חיפוש בתוכן האתר

תהלים פרק עד - שבת קדש פרשת תולדות, כ"ט חשון ע"ח – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

שבת קדש פרשת תולדות, כ"ט חשון ע"ח – כפר חב"ד

תהלים פרק עד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני קבלת שבת:]

א. פרק עד – עדות, יעד ודעת

נאמר כמה מלים על פרק עד בתהלים, הפרק של השנה[ב]. יש למספר הפרק, עד, כמה משמעויות, נאמר שלש מתוכן – שתים בצרוף עד ועוד אחת כאשר הופכים את סדר האותיות, דע: עֵד (לשון עדוּת), עַד (לשון יעד) ודע:

עד לשון עדות (למעלה מהבנה וראיה)

עֵד – לשון עדות – היינו שיהודי מעיד על אחדות ה', על כך שה' הוא עצם יחיד ומיוחד. הרעיון הזה מוסבר בחסידות על פי הפסוקים "עד הוי' בכם"[ג] ו"אתם עדי נאֻם הוי'"[ד], שדווקא אתם – עם ישראל – יכולים להעיד על אחדות ה'. רק בני ישראל יכולים להעיד כיוון שרק הם היו בעצמות ה' לפני הבריאה, כדברי חז"ל[ה] "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים", "ועמך כֻלם צדיקים"[ו]. אותיות עד הן ה"אתוון רברבין" בפסוק "שמע ישראל... הוי' אחד". המשמעות הפשוטה של "שמע" היא הבנה והתבוננות, "אור המאיר לעצמו", אבל אותיות עד, ה"אתוון רברבין", מלמדות ש"שמע ישראל" הוא עדות, "אור המאיר לזולתו".

בין שני הפירושים שאמרנו, "שמע" במובן של הבנה ובמובן של עדות[ז], ישנו פירוש נוסף שמובא בחסידות: "שמע [ישראל]" ראשי תבות "שאו מרום עיניכם [וראו מי ברא אלה]"[ח]. כאן כבר עולים לדרגה של ראיה (שלמעלה משמיעה), אך העדות היא למעלה גם מראיה, משום שהיא נובעת משרש הנשמה בעצמות ממש (הסתכלות הבורא) ולא מהסתכלות מלמטה למעלה (הסתכלות הנברא). והיינו משום ששרש ה"אור המאיר לזולתו" (אהלו של עבר, בו נטמן יעקב יד שנים – כנגד עבר, הדור ה-יד לאדם הראשון, ודוקא הוא אבי העם העברי – לפני ירידתו לחרן, כהכנה לעבודת הבירורים אצל לבן הרשע, להעמיד שם בית ישראל) גבוה יותר מה"אור המאיר לעצמו" (אהלו של שם, שבצעירותו למד יעקב – "איש תם ישב אהלים" – גם בו), בהיותו מושרש בכוונת העצמות ממש, להיות לו יתברך דירה בתחתונים (בזולת).

בספר תורה יש שלשה סוגי אותיות – אתוון רברבין, בינונין וזעירין – המכוונים כנגד שלשה דילוגים בסדר ההשתלשלות[ט]: "אתוון רברבין" הם כנגד הדילוג שמהעצמות לאור אין סוף; "אתוון בינונין" כנגד הדילוג מאור אין סוף לקו (דרך הצמצום); "אתוון זעירין" כנגד הדילוג שמהקו לעולמות. לעניננו, האתוון רברבין – עד שב"שמע ישראל" – מגיעות מהעצמות ומגלות את העצמות.

עד לשון יעד – הכנסת ה"עד ולא עד בכלל" לתוך ה"עד ועד בכלל"

המשמעות של עד מלשון יעד מופיעה בפסוק "בטחו בהוי' עדי עד [כי ביה הוי' צור עולמים]"[י]. יש כאן שני סוגי 'עד', "עדי עד". בלשון חז"ל כאשר כתוב "עד..." לפעמים מובנו "עד ולא עד בכלל" ולפעמים "עד ועד בכלל". ב"עד ועד בכלל" יש גבול, אך ב"עד ולא עד בכלל" היעד הוא ממך והלאה, עד אין סוף, ואף פעם לא מגיעים ל"עד".

