חיפוש בתוכן האתר

היום-יום (כסלו-טבת) - מוצש"ק וישב כ"א כסלו ע"ח – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

מוצש"ק וישב כ"א כסלו ע"ח – כפר חב"ד

היום-יום (כסלו-טבת)

מלוה מלכה למלמדים בת"ת תורת חיים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. בעל הטורים: מסורת "בקנה אחד"

ניגנו ניגוני מלוה מלכה. הרב אמר שיספרו סיפור מהבעש"ט ובסוף המלמד מיצהר סיפר על הטיול וההצלה של הכתה. נגנו "אלי אתה" של אדמו"ר הזקן.

"'בקנה אחד' ג' במסורת"

פעם קודמת אמרנו שנלמד גם את "היום יום" וגם משהו מבעל הטורים על הפרשה:

בחלומות של פרעה, בתחלת פרשת מקץ, בחלום השני כתוב (פסוק ה): "ויישן ויחלם שנית והנה שבע שבלים עֹלות בקנה אחד בריאות וטֹבות. והנה שבע שבלים דקות ושדופת קדים צמחות אחריהן". יש כאן דיוק – שחוזר גם כאשר פרעה מספר ליוסף את החלום – שבשבלים הטובות כתוב "בקנה אחד" ובשבלים הרעות לא כתוב.

רש"י לא מדייק זאת, אבל בעל הטורים מביא מסורה – "'בקנה אחד' ג במסורת", שלש פעמים בתנ"ך, כולם בתורה, שכתוב "בקנה אחד" בדיוק. יש לשונות קרובים, שתיכף נאמר, אבל לשון מדויק זה מופיע רק שלש פעמים – פעמיים כאן, בחלום ובסיפורו, "ואידך גבי מנורה", בפרשת ויקהל כאשר חוזרים על מבנה המנורה.

הוא לא מביא כאן שבמנורה כתוב ג"פ "בקנה האחד", ככה שבכל התורה יש ג"פ "בקנה אחד" וג"פ "בקנה האחד" – שני "בקנה אחד" בחלום של פרעה וכל השאר במנורה. בכל התנ"ך יש רק את הביטוי "קנה אחד" – לא "בקנה אחד" – קנה המדה של יחזקאל בו הוא מודד את מדות בית המקדש השלישי, בסוף ספר יחזקאל. שם כתוב ח"פ "קנה אחד" (פ"א מתוכן "וקנה אחד"), ואין עוד "קנה אחד" בתנ"ך.

פירוש בעל הטורים למסורה – שובע, אור ושויון לטובה

בעל הטורים דורש את המסורה של ג"פ "בקנה אחד" – "לפי שהשובע הוא אור לעולם" (שייך לשנה שלנו: "השובע הוא אור לעולם" = תשע"ח), השבולים הטובות הן סימן שובע, שבע שנות השובע, ושובע הוא אור לעולם. [קנה אחד אומר יותר שובע, כי רק בקנה אחד יש שבע שבולים.] נכון, בפשט, אך הוא לא ראה יותר אלא רק קנה אחד.

"לכך ראה בטובות בקנה אחד ובשדופות לא ראה בקנה אחד, שזה רמז ששני השובע יהיו כולם שוים לטובה, אבל הרעות לא היו שוין לרעה". היה מספיק הווארט הראשון, אבל הוא מוסיף עוד דבר – ש"אחד" אומר שויון, אחדות היא שויון. אם לא כתוב בשבלים הרעות "בקנה אחד" סימן שאינן שוות, "אלא כל אחת יותר רעה משלפניו". בשנים הטובות כל שנה טובה מאד – לא שאחת יותר טובה מהשניה. כבר מהשנה הראשונה של השובע יש אור, הכי טוב. יש שבע שנים של הכי טוב ("כאור שבעת הימים"), שהכל שוה, שרמוז בביטוי "בקנה אחד", וברעות לא ככה.

עוד יותר מתבקש מה שאמרנו קודם, שעצם ה"אחד" הוא סמל של אור. מתי כתוב בתורה פעם ראשונה "אחד"? "הכל הולך אחר הפתיחה" – "יום אחד", "ויקרא אלהים לאור יום". שם זהו "יום אחד" בו החשך עצמו הופך להיות אור, "כיתרון האור מן החשך" – "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", הכל יום-אור. עד כאן דברי בעל הטורים.

רמזי המסורה

נעשה כמה גימטריאות בשביל הילדים: "בקנה אחד" עולה 170 וג"פ "בקנה אחד" עולה 510. 170 היינו י"פ טוב וג"פ 170 עולה 30 פעמים טוב – "כי [פעמים] טוב", "וירא אלהים את האור כי טוב", זהו סימן ג"פ "בקנה אחד". "בקנה אחד" ועוד "בקנה האחד" עולה משה. יש שלשה זוגות כאלה, ג"פ משה, 1035, עולה ה"פ אור. רמז ממש מופלא לחזק את הדברים של בעל הטורים. ב"יום אחד" של מעשה בראשית כתוב ה"פ "אור", שהן בדיוק כל ו הלשונות של קנה אחד בתורה, הכל אור. בחכמת המספרים, לילדים, זהו משולש מה – סכום כל המספרים מ-1 עד 45 (בכל שש הפעמים – ג"פ "בקנה אחד" וג"פ "בקנה האחד" – יש בדיוק מה אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות הוא 23, הנקודה האמצעית של מהחיה ביחס לאדם, סוד זיו השכינה). זהו רמז יפה של "בקנה האחד".

אם כן, הקנה המקורי בתורה הוא הקנה של השבולים, צומח, ואחר כך יש קנה של המנורה שעשוי זהב טהור. בהמשך התנ"ך יש את הקנה של יחזקאל, שמן הסתם גם הוא מן הצומח. כתוב בקבלה שיש "קנה המדה" ויש "קו המדה". [למלמד מיצהר: יש גם קנה של רובה – כנראה שהיו לך ששה כדורים... כאן הוא כותב שהיו לך רק שלשה כדורים, אבל אם נכלול גם את "בקנה האחד" היו ששה.]

