חיפוש בתוכן האתר

מ"אחור לאחור" ל"פנים בפנים" מיניה וביה - נקודה מעובדת משיעור ד' שבט ע"ח הדפסה דוא

בע"ה

מ"אחור לאחור" ל"פנים בפנים" מיניה וביה

ביאור ב"באתי לגני" אות ח

הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

מ-ד ל-ה – מ"אחור באחור" ל"פנים בפנים"

בתחלת אות ח' במאמר "באתי לגני" (הנלמדת בשנה זו) מדבר הרבי הריי"צ אודות הפיכת האות ד ל-ה (ולעומתה הפיכת האות ר ל-ק) – בכח עבודת הצדקה – ומבאר שזהו מעבר מיחוד אחור באחור (ב-ד, בה נקודת ה-י נמצאת מאחור) ליחוד פנים בפנים (ב-ה, בה נקודת ה-י עוברת קדימה):

והנה בקדושה נעשה מאות ד' ה', ובסט"א נעשה מר' ק', דה' הרי יש בו ג"כ אות יו"ד מלפניו והוא רגל השמאלי דאות ה', אלא שהוא מלפניו, ובדלי"ת הוא מאחוריו, והיינו שמורה על אופן היחוד, דאות ד' מקבל מאות ג' שקדם אליו, והוא יחוד אחור באחור, ובאות ה' היו"ד מלפניו, שהיחוד הוא בבחינת פנים בפנים, וזה נעשה ע"י הצדקה. וכדאיתא בכתבי האריז"ל דצדקה הוא צדק ה' שמאות ד' נעשה ה', וכמארז"ל ג' ד' גמול דלים, שהד' מקבל מהג' ועי"ז נעשה אות ה'...

מלשון אדמו"ר הריי"צ משמע בפשטות שהיחוד אחור באחור הוא בין ה-ג ל-ד, הגומלת חסד עם הדלים[ב], וכאשר ה-ד מפנימה את שפע הצדקה שניתן לה על ידי ה-ג הופך היחוד לפנים בפנים.

ביאור הרבי: מ"צדק" ל"צדקה" – מ"אחור באחור" ל"פנים בפנים"

אכן, בביאור הרבי לדברים[ג] הוא מסביר שהאות ד בפני עצמה – בלי התייחסות לאות ג שלפניה – היא בסוד אחור באחור, וכשהיא הופכת ל-ה (מכח השפעת ה-ג אליה!) היא (שוב, בפני עצמה) בסוד פנים בפנים.

הרבי הקודם הסביר שהשינוי נעשה על ידי עבודת הצדקה ("גמול דלים"), על פי כוונת האריז"ל, והרבי מאריך לפרט את כוונת האריז"ל[ד] – שמסביר שבכל אותיות צדק יש גריעותא (שהרי, עם כל מעלת "צדק מלכותא קדישא"[ה] הרי "בנין המלכות מן הגבורות" ולאחר מכן יש להמתיקה בהמשכת חסדים ולהפוך אותה מ"צדק" ל"צדקה") – ולהסביר לפיה את דברי הרבי הקודם:

דע כי אות צדיק שבתיבת צדקה, מורה על היות זו"נ אחור באחור, וזהו ציור אות צ', יו"ד ונו"ן כפופה הפוכות פניהם זו מזו ועומדים אחור באחור. ואות ד', מורה על היות אז הנקבה דלה ועני'. ואות קוף, מורה על היות רגלה הארוך מתפשט ויורד בקליפות. ומסיים שכאשר זו"ן הם אחור באחור הרי זה הזיווג גרוע, ולכן צריך לתקן שיהי' זיווג העיקרי והאמיתי שזהו"ע אות ה' של צדקה (ע"כ).

וזהו גם מה שמבאר בהמאמר, שבאות ד' היו"ד הוא מאחוריו, שמורה על יחוד אחור באחור, ובאות ה' היו"ד הוא מלפניו, שהיחוד הוא בבחינת פנים בפנים. והיינו שע"י נתינת הצדקה למטה למאן דלית לי' מגרמי' כלום, שהו"ע ההשפעה מגימ"ל לדל"ת, גמול דלים, אזי נעשה גם הענין דגמול דלים למעלה, ועי"ז נעשה מד' ה', שניתוסף הרגל השמאלי שהו"ע היו"ד מלפניו, שיהי' היחוד בבחינת בפנים בפנים.[ו]

