות דקדושה

הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

הדעת האנושית: דעת קונה ודעת מקנה

בבריאת האדם נאמר "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"[ב]. רש"י מסביר "אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודבור" – שלמות האדם היא בהיותו בר דעת (ודעת זו גם באה לידי ביטוי בדבור, "דעת גניז בפומא", על שמו נקרא האדם "מדבר").

מעבר לחוית הדעת-המודעות, פעולתה העיקרית של הדעת – המייחדת את האדם מכל בהמה וחיה – היא פעולת הקנין. אפיון עצמי של אדם בר-דעת[ג] הוא הבעלות – בעוד שחיות אינן בעלות רכוש, האדם, בהיותו אדם, עסוק בבעלותו על רכוש, בהרגשת הבעלות הזו (שנותנת לו קיום וממשות[ד]) וביכולתו להעביר בעלות זו בפעולות של מכירה וקנין. הדעת עצמה היא הדבר העיקרי אותו צריך האדם לרכוש בחייו – "דעת חסרת מה קנית, דעת קנית מה חסרת"[ה] – וכל הקנינים תלויים בכח הדעת, שהרי בכל פעולת קנין נדרשת "דעת קונה" ו"דעת מקנה".

כחו של האדם הוא בקניניו ועיקר עבודת ה' שלו היא היכולת להקנות את עצמו ואת כל אשר לו לה' – לקיים "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[ו], "'ובכל נפשך' אפילו הוא נוטל את נפשך, 'ובכל מאדך' בכל ממונך"[ז]. היהודי הראשון – אברהם אבינו – היה הראשון שכינה את ה' "קֹנה שמים וארץ"[ח] ובעבודתו "הקנה להקב"ה שמים וארץ"[ט]. וכך, עבודת החיים של כל יהודי היא בירור ניצוצות והקנייתם לה', המשלם לו במיטב[י].

להפקיר את עצמי לה'

אכן, עם כל מה שהקב"ה בטובו ובחסדו משלם שכר ליהודי על כך שהוא מקנה לו שמים וארץ בכלל ואת עצמו בפרט, הרי אליבא דאמת הכל משלו – "תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'[יא]"[יב]. ממילא מובן שעבודת ההקניה לה' אינה 'מסחר' במובנו הפשוט – תן-וקח בו האדם מקיים "יש מפזר ונוסף עוד"[יג] ובאופן מושכל הוא עסוק בצבירת קנינים והעצמה אישית – אלא נתינה חד-צדדית, מסירת תחושת הקנין האישי לה' מתוך התודעה שאליבא דאמת הכל שלו.

יתר על כן, מכיון שהכל ממילא של ה', נכון יותר לתאר את המסירה הזו כהפקר (ולא כמכירה או אפילו מתנה מהאדם לה') – ברגע שהאדם יפקיר את עצמו ואת כל אשר לו לה', ישחרר את תחושת הבעלות המאפיינת אותו מעצם מהותו, יחזרו כל הקנינים לבעליהם המקורי, הקב"ה (כשם שהגילוי "כי לי הארץ"[יד] נובע ממילא מתוך השמיטה והיובל בהם האדם מפקיר את הארץ).

כל יום אנו פותחים בהודיה לה' על נתינת הנשמה הטהורה בנו – "אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא וכו'" – ולאחר פירוט ירידת הנשמה לגוף אנחנו מזכירים גם ש"אתה עתיד ליטלה ממני [ולהחזירה בי לעתיד לבוא]". המשכיל על דבר מבין כי "מאחר שאתה נפחתה בי ואתה עתיד ליטלה ממני לכן מעתה אני מוסרה ומחזירה לך... וכמו שכתוב אליך ה' נפשי אשא[טו]"[טז].