ב. פתיחת התניא – 'פינף דינים'

קושיא אחת וחמש חלוקות

מחר בבקר עם הילדים צריך גם להתחיל את פרשת מקץ וגם מתחילים את התניא מחר, פרק א. מי"ט כסלו עד כ"א לומדים את ההסכמות וההקדמה, אך מכ"ב כסלו מתחילים פרק א. נאמר רק ווארט אחד:

הקושיא הראשונה של התניא – שכל התניא עוסק בה – היא איך אפשר להחזיק עצמך כרשע, "היה בעיניך כרשע", ועדיין להיות שמח בעבודת ה' יתברך. זו השאלה, איך אפשר להרגיש רשע – כרשע, בהמשך הוא יסביר שלא אותו דבר – ואף על פי כן להיות בשמחה, "עבדו את הוי' בשמחה". אחרי הקושיא הוא אומר: "אך הענין כי הנה מצינו בגמרא ה' חלוקות. צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו ובינוני".

נתייחס בהפשטה – המבנה שיש קושיא אחת ואז חמש חלוקות. אצל ר' חיים, אם יש קושיא איך יוצאים מהפלונטר? עושים חילוק, יש צווי דינים, וככה פותרים את החלום, כמו יוסף שפותר חלומות. אצל הרוגאטשובר יש דריי דינים, כידוע שזהו עיקר המחלוקת בין ר' חיים לרוגאטשובר. כאן רואים שיש פינף-דינים – יש לך קושיא? צריך לדעת שיש חמש חלוקות. בכל קושיא שיש לך צריך למצוא איזה חמש חלוקות, שאם תעמיק בהן תוכל לפתור את הבעיה.

התפתחות החלוקות

אם יש צווי דינים היינו טוב ורע, צדיק ורשע, שבהרבה מקומות בחז"ל מוצאים שכאשר יש בעיה יש רק צויי דינים, צדיק ורשע, כמו שהוא מביא תיכף בהמשך מאמר חז"ל שאיוב אומר "בראת צדיקים, בראת רשעים", ועל זה הוא מקשה "והא צדיק ורשע לא קאמר". בכל אופן, החלוקה שם של בחז"ל היא צווי דינים, צדיקים ורשעים.

אם אני אומר לפי הכלל הגדול בחסידות, שכל פעם שיש שני קצוות חייב להיות ממוצע באמצע, דריי דינים, אני מוסיף בינוני באמצע. איפה הרמז שיש רק דריי דינים? הרמז המפורסם של צבור – להתפלל עם הצבור, לא לפרוש מהצבור – שהוא צדיקים, בינונים ורשעים. כשאדם רוצה להתחבר לכלל ישראל, לצבור, צריך ראש של דריי דינים. אם הראש הוא, כמו אצל הרבה חרדים, שיש או צדיקים או רשעים – אין לי צבור, איני יכול להתחבר לכלל. אם יש רק צדיקים-רשעים צר לי המקום, אבל אם אני מכניס גם בינונים יש לי צבור ואני יכול להזדהות עם הכלל.

אבל דריי דינים עדיין לא מספיק כדי לתרץ את הקושיא של להרגיש רשע ולשמוח – להצטער ולשמוח בעת ובעונה אחת, התירוץ של התניא. כנראה שכדי להגיע למצב של שמחה ובכיה יחד – כמו אצל הקב"ה, "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", שבבתי גוואי הוא בוכה ובבתי בראי שמח, "עז וחדוה במקומו" – צריך חמש חלוקות. גם יהודי צריך להיות כמו הקב"ה, בצד שמאל, בתי גוואי, הוא בוכה, ובצד ימין של הלב, בתי בראי, הוא שמח, ולשם כך צריך חמש חלוקות.

כנראה הבינוני עצמו מכריח שבכל צד יש שתי חלוקות – אם נעמיק במהות הבינוני יכריח לומר שיש שני סוגי צדיקים ושני סוגי רשעים. בכיוון ימין יש שני צדיקים – אחד קרוב לבינוני ואחד רחוק ממנו, צדיק שאינו גמור וצדיק גמור. גם בצד שמאל, יש אחד שרחוק מהבינוני, רשע גמור, ויש אחד שקרוב לבינוני, רשע שאינו גמור.

התכלית המשיחית – אחדות

כל ענין הממוצע, וכל הדרגות האלה, הם בשביל שבסוף יהיה אפשר לעשות אחדות בין כל הנשמות. כמו הווארט של רבי פינחס מקוריץ – נזכיר עוד צדיק – שגדר צדיק גמור הוא מי שאוהב רשע גמור וגדר צדיק שאינו גמור הוא מי שאוהב רשע שאינו גמור. [ומה עם הבינוני?] שאלנו הרבה פעמים – הבינוני אוהב את כל ה"הלואי בינוני", רואה בכל אחד פוטנציאל להיות בינוני. גם אדמו"ר הזקן, כמו רבה בהמשך העמוד הראשון של התניא, אמר על עצמו שהוא בינוני.

עד כאן ווארט. כל דבר חמישי דורשים שהוא משיחי. הראש הזה, שצריך לחלק לחמש (בנשמת האדם עצמו היינו לגלות את כל הנרנח"י – נמצא שהנשמה היא הבינוני, לשון בינה, ואילו שני הצדיקים הם בסוד ח"י ושני הרשעים בסוד נ"ר – "נר רשעים ידעך"), הוא ראש משיחי, כמו חמש העליות של מלך המשיח – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד".

ג. "היום יום" כ"א כסלו – טהרת האויר

כעת נפתח את "היום יום". פעם קודמת, כשהתחלנו ללמוד את "היום יום", אמרנו שזה ענין לכל המלמדים – כולם – שילמדו כך שהילדים יקבלו קצת געשמאק מהאידיש המקורי. מאד חשוב, חוץ מזה שהתרגום גרוע מאד... עוזר לומר לנו שצריך ללמוד זאת במקור. ברוך ה', אם יש איזה מלמד שלא מבין טוב את העדינות, הדקות והגעשמאק של האידיש, יש פה אנשים שיכולים לעזור.