התאור של מסע אין-סופי לעבר היעד מופיע אצל אברהם אבינו – "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה"[יא]. אדמו"ר הזקן מסביר ש"הנגבה" הוא אור אין סוף, ואברהם אבינו הולך ונוסע אליו. המסע לאין סוף הוא יעד-"עד" שלעולם אי אפשר להגיע אליו לגמרי, לכן הוא "עד ולא עד בכלל". אכן, מוסבר בחסידות[יב] (כהמשך למאמר הזהר "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה") שלעתיד לבוא התפיסה בקב"ה כן תהיה באופן של "עד ועד בכלל", כלומר שה"עד ולא עד בכלל" יכנס לתוך ה"עד ועד בכלל".

שלשת השלבים הללו הם כמאמר רבי הלל מפאריטש[יג] – מתנגד הוא "גבול", הוא לא יוצא מהגבולות, יש לו סדר; חסיד הוא "בלי גבול"; ורבי הוא "בלי גבול" ב"גבול", הוא מכניס את ה"בלי גבול" בתוך הגבול: "גבול" הוא "עד ועד בכלל"; "בלי גבול" הוא "עד ולא עד בכלל"; "בלי גבול בגבול" הוא "עד ולא עד בכלל" בתוך ה"עד ועד בכלל". הרבי אמר שהיום, שנמצאים בפתח הגאולה, כולם צריכים להיות רבי – כולם צריכים להכניס את ה"בלי גבול" ב"גבול", את ה"עד ולא עד בכלל" לתוך ה"עד ועד בכלל".

דע – "דע לפני מי אתה עומד"

דע הוא כבר 'עבודה' – "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה"[יד]. איפה יש עוד "דע"? בהרבה מקומות כותבים על העמוד שלפני החזן "דע לפני מי אתה עומד". העמידה נוכח ה' אמורה לפעול על המתפלל שפיכת הלב – "שפכי כמים לבך נֹכח פני א-דני"[טו]. אחד הדברים החשובים בתפילה הוא שפיכת הלב, וחשוב לא לאבד אותה. הנקודה של "דע" משמעותית מאד כשבאים להתפלל, משום שענינה של התפלה הוא התקשרות ודבקות (כמו "התופל כלי חרס", כמובא בחסידות), ודעת היא "לשון התקשרות והתחברות"[טז].

אם אדם נמצא במצב של השתפכות הנפש אבל לא בתודעה של "נכח פני א-דני", הוא מעצים את הרע שבו במקום להשתחרר ממנו. לכן אדמו"ר הזקן כותב[יז] שעל מנת לעשות חשבון נפש נדרשות "קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת להתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו". השתפכות הנפש והתמרמרות על החסרון מועילים דווקא כאשר הם נעשים "נכח פני א-דני" (אם כי עיקר ההתבוננות בתפלה הוא ב"רוממות אל" ולא ב"שפלות האדם"[יח], וההתבוננות ב"שפלות האדם" מקומה לפני התפלה).

עם הגיון ובלי הגיון

דברנו אתמול[יט] על הגיון ונמשיך בע"ה גם בשיעורים הבאים. הגיון בגימטריא עד, והוא עולה כח הגבול. הפסוק העיקרי של הגיון הוא "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגֹאלי"[כ], שאומרים בסיום תפילת לחש. יש לנו ווארט ידוע[כא] ש"הגיון לבי" אותיות בלי הגיון, דהיינו כח הבלי גבול – ההגיון של יהודי הוא 'בלי הגיון'. הגיון של גוי לא יכול לקבל סתירות, הוא מוגבל בעצם (כח הגבול), אבל ההגיון של יהודי הוא 'בלי הגיון', אינו מוגבל (כח הבלי גבול), ולכן אין לו בעיה עם סתירות. אכן, יהודי הוא לא רק 'בלי הגיון' (כמו שאמרנו קודם לגבי "עד ולא עד בכלל"). תכלית היהודי היא לעשות לו יתברך "דירה בתחתונים" – להכניס את ה'בלי הגיון' להגיון, את כח הבלי-גבול בכח הגבול.

המלה "הגיון" (צורה נדירה בתנ"ך לשרש הגה, ארבע פעמים בסך הכל[כב]) מתפרשת לפעמים כמחשבה ולפעמים כדבור[כג]. בפסוק "יהיו לרצון..." יש בפסוק הקבלה בין "אמרי פי" ל"הגיון לבי", ומכך מובן ש"הגיון" אינו דבור אלא מחשבה, אך בפסוק "והגית בו יומם ולילה"[כד] המשמעות של הגיון היא דבור[כה]. יוצא שהגיון הוא גם שתיקה וגם דבור, סוד החשמל – "עתים חשות עתים ממללות"[כו].

