חיפוש בתוכן האתר

הגיון לבי מאוחד : שש רמות של סתירה הדפסה דוא

בע"ה

יום ה-חן, אור לכ"ה מרחשון ע"ז – כפר חב"ד

הגיון לבי (1): שש רמות של סתירה

 

יום הולדת ע"ג לרב ובר מצוה ליונתן-חיים שי' מנוסי

 

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. בר מצוה משתף

ניגנו את הניגון החדש של הרב.

ישר כח לאחיה על הניגון.

לידה מחדש בגיל 60

מזל טוב מזל טוב. לי וליונתן יש בר מצוה משותף בכ"ח חשון, יום ה-חן של השנה, "חן חן", יונתן בן 13 שנה היום, שלש עשרה שנה ויום אחד, וגם אני זכיתי ל'בר מצוה'. הגמרא מספרת במסכת מועד קטן – הדרשה עסקה בהנחת תפלין בחול המועד – שכאשר רב יוסף הגיע לגיל ששים הוא עשה יום טוב לרבנן. למה דווקא שנה זו? כתוב שבגיל 60 אדם נפטר מדין כרת, ולכן הוא עשה יום טוב לרבנן. מכאן אפשר לומר שבגיל ששים אדם בעצם נולד מחדש, לכן כשהוא מגיע לגיל עג יש לו בר מצוה, אז גם אני בן שלש עשרה ויום. גם אחרי שיונתן יהיה בן ששים שנה יהיה לו עוד פעם בר מצוה.

הקשר בין יג ל-עג – שתי מדרגות "אחד"

נחזק את הקשר בין בר-מצוה ליום הולדת שבעים ושלש: 

חז"ל אומרים בפרקי אבות "בן ששים לזקנה" ועל הפסוק "והדרת פני זקן" דורשים "זה קנה חכמה" – חכמה היינו עג.

עוד דבר, יש שתי מלים חשובות של יגאחד, "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" (מה שכתוב בתפלין דמארי עלמא, שהרי "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל", כמו ששמענו במאמר), ו-אהבה. המדה של אברהם אבינו, "אברהם אהבי", היא מדת האהבה ועליו כתוב אחד – "אחד היה אברהם" ו"כי אחד קראתיו", הוא אחד והוא אהבה. כתוב בתניא – אדמו"ר הזקן מביא בשם רבו, הרב המגיד ממעזריטש – ש"אחד האמת" (המורגש במי שלו אהבת האמת, שהיא אהבה אמתית) מתגלה דווקא בספירת החכמה.

אם כן, יש אחד שמתגלה בגיל בר מצוה – על ה"אחד" הזה כתוב בתשורה[ב], שהוא "סוד ישוב הדעת", שבר מצוה מקבל דעת והדעת היא הכח ליישב סתירות, מדת "וכן שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבֹא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם" ב-יג מדות שהתורה נדרשת בהן, כח הכרעה, כח ששייך למשה רבינו דווקא, שנקרא "דעת המכריע" (בגימטריא דעת משה). ואכן ה"יבֹא" הראשון בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא "עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים" (על דרך "עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם"), שילה בגימטריא משה ("יבא שילה" בגימטריא משיח – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"), סוד הכתוב השלישי (שילה-שלישי, ונקרא על שם שלה, הבן השלישי של יהודה, המכריע בין שני המכחישים, ער ואונן. שילה השלישי = משה הקדוש ברוך הוא = 1000, סוד אלף אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה, סוד נשמת ישראל בעל שם טוב, אותו תלמיד ותיק שכל חידושיו המופלאים כבר נאמרו למשה מסיני. וביחד עם "עד שיבא הכתוב" = 1820, סוד פעמים הוי' – "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם" – מספר שמות הוי' ב"ה בכל התורה כולה). את הדעת הזו, של "[עד שיבא] הכתוב השלישי [ויכריע ביניהם]", הבר-מצוה מקבל היום. "אחד האמת", עוד יותר פנימי ועצמי באחדות ה', מתגלה דווקא בחכמה.

זהו עוד רמז שמקשר בין גיל 13 לגיל 73, גילוי האחד – אחד בכלל מתגלה בבר מצוה ו"אחד האמת" בגיל עג. יהי רצון שנזכה לזה, להתגלות "אחד האמת". מהו "אחד האמת"? אחד שהוא גם יחיד, לא רק אחד. נידון בחסידות למה אומרים "הוי' אחד", הרי יותר גבוה לומר 'הוי' יחיד', אבל אחד האמת הוא אותו אחד שכולל בעצמו גם את היחיד, "אחד יחיד ומיוחד".

אם כן, אמרנו שלשה דברים שקושרים בין בר מצוה ליום הולדת עג, לומר שאנחנו שנינו חוגגים בר מצוה. במלים פשוטות, יונתן נולד כשהגעתי לגיל ששים – הוא הסימן שהתפטרתי מכרת, מזל טוב מזל טוב.

"אני אמרתי אלהים אתם"

נאמר גימטריא שקשורה לשני ימי הולדת יחד: אמרנו שהולכים יחד גיל 13 וגיל 73, אותו דבר במהדורה שניה. כמה שוים יחד 13 ו-73? אלהים. כמה שוה יונתן? ו"פ אלהים, שם אלקים פנים ואחור (א אל אלה אלהי אלהים אלהים להים הים ים ם). כלומר, יש כאן שלמות של שם אלקים. ה' ברא את העולם כדי שנהיה אלקים – "אני אמרתי אלהים אתם". ה' רצה שכולנו, כל היהודים, נהיה אלקים. הוא אומר "אתם", מיעוט רבים שנים, שצריך שני יהודים, אחד בן 13 ואחד בן 73, וביחד "אלהים אתם", אף אחד מאתנו לבד לא אלקים.

אם כבר אמרנו זאת יכול לבוא הספקן, המתנגד, ולומר שאם "אלהים אתם" היינו שני גילאים ששוים יחד אלהים – יכולים להיות עוד הרבה, מה מיוחד ב-13 ו-73? קודם כל נאמר לו, לאותו אפיקורס קטן, שתשים לב שגם 13 וגם 73 הם מספרים ראשוניים. יפה, אז יש לי פה חלוקה של 86 לשני מספרים ראשוניים, השביעי ("כל השביעין חביבין") וה-22 בסדרת הראשוניים. מה היחס בין 7 ל-22? פאי, פירוש הגר"א הראשון על ספר יצירה, כידוע, היחס בין עיגולים ליושר. 73 הוא הראשוני ה-22, המקיף, ו-13 הוא הראשוני ה-7, שהוא הקוטר, הפנימי, היושר.

בכל אופן, הספקן שלנו יאמר – אולי יש עוד חלוקות של 86 כדי לקיים את הפסוק "אני אמרתי אלהים אתם", "מיעוט רבים שנים", בהן כל מספר הוא ראשוני. אני אומר לו – טוב, נבדוק. יש עוד. אם נתחיל מהתחלה – 1 ו-85 לא, כי 85 הוא לא ראשוני. לא נדון בכלל על מספרים זוגיים אחרי 2, שרק הוא ראשוני. 3 ו-83 כבר שניהם ראשוניים – עובד. 5 לא עובד, כי 81 לא ראשוני. 7 ו-79 הם כן שני ראשוניים. 11 לא, כי 75 לא ראשוני. 13 טוב – 13 ו-73 כנ"ל. 17 לא, כי 69 לא ראשוני. מה לגבי 19? 67 הוא כן ראשוני – עובד. הראשוני הבא הוא 23, אבל 63 לא. הראשוני שאחריו 29, אבל 57 לא ראשוני. 31 לא, כי בן זוגו 55. 37-49, לא, 41-45, גם לא. נשאר רק לחלק חצי-חצי, 43-43, ו-43 הוא ראשוני. אז כמה זוגות של ראשוניים יש שנותנים אלהים? 3-83, 7-79, 13-73, 19-67, 43-43. מה יכול להיות הסוד של חמש אפשרויות לחלק את שם אלקים לשני ראשוניים? יש בקבלה סוד של ה שמות אלקים, ה גבורות המתפשטות מהחסד עד ההוד. העיקר ביניהם הוא שם אלקים האמצעי, השלישי משני הכיוונים – אנחנו, 13-73, שם אלקים של התפארת, שהוא אהבת ישראל.

אם הייתי עושה אותו תרגיל על שם הוי', כמה זוגות היו? הרבה יותר קל – רק שלשה, 3-23, 7-19, 13-13. מהם ג"פ הוי'? ברכת כהנים – יש כאן הרבה כהנים בקהל – שם של יב אותיות.

נשים לב שבחמשת החלוקות של שם אלקים יש חכמה (73, שעם 13) ו-בינה (67, שיחד עם 19) ו-דעה (79, שיחד עם 7). חכמה ממוקמת בדיוק באמצע בין דעה (פלוס 6) ו-בינה (מינוס 6). רק יונתן הוא אלהים פנים ואחור, כנ"ל. יש לבר מצוה עוד שם, חיים: יונתן חיים עולה ח"פ חכמה – קשר מובהק לחכמה. לחיים לחיים.

יג פעמים 86 עולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". צריך בבר מצוה לקבל את עול כל תריג מצוות התורה. כמה שוה תריג? ביטוי שעוד נזכיר – "בעל השור" (סוד "ובעל השור נקי" שקשור למזל "ונקה", המדה הי"ג של י"ג מדות הרחמים שכנגד המדה הי"ג שהתורה נדרשת בה, עליו מדובר בתשורה שחולקה). בעל שוה אמונה ו-השור ז"פ חכמה. ידוע ש-רמח עולה אמונה ועוד חכמה-חכמה ו-שסה עולה ה"פ חכמה. נמצא ש-תריג (המתחלק ל-רמח ו-שסה) = אמונה ועוד ז פעמים חכמה, שבע חכמות (המתחלקות לשתים וחמש, סוד ז-הב כנודע). והוא סוד הביטוי "בעל השור" – בעל = אמונה, השור = ז פעמים חכמה. נמצא שבר מצוה מקבל תריג מצוות ונעשה בעל השור – "ובעל השור נקי", הוא גם מתחיל דף נקי והוא גם מגיע לתיקון "ונקה".

בכל תריג מצוות יש אחת שהיא כלל גדול, כוללת את כולם – אהבת ישראל, היא העיקר. 13 כפול 73 עולה אהבת ישראל. רק צריך להכפיל את הגילאים שלנו, 13 ו-73, ומקבלים אהבת ישראל, שכוללת את כל התורה כולה.

הסתברות של שני בעלי יום הולדת זהה

בכלל, יש שאלה בתורת ההסתברות: מה ההסתברות שיש פה שני אנשים בחדר עם אותו יום הולדת? כמה אנשים צריכים להיות כאן כדי שיהיה יותר מחמשים אחוז סיכוי לשנים עם אותו יום הולדת. זו דוגמה לתופעה קונטרה-אינטואיטיבית, נגד הקומון-סנס, השכל האנושי הפשוט. אפשר לחשוב שאם יש 365 ימות שנת החמה צריך כ-150 אנשים כדי שיהיה סיכוי כזה, אבל ראה זה פלא – לפי תורת ההסתברות (ולא בשמים להראות זאת) – מספיק שיהיו 23 אנשים בחדר (כאן יש הרבה יותר מזה) כדי שיהיו יותר מ-50 אחוז סיכוי שלשנים מהם יהיה אותו יום הולדת. מתי ההסתברות מגיעה ל99.99% אחוז שיהיו שני אנשים עם אותו יום הולדת? אפשר לחשוב 300, אבל מספיק 70 אנשים – יש כאן יותר משבעים, כן ירבו – כדי שהסיכוי שלשנים מאתנו יהיה אותו יום הולדת יהיה כמעט מאה אחוז.

חוץ מהדבר היפה, שיש פה שני אנשים עם אותו יום הולדת שיושבים יחד – ויתכן שיש עוד כמה אנשים בצבור שהיום יום ההולדת שלהם, יום של "מזל גובר" ("מזל גובר" = רפח, המזל-גובר הוא הכח לברר את רפח הניצוצין שנפלו לתוך המציאות עם שבירת הכלים, והוא הכח להשלים את השליחות עבורה ירדה הנשמה לתוך הגוף) – אמרנו את הווארט הזה, כי הענין של ליישב סתירות והענין של לחוות אמתות שהן קונטרה-אינטואיטיביות מאד קשורים אחד לשני. הנושא של התשורה, היכולת ליישב סתירות, כולל בעצמו גם את היכולת להתייחס לסתירות בכל רמות החיים – כמו שנפרט אחר כך – וגם את היכולת שיתיישבו בדעתי אמתות קונטרה-אינטואיטיבות, שבעצם כל המדע היום בנוי על אמתות כאלה. קיום המצוות – מצוה מלשון צוותא – קשור גם ליכולת לשאת הפכים, גם לקלוט אמתות כאלה וגם ליישב סתירות, כמו שכתוב בתשורה.

ב. סתירות באמונה ובתורה

נפתח את השיחה בכך שבכל מישורי החיים ישנן סתירות, יש דברים שאינם קומון-סנס בכלל, אמתות כאלה. נגדיר שש רמות או סוגים של ענינים שיש בהם סתירות שצריך ליישב אותן. כמו שאמרנו, או פרדוקסים, או דברים שנראים נגד השכל הישר – לשם כך צריך דעת של בר מצוה, "אחד", וגם להגיע ל"אחד האמת".

סתירות באמונה – ידיעה ובחירה; בעית הרע; אחדות וריבוי

קודם יש סתירות באמונה. הרמה הכי גבוהה היא אמונה – אמונה בה', בעיקרי האמונה. יש שם סתירות. חשבתי לדבר על הנושא כי במאמר שיש בתשורה, מבוסס על שיעור מפעם, מדובר על דוגמאות שלקוחות מהתורה – אבל כל הרמות של הסתירות שיש בחיים עדיין לא נכנסו. צריך להשלים את הנושא.

כמה דוגמאות של מה שנקרא סתירות באמונה:

הסתירה הכי מפורסמת היא ידיעה ובחירה – איך יתכן שה' יודע הכל ועדיין יש לי בחירה חפשית, שהיא יסוד היסודות של היהדות. אין סוף דיו נשפך על הבעיה הזו.

בעיה אחרת, שאצל הרבה אנשים היא בעיה הרבה יותר חמורה – בעית הרע. איך יתכן שהקב"ה, שכולו טוב, שהוא עצם הטוב, עושה דברים רעים לכאורה, למראית עינינו, כמו השואה לדוגמה?! בגלל קושיא זו הרבה מאד יהודים אבדו את האמונה. זה לא מוצדק ולא יהודי, כי יהודי יכול לסבול זאת, אבל בשכל האנושי כן מוצדק – יש כאן איזו סתירה, איך טוב עושה רע?! זו דוגמה של סתירה ברמה הכי גבוהה של הנפש, ברמת האמונה.

אחר כך יש סתירה של אחדות וריבוי. זו סתירה של ההתבוננות בהתהוות של העולם – איך יכול להיות שמה' שהוא אחד, אחד פשוט בלי שום הרכבה חלילה, יוצא ריבוי, "מה רבו מעשיך הוי'".

אלה שלש דוגמאות – ויש עוד – של סתירות באמונה. צריך להתחזק באמונה עוד לפני שאני מגיע לתירוץ. כמובן, על כל אחת מהסתירות שאמרנו כאן צריך הרבה ישוב הדעת – הרבה זיצ-פלייש – לשבת, להתבונן ולהתעמק, להתפלל לה', שכולי האי ואולי אזכה לאיזה זיק של בהירות בענין. זה קשור לבר מצוה, כמו שכתוב בחוברת.

סתירות בתורה – מחלוקות ו"שני כתובים המכחישים זה את זה"

הרמה השניה של סתירות היא סתירות בתוך התורה עצמה, כאילו לומר שהתורה סותרת את עצמה. זהו בעצם הנושא של "שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". על כך מדובר במאמר שבתשורה לבר מצוה.

אבל בעצם, יותר מזה, כל התורה כולה בנויה על "שני כתובים המכחישים זה את זה". הרי כל התורה שלנו, בפרט התורה שבעל פה, אבל גם בתוך התורה שבכתב – הכל בנוי על מחלוקת (דהיינו דעות חלוקות – דעת אברהם, חסד, לעומת דעת יצחק, גבורה; דעת משה, נצח, לעומת דעת אהרן, הוד וכו'. והיינו בסוד "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, גם לתורה הקדומה" – כל ענין התורה הוא לתת ביטוי לדעות השונות של נשמות ישראל בהן נמלך הקב"ה אם לברוא את העולם). מחלוקת היא סתירה.

עוד מעט נרחיב לגבי הכלל ש"אין מחלוקת במציאות". כעת מדברים על מחלוקות – דהיינו סתירות – בתוך התורה. לפי מה שאנחנו כעת רוצים להבהיר, זו הרמה השניה של הסתירות.

ישוב סתירות ויכולת לחזור לאמונה

עם כל הסתירות האלה בר מצוה כבר מסוגל להתמודד. באמת כתוב כאן בחוברת שיש שתי צורות של התמודדות עם סתירות – יש התמודדות שהיא ישיבה על הדבר עד שיתיישב, "עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם", אבל יש גם את המדה ה-יג ב-יג מדות הרחמים, שמכוונת כנגד המדה ה-יג בה התורה נדרשת, וידוע ש"ונקה" שוה "איני יודע", שער הנון. אור אמא יונק ממזל ה-יג, "ונקה", "ובעל השור נקי" – "נקי מנכסיו". זו המדרגה שנקראת "תכלית הידיעה שלא נדע", שאחרי כל המאמץ לשבת וליישב את הסתירה – בסוף אני מרים ידים ואומר "איני יודע", אני חוזר לאמונה פשוטה.

נחזור לסתירה באמונה של בעית הרע: מן הסתם רובנו ככולנו צריכים כן להתמודד עם סתירה זו, לחשוב עליה, ובסוף מן הסתם נרים ידים – "ונקה". כי אין לי את "הכתוב השלישי" באמתחתי. אני מאמין שיבוא אליהו הנביא – תיקו, תשבי יתרץ קושיות ואבעיות, עוד תפקיד שלו – אך בינתים הוא עוד לא בא, ולכן אני צריך ללמוד איך לחיות עם סתירות. יש סתירות בחיים, ובעצם כל החיים הם סתירות.

בריאה מתוך סתירה

אולי עוד נסביר יותר שיש שיטות בפילוסופיה, גם אצל הגוים להבדיל, אבל יש לכך יסוד גם בתורת הסוד שלנו, שכל ההתהוות היא מתוך סתירה. אנחנו מדברים על "יש מאין", שה' ברא את העולם יש מאין. יש דעה שהבריאה היא 'יש מסתירה' – שכל פעם נחליף את המלה אין בסתירה (contradiction). שמתוך איזו סתירה עמוקה, סתירה שנוגדת את ההגיון – ברגע שיש סתירה קיומית כזו, או איך שלא נקרא לה – היא מולידה התהוות חדשה.

יש כזו שיטה, ובאותיות של קבלה וחסידות היא בעצם סוד הצמצום – שהתהוות העולמות היא על ידי שה' צמצם את עצמו. מה הכוונה שה' צמצם את עצמו? סתר את עצמו. ברגע שהוא סתר את עצמו, סוד הצמצום, החלה התהוות של משהו חדש. במה שאמרנו עכשיו צריך להאריך הרבה, אבל אמרנו רק כדי שנתחיל לתת קצת טעם, געשמאק, בכל הנושא הזה של סתירות.

ג. "אין מחלוקת במציאות"

"אין מחלוקת במציאות" – המקור ב"שדי חמד"

יש כלל – שלא כתוב בפירוש בשום מקום בחז"ל, אבל האחרונים עשו ממנו כלל גדול ומצאו לו אסמכתא אצל הראשונים, ומי שמאד להוט עליו הוא הרבי – "אין מחלוקת במציאות". מחלוקת יכולה להיות בסברא, בהגדרה, אבל במציאות – האם כעת לילה או יום – לא תתכן מחלוקת.

יש המון ראיות-לכאורה להיפך, שיש בחז"ל הרבה מחלוקות גם במציאות. כל פעם שהרבי הביא את הכלל הזה, ש"אין מחלוקת במציאות", הוא הרי לא כותב שום דבר בלי מראה מקום – הוא תמיד מביא מראה מקום מהכללים של השדי חמד. מי שקורא את המקור שם – חיבור שלם בשדי חמד (ידוע שהרבי בעצמו ערך את השדי חמד וכתב את המפתחות שלו, הוא מאד בקי בו, וגם אמר שרב בישראל צריך להיות בקי בשדי חמד, מאד-מאד החזיק ממנו) – כתוב בפירוש שלכלל הזה אין בדיוק מקור מובהק. מי שהכי משתמש בו בין האחרונים הוא התוספות יום טוב.

"אין מחלוקת במציאות" – על העבר או על העתיד?

מסקנת השדי חמד היא חד וחלק שמדובר רק כאשר ניתן לברר את המציאות. אם ניתן לברר את המציאות לא יתכן שתהיה מחלוקת במציאות – יאמרו לרבנים לכו תבררו את המציאות, או ככה או ככה. אבל במקום שאי אפשר לברר את המציאות – כגון שהדבר קרה בעבר, כמו כל המחלוקות שיש במסכת מדות למשל לגבי המדות והענינים שהיו בבית המקדש, שבזמן חז"ל כבר לא היה קיים, סיפור של העבר, אי אפשר לברר כי הבית כבר נחרב, ויש מחלוקות. כמו איך היה כתוב על ציץ הכהן גדול, "קדש להוי'" בשורה אחת או שתים, יש מחלוקות – היה בעבר, אי אפשר לברר, ויש מחלוקות. כל שכן וקל וחומר לגבי העתיד.

מה יעשה אליהו הנביא? מה התפקיד שלו? יש מחלוקת בחז"ל, הרמב"ם פוסק כדעה שלא בא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם. ודאי שכאן המציאות תהיה כך או כך, תהיה מציאות, אבל כרגע איני יכול לברר את המציאות של העתיד, לכאורה. לכן אי אפשר לנקוט בכלל ש"אין מחלוקת במציאות" לגבי העתיד.

כל זה דבר פשוט שיוצא מאותו שדי חמד, שהוא המקור היחיד שמביא הרבי לכלל של "אין מחלוקת במציאות". וראה זה פלא, הרבי מתעקש בכל מקום להשתמש בכלל הזה – תוך כדי שהוא מצטט את השדי חמד – ולשלול את המחלוקת במציאות גם לגבי העבר, ועיקר החידוש, אפילו לגבי העתיד.

שני טעמי "אין מחלוקת במציאות" – 'אפשר לברר' ו'לא יתכן צד לא-אמתי במחלוקת בתורה'

האחרונים אומרים שיש שני הסברים לכלל הזה, אם יש בכלל כזה כלל... הסבר אחד הוא מה שכתוב בשדי חמד, שהכוונה ב"אין מחלוקת במציאות" היא שאם אתה יכול לברר – לך תברר!

אפילו לומר כך לא כל כך פשוט, כי יש ירושלמי מפורש בפסחים האם אורז מחמיץ או לא – יש מחלוקת, אחד אומר שמחמיץ והשני אומר שלא מחמיץ. אומרים להם לכו, תעשו ניסוי, או שמחמיץ או שלא מחמיץ! הלכו, עשו ניסוי, כל אחד – מה קרה? בניסוי – עשו ניסוי מדעי, ניסוי במעבדה – בניסוי של מי שאמר שלא החמיץ האורז לא החמיץ ובניסוי של מי שאמר שמחמיץ החמיץ. אז אפשר לברר או שאי אפשר לברר? כל אחד עושה את הניסוי שלו, והתוצאה של הניסוי שלו היא כפי מה שהוא סובר. מה יוצא מזה? עדיין נשארים במחלוקת! זו הדוגמה בחז"ל של מחלוקת במציאות, שגם אחרי הניסוי נשארים במחלוקת – הניסוי לא עוזר כי יש שתי תוצאות סותרות. לא רק שהחכמים סותרים אחד את השני אלא גם הניסויים סותרים, וממילא נשארים במחלוקת. עד כאן טעם "אין מחלוקת במציאות" כל עוד אפשר לברר, אבל אם אי אפשר לברר יש מחלוקת.

אבל יש עוד טעם – הטעם של רש"י. מאד מענין שזהו רש"י מפורש והשדי חמד לא מביא אותו כלל. במסכת כתובות כותב רש"י שיש כלל גדול בתורה ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים" – אם שני חכמים אומרים דברים שונים, כמו בית שמאי ובית הלל, כתוב (יצאה בת קול על מחלוקת ב"ש וב"ה) "אלו ואלו דברי אלהים חיים" אבל "הלכה כבית הלל". אם המחלוקת היא במציאות, זאת אומרת – בלשונו של רש"י, שלא משתמש בביטוי "מחלוקת במציאות", אבל עליה מדבר – שאחד הוא שקרן. לא יתכן שתהיה מחלוקת בה אחד משקר, כי "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – חייב להיות ששתי הדעות אמת.

שיטת הרבי – כטעם רש"י

לכאורה שיטת הרבי היא לפי הסברא הזו, ש"אין מחלוקת במציאות" לא תלוי ביכולת לברר אלא רק האם במחלוקת הזו יצא שאי אפשר לומר "אלו ואלו דברי אלהים חיים". על כל מחלוקת במציאות – אפילו דבר שהיה, ואי אפשר לברר כלל, ויותר מזה, אפילו דבר שיהיה – לא יתכן שאחד משקר.

