חיפוש בתוכן האתר

אמונה ובטחון (6) - כ"ה כסלו ע"ח – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

כ"ה כסלו ע"ח – כפר חב"ד

אמונה ובטחון (6)

שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שתי מדרגות הבטחון וחג החנוכה

קיצור השיעור הקודם

חנוכה שמח לכולן. אנחנו בעמ' קו. לומדים על ההבדל בין בטחון פעיל, בנצח, לבטחון סביל, בהוד – "איהו בנצח, איהי בהוד" – על פי מדרש חז"ל של ארבעה מלכים שהתחלנו פעם קודמת[ב]:

לדוד המלך יש את השיא של בטחון פעיל, הוא נלחם נגד אויביו ואומר "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", הולך ומשמיד את האויבים.

אחר כך בא הנין שלו, אסא, שגם היה מלך צדיק, ואומר שאין לי כח כמו סבא דוד המלך, לרדוף ולהרוג את כל האויבים, אני יכול רק לרדוף ואתה ה' תטפל מכאן והלאה – אני רק עושה סימן. ה' הסכים, והוא רדף וה' הפיל אותם חללים חללים, כמו שמסופר בתנ"ך – ודאי למדתן.

אחר כך בא יהושפט המלך ואומר שאין לי כח להרוג, כמו דוד, וגם לא לרדוף, כמו אבא אסא המלך, ואני יכול רק לומר שירה – לפתוח בשירה, לפני הנס, שאני סומך על ה' שמכח ההלל שאני כבר מהלל אותו הוא יעשה את הנס ויפיל את האויבים, וה' הסכים איתו.

בסוף, כעבור עוד כמה דורות, בא חזקיהו המלך – כל המלכים האלה צדיקים – ואומר שאין לי כח לשום דבר מהדברים הקודמים, לא להרוג, לא לרדוף ואפילו לא לומר שירה לפני הנס. אני יכול רק ללכת לישון מתוך בטחון סביל, מוחלט, שאני סומך עליך ה' – אבל אני לא יכול לעשות כלום. ה' גם הסכים איתו – תלך לישון, אני אעשה הכל לבד. ה' עשה הכל לבד וכל החיל האדיר של סנחריב נפלו חללים-חללים באותו לילה.

המדרש ממשיך ומסביר שמכאן והלאה המצב בארץ – של המלכים והעם – התדרדר והלך עד שהגיע החורבן. הסברנו פעם קודמת שאם חזקיהו היה רק בכל אופן תופס את עצמו אחרי הנס ואומר שירה, כאילו מתחיל להחזיר את הגלגל אחורנית, היה מתקן את הכל והיה זוכה להיות משיח, כפי שאומרים חז"ל. עד כאן בקיצור מה שדברנו פעם קודמת.

חנוכה ופורים – נצח (נסי א"י) והוד (נסי חו"ל)

בכלל, כל הנושא של נצח והוד – בטחון פעיל לעומת בטחון סביל – מאד קשור לחנוכה, החג שלנו. יש שני חגים מדרבנן, חנוכה ופורים, ועל פי סוד יש שתי דעות מה הם בספירות. לפי שתי הדעות חג אחד הוא נצח והשני הוד, רק שיש דעה– וכך אנו מסבירים בדרך כלל – שחנוכה בנצח ופורים בהוד, חנוכה בטחון פעיל ופורים בטחון סביל, אבל יש גם דעה הפוכה, שפורים בנצח וחנוכה בהוד. צריך לומר שכל אחד כולל את שניהם, שיש תופעה של התכללות – התופעה הכי יסודית בפנימיות התורה, התופעה שמאפיינת את סטרא דקדושה.

בכל אופן, נצחון החשמונאים הוא לאחר שלקחו יזמה, יצאו לקרב, שכפי שהסברנו זה בטחון פעיל. היהודים בפורים רק בסוף, אחרי שהגזרה התבטלה, גם לקחו יזמה והרגו את אויביהם. אבל לא כמו בחנוכה. וכן, ההבדל בין חנוכה לפורים שחנוכה הוא נס של ארץ ישראל ופורים היה בשושן הבירה, בפרס, ויחסית א"י לגבי חו"ל הן גם נצח והוד. כלומר, כל הטבע של ארץ ישראל הוא בטחון פעיל, לקחת יזמה. זה כבר מסביר למה אם יש יותר מדי הוד – כמו אצל חזקיהו – אף שה' עושה את הנס המצב ממשיך להתדרדר עד שיוצאים לחו"ל, כי עבודת בטחון סביל יותר שייכת לחו"ל, וגם הנסים מתאימים לחו"ל. כלומר, הנס של סנחריב הוא בעצם נס של חו"ל שהתרחש בארץ.

"להודות ולהלל" – מקיף רחוק ומקיף קרוב

בכל אופן, בחנוכה חז"ל תקנו "להודות ולהלל לשמך הגדול", כמו שאומרים גם ב"הנרות הללו" וגם ב"על הנסים" – מקדימים "להודות" ל"להלל"[ג]. כתוב בחסידות ש"להודות" היינו מקיף רחוק, שייך ליחידה שבנפש, ואילו "להלל", לשון "יהל אור", "בהלו נרו עלי ראשי", עם תחושה והתגלות של אור, שייך למקיף הקרוב, החיה שבנפש[ד].

כלומר, הודיה יותר קרובה לאמונה בנפש, כמו שהסברנו בשיעורים הקודמים. בטחון סביל יותר קרוב לאמונה, רק שבאמונה אני מאמין שמה שה' יעשה הוא טוב ואילו בבטחון סביל אני בוטח שה' יעשה מה שהוא טוב בעיני, טוב הנראה והנגלה, אך אני איני עושה ולכל היותר אני מצייר מה שיהיה – "חשוב טוב יהיה טוב". בכל אופן, בטחון סביל יותר קשור לאמונה פשוטה, לכן "להודות" הוא מקיף רחוק, כמו אמונה, ו"להלל" שייך לחיה שבנפש, ולכן מקדימים "להודות" ל"ולהלל".

"על הנסים" – על נצחון המלחמה – בברכת ההוד

ב"על הנסים" אנחנו מזכירים את נס הנצחון – נצחון המכבים מוזכר רק ב"על הנסים", ולא בשאר מנהגי חנוכה כמו הדלקת הנרות. את תפלת "על הנסים" חז"ל תקנו לשים בתוך ברכת ההודיה, "מודים אנחנו לך".

בתפלת עמידה יש שלש ברכות שבח, משבחים את ה', אחר כך הברכות האמצעיות – היו יב והוסיפו אחת, כעת יג – שהן בקשות, ובסוף יש שלש ברכות הודיה. כל הברכות האחרונות נקראות ברכות הודיה, אבל בתוכן רק הברכה האמצעית היא הודיה כפשוטה, "מודים אנחנו לך". שלש הברכות האחרונות הן בעצם נצח-הוד-יסוד. ברכת "רצה" היא נצח, מה שמתחילים "מודים אנחנו לך" פשוט שהוד, ובסוף "שים שלום" שייכת ליסוד, שנקרא שלום, ה"צדיק יסוד עולם".

הייתי מצפה שהבטחון הפעיל יהיה בנצח והבטחון הסביל בהוד, אבל "על הנסים" – גם בחנוכה וגם בפורים – מופיע בברכת "מודים", בבטחון הסביל. מתאים למה שבסוף כתוב שתקנו את החג "להודות ולהלל". קשור מאד למה שנלמד כאן, שצריך בסופו של דבר לחבר לגמרי את שני סוגי הבטחון, הפעיל והסביל.

מתן תורה – מעבר מבטחון סביל לבטחון פעיל (ולחבור שני סוגי הבטחון)

חבור שני סוגי הבטחון הוא הבחינה המשיחית, ועל כך כתוב שמחד בית המקדש ירד מהשמים, בטחון סביל, ולאידך "משיח בונה מקדש", והוא צריך לנסוך בטחון פעיל בתוך העם שצריך גם להתאחד לקום ולהגאל וגם לקום ולבנות את המקדש לפי הוראות מלך המשיח. כמו מלאכת המשכן – שתיכף נסביר – שהיא בעצם תפנית. לפני מתן תורה העיקר היה בטחון סביל.

אחת הדוגמאות, שלא דברנו עליה עדיין, של "הֹלך בתֹם ילך בטח" – הוד-נצח, שמאל-ימין, כמו שמקובל לצעוד (במיוחד בצבא – השם הקדוש של שתי הספירות נצח והוד הוא צבאות) – היא "פַאר מתן תורה" ו"נָאך מתן תורה", כלומר שזהו שינוי שפעל מתן תורה בעם ישראל.

מסבילות עשר המכות (עד קרי"ס) לפעילות מלאכת המשכן

בכל נסי יציאת מצרים, כל עשר המכות, לא עשינו שום דבר – ראינו את המכות שקבלו המצרים, חוינו אותן וגם פחדנו שלא יקרה לנו, ורק היינו עדים לנסים ולנפלאות. השיא היה בקריעת ים סוף, בה כתוב "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון", "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" – משה אומר מפי ה' שלא צריך אפילו להתפלל, רק להתקדם לקראת היעד, בלי שום עשיה במלחמה נגד האויב. רק ה' ילחם באויב – "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון". הביטוי הוא "בעתיקא תליא מילתא", גם כמו אמונה, מקיף רחוק. שם נדרשת מעם ישראל תכלית של בטחון סביל, הוד.

אבל אחרי מתן תורה, "אנכי הוי' אלהיך" – ובמשנה תורה משה מקדים עוד אנכי, "אנכי עומד בין הוי' וביניכם", "אנכי" שם הוא משה עצמו, והסמיכות מאד משמעותית, שמיד אחרי "אנכי עומד" כתוב "אנכי הוי' אלהיך". מה היחס בין משה ואהרן? אנחנו יודעים באושפיזין של סוכות שמשה ואהרן הם האב-טיפוס של נצח והוד. משה הוא נצח ואהרן הוא הוד, כלל גדול שעוד לא הזכרנו, כך שמשה אמור להיות הטיפוס העיקרי בתורה של בטחון פעיל ואהרן הטיפוס העיקרי של בטחון סביל, נצח והוד. באמת רואים שאהרן הרבה יותר סביל ומקבל ממשה רבינו, משה הרבה יותר יוזם ומנצח.

לפני מתן תורה משה באמת מנצח על המכות, אבל מאתנו דורש להיות סבילים – "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון", "בעתיקא תליא מילתא", השיא של עשרת המכות כאשר אנחנו במעמד סביל. אבל מתן תורה הוא תפנית, כמו ש"אנא נפשי כתבית יהבית" – אני נתתי את עצמי לכם בתורה – ככה גם "תורה צוה לנו משה", משה גם נותן את עצמו לנו. כתוב שתלמידי משה נקראים בניו – יורשים את הגנים שלו, את הטבע העצמי שלו, את האופי שלו. אחת המטרות של מתן תורה היא לקבל את הבטחון הפעיל של משה רבינו.