שינון לטהרת האויר "לפום שיעורא דיליה"

אנחנו לומדים את החדש הבא, כדי שיהיה מה ללמד בכתה. נתחיל ממה שהיה היום. "היום יום" של כ"א כסלו מדבר על שינון, שאצלנו זו סוגיא שלמה עד כמה צריך להדגיש את השינון:

מען זאל זיך אויסלערנען משניות בעל פה כל חד לפום שעורי' דילי' [מההדגשה ש"כל חד לפום שעוריה דיליה" אני מבין שזו לא שיטה כללית, השיטה של ה'חיידר', אלא כל אחד צריך לדעת כמה הוא מסוגל, כמה מתאים לו, וכך ללמוד. יש בהיום יום כמה ווארטים כאלה, על ענין טהרת האויר – נושא מאד חשוב אצל הרבי הקודם. רוצה שיהיה ליהודי משהו 'מזומן', שהוא הולך ברחוב לומר משהו בעל פה. גם ידוע ש-משנה אותיות נשמה, לימוד משנה מגלה את הנשמה ואין הגלויות מתקבצות אלא בזכות המשניות.], און געהן אין גאס און חזר'ן משניות [כאן הלימוד בעל-פה הוא אמצעי. אם השיטה היתה ללמוד בעל פה, זה היה הדבר בעצמו. כאן אומר אחרת. ודאי שזו תורה, וחשוב מאד, אבל התכלית היא שכאשר אתה הולך ברחוב ואינך יכול לשבת ליד הגמרא וללמוד בעיון, אתה צריך משהו לחזור. שוב, לא מדובר כאן מצד קיום מצות תלמוד תורה שבזה, אלא לשם תכלית. כמו שלמדנו לפני יומיים, הענין של יהודי הוא להפיץ אלקות בעולם, כמו אברהם אבינו, וזו דרך. אפילו שאתה לא מלמד, כשאתה הולך ברחוב וחוזר משניות אתה מכין את העולם למשיח:], דערמיט וועט מען זוכה זיין צו מקבל זיין פני המשיח [עם זה תזכה לקבל את פני המשיח, שעסקת בטהרת האויר, בתיקון העולם, על ידי קדושת אותיות התורה.].

חיוב לימוד חסידות

[למי הוא מדבר? לא מדבר כאן לילדים בכלל, אלא למבוגרים, לחסידים – לא מופנה לתלמידי חדר אלא לחסידים. לכן הוא ממשיך:] חסידים דארפן לערנען חסידות [אחרי שדבר על משניות בעל פה, לא אומר שצריך חסידות בעל פה – כמו תניא בעל פה, שבמקום אחר הוא כן מדבר על תניא בעל פה – אלא על לימוד תוכני-עיוני של חסידות.]:

סתם חסידים [שוב, מדבר לאברכים, אתה מחשיב עצמך חסיד? צריך שיעור לפחות שלש פעמים בשבוע. לא מציין כמה זמן, כנראה גם "כל חדא לפום שיעורא דיליה", אבל כדי להקרא חסיד צריך לפחות שלש פעמים בשבוע] – יום שני ויום חמישי ויום שבת [לפי הימים שכותב הוא מקשר זאת לקריאת התורה. למה קבעו ימים אלה לקריאת התורה? שלא יעברו עליו שלשה ימים בלי תורה. רואים שאם אתה חסיד – שלא יעברו עליך שלשה ימים בלי חסידות, בלי מים – "אין מים אלא תורה" בכלל ו"תורת חסד [חסידות, 'חסד לאברהם' – 'זכור אב נמשך אחריך כמים']" בפרט.].

תמימים [לא רק בזמן שאתה תלמיד, אלא לאורך ימים ושנים טובות, עד זקנה. תמים הוא כל החיים תמים. אם אתה לא רק חסיד שמקורב לרבי, אלא תמים שלמד בישיבה, צריך כל החיים:] – שעה אחת בכל יום [(אז לנו אין סיכוי להיות 'תמימים'?) אדרבה, תחזיק עצמך 'תמים', תלמד שעה כל יום. (ומי שהיה בעוד יוסף חי?) הרבי אמר לנו בערך לפני שלשים שנה שכל המוסדות שלנו הם בנשיאות שלו. באותו זמן שהוא הוריד את הנשיאות משאר מוסדות חב"ד הוא נתן לכל המוסדות שלנו את הנשיאות שלו, גם עוד יוסף חי וגם השאר, מהבחינה הזו אתה 'מסודר'. (יש הרבה סיפורים שהרביים למדו בעל פה.) "כל חדא לפום שיעורא דיליה".].

למי מיועד לימוד בעל פה?

[לפי מה שהוא כותב כאן, הבדיקה לא איך חוזרים בכתה אלא אם אומרים ברחוב?] כן, זו התכלית. ברור שטוב ללמוד בעל פה, אבל – גם בלי לדייק פה, אנו יודעים בכלל – זו לא היתה שיטת הלימוד בחיידר. תיכף נראה שאדמו"ר הצ"צ רצה שהילדים ידעו את פירוש המלות בסידור. גם רואים שלא היה מקובל בכתה – נגיע לכך בהמשך.

[ב-ז' טבת שוב מדבר על בעל פה, שיעסוק חלק גדול מהיום.] כדי להנצל מחיבוט הקבר... יש כמה גרסאות מתי מותר להתחיל לשתות משקה. בהשגחה פרטית לא היה פה משקה הערב. יש מי שאומר שמגיל ארבעים אפשר להתחיל, יש מי שאומר מגיל עוד יותר מבוגר (לגבי קבלה, שנמשלה ליין, יש מי שאומר מגיל ארבעים ויש מי שאומר מגיל שבעים... בנוגע לקבלה הגזרה כבר התבטלה, שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, משא"כ לגבי משקה...). "היום יום" הזה הוא בשביל אנשים בגיל שמותר להם לשתות, שצריך להסביר להם איך להפטר מחיבוט הקבר וכיו"ב. לפי זה השינון שייך ל'כולל עטרת זקנים', שם צריך הרבה לשנן (כדי לא לישון...).