עוד מאמר מוסגר, שבנידון ה'בעיה' של הרבי עם השדי חמד – שמקצין ומתעקש כל כך על הכלל הזה, אין אף אחרון שמתעקש על הכלל הזה כמו הרבי, ממש עקשנות בטהרתה – יש כמה רבני חב"ד שניסו להבין מה קורה כאן. שוב, הרבי מצטט מהשדי חמד – לא כמו שכתוב בשדי חמד. יש כמה נסיונות ליישב את השיטה של הרבי בענין – לא נאריך – אבל לכאורה מה שעכשיו אמרנו הוא הפשט בדברי הרבי. לא ראיתי שמישהו שאומר כך בפשטות.

שני הטעמים – דעת תחתון ודעת עליון

מה ההבדל בין שני הטעמים האלה ל"אין מחלוקת במציאות", אם בגלל האפשרות לברר או בגלל העקרון של "אלו ואלו דברי אלהים חיים"? אם מעמיקים, זהו פשוט הבדל בין דעת עליון לדעת תחתון:

בדעת תחתון מה שעומד לפני – המציאות שלפני – היא מה שאני חווה ברגע הזה, בזמן הזה. עד כמה שאני מסוגל לברר את המציאות אני צריך לעשות זאת. לא יתכן ששני חכמים, שהם אנשים רציניים, יחלקו בדבר שאפשר לברר אותו. אבל אני לא נמצא בעבר, העבר בשבילי הוא אין, "העבר אין והעתיד עדיין", אני רק נמצא ב"הרף עין" של ההוה.

אבל אם קוראים את שיחות הרבי בנושא מקבלים את הרושם שהרבי הוא בכלל למעלה מהזמן. לא משנה אם המציאות היא העבר, העתיד או ההוה – הכל אותו דבר. כלומר, יש משהו ב"אלו ואלו דברי אלהים חיים" שהוא יסוד האמונה שלנו בחז"ל, בתורה שבעל פה בפרט. גם הנס של חנוכה – החג הבא בלוח השנה שלנו – המלחמה נגד היוונים היא דווקא בענין הזה, כמבואר בחסידות, האם יתכנו שתי דעות סותרות ואני מתעקש ואומר שעדיין "אלו ואלו דברי אלהים חיים".

יש לציין שיש אחרונים שאומרים בפירוש שאינם מבינים את ההבדל בין "מחלוקת במציאות" ל"מחלוקת בסברא". אם השאלה היא האם זה נכון או לא נכון – מאי נפק"מ? מחלוקת במציאות, או שאומר נכון או שאומר לא נכון, וגם בסברא, או שהסברא שלו מוצדקת או שהסברא שלו מוטעית. מה ההבדל? צריך להבין למה מחלוקת בסברא יותר טובה מאשר מחלוקת במציאות – סברא היא לא מציאות?! עוד פעם, זה צ"ע גדול של אחרונים.

בכל אופן, בהחלט יוצאת מכאן דוגמה לכך שהרבי לא חושב כמו אף רב. צריך לדעת זאת, במיוחד חב"דניק, לכן לרבנים אחרים, ראשי ישיבה, קשה מאד עם מה שהרבי אומר. זו דוגמה מצוינת שהרבי לא חושב כמו אף אחד. אבל אנחנו חסידים של הרבי, צריך כן לנסות כמיטב יכולתנו, "עשו כל אשר ביכלתכם", קצת להבין את הראש של הרבי. הראש של הרבי פשוט במקום אחר לגמרי, בדעת עליון.

['הרבי לא חושב כמו אף אחד' שוה יונתן-יצחק.] שכולם יעשו גימטריאות שמחות.

"אין מחלוקת במציאות" לגבי העתיד – קריסת הפונקציה של הגל

לגבי העבר – מילא. מובן לי פחות או יותר שהיה ככה או ככה. איך היה ציץ הכהן הגדול? ככה או ככה. אבל לגבי העתיד, מי שיודע קצת תיאורית הקוואנטום, איך אפשר לומר ברגע הזה שיהיה רק ככה ולא ככה? כל המדע היום – שספק גדול אם הרבי האמין בו, תיאורית היחסיות וכ"ש וק"ו תיאוריות הקוואנטום – אומר שרק כאשר הדבר יקרה אפשר לדעת איך הוא, וכעת יכול להיות כך וגם כך באופן שקול. ברגע הזה אי אפשר לומר שיהיה ככה ולא ככה.

מה הרבי בעצם אומר, כשהוא אומר שהכלל "אין מחלוקת במציאות" תקף גם לגבי העתיד? הוא גורם קריסת הפונקציה של הגל. בדעת שלו הוא גורם לקריסת פונקצית העתיד, כשהוא אומר "אין מחלוקת במציאות" לגבי העתיד. השאלה אם אנחנו אוהבים את קריסת פונקצית הגל או לא אוהבים אותה.

"חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו"

רק כדי להמחיש: אחת הדוגמאות האפייניות שמביאים בהקשר של "אין מחלוקת במציאות" היא בנושא "חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו". זו לכאורה מחלוקת במציאות – או שאנשים פורעים בתוך הזמן או שלא. ההסבר הוא שאין מחלוקת במציאות, אם פורעים או לא פורעים, ואפילו לא מחלוקת סטטיסטית, שהרי במציאות כך וכך אחוזים פורעים, אלא מחלוקת בגדר החזקה. יש הרבה מחלוקות לגבי חזקות. כל התירוצים האלה, כדי לא להקלע לבעיה של מחלוקת במציאות, מאד מלאכותיים לכאורה אבל 'זה מה יש'.

לא יודע אם מישהו מסביר, אבל לכאורה "חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו" היא המציאות, שלא פורע בפועל, אבל אולי המחלוקת היא גם לגבי החשיבה שלו – מה 'בא לו'. כאילו נאמר ש'חזקה לא בא לאדם לפרוע בתוך זמנו', אבל אם יש נסיבות מיוחדות – כמו שהוא נוסע לאמריקה ולא יהיה פה – הוא מקדים ופורע, רק שתיאורטית 'לא בא לו'. אולי מישהו סובר ככה וזו המחלוקת – כמה דנים את המציאות נטו, או גם את המניעים ודפוסי החשיבה של אנשים, כשאומרים 'חזקה'.

ד. שלשת יסודות ההגיון

כל מה שעכשיו דברנו הוא לומר שהתורה שלנו כולה מחלוקת. זהו הרמז המפורסם שמביא בעל המגלה עמוקות על משה רבינו. אמרנו שדעת הבר-מצוה היא דעת משה, דעת המכריע, ו-משה ר"ת מחלוקת-שמאי-הלל. מחלוקת שמאי הלל בגימטריא 1000 (שילה-השלישי כנ"ל), סוד אלף אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה. משה רבינו נושא עצמו את המחלוקת, הוא בעצמו המחלוקת.

סתירה, ממוצע והכיוון להכרעה – דוגמת תפלין בחול המועד

ניתן עוד דוגמה, לכבוד הבר-מצוה: בדרשה שלו, שמודפסת בתשורה, מדובר על המחלוקת האם מניחים תפלין בחול המועד או לא. יש לנו כלל, שאנחנו אוהבים להסביר כל פעם, שמחלוקת בתורה היא תמיד בקשר לממוצע – אין מחלוקת בקצוות. ראיתי לאחרונה שיש רבנים של היום – רבנים חשובים, כמו הגרז"ן גולדברג – שאומרים את הכלל הזה בסגנון קצת אחר. אנחנו תמיד אומרים שאין מחלוקת בקצוות, אלא תמיד המחלוקת היא לאיזה קצה אתה משייך את הממוצע. הממוצע הוא סוד "הכתוב השלישי" המכריע ביניהם.

כשאני אומר "חול המועד" – רק את הביטוי הזה – מה מתעורר מיד בראש? זהו ביטוי שהוא סתירה. הלשון "חול המועד" הוא סתירה מיניה וביה – או שזה חול או שזה מועד. זה חול או חג? חול המועד הוא דבר והיפוכו, מה זה חול המועד?! זו סתירה, תיכף נסביר יותר, בעצם המציאות של חול-המועד, בתוך הביטוי, מובנית סתירה. כעת חדשנו שהמושג סתירה קשור מאד למושג ממוצע. היות שיש כאן סתירה צריך להכריע – האם נוטה לקצה של החול, ואז צריך להניח תפלין, או שנוטה לקצה של המועד, ואז לא צריך להניח תפלין.

איך אני יודע מה גובר? כמו שני שילובים, שנקראים יחודא עילאה ויחודא תתאה – שילוב שם א-דני בשם הוי', כששם הוי' גובר, נקרא יחודא עילאה, כמו שאמרנו קודם על דעת הרבי, שהזמן בטל בלמעלה מהזמן. אבל לקחת את אותם מרכיבים גופא, לשלב שם הוי' בשם אדנות, כאשר שם אדנות גובר, זהו יחודא תתאה – יש זמן ומקום, אבל יש המשכת אלקות לתוכם. לא שהזמן והמקום מתבטלים ומשתלבים בלמעלה מהזמן והמקום.

ככה בחול המועד, דוגמה מצוינת לכל מחלוקת בתורה – יש פה גם חול וגם מועד, סתירה, אבל צריך לדון מי משולב במי, האם החול משולב במועד או שהמועד משולב בחול? אם המועד משולב בחול צריך להניח תפלין ואם החול משולב במועד לא צריך להניח תפלין. בכל מקום זו המחלוקת בין המקובלים לפוסקים, המקובלים בראש אחד והפוסקים בראש אחר, המקובלים ביחודא עילאה והפוסקים ביחודא תתאה. איך מכריעים במחלוקת כזו? גם סוג של פרדוקס. אם אתה מהפוסקים, אתה פוסק שכאשר יש מחלוקת בין הפוסקים למקובלים הלכה כפוסקים, אבל אם אתה מקובל אתה פוסק שבמחלוקת כזו הלכה כמקובלים. אדמו"ר הזקן נושא את שניהם, כי בשו"ע פוסק כמו הפוסקים ובסידור פוסק כמו המקובלים.

בכל אופן, בענין הזה אנחנו נוהגים כמו המקובלים – פוסקים שהממד של החול משולב וממילא מתבטל בממד המועד. הוא לא מתבטל לחלוטין, יש לו שם – קוראים לו חול המועד (חול עוד לפני מועד) – אבל הוא משולב בתוך המועד, על דרך יחודא עילאה, לכן איני מניח בו תפלין. שוב, זו דוגמה יפהפיה לכל המחלוקות שיש בתורה, כולן על דרך זו. כל הסתירות קשורות למושג הממוצע.

שלשת יסודות ההגיון

רק את הנקודה הזו נבין קצת יותר לעומק. למה סתירה קשורה לממוצע? מה הקשר בין שני המושגים האלה? יש את כללי ההגיון של היונים, אותם אנחנו מנצחים בחנוכה. אפשר לנצח אותם בכך שאנחנו סותרים את כללי ההגיון שלהם, אבל בדור שלנו אנחנו לא בעד רק לשלול ("עד כי יבא שילה" לשון שלילה), או לסתור, אלא בעד להכליל ולגייר, אם מדברים על גיור כהלכה ("ולו יקהת עמים"). רק מה? דווקא במאה השנים האחרונות, מאז עלית תיאורית הקוואנטום ועוד דברים שלגמרי קונטרה-אינטואיטיביים, אפילו בהגיון – שלכאורה הוא יסוד השכל הבריא – יש חידושים. יש לוגיקה של קוואנטום, שאינה כמו הלוגיקה של אריסטו. בכל אופן, חשוב לנו לדעת – ועכשיו נפתח נושא שלא נגמור הערב, נושא של כללי ההגיון.

הגיון עולה עד. מי שהגיע לגיל עג נכנס לשנת ה-הגיון – אולי מהיום והלאה יש סיכוי... עד עכשיו ודאי שלא. כמה עולה כללי ההגיון? 13 ברבוע. [שוה גם חול המועד.] נכון, חול המועד הוא דרוש מצוין לבר מצוה – שוה יג ברבוע, וברגע שמדברים עליו מיד עוברים ל-כללי ההגיון שעולה אותו מספר.

בתוך כללי ההגיון יש א-ב-ג. לא אומרים ככה, אבל אומרים שיש שלשה יסודות של ההגיון. נאמר בלועזית, כדי שכולם יבינו:

  • Law of identity (חק הזהות)
  • Law of contradiction (חק הסתירה)
  • Law of excluded middle (חק השלישי הנמנע, שהוא הכי חשוב)

הכלל הראשון, חק הזהות, אומר ש'אם אני קיים – אני קיים'.

הכלל השני אומר שלא יתכן שאני קיים ולא קיים ביחד.

הכלל השלישי, 'חוק השלישי הנמנע', אומר שאין שום דבר חוץ מ'אני קיים' או 'אני לא קיים' – אין משהו שלישי – או שאני קיים או שאני לא קיים.

ארבעה מצבים בלוגיקה המתקדמת

היום את השפיץ של הלוגיקה מביאים מהמזרח הרחוק, אבל אנחנו לא צריכים להביא משם (על אף שהרבה מאתנו גם מגיעים לשם, כנראה מגיעים לשם בשביל ה'גיור כהלכה' של המושגים האלה). אומרים שהלוגיקה שלהם, שלא נזכיר את שמם, לא מקבלת את הכללים האלה – במיוחד את השני והשלישי. כלומר, שם הלוגיקה כן סובלת שאפשר להיות קיים ולא קיים ביחד. היא גם סובלת שיש משהו שהוא לא קיים וגם לא לא קיים. שוב, היום – זהו הcutting edge של תורת הלוגיקה – להכליל את, אפשר לומר, האמונות האלה, בתוך הראש-התרבות המערבית. כלומר, שנגמלים מאריסטו, וממילא גם מהרמב"ם וגם מעוד כמה רבנים חשובים שלא נזכיר את השם שלהם, ובעצם היינו רובם ככולם.

"הכתוב השלישי ויכריע ביניהם" בעומק הוא השלישי הנמנע. מה שיוצא, וככה גם מסבירים היום בלוגיקה המתקדמת, שיש ארבעה מצבים: כן, לא, כן-ולא-ביחד, לא-כן-ולא-לא. שני הדברים האחרונים הם ניגוד של הכלל השני והשלישי.

אם אני אומר שיכול להיות כן-ולא-ביחד סתרתי ושברתי את הכלל הגדול שאריסטו אומר שכל השכל האנושי בנוי עליו. במקום כן ולא אפשר לומר אמת ושקר – האם דבר יכול להיות גם אמתי וגם שקרי בעת ובעונה אחת? אריסטו אומר שאם תניח שדבר יכול להיות גם אמת וגם שקר אתה עושה את הכל אמת, הכל קיים – אמת היא כמו 'קיים'. אם אתה אומר שיכול להיות כן ולא יחד עשית הכל כן, ובזה הרסת את השכל, ירית כדור לתוך הראש שלך. כך אומר אריסטו, וכך מקובל אלפי שנים, וגם היום מקובל כך אצל רוב האנשים. ואם אתה אומר שיש משהו בין הכן ובין הלא, משהו שלישי, אתה הופך את הכל לשקר – שאין כלום.

ארבעת המצבים בסוד הוי' וקוצו של י

איך אנחנו נסביר את ארבעת הדברים האלה? ברור שיש פה שני דברים שהם "והנגלֹת לנו ולבנינו" – כן ולא, שהיחס ביניהם הוא כן או לא, או אמת או שקר, או קיים או לא קיים, או חי או מת. כמובן שכל מה שמדברים עכשיו נוגע לשאלה אם הוא חי או שהוא מת. ההוא הזה יכול להיות מי שאתה חושב עליו, ובשביל מדען הוא גם יכול להיות חתול – החתול של שרדינגר. בנגלות או שהוא חי או שהוא מת, אבל "הנסתרֹת" הם שני דברים אחרים – שהוא חי ומת ביחד או שהוא לא חי ולא מת. כלומר, שהוא משהו שלישי.

היות שהמלכות נקראת "סור מרע" – כמו בדרגות התשובה – היא "לא". הז"א, ה-ו של שם הוי', הוא "עשה טוב", הוא "כן". מי זכה לסתירת הכלל השני של הלוגיקה, שיכול להיות כן ולא ביחד? על משה רבינו כתוב בתורה "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". למה הוא זכה? "משה זכה לבינה", אז כנראה שהדבר הזה, שיכול להיות לא וכן ביחד, הוא מוחין דאמא בעצם, "הנסתרֹת". אבל יש משהו עוד יותר מזה, השלישי הנמנע – סתירת הכלל השלישי של הלוגיקה – משהו אחר, "נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה", נתיב ה-לב של החכמה, לא כן ולא לא, לא חי ולא מת, לא אמת ולא שקר. זה כבר מוחין דאבא. אם "משה זכה לבינה", "לא כן" ביחד, מי יזכה ל'לא לא ולא כן'? משיח.

אחרי שהגדרנו את ארבע האפשרויות יש עוד אחד חמישי – וככה גם כתוב – שהוא בדיוק כמו קוצו של י. מה החמישי? עוד יותר, אחרי משיח – מה עוד יכול להיות? אמרתי שאו 'כן', או 'לא', או 'לא וכן' יחד', או 'לא לא ולא כן' אלא משהו אחר – שאני קורא לו הממוצע, הרבי (ממוצע המחבר). מה יכול להיות עוד? אנחנו רוצים להגיע לסוד חמשה ספקות – חמשה ספקות הם ברדל"א, באמונה. מה יכול להיות החמישי (סוד היחידה הכוללת את כל הנרנ"ח, סוד ההיולי הכולל את כל הארמ"ע)? כולם יחד. האם הוא חי? הוא רק חי. האם הוא מת? כן, הוא רק מת. האם הוא גם חי וגם מת ביחד? כן. האם הוא לא חי ולא מת? כן (הכל כן – סוד "כן דברת" בגימטריא הוי' ברבוע, התכללות כל ד הדרגות של השם בן ד' כאחד). כמו שכתוב בעשרת הדברות מה ענו על כל דבר – יש שתי דעות (ושיחה של הרבי בענין) – על לאו לאו ועל הן הן או שעל הכל ענו הן (יותר גבוה, כפי שהרבי מסביר). ולסיכום:

  קוצו של י   כל המצבים יחד

            י        שלישי (לא לא ולא כן)

            ה       "לא כן" ביחד

            ו        כן

            ה       לא

עשינו עכשיו רק התחלה של כניסה לתורת הלוגיקה.

שלשת יסודות ההגיון בתורה

שוב, בתורה יש את הכל. מי הוא ומה הוא בתורה החוק הראשון (שדווקא אותו לא סתרנו)? צריך לחשוב – אף אחד לא אומר, אם רוצים לומר משהו חדש שאף אחד לא אמר עדיין זו הזדמנות – האם אפשר לסתור את החוק הראשון, 'מה שקיים קיים'. בכל אופן, אם אין לנו משהו בתורה לא שוה לנו כלום כל השיחה הזו. מהו בתורה 'מה שישנו ישנו' (הכלל הראשון של הלוגיקה)? "אהיה אשר אהיה", "אנכי מי שאנכי". אבל את "אהיה אשר אהיה" אפשר לפרש בעוד אופן. קודם כל, שם "אהיה אשר אהיה" קשור לעתיד, לפני קריסת הגל. אם כן, ב"אהיה אשר אהיה" הכל פתוח – כל כך פתוח שיכול להיות גם לא. כלומר, "אהיה אשר אהיה" הוא הרבה יותר מהחוק הראשון, עד כדי כך שהוא כולל בעצמו גם את שלילת החוק הראשון.

מהו בתורה החוק השני? לאיזה נושא בתורה הכלל שלא יכולה להיות סתירה (או כן או לא, ולא יתכנו שנים יחד)? נחזור לסתירה באמונה, שאמרנו שבאמת הסתירה הכי חמורה והכי נוגעת ללב שלי היא בעית הרע, כמו "צדיק ורע לו" ו"רשע וטוב לו". איפה מתחיל הענין הזה בתורה? מה המקור של סתירות? עץ הדעת טוב ורע. עד שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת טוב ורע לא היו סתירות – סתירות בנפש. זו הדרך העמוקה להבין מהו החטא הקדמון. החטא הקדמון הוא ליצור סתירות של טוב ורע ביחד, ערבוביא של טוב ורע, שיש גם טוב וגם רע. לפי זה דעת תרתי משמע – יש דעת-ידיעה שיש כזה דבר ויש גם דעת איך לצאת מהסתירה אם אתה רוצה, איך ליישב אותה נכון. אבל הסתירות שהן בעצם שלילת חוק הסתירה – כלומר, שיש סתירה – מתחילות מעץ הדעת.

מה לגבי הכלל השלישי, השלישי הנמנע? מה זה? מי זה? מי לא חי ולא מת? מי חי ומת יחד? [אליהו הנביא.] אליהו הנביא לא מת בכלל, גם על חנוך לא כתוב שמת. מי שחי ומת הוא יעקב – "יעקב לא מת", אבל הוא כן מת, כמו שחז"ל אומרים. אבל מי לא חי ולא מת? הוא הממוצע, הדבר השלישי. מי שלא חי ולא מת הוא דוד המלך. מה שכתוב "חי וקים" – ה"חי וקים" שלו הוא לא חי אבל הוא גם לא מת. מתחלה הוא נפל, בר נפלא, הוא לא חי אבל גם לא מת.

יש את דוד המלך הראשון ויש "הוא דוד בעצמו" שהולך על מלך המשיח. בירושלמי כתוב על מלך המשיח ש"דוד שמו". מה ההבדל ביניהם? חז"ל אומרים – בבבלי – שדוד הוא "פלג קיסר" ומלך המשיח, בן דוד, הוא קיסר שלם. מהו קיסר? יוצא דופן. יוצא דופן הוא השלישי הנמנע. אם כן, יש לנו פה שרשים בתורה כנגד שלשת כללי ההגיון.

ד. סתירות תורה ומדע, סתירות בנפש, סתירות בחברה ומדינה וסתירות מדעיות

אמרנו שכעת רק פותחים את הנושא. נעבור לשאר תחומי הסתירות:

סתירות בין תורה למדע

אחרי הסתירות באמונה ואחרי הסתירות בתורה, מה התחום הבא? סתירות בין התורה והמדע (נושא שאבא של הבר מצוה כותב עליו). כולנו מכירים כאלה סתירות – גיל העולם, מי מסתובב סביב למי, השמש או כדור הארץ? וכו'. מליוני סתירות-לכאורה בין התורה והמדע. מי שיש לו דעת יכול להכריע ביניהם או לא להכריע, או "עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם" או "ונקה", "בעל השור נקי", "תכלית הידיעה שלא נדע". אגב, זהו גם פרדוקס בהגיון. אם אני אומר 'אני יודע שאיני יודע כלום' – איך ווייס אז איך וייס גארנישט. זהו סוג של פרדוקס, של מילכוד. בכל אופן, זהו הביטוי, "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע".

סתירות בנפש – מציאות הבינוני; חיים עם משיח

מה התחום הבא של סתירות? סתירות בנפש האדם. כגון "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא", שאני בוכה ושמח יחד. זו סתירה שכל ספר התניא בנוי עליה, ובכלל – כפי שעוד נדבר בשיעורים הבאים – עצם מציאות הבינוני היא סוג של סתירה.

עוד נושא – שנזכיר בהמשך – הוא היחס בין ערנות לשינה, והשאלה האם יש מצב בינים. חז"ל מתארים מצב בינים, "נים ולא נים, תיר ולא תיר" – מישהו שלא ער ולא ישן. יש גם מצב שמישהו ער וישן בו זמנית – כמו שחז"ל מתארים את הצבי (שייך לארץ הקדש, "ארץ הצבי") – "אני ישנה ולבי ער", "'אני ישנה' בגלותא 'ולבי ער' לגאולה". כמו שמתואר בלוח "היום יום" שינה של חייל מסור, שהערנות אצלו היא שגם תוך כדי השינה הוא מוכן ומזומן לקפוץ ולצאת במסירות נפש לקרב.

עוד דוגמה, שמדברים עליה הרבה לאור ה"לחיות עם משיח" של הרבי – פרדוקס ממש גדול, איך אדם חי עם משיח ובונה בנינים בחו"ל, בונה את ביתו, מפתח עסקים, משקיע. איך אתה משקיע, עובד כל היום, ולא רק מתמסר להביא את המשיח בפועל עכשיו? כי יש נשיאת הפכים בתוך הנפש. בעצם נוגע למחלוקת האם כאשר יבוא משיח "עולם כמנהגו נוהג" או לא. אפילו כפסק הרמב"ם, כשמואל, ש"עולם כמנהגו נוהג" – לחיות עם זה יחד עם לחיות בגלות הוא פרדוקס. מתקשר לער-ישן, "'אני ישנה' בגלותא" ו"לבי ער" כי כבר חי בגאולה, חי משיח.

יש עוד הרבה דברים. לשם כך צריך דעת, "גם בלא דעת נפש לא טוב".