איך הבטחון הפעיל בא לידי ביטוי לאחר מתן תורה? מיד אחרי מתן תורה יש את הצווי על מלאכת המשכן, שצריך להתנדב וצריך לבנותו לבד – צריך אנשים מחוננים לבנות אותו, אבל בונים אותו בשם כל ישראל, וגם הנשים השתתפו, טוו את העזים, מלאכה מיוחדת, כל אחד עשה. מלאכת המשכן היא עבודה, לא ירד מהשמים. המשכן הוא קיום תאוות ה' בבריאת העולם ל"דירה בתחתונים", אז אנחנו צריכים לעשות דירה. שם, בתוך המשכן, מי שעובד הוא אהרן, שיחסית הוא סביל, אבל המצוה ומנצח על המשכן הוא משה רבינו. שוב, לקום ולעשות משכן אפשר כאשר ה"אנכי" של משה רבינו חודר ומחלחל לתוך העם. זו התכלית של מתן תורה, להגיע מ"הֹלך בתֹם" ל"ילך בטח".

"ואתם תחרשון" לפירוש ר"מ מפרימישלאן – עבודת "חשוב טוב"

אם הזכרנו את הפסוק "הוי' ילחם לכם ואתם תחרשון", אנחנו מאד אוהבים ווארט שאמר רבי מאיר מפרימישלאן, אחד מגדולי הצדיקים. ווארט חסידי, בו הוא דרש את המלים שלא על פי הפשט – "הוי' ילחם לכם", ה' יתן לכם את הלחם, את הפרנסה, אבל "ואתם תחרשון", אתם רק צריכים לחרוש. אם אתם חורשים את האדמה – צריך לחרוש – אז ה' יתן לכם פרנסה.

מה פירוש לחרוש? אחד הפירושים של "לחרוש" הוא לחשוב. לפי זה "ואתם תחרשון" היינו בדיוק ההוראה החסידית של "חשוב טוב יהיה טוב" – כשאני חושב נכון, מצייר את הדבר נכון, אני חורש, ואז ה' ישלח את הברכה ויתן את הלחם. זהו פירוש שכולו בטחון סביל לפי ההסבר שלנו, שצריך רק לחשוב טוב. [נשמע דומה ל"אני רודף ואתה הורג".] זהו השלב הראשון לקראת בטחון סביל, אבל התכלית היא שאתה קורא קריאת שמע והולך לישון, חולם חלומות חסידיים. בכל אופן, אפשר לחרוש גם בשינה – שממשיכים לחשוב טוב.

"מוסיף והולך" או "פוחת והולך"?

המחלוקת הכי מפורסמת בחנוכה, שגם צריך להסביר אותה בהקשר לשני סוגי הבטחון שלנו, מי הפעיל ומי הסביל, היא מחלוקת בית שמאי ובית הלל איך מקיימים "מהדרין מן המהדרין":

או, כדעת בית הלל, לפיה אנו פוסקים הלכה בעלמא דין, שמתחילים מנר אחד וכל לילה מוסיפים, "מעלין בקדש".

או, כדעת בית שמאי, בדיוק הפוך – בלילה הראשון מדליקים את כל שמונת הנרות, בלילה השני שבעה, וככה פוחת והולך. הדוגמה לכך היא פרי החג – שמונת ימי החנוכה הם כשמונת ימי חג הסוכות, ובהם כל יום (משבעת הימים הראשונים) מקריבים פר אחד פחות מאתמול. ביום הראשון מקריבים 13, ביום השני 12 וכך יורדים עד 7, וביום האחרון – שמיני עצרת – מקריבים רק פר אחד. שבעים הפרים הם כנגד אומות העולם והם פוחתים והולכים (הפר האחד, האחרון, הוא כנגד ישראל). שמאי אומר שהראש צריך להיות "פוחת והולך", כל העצמה בהתחלה וכל יום שעובר הוא אחד פחות.

מי כאן הבטחון הפעיל ומי הבטחון הסביל?

נס הנצחון ונס פך השמן – נצח והוד

שוב, יש בחנוכה שני דברים, את הנצחון ואת הנס של המנורה. רק בשני הדברים האלה, מה הנצח ומה ההוד? לכאורה פשוט שהנצח הוא הנצחון, לשון נצח, וההוד הוא המנורה, שמצאו פך שמן טהור שחתום בחותמו של כהן גדול (אהרן כהן גדול הוא בהוד כנ"ל), כבר נס גדול, ואחר כך השמן דלק מעצמו, לא אנחנו עשינו את הנס. כנראה שרק חשבנו נכון, שה' יעשה נס שנוכל לקיים את מצות הדלקת הנרות בשמן טהור. היו צריכים להביא שמן חדש מהגליל, שלוקח 4 ימים להגיע לשם ו-4 ימים לחזור. היה אפשר להדליק בשמן טמא בדיעבד, אבל רק דיעבד, וה' רוצה שנקיים את מצותיו – "כי נר מצוה ותורה אור" – לכתחילה, מה שגם מראה על חבה בינינו לבינו, וסמכנו עליו שיעשה את הנס. כך הוא באמת עשה, שהשמן הטהור המועט הספיק לכל שמונת הימים. לכאורה, נס השמן הוא יותר הוד ונס הנצחון יותר נצח.

התכללות הלל ושמאי במשה

נחשוב על שתי השיטות, של הלל ושמאי – שתיהן כלולות במשה רבינו, הכולל את שניהם. כתוב ש-משה ר"ת משה-שמאי-הלל או מחלוקת-שמאי-הלל. משה-שמאי-הלל בגימטריא "לעיני כל ישראל", שלש המלים האחרונות של התורה – "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", שמשה מגלה את עצמו "לעיני כל ישראל" וזהו מספר השראה (20 ברבוע ועוד 19 ברבוע). אם אומרים ש-משה ר"ת מחלוקת-שמאי-הלל, כמו שכתוב בספרים הקדושים, הגימטריא של מחלוקת-שמאי-הלל היא בדיוק 1000, רומז לאלף אורות שקבל משה רבינו במתן תורה, כפי שכתוב.

משה הוא התכללות שני עמודי התווך של הפסיקה היהודית, שלפי הקבלה בעולם הזה פוסקים כבית הלל ובעולם הבא, לימות המשיח, יפסקו כבית שמאי. דווקא על הלל ושמאי כתוב המשפט "אלו ואלו דברי אלהים חיים", אבל בכל אופן למעשה, בעולם שלנו, צריכים להכריע – לפסוק כך או כך. אבל בשרש "אלו ואלו דברי אלהים חיים" ולכן גם למטה יכול להתהפך, שיש תקופה שמתאימה פסיקת בית הלל ויש תקופה שמתאימה פסיקת בית שמאי.

בכל אופן, איך נפסוק את המחלוקת לאור שני סוגי הבטחון, הסביל והפעיל? שניהם לגבי המנורה.

מסירות נפש פעילה ומסירות נפש סבילה

קרה נס – יש שתי דעות לגבי סיום הנצחון, אם היה בכ"ד כסלו או בכ"ה כסלו, ובכל אופן – היה נס של נצחון על טבעי, "מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וכו'", כל מה שאומרים ב"על הנסים". בנס הזה הבטחון הפעיל בא לידי ביטוי עם המון מסירות נפש.

יש כאן נושא שאולי עוד לא דברנו עליו. גדרו של יהודי שבעצם שלו, בטבע שלו, יש נכונות למסור את הנפש. גם במסירות נפש יש שני סוגים, שהם גם כמו פעיל וסביל: יש למות על קידוש ה', לא להשתחוות לצלם – הוא מת, זו מסירות נפש, אבל סביל; יש מסירות נפש של חיל שיוצא לקרב, מוכן למות, אבל הוא לא מת בצורה סבילה אלא נלחם.

אמרנו שנצח יותר שייך לארץ ישראל, נס חנוכה היה כאן, כי היתה בו מלחמה – הקימה של היהודים להלחם יותר שייכת לארץ ישראל, נכונות למסור את הנפש תוך כדי יזמה. בפורים, הנס של חו"ל, מסירות הנפש היתה ששנה שלמה בשושן ובכל מדינות אחשורוש יהודים היו מוכנים למות על קידוש ה' ולא להשתמד, לא להמיר את הדת, ח"ו.

התהליך הנפשי אחרי מסירות נפש פעילה

אחרי מסירות הנפש של החשמונאים, שהיא מסירות נפש פעילה, מה קורה בימים הסמוכים? אחד מסר את הנפש, כמו חיל – כמו היום, כל יום יש חילים שהולכים למבצע במסירות נפש, מוכנים למות, ה' עשה נס והחיל לא מת אלא אדרבא, גם מנצח. אפשר לשאול אפילו שאלה בהלכה – הוא היה בסכנה גדולה מאד, אחר כך הוא צריך לבוא לבית כנסת ולברך ברכת הגומל? חיל שהיה בתנועה נפשית של מסירות נפש וה' עשה לו נס ונצח, צריך לברך ברכת הגומל? אני חושב שכן, כי היה בסכנה וה' הציל אותו. יש הרבה דינים ודיונים לגבי ברכת הגומל.

ברגע שהוא מברך ברכת הגומל, מה קורה אצלו בראש? לכן יש גם הו"א שלא יברך. רגע קודם הוא היה בתנועה של מסירות נפש ומלחמה בכל הכח, כמו יהודה המכבי, וה' עשה נס. מה קורה רגע אחר כך? שוב, קשור לטבע היהודי. הוא עדיין נמצא באותה תנועה? ודאי חיל שיש לו מסירות נפש אפשר אפילו למדוד אותה – למדוד את דופק הלב שלו, מה קורה אתו. יום אחד אחרי, הדופק עדיין באותו קצב? הוא עדיין דרוך כמו שהיה בשעת מסירות נפש? ברור שלאט-לאט הולך ופוחת. מה זאת אומרת? הוא נרגע. ככל שהוא נרגע, אם הרגיעה בקדושה, הוא יותר ויותר מכיר שבאמת אני שם לחמתי עם כל הכח, אבל יותר ויותר ברור שאת הנס ה' עשה.

אם כן, מה קורה בשמונה ימים אחרי סיום מסירות הנפש הפעילה? מצד אחד האור של מסירות הנפש – מסירות נפש היא סוג של אור, אור עצום, אור עצמי – יורד. יום אחד אחרי שהוא מסר את הנפש בקרב הוא ב'היי' של מסירות נפש, ולאט-לאט הוא פוחת – זו דעת בית שמאי, שחוית מסירות הנפש בפועל פוחתת והולכת. אבל החויה של בית הלל היא שתוך כדי שהחויה שהיתה פוחתת והולכת אני נזכר במה שהיה ויותר ויותר מרגיש את ה', שה' עשה, כמו נס המנורה. כל יום שאני רואה שהמנורה ממשיכה לדלוק עוד יום אחד, ההתפעלות שלי היא הרבה יותר.