ד. ב' טבת: "להשכיחם תורתך"

התכלית – יראת שמים בלימוד

לא נקרא הכל – לא נספיק, ויש הרבה דברים ברורים שהם מנהגים שכל אחד יכול להבין לבד. נדלג עכשיו ל-ב' טבת, שתלוי בקביעות השנה, אם כסלו מלא או חסר, או שהוא נר שביעי או שהוא נר שמיני של חנוכה. הוא אומר כאן את הענין העיקרי לפי חב"ד שצריך ללמד את הילדים בחנוכה:

מלחמת היונים היתה "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" [עיקר הדגש כאן על ה-ך הסופית, "תורתך... רצונך".] וכמאמר (ב"ר פט"ז) כתבו כו' [משמיט כאן את המלים "על קרן השור", כי לא בא לפרש אותן –אנחנו כן נשתדל לפרש. רוצה רק להדגיש את מה שנוגע לענין המתבאר כאן:] שאין לכם חלק באלקי ישראל [והיינו רק להוציא את ה-ך הסופית מ"תורתך" ו"רצונך".]. כל המלחמה [של היונים] היתה נגד אלקות, זאל מען לערנען תורה, זאל מען מקיים זיין מצות המשפטים והעדות, רק שלא להזכיר שהיא תורת ה' ושהמצות הם חקי רצונו יתברך, ניט דערמאנען אין תומ"צ דעם ענין פון ג-טלכקייט [להוציא מהתורה והמצוות את האלקות. איך זה מתבטא היום? אקדמיה. אקדמיה באה מהיוונים, תרבות יון. כל תרבות יון היא 'תלמד תלמוד באוניברסיטה, וגם חסידות תלמד שם, הכל תלמד שם'. הכל בסדר גמור – רק להוציא את ה' מהלימוד.].

יש כאן הרבה דברים על חנוכה, אבל זה הוא הענין העיקרי, שהוא גם מופיע בנוסח התפלה – צריך לכוון מה הפשט. ג-טלכקייט הוא גם יראת שמים. מדברים על חינוך ילדים – עיקר החינוך הוא יראת שמים, שיותר חשוב מהכל, מהשינון, ממה שלומדים, מהכל. יראת שמים היינו להרגיש את האלקות, שיש אלקות בתוך התורה ובתוך המצוות.

המקור במדרש – ארבעה נהרות כנגד ארבע גלויות

בכל אופן, הוא מחבר את נוסח התפלה עם מאמר חז"ל שגזרת היונים היתה "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל". כדאי בכלל, כל פעם שמביא מראה מקום, להסתכל במקור (כמו שראינו גם פעם קודמת). לכן נסתכל כעת במדרש רבה. קודם כל נעשה גימטריא, כמה שוה "קרן השור"? 861, מתתיהו של חנוכה (ששמו מוכיח עליו שהוא מתת-יהו, ועד שרשום על ציץ נזר הקש שעל מצחו – הרי הוא כהן גדול – שהוא "קדש להוי'"), שעולה גם בית המקדש וכו' (ב"קרן השור" יש ז אותיות, הערך הממוצע של כל אות = ענג, ג"פ אם – 861 = המשולש של אם, אהיה פעמים היהאהיה, אהיה ב'חן עליון' שעולה אם. קרן = ז"פ נ והשור = ז"פ עג, ודוק).

המקור שמוזכר כאן – בראשית רבה טז, ד – מדבר על "ונהר יצא מעדן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים":

(ד) אמר רבי תנחום בשם רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להשקות כוס תרעלה לאומות ממקום שהדין יוצא [המפרשים מסבירים – ואפשר ללמוד מכך איך חז"ל לומדים נוטריקון – ש"מעדן" נדרש כאן כ"ממקום שהדין יוצא". איך הגיעו לזה? מ היא "ממקום" וה-ע הפכה להיות ה (בחילוף אותיות אחה"ע מהגרון), "מעדן" דורשים 'מהדין'. אנחנו לא היינו מרשים לעצמנו עד כדי כך, אבל חז"ל כן – אפשר ללמוד מהם... כדי לחזק את חז"ל רק נחשב כמה עולה מקום הדין – 255, שבפסוק כאן היינו נהר. איך נסביר על פי חסידות? נעמיק קצת. איך יכול להיות ש"עדן" "מקום שהדין יוצא"? עדן היינו חכמה, מה הקשר? החכמה היא ראש קו ימין, צריך להיות כולו חסדים. אם היה בינה – מילא, "מינה דינין מתערין". נהר אני מבין, כי הוא בינה ו"מינה דינין מתערין". גם המלה מקום שייכת לבינה, "ואי זה מקום בינה". אני יכול להבין שהנהר, בינה, הוא מקור הדין, אבל עדן שהוא החכמה? צריך לומר לפי הקבלה שמדובר במקור מאד גבוה, מה שגבורה דעתיק מלובשת במו"ס ומשם לחכמה עילאה, ומשם באה כוס תרעלה לאומות.]

מאי טעמא ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לד' נהרים אין כתיב כאן אלא לד' ראשים [נהר אחד צריך להתחלק לארבעה נהרים – או נהרות, אבל כאן כתוב נהרים – אבל לא כתוב כאן כך אלא "לארבעה ראשים".] אלו ד' גליות [ובנוסחא אחרת "ד' מלכויות" ששעבדו אותנו, היו ראש עלינו.] כנגד ד' ראשים [מסביר לפי הסדר:] שם הא' פישון זו בבל על שם (חבקוק א) ופשו פרשיו הוא הסובב את כל ארץ החוילה שעלה והקיף את כל ארץ ישראל דכתיב ביה (תהלים מב) הוחילי לאלהים כי עוד אודנו [דורש "החוילה" לשון "הוחילי".] אשר שם הזהב אלו דברי תורה שהן נחמדין מזהב ומפז רב וזהב הארץ ההיא טוב מלמד שאין תורה כתורת א"י [זהו המקור של מאמר זה.] ולא חכמה כחכמת א"י שם הבדולח ואבן השוהם וגו' מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה [יש בארץ ישראל הכל.] ושם הנהר השני גיחון זו מדי היה המן שף עמה כנחש על שם על גחונך תלך [דורש גיחון לשון גחון. כעת מגיעים למה שקשור אלינו, יון וחנוכה:] חדקל זו יון שהיתה קלה וחדה בגזירותיה שהיתה אומרת לישראל כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל [עד כאן לעניננו, אחר כך פרת היא המלכות הרביעית, רומי, מלכות אדום.]