סתירות בחברה ומדינה – עושר ועוני, צורות שלטון וזכויות סותרות

מה התחום הבא של סתירות? סתירות בחברה ובמדינה. לא נכנס לענין באריכות, אבל כל הפילוסופיות של מאות השנים האחרונות הן על סתירות כאלה, כמו סתירה בין עושר ועוני ומה היא מולידה. כל תורת מארקס ולנין ומאו מתבססות על סתירות אלה. זו סתירה לא בתורה שבעל פה אלא כבר בתורה שבכתב – "לא יהיה בך אביון" ו"לא יחדל אביון מקרב הארץ". חז"ל צריכים ליישב סתירה זו, "עד שיבוא הכתוב השלישי" או עד שיבואו חז"ל ויסבירו. סתירה זו היא הסתירה שהולידה את הסוציאליזם והקומוניזם. כל תורת מארקס בנויה על סתירה זו.

יש עוד הרבה סתירות בתורה ומדינה. כל הפילוסופים הכי גדולים מדברים על המדינה. מסקנה שכל המושג מדינה רווי סתירות. כמו היום, מה הן המפלגות? כל אחד בטוח שהוא מאה אחוז צודק. מהן כל המפלגות האלה? סתירות – סתירות שבנויות אל תוך המודעות של החברה. מי שעבר מקצה לקצה בדברים האלה, כמו אבא של הבר מצוה לדוגמה, יודע טוב-טוב מה הן הסתירות האלה.

[זכויות הפרט וזכויות הכלל הן גם סתירה?] בהחלט, גם סתירה שצריך ליישב. יש עוד כמה דברים פשוטים, ששייכים לתנועה – שלטון העם לעומת פרשת המלך; מונרכיה לעומת דמוקרטיה; זכות המרד של הכלל לעומת "המורד במלכות חייב מיתה".

בעית היהודים

ענין עיקרי בתוך הסתירות בתורה ומדינה, שראוי להקדיש לו שיעורים בפני עצמו – ואולי גם דובר פעם באריכות – הוא דבר שהכי נוגע לנו, 'בעיית היהודים' שמדוברת כמה מאות שנים. כדי להמתיק התחילו לקרוא לזה 'שאלת היהודים', אבל זו סתם מריחה...

[מהי הסתירה?] מציאות היהודי בעיני העמים סתרה את האמונה שלהם – מראשית הנצרות אוגוסטין, מהפילוסופים הראשונים שלהם, הסביר ועשה ענין גדול שתוך 100-200 שנה כל היהודים יתנצרו, מחויב המציאות, לא יתכן שיהודים ישארו. כנראה לא התגשם כמו שהוא קבע – זו אחת הסיבות של הרפורמות בתוך הנצרות. בא מרטין לותר ואחד הדברים שהוא אמר שאנחנו רואים שמה שאוגוסטין ניבא לא התממש, ולכן הוא בעצם הראשון שאמר שצריך להשמיד את היהודים – אחד היסודות של ימ"ש. אחר כך בנאורות, המהפכה הצרפתית וכו', חשבו שזה יפתור את 'בעית היהודים'. כולם מתאכזבים – חושבים שיש להם את הפתרון ורואים שלא עובד. קצת הצליח להם, עד היום הזה הולך להם, אבל הבעיה בעינה עומדת...

אחר כך בא הרצל – כל הציונות וכל המדינה בפירוש באו לפתור את 'בעית היהודים'. גם היהודי רואה שיש 'בעית היהודים'. מה לומדים מכאן? שהעם היהודי יוצר את הבעיה הכי חמורה בעולם – עם בעייתי והוא מקור הבעייתיות. זה בעצם הגדר שלו – הגדר של יהודי שהוא 'בעיה'. זו ודאי הסתירה הכי חשובה ברמה של החברה. הציונות אמורה להיות תשובה, רק שרואים שהיא גם לא פתרה את הבעיה... בן גוריון גם העריך שכך וכך שנים יגמרו את הסיפור של 'אדוקים' – אבל הבעיה נשארת בעיה, עם כל המאמצים לפתור.

גימטרית בינים: בעית היהודים בגימטריא ציונות, עולם התהו וכו'. מה שהרבי אומר שמשיח הוא לקחת אורות דתהו ולהמשיך אותם בכלים דתיקון הוא לקחת את בעית היהודים ולהביא מתוכה את הגאולה. לאור זה, מה המהפכה הרביעית? 'אם אינך יכול לנצח אותם – הצטרף אליהם' (if you can't beat them, join them). זו המהפכה הרביעית מאורות דתהו. [כדאי לעשות סטיקר – 'בעית היהודים – אם אינך יכול לנצח אותם הצטרף אליהם'.] כן, ימח שמו קרא לזה 'הפתרון הסופי', אם רוצים להיות באמת נועזים.

סתירות במדע

יש עוד תחום של סתירות? התחום האחרון של סתירות הוא הכי פשוט. אם אמרנו שיש סתירות בתוך התורה ויש סתירות בין התורה לבין המדע – יש סתירות בתוך המדע עצמו, שהן מחלוקת במציאות. יש סתירות בתוך המדע מיניה וביה – מליונים כאלו. ככל שהמדע יותר מתקדם ויותר חכם כך יש יותר סתירות. דבר פשוט – האם החלקיק הוא הוא גל או שהוא חלקיק?

יש עוד דברים פשוטים, כמו עצם הבעיה בין תורת היחסות לתורת הקוואנטים – לא מסתדר ביחד. [סתירה בגיל העולם בין מדעים שונים היא גם סתירה?] היום מנסים ליישב זאת. הרבי רצה לעשות מזה ענין גדול, אבל היום ודאי שלא מפריע לאף אחד. אחד הדברים שמאד קשים במדע, תיאוריות איך לצאת מהפלונטר – הוא איבוד מידע בחור שחור. על פי כל חוקי הפיזיקה אי אפשר לאבד מידע, אבל חור שחור שבולע את האור גם מאבד את כל המידע. הוקינג בתחלה סבר שמידע הולך לאיבוד וכעת הוא מנסה לצאת מזה – שאפשר עדיין להציל את המידע באיזה אופן.

מענין לענין: אחד הפרדוקסים הכי גדולים הוא הפיכת חץ הזמן. לו יצויר שאפשר ליצור מכונת זמן, לחזור בזמן, אפשר לשנות את ההיסטוריה. איך שהם אומרים, בסגנון הבדיחה שלהם, זו 'בעית הסבא' – שהנכד יכול לחזור ולהרוג את סבא שלו, ואז הנכד לא קיים. היום משתדלים לצאת מזה – רק אחת התיאוריות איך להסביר את הקוואנטים – כשמדברים על עולמות מקבילים. כשאותו נכד חוזר והורג את הסבא הוא בעצם פותח עולם אחר, עם היסטוריה אחרת, במקביל. אז יש אין-סוף עולמות.

עוד פרדוקס מאד חשוב שמדברים עליו במדע כאילו הוא עובדה קיימת, אף שעוד לא גילו את המציאות הזו – חומר ואנרגיה חשוכים. תיאוריה שרוב היקום הם חומר ואנרגיה שלא רואים, דהיינו שאין שום דרך למדוד. זהו פרדוקס גמור. מניחים שמשהו קיים אף שאין שום דרך לוודא שהוא קיים – אין שום דרך להוכיח.

גם במתמטיקה יש כל מיני פרדוקסים: ברגע שמכניסים את הערך אין-סוף – שיש בכלל מחלוקת בין המתמטיקאים אם אפשר לדבר על האין סוף בכלל, אם קיים כזה דבר שאפשר לדבר עליו, אבל רובם ככולם אומרים שכן ולא די בכך אלא שיש רמות אין סוף של אין סוף, ואז – יש כל מיני פרדוקסים של החלק ששוה לכל. מאד טוב לנו, כי בדיוק כמו הנשמה – "כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו". כאן יש איזו משוואה בין עצם לבין אין סוף. תמיד ההסבר של עצם הוא 'דבר בלתי מתחלק' – המושג אטום בפיזיקה של פעם. אם אי אפשר לחלק אותו, ויש לך חלק ממנו, אז יש לך את הכל – זה הפשט. העצם האמתי הוא האין סוף, ויש כל מיני דוגמאות – כמו שהמספרים הזוגיים עד אין סוף שוים בדיוק לכל המספרים עד אין סוף. משהו שעוד יותר קשה לקלוט בהשקפה ראשונה: רק מספר הריבועים שוה להכל. איך אני יודע? איך יודעים שמשהו שוה להכל? אם אפשר לעשות הקבלה פרטית של אחד לאחד בין שני סטים. אם יש לי את כל המספרים מאחד עד אין סוף לכל אחד יש במקביל את אותו מספר ברבוע. אף על פי שהריבועים מתרחקים והולכים, אפשר לעשות הקבלה אחד לאחד. יש שנסחו זאת בצורה אחרת, 'גרנד הוטל פרדוקס' – בית מלון אין סופי. מה הפרדוקס? יש לי בית מלון עם אין סוף חדרים וכולם תפוסים וכעת באה קבוצה חדשה. האם אפשר לקבל אותם או לא? התשובה היא שתמיד אפשר לקבל אותם, גם אם הקבוצה החדשה היא אין סוף. איך מקבלים אותם? לכל חדר יש מספר, אז את מי שנמצא בחדר 1 אני מעביר לחדר 2 וכך הלאה, אז ממילא התפנה לי חדר אחד. הכל היה תפוס, אבל אם אני צריך לאכלס פה עשרה חדרים אני מזיז את כולם עשרה חדרים וכך הלאה. הכל אותו הגיון-לא-הגיון של פרדוקסים בכלל המושג אין סוף.

יש עוד המון דברים כאלה, בעזרת ה' נמשיך. פתחנו ובע"ה עוד נסיים. מקוה מאד שעוד נמשיך את כל זה, כעת עשינו רק מפת דרכים של תחומי הסתירות ומתוכה נגיע לרשימה מאד ארוכה של פרדוקסים שיש בעולם, בכל המישורים האלה. יש סתירות ויש פרדוקסים. לחיים לחיים. ששני הבר-מצוות, יונתן ואני, נזכה לדעת.


 

בע"ה

ר"ח כסלו ע"ז – כפר חב"ד

הגיון לבי (2): ההגיון הקוואנטי של יצחק אבינו

סעודת ר"ח כסלו לע"נ ר' ראובן מרנץ ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[ג]

א-ב.

פרקים א-ב לא נגעו לסמינר "הגיון לבי" והם יפורסמו בנפרד אי"ה.

ג. השכלות כסלו

העיגולים של חדש כסלו

היום ראש חדש כסלו הוא יום הששים של השנה, יום ה-ס, שהיא גם האות בה ה' ברא את חדש כסלו (כֻלו ס). יש ששים גבורים של שלמה המלך, ס אותיות בברכת כהנים שאומרים לפני השינה לשמור. ס הוא עיגול, שאין לו לא ראש ולא סוף. יושר הוא הגיון, אבל עיגול הוא למעלה מההגיון. לכן יש משהו בחוש של החדש – חוש השינה – שיתכנו שני הפכים בנושא אחד, כמו שמופיעים בחלום. לכן כל חלומות התורה הם בפרשיות שקוראים בחדש הזה, חדש כסלו – חדש החלומות, חדש העיגולים.

מצבי ערות ושינה

יש שני מצבים אצל אדם: או שהוא ישן או שהוא ער – אלה עיגולים ויושר. אם האדם ישן הוא בעיגולים ואם הוא ער הוא ביושר. לכאורה או-או, או שאתה ישן או שאתה ער. אבל עכשיו אנחנו באמצע סדרת שיעורים – שהמשך יבוא בע"ה – שיש ארבע אפשרויות של הלוגיקה המושלמת, שאינה הלוגיקה הקלאסית. שם יכול להיות – או שאתה ער, או שאתה ישן, או שאתה ער וישן ביחד (פסוק מפורש – "אני ישנה ולבי ער", במ"ק "אני ישנה" = 21 = "ולבי ער", סוד "אהיה אשר אהיה", גילוי ה' למשה בסנה, כאשר התקיים אצל עם ישראל, הסנה, אני ישנה בגלותא ולבי ער לגאולה), או שאתה לא ער ולא ישן (סוד שם עב שלמעלה מהשבירה והתיקון, הגלות והגאולה, סג-בן ו-מה). כנראה שכל המצבים האלה קשורים לחדש כסלו (עב סג מה בן = כסלו כסלו).

יש יחס מובהק בין המלים ער-ישן – יחס של ג-ד (3:4), ער עולה ג"פ צ ו-ישן ד"פ צ. חז"ל דרשו "ג"ד גומל דלים" – הער (העשיר בדעת) גומל חסד עם הישן (העני בדעת). ביחד הם כבר ז"פ – "כל השביעין חביבין" – צ, דוד פעמים אדם. כתוב ש-אדם ר"ת אדם-דוד-משיח ו-ער הוא ו פעמים אדם ו-ישן דד פעמים אדם, הכל יחד דוד פעמים אדם. שוב, יש כאן יחס של ג ל-ד. המספר של ער-ישן הוא 630, משולש של 35, יהודי. כלומר, הגדר של יהודי הוא ער וישן – הוא גם ערני לגמרי וגם חולם חלומות, הוא ער-ישן. הזמן להתעצם עם היהדות, עם האידישקייט, שהיא להיות גם ער וגם ישן, הוא עכשיו, ראש חדש כסלו.

כשאדם רק ישן וחולם יש דברים שאפילו בחלום הוא לא יכול לראות, כמו פיל דעייל בקופא דמחטא – כל כך "נמנע", כל כך לא הגיוני, שאפילו בחלום לא מופיע. אבל אם הוא ער וישן יחד, או שהוא לא ער ולא ישן, גם זה יתכן – הוא גם יכול לראות פיל נכנס בקופא דמחטא, את האין סוף בתוך העיגול הכי קטן שיכול להיות, סוד הצמצום שלא כפשוטו. בשביל לראות את הצמצום לא כפשוטו צריך להיות ער וישן (ה"מלבוש" של ער ישןער-ישן באתב"ש אלב"ם אכב"י – עולה 770, בית משיח, המקום הכי טוב לחוות את החוויה נושאת ההפכים של ער ישן. ער ישן = 630 = 9 פעמים 70, 770 = 11 פעמים 70, יחד, ער-ישן בתוך מלבושו = 1400 = דוד פעמים מיכל).

הממוצע בין ער לישן

המציאות של לא זה ולא זה, לא ער ולא ישן, היא "נים ולא נים" – המציאות של דוד המלך. אמרנו שער-ישן עולה אדם פעמים דוד – כל מצב בפני עצמו הוא כפולה של אדם אך לא של דוד (ער = ו"פ אדם, ישן = ח"פ אדם) – לכן דוד הוא בחינת הממוצע (מה שסותר את החוק השלישי), הוא משהו בין ער לישן. לכאורה שני הפכים, או ער או ישן, אבל יש הרבה מקרים – גם על פי פשט – שיש ממוצע.

אמרנו בשיעור הקודם שדוד הוא "פלג קיסר" – אפשר קצת לתפוס את הממוצע בשכל, לא גדר חדש לחלוטין. "נים ולא נים" הוא ממוצע, אבל לא גדר חדש של משהו שבעצם לא ער ולא ישן. זה פלג קיסר, אבל משיח יהיה קיסר שלם – הממוצע אצלו יהיה משהו שלא זה ולא זה בכלל. מצד שני, יש את שלילת החוק השני של ההגיון הקלאסי, שלא יכולה להיות סתירה – דבר והיפוכו ביחד – והיינו ער-ישן ממש ביחד, מאה אחוז ער ומאה אחוז ישן בעת ובעונה אחת ("אני ישנה" – מאה אחוז ישן, "ולבי ער" – מאה אחוז ער).

פרקי "משכיל" בתהלים

בשבת[ד] דברנו על תחלת פרק עד בתהלים, "משכיל לאסף". "משכיל" כמו רבי אייזיק מהומיל, המשכיל של חסידות חב"ד. מהו משכיל? "לאסף", לשון אסיפה וקיבוץ, צמצום, אבל אסף נוטריקון אין-סוף – סוד אסף הוא אסיפת האין-סוף, צמצום לשון ריכוז, איך כח הבלי-גבול נמצא ממש בתוך כח הגבול, האי-הגיון בתוך ההגיון (הגיון = עד).

הסברנו זאת בשבת, ורק נוסיף ווארט חשוב: המלה "משכיל" כתובה כמה פעמים בתהלים – אולי בהזדמנות נסביר כמה "משכיל"ים יש בכל התנ"ך – אבל יש רק ארבעה פרקים שמתחילים כך, "משכיל" בפסוק הכותרת. הפעם הראשונה, "הכל הולך אחר הפתיחה", היא פרק ע"ד – מקור כל המשכילים, "משכיל לאסף". עוברים כמה פרקים, לא הרבה, ומגיעים לפרק ע"ח – הפרק הכי גדול בתהלים חוץ מקי"ט – שגם מתחיל "משכיל לאסף". אחר כך צריך לקפוץ עוד, עד פרק פ"ט, ומגיעים לפסוק מאד מפורסם – כי הבעל שם טוב, המגיד ואדמו"ר הזקן, כולם דורשים אותו, וגם לרבי הקודם יש קונטרס מיוחד רק עליו – "משכיל לאיתן האזרחי". "איתן האזרחי" הוא אברהם אבינו הראשון, שהוא איתן, "והאֵתנים מוסדי ארץ", "האזרחי", שעתיד לזרוח. גם מתחיל "משכיל". אחר כך צריך לקפוץ יותר – כל פעם הדילוג בסדרה יותר, עד-עח-פט-קמב – ומגיעים ל"משכיל לדוד" (עד-עח-פט-קמב ועוד "משכיל לאסף" "משכיל לאסף" "משכיל לאיתן" "משכיל לדוד" = 2860 = ימין פעמים הוי' = 2 פעמים 1430, הכל פעמים הוי' כו').

היות ש"משכיל לדוד" הוא המלכות, "דוד מלכא משיחא", והמשכיל הקודם, "משכיל לאיתן האזרחי", הוא אברהם אבינו, החסד, "יומם יצוה הוי' חסדו", "יומא דאזיל עם כולהו יומין", סוד הו"ק, צריך לומר ששני פרקי "משכיל לאסף" הם חכמה ובינה. כל "משכיל" פירושו שמשכיל בדבר הזה – "משכיל לאסף" היינו כמו רבי אייזיק, שאמר שבעולם הזה אין סוף הוא "עד ולא עד בכלל" אבל כשיבוא משיח נאסוף את האין סוף שיהיה "עד ועד בכלל". בעולם הזה "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" אבל כשיבוא משיח יהיה העולם מקומו. שני הדברים האלה אותו ענין, דירה בתחתונים, שאין סוף ממש נמצא בגבול. לכן יש פה פעמיים "משכיל לאסף" כנגד המוחין, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". זו תוספת שלא אמרנו בשבת, שיש ארבעה פרקים שאפשר לכוון מאד יפה כנגד י-ה-ו-ה:

  י        "משכיל לאסף" (פרק ע"ד)

  ה       "משכיל לאסף" (פרק ע"ח)

  ו        "משכיל לאיתן האזרחי" (פרק פ"ט)

  ה       "משכיל לדוד" (פרק קמ"ב)

עיקר ה"משכיל" הוא "לאסף", איך אוספים את האין סוף. והוא סוד חג האסיף, סוכות ושמיני עצרת, "זמן שמחתנו".

הגיון-לא-הגיון בחדש כסלו

בכל אופן, אנחנו עכשיו מדברים על הגיון-לא-הגיון והקשר לחדש כסלו בכלל ולי"ט כסלו בפרט, וגם לחנוכה – מלחמת היונים היא המלחמה נגד ההגיון של היונים, של אריסטו וחבריו. המלחמה בהגיון, הנצחון נגד חכמת יון, היא על ידי הגילוי של "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – שתתכנה שתי דעות שונות והפוכות בחז"ל ואף על פי כן שתיהן אמת, עד ל"אמת לאמיתו", מה שהמשכיל של יון, המשכיל הגוי, לא מסוגל לסבול. זה הנושא העיקרי של חדש כסלו.

ד. אוה"ח הק': אי-הידיעה המכוונת של יצחק בברכות

הברכות הנעלות בתורה – מתוך אי-ודאות

יש דוגמה לענין במה שקראנו אתמול בתורה, בשבת מברכין כסלו, הפטרת "מחר חדש". קראנו פרשת תולדות, ושם אולי הדוגמה הכי חשובה בתורה של יהודי צדיק שחי ומגיע לשיא – מבחינה מסוימת לשיא החיים שלו – בדרגה הזאת של הגיון-לא-הגיון. מדובר על יצחק אבינו בסיפור הברכות. יצחק אבינו הוא זקן, "ותכהין עיניו מראֹת", הוא לא רואה, לא יודע מי עומד לפניו. הוא שומע אחד מדבר איתו ש"הקֹל קול יעקב" אך כאשר הוא ממשש אותו "והידים ידי עשו". הוא לא בטוח מי נמצא כאן, שואל שוב ושוב מי אתה, ובסוף מחליט ש'אני מברך את מי שעומד לפני', כמו שמסביר בעל אור החיים הק'.

בראש של יצחק, את מי הוא מברך? הרי אומרים שאלה הברכות הכי גדולות בתורה, שאין ברכות כמו "ויתן לך האלהים מטל השמים". אומרים במוצאי שבת "ויתן לך", עם כל פסוקי הברכות בכל התנ"ך, ומתחילים ב"ויתן לך" – "הכל הולך אחר הפתיחה", "בתר רישא גופא אזיל", הן מקור כל הברכות. בהמשך הפרשה הוא שוב מברך את יעקב, כאשר הוא שולח אותו, אבל אין שום יחס בעצמת הברכות בין הברכות שהוא מברך אותו בידיעה שזהו יעקב לברכות שהוא לא יודע מי עומד לפניו.

הברכות הראשונות של יהודי ליהודי

הברכות האלה הן הברכות הראשונות שיהודי מברך יהודי. ה' מברך את אברהם וגם את יצחק, אבל יש משהו כשיהודי מברך יהודי שהוא יותר מאשר כאשר הקב"ה מברך. אברהם לא ברך את יצחק – רש"י מסביר למה, כי ראה שיש גם את עשו יצא ממנו. למה הדבר דומה? כאן רואים שעשו הוא כמו הנחש הקדמוני. למה ה' לא ברך במעשה בראשית את החיות ביום ששי? כי היה ביניהן הנחש ולא רצה לכלול אותו בברכה. כמו שהקב"ה לא ברך את החיות בגלל הנחש כך אברהם לא ברך את יצחק בגלל עשו. גם פלא בפני עצמו, שה' אומר לאברהם בתחלה "לך לך... והיה ברכה", שהברכות מסורות בידך. עם כל ה"והיה ברכה", שכל הברכות שייכות לו, הוא לא מברך את בנו – פלאי פלאים.

שוב, היהודי הראשון שמברך עוד יהודי הוא דווקא יצחק, שהוא הגבורה והצמצום, אבל הוא גם הצחוק. הוא מברך מישהו, לא בדיוק ברור את מי הוא מברך, אבל הוא מברך אותו עם כל הלב. איך באמת מצטייר לו, את מי הוא מברך? מה הוא חושב כעת בראש? [עשו.] לא כל כך פשוט, "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו". מה הוא אומר? או שהוא עשו – כפי שהוא אומר שהוא עשו – או שהוא יעקב, או שהוא עשו ויעקב יחד, או שהוא לא עשו ולא יעקב, או שכל האפשרויות האלה יחד (סוד ה ספקות, כמו שהסברנו בשיעור הקודם). את אותו אחד הוא מברך. מי שכמעט אומר כך הוא בעל אור החיים הקדוש, כמו שנראה.

"תתן אמת ליעקב" בסיפור הברכות

בתחלה יצחק אומר "גשה נא ואמֻשך בני האתה זה בני עשו אם לא", אני רוצה לדעת אם אתה בני עשו או לא. "ויגש יעקב אל יצחק אביו וימֻשהו ויאמר הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו" – לפי חוש המישוש (ששייך לחדש תשרי) הוא עשו ולפי חוש השמע (ששייך לחדש אב) הוא יעקב. אחרי הכל הפסוק אומר "ולא הכירו" – אפשר לפרש שהתורה מספרת, הוא חושב שזהו עשו אבל האמת שלא הכירו, "כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות", אבל הפירוש הפנימי שגם הוא ידע ש"לא הכירו", כי הידים שעירות אבל הקול קול יעקב. אחרי ש"ולא הכירו" – "ויברכהו", הוא ברך אותו מכח כך שלא הכירו.

אחר כך, אחרי שהחליט שהולך על זה, "ויברכהו", שוב כתוב (לכאורה מיותר, כי החליט) "ויאמר אתה זה בני עשו ויאמר אני" – פסוק מוזר, כי קודם היה כתוב "האתה זה בני עשו אם לא", "האתה" עם ה השאלה, וכאן בלי ה השאלה. מה פירוש המלה "אני" כאן? בפשט, כמו 'כן'. הרי אפשר לשאול, למה הוא לא אמר 'אני עשו'? רש"י אומר כי לא רצה לומר, שהרי אינו עשו. אבל לפי שאר הפשטנים, כמו האבן עזרא והרד"ק, הפירוש אחר – לפיהם הוא שקר, והשקר שלו הוא חלק מהאי-הגיון כאן, "תתן אמת ליעקב".