תכלית ההתמסרות-ההפקרות לה' אינה מיתה ח"ו – שהרי רצון ה' הוא "'וחי בהם'[יז], ולא שימות בהם"[יח] – אלא קיום הפסוק "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך"[יט]. לאדם נדמה שהוא בעל הבית על עצמו – הוא עם 'ידים על ההגה' – ובכך הוא מאפיל על השגחתו הפרטית של ה'. רוב הקשיים והמשברים הנפשיים נובעים מהמתח והתסכול הכרוכים בחוית הבעלות של האדם על חייו, כאשר מתגלה לו שהוא לא מצליח לשלוט בחייו ולנהל אותם כפי שהיה רוצה. לכן, העצה הראשונה לבריאות הנפש – אותה צריך לתת האדם לעצמו וגם לזולתו – היא "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך", השלך את עצמך כתינוק בחיק אמו האוהבת, הדואגת לכל צרכיו. הורדת האדם את ידיו מהשליטה במציאות חייו ומסירת-הפקרת עצמו לה' היא הרפיה מרפאת המשחררת אותו מכל המתחים ומאירה שטחים אפלים מחייו באור האמונה וההשגחה הפרטית – עבודת ההפקר מגלה את השראת השכינה בחיי האדם.

מדרגות של הפקר

על פי הלכה די באמירת שלש מלים – 'הרי זה הפקר' – כדי להפקיר חפץ ולשחרר אותו מבעלות האדם. אכן, ההבנה העיונית מה מעמדו המשפטי-של החפץ שהופקר – וממילא מה מהותו הפנימית של דין הפקר – כרוכה בלמדנות מעמיקה. ניתן לזהות ארבע ואפילו חמש שיטות בהבנת דין הפקר:

לדעה אחת, גם לאחר ההפקר החפץ נשאר (באופן מסוים) ברשות המפקיר, אך הכרזת ההפקר היא מעין נדר שהמפקיר לא ימנע מאף אחר ליטול את החפץ מרשותו ולזכות בו לעצמו (והוא מחויב לעמוד בהכרזת ההפקר מדין "לא יחל דברו"[כ])[כא].

אכן, לפי שאר הדעות הפקר הוא סוג של קנין, המוציא את החפץ מרשות האדם (ובניגוד ליאוש, בו האדם מסלק עצמו מהבעלות על החפץ, באופן סביל יחסית של סילוק דעת, בהפקר האדם מסלק את החפץ מבעלותו באופן פעיל, בכח הרצון שלו – יש מעלה גם בעצם היאוש של האדם מקניני העולם הזה[כב], אך היאוש נוגע בעיקר לקניניו של האדם, ואילו מסירת האדם את עצמו לה' היא רצונית וחזקה יותר). מה קורה עם החפץ ברגע שהוא מופקר ויוצא מרשות האדם?

לדעה אחת[כג], החפץ המופקר יצא מרשות האדם ועבר למציאות היולית של 'אין' – הוא לא נמצא כעת בשום רשות, עד שיבוא אדם אחר ויזכה בו.

לדעה שניה[כד], ה'הפקר' הוא רשות בפני עצמה, בדוגמת 'הקדש' – כאשר אדם מקדיש חפץ הוא נעשה מיד לרכושו של ההקדש (כמונח ב"בי גזא דרחמנא"[כה]), וכיוצא בכך כאשר אדם מפקיר חפץ הוא נמצא ברשות ההפקר.

לדעה שלישית[כו], ההפקר מוציא את החפץ מרשות היחיד של האדם לרשות הרבים. דעה זו עצמה מתחלקת לשני אופני הסבר – בעלות הרבים על החפץ היא בכח, באפשרות של כל אחד ואחד לזכות באותו חפץ, או שעד לזכיה של פרט מסוים בחפץ הוא שייך בפועל לרבים.