בשרש, הלל ושמאי הם חסד וגבורה, ולכן הלל, לשון "בהלו נרו עלי ראשי", קשור יותר לחווית נס המנורה, "מנורה בדרום [חסד]", ואילו שמאי, השם אורחותיו בגבורה[ה], קשור יותר לחווית נס הנצחון. זהו סוד "שכל את ידיו" – החסד (של הלל) נמשך להוד (הבטחון הסביל שבנס המנורה) והגבורה (של שמאי) נמשכת לנצח (הבטחון הפעיל שבנס הנצחון), וכנ"ל. אם העיקר הוא נס הנצחון, הרי החויה היא "פוחת והולך" ככל שמתרחקים ממנו, בימי החנוכה – חוית הגבורה ומסירות הנפש פוחתת והולכת. אם העיקר הוא נס המנורה, הרי החויה היא "מוסיף והולך" ככל שהנס מתמיד והשמן המועט דולק עוד יום ועוד יום – חוית החסד של ה' המתגלה במציאות גוברת והולכת.

[ידוע שלעתיד לבוא הלכה כבית שמאי. מדוע? בשרש, היחס בין הנס של אור המנורה לנס של גבורת הנצחון הוא בין "אור העצם" ל"כח העצם" – יחס בין גילויים לבין עצמות (שלכן "גבורה" היא שם הספירה היחידה שהוא גם כינוי לעצמות ה', כבלשון חז"ל "'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום"). וכך, ככל שאור החסד מוסיף והולך מתרבים הגילויים, שהם, יחסית, בבחינת "אלקות בהתחדשות", וככל שחוית עוצמת גבורת ישראל ומסירות נפשם פוחתת והולכת חוזרים לאחדות האלקית הפשוטה, שהיא, יחסית, בבחינת "אלקות בפשיטות". לעתיד לבוא תופיע בגילוי מעלת העצמות על הגילויים, ועל כן יאמרו אז ליצחק (שמדתו גבורה) "אתה אבינו", וד"ל.]

התכלית – חיבור הנצח וההוד

כל זה שייך למה שרוצים לקרוא כעת, שהמגמה הסופית היא לחבר את מסירות הנפש הפעילה, התכלית של נצח, יחד עם ההכרה שהכל מה' – שאני לא עושה כלום. כמו אותו חייל, להגיע למצב שהוא לוחם עם כל הכח, ותוך כדי הוא יודע שאני "מסייע שאין בו ממש", הביטוי של חז"ל – שאני לא עושה כלום אלא ה' עושה הכל. הציור הזה הוא הציור המשיחי, ככה ירד בית המקדש באש מן השמים (תוך כדי שמשיח בונה מקדש), ככה יבוא משיח – עצמה של אור מסירות נפש יחד עם הכרה שה' עושה הכל. אז אין כל כך הבדל בין נצח להוד.

ב. המגמה העתידית: התכללות הבטחון הסביל בבטחון הפעיל

נתחיל לקרוא ונראה שקשור לעוד כמה דברים:

תשובת חזקיהו – חזרה למדת ההוד שלו

מכאן מובן היטב ההבדל בין בטחון פעיל שמצד הנצח ([שאותה הכי המחיש דוד המלך:] מדת דוד מלך ישראל חי וקים) לבטחון סביל שמצד ההוד (חזקיהו אמר "חי חי הוא יודך כמני היום" וד"ל),

דבר מענין: על חזקיהו נגזר למות. למה? כי לא הסכים להתחתן ולפרות ולרבות, כי ברוח הקדש שלו ראה שבנו יהיה רשע גמור – המלך מנשה, שבמלכי יהודה היה המלך הכי רשע, רק שבסוף, החזיק מעמד הרבה שנים, הוא חזר בתשובה לאחר שהתייסר על ידי מלך בבל. לפני כן הוא היה רשע הכי גדול, עד כדי שהרג את הסבא שלו – ישעיהו הנביא. הוא עבר את כל העברות הכי חמורות של התורה, הפיץ אותן בעם ישראל, הכי גרוע שיכול להיות. לכן חזקיהו לא רצה להתחתן ולהביא ילדים, אבל יש מצוה בתורה להתחתן.

אמרנו שבטחון סביל קשור למדת התמימות – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך". מה פירוש להיות תמים? הפירוש הכי פשוט. בסיפור הזה של חזקיהו, שלא רוצה להתחתן כי יהיה לו בן רשע, הוא תמים או לא תמים? לא, תמים הוא מי שעושה מה שאומרים לו ומשאיר את השאר לה'. הוא אמור להיות הדוגמה החיה של הוד, של תמימות, וכאן בהיותו כל כך חכם, שיודע שיהיה לו בן רשע, הוא עוזב את מדת התמימות עם ה' ואינו תמים. ה' גזר עליו – אתה לא תם, נהפוך זאת ל-מת, היפך החיים.

אחר כך הוא התפלל לה' – פנה אל הקיר, וממנו לומדים שכאשר מתפללים יש ענין לעמוד ליד הקיר, רומז גם לקירות הלב, שהתפלל תפלה מאד עמוקה מתוך הלב – ואף על פי שהיה לאחר גזרה ה' הקשיב לו. הוא אמר חידוש חשוב, שאף לאחרי שנגזרה על אדם גזרה לא טובה "אל ימנע עצמו מן הרחמים", "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" – אמר שלמד כך מסבא-רבה שלו, דוד המלך. אף על פי שהנביא ישעיהו כבר נבא לו שנגזר עליו היפך החיים ה' בטל זאת. כידוע, נבואה רעה יכולה להתבטל. נבואה טובה ה' לא מבטל, אבל נבואה רעה אפשר לבטל על ידי תשובה.

הוא שב והתפלל, וה' בטל את הגזרה והוסיף לו 15 שנים לחייו. איזו ספירה שוה 15? הוד, הספירה שהוא תקן – הסכים כעת להיות תמים ולהתחתן. עם מי הוא התחתן? עם הבת של ישעיהו הנביא, שנבא לו שהוא ימות וגם היו קרובי משפחה. אחר כך אותו מנשה – הבן של חזקיהו והנכד של ישעיהו הנביא – באיזה שלב הרג את סבא שלו, בין שאר העברות האיומות שהוא עשה. אף על פי כן, אם ה' מצוה הוא רוצה שתהיה תמים. תמימות היא הוד – הוא תקן זאת וחי עוד הוד שנים. בסוף אותו בן רשע, עליו כתוב "הודי נהפך עלי למשחית", חזר בעצמו בתשובה – תשובה היא "בינה [עולם התשובה, כמבואר בזהר] עד הוד אתפשטת". חזרה בתשובה היא גם להתוודות, לומר וידוי, הביטוי המעשי של התשובה לפי הרמב"ם. מצות התשובה למעשה היא אמירת הוידוי. וידוי לשון הוד, כמו בביטוי "רשע תן תודה", שפירושו 'תתודה!'.

אחרי שה' הוסיף לחיים שלו עוד הוד שנים הוא אמר לה' את הפסוק שכתוב כאן – "חי חי הוא יודך כמני היום". "יודך" לשון הוד, ומודה על ה"חי חי", תוספת החיים שהוא קבל. בתוך הביטוי הזה יש הרבה רמזים של הוד – אם תעשו כאן חשבונות תראו הרבה הוד[ו], חוץ מהפשט. ביום כיפור, יום של וידוי, במחזור קצת שינו את הביטוי ואומרים "חי חי יודוך".

חזקיהו ודוד – בטחון סביל ובטחון פעיל

שהרי מצד הבטחון הסביל, מדת חזקיהו נראית עדיפה טפי ועולה על כולנה [אם תופסים שהעיקר לבטוח בה' שיעשה הכל הכי טוב בטוב הנראה והנגלה – לכאורה הכי טוב ללכת לישון ושה' יעשה הכל.], אך מצד הבטחון הפעיל נהפוך הוא [אם שמים את הדגש על בטחון פעיל, כמו הנטיה של בן ארץ ישראל להעדיף, אז אדרבא –] ואין לך יפה ממדת דוד המלך (וכן הוא על פי פשוטם של דברי חז"ל והזה"ק [לפי הפשט מה עדיף? ודאי שחז"ל מעדיפים את דוד – שכל דור הוא ירידה – וכך גם בזהר שלמדנו פעם קודמת, שאומר שהבטחון הפעיל תלוי בנקיות. הזהר אמר שמי שאין לו בטחון פעיל הסבה שבפנימיות, בנפש, אינו נקי – יש לו עבירות שאדם דש בעקביו. ברור שדוד המלך עדיף, שהוא הכי נקי נפשית ויש לו הכי הרבה בטחון פעיל, כמו שכתוב גם במסלת ישרים שלמדנו פעם קודמת.].

"איש ואיש יולד בה" – כל יהודי "משפיע"

[עיקר החידוש מתחיל כאן:] והנה לע"ל גם כאשר איש מזריע תחלה יולדת זכר,

יש מאמר חז"ל מפורסם על "אשה כי תזריע וילדה זכר", שממנו לומדים חז"ל "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר", ומכאן אפשר ללמוד גם הפוך, שאם האיש מתחיל תוולד נקבה. לכן רואים בתורה שהרבה פעמים הבת מתייחסת לאבא והבן לאמא. אכן, כתוב "איש ואיש יולד בה", ודורשים בקבלה שבמצב משיחי כולם איש – גם הבת היא בן.

איך הרבי מסביר זאת? שכולם בחינת משפיע בעצם. כששאלו את הרבי איך להגדיר למישהו רחוק את ההבדל בין יהודי לאינו-יהודי, אחד שלא מתמצא במושגים כמו "חלק אלוק ממעל ממש" וכיוצא בזה. הרבי אמר שצריך להסביר לו באופן המתקבל שיהודי הוא משפיע בעצם. במלים פשוטות, יהודי הוא אחד שרק אוהב לתת, וגוי הוא מקבל בעצם, הוא אוהב לקבל, מוכן תמיד לקבל. לכן אנחנו מסבירים במקום אחר, שעכשיו, כאשר רוצים להביא את הגאולה ולהשפיע גם לגוים, היחס בין יהודים לגוים הוא יחס מתוקן של משפיע ומקבל – בגנים של הגוים יש נכונות לקבל ויהודי אוהב רק להשפיע ולתת.

בתוך היהודים, ובתוך כל עם ועם, יש את הגברים והנשים, שככלל היחס בין איש ואשה הוא גם משפיע ומקבל. אבל עכשיו אמרנו שהגדר של היהודי, בין איש ובין אשה, הוא משפיע בעצם. איך קוראים לזה באותיות של קבלה? שגם האשה היא בעצם איש – אשה יהודיה, כולן כאן, היא גם איש.