ב. ביאורים בפרק עד

"משכיל לאסף" – 'משכיל' האוסף את האין-סוף

נתחיל את המזמור עצמו. הפסוק פותח – כמו הרבה פרקים בתהלים – בכותרת "משכיל", "משכיל לאסף". בחב"ד המלה "משכיל" מתקשרת מיד למונח החסידי 'משכיל' – יש 'משכיל' שמשקיע בעיקר בהשכלות עמוקות באלקות, ויש 'עובד' שמשקיע בעיקר בהורדת ההשכלות לעבודת הלב. כמובן, גם ה'עובד' הוא 'משכיל' וגם ה'משכיל' הוא 'עובד'. איך יודעים שהמשכיל מלא רגש של עבודה שבלב? כי על פי הפשט "משכיל" הוא שיר – רואים ש'משכיל' הוא לא מישהו שעומד בצד ומתבונן, אלא אחד שאוהב לנגן (והרי שירה = תפלה, עבודה שבלב).

קודם דברנו על כך שצריך להכניס את ה"עד ולא עד בכלל" לתוך ה"עד ועד בכלל". לפי זה, איך נפרש את המלה "אסף"? נוטריקון של אין סוף. צריך לאסוף את האין סוף. יש כאן פרדוקס: מצד אחד "אסף" הוא צמצום, כמו "אסף אלהים את חרפתי"[כז], אבל כעת אנחנו דורשים שהוא אין סוף, ההיפך הגמור מצמצום וגבול. לכן דווקא "משכיל לאסף" – צריך להיות 'משכיל' גדול, כדוגמת רבי אייזיק מהומיל, שמעמיק הרבה בענין הכנסת ה"עד ולא עד בכלל" לתוך ה"עד ועד בכלל", 'משכיל' כמוהו יכול לאסוף את האין סוף – "משכיל לאסף".

לכאורה, הגלוי של אין סוף בתוך גבול כבר היה בבית המקדש (ואינו חידוש שעתיד לבוא) – שלמה המלך אומר על בית המקדש "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה"[כח], ובכל זאת הקדוש ברוך הוא "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון"[כט] (כשהכוונה היא לצמצום במשמעות של ריכוז, ולא של סילוק ח"ו, שה"בלי גבול" נמצא בתוך "גבול")!? אכן, ה' אומר למשה "הנה מקום אתי", ומכאן לומדים חז"ל ש"הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו", מה הכוונה? אני לא נמצא בתוך העולם, אלא העולם הוא חלק מהמציאות שלי. אך "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל". בעולם הזה, "צמצם עצמו כו'" ומקדש שלמה (ומציאות הצדיק-אמת, הרבי, שהוא בלי גבול בגבול כנ"ל) הם ה"יוצא מן הכלל", ומעין טעימה של הגילוי של ימות המשיח כו', אך לעתיד לבוא העולם כולו יהיה מקומו, ה"משכיל לאסף" יהיה בכל מקום ובכל זמן ובכל נפש מישראל.

פסוקי קושי הגלות

הפרק מתחיל בצער על קושי הגלות: "[משכיל לאסף] למה אלהים זנחת לנצח יעשן אפך בצאן מרעיתך. זכֹר עדתך קנית קדם, גאלת שבט נחלתך, הר ציון זה שכנת בו" (יש בפסוק ב שלשה חלקים: עדה, שבט והר ציון).

נעבור לפסוק ט, פסוק מרכזי בפרק: "אותֹתינו לא ראינו, אין עוד נביא, ולא אתנו יֹדע עד מה". כל הפרק נכתב על הקושי בגלות, והפסוק הזה מבטא אותו הכי טוב, לכן מזכירים אותו הרבה בחסידות (ואפשר להוסיף רמז ששם הפרק, עד, מופיע בו פעמיים – "יֹדע עד מה" – "פנים ואחור").