רש"י עושה שמיניות באויר לפרש את "אנכי עשו בכורך" שהיה כתוב קודם – "אנכי מי שאנכי ועשו הוא בכורך" – אתה מאמין שזה הפירוש?! רש"י מאמין שזה הפירוש, וכל ילד "בן חמש למקרא" מאמין שזה הפירוש, וגם אני מאמין שזה הפירוש – רק ששבעים פנים לתורה, זה לא הפירוש הכי פשוט, זה פירוש. זה ודאי לא הפירוש של יצחק – גם לפי רש"י יצחק ודאי לא הבין כך. מה רש"י רוצה כאן? להוציא את החשש של שקר – לא יכול להיות שיעקב משקר, הוא איש אמת. אבל מה הוא הרויח? איך שלא נפרש, לאבא שלו הוא שקר – הוא נתן לו רושם שקרי. איך קוראים לזה? אונאה, אונאת דברים. כאן מפרש "אני" (גם הוא לשון אונאה), אני מי שאני, בלי קשר לעשו. אבל ברור שאביו לא הבין כך, וגם ברור שאמר כדי שאביו לא יבין כך. יש הלכות לגבי נדרים, כמו שהיום אומרים שאני אומר משהו ועושה עם האצבעות שמבטל (ר"ל, ככה גוים עושים), אבל יש גם בהלכה כזה דבר – שיש לשקר לאנס, אז אני אומר משהו בפה ומכוון משהו אחר בראש. ככה רש"י כותב לגבי זה. אבל בעצם מה רש"י מרויח בכלל? הרי בסופו של דבר הוא עובר על איסור אונאה לאבא שלו.

האבן עזרא מביא את רש"י, לא בשמו, ואחר כך אומר שזהו לא הפירוש האמתי, ואז באריכות – תיכף נסביר – אומר שנביא אמת במקרים כגון דא יכול, לפעמים אומרים 'לשנות' (כמו הכלל ש"מותר לשנות מפני השלום", שהאבן עזרא לא מביא), לשקר. הוא מביא הרבה דוגמאות מכל התנ"ך שהצדיקים הכי גדולים שקרו. מי שמסכימים מאה אחוז עם האבן עזרא הוא הרד"ק וגם החזקוני. שלשה מגדולי הראשונים שבפשט חולקים על רש"י. זו לא הנקודה – רק רקע, כדי שנדע.

פעולת יעקב בהגיון קוואנטי

הכל קשור להגיון, כל הבעיה של הגיון שאם יש משהו לא נכון מחלחל שקר להגיון. כאן יש סיפור שמבוסס על רמאות, כבר אומר שעוקפים את ההגיון הרגיל. סיפור זה הוא אחת הדוגמאות שהגוים 'יורדים עלינו', 'תופסים אותנו' – שהנה אבא שלכם שקרן, מרמה את אבא שלנו. כמו שתופסים אותנו על חטא דוד ובת שבע, ועוד הרבה דברים שכתובים בתנ"ך. אם רוצים לעשות את המהפכה הרביעית כדבעי צריך להסביר להם – רבותי, אתם לא מעודכנים, היום אנחנו בעידן הקוואנטום, אתם אולד-פשן, אם תהיו מעודכנים תבינו את הסוד למה יעקב פועל כמו שהוא פועל כאן.

כמובן, הכל בהוראת רבקה אמנו הצדקת, "עלי קללתך בני". המפרשים לא מבינים את הפסוק. רש"י לא כותב כלום – מענין מאד שרש"י לא מפרש – אבל אונקלוס אומר ש"עלי אתאמר בנבואה" שלא תבוא עליך קללה, להפוך את הפשט. יש מפרשים על דרך הפשט ש"עלי קללתך בני" היינו שגם אם אבא יקלל אותך אדאג לבטל זאת. לרבקה יש מילה עם יצחק – לא נורא, גם שיקלל אותך, אני אסדר את הענין. יש הרבה פשטנים שמסבירים ככה, שזה הפשט. אבל שוב, מי שחי בעולם הקוואנטום, שההגיון בו אחר לגמרי, לא נורא קללה – קללה, ברכה, הכל מסתדר יחד.

קביעת יצחק – "אתה זה בני עשו"

בכל אופן, הגענו לפסוק שלכאורה מיותר לחלוטין: "ויאמר אתה זה בני עשו ויאמר אני", חוזר על עצמו. קודם היה כתוב "האתה זה בני", אותם מלים, רק בתוספת אות אחת – ה השאלה. אחר כך "ויאמר הגִשה לי ואֹכלה מציד בני למען תברכך נפשי ויגש לו ויאכל ויבא לו יין וישת" (עם טפחא כפולה, גם איזה טעם שמעל ההגיון, על "ויבא לו יין וישת" – יין מיוחד שמשכר אותך עד שיהיה ישן-ער יחד והכל יהיה טוב). "ויאמר אליו יצחק אביו גשה נא ושקה לי בני ויגש וישק לו. וירח את ריח בגדיו ויברכהו" – פעם שניה שכתוב "ויברכהו", קודם היתה ההחלטה שאת זה אני מברך, ואחר כך הברכה בפועל. אבל לפני שהוא מברך אותו בפועל כתוב "ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו הוי'. ויתן לך וגו'".

נחזור ל"אתה זה בני עשו ויאמר אני", בפירוש אור החיים הקדוש:

ויאמר אתה זה וגו' פירוש מצדיק דבריו כי הוא עשו לא שואל [קודם שאל ולא קבל תשובה, רק מישש. כאן לא שואל, אלא אומר שאני מצדיק את עצמי שאתה עשו – כי אני הולך לברך אותך – ולא משנה מי אתה באמת... אני עכשיו אומר לך 'אתה בני עשו'.] ותשובת יעקב היא בלשון פשיטות אני [בסדר גמור, לא אכפת לך מי אני – החלטת שאני עשו? בסדר, אני מי שאתה רוצה...].

[עוד פירוש:] עוד ירצה באומרו אתה זה, להיות שהיה קולו מגיד כי יעקב הוא [והיה מסופק.], לזה נתכוון לברך לגוף המחליט כי הוא עשו, ולזה אמר אתה זה, מורה באצבע לאשר יגיד חוש המישוש והיה מלביש הברכות בדעתו במה שלפניו בלא שום מחשבה מי הוא [בפירוש הקודם הוא החליט ש'אתה עשו', ובפירוש הזה לא יודע אם אתה עשו, אבל אני מחליט לברך אותך, מי שלא תהיה.], וזה הוא לטובה אות שקיבל הברכות יעקב בכוונה אליו [הוא התכוון שמברך את העומד לפניו, לא משנה מי הוא – משנה, אבל החלטתי שלא משנה. או שאני מחליט "אתה זה בני עשו", שאתה עשו, או שאני פונה אליך בתור עשו אבל מחליט לברך אותך מי שלא תהיה. אתה, שנדמה לי שאתה עשו, גם אם אתה לא עשו, אני מברך אותך.], והגם שגמר אומר יצחק והזכיר עשו, עם כל זה בשעת הברכה לא היה מברך אלא זה שלפניו [לא התנה שחייב להיות עשו שאני מכיר קודם. (כמו שיעקב כוון על מי שלא תהיה, גם אם היא לאה, שלכן ראובן לא בן תמורה.) נכון, מכוון מי שהיא – יעקב למד זאת מאביו על הברכות. יש עונש על כל דבר, וכתוב בפירוש שעונשו של יעקב שרימה את אביו הוא שלבן רימה אותו, אבל כמו שמה שהוא רימה את אביו יצא טוב ככה מה שלבן רימה אותו יצא טוב.].

לחיים לחיים. אז כעת רק התחלנו – את הסיפור העיקרי בתורה של תורת הקוואנטום, הסיפור העיקרי של הלוגיקה של הקוואנטום.

בין "אני" ל"אנכי" (השלמה)

לגבי "אנכי עשו בכורך" – שיעקב לכאורה משקר ורש"י מפרש שאומר "'אנכי' מי שאנכי ו'עשו בכורך'" – ראיתי כמה מפרשים שנותנים שתי דרכים לחלק בין "אנכי" ל"אני" שמופיע אחר כך ("ויאמר אתה זה בני עשו ויאמר אני"). קודם הסברנו ש"אני" בפסוק השני הוא כמו 'כן' – מסכים, אתה קובע שאני עשו ואני מסכים, אני מה שאתה רוצה.

יש שני פירושים יפים מאד להבדל בין "אנכי" ל"אני", כלל גדול בתורה:

לפירוש אחד לפי דקדוק "אנכי" היינו 'אנכי ולא אחר' – מתייחס לעצם – ואילו "אני" מתייחס לתואר. 'אני עומד' פירושו ש'אני עומד ולא יושב או שוכב' – אני הולך על התיאור, שאני כך ולא אחרת – אבל 'אנכי עומד' פירושו 'אנכי ולא מישהו אחר'. לפי זה יותר מקשה על "אנכי עשו בכורך" – 'אנכי ולא מישהו אחר', דווקא "אנכי עשו בכורך". כל זה פירוש האבן עזרא, שלא מסכים עם רש"י – מביא אותו לא בשמו וחולק עליו, אומר שמותר ליעקב לשקר, המטרה מצדיקה את האמצעי. הוא מביא המון דוגמאות, והרד"ק והחזקוני מסכימים איתו לגמרי – נושא גדול בפני עצמו.

יש הסבר אחר, ש"אנכי" היינו עצמי, 'אנכי מי שאנכי' ולא אחר, אבל "אני" הוא לעומת "אתה". 'אני' מלת יחס למישהו אחר ו'אנכי' בלי יחס. [כמו בין אחד ליחיד?] לכאורה כן. הולך טוב עם "אנכי עשו בכורך". את רש"י מצדיקים לפי טעמי המקרא, כי על "אנכי" יש טעם מפסיק, אפשר לחלק ל"אנכי מי שאנכי" ו"עשו בכורך". אבל חשבתי שאם עושים כלל שכאשר יש טעם מפסיק על "אנכי" לגמרי לא קשור למה שאחר כך, ואפשר לחלק, מה תעשה עם "אנכי הוי' אלהיך" שגם עם טעם מפסיק? נפרש "אנכי מי שאנכי" ו"הוי' אלהיך". [ככה מפרשים בחסידות, לא? ש"אנכי מי שאנכי" למעלה מ"הוי' אלהיך".] השאלה עד כמה שמים שיש כאן נבדלות באין ערוך. בכל אופן, הפירוש השני טוב לפירוש רש"י, ש"אנכי" עומד בפני עצמו, בלי יחס לזולת.

היום אומרים שמישהו הוא 'אנכי' במובן של אגואיסט. [מתאים לפירוש השני, שמתייחס רק לעצמו.] לפי זה יש ב"אנכי" משהו של "חש", לא מתייחס. לפי זה מל-מל צריך להיות "אני אני", כמו "אני אני הוא". כתוב ש'אני' לשון און, זרע, קשור לברית, "ראשית אוני".

לגבי דיבור – יש "אני מדבר", "אני מדבר בצדקה רב להושיע", אבל אין פסוק של 'אנכי מדבר'.

ה. ה"לא ידעתי" של יצחק

המתקת "ותכהין עיניו"

נחזור לפרשה: אנחנו לומדים את הסיפור של הברכות. נתחיל מהתחלה:

"ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראֹת ויקרא את עשו בנו הגדֹל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני".

פעם היה לנו שיעור על שלשת הפירושים ברש"י למה כהו עיני יצחק:

  • הפירוש הראשון "בעשנן של אלו" – "ותהיין..." ובעטיין, לשון נופל על לשון, "ותכהין". פירוש ראשון, שלכאורה הוא הכי פשוט.
  • הפירוש השני הוא שבעקדה נשרו דמעות מלאכי השרת על עיניו של יצחק – סיפור שקרה הרבה שנים קודם, בעקידה.
  • פירוש שלישי, "כדי שיטול יעקב את הברכות" – לא בגלל עשן נשות עשו ולא בגלל העקדה, אלא פשוט ה' עשה שיהיה עוור כדי שיעקב יטול את הברכות.

שוב, פעם היה על זה שיעור והסברנו שזו דוגמה יפה של חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה. הסברנו שדווקא הפירוש השלישי, "כדי שיטול יעקב את הברכות" הוא המתקה, מל לשון דבור, שלטובה ולברכה. משהו שנראה לי לא טוב, אבל צומחת ממנו טובה כל כך גדולה, מרדל"א, שלא יכולה להיות בשום צורה אחרת רק על ידי שיתעוור. זו ההמתקה של "ותכהין".

התבוננות אברהם ויצחק – תיאורית היחסות ופיזיקה קוואנטית

אם אומרים שכאן סוד הפיזיקה הקוואנטית, איך נסביר? פשוט מאד. אברהם ויצחק הם יהודים, ושניהם התבוננו בנפלאות ה', כמו שהרמב"ם אומר שמגיעים לאהבת ויראת ה' על ידי התבוננות. ברור לפי הרמב"ם ששניהם עסקו בהתבוננות. היות שדווקא הם גילו את ה' – שדווקא לאברהם אבינו נגלה בעל הבירה, וגם ליצחק אחריו, סימן שההתבוננות שלהם בנפלאות הטבע, "מעשה בראשית" לפי הרמב"ם, היתה לאין ערוך יותר עמוקה ואמתית מכל מה שקדם להם.

אם נתרגם למושגים של היום, כל ידיעת המציאות שהיתה לפני אברהם ויצחק היא כמו הפיזיקה הקלאסית של ניוטון, ואברהם ויצחק אבינו כבר גילו פיזיקה אחרת לגמרי. אברהם גילה את תורת היחסות, אינשטיין, ויצחק גילה את תורת הקוואנטים. אנחנו עדיין מחכים ליעקב לפי זה – תיאוריות האחדות הכוללת, שיאחד את שניהם יחד, בדיוק תפקיד התפארת. עדיין דבר נעלם – ממש "משיח אלהי יעקב".

אברהם, "חד אריך", "האדם הגדול בענקים", חקר את העולם הגדול, המאקרו-קוסמוס, שם שוררים חוקי היחסות. יצחק, "חד קציר", חוקר את הקטן, חופר בארות, מגלה את עומק הארץ, בקטן, עד שגילה את תורת הקוואנטים עם כל המשמעויות וההשלכות שלה. לכן ההגיון שלו הוא אחר לגמרי. עיקר הסוויצ' בהגיון הוא אצל יצחק. גם תורת היחסיות היא לא קומון-סנס, קונטרה-אינטואיבטיבית לגמרי, אבל עדיין שום דבר ביחס לקונרה-אינטואיטיביות של תורת הקוואנטום, כמו שנסביר בע"ה טוב יותר מחר.

עצימת עינים מקריסת הגל

למה, לאור זאת, יצחק צריך להגיע למצב של "ותכהין עיניו מראֹת"? אם אתה מתעצם עם תורת הקוואנטום למה עדיף לך להיות עוור? כדי שלא תגרום לקריסת הגל – ברגע שאתה רואה משהו קורה אתה מפריע, אתה הורס את המציאות. זה בדיוק הסוד של הברכות – על זה אנחנו מדברים. זהו הפירוש הפנימי של רש"י "כדי שיטול יעקב את הברכות".

לפי הפירוש הזה אפשר לפרש שאפילו הוא עצמו יודע שכך – באיזה רובד עמוק בנפש הוא יודע שאני חייב לברך את עשו, אבל אם במקרה יצא יעקב... כבר אז, כשהוא בגיל 123, הוא רוצה לאפשר אפשרות שעשו – שאני הולך לברך אותו – יהיה יעקב. אולי עשו יהיה יעקב, או שיהיה ביחד, או שיהיה לא זה ולא זה – רוצה לאפשר את כל האפשרויות יחד, הכל פתוח לפי הלוגיקה של הקוואנטום. כדי שיוכל להיות הוא צריך להיות עוור, כי אחרת אם יראה שזהו יעקב כל הגל יקרוס. זה הרש"י הראשון על הסיפור.

"לא ידעתי" בפרק אמא (גם זה וגם זה) ובפרק אבא (לא זה ולא זה)

הוא כבר לא רואה, מתחלת הסיפור, אבל קורא לו:

"ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי". "זקנתי" – "זה קנה חכמה". איזה חכמה? של לוגיקת הקוואנטום. מה "זקנתי"? ש"לא ידעתי". "לא ידעתי יום מותי" – הוא כבר לא יודע אם הוא חי או מת.

רש"י אומר "שמא לפרק אמי שמא לפרק אבא". אדם צריך לדאוג חמש שנים קודם פרק הסתלקות הוריו – כעת לא יודע אם הוא חי. באמת יצחק הסתלק חמש שנים אחרי אבא שלו, אבל מתחיל לדאוג חמש שנים לפני אמא שלו. המצב שלא יודע אם הוא חי או מת מתחיל חמש שנים לפני אמא שלו ונגמר חמש שנים אחרי אבא שלו – מגיל ענג (הגיל של אהרן כהן גדול, "אין בטובה למעלה מענג, אין ברעה למטה מנגע", גם מלחמה וגם יחי המלך).

פרק אמא, כפי שהסברנו בשיעור הקודם, הוא 'גם זה וגם זה', ופרק אבא הוא 'לא זה ולא זה'. הסברנו שהבן הוא 'כן' ואמא 'לא' אבל אמא היא לא-כן יחד, "לא כן עבדי משה בכל ביתי [בינה בקבלה היא הבית-ההיכל ל-י של שם הוי'] נאמן הוא", "משה זכה לבינה", "שמא לפרק אמא", אבל בסוף הגיע ל"שמא לפרק אבא", לא-זה-ולא-זה. כעת הוא כבר דואג, "לא ידעתי יום מותי".

"לא ידעתי" בתנ"ך

הביטוי "לא ידעתי" מאד מענין – ז אותיות שמתחלקות ב ו-ה לפי הכלל, הגימטריא מתחלקת ב-7, ז"פ לילה (ועוד מלים שעולות עה). מענין שבכל התנ"ך יש חי פעמים "לא ידעתי", הכל עולה יהי פעמים חשמל. אולי מחר, או בהמשך, נסביר שכל הסוד של הלוגיקה של הקוואנטום הוא סוד החשמל, חש-מל ביחד. החש-מל הופך להיות חש-מל-מל, שהוא השלישי הנמנע (ה"מל" הראשון, מל מלשון ברית מילה).

בכל אופן, חי פעמים "לא ידעתי" אומרים שלשה עשר אנשים ידועים לנו. הראשון שאמר "לא ידעתי" הוא קין – "לא ידעתי השומר אחי אנכי". כל ה"לא ידעתי" הוא "ברישא חשוכא", מתחיל מקין. אחר כך אבימלך, שני רשעים. אחר כך יצחק, אחר כך יעקב, אחר כך פרעה, אחר כך בלעם. יש ששה "לא ידעתי" בתורה – שני רשעים, שני צדיקים ושני רשעים. מאד מענין. "לא ידעתי" קודם כל קין, אחר כך אבימלך, אחר כך יצחק, אחר כך יעקב – ארבעה בחומש בראשית – אחר כך פרעה ("לא ידעתי את הוי'") ואחר כך בלעם כשהוא מדבר עם המלאך כאשר הוא רוכב על האתון. אחר כך יש את רחב, אחר כך נבל, דוד, ירמיהו, איוב, אליהוא בן ברכאל (בגימטריא משיח) – הוא האחרון. ישעיהו הנביא אומר "לא ידעתי ספר" – ילד שלא יודע לקרוא.

הסוד של "לא ידעתי" הוא מאד מענין, ומה שאמרנו כעת שייך למלמדים – אם יש ילד שלא יודע לקרוא צריך קודם כל להבין שהשרש שלו הוא "לא ידעתי", שבקדושה הוא "לא ידעתי" של יצחק ושל יעקב ושל דוד ושל ישעיהו ושל אליהוא בן ברכאל. שוב, הזקנה של יצחק היא "לא ידעתי".

ו. חבת הציד של יצחק

ריכוז המלה ציד בתורה

יצחק ממשיך:

"ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי צידה [ציד קרי]".

כעת מתחילה המלה העיקרית שצריך להסביר – ציד. המלה ציד, על כל צורותיה, מופיעה בפרשת תולדות 13 פעמים – ריבוי מופלג. ריכוז כל כך מקסימלי שאין לו דמיון בכלל.

קודם היתה המלה ציד פעמים בפסוק אחד, לפני פרשת תולדות, אצל נמרוד (כמו שלמדנו לפני כמה ימים) – "הוא היה גבֹר ציד לפני הוי' על כן יאמר כנמרֹד גבור ציד לפני הוי'". בתיאור המציאות כתוב "גבֹר ציד", "גבֹר" חסר, ובאמירת האנשים עליו כתוב "גבור ציד", "גבור" מלא – יש בכך הרבה סודות. הציד הראשון הוא אצל נמרוד, אבל אחר כך פוגשים את הציד בתחלת פרשת תולדות – "ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה", ואחר כך "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו", ואחר כך רק בסיפור הברכות יש יא פעמים ציד. סה"כ בכל הפרשה יש יג פעמים ציד – משהו מופלא. כבר אומר לי שהמלה העיקרית כאן היא ציד.

זיקת יצחק לשדה ולציד

נתחיל להתבונן: הוא אומר לעשו "וצא השדה וצודה לי ציד". קודם היה כתוב על עשו "איש ידע ציד איש שדה", והוא משתמש כאן בשתי התכונות שלו. לא סתם יצחק אוהב את עשו, כי שתי הבחינות האלה – ציד ושדה – שייכות ליצחק.

למה שדה שייך ליצחק? כתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה" וחז"ל לומדים "[לא כאברהם שקראו הר ולא כ]יצחק שקראו שדה [אלא כיעקב שקראו בית]". אצל יצחק שיא הקדושה, בית המקדש, הוא שדה – אז אם יש לו בן שהוא "איש שדה" הוא שייך לענין שלו.

מה לגבי ציד? יצחק עולה ב"פ ציד. יצחק ו-ציד הם "שלם וחצי". אם כן, ציד ששייך לעשו ושייך ליצחק – ירושה מנמרוד (שלש נשמות ה"ציד" בתורה: נמרד יצחק עשו = 878, משיח במילוי: מם שין יוד חית = שמשון יעקב, סוד "לישועתך קויתי הוי'", התלבשות עצמות יעקב בשמשון, כמבואר במ"א. נמרד יצחק עשו ר"ת עין – "בטח בדד עין יעקב". "עין יעקב" = ציד ציד ציד, יצחק וחצי. רוס"ת נמרד יצחק עשו = עמלק, אמ"ת נמרד יצחק עשו = אברהם יצחק יעקב! נמרד יצחק עשו יחד עם ציד ציד ציד = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", חמש העליות של מלך המשיח).

יצחק הוא השדה והוא הציד, אז מובן מאליו למה הוא אוהב את עשו, שיורש ממנו את שתי התכונות העצמיות שלו. גם כאן, הוא קורא לעשו ואומר לו "צא השדה וצודה לי ציד".

ציד וצידה

במלה ציד כאן יש תופעה מיוחדת – הכתיב וקרי היחיד כאן בפרשת הברכות. כתוב "וצודה לי צידה", ואם לא היה ניקוד בתורה הייתי קורא צֵידה, כמו צידה לדרך. מענין שכאשר מסתכלים ברד"ק בשרש צוד – שרש המלה כאן, בגימטריא מאה, שייך ל"מאה שערים" של יצחק אבינו – הוא אומר שציד וצידה לדרך הם שני ענינים, אבל האחרונים לא אומרים ככה, אלא שהם ענין אחד, כי רוב המזון בתקופה ההיא היה מחיות, לכן סתם צידה, ובפרט צידה לדרך, היתה ציד. לכן זו אותה מילה – משהו פשוט שהרד"ק כאילו לא מבין. כשהרד"ק אומר 'ענין אחר' הכוונה שאין קשר בין הדברים, והאחרונים אומרים שזה אותו דבר. איך אני מבין? אם אבין קצת בהיסטוריה של הציוויליזציה.

ה-ה היתרה בכתיב "צידה" – ביאורי בעל הטורים

שוב, כתוב "צודה לי צידה". רש"י לא מציין שיש כאן כתיב וקרי (היחידים בפרשה הזו). נסתכל מה בעל הטורים אומר על תופעה זו:

"צידה" כתיב, ה' יתרה, שלִמדו ה' הלכות שחיטה.

המפרשים שואלים הרי כל הזמן יצחק אוכל מציד עשו, הוא אוהב את עשו כי ציד בפיו, למה רק כעת למד אותו? יש ה הלכות שחיטה, שהיה דרסה וכו'. כשהוא שלח אותו להביא לו ציד, לעשות לו מטעמים, הוא למד אותו ה הלכות שחיטה. קודם הוא לא לימד אותו? מסבירים שלפני כן הוא גם לימד אותו, אבל חוזרים ומזהירים ומדגישים בשעת מעשה. הוא לא סומך עליו – מהפירוש הזה כבר רואים שיצחק יודע מי הוא עשו. הוא כבר ידע שיש חמש הלכות שחיטה, אבל לא סומך עליו, וצריך להדגיש לו – בני היקר, תדאג שיהיה כשר, אל תאכיל אותי טרפות. גם רש"י אומר על "שא נא" שאמר לו "חדד סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבלה". בעל הטורים מדייק את ה-ה היתרה בכתיב.