מעלת השפעת האשה

כתוב שאפילו יש מעלה באשה, כי היא אשה שהיא איש – הגבר, המשפיע, חודר גם לתוך מציאות העולם. האשה היא המציאות והגבר הוא יותר המהות, כך כתוב. אם גם המציאות חדורה ברצון אך ורק להשפיע יש בכך אפילו מעלה לגבי הגבר שהוא מהות של משפיע – כאן גם המציאות משפיעה. איך אומרים זאת באותיות של קבלה? כתוב שהאיש היהודי הוא מה ד-מה והאשה היא מה ד-בןמה היינו מהות ו-בן מציאות. יש מעלה ב-מה ד-בן יותר מאשר ב-מה ד-מה.

יש ספר חשוב מאד שנקרא חסד לאברהם, של הסבא של החיד"א. אמרנו שצריך ללמוד על דמויות, על צדיקים – תלמדו על בעל החסד לאברהם. יש מכתב שהרב המגיד ממעזריטש כתב לתלמידו החביב, אדמו"ר הזקן – שני הצדיקים של י"ט כסלו – שילמד בעיון את הספר חסד לאברהם. אחד הדברים שהוא מסביר בספר הוא שיש ארבעה סוגי שידוכים, נושא מאד חשוב ואקטואלי.

הוא אומר שהזיווג האידיאלי, של עולם האצילות, הוא חסד וחסד – אלה המלים שלו – שגם האיש כולו חסד וגם האשה כולה חסד. הוא גם מקשר בין חסד לשכל טוב, שלמי שהוא משרש החסד יש שכל טוב – גם איש עם שכל טוב וגם אשה משכלת עם שכל טוב. זהו הזיווג האידיאלי. פחות ממנו – חסד עם גבורה, עוד פחות – גבורה עם חסד, והכי פחות – גבורה עם גבורה, קטטה מתמדת. ארבע המדרגות האלה של זיווג הן כנגד העולמות. הזיווג של עולם האצילות, "עולם חסד יבנה", הוא חסד וחסד. אז הכל בגדר יהודי, כולם אצילים – "אצילי בני ישראל" – כולם בגדר היהודי שהוא משפיע בעצם.

זהו מצב משיחי שנקרא "איש ואיש יולד בה" – שכולם איש. לכן ידוע שבחב"ד יש אפילו כמה נשים שמברכות בבקר "שלא עשני אשה". יש שלשה מנהגים מה אשה אומרת – יש כמה 'פנאטיות' שאומרות שכתוב בסידור "שלא עשני אשה", ולא כתוב שאשה אומרת משהו אחר או שאינה מברכת ברכה זו, אדמו"ר הזקן לא כתב, לכן גם אני מברכת "שלא עשני אשה". מי שנוהגת ככה צריכה לכוון לפירוש הזה של בעל החסד לאברהם ולווארט של הרבי – אני יהודי, יהודי הוא משפיע בעצם, איש. ואדרבא, בזה דווקא האשה עולה על הגבר, אם היא חסד, כי זהו חסד שחודר לתוך המציאות ממש. יש מי שאומרת שאדמו"ר הזקן לא כתב "שעשני כרצונו", לא מופיע בסדור, אז איני אומרת שום דבר – מדלגת על הברכה. יש מי שאומרת שמנהג העולם, מנהג ישראל תורה, אשה אומרת – מתוך כניעה מסוימת – נעבעך, "שעשני כרצונו", אני מקבלת את הגזרה. זו תנועה של הוד, לא נצח. אשה שתאמר "שלא עשני אשה", היא הרבה יותר חידוש מאיש שאומר "שלא עשני אשה" – עוד יותר נצח, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".

המוחין של המשיח – הרכב שלם של שני סוגי הבטחון

בכל אופן, המצב המשיחי הוא "איש ואיש יולד בה". שוב, מה פירוש "איש מזריע תחלה"? שהכל מתחיל מאתערותא דלעילא, ואז המצב שלנו סביל – נקבה. אבל אם מתחיל "אשה מזרעת תחלה", אתערותא דלתתא, מתחיל ממני, אז באמת יולדת זכר – זכר לוקח יוזמה. מה החידוש שלעתיד לבוא? שגם שמתחיל מה' התוצאה היא נצחון, השפעה, בחינת זכר:

דכולו מצד נצח ישראל, מדת הבטחון הפעיל דוקא דבחינת משיח [שדומה לדוד, ולא לחזקיהו – הוא משיח בן דוד.], וכמו שיתבאר לקמן בפ"ז עיי"ש באריכות בסוד "היום".

מסופר בגמרא שכאשר רבי יהושע בן לוי שאל את משיח מתי הוא יבוא הוא ענה לו בפשטות ובבטחה "היום". כאשר הוא לא בא באותו יום ריב"ל אמר לאליהו הנביא שמשיח שקר לי, ואליהו הסביר לו שהתכוון לפסוק "היום אם בקֹלו תשמעו" – פסוק מהפרק החדש של אדמו"ר אמצעי מ-ט' כסלו, כפי שדובר (בשיעור שתלמדו[ז]), שעוד נאמר ממנו עוד משהו היום.

אולי בכך נחה דעתו של ריב"ל, אבל המהר"ל מסביר – כמו שעוד נלמד באריכות בפרק ז – שאליהו הנביא הוא מתווך בין רמות מודעות, רמות מוחין, של המשיח וריב"ל. כלומר, לא בטוח שמשיח התכוון לפסוק הזה – הוא התכוון "היום" סתם כפשוטו, ואת זה אמר בבטחה – אבל המוחין שלו, באצילות, בנצח גמור, עדיין לא יכולים להתלבש במציאות, ואפילו לא במציאות המוחין של ריב"ל, שודאי למעלה מסתם אדם בעולם התחתון. לכן צריך לבוא אליהו הנביא ולומר שהתכוון ל"היום אם בקֹלו תשמעו" שמותנה. למשיח יש בטחון גם מצד היזמה שלו, שאבוא "היום", וגם בטחון שה' יאמר לי לבוא היום – לא יכול לבוא בלי שה' יאמר לו. לכן כתוב שהוא יושב מצורע בשער רומי וחובש ומתיר תחבושות, מחכה שיקבל את הצו. הוא מחד 'הולך על זה', ומצד שני מחכה לצו מלמעלה שחייב לקבל ולא יכול בלעדיו – יש לו הרכב מלא של בטחון פעיל ובטחון סביל.

חזרת הרגליים להיות אחת

והיינו שהבטחון הסביל יתכלל בבטחון הפעיל [זהו כאן עיקר הווארט, ומה שאנחנו מחכים לו בחנוכה – שהבטחון הפעיל והסביל יתכללו לגמרי. כמו מה שדברנו בי"ט כסלו, ויש על כך מאמר במלכות ישראל – צריך שכל אחת תלמד – "בידי מי מפתח הגאולה?". אפשר לחשוב שהכל תלוי בנו או שהכל תלוי בה' – בעולם החרדי היום יש גם מחלוקת. רוב החרדים חושבים שהכל רק ה', שאנחנו לא עושים שום דבר, ודווקא ללא-חרדים יש כאילו יותר מדת הנצח, שאנחנו צריכים לעשות משהו. החב"ד האמתי, השיטה של הרבי, הוא היחוד – שהרבה אנחנו צריכים לעשות, אבל כמו כאן, שהבטחון הסביל, שה' עושה הכל, יתכלל בתוך הבטחון הפעיל, היזמה שלי, שאני קם ועושה, עד שיהיו אחד ממש:]

להיות שניהם חד גופא [כאן רמוז סוד עמוק בקבלה, שבעולם התהו לא היו שתי ספירות נצח והוד. נצח והוד הן כמו שתי רגלים. יש פסוק במרכבה "ורגליהם רגל ישרה" – שיש להם רגל אחת. אנחנו עושים לכך סימן בעמידת קדושה, שאנו כמו המלאכים, וכך גם בשמו"ע מצמידים רגלים יחד כאילו הן אחת. יש באמת מצב שאין שתי רגלים אלא רגל אחת, שנצח והוד הם "חד גופא". למה הביטוי "חד גופא"? בגלל מה שכתוב כאן בסוגרים:] (בעוד שקודם לכן היו תרין פלגי גופא כנודע),

בשביל ללכת צריך שתי רגלים, שתעבודנה בשותפות – כתוב שהרגלים הם שותפים. יש גם שם קדוש בקבלה, שהרגלים הן סוד שיתוף הפעולה (השם השתפא, לשון שותפות, שהוא שם צבאות המאיר בנצח והוד באתב"ש). כל פעם ששני אנשים עושים משהו בשותפות זו בחינת רגלים, נצח והוד. כשיש שותפים טובים קוראים להם "תרין פלגי גופא", כמו שני צדדי מטבע אחת. אנחנו עדיין בחדש כסלו, שאחד מפירושיו כסלים – שני צדי הגוף, המתנים, שהם "תרין פלגי גופא". כתוב שהכסלים של הגוף הם דווקא השומן שעל הכליות, נצח והוד. השומן והבשר שעל הכליות, שני צדי הגוף, הם הכסלים – לכן כסלו הוא חדש הבטחון. הם עדיין "תרין פלגי גופא", שני צדדים של גוף אחד. אבל כאן כתוב שלעתיד לבוא מהמצב של "תרין פלגי גופא" הופך להיות "חד גופא". בעולם התהו, לפני הכל, היה "חד גופא" ונשבר, ובעולם התיקון הם "תרין פלגי גופא", אך כשיבוא משיח – בפרט לפי נוסחת הרבי של "אורות דתהו בכלים דתיקון" – הרבה דברים יחזרו להיות כמו בתהו. אז נצח והוד יתחברו שוב ל"חד גופא".

מה נרויח? כתוב שיש עשר ספירות, "עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה" – בתיקון לפעמים יש גם תשע וגם אחת עשרה, אבל בכל זאת "העשירי יהיה קדש להוי'". אם נצח והוד הן אחת מרויחים שאפשר לספור גם את הכתר וגם את הדעת – אחרת סופרים או כתר או דעת – גם בעולם התהו. בעולם התיקון אפשר לספור גם כתר וגם דעת וגם נצח וגם הוד, ויש 11 ספירות, אבל בתהו רק 10. אם חוזרים לאידיאל של עשר, ורוצים גם כתר וגם דעת, גם על-מודע וגם מודע, גם ניצוץ של משיח וגם ניצוץ של משה, צריך לחבר את שתי הרגלים – שתהיינה רגל אחת – שהבטחון הסביל יתכלל לגמרי בבטחון הפעיל.