המלחמה ביון – בירור חדקל

אפשר ללמד זאת בחדר בפשטות. יש נהר שמקורו בקדושה, "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", אבל "ומשם יפרד" – המלכויות שמשעבדות את ישראל הם מעולם הפירוד – "והיה לארבעה ראשים". מה שנוגע לנו שיון הוא חדקל, מלחמת היונים, חנוכה, הן בירור הנהר חדקל.

על המפה חדקל ופרת קרובים (בחכמת החשבון, חדקל-פרת מצטרפים לכפולת 137 כאשר הרוס"ת כפולת 37, ודוק) – זהו הקשר בין כאן בין תרבות יון לתרבות אדום, כמו שגם כתוב כאן בהמשך שכל תרבות אדום היא אך ורק מתרבות יון. לכן אנחנו מסבירים כל שנה שמלכות בבל ומלכות מדי כבר אינן, אבל מלכות יון היא כאן – לכן אקטואלי לגמרי – כי המוחין של אדום, האקדמיה, הם עדיין יון. יון ואדום הולכים יחד – יון עדיין קימת, כל הזמן. כל הזמן יש מלחמת היונים והמתיונים.

יון נקרתא חדקל (יון-חדקל = יצחק, הוא הכח לנצח את מלכות יון ולהפוך את החדקל למים קלים וחדים של קדושה), שהוא דורש חד וקל. כמו הרבה פעמים שחז"ל דורשים, להסביר לילדים שהכלל בחז"ל ששרש מרובע מחלקים לשנים – אין שרש של ארבע אותיות. איפה יש עוד דוגמה עם שתי האותיות הראשונות חד? "ארץ חדרך", שם דורשים חדרך כשם של מלך המשיח ש"חד לאומות העולם ורך לישראל". היות ששניהם שרש מרובע, שמתחיל חד, אחד הולך על יון והשני על משיח (יון משיח = משיח בן דוד, משיח יצחק [יון-חדקל] = משיח בן יוסף, יש כאן צירוף של שני המשיחים יחד), סימן שמשיח הוא הלעו"ז של יון. שם "חד ורך" וכאן "חד וקל". איך דורשים כאן קל? מהר. הגזרות של יון כנגד היהודים הן בקלות, משמע כאן גם כלאחר יד – כל יום יש לו גזרה חדשה, בקלות, ואלה דברים חדים. הגזרה שהיא הדוגמה לכך היא "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל".

דרשת ארבע מלכויות (ו"כתבו לכם") הראשונה – חשכת יון

קודם כל, מה הפשט? מה רוצים מ"קרן השור"? לפני שנאמר את הפשט נשים לב – חשוב מאד – שמביא כאן ב"היום יום" ממקור זה, אבל זו לא הפעם היחידה שמובא בחז"ל גזרת היונים "כתבו על קרן השור כו'", מובא הרבה פעמים. לכן כבר שאלה על "היום יום" למה מביא דווקא מכאן? יש עוד מקומות. עוד יותר קשה, אם כבר אתה רוצה להביא מבראשית רבה – זו לא הפעם הראשונה. איפה היה כתוב קודם? על הפסוק השני בתורה.

בכלל, כשמדברים על מלחמת יון רואים שצריך לשים אותה בהקשר של ארבע גלויות, ארבע מלכויות. יש הרבה דברים שחז"ל דורשים שהם כנגד ארבע מלכויות. איפה הפעם הראשונה לפי סדר התורה? בפסוק השני של התורה – "והארץ היתה [א] תהו [ב] ובהו [ג] וחשך [ד] על פני תהום". זו הפעם הראשונה, הרבה קודם. למדנו כעת מאמר של רבי תנחום בשם רבי יהושע בן לוי, והפעם הראשונה היא בשם ריש לקיש, מדרש רבה ב, ד:

(ד) ר"ש בן לקיש פתר קריא בגליות והארץ היתה תהו זה גלות בבל שנאמר (ירמיה ד) ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו זה גלות מדי (אסתר ו) ויבהילו להביא את המן [המפרשים מסבירים ש"בהו" ובהלה אותו ענין.] וחושך זה גלות יון [מאד חשוב לנו. קשור גם למה שלמדנו קודם מבעל הטורים, עם השובע והאור. הוא אומר שגלות יון היא "חשך ולא אור". גם להסביר שכל חכמת יון, כל האקדמיה, ברגע שמוציאים את האלקות, את הג-טלכקייט, מהתורה והמצוות – מכבים את האור.

לכאורה, המקור כאן הרבה יותר חשוב מכך שחדקל הוא יון – המקור הראשון בתורה של יון שהיא חשך. "תהו ובהו" איני מבין בדיוק מה הם, בבל ומדי, אבל חשך הוא משהו מוחשי לגמרי – גם ילד יודע מהו חשך. גם תהום הוא לא יודע בדיוק מהו. מכל ארבעת הדברים כאן הכי חזק ומוחשי החשך, שהוא יון כאן. חשך הוא היפך האור, קשור לשכל (קשור גם לתחלת התניא – "משביעים אותו תהי צדיק", "משביעים" לשון שובע, וצדיק בחינת אור, כמ"ש "אור צדיקים ישמח [אותיות משיח]"). שוב, חשך הוא שאתה לומד תורה ויודע תורה אבל בלי אלקות. איך אני יודע שבלי אלקות אתה בחשך? כתוב "כי אשב בחשך הוי' אור לי". (מה הכוונה בלי אלקות, לא על מנת לעשות ולקיים או מעבר לזה?) מעבר לזה, להרגיש את ה"אורייתא וקוב"ה כולא חד". "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", שהדברים יתאמרו כאילו היום אתה שומע אותם מפי הגבורה וה' שם אותם בפיך – "ודברי אשר שמתי בפיך". (להרגיש את הקב"ה?) כן, שיש הקב"ה.