אפשר לראות מיד שהפסוק מתחלק לשלשה חלקים, שלושה דברים שחסרים לנו  בגלות: "אותתינו לא ראינו" – "אותֹתינו" לשון אותיות, אותיות התורה ואותיות התפלה שלנו – "לא ראינו", אין בהן גילוי אלקות; "אין עוד נביא", אחד הדברים שהרבי התעסק בו הרבה – החזרת הנבואה לישראל; "ולא אתנו ידע עד מה", "ידע" לשון התקשרות (כמבואר בתניא), יודע לקשר את שתי בחינות ה"עד" הנ"ל מכח בטול אמיתי, "מה" (ויש לדרוש שהתקשרות "עד מה" היא סוד דמעה – "[אע"פ ששערי תפלה ננעלו] שערי דמעה לא ננעלו", כוונת תיקון חצות, תיקון רחל כנודע. "שערי דמעה לא ננעלו" בגימטריא רחל במספר קדמי שעולה לאה פעמים הוי' ב"ה, וד"ל).

הפסוק הולך מהקל לכבד: "אותֹתינו לא ראינו, אין עוד נביא, ולא אתנו יֹדע עד מה" – הכי גרוע שאין בנו מישהו שיודע לקשר את שתי בחינות ה"עד" על ידי "מה".

שלשת חלקי הפסוק מכוונים כנגד חכמה, בינה ודעת: "אותֹתנו לא ראינו" כנגד החכמה, חוש הראיה; "אין עוד נביא" כנגד הבינה, כנודע ששרש הנבואה בבינה; בחלק השלישי מפורש ששייך לדעת – "ואין אתנו יֹדע עד מה".

המתקת הפסוק

איך נמתיק את הפסוק? את המלה "אין", שמופיעה בחלקים של הבינה והדעת, אפשר להסביר כמו שהבעש"ט מפרש, ש"אֵין" הוא לשון "אַיִן" – "אַיִן מזל לישראל", שה"אין" הוא המזל של ישראל. מה לגבי החלק הראשון? כאן אפילו יותר פשוט, לא צריך לשנות את הניקוד, כי המלה "לא" היא בעצמה לשון בטול. "אותֹתינו: לא – ראינו". רואים את ה"לא", את האַיִן. מה ההבדל בין לא לאין? "לא" הוא בטול היש ו"אין" הוא בטול במציאות.

לפי זה צריך לקרוא כך את הפסוק: "אותתינו לא [כשעם ישראל בבטול היש, 'לא', אזי אותתינו] ראינו [יש גילוי אלקות באותיות התורה והתפלה שלנו], אין [כשעם ישראל בבחינת 'אין', בטול במציאות, אזי] עוד נביא [מתחדשת הנבואה בישראל, סימן מובהק של גאולת ישראל], ולא אתנו [כאן 'ולא' היינו בטול היש הנברא, כנפרד, לגלות את שרשו האמיתי ביש האמיתי, והוא למעלה מעלה מבטול במציאות, בחינת 'אין'] יֹדע עד מה ['בבכי יבאו', סוד דמעה – השתקפות היש האמיתי ביש הנברא היא בגדר 'לית כל מוחא סביל דא' ומעורר בכי, כמבואר בדא"ח]".

גילוי מלכות ה' והמשכת השלום בעולם

בהמשך הפרק[ל] כתוב: "ואלהים מלכי מקדם פֹעל ישועות בקרב הארץ". המשורר בוכה שבדורות קודמים הייתי עם ה' יתברך והיום אני בריחוק ממנו. "פֹעל ישועות" הוא תאור שלכאורה שייך להוה, אבל רש"י מפרש "והרי אתה תשועתנו מקדם", כלומר 'אתה מסוגל לפעול, כמו פעם, ישועות בקרב הארץ'.

אכן, אפשר בכל זאת לפרש את הבטוי ביחס להוה, שאתה ה', "מלכי מקדם" – עוד לפני שנברא העולם (כמו שדברנו קודם שישראל מעידים על אחדות ה' כי מושרשים בעצמות, לפני הבריאה, "מקדם", "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"), "מלכי" לשון להמלך, "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים" (כנ"ל) – "פֹעל ישועות" כעת, בהוה, "בקרב הארץ". מה הן הישועות שאנו זקוקים להן? רפואת הלב (שייך לחסרון הנבואה שהזכיר קודם, "אין עוד נביא"). איך יודעים? כי הפסוק אומר "פעל ישועות בקרב הָאָרֶץ", והַארְץ באידיש (שפת הארץ, מאמע לשון) הוא לב.