את הדעות במהות ההפקר ניתן לסדר ב"סוד הוי'" מלמעלה למטה: בכתר (קוצו של י) החפץ המופקר עדיין נמצא ברשותי, אך באופן רחוק ועל-מודע; בחכמה (י) החפץ המופקר נמצא ב'אין', בסוד "והחכמה מאין תמצא"[כז]; בבינה (ה עילאה) החפץ המופקר נמצא ברשות-מקום של הפקר, בסוד "ואי זה מקום בינה"כז; במדות ובמלכות (ו ו-ה תתאה, "והנגלֹת לנו ולבנינו"[כח]) החפץ יוצא לרשות הרבים – בכח (במדות הלב, העולם הפנימי) או בפועל (במלכות):

  קוצו של י     הפקר כנדר

            י        הפקר כהעברת החפץ ל'אין'

            ה       הפקר כהקדש

            ו        הפקר כמעבר לבעלות הרבים בכח

            ה       הפקר כמעבר לבעלות הרבים בפועל

הדירוג מלמעלה למטה נכון כאשר מדובר בהפקרה המוציאה את החפץ מרשות האדם אל העולם החיצוני לו, אך כאשר מדובר בהפקרת האדם את עצמו לה' הכל מופיע ב"חותם המתהפך": מהמדרגה בה האדם נכון לוותר על בעלותו, ממתין שה' יאסוף אותו אליו ו'נודר' שהוא לא יעכב – דרך מסירת עצמו ל'אין' היולי, או לרשות של 'הפקר' ממנו יאסוף אותו ה', או אף מוסר את עצמו לה' 'בכח' – ועד למדרגה בה האדם מפקיר את חייו בפועל לרשותו של ה', וד"ל.

 



[א] נקודה מעובדת משיעור ט"ז שבט ע"ח. נרשם על ידי איתיאל גלעדי.

[ב] בראשית ב, ז.

[ג] בניגוד לשוטה "המאבד כל מה שנותנים לו" (חגיגה ד, א) משום שאין בו את הדעת לתחושת בעלות.

[ד] כדרשת חז"ל (פסחים קיט, א; הובא ברש"י עה"פ) על "היקום אשר ברגליהם" (דברים יא, ו) – "זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו" – ולעומת זה "עני חשוב כמת" (רש"י לשמות ד, יט – ובכ"ד – עפ"י נדרים סד, ב).

[ה] קהלת רבה ז, לב (וראה נדרים מ, א).

[ו] דברים ו, ה.

[ז] ברכות פ"ט מ"ה.

[ח] בראשית יד, יט (וראה תנדב"א זוטא פכ"ה).

[ט] תנחומא שמיני ב (ובכ"ד).

[י] ראה באורך ובעומק בדרך מצותיך במצוה לדון במקח וממכר.

[יא] דהי"א כט,  יד.

[יב] אבות פ"ג מ"ז (וראה באורך בתחלת המאמר "פרק בעבודת ה'" בספר לב לדעת).

[יג] משלי יא, כד.

[יד] ויקרא כה, כג.

[טו] תהלים כה, א. פסוק הוא הפתיחה של נפילת אפים – פסגת התפלה, בה עולים עוד למעלה מעולם האצילות לו שייכת תפלת העמידה, וד"ל.

[טז] תניא פמ"א (ונתבאר בכ"ד בלקו"ת ובדרך מצותיך שם).

[יז] ויקרא יח, ה.

[יח] יומא פה, ב (ובכ"ד).

[יט] תהלים נה, כג.

[כ] במדבר ל, ג.

[כא] רוב האחרונים סוברים שזו דעת הרמב"ם.

[כב] כמוסבר ב"שער היאוש" בספר מבחר הפנינים.

[כג] שהיא ההסבר הפשוט לדעת רוב האחרונים.

[כד] המובאת בדרכי משה (דרך הקודש, דרך הקנינים) ובשיעורי רבי שמואל.

[כה] ר"ה ו, א. חולין קלט, א.

[כו] שמופיעה בצפנת פענח.

[כז] איוב כח, יב.

[כח] דברים כט, כח.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

מסרוני פוש

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2018. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com