אחר כך הוא אומר עוד משהו:

ו-ה' סימני טהרה בעוף [ציד הוא או של עופות או של חיות. אם תצוד עוף צריך לבדוק ה' סימני טהרה] – אינו דורס, אצבע יתרה, זפק, קורקבנו נקלף ואינו חולק אצבעותיו.

ובחיה – מפרסת פרסה, מעלה גרה, בלי שינים למעלה, קרנים, בשרה שתי וערב תחת העוקץ.

אז יש לו כאן שלשה פירושים ב-ה של "צידה", שהיא כתיב ולא קרי – ה הלכות שחיטה, ה סימני עוף טהור, ה סימני חיה טהורה. איך אנחנו נפרש? ה ספקות של רדל"א – ארבעת הפרטים-האפשרויות שאמרנו קודם וגם כולן יחד.

אהבת יצחק ל"איש יֹדע ציד"

למה יצחק כל כך להוט על ציד? מהו ציד? נחזור לתחלת הפרשה: "ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה". רש"י מוציא מהפשט – אנחנו רוצים את הפשט – ואומר "לצוד ולרמות את אביו בפיו". כבר רואים שרש"י עושה מעשו הרמאי הגדול של אביו, מה שלא מפורש בפשט. המינים-הגוים אומרים שאנחנו בני עשו, רק מכבדים את אבא, ואתם, בני יעקב, מרמים את אבא שלכם. מה רש"י רוצה לעשות? פשוט להפוך, שמהיסוד דבר ראשון, דע לך, עשו כל הזמן מרמה את אביו, ששואלו איך מעשרין את התבן וכו'.

יש כאן תופעה יפה של שש מלים בנות שלש-שלש אותיות – "עשו איש ידע ציד איש שדה" – יש הרבה מה לרמוז כאן, "תן לחכם ויחכם עוד" (רמז אחד: "עשו איש ידע ציד איש שדה" = 1495 = 13 פעמים 115, חזק = סכום כל אותיות האלף-בית מא' עד ת', ת במספר קדמי, ארבע מאות אנשי עשו). בכל אופן, על "איש שדה" כותב רש"י "כמשמעו, אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות", בטלן. כמה שוה אדם בטל (הגדר שמגדיר רש"י)? אלהים. אנחנו שואלים שאלה פשוטה, למה יצחק אוהב בן שיודע ציד? מה ה'גליק', מה הגדולה בזה (בלי פירוש רש"י שהוא מרמה אותו, בפשט)?

מעלת "יֹדע ציד" על "גבור ציד"

קודם כל, מה ההבדל בין עשו ונמרוד – שניהם צידים, אבל אצל נמרוד כתוב "גבור ציד" ואצל עשו "ידע ציד", משהו אחר, כבר יש לו איזה זיקה לאידישקייט, איזו דעת, הוא בר דעת. נמרוד הוא רק "גבור ציד", זה גוי, אין לו דעת ("אל אחר אסתריס ולא עביד פירין"), אבל עשו הוא "יֹדע ציד". יתכן שבגלל המלה "יֹדע" רש"י מסביר שיודע לרמות את אביו – ה"ידע" מסביר מה פירוש "ציד". אבל בפשט, כנראה יש בציד גם ידיעה, התקשרות. כתוב שכל דבר שאתה עושה, כל מקצוע, צריך להיות קשור אליו בלב – להיות קשור בלב מה שאתה עושה היינו "יֹדע".

הרבי הרש"ב אמר שדרך עבודת החסידות היא שמה שאתה עושה – תהיה קשור אליו. אתה חושב ועושה אותו. בחור ישיבה שאל אותו מה לחשוב כשאני במקוה – הוא אמר שצריך להיות קשור בדיוק למה שאתה עושה ברגע הזה. אתה מוריד את החולצה? תחשוב 'כעת אני מוריד את החולצה', מה זאת אומרת, להיות קשור למה שעושים. הבחור שקוראים לו עשו הוא בר-דעת. לא כתוב שיעקב הוא בר-דעת, רק שהוא "איש תם ישב אהלים". אדרבה, תם הוא טפש בהגדה של פסח, אבל עשו הוא בר-דעת, יודע לעשות משהו בחיים – "יֹדע ציד".

מעלת "אדם בטל"

אני חוזר ושואל, מה הגליק? למה יצחק כל כך אוהב מלאכה זו של צידת חיות? כנראה הא בהא תליא, בשביל להיות "ידע ציד" צריך להיות "איש שדה", "אדם בטל" בגימטריא אלהים. מה הקשר ליצחק אבינו? הוא מדת הגבורה ובלידתו כתוב "צחק עשה לי אלהים". אלקים הוא שם של צחוק. מהו ציד? משחק, נקרא בפירוש game באנגלית. ציד הוא כנראה המשחק ב-ה הידיעה.

למדנו[ה] לגבי נמרוד, שנמרוד רצה להיות מלך על אנשים, אז הבין שאם אצליח לקיים את ה"רדו בדגי הים ובחית הארץ" – שאם אצליח להשתלט על החיות גם אנשים ימליכו אותי. כך הוא סבר – וכך היה. הוא היה "גבור ציד", משתלט על החיות, אבל עשו "ידע ציד" – עושה זאת לשם המצאת טרף לביתו ("כי ציד בפיו", על פי פשט – אכילת בשר מרחיבה את דעת יצחק אביו לעבודת השי"ת, היינו "מטעמים אשר אהבתי", לשון "טוב טעם ודעת") וגם לשם משחק (שגם, וביתר שאת, פועל הרחבת הדעת, וכמבואר בתניא הקשר בין אכילת בשר למילתא דבדיחותא), לא לשם גבורה.

בשביל להיות שחקן צריך להיות "אדם בטל". מה ההבדל בין "עשו איש ידע ציד איש שדה" ל"יעקב איש תם ישב אהלים"? הרבי הרש"ב אומר שפנימי הוא אחד שלא מבזבז את הזמן – הפשט שיעקב הוא בחור רציני שלא מבזבז את הזמן. ההיפך הגמור של עשו. מה עושה הציד? הולך לאיזה מקום ויושב שם, כמו אחד שהולך לדוג דגים – יש לו סבלנות. גם אצל החיות ככה – הוא רובץ שם, מחכה, יכול לחכות שעה ועוד שעה ועוד הרבה שעות. יש כל מיני תחושות, חושים, עד שפתאום תופס משהו. ה"ידע" כאן היינו הדעת של עולם התהו – מבטל המון זמן בשביל רגע אחד. מה יצחק תמה עליו כאן – "למה מהרת למצוא בני"? לא הולך ככה...  רואים פשט בפסוק שציד הוא לא מהיר, לוקח זמן – "צא השדה", כמה זמן שיקח לך, עד שתתפוס משהו, איזה 'גיים' רציני, איזה ציד רציני.

זה טיפוס של עולם התהו, שיכול לבטל זמן, אבל כאשר הוא מרויח – מרויח בגדול, היה כדאי. כמו בביזנס, משקיע, אחד ששורף זמן. מי שעוסק במניות שורף את כל היום, יושב מול המסך, האינטרנט. [ובסוף גם את כל הכסף...] כי הוא לא יודע, הוא טפש, "איש תם", אבל אם היה "ידע ציד" היה מחכה להזדמנות – יודע מה שהוא עושה, יודע את המשחק, וכשיש הזדמנות הוא נופל עליה, תופס אותה. משרש צוד יש גם מצודה. מהי מצודה? מלכודת, רשת. האדם עצמו הופך להיות מצודה – שקט, יושב שם, לא עושה כלום, אדם בטל לחלוטין, רק מחכה שהטרף יתקרב, יש לו חוש, ואז הוא תופס אותו. יודע את המלאכה הזאת, וזהו השרש שלו בעולם התהו. הוא שחקן. יצחק כל כך אוהב את הדבר הזה, המקצוע הזה של ציד. הוא רוצה לברך את עשו, אבל עשו שלא בטוח שהוא עשו – וככה יצא לו, לכתחילה אריבער.

ז. חרדת קריסת הגל

קריסת הגל – הגיהנם של יצחק

בסוף, כאשר עשו נכנס, כתוב: "ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב ויהי אך יצֹא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא מצידו. ויעש גם הוא מטעמים ויבא לאביו ויאמר לאביו יקם אבי ויאכל מציד בנו בעבֻר תברכני נפשך. ויאמר לו יצחק אביו מי אתה ויאמר אני בנך בכֹרך עשו. ויחרד יצחק חרדה גדֹלה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואֹכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה". ממה יצחק נחרד? הוא אוהב מצב לפני קריסת הגל – אבל כעת הגל מתחיל לקרוס. הוא רואה גיהנם נכנס – החרדה שלו היא מעצם קריסת הגל. בפשט חרד שלא ברך את עשו, אבל לפי דרכנו כעת הוא נחרד מכך שהגל קורס – היה ניחא לו להשאר במצב שברך מישהו לא ברור.

הנסיון של יצחק למנוע את קריסת הגל במלואה

כאן יצחק מגיע לטעם עולם הבא שלו – "ואֹכל מכל". שלשה טעמו מעין עולם הבא בעולם הזה – אברהם, "והוי' ברך את אברהם בכל", יצחק, "ואֹכל מכל", יעקב, "יש לי כל". הפסוק הזה הוא התגלות העולם הבא של יצחק.

מה החידוש בפסוק הזה? הוא כבר אמור לנחש שקודם היה יעקב – הרי היה לו ספק, "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו". אבל אם מדובר ביעקב – הוא לא צד ציד. ליצחק יש שכל, ברגע שהוא מבין שזהו יעקב – איך האוכל הזה מגיע? עם טפת שכל הוא מבין, הוא יודע עם מי יש לו עסק, עם אשתו האהובה. יש כמה סיפורים כאלה אצל הרביים, שכאילו סדרו אותם – מיד כשהבינו מה קרה תפסו מי עשה זאת. בשניה הוא אמור לדעת מה קרה כאן. הרי יעקב לא צד ציד ורבקה לא צדה ציד – עשו גדי, לא צבי, רק שטעמו כטעם הצבי. בשניה אחת היה צריך להבין בחוש הטעם שלו שבכלל לא היה ציד – לא היה צבי בכלל אלא גדי, תוצרת בית. למה הוא אומר "מי אפוא הצד ציד"?

הכל נכון, אבל הוא לא רוצה לעזוב את "הצד ציד", לא מוכן לוותר על "הצד ציד" – רוצה להחליט שגם יעקב צד ציד. אם ברכתי את יעקב, ברכתי אותו כי הוא עשו, ואני לא מוותר על זה. זה משפט ההתפעלות שלו, שמתוך התפעלות הוא אומר שמי שהביא לי הוא הצד ציד, בדיוק מה שאני אוהב, מה שבקשתי. גילוי של עשו גרם רק לתחלת קריסת הגל, ופעל שהאפשרות של אבא כבר הסתלקה – האפשרות של 'לא זה ולא זה', השלישי-הנמנע. ברגע שעשו נכנס ומצהיר שהוא עשו, איני מוותר על יעקב שצד ציד, ואני רוצה לעשות ממנו יעקב ועשו גם יחד. איך אני יודע שזה הפירוש? הוא מתחיל בשאלה "מי" – בינה, שאמרנו שהיא "לא כן", שני הדברים הסותרים יחד.

צדיק מתחיל ציד. אחד הפירושים שלנו הוא ש-צדיק הוא צפון-דרום-ים-קדם ("ופרצת..." – לכל ארבע רוחות העולם) וגם מפרשים ש-צדיק הוא צד ימין. צד הוא שתי רוחות יחד, צפון-דרום, מדת יצחק ומדת אברהם, "עורי צפון ובואי תימן". יש נשיאת הפכים בתוך אותיות צד.

כמה שוה "מי אפוא הוא"? 150, ממוצע כל מלה הוא "מי", מי-מי-מי, חזקה של "מי דקיימא לשאלה", אמא, בינה. יש חמשים שערי בינה, אבל יצחק מצא "מאה שערים". לכן אני עדיין אומר שיעקב הוא הצד ציד. למה כאן אומר את ה"מכל" שלו, שיא העולם הבא שלו? כל מה שרציתי טעמתי. רציתי צבי וטעמתי. הוא לא יודע אם צבי או גדי – מתעקש שאכלתי צבי. כנראה זהו גם צבי וגם גדי יחד. פעם היה לנו שיעור על צבי וגדי. זה ה"מכל", שתיכף נבין יותר. בקשתי "כל", גם 50, שער הנון, גם זה וגם זה יחד, ואותו אכלתי.

"בטרם תבוא ואברכהו" – עדיין נעלם, לא מוכן  לומר שזהו יעקב, כי אינו יעקב אלא יעקב ועשו יחד. אותו אחד ברכתי "וגם ברוך יהיה".

מאמץ עשו לגרום לגל לקרוס

עשו רוצה עוד יותר להקריס את הגל:

"כשמֹע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדלה ומרה עד מאד [אתה חרדת עד מאד, ואני צועק עד מאד.] ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי" – תפריד בינינו. לעשו יש חוש, הוא יודע שיצחק ברך את שניהם יחד בתוך הגוף של יעקב. הוא אומר לו 'תפריד', אני רוצה לעצמי ברכה – אני ה'לא', המלכות, ויעקב הוא ה'כן', הז"א.

אנחנו משתדלים להבין את כל הפרטים בסיפור לאור הענין – יש עוד הרבה פרטים שנעזוב כעת, הרבה פרטים בתוך הסיפור שצריך לקרוא שוב בעיון לאור המהלך שהתחדש כאן.

ח. "השלישי הנמנע" בין חי למת בהלכות טרפות

איסור מחוסר אבר לבני נח

נסיים בעוד משהו, במסכת עבודה זרה קרוב להתחלה, דף ה, ב:

אמר רבי אלעזר מנין למחוסר אבר דאסור לבני נח [שאין להם, בבמה שלהם, את כל המומין שיש בישראל, כמו "דוקין שבעין". אם מקריב לעצמו לשם שמים אסור לו רק מחוסר אבר או טרפה. אומר רש"י: "דאסור לבני נח – להקריב לגבוה ודומיא דקרבנות שנהגו אבותיהם לשמים הן נוהגין לעבודת כוכבים שלהן". הם נוהגים לע"ז כפי שאבותיהם נהגו לגבוה, וזהו באמת דין תורה.] דכתיב ומכל החי מכל בשר שנים מכל וגו' [מה הדיוק ב"מכל החי"? רש"י מסביר: "'ומכל החי' – על שם שהיה עתיד נח להקריב מהן דכתי' ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו' (בראשית ח)". שייך לקרבנות בהמשך, והתורה מדייקת:] אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה האי מיבעי ליה למעוטי טריפה דלא [שאינה חיה.]

[אומרת הגמרא שיש פסוק אחר למעט טרפה:] טריפה מלחיות זרע נפקא [שהיו צריכות להיות בהמות שראויות להוליד, וטרפה לא ראויה להוליד.] הניחא למאן דאמר טריפה אינה יולדת [אפשר למעט טרפה מ"לחיות זרע".] אלא למאן דאמר טריפה יולדת מאי איכא למימר [צריך למעט טרפה מ"מכל החי", כי אי אפשר למעט מ"לחיות זרע", ואז אין לי פסוק למעט מחוסר אבר.]

עד כאן הפשט עם רש"י.

תוספות: טרפה – חי שאינו בגדר "מכל החי"

נראה תוספות:

אלא למ"ד טריפה יולדת מאי איכא למימר - פירוש ולדידיה אצטריך מכל החי למעט טריפה וא"ת טריפה נמי היכי מימעט' מהאי קרא הא מאן דאית ליה טריפה יולדת כל שכן דאית ליה נמי טריפה חיה [זו מחלוקת, יש מי שאומר שטרפה כן חיה. אם שואלים לפי המ"ד שטרפה יולדת, כל שכן שהוא סובר שטרפה חיה יותר משנה. יותר מסתבר שטרפה תחיה מאשר שתלד, כלל גם אצל בני אדם – בללדת יש יותר חיות מאשר לחיות בעצמך. מכאן אפשר כבר ללמוד מוסר השכל, שעיקר החיות הוא כדי ללדת, לחיות זרע.] דאפילו למאן דאמר טריפה אינה יולדת אמר דיכול להיות דאית ליה דחיה [כלומר, שיותר קל שטרפה תחיה מאשר שתלד – אם "טרפה יולדת" כל שכן ש"טרפה חיה".] וא"כ היכי ממעטת מקרא דמכל החי הרי ראויה היא לחיות [לאורך ימים ושנים טובות.]

[את כל זה לומדים כי כאן יש מקור מאד יפה בנגלה להגיון של הקוואנטום:] וי"ל דנפרש לקרא הכי מכל החי שיהא כולו בריא וזריז ולא חולה וטריפה [לא חיות שאתה יכול לחיות עוד שנה ועוד שנה, אלא שברגע הזה כולך חי – בריא וזריז בתכלית. אם אתה ככה אתה "כל החי", ואם לא אתה לא "כל החי" – לכן אפשר למעט אותך מהמלים "מכל החי". חולה וטרפה,] אע"ג דהוא חי [לפי אותו מאן דאמר.] מ"מ אינה בריאה אלא חולה כל ימיה ומתמעטה והולכת [אפילו למ"ד שטרפה יכולה לחיות הרבה שנים, כל הזמן היא בתהליך התדרדרות, כי היא חולה. מה כאן תוספות אומרים? אפשר להיות חולה שבעים שנה, כל פעם לרדת עוד קצת ועוד קצת, הרבה זמן – אלף שנה. אז אתה לא בכלל "מכל החי", אפשר למעט אותך ממלים אלה. כעת עונה לעוד שאלה, למה נמעט טרפה מ"כל החי" ולא מחוסר אבר? אולי מחוסר אבר הוא יותר לא "מכל החי". בשביל למעט טרפה צריך לעשות איזה קוועטש ולהסביר ש"מכל החי" היינו חי בתכלית, אבל בשביל למעט מחוסר אבר יותר פשוט – רק למעט מי שלא כולו חי, אלא יש לו אבר שלא חי. אומר התוספות:] וממעט שפיר מהאי קרא דמכל החי טפי ממחוסר אבר [אם יש לי רק פסוק אחד ואני מתלבט מה למעט, יותר הגיוני למעט טרפה כפי שדרשנו מלמעט מחוסר אבר. למה? כי מחוסר אבר] שכולו בריא וחי חוץ מאבר אחד [יכול להיות אחד בלי אצבע, מחוסר אבר, והוא חי – בריא וזריז בתכלית, אף על פי שחסר לו איזה אבר.] וכן פירש רש"י לקמן פרק רבי ישמעאל (דף נא.).

המדרגות שבין חי למת

כתוב בתוספות, ואומר שגם רש"י מפרש כך, שעיקר הפירוש של "מכל החי" שהוא חי לגמרי. מכאן רואה מי שמתבונן שיש שלשה או ארבעה מצבים קיומיים. עד כה חשבתי שאחד חי או מת. פתאום יוצא מהתוספות שיש גם אמצע, השלישי הנמנע, ולא רק זה אלא שגם באמצע יש שתי מדרגות – חיה ויולדת. אם יש לי שני קצוות, חי ומת, הם כבר שנים שהם ארבעה – יש באמצע לא חיה לגמרי אבל יולדת, קרוב לחי, ולמטה לא מת (כי הוא חי, יכול לחיות הרבה זמן) אבל לא יכול להוליד. יש לי ארבע מדרגות – חי, טרפה-יולדת, טרפה-חיה, מת (ובעצם רק באמצע יש: טרפה-יולדת, טרפה-אינה-יולדת, טרפה-חיה, טרפה-אינה חיה). מה שם שתי המדרגות באמצע יחד? חולה. כלומר, השלישי הנמנע בין חי למת הוא חולה.

[הנצי"ב תמיד מסביר שחי בתנ"ך הוא חי ושמח.] אם אמרת, כמה שוה "מי אפוא הוא הצד ציד"? שמחה – פנימיות אמא, הבינה, שהיא המדרגה כאן, "מי". כתוב שרוב תלמידי חכמים הם חולים. יש משהו מענין בחולה, שהוא ממוצע, השלישי הנמנע – או גם חי וגם מת או לא זה ולא זה. אם הוא השלישי הנמנע הוא לא זה ולא זה, מוחין דאבא. אמרנו שאחרי שעשו פעל את תחלת קריסת הגל מה שנשאר הוא אמא, שמחה, הגימטריא של "מי אפוא הוא הצד ציד".

מתי האנושות בכללותה החלה להיות חולה? מחטא עץ הדעת טוב ורע – כך אור החיים כותב באריכות. "ביום אכלך ממנו מות תמות" כפשוטו, לא אלף שנה – ברגע שאתה אוכל מעץ הדעת אתה מתחיל למות. אתה אף פעם לא תהיה בריא עוד פעם, כל החיים תהיה חולה. הסברנו שעץ הדעת הוליד את הלוגיקה הקוואנטית, על כך דברנו בשיעור הקודם – בדיוק מה שאנחנו מסבירים כעת.

חלומות של חולי

מה אפשר להרויח מזה? הכל חודש של חלומות. חלום הוא לשון החלמה. חלום מתחיל חל, כמו חולה, רק שמחלים מהחולי. יש במצב חולה משהו שאתה לא יכול להשיג כשאתה בריא. טוב להיות בריא וזריז והכל, אבל מי שרק בריא אף פעם לא יגיע ללוגיקה הקוואנטית.

בשיר השירים יש שני פסוקים: "חולת אהבה אני" ו"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". "חולת אהבה אני" הוא מצב של גלות, אבל דווקא אז מגיעים לרדל"א, מצב אליו נתגעגע כאשר תגיע הגאולה ונהיה רק במצב של בריא-זריז, "מכל החי". מפספסים משהו שאפשר להשיג – החלום שלך מתוך החולי. צריך להיות חולה כזה שאתה באמת לא בטוח אם אתה חי או מת – שאז או שאתה חי ומת יחד, או שאתה לא חי ולא מת אלא משהו אחר לגמרי. אמרנו שבתוך המשהו האחר לגמרי יש "פלג קיסר" ויש "קיסר" שלם – דוד ומלך המשיח.

אמרנו שחול המועד הוא עיקר הממוצע בתורה, אבל אפשר לקרוא 'חולה מוּעד' – אל תקרא 'חול המועד' אלא 'חולה מוּעד'. חולה מועד הוא השיא של רדל"א, כך יוצא לנו מהתוספות שקראנו. שה' יעזור שיבוא מלך המשיח תיכף ומיד ממש, ירפא אותנו, ובשמחה ובטוב לבב נתגעגע... לחיים לחיים.

שיר המעלות.

כל הענין של התוספות מזכיר את הווארט המפורסם של רבי אייזיק על "לחיים ולא לַמות" – לחיים ולא לא-מות (כמשמעות במסכת נדרים), שנזכה לחיים אמתיים, הלכתחילה שהוא כתב, ולא שנהיה לא-מתים. טרפה לא מתה אך היא עדיין לא חיה. התוס' הזה הוא מקור לדברי רבי אייזיק.


בע"ה

מוצאי ב' כסלו ע"ז – כפר חב"ד

הגיון לבי (3): 0r&And

בר מצוה דב-בער שי' גנוט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[ו]

א.

הפרק הראשון לא נגע לנושאי "הגיון לבי" והוא יפורסם בפני עצמו בע"ה.

ב.

מכאן נעבור לנושא שהתחלנו בבר-מצוה הקודמת, בכ"ח חשון – הנושא של חוקי ההגיון, שגם קשור לדעת. אמרנו שבע"ה נקדיש כמה שיעורים לנושא של הגיון, היות ש-הגיון שוה עד, שנת ה-עד.

בין or ל-and

כשלומדים הגיון – הגיון קלאסי – אפשר לשאול את השאלה הפשוטה: מה המלה הכי חשובה? מה המושג הכי חשוב בהגיון? נאמר בלועזית, מושגי היסוד של ההגיון הם:

Disjunction: or

Conjunction: and

לכל המשפטים של הלוגיקה יש גם סימן, הסימן של or הוא v והסימן של and הוא ^ הפוכה.

אפשר לחשוב שה-and, כמו ו החיבור, הוא הכי יסודי, אבל באמת הוא לא חידוש, והכי חשוב בלוגיקה – המלה העיקרית בהגיון היא or. יש שני משפטים של and, כל משפט יכול להיות אמת או שקר. אם אני מחבר את שני המשפטים, משפט a ומשפט ba and b, מתי הוא אמת? שוב, זה אלף-בית, כעת אנחנו בגן ילדים של תורת הלוגיקה. מתי יהיה אמת? רק אם a אמת וגם b אמת. אם אחד מהם שקר, אפילו שהשני אמת, a and b יהיה שקר, וכל שכן אם שניהם שקר. כלומר, יש ארבע אפשרויות – ששניהם אמת, a אמת ו-b שקר, a שקר ו-b אמת ושניהם שקר – ורק הראשונה אמת.

אבל אם במקום and אני אומר or מתי a or b יהיה אמת? מספיק שאחד מהם אמת. רק אם שניהם שקר יהיה שקר. כלומר, מתוך ארבע אפשרויות שלש אמת ואחת שקר. עם and – הפוך, אחד אמת ושלש שקר. כלומר, ה-or הרבה יותר ידידותי, הרבה יותר מיקל, מאשר ה-and, שהרבה יותר מחמיר. זה אלף-בית של לוגיקה, בלי קוואנטום...