חיבור הנצח וההוד – עשיה בכח המחשבה ("קביעה רצונית")

מה העבודה לשם כך בנפש? מה שכתוב בפרק ח. בביאור הזה כתוב שכל מה שכתוב כאן יתפתח הרבה יותר בהמשך החבור. אנחנו בפרק ב, בפרק ז כתוב כל הסיפור של "היום" – המוחין של משיח, של אליהו הנביא, של ריב"ל ושלנו – ובפרק ח, הפרק האחרון, מוסבר מושג מאד יסודי אצלנו:

והוא מכח הקביעה הרצונית [שה"חשוב טוב" – של הבטחון הסביל, "חשוב טוב יהיה טוב", "הוי' ילכם לכם ואתם תחרשון" – מתחבר ליזמה של הנצח, לקום ולעשות במסירות נפש, כמו החשמונאים. מה החבור שלהם? שה"חשוב טוב" ממש עושה. היום אני לא יכול לעשות שום דבר במחשבה, רק שאומרים – יסוד של החסידות – שאם אני חושב טוב יש במחשבה הזו כח לפעול שה' ודאי יעשה. יש להאמין שכל מה שה' עושה הכי טוב – אני אפילו לא צריך לחשוב טוב, רק להאמין שהכל יהיה הכי טוב. אם אני רוצה במשהו להשתתף עם ה' אני מצייר בדעתי, חושב שיהיה טוב – אם מישהו חולה אני מצייר בדעתי שודאי יהיה בריא. חוץ מזה שאני מתפלל עליו – אני בטוח שיהיה בריא. ה"חשוב טוב" שיהיה בריא בעקיפין כבר פועל משהו בעולם הזה. אבל לא שאני יכול לחשוב שיהיה בריא, ואז אני מרים טלפון לבית רפואה והוא כבר יצא – לא שם.

עוד פעם, גם היום המחשבה פועלת,"מחשבה מועלת", אבל היא פועלת בעקיפין. אבל יבוא יום – זו התכלית כאן של כל אמונה ובטחון – שנזכה לקביעה רצונית, שאדם עם הרצון שלו, עם המחשבה שלו, ממש פועל. כמו שאדם עושה עם ידים, ככה הוא יעשה עם המחשבה. זו התכללות הבטחון הסביל בתוך הבטחון הפעיל. כלומר, שהבטחון הסביל, רק לחשוב, הוא-הוא הופך להיתו בטחון פעיל – משהו מעשי לגמרי, שממש פועל. לתופעה הזו אנו קוראים "קביעה רצונית", ואז אין יותר שנים – "תרין פלגי גופא", נצח והוד – והכל רגל אחת, "רגל ישרה". (משיח יבנה את המקדש במחשבה שלו?) הידים יעבדו כל כך לפי המחשבה, שלא ירגישו שעושים שום דבר בידים. נראה את הדוגמה – דוגמה חשובה שיש כאן.] שיתבאר לקמן בפ"ח עיי"ש וד"ל.

יציאה מהגלות (במדת דוד, נצח) ברחמים (התכללות ההוד)

ומה שמובא בשם מוהר"ן ז"ל שהמלך המשיח [כאשר ילחם, יפיץ יהדות בעולם.] לא יזדקק לירות אפילו יריה אחת בדרך כבושו את כל העולם כולו (דלא כפשוטם של דברי חז"ל והרמב"ם בענין המלחמות שילחם מלך המשיח) [ברמב"ם לא משמע כך – הוא כותב שילחם מלחמות ה' וינצח. מה פעולות המשיח שמונה הרמב"ם? קודם יכוף את כל ישראל – בדרכי נעם – לקיים תורה. אחר כך ילחם בכל אויבי ישראל מסביב, ואז הוא בחזקת משיח, ואם נלחם ומנצח ואז גם בונה את המקדש הוא משיח ודאי, והוא ממשיך לקבץ את נדחי ישראל ולהחזיר את כל העולם לעבוד את ה' שכם אחד. משמע שהוא נלחם מלחמות כפשוטו, ובא רבי נחמן ואומר שמשיח לא יצטרך – לא הוא ולא חיליו – לירות יריה אחת. איך אפשר להסביר זאת?], היינו מדת דוד הנ"ל דוקא [שבטוח בעצמו.],

אלא שהכל ע"ד "יפקון ביה מן גלותא ברחמים" דייקא [כתוב בספר הזהר שבספר הזה, בזכות הספר הזה, הלימוד והפצת האור של פנימיות התורה – קשור לחנוכה, האור והפרסומי ניסא, השמן שהוא "רזין דרזין דאורייתא" – "יפקון ביה מן גלותא ברחמים", יצאו מהגלות ברחמים. מה פירוש ברחמים? בלי נשק חם, חוץ מנרות שבת קדש... רואים שיש אפשרות לצאת מהגלות ברחמים. בזכות מה? בזכות הפצת פנימיות התורה באופן של "יתפרנסון מיניה" – צריך שהזהר יהיה כל כך מובן, מונח היטב בשכל, עד שיאיר את השכל בפנימיות, באור פנימי, ואז יצאו מהגלות ברחמים.].

ומה ש"רחמים" הוא גלוי אלקי עליון כו' [מה משמע שיצאו מהגלות ברחמים? שהכל מלמעלה – רחמים היינו רחמי שמים. אם אני צריך להלחם כבר לא ברחמים אלא בקושי, במאמץ שלי, אבל אם אומרים שמישהו חולה הבריא ברחמים הכוונה שקרה נס, ה' רחם עליו, והוא יצא מהמיצר שלו ברחמים – משמע שהכל מלמעלה.] היינו הענין הנ"ל דהתכללות מדת ההוד [ההרגשה שה' עושה הכל.] במדת הנצח [הבטחון הפעיל.] לגמרי לע"ל [כל זה ה"מוסיף והולך ואור" – נשאר רושם של ההתגלות והרחמים של ה'. התגלות ה' לא שוללת את העשיה שלי, אלא שהיא מתכללת בבטחון הפעיל וכובשת את ההרגשה שלה.]

שלמות מדת דוד – בנית המקדש

עד שבמעשה ידינו דוקא נמחיש את ירידת בית המקדש השלישי [כפי שאנו מסבירים תמיד – לא שלא נעשה שום דבר. אם חוזרים לשאלה, האם נבנה את המקדש רק במחשבה או גם בידים? המחשבה והידים יהיו אותו דבר. בתוך המחשבה ובידים רק נרגיש שבית המקדש יורד מן השמים. תחושת הירידה מן השמים נקראת "ברחמים" – יציאה מהגלות ברחמים.], הנצחי לעולם ועד, באש מן השמים.

מדת דוד היא המדה הגדולה ביותר של התלבשות כח אלקי בכח האדם ממש, בסוד "דירה בתחתונים" [למה מתעקשים שהכל יקרה דרכנו? כי תכלית העולם היא דירה בתחתונים – שהכל יתלבש בנו. תכלית התורה היא לא שה' בשמים ואנחנו על הארץ – תכלית הכוונה, מה שה' רוצה, היא שה' יהיה בתוכנו, "והתהלכתי בתוככם... ואולך אתכם קוממיות". בבטחון סביל ה' עושה הכל מלמעלה ואני רק מקבל, ולא לשם כך ה' ברא את העולם, זה לא מה שהוא רוצה. ה' ברא את העולם בשביל נשיאת הפכים, שהוא ממש יתבטא בתוך האצבעות שלנו (שיקוים "כל עצמותי תאמרנה הוי'", שם הרחמים). הענין מתחיל מחיזוק כח המחשבה.

דוד המלך מסמל שה' מתלבש בתוך האדם (גם אדם כזה שיש לו "קופה של שרצים" מונחת מאחוריו ו"דוד בשתים כו'", אינו נקי מעון ובכל זאת הוא מצטיין במדת הנקיות כנ"ל, שני הפכים בנושא אחד, היינו שרש המלכות ברדל"א, נמנע הנמנעות) – שהכח של האדם, הכח של החשמונאים בחנוכה, הוא ה' עצמו.], ובסוד "ראה ביתך דוד" [דוד לא זכה לבנות במו ידיו את בית המקדש, אבל הבית נקרא על שמו. הוא מסר את הנפש, אסף את החומרים – הוא פעל הכל, וכעת הבית נקרא על שמו, אף על פי שה' עשה זאת דרך בנו.].

התבגרות המשיח – התגברות הרחמים הפנימיים

נסביר בעל פה מה שכתוב במשפט הבא. ידוע שיש שתי בחינות של משיח – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. משיח בן יוסף הוא יחסית מצב של קטנות. לפי הרמב"ם יש רק משיח אחד. קדימת משיח בן יוסף למשיח בן דוד היא קדימה בטבע – מהפשוט למפותח. במלים פשוטות, זהו סדר של התבגרות – המשיח קודם נער, כמו נוער הגבעות,  ואז הוא משיח בן יוסף, ואחר כך הוא מתבגר והוא נעשה משיח בן דוד.

במושגים שלנו, מה הכוונה? ככל ש"מוסיף והולך", כדעת בית הלל, ומתגלים הרחמים של ה' – זהו תהליך של גדלות. רוצים להסביר כאן את הווארט של רבי נחמן, שמשיח לא יצטרך לירות אפילו יריה אחת. על איזה משיח כתוב שנלחם בידים, שכן יורה יריות? על משיח בן יוסף. הוא נלחם, ולכן יש גם סכנה שיהרגו אותו. משיח בן יוסף כל הזמן בסכנה שהאויב יהרוג אותו, הוא נלחם מלמטה. דוד המלך של העולם הזה הוא "פלג קיסר", רק חצי משיח בן דוד, חצי דוד האמתי – הוא נלחם מלמטה. המשיח האמתי, דוד שלם, "קיסר", יוזם ופועל כדוד, אבל לא יצטרך לירות אפילו יריה אחת – הכל יבוא עם קביעה רצונית, עם ידים שבטלות לגמרי לאור ה' שמתלבש בתוכן, הכל ברחמים.

אחרי שאמרנו נקרא בפנים:

כאשר זוכים, אזי עיקר הגלוי הוא מצד האור המתלבש האלקי, מדת הרחמים [של גאולה ובנין המקדש וכו'.], אך כאשר איננו זוכים כל כך (אך גם זאת זכות רבה ונפלאה עד מאד [משיח בן יוסף.]), אזי עיקר הגלוי הוא מצד הלבוש, שפועל, מן ההכרח, במדת הדין [וכן צריך לירות. מה כתוב כאן? שוב, הכל נצח, שאני פועל, אבל אם מורגש שאני פועל זו החיצונית של כלי הנצח, שהיא הדין של הנצח. רואים שהאדם פועל, במסירות נפש – זו גם מדה גדולה, משיח בן יוסף. אבל אם האדם הזה שקוף – יש לו אותה מסירות נפש, ואפילו יותר, אבל רואים רק את ה' ממש, ה' בתוכו – זו גאולה שבאה ברחמים, בחינת משיח בן דוד. בשני המקרים הכל נצח, ויש בתוכו שה' פועל – הוד. אם רואים בעיקר את הלבוש, אותי, זו מדת הדין, משיח בן יוסף, ואם רואים בעיקר את המחשבה, שה' פועל, זו מדת הרחמים, זהו משיח בן דוד.], לזמר עריצים מן הארץ ולהכרית את כל הקוצים והחוחים הסובבים את השושנה העליונה [כנסת ישראל.] וד"ל.