אם כן, הפסוק מתפרש: "ואלהים מלכי [נמלך בי – בנו, עם ישראל] מקדם [לפני בריאת העולם, ואחר כך, אחרי בריאת העולם הוא] פֹעל ישועות בקרב הארץ".

"מלכי" זו מלה מיוחדת, בגימטריה 100, ומורכבת מ‑4 אותיות רצופות בסדר האלף-בית, למפרע (י-כ-ל-מ). התורה מסתיימת במלים "משה לעיני כל ישראל", ראשי תבות מלכי, "נעוץ סופן בתחילתן" – התורה נגמרת בכך שה' נמלך בעם ישראל ומיד מתחיל לפעול ישועות בבריאת העולם. יש גם פירוש ש"מקדם" הוא בזמן האבות, בדורות הקודמים. אמנם בשרש, אברהם יצחק ויעקב, אבות העם היהודי ("אין קורין אבות אלא לשלשה כו'") הם סוד אור אין סוף שלפני הצמצום (אור אין סוף הסובב כל עלמין), סוד הצמצום, והמשכת הקו (אור אין סוף הממלא כל עלמין), בהתאמה. ולהם שרש עוד יותר גבוה, הכל באור אין סוף שלפני הצמצום (כאשר שרש יעקב, הבחיר שבאבות, הוא בתפארת הנעלם, שרש הקו, כמבואר בדא"ח).

כמה עולה "ואלהים מלכי מקדם"? [376.] איזה עוד פסוק שמדבר על מלכות שוה 376? בסוף שירת הים[לא] – "הוי' ימלך לעלם ועד", רק ששם זהו פסוק שלם (היחיד בתנ"ך שעולה 376) ואצלנו חצי פסוק. ההבדל התוכני העיקרי בין שני הפסוקים, שהפסוק מתהלים מדבר על העבר, "מקדם" (זמן האבות, או קודם הבריאה), והפסוק משירת הים מדבר על בנין בית המקדש השלישי ("מקדש אד' כוננו ידיך") לכשתתגלה מלכות ה' בעולם[לב]. כלומר, הכל מתחיל במלכות ה', "מלכי מקדם", ומסתיים במלכות ה', "הוי' ימלך לעלם ועד".

נאמר עוד משהו על הקשר בין הפסוקים: המספר 376 הוא הגימטריא של המלה שלום. בכל התורה יש 1820 שמות הוי', ושם הוי' בפסוק "הוי' ימלך לעלם ועד" (העולה כולו שלום) הוא השם ה-משיח מתחלת התורה. כשמלכות ה' שלמה, בהתגלות מלך המשיח, יש שלום-אמת (משיח אותיות שם חי – שמו של הקב"ה שלום – ושלום בגימטריא משיח חי), לכן קודם הבריאה ("ואלהים מלכי מקדם") היה שלום ולעתיד לבוא יהיה שלום ("הוי' ימלך לעלם ועד"). תפקידו של הצדיק ("ועמך כלם צדיקים", בהם נמלך הקב"ה האם לברוא את העולם, "מלכי" כנ"ל), הוא לזכור את מלכות ה' שלפני בריאת העולם ("אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא") ואת מלכות ה' שתתגלה לעתיד לבוא, ומכח חיבור הראשית והאחרית להמליך את ה' ברגע ההוה ("פעל ישועות בקרב הארץ").

רש"י: "חית נפש תורך" – לשון תור (נאמנות האלמנה)

נעבור לפסוק יט: "אל תתן לחית נפש תורך חית ענייך אל תשכח לנצח". המלה "חַיַּת" מופיעה בפסוק פעמיים (יש כמה מלים חשובות שמופיעות פעמיים בפרק, כמו המלה "קדם" – "זכר עדתך קנית קדם" ו"אתה מלכי מקדם". כאן יש שתי "חית" בפסוק אחד). היינו יכולים לחשוב שמדובר באותה משמעות, אבל תכף נראה שיש כאן שתי משמעויות שונות. מה הכוונה "חית נפש"? יש שלשה פירושים בפסוק:

רש"י הקדוש כותב:

"אל תתן לחית". לגדודי האומות, כמו (ש"ב כ"ג) "וַיֵּאָסְפוּ פְלִשְׁתִּים לַחַיָּה". "נפש תורך". תור שלך. ויונתן תרגם לשון תורים ובני יונה. התור הזה משמת הזכר בן זוגה אינה מזדווגת לאחר אף ישראל לא החליפוך באל אחר אע"פ שרחקת מהם והיו כאלמנה. "חית ענייך". נפש ענייך.