"יהי אור ויהי אור" – שני סוגי or

עכשיו נאמר מילתא דבדיחותא: יש אנשים שכותבים את המלה אור בעברית – "ויאמר אלהים יהי אור" – ohr. רק עכשיו אני מבין למה אני לא אוהב לכתוב ככה – תמיד זה דחה אותי, לא צריך לכתוב ohr אלא or. איי, זו מלה באנגלית? עד עכשיו לא הפריע לי בכלל, ורק לכתוב ohr הפריע לי, לא אסטטי. כעת אני מבין שלא רק לא מפריע, אלא אדרבה – לא סתם אור מתחיל או. ה-ר היא לתפארת הלשון, ו-אור הוא פשוט או – or – שהוא 'מיקל' כנ"ל.

ניתן סימן: כתוב "יהי אור ויהי אור". איך אני יודע ש"אור" הוא באמת ה-or של הלוגיקה? ההבדל העיקרי בין and ל-or שבראשון יש רק משמעות אחת, צריך ששניהם יהיו אמת כדי שהמשפט הכולל יהיה אמת, אבל באור יש שני-אור:

Inclusive or

Exclusive or

"או... בֹר... או חמור"

אחד מארבעה אבות נזיקין הוא הבור. לגבי הבור בתורה, בפרשת משפטים, כתוב "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בֹר ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור. בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו".

יש בפרשת משפטים, בין ארבעת אבות נזיקין, שנים שהולכים יחד עם "בעל" – "בעל השור" ו"בעל הבור", שני בערלעך, דוב-בער. בשיעור בר-מצוה קודם אמרנו ש"בעל השור נקי", מזל "ונקה" – מזל ה-יג, הבר-מצוה – לא קראו לבר-מצוה בער, אבל לפי התשורה אמרנו שהוא מזל "ונקה". כעת מדברים על "בעל הבור", עוד יותר בער. "בעל השור" שוה תריג, משה רבינו, ו"בעל הבור" עולה ז"פ מה, ממוצע כל אות הוא אדם, "אדם אתם", שם מה. שני ביטויים חשובים ביותר. כמה עולים יחד "בעל השור" ו"בעל הבור"? 928, מהמספרים הכי אהובים אצלנו, תורה חדשה, 16 פעמים חן. הערך הממוצע הוא רלב, עסמ"ב בקבלה. ב"בעל השור" "בעל הבור" יש או או אותיות.

מה יש בפסוק "וכי יפתח איש בור או וגו'" – יש בפסוק פעמיים "או" – "או כי יכרה איש בֹר ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור". יש הרבה 'אור', במיוחד בסוף, "שור או חמור". "ויהי לי שור וחמור" היינו משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, וכאן יש "או" ביניהם.

הופעות ה"או" בתורה

כמה פעמים יש "או" בכל התורה כולה? בכל התנ"ך יש 321 פעמים "או", אבל רובא דרובא בתורה – 256 פעמים "או" בחמשה חומשי תורה. זו המלה העיקרית של הלוגיקה – "או" – והיא מופיעה 2 בחזקת 8 פעמים בתורה. רוב הופעות ה"או" בתורה הן בחומש ויקרא, תורת כהנים – 137 פעמים "או" מתוך ה-256 של כל התורה. "ויקרא" אותיות או-יקר.

בכל אופן, 137 הוא מספר מאד חשוב אצלנו, היום המספר הכי חשוב בפיזיקה. לפי אדינגטון, מהראשונים שגילו את המספר הזה בכלל – הוא חשב שהוא 136, לא משנה – הוא קשר אותו ל-256. אין כאן המקום להסביר זאת, אבל לפי הסברא שלו כל הכחות האפשריים שיש בטבע, או כל החלקיקים האפשריים שיש בטבע, צריכים להיות 256, והיות שרבוע הוא מתחלק לשני משולשים שמרכיבים את הרבוע – אם מדובר ברבוע של 16 הוא מתחלק למשולש 16 ומשולש 15, 136 ו-120.

הוא טעה במספר אחד, החלוקה היא 137 ו-119. אבל הנה, ראה זה פלא, זהו הסימן המובהק של כל ה"או" בתורה – 256 "או" שמתחלקים ל-137 בחומש אחד ו-119 בשאר החומשים (הערך הממוצע של שש התבות "או כי יכרה איש בֹר ולא" הוא 137, עד "ולא" = 37 = "או כי" = "או" ברבוע פרטי, מספר הזוג של 137 כנודע בסוד גילאי אברהם ויצחק בעקדה. דילוג תבות: 444, 12 פעמים 37, ו-378, חשמל. "או כי יכרה איש" במילוי = 1370, 10 פעמים 137). 119 בעצמו הוא כפולה של "או", או פעמים אוי (טוב), 7 פעמים 17 (סוד ז פעמים "טוב" במעשה בראשית).

הופעות ה"או" בפרשת דינים (משפטים)

פרשת משפטים נקראת "פרשת דינים" – בה עיקר הדינים בתורה. דובי הולך ללמוד הרבה גמרא, להיות תלמיד חכם גדול בע"ה, ואפשר לומר שהאחוז הכי גדול בגמרא של דיוקי פסוקים הוא ניתוח לשוני של פרשת משפטים. שם, בפרשת משפטים, יש 27 פעמים "או" (משפטים או = 27 פעמים חי).

בפסוק של הבור יש שני "או". אם נספור לפי הסדר, שני ה"או" שיש בפסוק "וכי יפתח איש בֹר או כי יכרה..." – שיש הרבה דרשות על "יפתח" ו"יכרה", למה צריך שני דברים – "ונפל שמה שור או חמור" הם ה"או" ה-13 וה"או" ה-14 (או, 7, הוא הנקודה האמצעית של 13 ו-14 = או או – יש בפסוק "או... או"), קשור לבר מצוה (בן 13 שנכנס לשנת ה-14). הבר מצוה בעצמו הוא בֹר-מצוה. ידוע שהבור השני בפסוק כתוב חסר, "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בֹר", משהו מאד חשוב. ה"יכרה איש בֹר" הוא בר-מצוה. 13 ועוד 14 הם 27, כוללים כל ה-27 "או" שיש בכל פרשת משפטים (132 ועוד 142 = 365, כללות שסה מצות לא-תעשה של התורה).

"יהי או... ר"

בכל אופן, עכשיו נשאל עוד שאלה – כמה פעמים מבין ה-256 פעמים בתורה שיש "או" המלה הבאה נגמרת ב-ר (כמו "או חמור")? אז נשמע לי אור, יש אור בביטוי. כמה יש על דרך "או חמור"? מי יכול להעריך כמה כאלה צריכים להיות מתוך 256? אם היו עשרה כאלה הייתי מאד שמח. בעיני – צריך מי שטוב בסטטיסטיקה לחשב – פלא שיש בדיוק 25 פעמים כאלה בתורה. מתוך 256 (162) יש 25 (52) פעמים ביטוי של "או..." על דרך "או חמור", "או שור" ("כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמֹר..."). 25 היינו יהי – "יהי אור". ידוע הרמז שהמלה ה-יהי בתורה היא ה"אור" הראשון (סוד "יהי אור"), וממילא ה"אור" השני ("ויהי אור") הוא המלה ה-27, רמז ל-27 הופעות "אור" בפרשת משפטים (כנ"ל).

ג. מחלוקת רבי יאשיה ורבי יונתן

"או" מחלק ו"או" מחבר

נחזור, ב-or אמרנו שיש שני סוגים: שלש פעמים a or b הם אמת, ורק אחד הוא שקר. אבל כתוב שלא כל or הוא כזה. מה שאמרנו הוא אינקלוסיב, שלא מחלק לגמרי אלא כולל את שניהם. אם אני אומר משפט כזה, שתענה לי 'או במכתב או במייל' – מה הכוונה שלי? התכוונתי או מכתב או מייל, אבל לא שניהם – ה"או" שם אקסלוסיב, כי לא התכוונתי שגם תכתוב מכתב וגם תשלח לי מייל. נתתי לך שתי אפשרויות, ואם רק כתבת מכתב ולא שלחת מייל זה אמת, אם שלחת מייל ולא כתבת מכתב גם אמת, אם לא עשית שום דבר זה שקר, לא קיימת בקשתי, ואם עשית שניהם גם לא טוב, גם שקר. זהו אקסלוסיב-or.

אבל אינקלוסיב- orהוא כמו שאמרנו בהתחלה, שאני אומר "או" אבל יכול להיות שניהם. "ונפל שמה שור או חמור" – זה אינקלוסיב לפי הפשט. יש רבינו ישעיה (מובא בשטמ"ק) שאומר שיש הו"א – ששוללים אותה – שאם נפלו יחד שור וחמור חייבים רק על אחד, לא על שניהם.

חשבנו להאריך פה הרבה, אבל נקצר – נשאיר לשיעורים הבאים. רואים שהמלה "או" היא המלה הכי חשובה בחכמת ההגיון, והיא קשורה גם ל"אור".

המחלוקת העיקרית בלוגיקה בש"ס: ו – מחברת או מחלקת?

כעת נתבונן באחת המחלוקות העיקריות בכל הש"ס: המחלוקת בין רבי יאשיה ורבי יונתן. המחלוקת היא האם ו מחלקת או רק מחברת? כאן זו שאלה לגבי and, קונג'נקשן. נסביר לפי מה שכתוב בבבא קמא נד, א:

כולנו ודאי זוכרים מה שחז"ל אומרים, ורש"י מביא, על "ונפל שמה שור או חמור", "'שור' ולא אדם, 'חמור' ולא כלים". "שור או חמור" כוללים את כל החיות וכל העופות, אבל בכל אופן כל מלה באה למעט משהו – שאם אדם נפל לתוך הבור לא חייבים לשלם שום דבר, הוא היה צריך להסתכל, וגם על כלים לא חייבים. אם על השור יש כלי והוא נשבר או נקרע – משנה מפורשת שם שעל כלים לא צריך לשלם.

אבל יש מי שחולק על לימוד זה, כדרך חז"ל. אנחנו זוכרים רק את ההלכה, דעת חכמים, אבל רבי יהודה חולק ואומר שהמלה שלנו "או" – "שור או חמור" – באה לרבות כלים, שגם על כלים משלמים. מה חכמים אומרים? לא, אני צריך את ה"או" בשביל לחלק, שבלי "או" – אם היה כתוב 'שור וחמור' – הייתי חושב שצריך ששניהם יפלו יחד. לכן צריך את המלה "או" כדי לחלק. מה סובר רבי יהודה? לא, איני מסכים, לא צריך "או" בשביל לחלק, ו גם מחלקת. כך אומרים תוספות שם.

יוצא מכאן שהמחלוקת בין חכמים לרבי יהודה ב"שור או חמור" היא-היא המחלוקת בין רבי יאשיה ורבי יונתן לגבי מקלל אביו ואמו. כתוב "מקלל אביו ואמו מות יומת" – צריך לקלל את שניהם יחד, או מספיק שיקלל רק אחד? רבי יאשיה צריך פסוק אחר כדי ללמוד שמספיק לקלל רק אחד מהם, אבל רבי יונתן אומר שלא צריך – בכל מקום ו היא גם לחלק. המחלוקת הזו שאמרנו כעת בחז"ל היא-היא המחלוקת העיקרית בלוגיקה בכל הש"ס.

ורמז יפה: רבי יאשיה רבי יונתן = 1266 = ב"פ (ממוצע) 633, אור במילוי (אלף וו ריש), כך ששניהם ב"פ אור, "יהי אור ויהי אור". שניהם קשורים לאור, or – האם צריך 'או' לחלק. לפי רבי יאשיה 'או' בא לחלק, כי ו לא מחלקת, ולפי רבי יונתן 'או' בא לרבות, כי ו כבר מחלקת – לרבות כלים. שתי השגות באור, or.

דעת רבי יונתן – לוגיקה אחרת

אם מדברים על הגיון, היות ששני המושגים של הגיון הם ו ו-או (סוד מילוי מה של האות וואו, ו-או – השרש הוא and וחלק המילוי הוא or), ברור שהמחלוקת הזו היא יסוד היסודות של הגיון. אנחנו דווקא פוסקים את ההלכה כמו רבי יונתן, ולכן תוספות שואלים – אנחנו פוסקים בכל מקום כרבי יונתן, ש-ו מחלקת, אז לא צריך "או" בשביל לחלק "שור או חמור", ואז אפשר לרבות כלים כרבי יהודה, וממילא הפסיקה כאן נגד הכלל, כי חכמים הם כרבי יאשיה, אבל אנחנו פוסקים כרבי יונתן, שלא צריך "או" לחלק. התוס' משאיר זאת בצ"ע, אין לו תירוץ. הוא מביא עוד דוגמה שסתם גמרא נוקטת כרבי יאשיה נגד הכלל שהלכה כרבי יונתן.

רואים שהעסק הזה הוא עסק לא פשוט בכלל, ה-או וה-ו. בכלל בלוגיקה יש and שמחלק? אין כזה דבר. אם אנחנו פוסקים כרבי יונתן, ש-and מחלק, זה נגד כל חוקי ההגיון, כל כללי ההגיון שמאז אריסטו ועוד לפניו. רואים שהתורה חושבת אחרת.

איך נאמר זאת? אמרנו שבלוגיקה אין שני סוגי and אלא רק שני סוגי or, אינקלוסיב ואקסלוסיב, שאני דורש אותם "יהי אור ויהי אור", שני or, "יהי אור" אינקלוסיב ו"ויהי אור" אקסלוסיב. אין בלוגיקה שני סוגים של ו, אבל בחז"ל יש מחלוקת לגבי ו – אם רק מחברת או גם מחלקת. לפי ר' יאשיה ו רק מחברת, הוא נוקשה, אבל לפי ר' יונתן היא גם מחלקת.

'חבור חזק' ו'חבור חלש'

איך נקרא לזה? כעת נמציא ב'לומדות' ביטוי שלא כתוב. הביטוי שאצל ר' יאשיה ו החבור היא 'חבור חזק'. המחלוקת היא במהות החיבור, שהיא מהות הדעת של הבר-מצוה. בר-מצוה מקבל דעת, וכתוב בתניא פ"ג שדעת היא לשון התקשרות והתחברות – כח להתחבר. אות החיבור היא האות ו, כמנין דב. אבל יש כאן מחלוקת לגבי ה-ו בין רבי יאשיה ורבי יונתן. נאמר שאצל רבי יאשיה החיבור הוא 'חיבור חזק'. מה הכוונה 'חבור חזק'? שרק מחבר ולא מחלק, מצמיד יחד את שני המושגים בצמד בל ינתק. אבל אצל רבי יונתן החיבור הוא 'חבור חלש', אלה הביטויים שלנו.

מה מהות החיבור (שיכול להיות גם החיבור בין אנשים)? חיבור חזק תמיד רק יחבר, אף פעם לא יחלק, רק ו ולא 'או'. אבל חיבור חלש הוא שאנחנו באמת מחוברים, אבל יש בזה גם אפשרות או יכולת של חילוק. אם מדברים על נישואין, למשל – בר-מצוה עדיין לא הגיע, הלואי, לפי חז"ל, שבגיל בר-מצוה גם מתחתנים, כי יש לו דעת. נישואין בתורה, לפי איך שהגדרנו עכשיו, הם גדר של 'חבור חזק', של רבי יאשיה, או גדר של 'חבור חלש' של רבי יונתן? יש דתות אחרות, שהן שקר גמור, שבהן נישואין הן 'חבור חזק', אבל ביהדות לא ככה. כמובן רוצים שיהיה בנין עדי עד, אבל יש משהו בעצם החיבור שהוא 'חבור חלש' – הלכה כרבי יונתן.

רק מה? כמו שהתוספות מקשים, יש לפעמים סוגיות שהסוגיא סתם נוקטת כרבי יאשיה, והדוגמה העיקרית היא "שור או חמור". בכל הש"ס זהו המקום היחיד שהתוס' שואלים קושיא זו – מביאים עוד סוגיא, אבל דווקא כאן, על הפסוק הזה. בהשגחה פרטית זו סוגיא בבבא-קמא, המסכת שעכשיו אנחנו לומדים בישיבות.

קדימה ואיחור של and בלוגיקה לא-פורמלית

עוד משהו לגבי האות ו, שנבין עוד יותר טוב: כשלומדים לוגיקה תמיד משווים בין הלוגיקה הפורמלית לבין הלוגיקה הלא-פורמלית. מהי הלוגיקה הלא-פורמלית? איך שאנשים מדברים ברחוב. הלוגיקה הפורמלית היא הכללים הנוקשים.

לגבי ו, and, אם אני אומר a and b בלוגיקה פורמלית, אין שום הבדל מי קודם למי – a and b = b and a. אבל בלוגיקה לא-פורמלית, איך שאני מדבר ברחוב, אם אני אומר 'אדם וחוה התחתנו וילדו חמשה ילדים' – אני מחבר שני משפטים על ידי האות ו, ה-a הוא 'אדם וחוה התחתנו' וה-b הוא 'ילדו חמשה ילדים' – ה-ו עושה פעולה נוספת, לא רק מחברת, הרבה יותר מתוחכם. לוגיקה לא-פורמלית הרבה יותר מתוחכמת מלוגיקה פורמלית (עד שנגיע ללוגיקה קוואנטית), לכן כל הפילוסופיה של מאה השנים האחרונות היא להתעמק ב-linguistics‏, לוגיקה הלא פורמלית, שאין סוף יותר מורכבת מכללי הלוגיקה הפורמלית.

כשאני אומר 'אדם וחוה התחתנו וילדו חמשה ילדים' הוספתי סדר – המשמעות היא שהם ילדו חמשה ילדים אחרי שהתחתנו. לא שהם ילדו חמשה ילדים והתחתנו – זה שקר. האמת שהם התחתנו ואחר כך ילדו חמשה ילדים. איפה כתוב אחר כך? בתוך ה-ו. בדיבור לא-פורמלי ה-ו משמע גם קדימה ואיחור בזמן. יש עוד דברים שכלולים במשמעות ה-ו בדיבור לא פורמלי, אבל זה הכי חשוב ביניהם.

איך אני יודע ש-ו הוא גם קדימה ואיחור, ולא רק and? [ו ההיפוך.] גם כן, כי יש ו ההיפוך – כבר חידוש הכי מופלא בלשון הקדש, ו שהופכת את הזמן מעתיד לעבר ומעבר לעתיד. זה אומר של-ו יש איזה קשר לזמן. אבל גם בלי ו ההיפוך, בדיבור רגיל, בלוגיקה לא פורמלית, ו גם נותנת סדר.

מחלוקת בית שמאי ובית הלל בסדר הבריאה

נסיים בהסבר עמוק ומחודש למחלוקת בין בית הלל לבית שמאי מה נברא קודם, השמים או הארץ, ונראה לפי מה שנסביר עכשיו שלפי ההלכה בית הלל הם 'חבור חלש', כדעת רבי יונתן, ולכן הם סוברים ש"ארץ קדמה", אבל בית שמאי הם 'חבור חזק', כמו רבי יאשיה, לכן הם סוברים ש"שמים קדמו".

איך הם לומדים? בית שמאי לומדים מהפסוק הראשון בתורה, "את השמים ואת הארץ". קודם כל, אני רואה ששניהם מתייחסים ל-ו החבור כקדימה בזמן, לפי סדר הפסוק – "את השמים ו[אחר כך ]את הארץ". לפי לוגיקה פורמלית אין כאן שום הכרח כלל וכלל שאחד קדם לשני, כמו שבסוף חכמים אומרים. לפי הגיון נוקשה אני חייב בדבור לומר אחד לפני השני, אבל ה-ו רק מחברת אותם, לא נותנת סדר. בית הלל לומדים מהפסוק הראשון של הסיפור השני, "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים".

השאלה פשוטה: לכל אחד יש פסוק שסותר אותו. לבית הלל יש פסוק "את השמים ואת הארץ" שסותר את דעתו ולבית שמאי יש פסוק "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" שסותר את דעתו. בית שמאי יכול לומר, בצדק, שבתחלת הפסוק של בית הלל כתוב "אלה תולדות השמים והארץ", ההתחלה אומרת כמוני, אבל בית הלל מתעקש שסוף הפסוק אומר "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", רוצה דווקא את חלק הפסוק עם ההופעה הראשונה בתורה של שם הוי'. הוי' הוא חסד (אליו נוטה בית הלל) ואלקים הוא גבורה.

שרש המחלוקת – פירוש ה-ו כרבי יאשיה או כרבי יונתן

איך נסביר? נאמר שבית הלל סובר כרבי יונתן, ש-ו באה לחלק. נאמר שחלק מהחילוק הזה הוא גם לחלק בזמן. כלומר, הראש של רבי יונתן הוא שהדבור של התורה הוא לוגיקה לא-פורמלית. אם יש משמעות של זמן בתוך האות ו אוטומטית הוא כבר חלק אותם. החלוקה שלהם והאמירה שיש גם משמעות שהם זה אחרי זה קשורות אחת לשניה. ב"שור וחמור" איני צריך לומר שאחד אחרי השני, אבל כשאני אומר ש"שור וחמור" כבר מחלק אני מוסיף משמעות של זמן במקומות שהיא נצרכת.

 נסביר עוד דבר לגבי המחלוקת של רבי יונתן ורבי יאשיה שלא אמרנו קודם: לפי רבי יונתן, אם בכל אופן התורה רוצה דווקא לחבר את שני הדברים, בלי שום אפשרות לחלק, התורה צריכה להוסיף מלה – "יחדו", "לא תחרֹש בשור ובחמֹר יחדו". אם היה כתוב "לא תחרֹש בשור וחמור" היה משמע שאסור לחרוש בשור או בחמור. אם אני רוצה לומר שהכוונה דווקא שניהם צריך להוסיף את המלה "יחדו", כמו בשעטנז, "צמר ופשתים יחדו".

עוד פעם, הראש ש-ו מחלקת סובל גם את הראש ש-ו נותנת סדר של קדימה ואיחור. אם יש לנו את הראש הזה של רבי יונתן, בפסוק "ארץ ושמים" ה-ו מחלקת וגם, לפי בית הלל, נותנת סדר – קודם ארץ ואחר כך שמים. מה לגבי הפסוק "את השמים ואת הארץ", שסותר? כאן צריך עוד הקדמה חשובה: לא סתם בית הלל בוחר פסוק בו כתובה ו החבור בלבד ובית שמאי בוחר פסוק שלא כתובה רק ו אלא גם המלה "את" – "את השמים ואת הארץ". היה אפשר לכתוב 'בראשית ברא אלהים שמים וארץ', ויש אפילו אנשים שהיו רוצים שככה יהיה כתוב. אבל התורה לא כותבת ככה, התורה כותבת "את השמים ואת הארץ".

ברור שיש הבדל בין "את... ואת" ל-ו בלבד. כלל גדול בחז"ל ש"את" באה לרבות. היום משתמשים במלה "את" ממש כמו ו, בלי ו, כמו שני שותפים בעסק. מה זה 'את'? חיבור. אז מה פירוש "ואת" (שדרך אגב, זו ה-ו הראשונה בתורה, "הכל הולך אחר הפתיחה")? 'חבור חזק', אבל זהו 'חבור אחרי חבור'. אנחנו אומרים שבית שמאי סובר שרק ו היא 'חבור חזק', כדעת רבי יאשיה. אם היא 'חבור חזק' והייתי אומר 'השמים והארץ' – חבור חזק לא נותן קדימה ואיחור של זמן. לכן הפסוק של בית הלל לא מפריע לו, "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", רק ו, 'חיבור חזק' כרבי יאשיה, בו אין שום משמעות של קדימה ואיחור. נשמע לי טוב ככה, "ארץ ושמים", ביחד, כי ה-ו של "ארץ ושמים" היא 'חבור חזק'. ככה סובר בית שמאי. אבל ברגע שיש לי "את השמים ואת הארץ" זהו 'חבור חזק' אחרי 'חבור חזק', ריבוי אחר ריבוי שלא בא אלא למעט. דווקא "את... ואת", שני חיזוקים של חיבור, באים למעט דהיינו לחלק, כלומר לתת קדימה של זמן. זו דעת בית שמאי.

לפי בית הלל בדיוק הפוך – אני סובר כמו רבי יונתן, שרק ה-ו באה לחלק, ולכן היא גם נותנת קדימה ואיחור, לכן בשבילי "ארץ ושמים" זו הוכחה שארץ קדמה לשמים. מה לגבי הפסוק הראשון? אצלי כל חיבור הוא 'חבור חלש', אבל מיעוט אחרי מיעוט בא לרבות, כלומר, בשבילי אין ב"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" משמעות של קדימה ואיחור בזמן. זהו הסבר עמוק ויפהפה, לעניות דעתי. הרי חייבים להסביר למה הפסוק הראשון לא מפריע לבית הלל, כי ב"את השמים ואת הארץ" אין בשבילי שום משמעות של קדימה בזמן – זהו 'חבור חלש' אחרי 'חבור חלש' שבא לחזק. מה שאצלי הוכחה הוא "ארץ ושמים", 'חבור חלש', שמגדיר גם זמן, ואילו לבית שמאי בדיוק ההיפך.