עד כאן נושא חשוב ביותר, מה שלמדנו.

נצח והוד בסוד הגוונים

אני רוצה שנסיים את הביאור, אבל קודם נראה עוד כמה דברים:

כל מה שקשור לנצח והוד אמור להיות קשור לנושא של שני הבטחון. למשל, לדוגמה, יש דבר אחד שהוא ודאי נושא שכל הבנות תאהבנה אותו – איך להקביל את הספירות לצבעים. לא נקרא בפנים – רק אראה איפה. יש את הספר סוד ה' ליראיו – הבן דוד של לב לדעת... – ובפרק ל של השער הראשון מדובר על הגוונים. מקובל בעולם שלומדים על צבע עם גלגל הצבעים, שמופיע כאן בפרק בהקבלה לספירות – כחול-אדום-צהוב בחג"ת, הצבעים הראשיים באמנות, לפי הציירים. לפי המדע, במחשב, צבעי היסוד הם כחול-אדום-ירוק. הצהוב והירוק הם סוד "יעקב יוסף" בקו האמצעי כאן, התפארת והיסוד. בכל אופן, לפי הגלגל המקובל בעולם, צבעי היסוד הם כחול-אדום-צהוב, שהם כאן חג"ת. סגול והכתום כאן הם נצח והוד.

אתן ודאי לא זוכרות את ההתנתקות, לפני 13 שנה, שאז כל המתנגדים להתנתקות לבשו כתום – הפך להיות צבע המתנחלים. אז אמרנו שזו טעות פאטאלית, כי כתום הוא קבלת הדין, לא בטחון פעיל – לא מתאים לארץ ישראל, למלחמה באמת על שלמות הארץ. היה צריך ללבוש סגול, לא כתום. זו דוגמה – דבר מאד חשוב, במיוחד לבנות – של ישום של הפרק הזה על הצבעים. כל הצבעים טובים, כי כל המדות טובות, הכל בקדושה – אבל צריך לדעת מה טוב למה ומתי.

בעמוד הבא יש עוד יותר פירוט – גם מעגל הגוונים, גם חום במלכות, כי אם אני לוקח את כל הפיגמנטים של הצבעים ומערבב אותם ידנית אני מקבל חום. אני מסובב גלגל צבעים במהירות אני רואה לבן – הוא בדעת, שרש הצבעים. השרש הוא לבן, במציאות כשמערבבים את כל הצבעים יחד מקבלים חום. הלבן הוא על סקאלה בין לבן לשחור, כל האפורים באמצע – הלבן הוא החסדים של הדעת והשחור הוא הגבורות של הדעת, וכל האפורים באמצע הן דרגות שונות של דעת.

לפי זה חכמה ובינה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", אינן נראות בפועל – לא רואים מה שיותר כחול מכחול ולא מה שיותר אדום מאדום. היום בעברית אומרים על-כחול ותת-אדום – אולטרא-סגול ואינפרא-אדום בלועזית. העין לא רואה את מה שמעל הכחול, הנסתרות של החכמה, ואת מה שמתחת האדום, הנסתרות של הבינה.

אחר כך יש כתר, שהוא הלובן העליון – לא הלבן של הדעת. יכול להיות שקוף לגמרי ויכול להיות לא שקוף לגמרי – באנגלית transparent ו-translucent – חיצוניות הכתר לא שקופה לגמרי, "כה" של שאר הנביאים, ופנימיות הכתר שקופה, "זה" של משה. למעלה משניהם, אמונה פשוטה, יש מה שהלובן העליון הוא שחור בפני עלת העלות, לפני ה' עצמו הלובן העליון הוא שחור. כמובן, לא בצבע שחור, אלא רק שהוא בטל. האמונה היא מה שהלובן שחור בפני ה', אבל הנצח וההוד הם הסגול והכתום.

בסדר, יהיה לכן מענין ללמוד את כל הפרק הזה. כדי ללמוד טוב – כאעת אנחנו באמצע ספר על תורה ומדע בעברית, ויש שם נספח שהוא הרחבת נושא הצבעים, תקבלו אותו. מה זה עוזר לנו? "דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר", הקבלה מאד עשירה בהקבלות. כל פעם שמוסיפים עוד נושא מבינים יותר – הוספת הצבעים נותנת כאן עוד ממד של עומק ועוד ממד של קישור למציאות.

איך מקשרים את כוונת חנוכה לצבעים? איזה נר הדלקנו אתמול בלילה? איזה צבע? [כחול.] מתחיל מבינה – אתמול הדלקנו נר תת-אדום, נר שבפנימיות לא רואים, אלא רק את הרשימו. היום נוסיף נר שני – תמיד נשאר הראשון – שהוא הכחול, אחר כך מוסיפים אדום וכו' לפי הסדר. כך מחברים זאת לכוונת חנוכה.

סיום הביאור – ארבעת המלכים בסוד אור חוזר (השלמה)

והנה ארבע המדות דארבעת המלכים הנ"ל הן כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה מלמטה למעלה [כלומר, דוד המלך הוא עיקר המלכות – המלכות של המלכות. אחר כך אסא הוא המדות של המלכות ויהושפט הבינה של המלכות. כמו שנסביר, בבינה יש את סוד השירה, עבודת הלויים – "ועבד הלוי הוא". במדות יש פעולה, כידוע שאחד מסודות י-ה-ו-ה הוא חמר-צורה-פועל-תכלית. הפעולה של הרדיפה היא ברגלים, בנה"י, אבל כח המניע של הרדיפה הוא החג"ת. יהושפט הוא שופט – מסירות הנפש שלו בכלל בחיים היתה משפט, כמו שהסברנו השנה בראש השנה – שייך לבינה ש"מינה דינין מתערין". חזקיהו, שמגיע לבטול במציאות בשינה שלו, הוא ה-י, החכמה, מדת הבטול של המלכות.], אך הכל בסוד אור חוזר (דמדת המלכות) בעצם [אור חוזר שייך בעצם למדת המלכות.], שכל הקרוב לצד מטה דוקא חזק ביותר [באור חוזר הכתר הוא המלכות, הוא למטה.].

והיינו שהכח להרוג את האויב, אויב ישראל שהוא אויב השי"ת, הוא בעצם המלכות שבמלכות (מדת דוד מלך ישראל חי וקים כנ"ל), בחינת הכתר דאור חוזר [בכלל, כתוב בקבלה שהיום הראשון של ראש השנה הוא תיקון הכתר שבמלכות, שהוא כנגד דוד המלך. בכוונה הזו, היום השני של ראש השנה הוא כנגד חכמה שבמלכות, שהיא כבר שלמה המלך. אבל כאן, אם מכוונים בדרך של אור חוזר, הכל ב"חותם המתהפך" – דוד במלכות שבמלכות שהיא הכתר באור החוזר. אז שלמה אמור להיות החכמה של האור החוזר, שהוא בעצם היסוד. כאן אסא הוא המדות של המלכות, אבל היסוד – שהוא החכמה של האור החוזר – הוא שלמה. מתאים לדמיון של שלמה המלך ליוסף הצדיק בחכמתו.], בעוד שהכח לרדוף בלבד הוא במדות (בחינת ז"א) שבמלכות [כמו שהסברנו הרגע. בכלל, המושג רדיפה – כמו ב"בקש שלום ורדפהו" – הוא יציאה ל"מקום אחר". המוחין הם המקום של האדם, "אור המאיר לעצמו", "ואי זה מקום בינה", והמדות הם כבר יציאה למקום אחר, אל הזולת, "אור המאיר לזולתו".], והכח לומר שירה בלבד בבינה שבמלכות, והכח לישון על מטתו, בבטול כל עצמותו להשי"ת בלבד, הוא בחכמה שבמלכות.

ככל שהאור החוזר עולה ומסתלק, כך מדת ההוד, הוד מלכות, מדת הבטחון הסביל (לעומת עמיתו הפעיל) מתגלה ביותר [כמו שכתוב "איהי בהוד" – עלית המלכות בהוד – כך בתוך המלכות גופא כל מה שיותר למעלה יותר קרוב להוד וההוד מתגלה בו. מה שיותר למטה במלכות – יותר קרוב לעולמות התחתונים, לפעולה של עבודת הבירורים, "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה", בכח של בטחון פעיל, כמו חיה טורפת להרוג ("ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם"). מי שיורדת היא המלכות של המלכות, היא הטורפת, היא ה"אשת חיל". הוד הוא אור – אור מקיף, הילה – ומה שיותר גבוה יותר קרוב אליו. מי שיש לו הרבה בטחון סביל סומך על ה' שיעשה בטוב הנראה והנגלה – סומך גם כמו אור מקיף, כמו צורת האות סמך, כמו בסמיכת משה את יהושע "ונתת מהודך עליו". היפי וההוד של האשה – שהיא יותר בטחון סביל – באים מהבטחון הסביל שלה. יחד עם זה, ל"אשת חיל" יש בטחון פעיל – "ותקם בעוד לילה". כנראה הבטחון הפעיל של האיש הוא ביום והבטחון הפעיל של האשה בלילה.]. והכל תלוי במדת הנקיות, השמירה והפשפוש בעונות וחטאים שאדם דש בעקביו (ובעיקר "אבק לשון הרע" [כמו שהסברנו.]), דהיינו עקבי נצח והוד [בשתי הרגלים, נצח והוד, יש את העקבים], "עקבתא דמשיחא" [בשביל שניהם צריך לשמור דברים ש"אדם דש בעקביו", אבל בעיקר בשביל הנצח.], כאשר עיקר היניקה ד"עון עקבי יסובני" [אם העקב לא נקי.] שייכת למדת ההוד דוקא [פוגם בהוד, ואז צריך להתחזק דווקא בהוד – שלא יגיע ל"הודי נהפך עלי למשחית" כנ"ל, שמתוך בטחון סביל שלא מצליח עוברים ל"כחי ועצם ידי".] וד"ל.

י: ישן על מטתו

ה: אומר שירה

ו: רודף

ה: הורג

ג. סדר ההכנה לשבת ("היום יום" כג-כד כסלו)

ההקדמה לחנוכה ב"היום יום" – ביאור מדת הבטחון

עוד דבר: כל מה שהוא נצח והוד בקבלה וחסידות יהיה קשור לבטחון פעיל ובטחון סביל. אמרנו שנאמר עוד משהו לגבי פרק צ"ה בתהלים – הפרק החדש של אדמו"ר האמצעי בפעם השניה, שהוא הפרק הראשון של קבלת שבת. איך הוא מתחיל? "לכו נרננה להוי' נריעה לצור ישענו. נקדמה פניו בתודה בזמירות נריע לו. כי אל גדול הוי' ומלך גדול על כל אלהים". את שלשת הפסוקים האלה אומרים ב"קבלת שבת הקטנה" בסוף שיר של יום של יום רביעי – היום, ממש "לחיות עם הזמן".