כלומר, לפי פירוש רש"י מחלקים את הפסוק ככה: "אל תתן לחית, נפש תורך. חית ענייך אל תשכח לנצח". כלומר, המלה "חית" מתארת גדוד של חיילים גויים, משמעות לא מוכרת למלה 'חיה', ו"נפש תורך" הוא לשון תור, צפור. בדרך כלל ישראל נמשלים ליונה, אבל כאן דווקא לתור. התור הוא עוף יותר גדול, יש כמה מעלות לתור על היונה, קשור לחתן שלנו לפני כמה ימים[לג].

מה ההבדל בין הדימוי של יונים ותורים? הדימוי של עם ישראל ליונים מבטא מצב שבו אנחנו נשואים לקדוש ברוך הוא, 'כמו זוג יונים', ששוררת ביניהם אהבה ואחוה שלום ורעות. בגלות (המצב שעל אודותיו מדבר הפרק), עם ישראל משולים לתור, כי הדבר שמיחד את התור, שגם כאשר הזכר מת הנקבה שומרת לו אמונים ולא מזדווגת לזכר אחר, כך גם עם ישראל שומר אמונים לקב"ה למרות שהוא נעלם מעינינו. מבחינה הלכתית אין שום בעיה שאלמנה תתחתן מחדש, אלא אם כן מדובר באלמנת מלך. כנראה בגלל שה' הוא מלכו של עולם אי אפשר להתחתן עם מישהו אחר. בדרך כלל הנמשל יותר גדול מהמשל, אבל כאן דוקא ההיפך – אצל התור הבעל ממש מת, אבל בנמשל הבעל לא מת (ולמרות זאת מצב הגלות נקרא אלמנוּת, כמו "ותהיינה צרֻרות... אלמנוּת חיוּת"[לד], ועל כך אנו מבקשים "אנא בכח גדֻלת ימינך תתיר צרורה").

רבי זושא: "חית נפש תורך" – מי שלומד תורה בשביל לחיות נפשו

נאמר עוד פירוש למלים "חית נפש תורך", על דרך הדרוש. איך אפשר לפרש עוד את המלה "תורך"? איזו מלה היא מזכירה? תורה. מי שמפרש כך הוא הרבי ר' זושא. נקרא את הפירוש מתוך הספר 'אסיפת אמרים' (מביא פירושים מהרבה ספרי חסידות), א חסידישע ווארט...:

אל תיתן לחית נפש תורך: דהנה איתא במדרש, "כד הוו חבריא נפקין לפרנסתהון הוי קרי להון 'תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות'". ויש לפרש דהנה אמרו חז"ל: "באתרא דלא ידעי שרי למימר צורבא מרבנן אנא" ופירשו: "דשרי לומר דברי תורה כדי שידעו שהוא צורבא מדרבנן או לנקוט לו שוקא או ליתן לו פרנסתו לפי כבודו" [שיתנו לו צדקה בכבוד.]. ובאמת דרשו חז"ל: "'חמוקי יריכיך' מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר", שאין לפזר דברי תורה בפני בני אדם שאינם חפצים לשמוע וללמוד [מקווה שכאן כולם רוצים לשמוע וללמוד, אחרת זו בעיה... ככה הוא כותב כאן – אל תתן את התורה שלך למי שלא רוצה לשמוע.]. והנה אותיות של התיבות נקראים בספר יצירה אבנים. וזה שכתב המדרש "כד הוו חבריא נפקין לפרנסתהון" והוו צריכין לומר דברי תורה [כלומר,] אף בפני אנשים שאינם צריכים לשמוע וללמוד כדי להודיע שהוא צורבא מרבנן הוי קרא עליהון "תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות". רוצה לומר ששפכו אבני קודש היינו אותיות התורה בראש כל חוצות ולא כדרך דברי תורה שהוא בסתר [אסור סתם לשפוך חידושים ברחוב בלי שיש מי שיקבל אותם. עד כאן עוד לא מרבי זושא.].