[בפסוק בית הלל גם כתוב "אלה תולדות השמים והארץ".] כן, אפשר לומר שגם תוספת ה-ה, "השמים והארץ", כבר מיעוט שבא לרבות, לעומת "ארץ ושמים". אבל יותר נכון להסביר שכאן מדובר על תולדות השמים והארץ ולא על בריאתם, אדרבה על בריאתם נאמר בסמוך "בהבראם", משמע יחד, ללא חילוק בזמן (ובאמת מסתבר שתולדות השמים, התהוות הכוכבים וכו', קדמו לתולדות הארץ גם אליבא דבית הלל, ודוק).

שתי דעות ב"דברה תורה בלשון בני אדם" (לוגיקה לא-פורמלית)

בכך נסיים את הפרק הזה בלוגיקה שלנו. לא הגענו לקוואנטום, שהוא העיקר. וגם רק פתחנו את הבור ולא כיסינו אותו עדיין, "ונפל שמה" – שמה אותיות משה, אבל "שור ולא אדם". לחיים לחיים.

[במחלוקת אם דברה תורה כלשון בני אדם...] יפה מאד, מי שני החכמים האלה? אנחנו אומרים שהמחלוקת הזו הכי חשובה ביחס ללוגיקה בכל הש"ס. מי הם? קודם כל, הם תנאים או אמוראים? תנאים. תנאים צריכים להיות במשנה – רבי יאשיה לא מופיע אפילו פעם אחת ורבי יונתן פעם אחת (במשנה באבות: "רבי יונתן אומר כל המקים את התורה מעני סופו לקימה מעשר וכל המבטל את התורה מעשר סופו לבטלה מעני", 'ראש' של סיבה ומסובב, קדימה ואיחור בזמן. הלל קיים את התורה מעוני, בחינת ארץ, ואחר כך זכה לקיימה מעושר, בחינת שמים – "ארץ קדמה").

מי שני אלה? במדרשים, גם במדרשי ההלכה, הם חוזרים הרבה – אבל במשנה כמעט ולא. הם שני תלמידים של רבי ישמעאל, בר הפלוגתא של רבי עקיבא. מה אומר רבי ישמעאל? "דברה תורה כלשון בני אדם". זה עיקר המחלוקת בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא בכל הש"ס. כלומר, שניהם קבלו מאותו מקור, שאומר ש"דברה תורה כלשון בני אדם". עוד פעם, ב"שור או חמור", חכמים אומרים שצריך "או" לחלק, כדעת רבי יאשיה, ורבי יהודה אומר שלא צריך "או" לחלק, כדעת רבי יונתן. אלה שני ראשים בלשון אנשים ("דברה תורה בלשון בני אדם") – מה אתה מתכוון ב-and, ב-ו החבור. פלאי פלאים.

יש מאמר מפורסם של רבי יאשיה, שאומר "ושמרתם את המצות", איסור להחמיץ את המצות, ש"אל תקרי 'מצות' אלא 'מצוות'", "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה". חשבתי שהיות שהוא בעל המימרא המפורסמת הזו – הוא נגד חילוק, מצמצם את הזמן כמה שיותר. חשבתי שהמאמר הזה הולך טוב מאד יחד עם שיטתו, שקראנו לה 'חבור חזק'.

גם יצא לנו – צריך הרבה להתבונן – ש'חבור חזק' הוא יותר בית שמאי, יותר דינים, יותר שכלי. אף על פי שגם הוא "דברה תורה כלשון בני אדם", הוא יחסית יותר פורמלי, ו'חבור חלש' יותר אי-פורמלי. לכן רבי יונתן הוא יותר "דברה תורה כלשון בני אדם", יותר בדרך רבו, ולכן – אולי – הלכה כמותו, אף ששניהם תלמידי רבי ישמעאל. עד כאן, זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

בר מצוה – האפשרות לשמחה של מצוה (השלמה)

התחלנו את כל הנושא מהקשר לקבלת הדעת בבר-מצוה. בפרקי אבות הביטוי הוא "בן שלש עשרה למצות" = 1823. אם מחשבים לפי "איכה ירדף אחד אלף", סוד חזרת הגלגל, נעשה 824 = "שמחה של מצוה". מכאן לימוד חשוב למה זהו גיל של מצוות. בדרך כלל קשור לכך שבר-מצוה נעשה בר-דעת –  יש לו מספיק דעת שיכול לקיים מצוה, לשון צוותא, להתקשר למצַוה המצוה. כאן מתקשר לכך שהוא מספיק בוגר לחוות שמחה של מצוה. קודם קיים מצוה מדין חינוך, אבל מתוך קבלת עול בלבד. כמה שהרבי אוהב קבלת עול – היא שייכת לחינוך למצוות. עיקר קיום המצוה בפועל צריך להיות מתוך שמחה של מצוה. מצריך מוחין דאמא (שמקבלים בבר מצוה), "אם הבנים שמחה".

מתקשר למה שדברנו על דב ר"ת דעת-בינה – בר מצוה מקבל דעת, ולכן יכול לא רק להתקשר לה' במצוה אלא לשמוח במצוה (והסימן: התקשרות שמחה = 1764 = שלמות של מב-אמא ברבוע, ד"פ אמת, סוד "אהיה אשר אהיה". קשר שמח = דעת דעת).

דב = 6, וסתם 6 הם ו"ק. אם ו"ק אפשר לכוון ל-ד רוחות העולם ו-ב מעלה-מטה, או שהכל לפי הסדר אבל למפרע – ד חסדים מגולים בתנה"י ו-ב חסדים מכוסים בחסד וגבורה. אפשר לומר שכאשר אדם עולה במדות הוא עולה מ-ד ל-ב. גם מתאים לדעת-בינה, כי כתוב שעיקר הדעת היא בנה"י והבינה היא בחג"ת, רק שכן צרפנו את התפארת לנה"י כי שני שלישי התפארת גם מגולים.

ה-ו – כללות שם הוי'

כל זה היה אמור להיות סניף לגימטריא שודאי אמרנו פעם, כשלמדנו על ארבע פעולות החשבון שבסוד המרכבה – חבור, חסור, כפל, חילוק, כנגד י-ה-ו-ה, אברהם-יצחק-יעקב-דוד (אברהם פחות יצחק כפול יעקב חלקי דוד = 520, חלק המילוי של יצחק, שעולה 20 פעמים הוי', 10 פעמים בן, מנין של "בנים אתם להוי' אלהיכם" – בן הוא הערך הממוצע של ד אותיות יצחק).

הדוגמה העיקרית: אין כמעט דוגמה שאפשר להדגים בשלמות כמו י-ה-ו-ה, הדוגמה הכי יפה וצריך עיון אם יש עוד אחת בכלל. 10 פחות 5 שוה 5, כפול 6 שוה 30, חלק 5 שוה 6. 6 הוא ה-ו של שם הוי'– תואם מה שכתוב בכמה ספרי קבלה שהיא עיקר האות של שם הוי' וכוללת את כל השם, שם הוי' הוא בתפארת. ו החבור שלנו – 'חבור חזק' של רבי יאשיה או 'חבור חלש' של רבי יונתן.

שני החיבורים הללו היינו דברי האריז"ל שה-ו מתחלקת ל-2, "תולדת יעקב יוסף", ה-ו של התפארת וה-ו של היסוד. כמובן, יש גם ו של "מפתחא דכליל שית", הדעת, שרש החיבור. [מה החזק ומה החלש בתפארת ויסוד?] אפשר לומר שלרבי יונתן, שהכוונה היא גם 'או' – חיבור חלש, חידוש – והיות שחילוק בכלל הוא במלכות, כפי שאמרנו הרגע, שייך ליסוד. לפי זה, החזק הוא התפארת והחלש הוא היסוד (והוא בסוד שני ראשי חדשים כנודע, שהזיווג החזק הוא הזיווג של תפארת-מלכות והזיווג החלש הוא יסוד-מלכות). אמרנו ש-ו כ'חבור חלש', שגם מחלקת, נותנת גם סדר בזמן. נתינת סדר גם שייכת ליסוד – קדימה ואיחור. הטעם הוא כי היסוד מתקרב לזמן – החילוק במלכות וגם הזמן במלכות, והיסוד מתחבר למלכות. [חוש בהעדפה גם ביסוד?] שייך לדעת, אליה עולה היסוד, לכן ליהודים שיש דעת יש העדפה.

ד. זוג או פרד (השלמה)

אפס – זוגי או לא-זוגי?

נאמר דוגמה לגבי חינוך ילדים, שגם ראויה להיות חצי שיעור: שואלים ילד שרק התחיל ללמוד חשבון – אבל כבר מבין, פחות או יותר, את המושגים זוגי ולא-זוגי – אם אפס הוא מספר זוגי או לא-זוגי. הסטטיסטיקה כמה ילדים אומרים זוגי, כמה אומרים שלא-זוגי, כמה אומרים שזוגי וגם לא-זוגי וכמה אומרים שלא זוגי ולא לא-זוגי – רואים שזה משהו בנפש, בטבע של הילדים. זו הדוגמה הכי יפה בשכל האדם שהוא כן יכול ללכת על כל אחד מארבעת הכיוונים.

כמובן, מי שעוסקים בכך רוצים בסוף להראות כמה השכל הטבעי של האדם אינו 'מתוקן', לדעתם, כי באמת אפס הוא מספר זוגי. מוכיחים זאת לפי המתמטיקה, כי אפס מתחלק ב-2 וממוקם בין שני אי-זוגיים. מי שאינטואיטיבית חושב שלא-זוגי יסביר שאפילו שהוא מתחלק ב-2 התוצאה היא הוא עצמו (ולא חצי ממנו) – לכן לא פשוט. זו דוגמה שהמתמטיקאי הקלאסי מרובע לגמרי – ברור לו שאפס הוא מספר זוגי. אומרים שילד יאמר שזוגי הוא שנים, איך אפשר לומר שאפס הוא זוגי? איזה זוג יש פה? זה אותו דבר, אם מתחלק לשנים – אם מקבל אותו דבר איזה זוג יש כאן? [לפי התורה זוגיות היא שנים.] יש מי שמסתפק ברווק, אבל כאן זה אפס, אין אפילו אחד – "לפני אחד מה אתה סופר?" – האם שם יש זוגיות?

יש הרבה פרדוקסים עם אפס וגם עם אין-סוף, שבעברית הם מתחלפים. יש אין-סוף-אפסי – "משכיל לאסף" (פרק ע"ד).

זוג או פרד

יש בזה דבר נחמד, שהוא גם משחק בעברית: איך אומרים, 'זוג או פרד' או 'זוג או פרט'? באקדמיה ללשון העברית אומרים ששתי הצורות בסדר – לכל אחת יש גם במקורות. או שהאי-זוגי נקרא פרט או שנקרא פרד. בלשון המשנה רואים שהשאלה מה אתה סופר – בענבים זוג או פרט וברימונים זוג או פרד. אבל כשאומרים פרד חושבים גם על סוס וחמור.

בסוגית רבי יאשיה ורבי יונתן לגבי ה-ו דוגמה עיקרית היא אם "חוששין לזרע האב" בסוס וחמור, שמהם יוצא פרד. כלומר, המחלוקת היא במציאות של הפרד. אנחנו פוסקים שכן חוששים, ותוספות אומרים שזה נגד הכלל – סתירה, כמו הסתירה של "ונפל שמה שור או חמור" – כי החשש לזרע האב הוא לשיטת רבי יאשיה, שאצלו יש 'חבור חזק'. זו עוד סוגיה שלמה שצריך ללמוד – יחד עם שני הפסוקים של נזקי בור.

יש גם סוגיא של רגל. בינתים עשיתי ליוסף חיים ורחל גימטריא אחת – "אשריכם". יש בתפלות בתפלת השחר ובשמחת תורה, אבל בתנ"ך רק פעם אחת, "אשריכם זרעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור", כבר מתקשר לעשות שיעור על רגל. במשנה רגל היא השור בארבעה אבות נזיקין, מתחיל מרגל.

עוד פעם, 'זוג או פרט' או 'זוג או פרד'? יש בגימטריא מעלה ב'זוג או פרט' – זוג, 16, מספר זוגי ו-פרט, 289, מספר לא זוגי, משא"כ פרד, 284, שגם זוגי. יש עוד מעלה ב-זוג או פרט ששתי המלים הן רבוע. אך רבוע לכאורה הוא מושג זוגי – הכאה היא כמו "פרו ורבו". זוג הוא 16, 4 ברבוע, פרט הוא "ברא אלהים", 17 ברבוע. בכל אופן, זוג של מלים שהולכות יחד וכל אחת היא רבוע – מאד נדיר.

נחזור לזוג-או-פרד: האבן עזרא קורא בפירוש ללא-זוגי "פרד", זוג ונפרד. הוא אומר שיש בעיה לא רק לגבי אפס, אלא שגם אחד אינו זוג ואינו נפרד. כמו שהיום במתמטיקה אומרים שאחד אינו ראשוני ואינו מורכב. הוא כותב בפירוש שהמספר הזוגי הראשון הוא 2 והמספר הנפרד הראשון הוא 3. אצלנו בזוג או פרד יש או-או – או זוג או פרד.

סוס-חמור ועולם התהו

אמרנו בשיעור הקודם ש"הצד ציד" היינו התהו – הדימוי הוא ש'צדים חלקיקים'. "הצד ציד" = ברא – "בראשית ברא אלהים" חלקיקים ('בראשית ברא אלהים חלקיקים' = 1500 = "את השמים ואת הארץ" ע"ה).

"[ויהי] עשו איש ידע ציד איש שדה" – שש מלים רצופות של שלש מלים. אם עושים הכאה על כל מלה בפני עצמה (ע פעמים ש פעמים ו וכו') מקבלים 144400, שלמרבית הפלא הוא רבוע, 380 ברבוע. 380 = סוס חמור, שהוא פרד... פרד היא בהמה של מלכים. שוב, סוס-חמור ברבוע עולה "עשו איש ידע ציד איש שדה" כל תבה בהכאת אותיות. כמו שיש סוס וחמור יש "שור או חמור" או "שור וחמור" – יפה ש-שור-חמור עולה 760, בדיוק כפול מ-סוס-חמור! כלומר, שור-חמור הוא 380 ועוד 380 ו"עשו איש ידע ציד איש שדה" בחשבון הנ"ל הוא 380 כפול 380.


בע"ה

ד' כסלו ע"ז – כפר חב"ד

הגיון לבי (4):

ברית אור-ישראל שי' גרונר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[ז]

א. "אור ישראל"

נגנו "שאמיל".

רבי ישראל בעל שם טוב: תפקיד ישראל – להאיר אור

לחיים לחיים. השם אור ישראל הוא על שם הבעל שם טוב וגם שייך לאור של חג החנוכה. הצירוף הזה הוא לשון הפסוק "והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה..."[ח], והוא השם הכי מתאים לבעל שם טוב שכולו אור – מאיר את העולם כולו באור ה' אחד – וגם אש להבה לעבודתו יתברך (ראה רש"י ש"אור ישראל" קאי על התורה של חזקיהו, צדיק הדור שראוי להיות משיח, בחינת הבעל שם טוב, ו"וקדושו" היינו הקב"ה או הצדיקים שבדור – מה שהבעש"ט הדליק את הניצוץ האלוקי שבלב תלמידיו הצדיקים לעבודתו יתברך[ט]).

כתוב שהבעל שם טוב, יותר מכל דבר, אהב אור – לכל מקום שהוא בא הוא אמר להוסיף אור, להוסיף נר. הוא אמר ש-אור שוה רז (שוה אין סוף שוה אדון עולם), ומי שיודע את הרז שבכל דבר, רואה את ההשגחה הפרטית של ה' בכל פרט ופרט, איך שהכל לטובה (הכל "הטוב והמטיב", כפי שיתגלה לעין כל לע"ל), יכול להאיר את הדבר באור-כי-טוב של ה' אחד.

התפקיד שלנו, "אנן פועלי דיממא אנן", אנחנו פועלים של יום – התפקיד שלנו, עם ישראל בעולם, הוא אור. לכן "אור ישראל" אומר מה התפקיד של עם ישראל – התפקיד שלנו הוא להאיר. גם להיות אור לגוים, להאיר את כל באי עולם. כתוב שלעתיד לבוא כולם יאמרו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ככה מביא רש"י – "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". תלוי בנו, שנאיר את האור של "הוי' אלהינו הוי' אחד" לכל העולם כולו.

יחוד טוב פעמים טובה

נעשה חשבון של השם – "אור ישראל" עולה 748, כפולה של טוב (סיכוי של 1 ל-17, סיכוי קטן), "וירא אלהים את האור כי טוב", כבר שייך לבעל שם טוב. ידוע הרמז שכל מלה בשם בעל שם טוב היא כפולה של טוב – סך הכל זך פעמים טוב. אור ישראל עולה מד פעמים טובילד פעמים טוב, אור ישראל הוא ילד טוב.

חוץ מזה שהוא ילד טוב, הילד הכי טוב, הממוצע של כל מלה הוא כב פעמים טוב. זו כוונה שכתובה בקבלה – טוב פעמים טובה. יש פסוק שאומר "גם בלא דעת נפש לא טוב". בנפש מה שעושה אותה "טוב" – בן אדם טוב, יהודי טוב – הוא הדעת שלו, דעת אלקים, דעת ה', ו"גם בלא דעת נפש לא טוב". כתוב שבתוך הדעת יש שני צדדים – כמו שבתפלין, חוץ מחכמה ובינה, יש שני בתים כנגד הדעת – עטרא דחסדים של הדעת ועטרא דגבורות של הדעת.

קודם שמענו מהסבא על המהות של ברית מילה, ועוד נסביר. הדעת שבמוחין מתגלה במדות הלב, בספירת היסוד, האות-ברית-קדש. תכלית הברית היא גילוי העטרה, שעל כן כתוב "מל ולא פרע כאילו לא מל". ה"מל" הראשון הוא חיתוך הערלה, אבל פריעת הקרום הדק גורמת לגילוי העטרה. גם "מל", מלשון התגלות (לשון מול). כשעושים ברית מילה מתגלה אור – אור החשמל בלשון הקבלה, כמו שנסביר – והוא מתגלה רק כשעושים את הפריעה, לא מספיק החיתוך. "מל ולא פרע כאילו לא מל". מה מתגלה? אור העטרה, גילוי של כתר – סימן שיש גילוי של הכתר שעל הראש בברית המילה (והוא סוד "כתר מלכות", וכידוע שעטרת היסוד, יסוד ז"א, הוא שרש המלכות בז"א. והנה, אור העטרה שוה מלכות).

לגילוי הזה קוראים "מכתם לדוד" – כתם הוא כתר ו"מכתם" דורשים חז"ל "שמכתו תם", על הברית. הכתר מתגלה בברית. מי שזוכר את התיקון הכללי של רבי נחמן – הוא מתחיל את התיקון במלה "מכתם" (מכתם = 500 = "פרו ורבו", תכלית תיקון הברית). הכל הולך אחר הפתיחה, המלה הזו היא היסוד של התיקון, כי היא תיקון הברית – להמשיך, לתקן את הברית על ידי המשכה מהכתר (ומהיסוד למלכות – "מכתם לדוד". "מכתם לדוד" = 544 = לב פעמים טוב, והוא ר"ת מל. המשך הפסוק הוא: "שמרני אל כי חסיתי בך" – חסיתי שמרני, שני הפעלים שבפסוק, מפני שחסיתי שמרני, ר"ת חש, סוד חש-מל. והנה, חסיתי שמרני = 1088 = 2 פעמים 544, נמצא שהערך הממוצע של שתי התבות חסיתי שמרני = מכתם לדוד!).

ההמשכה הזו עוברת דרך הדעת – היסוד במדות, בלב, הוא כמו הדעת במוחין כנ"ל. בדעת יש שתי עטרות, תרין עטרין, עטרא דחסד ועטרא דגבורות, מקור האהבה ומקור היראה. "גם בלא דעת נפש לא טוב" – מה ההבדל בין שתי העטרות? לעטרא דחסדים, מקור האהבה, שייך שם ה-טוב, שם אהוה (כמו שם הוי', רק א במקום י), שם שלא כתוב בפירוש אף פעם בתנ"ך אבל רמוז בהמון פסוקים, החל מהפסוק הראשון של התורה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". שם של דבקות, "האומר לדבק טוב". מה תכלית ברית המילה? שאדם יוכל להוליד בקדושה, וגם שיוכל להדבק באשתו בקדושה, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". טוב הוא כח מדבק, וכדי שה"ודבק באשתו" יהיה בקדושה והילדים יהיו בקדושה צריך ברית. מתחיל מעטרא דחסדים – האהבה בין בני הזוג, וגם האהבה בינינו לבין ה', שאנחנו גם זוג, כמו שכתוב בשיר השירים – שהוא שם טוב, העטרא דחסדים. אבל צריך איזון, גם עטרא דגבורות – הפחד לנתק את הקשר, ששומר על הנצחיות והקיום, ה"חי וקים", שה"חי", החיות, היא האהבה ומה שהאהבה תתקיים תמיד ולא תפסק ח"ו היא ה"וקים". זו יראת החטא – היראה לא לנתק את חבלי עבותות האהבה, לא להחטיא את המטרה, לקלוע תמיד למטרה שהיא יעד האהבה, אהבת לבי. גם לעטרא דגבורות יש שם קדוש, במקום אהוה שם – שהוא גם ביטוי שאומרים בדקדוק – אהוי. יש אבן עזרא מפורסם על התורה ששמות העצם של הקב"ה מורכבים רק מאותיות אהוי, ובקבלה אהוי עצמו הוא שם קדוש – השם ששוה 22, טובה, כללות כל כב אתוון דאורייתא.

לכן מובא בקבלה שיחוד הדעת הוא טוב פעמים טובה, הממוצע של שני השמות אור ישראל. איזו מלה שוה מספר זה? "אחישנה". "בעתה אחישנה" – "זכו 'אחישנה'". יש לנו ספר שלם שנקרא "בעתה אחישנה", עם הרבה מאד על הנושא שמדברים עכשיו. כדי לזרז את הגאולה כל מצוה פועלת, אבל במיוחד ברית מילה, המצוה "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" – זריזות לומדים מאברהם אבינו. במצוה הזו אנחנו מזרזים את התכל'ס, התכלית שיבוא משיח. שוב, הממוצע של אור ישראל הוא אחישנה, שתלוי ביחוד של טוב פעמים טובה, עטרא דחסדים של הדעת ועטרא דגבורות שבדעת, אהוה ו-אהוי.

"אור ישראל" – גילוי "בריתו של אברהם אבינו"

עוד משהו: חז"ל אומרים במדרש שלא רק יעקב אבינו קבל את השם ישראל אלא שכל האבות נקראים בשם ישראל. הגם שלא פשוט כשקוראים את התורה, אבל חז"ל אומרים שגם אברהם נקרא ישראל וגם יצחק נקרא ישראל. לכל אבותינו הקדושים יש שם משותף – ישראל. ממילא מובן שכל הילדים שלהם הם גם ישראל, אבל החידוש הוא שגם אברהם הוא ישראל. מתי אברהם אבינו נעשה ישראל? באותו רגע שהוא קבל את המצוה מה' "התהלך לפני והיה תמים", אז ה' הוסיף לו אות בשמו – ה-ה שבשמו – וביחד עם ה-ה שהוא קבל כתוספת הוא קבל גם את השם ישראל (שיש בו ה אותיות, וביחד עם ה = הוי' פעמים אהיה כו'). כעת מקשרים בין השם אור ישראל לברית מילה – אור הוא גילוי העטרה וישראל הוא השם שאברהם קבל בברית.

למה הבעש"ט נקרא ישראל? הוא עצמו הסביר, שקבל את השם ישראל בהשגחה פרטית מהשמים כי 'אני באתי לעורר את כל עם ישראל, להוציא אותו מהתרדמה שלו'. הוא אומר שבדור שה' שלח את נשמתו לעולם עם ישראל היה בתרדמה עמוקה ביותר, בקומה, ויש סגולה שאחד שנמצא בתרדמה עמוקה צריך ללחוש באזנו את השם האמתי שלו – הלחש יכול להוציא אותו מהתרדמת. הוא אמר שה' שלח אותו לעולם הזה כלחש הזה – 'אני הלחש של השם ישראל' שנשלח לאזן עם ישראל כדי לעורר אותו.

השם הזה בעצם מתחיל מברית המילה של אברהם אבינו, וגם האור מתחיל משם. כתוב "אברהם התחיל להאיר", "מי העיר-האיר ממזרח" – פסוק זה כתוב עוד לפני ברית המילה, הוא אור, אבל בברית המילה ה' נתן לו תפקיד להיות "אב המון גוים" ואז האור התעצם אצלו מאד שמאז יכול ממש להאיר לכל העולם ולהפוך את החשך של העולם לאור ולא סתם אור אלא "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול". עד עכשיו היה אור, אבל בברית מקבל את הכח לקחת חשך ולהפוך אותו לאור גדול.