נראה כי דיוק הרבי, לחזק את הבנתו במאמר הרבי הקודם, הוא שכשם שבאות צ ציור ה"אחור באחור" הוא מיניה וביה – כאשר צורות ה-י וה-נ מהן היא מורכבת הופכות פניהן זו מזו, כפי הכתיבה בנוסח האריז"ל – כך גם באות ד ה"אחור באחור" הוא מיניה וביה, כאשר נקודת ה-י שמאחוריה וגוף ה-ד פונים אחור זו לזה[ז] (ועל דרך זה באות השלישית, ק – הבאה לאחר ה-צ[ח] – הגריעותא אינה נתלית באות אחרת, אלא בכך שבה גופא הקו השמאלי יורד להניק לסטרא אחרא, בחינת אחור).

"אחור באחור" ו"פנים בפנים" בתוך האדם עצמו

מדיוק ההסבר אצל הרבי עולה חידוש, כי "אחור באחור" ו"פנים בפנים" אינם תיאורים רק ליחסים עם הזולת – החל מיחסי האיש והאשה בחיי הנישואין – אלא מצבים שמתקיימים גם בתוך האדם בינו לבין עצמו. מסתבר, אם כן, שכדי להגיע ליחסי "פנים בפנים" עם הזולת על כל אחד מבני הזוג להגיע בתוך עצמו למצב של "פנים בפנים". כל עוד האדם נמצא בתוכו במצב של "אחור באחור" גם יחסיו עם הזולת יהיו יחסי "אחור באחור" בלבד.

במלים פשוטות, מצב של "פנים בפנים" בתוך האדם עצמו הוא היות האדם שלם עם עצמו – מצב של "שלום בעצָמַי"[ט]. במצב של "אחור באחור" בתוכו האדם אינו מסוגל להסתכל בפני עצמו ולסבול את עצמו כפי שהוא, עם כל חסרונותיו וחטאיו, ולכן אינו מסתכל על עצמו באור אמת (וממילא אינו מכיר את עצמו ואינו מסוגל להגיע לתקון אמתי). אם כן, המפתח למצב פנימי של "פנים בפנים" הוא שפלות האדם, המאפשרת לו לסבול את מציאותו הפגומה – שפלות זו היא יסוד ושרש עבודת האדם בתיקון עצמו[י] וכן יכולתו להתחבר באמת ובאהבה לזולתו[יא].

[לאור זאת, כיצד יובן שהאות צ – מדרגת הצדיק – היא בעצמה בבחינת "אחור באחור"[יב] (דווקא לפי דרך כתיבת האריז"ל)? ראשית העבודה של הצדיק ("צדיק כפוף בעולם הזה"[יג]) היא עבודת אתכפיא רבה מתוך אי-השלמה עם מצבו, "אחור באחור" פנימי. אכן, אם אותו 'צדיק' (בשם המושאל[יד], שהרי עדיין לא הגיע לאתהפכא[טו]) הוא בבחינת "צדק" – ללא הנהגת "לפנים משורת הדין" חסידית, הנהגת צדקה גם של האדם כלפי גופו ונפשו הבהמית – ה"צדק" שלו עלול להתדרדר להצטדקות ר"ל. רבי הלל מפאריטש אמר על עצמו כי לפני שהתקרב לדרך חב"ד הוא סבר בעצמו שהוא צדיק, אך לאחר שלמד תניא הבין ש"הלואי בינוני" – ללא  הגעה לנקודת האמת של השפלות האדם אינו מסוגל להשלים עם עצמו ומתוך כך גם אינו מכיר את עצמו באמת. הצדקה – הנותנת 'זכות קיום' גם לעני ודל – מגלה את רחמי ה' המאפשרים לאדם גם להכיר בשפלות עצמו[טז] ולעשות את כל עבודתו (כולל עבודת האתכפיא הנדרשת ממנו) באופן של פנים בפנים.]



[א] נקודה מעובדת  משיעור ד' שבט ע"ח. נרשם על ידי איתיאל גלעדי.