והנה שמעתי בשם הרב בוצינא קדישא מורנו ורבנו הרב משולם זוסיא זכר צדיק לברכה מקהילת האניפאליע פירוש הפסוק "אל תתן לחית נפש תורך" רוצה לומר התורה שלך אל תתן ללומדים לחית נפש [כלומר, מפרש שדוד המלך מתפלל לה' שאל תתן את התורה שלך למי שרוצה לקבל ממנה פרנסה.].

הרבי ר' זושא אומר שכאשר ת"ח אמיתי מגיע לעיר אסור לו ללמד כדי שיראו שהוא ת"ח ויקלו עליו במסים או שיתנו לו פרנסה לפי כבודו. ידוע[לה] שרבי מענדל'ה מבאר היה מלמד רק אם היו משלמים לו (ודרש על כך את הפסוק "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך"), אבל אצלו התשלום היה סיבה מן השמים לכך שהוא צריך לדבר, לא בשביל הפרנסה (הסיבה היא האם, ועליה נאמר "שלח תשלח את האם גו'", לא לעשות מהסיבה עיקר). זו דרך העבודה שלימד ר' אשר פריינד (כמו ששמעתי מפיו) – לחיות עם סיבות. [שאלה: התשלום הוא סימן לכך שאנשים רוצים לשמוע, או שה' רוצה שיאמר את התורה הזאת?] גם וגם.

[איך רבי זושא מפרש את סוף הפסוק?] "חיית ענייך אל תשכח לנצח" רוצה לומר החיות ומזונות של ענייך, עניים שלך הם הלומדים, "אל תשכח לנצח" לזונם ולפרנסם, בלא התורה תתן להם פרנסתם. ודברי פי חכם חן [רואים מכאן שת"ח אמיתי לא צריך להתרגש מהיותו עני. אדרבה, עליו לשמוח שהוא "ענייך", העני שלך רבונו של עולם, וה' הטוב בודאי ידאג לפרנס אותו ודרכו גם תבוא פרנסה לכל עניי ישראל.].

השפעה מתוך הרגשת עניות נצחית

[נקרא עוד פסקה:] באופן אחר: "אל תתן לחית נפש תורך" דהנה אם ה' יתברך משפיע לאדם עצות בדרכי העבודה לא יגלה אותם לבני אדם קודם שיעשו לו פעולה [למשל, מישהו פה שומע איזה ווארט יפה, משהו נפלא, והוא ישר רוצה לרוץ להחיות בו מישהו אחר – היום קוראים לכך 'לחזק' מישהו. זו נטיה טובה, יש לו אהבת ישראל והוא רוצה ישר להעביר את מה שהוא שמע.]. וזה הפירוש "אל תתן לחית נפש תורך" רוצה לומר התורה שלך לא תתן תיכף לבני אדם כדי שיהיה להם חית נפש [מפרש לא לפי סדר המלים: אל תתן את התורה שלך ("תורך") לחיות את הנפש של מישהו אחר ("חית נפש"), כלומר, לפני שאתה לוקח ממנה משהו לעצמך.

הווארט שאומר כאן שייך למה שדברנו בפגישה עם הבחורים שחזרו מהודו ומודפס השבוע ב"ואביטה" – כדאי שכולם יקראו את הדברים – שבקירוב צריך גם שפלות וגם אהבת ישראל. יש החושבים שאפשר להסתפק באהבת ישראל, אבל חייבים גם לזכור את השפלות שלי, כמו שמסביר מיד:], כי "חית ענייך אל תשכח לנצח" רוצה לומר אל תשכח שאתה בעצמך עני וצריך אתה להחיות מקודם את נפשך [אל תשכח שגם אתה בעצמך עני ("חית ענייך"), וגם תמיד תישאר כזה ("לנצח"), ולא פחות מכך שצריך להחיות את נפשו של השני, אתה צריך להחיות את נפשך שלך.].