ב. סטטיסטיקת ימי ההולדת

ימי הולדת בתוך שלשה ימים – קשר פרעה ורב יוסף

אני מיוחס כאן, כי זכיתי להיות הסנדק, אז יש לי קשר מיוחד לאור ישראל לאורך ימים ושנים טובות. חוץ מהפשט של הקשר, להיות סנדק פה, יש קשר שהמזל שלנו הוא בתוך שלשה ימים. הרי יום ההולדת של אור ישראל הוא כ"ו חשון – היום אנחנו שבוע אחריו – ויום ההולדת שלי הוא כ"ח חשון. "ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה" – יש רק יום הולדת אחד בתורה, של פרעה, ממנו לומדים את כל הענין שיש מזל ביום הולדת.

אם לא היה איזה תנא או אמורא, אחד מגדולי חז"ל, שגם חגג יום הולדת – היינו חושבים שיום הולדת שייך רק לפרעה. אבל יש את רב יוסף, בגימטריא משיח, שכתוב בגמרא שחגג את יום ההולדת שלו – דווקא את יום הולדת ששים, אבל רואים תקדים שגם צדיק חוגג יום הולדת. באיזה הקשר כתוב "ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה"? אחרי שיוסף פתר את חלום שר האופים ושר המשקים. ביום השלישי התקיים הפתרון ובזכות זה יוסף עלה לגדולה, "מבית הסורים יצא למלוך" – שכאן המקום לברך את כל מי שנמצא בבית האסורים מסיבות טובות וצדיקות שבמהרה יצא למלוך, כמו יוסף הצדיק – אז יש פה קשר בין יוסף לפרעה (קשר שמתבטא בשם אשתו של יוסף שמסר לו פרעה – אסנת = יוסף פרעה). יום ההולדת בתורה הוא של פרעה, אבל כחלק מסיפור יוסף הצדיק. בחז"ל יום הולדת שייך דווקא ליוסף, ולא סתם יוסף אלא רב יוסף. לא רק יוסף קשור ליוסף הצדיק, אלא גם רב. איך אני יודע? כתוב בתורה "רב עוד יוסף בני חי".

שוב, רב יוסף שוה משיח. יום ההולדת הזה הוא ענין גדול, יום בו המזל גובר, ולומדים זאת מפרעה ורב יוסף. מה ההפרש בין פרעה (355) ל-רב יוסף (358)? 3. ה' אומר אל משה רבינו "בא אל פרעה" – יש כוונה שתצרף את המלה "בא אל [המלה] פרעה" מקבלים משיח, או ש-פרעה יהפוך להיות משיח או שיהפוך להיות רב יוסף. מה הקשר שלהם? מה הר"ת פרעה-רב-יוסף? פרי, "פרי צדיק", "פרי חדש" – יש מנהג ביום הולדת לברך שהחיינו על פרי חדש. הפרי החדש ממשיך את גילוי המזל ביום ההולדת.

הסתברות יום הולדת זהה

יש לנו את הענין של יום הולדת, ואם יש יום הולדת בתוך שלשה ימים זו יחידה אחת, "ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה". בכלל, שלשה ימים נחשבים יחידה אחת, גם בנגלה שבתורה וגם בפנימיות התורה.

לפני כמה ימים היה בר מצוה של אחד הבחורים, בן של אחד התלמידים, שחל בדיוק באותו יום הולדת. שאלנו שאלה שנחשבת אפילו מעין פרדוקס – אפשר להבין בשכל, אבל כל כך קונטרה-אינטואיטיבית שנחשבת כפרדוקס. השאלה, כמה אנשים צריכים להיות בחדר כדי שיסתבר יותר מחמשים אחוז שיש שנים שנולדו באותו יום? יש 365 ימים בשנת החמה, אז כל אדם בשכלו הרגיל האנושי חושב שצריכים אולי 150 איש, אך ראה זה פלא, כשמחשבים – לא מסובך מדי – יוצא שדי ב-23 אנשים כדי שיהיה יותר מ-50% סיכוי ששני אנשים מהם יחגגו אותו יום הולדת. הדבר הזה הוא חשבון פשוט, הסתברות, אבל כל כך נגד השכל האנושי, הקומון-סנס, שקוראים לכך אפילו פרדוקס בספרים.

סוד המנין –  הסתברות יום הולדת בתוך שלשה ימים

נמשיך לשאול את השאלה, כמה אנשים צריכים להיות בחדר – יש לנו פה – כדי שתהיה הסתברות יותר מ-50% ששנים מתוכם נולדו בתוך שלשה ימים? כלומר, שיש להם מזל משותף של "ויהי ביום השלישי יום הולדת". כאן עוד יותר פלא – תלוי מה יותר מפליא את השכל – שיוצא שאם יש רק מנין של אנשים, עשרה אנשים, יש כזו הסתברות. כאן אני יודע שזה אמת, כי אלה שני האנשים הם אני ואור ישראל. מוכח במקרה שלנו, שיש פה לפחות שני אנשים שיש להם יום הולדת בתוך שלשה ימים.

מהממצא הזה, החידוש הזה, אפשר לתת טעם לשבח לכל מושג המנין, ה"עדה", ביהדות. יש הרבה הסברים, גם במתמטיקה, מה המיוחד של מנין – ש"אכל בי עשרה שכינתא שריא". למה עשרה יהודים דווקא? למה לא 9 או 11? כמו שכתוב בספר יצירה, "עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה", למה? יש כמה דרכים בשכל להסביר מה המיוחד של 10, מה קורה כשיש 10 אנשים. כאן יש משהו מתחום הסטטיסטיקה, שאם יש עשרה אנשים יש הסתברות למעלה מחמשים אחוז שלשנים יהיה אותו מזל תוך שלשה ימים. יחוד המזלות "נוצר" ו"ונקה" מייחד את המוחין חכמה ובינה, כח דעת עליון, שהוא המזל של עם ישראל, "אין מזל לישראל". זהו טעם לשבח לכל ענין המנין.

"כל השביעין חביבין" – הסתברות יום הולדת באותו שבוע

רק לא נקפח את המספר שבע, "כל השביעין חביבין": אם יש לי רק שבעה אנשים בחדר ההסתברות שלשנים יהיה יום הולדת קרוב, באיזה מרחק של ימים? צריך חשבונות לא מסובכים כדי לראות שאם יש שבעה אנשים אז למעלה מחמשים אחוז שלשנים יש יום הולדת בתוך שבעה ימים – זו הדוגמה היחידה שמספר האנשים ומספר הימים הוא אותו מספר.

בשביל מה זה טוב? למי שעוסק בהימורים כדי להמר על זה – אם תהמר על זה מספיק פעמים תרויח. אם יש כאן מישהו מלוס וגאס, זהו סוד של הימור – שאם יש שבעה אנשים סיכוי גדול שלשני אנשים מתוך השבעה יום ההולדת יהיה בתוך שבוע. שבוע הוא שבת. בשביל שלשה ימים, ג"ר, חב"ד, צריך עשרה אנשים. בשביל שבוע צריך שבעה אנשים. אם אתה רוצה אותו יום הולדת ממש צריך 23 אנשים (בסיס הסדרה המתחילה 7 10 23 הוא 10, וכן 23 הנו המספר הראשוני ה-10, "העשירי יהיה קדש להוי'", ודוק).

זה היה שיעור בתורת הסטטיסטיקה. שוב, אלה דברים יסודיים. מה שנוגע לנו הוא הקשר ביני לבין אור ישראל.

ג. סוד החשמל

חש-מל-מל – תוספת השלישי הנמנע בברית המילה

נאמר עוד ווארט לגבי סוד החשמל: אמרנו שבברית מילה האור שמתגלה על גבי העטרה נקרא אור החשמל. הבעל שם טוב אומר שחשמל הוא לא רק חש-מל – העלם וגילוי, שתיקה ודבור, "עתים חשות עתים ממללות" – אלא יש עוד שלב בינים, מל מלשון ברית מילה. המבנה המושלם הוא חש-מל-מל. בלוגיקה, נושא שאנחנו מדברים עליו לאחרונה, מה שהבעל שם טוב מוסיף את ה"מל" באמצע – לא רק חש-מל אלא חש-מל-מל – נקרא השלישי הנמנע, הממוצע המחבר שבשני ניגודים, דבר והיפוכו, שכלל לא קיים לפי הלוגיקה הקלאסית. הקיום שלו עצמו הוא פרדוקס, לכן הוא נקרא השלישי הנמנע – לא יכול להיות במציאות אם שני הקצוות הם ניגודים מוחלטים, אם אחד שולל את השני.

אם יש שתיקה ודיבור – או שאתה שותק או שאתה מדבר. אם אמרתי שאתה לא שותק – אמרתי שאתה מדבר; אם אמרתי שאתה לא מדבר – אמרתי שאתה שותק. זהו גדר ניגוד מוחלט, ששלילת כל אחד אומרת את השני – זהו העקרון הראשון בלוגיקה, חק השלילה (the law of negation), שאם כאשר אתה שולל אחד אתה מקבל את השני ואם אתה שולל את השני אתה מקבל הראשון. זהו ניגוד מוחלט, ובניגוד מוחלט אין אמצע. אבל היום, מאז שגילו את תורת הקוואנטים בפיזיקה, יש שם שלישי-נמנע שקיים.

הדבר הזה מתגלה אצל יהודי בברית מילה – ה"מל" בין ה"חש" ל"מל", עיקר ה"מל" מלשון ברית מילה. ה"מל" השני הוא לשון דבור, "מי ימלל גבורות הוי'", וה"חש" הוא שתיקה, כשיש עדיין ערלה. לפני הברית הוא "חש", לא מסוגל להוליד, להמשיך את הזרע מהמקור האלקי ולהוריד נשמה בגשמיות בעולם הזה, אז הוא "חש", צריך לשתוק בינתים עד שיזכה למול. כל ההכנות לברית המילה הן "חש", כשעושים את החיתוך יש "מל", וה"מל" השני – דבור, "פתח פיך ויאירו דבריך" – מתחיל מגילוי האור על העטרה, הסוד של גילוי העטרה, טוב פעמים טובה כפול, בגימטריא אור ישראל.

חש-מל-מל: שלילה, חלוק (or), חבור (and)

בשיעור הקודם, שלשום, כשדברנו בענין, אמרנו שבלוגיקה – חוץ מחק השלילה – יש עוד שני דברים עיקריים, 'או' (or) ו-ו (and). לא נסביר כעת באריכות, אבל נאמר כעת שאם עושים פעולת שלילה – שהיא עצמה סוד ה"חש" – על משפט של a or b הוא הופך להיות and, ואם עושים פעולת שלילה על a and b הוא הופך להיות or.

כעת אני אומר קצת אותיות פורחות, אבל המבנה של: (א) שלילה (not), (ב) or, (ג) and (לא, או, ו; שלילה, חלוק, חבור) הוא עצמו סוד חש-מל-מל.

הסברנו שיש ארבע רמות – a-b, a ולא b, b ולא a, לא a ולא b – גם ב-or וגם ב-and. למשל: או שראובן לובש כובע או שהוא לובש נעלים. אם אני שולל, מה השלילה? ראובן לא לובש כובע ולא לובש נעלים – בכל אפשרות אחרת לא שללתי את המשפט הראשון. שלילה של a or b היא לא a and לא b. אבל אם אני שולל a and b יש לי רק אפשרות של לא a ולא or b. 'הוא לובש כובע ונעלים' נשלל על ידי 'הוא לא לובש כובע' או 'הוא לא לובש נעלים'. מסביר למה יש חש אחד ושני מל – השלילה (חש) עושה מה-מל הראשון (or) את ה-מל (and) השני ולהיפך.

רמזי חשמל (השלמה)

חש בהכאה פרטית – ח פעמים ש – עולה 2400. מל בהכאה פרטית – מ פעמים ל – עולה 1200. יש ביניהם יחס של "שלם וחצי", "מלה בסלע משתוקא בתרין", 'מל' בסלע 'חש' בתרין. לכן צריך עוד "מל" (מל-מל) שיהיה שקול כנגד ה"חש".

חש במילוי – חית שין – עולה 778, תשעח, צריך השנה לשתוק פשוט... מל במילוי – מם למד – 154. יחד 932 – "עץ הדעת טוב ורע" (צריך לדעת מתי לשתוק ומתי לדבר, כל אחד בזמנו הוא טוב ושלא בזמנו הוא רע. עץ הוא לשון עצה כנודע, כליות יועצות, נצח והוד, עיקר מקום גילוי הדעת כנ"ל, שתיקה מצד כליה שמאלית, הוד, ודבור מצד כליה ימנית, נצח).

חש-מל-מל במילוי עולה 1086 – שרה-רבקה-רחל-לאה, ארבע האמהות. רמז ממש יפה, שאם נוציא את השרש, חש-מל-מל, 448, רק אותיות המילוי עולות 638 – אברהם-יצחק-יעקב. סימן שהאבות נכללים בתוך האמהות והכל הוא חש-מל-מל. כאן האבות הם חלק המילוי, חלק הנסתר, של האמהות, ואילו בסוד שם מה בגימטריא אדם, חלק המילוי = חוהחוה היא חלק הנסתר, סוד הצלע, של אדם.

השלישי הנמנע – טרום-מודע

אמרנו היום שחש-מל היינו העלם-גילוי, לא-מודע ומודע. האם יש משהו באמצע ביניהם (ה-מל האמצעי)? נושא חשוב בחסידות וגם בפסיכולוגיה היום יודעים שיש כזה דבר – טרום-מודע. העלם הוא לא-מודע ואחריו יש טרום-מודע – או"א עילאין דתחות דיקנא – והוא השלישי הנמנע, הממוצע בין ההעלם לגילוי, שהוא בעצם הבינוני. על או"א עילאין דווקא נאמר פנימיות אבא פנימיות עתיק וכן פנימיות אמא פנימיות עתיק, משא"כ בנוגע לאריך, לא-מודע סתם, שאינו קשור לפנימיות עתיק אלא לחיצוניות עתיק, כמבואר בכתבי האריז"ל.

ד. הלוגיקה של התניא

הבינוני – השלישי הנמנע

נסביר בקיצור נמרץ איך השלישי הנמנע לא נכון לגבי תורת הקוואנטים. נסביר מה זה אומר בנפש, ומה זאת אומרת לגבי אור ישראל, הרך הנולד שכעת נימול, שודאי יהיה חסיד, אבא שלו ילמד אותו את ספר התניא בגיל הכי רך, ושם הוא יראה שיש צדיק ויש רשע ויש משהו באמצע – "הלואי בינוני". למה "הלואי בינוני"? הלואי שיהיה צדיק! "ועמך כלם צדיקים".

לפי התניא יוצא שלא ככה, שמבחינה מסוימת עדיף להיות באמצע – לא צדיק ולא רשע. ודאי לא כדאי להיות רשע, אבל גם צדיק... הפסוק אומר שיכולים להיות "צדיק הרבה", יותר מדי, וזה לא טוב, אבל בתניא לכתחילה אריבער "הלואי בינוני". מי שמעמיק מבין שספר התניא הוא בעצם המקור בחשיבה של הלוגיקה של הקוואנטים, שהוא מתיר, מרשה, את השלישי הנמנע. זהו סוד הבינוני.

חוק הפילוג בלוגיקה הקלאסית

כדי להבין זאת צריך לתת רק דוגמה אחת בלוגיקה: החידוש של הקוואנטום הוא העיקרון שנקרא חק האי-וודאות. השלילה היא של החיבור הדיסטריבוטיבי. המשפט אומר שאם A אמת אז (B או C) אמת זה בדיוק כמו לומר שאם A אמת או ש-A ו-B אמת או ש-A ו-C אמת – פותחים את הסוגריים וגם יהיה נכון.

נתרגם למשפט: אם עכשיו לילה או שאני רואה כוכבים בשמים או שלא. בלוגיקה הקלאסית שקול לאמירה עכשיו לילה ואני רואה כוכבים או שעכשיו לילה ואני לא רואה כוכבים. זו פתיחת הסוגריים ולצרף כל אחד מה-או למשפט הראשון – בהגיון בדיוק אותו דבר.

שלילת חוק הפילוג בלוגיקה הקוואנטית

בגלל חק אי-הוודאות של הקוואנטום פתאום הכלל הזה לא עובד. זה אומר שאני לא יכול לדעת בדיוק את המומנטום של החלקיק ביחד עם המיקום שלו, ולכן אם אני יודע את המומנטום שלו איני יכול להיות בטוח איפה הוא נמצא. אי אפשר לדעת את התנע (מהירות כפול מסה, היינו מומנטום) של החלקיק יחד עם המיקום. יש לחלקיק מהירות עם וקטור ויש לו מסה, והכפלת המסה עם המהירות שלו נותן את התנע שלו – ערך הכי בסיסי בפיזיקה. אני רוצה לדעת גם את התנע שלו וגם איפה הוא נמצא ברגע הזה. חוק הוודאות אומר שאי אפשר – אתה יכול לדעת בתוך תחום מסוים, אבל בדיוק איפה הוא נמצא אינך יכול לדעת. אם אתה רוצה לדעת איפה הוא נמצא תאבד את מדידת התנע ואם אתה רוצה לדעת את התנע לא תדע את המיקום – תבחר, בחירה חפשית.

נתרגם זאת למשפט לוגי: אם התנע כך וכך אני יודע שהמיקום הוא בין כאן לכאן. אני יכול לחלק את המיקום ולומר שהוא בין קצה אחד לחצי, או בין החצי לקצה השני. אז יש לי כעת משפט לוגי – אם התנע הוא כך וכך המיקום הוא (מכאן לכאן או מכאן לכאן). יצא לי בחישוב שהמיקום בין שני קצוות, ואני מחלק לשני חצאים. לפי הלוגיקה הרגילה אמור להיות שוה למשפט: התנע הוא A והמיקום בחצי הראשון, או שהתנע הוא A והמיקום בחצי השני. המשפט הראשון, הכולל, היה אמת – אם התנע כך וכך המיקום הוא (או בין כאן לכאן או בין כאן לכאן), אבל המשפט המקביל, שלפי הלוגיקה הראשונה הוא זהה, אינו נכון – כל משפט כאן בפני עצמו הוא שקר. לקחתי משפט שהוא אמת וקבלתי שני משפטים שהם שקר. זו שלילת חק הפילוג (דיסטריבוטיביות) ביחס לor.

בינוני – צדיק-או-רשע בלי יכולת חלוקה

ננסה להסביר כעת את הלוגיקה של התניא. בעמוד הראשון של התניא מביא מהגמרא ש"צדיק ורשע לא קאמר". כשילד נולד קובעים אם יהיה חכם או לא, עשיר או לא, אבל "צדיק ורשע לא קאמר" כי תלוי בו – יש לו בחירה חפשית (כדאמר רבי חנינא "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"). יעזרו לו, ה' שם את היד על החלק הטוב ואומר לבחור בו, אבל בכל אופן בשלב מסוים הוא צריך לבחור – כל החינוך הוא רק להראות לו במה טוב לבחור, אבל בסופו של יום הוא צריך לבחור בעצמו.

כאן זו דוגמה שה-ו של "צדיק ורשע לא קאמר" היא כדעת רבי יונתן (שהלכה כמותו), שה-ו היא 'חבור חלש', כי הפירוש הוא 'צדיק או רשע' (ואכן בגמרא במסכת נדה כתוב "רשע או צדיק", אך ברובא דרובא דספה"ק מצוטט "צדיק ורשע" כמו בתניא. מעניין שבתורה אור של אדה"ז כתוב "צדיק ורשע" אך בלקוטי תורה כתוב "צדיק או רשע"). לא קובעים אם תהיה צדיק או תהיה רשע.

נאמר כזה משפט: אני (צדיק או רשע) – משפט אמת. נחלק לפי הכלל – אני צדיק או אני רשע. אם כל אחד משני אלה הוא שקר, אנחנו שללנו את חק הפילוג. שוב, אני (צדיק או רשע)  יכול להיות אמת, אבל לפתוח את הסוגריים – פעולה פשוטה, לומר 'אני צדיק או אני רשע' – שאמור להיות אותו דבר, יתכן שכל אחד משני המשפטים האלה הוא שקר, אני לא צדיק ואני גם לא רשע.

נחזור להתחלה: למה 'אני (צדיק או רשע)' אמת? בדיוק התנע והמיקום. אם הכל יחד בתוך סוגריים אני או מכאן לכאן או מכאן לכאן, אבל אם תפתח – אני לא מכאן לכאן וגם לא מכאן לכאן. זהו כלל אי-הוודאות של תורת הקוואנטים. אז מה פירוש 'אני (צדיק או רשע)'? הבינוני של התניא, השלישי הנמנע. אני לא צדיק וגם אני לא רשע, אבל אני 'צדיק או רשע', כל רגע בחיים שלי יש לי בחירה חפשית, שאני צדיק או רשע, אבל אין אף רגע שאני צדיק ואין אף רגע שאני רשע (לפי ההגדרות של התניא). זו מהות הבינוני.

שוב, הפיזיקה הקוואנטית אומרת שלחלקיק אין מציאות ממשית – כשהוא נמצא 'מכאן לכאן' אם הכל משפט אחד, אבל אי אפשר לומר שהוא נמצא או בחצי הזה או בחצי הזה, אלא רק שהוא נמצא בין שניהם. צריך לחשוב קצת כדי להבין – הבינוני ממחיש זאת יותר... הבינוני במהות הוא "צדיק או רשע" – "צדיק ורשע לא קאמר" – אבל לומר שהבינוני הוא צדיק או שהבינוני הוא רשע לא נכון. זו חשיבה קוואנטית, לא חשיבה רגילה. כל השיעורים היו כדי להגיע לזה.

במושגי החש-מל-מל דלעיל המל האמצעי הוא הבינוני: שתיקה בגימטריא בעל תשובה. חש-שתיקה היינו בעל תשובה, מל-דבור הוא הצדיק, ומל-ברית מילה הוא הבינוני.

[רבקה הלכה לדרוש את ה' בבית מדרשו של שם, ולא אצל בעלה, כי חפשה מישהו שחושב לא קוואנטית. יתכן שקודם היא שאלה את יצחק אם הילד שמפרכס בבטנה הוא צדיק או רשע, והוא אמר שהוא 'צדיק או רשע', אז היא חפשה מישהו אחר שיגיד או-או או שאלה שנים, שהגל יקרוס... לכן לא הלכה ליצחק ולא לאברהם, כי חפשה מישהו ניוטוני...] כן. צריך לכתוב זאת.

לקחנו את השיעור הזה, את ברית המילה, שהילד שלנו יהיה גם גדול בתורה וגם במדע – רוצים לחבר תורה ומדע – יחבר לתורה את כל הפיזיקה, את כל הלוגיקה הקלאסית והלא-קלאסית. זהו סימן של ביאת משיח. אור ישראל, אור גדול, "העם [ישראל] ההלכים בחשך ראו אור גדול". לחיים לחיים.

נגנו "אלי אתה" (אדה"ז).

אדמו"ר דמוקרטי (השלמה)

בחוברת עבודה עברית יש מאמר של ר' איציק. שם הווארט שצריך ללמוד מאדמו"ר איך צריך להיות המנהיג – מלך כמו אדמו"ר – רק שצריך אדמו"ר על כל עם ישראל. יחד עם זה צריך "מלכותו ברצון קבלו עליהם" – הוא עושה ענין שצריך להיות ברצון. היום הממשל אינו אדמו"ר אלא בכפיה. כנראה הוא מתכוון שהא בהא תליא – אם מישהו שלא מורם מעם באמת, כל השלטון שלו הוא רק כפיה. צריך אדמו"ר אמתי שמקבלים אותו ברצון.

תמיד כשאני קורא דברים מצטייר אצלי משהו – לא בדיוק מה שהוא כותב – שצריך 'אדמו"ר דמוקרטי'. כלומר, אדמו"ר שדוגל בדמוקרטיה ומרגיש את עצמו  חלק מהדמוקרטיה. מה זה אדמו"ר בכלל? כבר הפך להיות מילה, לא רק ר"ת. הרבי אמר שכולם צריכים להיות אדמו"רים, אז נשתמש רק בביטוי זה. אדמו"ר מתחיל אדם ומסיים ור, שהוא קיצור של אור, אדם-אור. הגימטריא של אדמו"ר היא מאיר, כמו רבי מאיר שמאיר עיני חכמים ועיני כל ישראל ועיני כל העולם כולו, בחינת משיח. אדמו"ר עולה 251 ו-דמוקרטי עולה 369 (דמו יוצא מ-דמו של אדמו"ר), אז אדמו"ר דמוקרטי (נוטריקון אדם) שוה כתר – "אין כתר אלא למלך". הכתר שלנו הוא אדמו"ר דמוקרטי.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] מאמר "סוד ישוב הדעת" עיבוד ועריכה של התוועדות אור ל-ג' שבט תשע"ב (ראה שיעורים והתוועדות תשע"ב ח"ב עמ' תפד ואילך).

[ג] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ד] ש"ק פרשת תולדות כ"ט חשון ש"ז.

[ה] שיעור י"ז חשון ש"ז.

[ו] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ז] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ח] ישעיה י, יז.

[ט] ב"והיה אור ישראל לאש" יש יה אותיות וב"וקדושו ללהבה" וה אותיות – סוד שם הוי' ב"ה, אותיות "והיה [אור ישראל...]" – הנסתרות, מוחין, "אור", והנגלות, מדות, "להבה". "והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה" = אהבה פעמים ענג, "[מה יפית ומה נעמת] אהבה בתענוגים", כמבואר במ"א בסוד "ראה חיים עם אשה אשר אהבת".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

מסרוני פוש

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2018. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com