ביאור הענין הוא "היום יום" שמקדים את חנוכה – שני ימים שהולכים יחד (נדיר ב"היום יום", בדרך כלל כל יום הוא בפני עצמו, אך לפעמים יש שני ימים יחד כמו כאן). הרבי קבע זאת כהקדמה לחנוכה – עוד ראיה שענינו של חנוכה הוא בטחון. אחר כך, ב-ה' טבת – שהיום הוא "דידן נצח" – יש קטע ב"היום יום" שמדת ההוד היא תמימות, מכאן לקחנו יסוד זאת. אך קודם חנוכה יש את היסוד של הבטחון.

שלשת ימי ההכנה לשבת (ושלשת ימי הירידה משבת)

נאמר בקיצור מה שהוא אומר: שלשת הפסוקים שאומרים ביום רביעי בבקר הם כנגד שלשת הימים "דקמי שבתא". לפי הקבלה אנחנו בשבת באצילות, ביום ראשון יורדים לבריאה, בשני ליצירה ובשלישי לעשיה. אחר כך, ביום רביעי מתחילים לעלות – עדיין בעשיה. ביום חמישי עולים ליצירה, ביום ששי לבריאה ובשבת חוזרים לעולם האצילות. זהו הסדר של השבוע לפי הקבלה, לפי האריז"ל. שלשת הפסוקים האלה, שאומרים ביום רביעי, הם בעצמם כנגד ימים רביעי-חמישי-ששי. את הסוד הזה הוא אומר כהכנה גם לחנוכה.

חוץ מהסדר הזה, של עולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה, עשיה-יצירה-בריאה-אצילות, יש גם את הסדר הפשוט של הימים – כנגד המדות חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד, כך שיום רביעי הוא נצח, ושבת היא מלכות, רק שהמלכות עולה למוחין, לבינה, לחכמה ולכתר – שלש עליות של השבת. בכל אופן, עוד יותר פשוט שהימים של השבוע הם כנגד המדות, ולכן כנגד הגוונים שאמרנו – אפשר להתלבש בהתאם, לעשות תלבושת... יום ראשון כחול, יום שני אדום (אבל בנות לא צריכות ללבוש אדום...), יום שלישי צהוב, יום רביעי סגול, יום חמישי כתום, יום ששי ירוק ובשבת כבר חום, או שלובשים לבן אם עולים לשרש של הכל.

מה הייתי מצפה לפי זה? שיום רביעי יהיה בטחון פעיל, כי הוא נצח, ויום חמישי יהיה בטחון סביל, כי הוא הוד. אבל כאן, ב"היום יום", משמע הפוך – וצריך להבין זאת טוב.

"היום יום" כ"ג כסלו – ההכנה לשבת מיום רביעי

נקרא את "היום יום". אני קורא מהמקור באידיש – התרגום לא כל כך געשמאק, וגם לא כל כך מדויק, כמו המקור. דברנו כמה פעמים שכדאי ללמוד קצת אידיש, כל הבנות, וההזדמנות היא מתוך הקטעים ב"היום יום" – לא סתם אידיש, אלא עם כל הגעשמאק של המאמא-לשון היהודי.:

משיחות אאזמו"ר [הרבי הקודם כותב בשם סבו, הרבי המהר"ש.] - אלול תרל"ה: ג' ימים קודם השבת הוא הכנה לשבת. אויף שבת זאגט ער אין זהר דמיני' מתברכין כולהו יומין [על שבת כתוב בזהר שממנה מתברכים כל הימים.]. כולהו יומין איז כל ששת ימי השבוע, וואס אויף דעם האט דער אויבערשטער געגעבען א ברכה כללית וברכך ה"א בכל אשר תעשה [כל ששת ימי השבוע, מתברכים מהשבת הקודמת, שבהם הקב"ה נותן ברכה כללית "וברכך הוי' אלהיך בכל אשר תעשה". כל מה שאדם יעשה כלי – ה' ישלח ברכה. הברכה נשלחת בזכות השבת, אבל בכל אופן צריכים לעשות כלי.], איז די ברכת השבת מלפניו ומלאחריו [הוא מוסיף כאן עוד משהו: ברכת השבת היא מלפניו ומאחריו – הברכה היא לא רק מהשבת הקודמת אלא יש גם ברכה מהשבת הבאה. אם אנחנו עכשיו ביום רביעי, מקבלים ברכה גם מהשבת שתבוא. איך הדבר בא לידי ביטוי? בחת"ת, בו קוראים בחומש כל השבוע את הפרשה שנקרא בשבת הבאה. הקריאה כל יום את הפרשה של השבת הבאה היא סימן שמקבלים ברכה מהשבת הבאה. אבל מקבלים גם ברכה מהשבת הקודמת, יש שני ממדים של ברכה.],

די הכנה צו שבת איז מיום ד' [ההכנה לשבת היא מיום רביעי. ההכנה המודעת לשבת אמורה להתחיל מיום רביעי, לפי הסוד הקודם שאמרנו בזהר – שהעולמות מתחילים להתעלות. יום רביעי אמור להיות בטחון פעיל, שעושים משהו, מתאים לכך שהוא כנגד עולם העשיה – רק שמדובר בעולם העשיה בעליה כאן. הצורך שלי לעבוד, לעשות בעצמי, אומר שאני בעולם העשיה. לפי הסוד הקודם, שעולם העשיה הוא ימים שלישי-רביעי, היו מקובלים שהיו עובדים רק שני ימים בשבוע, רק שלישי ורביעי. אלה הימים של העשיה – שלישי בירידה ורביעי בעליה.], און דער אנזאג [וההכרזה (שמתחילים להתכונן לשבת).] איז דער קליינער לכו נרננה [היא ה"לכו נרננה" הקטן.], וואס איז ג' פסוקים [שהוא שלשה פסוקים – שלשת הפסוקים הראשונים של פרק צ"ה. זו ההכרזה שכעת העולמות מתחילים להתעלות ומקבלים את השבת].

עד כאן כ"ג כסלו.

"היום יום" כ"ד כסלו – ביאור פסוקי "לכו נרננה" הקטן כנגד שלשת הימים

הווארט ממשיך בכ"ד כסלו:

ביאור ג' פסוקים - לכו נרננה - ע"פ מדה ממוצעת מדת כל אדם:

מיטוואך [ביום רביעי,] אז מען הויבט אן טראכטן וואו וועט מען נעהמען אויף שבת [כאשר אדם מתחיל לחשוב (במודע) מאיפה 'יקח' על שבת, כלומר – עם מה הוא יעשה את השבת?], הן בפשטות [בגשמיות, בהכנת כל טוב, כל מיני מטעמים.] און הן מיט וואס וועט מען שבת'ן [והן עם מה הוא 'ישבות'. כלומר, ההכנות לשבת ברוחניות. אם הוא חסיד, הוא צריך לחשוב במה הוא ישבות, במה תהיה השבתו שלו – שבת צריכה להיות יום של התקשרות ודבקות בה'.] - יעדער איד איז דאך שבת נאר אנאנאדערר [אצל כל יהודי שבת היא יום אחר לגמרי (מכל הימים). מה התגובה הראשונה כשביום רביעי אדם קם בבקר וחושב מה יהיה בשבת?] ווערט מרה שחורה'דיג [הוא נופל למרה שחורה. האדם מרגיש – הרי אין לי כלום. מהי מרה שחורה? בטול במציאות. בדרך כלל מרה שחורה היא משהו רע מאד, אבל לפעמים היא איזו הרגשת אין שכן מניעה לפעילות, כמו כאן. מרגיש שאין לו כלום – איך יקבל את השבת?],

איז די עצה [והעצה היא. ברגע שאומר את המלה עצה כבר יש כאן נצח והוד, כליות יועצות. הוא כעת במרה שחורה, מה העצה? מה עושים? במנטליות של 'מה אני עושה?' אדם זקוק לכליות יועצות. מה העצה? הפסוק הראשון:], לכו נרננה [את מי זה מזכיר במלכים שלמדנו עליהם? אתה רואה את האויב, "אין לי כח" – כבר אומר שמדובר במצב שאין לי כח להלחם – והעצה היא "לכו לנרננה". לאיזה מלך שייך? יהושפט. לומר שירה לפני מפלת האויב, לא אחרי.] בטחון [הוא קם בבקר, מרגיש שאין לו כלום, לא בגשמיות ולא ברוחניות, ונופל למרה שחורה, ואז מבין שהעצה היא בטחון. איזה בטחון זה, סביל או פעיל?

נקרא עוד משפט ונבין יותר טוב: כל יום רביעי הוא בטח, אבל] ווען עס קומט דאנערשטאג, עס ווערט נעהנטער צו שבת, און עס איז נאך אלץ ניטא [כשמגיע יום חמישי, שבת מתקרבת יותר, ועדיין אין לו כלום.], איז יעמאלט נרננה'ט זיך ניט  [לא 'בא לו' הנרננה, ביטוי באידיש – לא מתרונן לו. יום אחד אני בטוח בה', ומה אני עושה? מתחיל לשיר ולנגן. אבל עבר יום, כבר יום חמישי, וכבר לא מתרונן לי – אין לי עדיין שום דבר. אז מה?], מען פארשטעהט אז מ'דארף עפעס טאן [הוא מבין שצריך לעשות משהו. מכאן נבין למפרע, שביום רביעי היה בטחון סביל – הוא אמר שה' יעזור, בטח בה' בטחון סביל. בא יום חמישי ועדיין אין לי שום דבר – מה שסמכתי על ה' ושרתי לו לא עבד... בלית ברירה צריך לעשות משהו. הכל כאן לכאורה איזה תהליך גלותי לגמרי – קודם אני בוטח בה', הכל יהיה בסדר, לא צריך עדיין לעבוד קשה. אחר כך מתקרבת שבת ולא הלך, אין לי כלום עדיין, אז אני מבין שצריך לעשות משהו. מה משמע כאן? לכאורה הופך את הסדר, כמו שאמרנו – יום רביעי, שהוא נצח, הוא כאן בטחון סביל, כמו של יהושפט, ופתאום בא יום חמישי, הוד, ובו הוא מבין שהוא צריך לעשות משהו בעצמו. יש פה עוד שאלה: אחד שהיה בבטחון גמור, שאני סומך על ה', ואחר כך, כמו שאמרנו, לא עבד, והוא תופס שאני צריך לעשות משהו בעצמי – מה קרה? תהליך טוב? לכאורה איזו פשיטת רגל ברוחניות, שאני לא יכול לסמוך על ה'. סמכתי על ה' וכשלא עבד אני עוזב את ה' וצריך לעשות בעצמי – נשמע לי לא טוב. נגמור לקרוא ונסביר.].