מי שילמד בלי אלקות – זה לא יביא אותו להתפלל. יש את הווארט המפורסם של רבי נחמן, שכל התורה היא לעשות מהתורות תפלות. גם בלי הווארט הזה, בלי שאתה צריך להפוך את הלימוד עצמו לתפלה – הוא התכוון שתתפלל על הנושא שאתה לומד – הרגשת אלקות בתוך התורה מביאה אותך להתפלל, יש פה ה' ואתה יכול לדבר איתו. אתה מרגיש אותו תוך כדי הלימוד. אותו דבר כשאתה עושה מצוה, אתה מרגיש את המצווה בתוך המצוה. כתוב ש"לא גלו ישראל אלא מפני שלא ברכו בתורה תחלה" – גם אותו פירוש, שלברך בתורה תחלה היינו ללמוד תוך כדי תודעה קודמת שה' נותן התורה, שהיא דבר ה' ממש "אשר שמתי בפיך".

ההיפך היא מלכות יון] שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל [זו ההופעה הראשונה של גזרה זו, דברי ריש לקיש.] על פני תהום זה גלות ממלכת הרשעה שאין להם חקר [קודם היה כתוב שגזרו לכתוב 'שאין לכם חלק' וכאן הלשון 'שאין להם חקר'.] כמו התהום [לתהום יש קץ מכוסה לגמרי, לא רואים את סופו, אין סוף. ככה גם גלות אדום:] מה התהום הזה אין לו חקר אף הרשעים [כלומר מלכות הרשעה] כן

[ההמשך הוא מדרש חז"ל הכי מפורסם בפסוק:] ורוח אלהים מרחפת זה רוחו של מלך המשיח היאך מה דאת אמר (ישעיה יא) ונחה עליו רוח ה' באיזו זכות ממשמשת ובאה המרחפת על פני המים בזכות התשובה שנמשלה כמים שנאמר (איכה ב) שפכי כמים לבך [נוכח פני א-דני. מה שאמרנו קודם, שמי שלומד תורה עם הרגשת אלקות מתפלל. שואלים על מאמר חז"ל זה – למה אמרת תשובה ולא תורה? הרי "אין מים אלא תורה"! כנראה שהתורה האמתית היא תורה שמביאה לידי תשובה, והתשובה היא בעצם התפלה, לפי הפסוק שמביא.]

ארבע המלכויות בברית בין הבתרים

יש עוד פעם אחת בבראשית רבה לשון גזרת היונים, "כתבו על קרן השור כו'", בפרשת לך לך, שגם בה אברהם רואה את ארבע הגלויות – "אימה חשכה גדלה נפלת עליו". מאד מענין, ששם דורשים בשני כיוונים. קודם דורשים לפי הסדר, שאימה היא בבל, חשכה היא מדי, גדולה היא יון ונופלת עליו אדום. אבל אחר כך, כנראה חז"ל עצמם הרגישו שהייתי רוצה כמו כאן, שחשכה תהיה יון, ולשם כך צריך לדרוש למפרע, שקודם אברהם חוה הכי רחוק – קודם חוה את האימה, שבחיות דניאל הכי אימה היא החיה הרביעית, אדום; אחר כך הוא חוה את "חשכה", יון, ואז שוב כותב שיון היא חשכה כי אמרו "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל", כמו כאן. שם עוד יותר ברור שעצם ה"חשכה" הוא הגזרה של "כתבו על קרן השור כו'"; אחר כך "גדולה" היא מדי; ו"נופלת עליו" בבל. דרוש הפוך.

טעם גזרת "כתבו לכם על קרן השור"

אם כן, רק בשלש הפעמים האלה, במדרש בראשית רבה, יצא לנו שיון היא חשך וחשכה ("איהו חשך, איהי חשכה") ובאמצע היא חדקל. בפעם הראשונה המפרשים מסבירים (מיפה תאר) "על קרן השור, כדי שיפרסמו לכל כפירתם בה' עד שיהיה הדבר רשום במקנה קניניהם", רצו לפרסם, ועוד פירוש "עוד יתכן שרצתה לרמוז שבמעשה העגל הורחקו מה' ושוב אין להם חלק בו". היונים רצו להזכיר את חטא העגל ולומר שמאז אין לכם תקוה, כמו בלעם. השור הזה אומר 'אבוד לכם', אתם כופרים, לכן תכתבו עליו את הכפירה. הרד"ל – שהצ"צ כתב הסכמה על פירושו על פרקי דרבי אליעזר – מביא ממגלת תענית שהיו כותבים על מצח השור וגם על מצח החמור שאין לבעליהם חלק באלקי ישראל.

לגבי חדקל, מה ההמשך שם? "ההולך קדמת אשור". יש עוד פירוש, שדווקא מתאים לחדקל, ש"קדמת אשור" גם נוטריקון "קרן השור". אולי מתכוון שהקרן לגבי הגוף היא הקדימה, 'קדמת השור' (בקבלה, קדם הוא הכתר, בחינת קרן שעל הראש).

הפיכת התם למסוכן ביותר

בכתות הגבוהות של החדר לומדים "בבא קמא"? בישיבות הגדולות לומדים בבא קמא השנה בחב"ד ומתחיל עם השור בארבעה אבות נזיקין. שם הסוגיא הראשונה אם מדובר על קרן או על רגל, ובסוף ההכרעה שהיא מדובר ברגל – כי כל מה שכתוב שם מועד לכתחילה, וקרן לא מועדת לכתחילה. בכל אופן, חז"ל אומרים שיש שלשה אבות בשור – קרן, רגל ושן. הסימנים שלהם שקר, או קשר, או קרש. מה הכי מסוכן? כאן יש יסוד חשוב בחינוך, וקשור גם ליון, שמה שהכי מסוכן בסוף הוא מה שתם בהתחלה. מה שמועד לכתחילה, וצריך לשלם נזק שלם, הוא רגל ושן, שדורס או אוכל כדרכו – הוא לא הורג, לא סכנת נפשות. דווקא מה שעתיד להיות – אם לא תחנך אותו נכון – מועד, הכי מסוכן. כעת הוא ילד תם, אבל דווקא התמימות שלו היא מה שיכול להיות הכי מסוכן, אם יפול בידי תרבות יון – יהפוך את הקרן, שהיא תמה, למועדת והכי מסוכנת. הכי קשה מכולם, לכן פותחים בו כנראה.