[ב] בציור ה-ג, הרצה לגמול חסד עם ה-ד, היא פונה פנים ל-ד, ורק ה-ד מפנה אחור ל-ג (וכמשמעות הגמרא בשבת קד, א אותה מצטט הרבי הריי"צ כאן) – היינו שזהו יחוד פנים באחור – אך נתבאר בשיעור י"ז טבת ש"ז שכל יחוד שאינו פב"פ נחשב ליחוד אב"א. אכן, כפי דברי הרבי לקמן בפנים נתבטלה הקושיא מעיקרא, שהרי מדובר רק על היחס בין צורת ה-י לצורת ה-ר בציור האות ד, והן באמת פונות אחור זו לזו (כדוגמת צורת ה-י וצורת ה-נ מהן מורכבת האות צ – כדלקמן בפנים).

[ג] ד"ה "באתי לגני" תשי"ח הב' (מוצש"ק פרשת בשלח, י"א שבט) פ"ג.

[ד] שער המצוות וטעמי המצוות ראה.

[ה] "פתח אליהו" הקדמת תקו"ז.

[ו] ועד"ז בד"ה "באתי לגני" תשי"ח הא' (ליל ש"ק פרשת בשלח, י"א שבט) פ"ב:

וזה הפירוש שצדקה הוא צדק ה', דצדק קאי על ספירת המלכות והאותיות צדק מורים על האור כפי שהוא בדרגא נמוכה, דתמונת אות צדי"ק היא יו"ד ונו"ן שפניהם הפוכות זו מזו ועומדים אחור באחור. וכמו"כ באות דל"ת הוא יחוד אב"א כנ"ל. ואות קו"ף מורה על היות רגלה הארוך מתפשט ויורד בקליפות (כדלקמן). וכל זה הוא לפי שהיחוד הוא אחור באחור, שהוא יחוד גרוע, ולכן אפשר להיות מזה אחיזה וכו', והיינו, דהגם שהאות קו"ף הוא בקדושה עדיין, מ"מ, כיון שאפשר להיות מזה אחיזה כו', הרי זה מורה שגם בתחילה הוא יחוד גרוע. וכל זה הוא בהאותיות צד"ק מצד עצמם. אמנם ע"י ההשפעה דמעשה הצדקה, נעשה אות ה' שהו"ע יחוד פב"פ, ויתרה מזה, שע"י מעשה הצדקה הנה מבחינת צד"ק עצמו שהוא יחוד גרוע נעשה אות ה', יחוד פב"פ, שהוא יחוד בשלמות.

[ז] וכנ"ל בהערה ב (וממילא הדיוק דשם מחזק את הצורך להסביר באופן בו מסביר הרבי את מאמר הרבי הקודם, ודוק).

[ח] ואף מצטרפת למילויה צדיק בעולם התיקון (משא"כ בעולם התהו, בו המילוי הוא רק צדי, לשון "צדיא", תרגום "תהו"), כמבואר במ"א.

[ט] תהלים לח, ד. ראה לקו"מ יד (אות ח ואילך, ועיי"ש אודות היחס בין "שלום בעצמי", "שלום בית" ו"שלום הכללי").

[י] וראה באורך שכינה ביניהם פרק "ארך אפים" הערה ו (עמ' קמא).

[יא] ראה שכינה ביניהם פרק "והייתי שפל בעיני".

[יב] ובפרט כאשר מנגידים אותה לאות א בת זוגה על פי ציור האותיות (דרך התבוננות שבולטת במאמר "באתי לגני", שמבאר את ניגודי האותיות המזדווגות לפי ציורן: ד-ר, ה-ק) בה שתי צורות האות י (העליונה והתחתונה) פונות זו אל זו (באשר פניהן אל גוף האות, ורק יש להקפיד שצורת האות ו שעומדת ביניהן סוד הרקיע בין מים למים לא תהיה "ממוצע המפריד" אלא "ממוצע המחבר", וד"ל).

[יג] שבת קד, א.

[יד] ראה תניא פ"א.

[טו] ראה תניא פ"י.

[טז] כמבואר במאמר "פרק בעבודת ה'" בספר לב לדעת. ועל יסוד המבואר שם נתבאר שמן השמים מראים לאדם את שפלותו האמתית כפי ערך הכרתו ברחמי ה' האין סופיים. שתי ההכרות הפנימיות – הכרת הרחמים והכרת השפלות – הן גופא בסוד "פנים בפנים", כאשר הכרת הרחמים ממתיקה את דין השפלות, לאכללא שמאלא בימינא מיניה וביה (וממילא, עיקר ה"אחור באחור" הפנימי כשהאדם אינו מכיר בעצמת רחמי ה' עליו, ודוק).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com