[בעיקר הוא רוצה כאן את הפן הרוחני, החסידות:] איז אז מ'זיצט דאנערשטאג'דיגע נאכט און מ'לערענט חסידות [וכאשר יושבים ביום חמישי בלילה ולומדים חסידות. זה חסיד שאין לו מה לעשות – גם כשהוא אומר שצריך לעשות משהו אין לו בדיוק מה לעשות. הוא מבין שצריך לעשות משהו, ומה בסוף הוא עושה? 'משמר' – יושב ער ולומד חסידות ביום חמישי בלילה.], יעמאלט איז פרייטאג דערהערט מען [או אז ביום ששי מורגש בנפשו:] כי אל גדול גו' ומלך גדול גו' [הפסוק השלישי מפסוקי "לכו נרננה". הוא לא אמר בפירוש, אבל התכוון ששלשת הפסוקים הם שלשת הימים. כתוב כאן בפירוש שיום חמישי הוא הוד – הפסוק השני הוא "נקדמה פניו בתודה בזמירות נריע לו". יום רביעי היה "לכו נרננה להוי' נריעה לצור ישענו", ה"נרננה" הוא בטחון מלא מרץ, לכן חשבו שיש בו גם איזה פן פעיל. יש אפילו רמז שאמרנו כשלמדנו לפני כמה ימים, ש"לכו נרננה" שוה תהו, יש בו אורות דתהו. אבל אחר כך, הפסוק השני, הוא "נקדמה פניו בתודה" – בפירוש מדבר על מדת ההוד, יום חמישי – ועדיין "בזמרות נריע לו", עדיין שר. כנראה סוג אחר של שיר, קצת אולי ירידה באורות דתהו של השירה הראשונה, ה"נרננה". אחר כך הוא לומד חסידות, ביום חמישי בלילה, ופתאום מאיר אצלו "כי אל גדול הוי' ומלך גדול על כל אלהים", הפסוק של יום ששי.], און מיט דעם שבת'ט א איד [ועם זה, עם ההארה הזו, 'שובת' היהודי – היא הופכת להיות השבת שלו. על כך כתוב שמי שמכין עצמו בערב שבת יאכל בשבת. בפשטות עדיין אין לו שום דבר לשים על השלחן, אבל הרבי מדבר כאן על הפרנסה הרוחנית – שהיא הארת "אל גדול הוי' ומלך גדול על כל אלהים" – וכנראה בסוף גם ה' נותן לו, מגיע לו משהו לשים על השלחן לכבוד שבת בהשגחה פרטית.].

התדרדרות הבטחון הסביל לבטחון פעיל לא-מתוקן

אפשר להתעמק פה הרבה, אבל נאמר בקיצור: אמרנו במדרש שהמלכים אחד אחרי השני הם פחות ופחות בטחון פעיל ויותר ויותר בטחון סביל, ואם לא מתהפך – כפי שהיה יכול להיות אצל חזקיהו – ממשיך להתדרדר ואז גם הבטחון הסביל לא עוזר ובסוף גורם לחורבן. נוסיף פרט שלא הסברנו פעם קודמת, לפי "היום יום" הזה. סימן של התדרדרות הבטחון הסביל היא שהופך להיות כאילו בטחון פעיל לא מתוקן. זהו פירוש לא נכון של מה שהוא מתכוון כאן, כמו שאמרנו שנראה שקודם בטחתי ואז ראיתי שלא עזר לי הבטחון ואז אני אומר שבלית ברירה עלי לעשות משהו. התהליך הזה יכול להיות תהליך מאד שלילי, ולא אליו הוא מתכוון כאן.

כמו שאמרנו קודם, הפירוש המעוות הוא – סמכתי על ה', ולא עזר לי, אז אין לי מה לסמוך עליו יותר וצריך לעשות בעצמי. זה יכול להיות המשך התהליך של המלכים, שעד שמגיע לתכלית הסביל של חזקיהו ולפני החורבן בפועל. מה באמת היה במלכים האחרונים? פשוט מרדו – גם בה' וגם במלך בבל. ירמיהו הנביא מוכיח את צדקיהו ואת כל המלכים – אל תמרדו בבבל, הגלות היא מן השמים. אם לא תמרדו בבבל יש עדיין תקוה שה' יחזיר, יהפוך את הגלגל לטובה. מה היה להם לפני החורבן? כאילו בטחון עצמי, אבל בלי "הוא הנתן לך כח לעשות חיל". אחרי בטחון סביל, אם נדמה שלא עובד, ראשית ה"הודי נהפך עלי למשחית" היא המסקנה שאין לי על מי לבטוח חוץ מעל עצמי – זהו בטחון עצמי בלי ה' בכלל, הכי גרוע. זהו באמת סימן שקרוב החורבן לבוא, וכך בדיוק היה.

עצת הכליות – ללכת ברגלים

כאן ודאי לא מתכוון ככה, אבל כאן כן משייך את המלה בטחון ליום רביעי. מה למדנו מכאן? לשים את המלה בטחון כפנימיות הנצח, בלי לחלק בין בטחון פעיל לסביל. בסוד ה' מסבירים שבטחון הוא נצח ותמימות היא הוד, רק שיש שתי כליות ובטחון סביל קשור לתמימות, "איהי בהוד". בכל אופן, המלה בטחון מופיעה בנצח, סימן שבעצם כל הבטחון הוא בנצח. איך לומר זאת באותיות של ספירות בקבלה? הכליות הן הפרקים העליונים של נצח והוד. הפרקים התחתונים של נצח והוד הם הרגלים. הפרקים העליונים הם שתי הכליות, וכתוב שהיחס בין הפרקים העליונים לפרקים התחתונים הוא גופא היחס בין נצח והוד. כלומר, שני הפרקים העליונים, שתי הכליות, הם נצח ביחס לשתי הרגלים, שיחסית הן הוד. כל הבטחון, "בטחות חכמה", הוא בעצם נצח.  זה מה שרוצים כאן, מהביאור הזה, שבסוף יהיה יחוד, והבטחון הסביל יוכלל בבטחון הפעיל, כפי שלמדנו.

גם נשים לב שבטחון סביל ותמימות הם לא ממש אותו דבר. אם אנחנו כותבים כאן שתמימות היא פנימיות ההוד סימן שאנחנו רוצים דווקא מלה זו – כפי שכתוב ב"היום יום" ה' טבת. תמים הוא לעשות מה שה' רוצה בפשטות, "הולך תמים". יש תמימות ברצון, תמימות בלב, תמימות במעשה – כמה דרגות של תמימות, כמו שכתוב בחסידות. איך אומרים תמימות באידיש? מלה שחייבים לדעת – ערנסטקייט. ערנסטקייט היא תמימות בלב דווקא, שהיא העיקר. היום בעברית אומרים רצינות. לומר שהוא תמים, ערנסט, ולומר שיש לו בטחון סביל לא זהה – ודאי כל דבר קובע ברכה לעצמו. אמרנו שיש קשר ביניהם, אבל בכל אופן תמימות – ללכת תמים, "הולך בתום" – היא פנימיות ההוד. אמרנו ששתי הרגלים הן הוד יחסית לכליות, לכן "הולך בתום" – בכל התנ"ך תמימות והליכה/דרך הולכים יחד.

נצח-הוד-יסוד בהכנה לשבת

אם כן, גם הבטחון הסביל הוא בנצח, וזה מסביר כאן את "היום יום":

בדרך כלל בחסידות כשאומרים בטחון מתכוונים לסביל, אבל ברור שיש גם פעיל – "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". כאן כל הבטחון, כפי שהוא אומר, הוא הרגש של יום רביעי – הנצח.

אחר כך הוא אומר שיום חמישי, ההוד, הוא שצריך לעשות משהו. אם זה היה לא בקדושה זו התדרדרות, ממש פסול – שאני צריך לעשות במקום ה'. אבל הוא מתכוון לתמימות – אני צריך להתחיל ללכת, להזיז את הרגלים, לעשות משהו בעצמי. עוד פעם, או שזו התדרדרות – "הודי נהפך עלי למשחית" – או שזו ירידה מבטחון בעצת כליות להליכה ומעשה בתמימות. להבין שכעת כחות המעשה – נצח והוד – צריכים להיות ברגלים, לעשות משהו בעולם העשיה, ברגלים.

אחר כך ספירת היסוד, מה שמתחבר לשבת ממש, יום ששי בשבוע, היא כבר "אל גדול הוי' ומלך גדול על כל אלהים". שוב, כמו שאמרנו, הוא לא כותב זאת בפירוש – אבל בסוף ה' דואג שתהיה שבת גם בגשמיות, חוץ מהרוחניות.

 

עד כאן להיום. שיהיה חנוכה שמח. לכבוד חנוכה – וכעת יהיה בע"ה כל שבוע – ניגון חדש שמישהו מנגן מאד יפה. כדאי גם לשמוע, לשיר ליד הנרות, וגם לשלוח לכמה שיותר חברות, לזכות את הרבים. זה לגבי הניגון. אני רוצה לתת לכן, ולכולם בירושלים, דמי חנוכה. חוץ מכל התלמידים והתלמידות ואנשי הצות, גם לכל ילדי המשפחות של כולם – כ"י. רק לבנות כאן, שכל בת תקח דיסק מהמלאי שלנו. מי שאין לה את הדיסק של חנוכה – לקחת אותו – אבל מן הסתם יש לרוב הבנות, אז אפשר לקחת דיסק אחר. שיהיה חנוכה שמח.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] שיעור כ"ד חשון ש"ז.

[ג] ר"ת "להודות ולהלל לשמך הגדול" – הללו, תחלת הלל: "הללו-יה הללו עבדי הוי' הללו את שם הוי'", וכן "הנרות הללו אנו מדליקין... הנרות הללו קדש הם". נמצא שהכל נכלל בהלל, "בהלו נרו [נר חנוכה] עלי ראשי". "להודות ולהלל לשמך הגדול" = 990 = משולש 44, מספר הנרות שמדליקים בחנוכה יחד עם השמשים (סוד דמי חנוכה). והוא עולה משיח בן יוסף משיח בן דוד שהם עצמם כנגד "להודות ולהלל".

[ד] ככלל בספרי הקבלה היחידה היא מעל לחיה, אך לפי הסדר של חז"ל במדרש – נפש רוח נשמה יחידה חיה – משמע שהחיה מעל ליחידה, וכפי שהתבאר אצלנו באריכות במ"א.

[ה] גבורה בגימטריא יראה.

[ו] דילוג תבות: "חי... הוא... כמני" = 150, 10 פעמים הוד. "חי... הוא" = 30 = הוד הוד (נמצא שהוד הנו הערך הממוצע של שתי התבות). "כמני" = 120 = 8 פעמים הוד דהיינו הוד במשולש (הערך הממוצע של ד אותיות "כמני" = 30 = הוד הוד = "חי... הוא" כנ"ל). "היום" הוא נוטריקון הוד יסוד מלכות, שלש הספירות האחרונות (שנכללו כולן בסוד "איהי בהוד"). כל הלשון, "חי חי הוא יודך כמני היום" ע"ה = חי פעמים הוד.

[ז] התוועדות י' כסלו ש"ז.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

מסרוני פוש

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2018. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com