יש פירוש אחד שאומר למה בחרו בשור (אפילו שהרד"ל מביא גם חמור, בחז"ל החמור לא מופיע במשפט "כתבו לכם על קרן השור") – רומז למזל שור, שבכל מקום הוא האויב של ישראל. למה מזל שור הוא האויב של ישראל? כשקראתי עם זה לא הונח אצלי כל כך... אני מבין שהכוונה שם היא כי שור מהשמאל, כמו במרכבה, "פני שור מהשמאל", שמאל כמו ס"מ, כפי שדברנו לאחרונה. אבל מי הוא שור בקדושה? יוסף, שכעת אנחנו קוראים עליו. "ויהי לי שור וחמור" – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. אמרנו שקרן-שן-רגל ר"ת קשר. בי"ט כסלו דברנו על הרצון להפטר מהצדיק, וגם כאן "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל" היינו בטול ההתקשרות העצמית שלמעלה מטעם ודעת (הקרן) – כאן הכוונה לבטל את האלקות שיש בהתקשרות לצדיק, ליוסף.

עד כאן "היום יום" הזה.

ה. ד-ו טבת: יסודות החינוך הישר

נספיק עוד כמה ימים ב"היום יום":

ד' טבת: חלומות של תורה

ב-ד' טבת למטה (החלק השני) מדבר על החלומות. מאד יפה לילדים. בטבת, הגם שהחדש של החלומות הוא בכסלו, עכשיו. חוש השינה בכסלו, אבל כנראה החלומות ממשיכים הלאה – חלום עולה חנֻכה ע"ה (בחנוכה קוראים בתורה פרשת מקץ הפותחת עם חלומות פרעה כנ"ל), וכאן כותב יום אחרי חנוכה:

החלומות הטובים בעניני תורה שמודיעים בחלום, בא על פי הרוב ע"י שקידה גדולה בתורה ביום [מאד יפה להסביר לילדים, שאם אתה לומד היטב ביום יש סיכוי טוב שילמדו אותך תורה בלילה. חסידים מאחלים "חלומות חסידיים" – לחלום על הרבי או לחלום דברי תורה. הוא אומר כאן, אז סימן שלא שייך רק לצדיקים גמורים אלא לכולם, וגם שייך לילדים.], דכאשר עוסק בתורה בשקידה גדולה, או עוסק בעבודה שבלב ביגיעה עצומה [מוסיף עוד משהו – או תורה או עבודה-תפלה בעבודה.] – הנה כאשר בלילה נשמתו עולה למעלה [חשוב לומר לילדים שהנשמה עולה למעלה ושואבת חיים מהבאר, ר"ת "בידך אפקיד רוחי".] ושואבת לה חיים בחיי דלעילא, כמבואר בזהר, הנה אז מודיעים לו חדושי תורה בגליא שבתורה או בפנימיות התורה, איש איש כפי שקידת עבודתו בעבודת היום.

חידוש גדול שיכתוב כזה דבר ב"היום יום", אבל אם הוא החליט לשים זאת סימן ששוה לכל נפש (כולל ילדים). [לכוון לזה את הילדים?] הוא לא כותב כאן לכוון לכך, כמו אחד שעושה שאלת חלום. [בדרך כלל תופסים את הענין של החלום כמתנה, לא השתדלות.] הוא לא אומר כאן לשקוד על התורה או להתייגע בעבודה בשביל החלומות, בא ברווח משני, אבל טוב לדעת. [למה להגיד?] טוב לדעת שחלומות הם 'בקשיש' כזה... בהחלט אפשר לומר לילד שאם תזכה תחלום את הרבי, שיאמר לך משהו בחלום. הוא אומר חידושי תורה, אבל חסידים אומרים הרבי. לדוגמה, ילד מתקשה בלימוד, ומה שכתוב כאן שאם הוא יתייגע – הכל תלוי ברצון שלו, ואם הוא ירצה יתכן שבלילה תהיה לו סיעתא דשמיא בלימוד. הדוגמה הכי קיצונית לזה היא יוסף הצדיק עצמו, שגבריאל לימד אותו שבעים לשון בלילה אחד – הוא היה זקוק לזה. בכלל, היום בעולם מנסים לפתח שיטות של למידה בשינה. [הרבי ר' זושא היה נרדם בהתחלה והיה חוזר הכל.] או שהיה נרדם או שהיה מתפרץ ומשתולל. בהחלט אומר שיש למידה בלילה – תלוי בשקידה וביגיעה של היום, גם בתורה וגם בעבודה. [בסדר לומר לילד שילמד כדי שיהיה לו תענוג בלימוד?] ודאי בסדר, זה אגלי טל.

ה' טבת: מעלת התמימות (והקשר למבצע בית מלא ספרים)

עוד אחד, ה' טבת:

ווען משיח וועט קומען, וועט מען זעהן די מעלה פון הודאה און תמימות [מכאן מקור למה שקבענו בסוד ה' שפנימיות ההוד היא תמימות.], וואס אלע גלויבען באמונה טהורה אין ג-ט ב"ה און אין זיין תורה ומצות [הודאה, תמימות ואמונה הכל אחד.]. תלמוד - פארשטאנד - איז דער גרעסטער פארשטאנד האט א גרעניץ [גם להבנה הכי גדולה יש גבול.]. אבער הודאה - גלויבן - גלויבן איז א געפיהל אהן א גרעניץ [אמונה היא הרגש, ולו אין גבול.]. מלך המשיח וועט געבען צו פארשטעהן דעם מעשה גדול פון דער תמימות [היום "תלמוד גדול", אבל משיח יגלה ש"מעשה גדול" והוא בא מהתמימות.] - הארציגער ערענסטער עבודה [עבודת ה' רצינית-תמימה ולבבית.].