למה כל כך משמעותי שיפעל קודם אצלך? לכאורה יותר חשוב לעזור ליהודי אחר (הרי "חסיד שורפן")?! הנקודה היא שכדי שהדברים יפעלו באמת אצל השני, צריך שקודם כל יפעל אצל עצמך. יכול לקחת אפילו רגע אחד, לא חייב לקחת הרבה זמן, אבל ברגע שנקודה כלשהי יורדת לתוך הלב, הדברים שתאמר לחבר יהיו "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם". הנטיה להעביר מיד את מה ששמעתי היא חיובית לכשעצמה – ככה קורה אצל הצדיק, שכל דבר שהוא משיג הוא מעביר מיד ולא משאיר כלום לעצמו, הוא כמו צינור שמעביר ישר את מה שמקבל, אבל יחד עם זאת חייב להיות שהדבר יפעל קודם אצלו בפנימיות (והוא סוד החשמל – "חש" לפני ש"מל"). אחרת הדבור הוא סתמי ולא יפעל כלום.



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי התמימים. לא מוגה.

[ב] בכ"ח חשון ע"ח היה יום הולדתו ה‑73 של הרב, והפרק של שנת 74 הוא עד, כנהוג.

[ג] ש"א יב, ה.

[ד] ישעיה מג, י.

[ה] ראה בראשית רבה ח, ז; זהר חדש קכא, ג.

[ו] ישעיה ס, כא.

[ז] הבנה-עדות = 542 = ישראל ע"ה – "שמע ישראל וגו'". בה"פ, הבנה עדות = 2658. הערך הממוצע של 542 ו-2658 = 1600 = 40 ברבוע. ההפרש בין 542 ו 2658 = 2116 = 46 ברבוע.

[ח] שם מ, כו.

[ט] ראה סוד ה' ליראיו שער "שלשה דילוגים" (ע"פ לקוטי הגהות לתניא). וראה גם מגיד מראשית אחרית בביאורי ד"ה "הרכבת".

[י] ישעיה כו, ד. כל הפסוק, "בטחו בהוי' עד עד כי ביה הוי' צור עולמים" = ביאת המשיח כנודע.

[יא] בראשית יב, ט.

[יב] כתר שם טוב (הוצאת תשמ"ז), הוספות לאות ג.

[יג] ראה לב לדעת מאמר "וצדיק יסוד עולם" פ"ב.

[יד] דה"א כח, ט.

[טו] איכה ב, יט.

[טז] תניא פ"ג.

[יז] שם פכ"ו.

[יח] ראה רמח אותיות אות מב (נלמד בשיעור שבת בה"ב ע"ז).

[יט] שיעור אור לכ"ח חשון.

[כ] תהלים יט, טו.

[כא] פנים אל פנים עמ' רנז; ביאורי מאמרי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש עמ' קמט; הנרות הללו הערות לנר ששי הערות 15 ו-38.

[כב] תהלים ט, יז ("הגיון סלה"); שם יט, טו ("הגיון לבי"); שם צב, ד ("הגיון בכנור"); איכה ג, סב ("שפתי קמי והגיונם").

[כג] ראה מצודת דוד יהושע א, ח: "'והגית'. פעם תשמש לדיבור, כמו 'ולשוני תהגה' (תהלים לה, כח), ופעם תשמש למחשבה, כמו 'והגות לבי' (תהלים מט, ד)".

[כד] יהושע א, ח.

[כה] ראה שיעורים בסוד ה' כרך ב עמ' רעט הערה פה, וש"נ. ומבואר אצלנו במ"א – שיעורי "הרהור ודבור" (כ' אד"ר-ג' אד"ש ע"ו) שהגיון הוא סוד הממוצע בין המחשבה לדבור ולכן עולה לכאן ולכאן (וראה רד"ק ספר השרשים ערך הגה).

[כו] חגיגה יג, ב.

[כז] בראשית ל, כג.

[כח] מ"א ח, כז.

[כט] ילקו"ש שה"ש רמז תתקפג.

[ל] פסוק ט.

[לא] שמות טו, יח.

[לב] כמו שכותב רש"י על הפסוק: "חביב בית המקדש, שהעולם נברא ביד אחת, שנאמר אף ידי יסדה ארץ (ישעיה מח, יג.), ומקדש בשתי ידים, ואימתי יבנה בשתי ידים, בזמן שה' ימלוך לעולם ועד, לעתיד לבא שכל המלוכה שלו".

[לג] ראה קבלת פנים כ' חשון.

[לד] ש"ב כ, ג.

[לה] ראה דרך מצותיך קצו, ב. לב לדעת מאמר "פרק בעבודת ה'" ביאור ה (עמ' לג).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com