מה שכתוב כאן שייך ל"מודה אני", ולכן הרבי עשה ממנו ענין גדול. בהשגחה פרטית הרבי שם זאת ב-ה' טבת, שבמשך הדורות הפך להיות "דידן נצח" של הספרים. מתאים לעשרת המבצעים. היה ראוי שבחדר יהיה פלקט של עשרת המבצעים לפי הספירות[ב]. מישהו פעם עשה כזה דבר? יש עשרה מבצעים של הרבי, שלפי הספירות הם:

מבצע תורה בחכמה; מבצע תפלין בבינה; מבצע אהבת ישראל ואחדות ישראל בדעת; נר שבת קדש בחסד ("מנורה בדרום"); כשרות המאכלים בגבורה ("שלחן בצפון"); טהרת המשפחה בתפארת (מזבח הקטרת באמצע, "כתפארת אדם לשבת בית") – אלה שלשת המבצעים של הנשים, מצוות הנשים שסימנן חנ"ה; מבצע חינוך בנצח (סוף קו הימין שראשיתו חכמה, מבצע תורה כנ"ל), עיקר מה שאתם עוסקים בו, הנצחת עם ישראל, "ברא כרעא דאבוה", ממילא שייך ל"דידן נצח"; הוד היינו "בית מלא ספרים" – אתה רוצה ומשתוקק ללמוד מה שכתוב בהם, אבל בשביל מה כל כך הרבה ספרים אם אינך מספיק ללמוד? הרבי אמר שמוציא מהנשמה הודאה, שאתה מודה בהם. אתה ממלא את הבית ספרים לתת סימן מוחשי שאתה מאמין בתורה. היות שמדבר בהוד, נפל ב-ה' טבת. כל הלשונות האלה של הרבי הקודם, למה כל כך חשוב? כי זהו ביטוי אמתי של יראת שמים. בעצם כל "היום יום", כל הלשונות כאן. שוב, זהו עיקר החינוך – ההרגשה החסידית של יראה תמימה וטהורה, "הארציגער ערענסטרער עבודה". זה מה שמשיח יגלה.

ו' טבת: כל ידיעה צריכה להתבטא ב'עבודה'

עוד אחד, ו' טבת:

כתיב דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם. כי כל ענין ידיעה והשגה, אפילו בענינים היותר עמוקים – צריך לבוא בעבודה. היינו, פעולת דבר בבירור וזיכוך המדות והתקשרות פנימית הנקרא בלשון החסידות "עבודה".

קודם דברנו על ג-טלכקייט בתורה, מאיפה היא בא – "דע מאין באת". אבל יש גם תכלית – גם ענין חינוכי – שהתכל'ס של הלימוד אינה ההבנה, וגם לא המבחן כמובן. כשעושים מבחן לילד צריך להיות מאד ברור שאתה לא לומד כדי להצליח במבחן. המבחן הוא רק סימן – סימן שלמדת – אבל אתה לא לומד בשבילו. הלימוד צריך להביא אותך למשהו, לאיזו עבודה.

סתם המלה "עבודה" היא תפלה, כמו שאמרנו קודם – שאם אתה לומד ואתה מרגיש אלקות מניע אותך להתפלל ולעשות עוד, גם גמילות חסד. צריך להיות ראש שהלימוד הוא בשביל פועל יוצא, בשביל עבודה. אצל חסידים עבודה "היינו פעולת דבר בבירור וזיכוך המדות והתקשרות פנימית" – לתקן את המדות שלך וגם להתקשר פנימית לה', וגם לרבי (הוא לא כותב כאן).

[מה נעשה עם המבחן? בפועל אנחנו מודדים לפי מבחן. צריך משהו מעבר, לתוספת, כי אחרת ישאר תקוע בידע.] מבחן הוא סימן שלמדת – גם בשבילך וגם בשבילנו, המורים וההורים – אבל זו לא תכלית הלימוד.

יושר בחינוך

[הלימוד העיקרי בכתות הגדולות הוא דיני ממונות, איזה 'עבודה' יש בזה? עבודה פשוטה לילד.] עבודה הכי פשוטה לילד שכל דיני ממונות הם כדי שתהיה א ערליכער איד, שתהיה יהודי ישר, שלא תרמה אף אחד, שלא תצטרך אף פעם להגיע לבית דין, שתוותר על הממון שלך. חז"ל מפורש שדיין צריך להיות שונא בצע, שונא ממונו בדין – לא צריך להגיע לדין תורה כי מוותר. ובכלל – להיות ישר.

בזה נסיים, המלמדים צריכים לקום בבקר. רק נוסיף לגבי הנקודה של יושר, ערליכקייט – גם קשור ליראת שמים, הכל תלוי ביראת שמים – פעם שאל הרבי מישהו: כשאתה מלמד חסידות, או מלמד בכלל, לקרב את הגאולה – מה הקהל שאתה מלמד צריך להרגיש? מהתשובה נבין יותר טוב את רוח השאלה. התשובה היתה שצריך להרגיש:

  • דבר אחד, שהלימוד בא ממקום של שכל מאד עמוק. קודם אמרנו שישקו את האומות ממקום שהדין יוצא, כאן אם אתה רוצה להשקות את העדרים – ללמד תורה לעם ישראל, ובכלל להפיץ אור, גם אור לגוים – צריך שיהיה מורגש שבא מאור השכל, משכל מאד עמוק.
  • דבר שני, להרגיש שבא מכלי טהור – ממקום שכולו מוסר ויושר. כמו שהרמב"ם כותב, שמי שמלמד לא יהיה חשוד בשום מדה רעה, במיוחד בין אדם לחברו. המקור צריך להיות טהור על פי מוסר.
  • דבר שלישי, צריך להיות מורגש שהדברים הם בשביל לעשות טובה למקבלים, לשומעים – רצון אמתי לעשות טוב בגשמיות וברוחניות.

עוד פעם, הווארט הוא – כשאתה שומע אותי, מה צריך להיות לכתחילה מורגש? שיש פה שכל עמוק, ויש פה יושר ושיש פה אך ורק רצון לעשות טוב. היושר בא מדיני ממונות – זה צריך להיות הפועל-יוצא, העבודה. גם בשביל להבין אותם צריך שכל.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ראה גם כינוס-ילדים ו' טבת ע"ב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

מסרוני פוש

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2018. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com