חיפוש בתוכן האתר

ר"ה תשע"ח - כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

ר"ה ע"ח – כפ"ח

ר"ה תשע"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ליל א' דר"ה אחרי ערבית:

א. מהקצר אל הרחב

נגנו "זכרנו לחיים וכו'" ועוד.

[הרב התחיל לדבר ולא שמעו, אז הגבאי הכריז שכבקשת הרב מי שלא מקשיב ומפריע (הילדים) שיצא, כדי שהאחרים ישמעו. הרב הקשיב בחיוך רחב ואמר: "העיקר להתקרב", וכולם הצטופפו לשמוע.]

"מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה"

נתחיל משהו מהמאמר הראשון בסה"מ תרע"א (שלומדים השנה) – "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה". הוא מסביר איך השופר מתחיל מהצד הצר ודווקא לכן מגיע אל הצד הרחב, ומביא מהזהר שכל תפלה צריכה להיות "מן המצר" – מתוך "עקו", מועקה ותחושת מיצר – ודווקא כך "ענני במרחב יה". זהו כל הענין של ראש השנה, עליו כתוב "כל שנה שהיא רשה בתחלתה מתעשרת בסופה". ידוע שהכוונה של "מתעשרת בסופה" היא לא בסוף השנה, אלא כבר מן התקיעות – כשהקול מגיע לצד הרחב של השופר.

רמזי קצר-רחב

הביטוי במאמרי החסידות הוא שיש לשופר צד אחד קצר וצד אחד רחב. הייתי חושב שההיפוך של קצר הוא ארוך (ושההיפוך של רחב הוא צר), אבל זו הלשון – קצר ורחב. קודם כל, נגיד כמה רמזים על שני הלשונות האלה:

כמה הגימטריא של קצר? [390] זהו מספר חשוב, כפולה של שם הוי' ב"ה – י-ה פעמים הוי'. מה הגימטריא של רחב? [210.] גם זו כפולה של י-ה? י-ה פעמים יד (דוד). אם כן, דבר ראשון יפה – גם המיצר-הקצר כאן הוא כפולת י-ה, "מן המצר קראתי יה", וגם המרחב הוא כפולת י-ה, "ענני במרחב יה". והוא סוד "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

ממילא יש כאן תופעה נוספת ומובהקת, שיש צמד-מכלול של מלים בו מלה אחת היא כפולה של 13 ומלה אחת כפולה של 7 – קצר עולה ל פעמים 13 ו-רחב עולה ל פעמים 7. הכלל הוא שהמלה שמתחלקת ב-13 היא הזכרית בצמד והמלה שמתחלקת ב-7 היא הנקבית. אם כן, רחב כאן היינו הנקבה – אנחנו בימים של הנסירה, של "ויבן הוי' אלהים את הצלע", וחז"ל אומרים שהוא בנה אותה כמין אוצר שרחב מלמטה כדי לקבל את הוולד. בשביל עולם חדש (הסימן של תשע"ח, תהא שנת עולם חדש), בשביל "היום הרת עולם", צריך שהנוקבא תהיה בבחינת רחב. הזכר, להיפך, צריך להיות קצר – קצר ולענין...

כאן התופעה מובהקת במיוחד, כי לא רק שהמלים מתחלקות ב-13 וב-7, אלא שהמחלק הוא אותו מספר, בשתי המלים ל (יהיה, התכללות שני שמות י-ה הנ"ל – "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה"). ל רומז גם ל-ל הקולות שהם עיקר החיוב בתקיעת שופר, ו-ל מול ל הוא סוד הלב היהודי – חבור הלב של הזכר והנקבה. נמצא שהיחס בין קצר לרחב הוא 13:7. ממוצע כל אות ב-קצר הוא 130, בגימטריא ע במילוי, עין (ה פעמים הוי', כידוע), וממוצע כל אות ב-רחב הוא 70, ע פשוט – יש כאן סוד של "עין בעין יראו". קצר-רחב עולה בגימטריא 600, כך שממוצע כל אות הוא 100 – רמז ל-100 קולות של ראש השנה (שהופכים להיות 100 ברכות הנמשכות על ידי הסכך של הסוכה בחג הסוכות, בסוד "בכסה ליום חגנו"). אם מתבוננים רק במלה קצר במילוי רואים ש-קוף צדיק עולה 390 (קצר) ובצירוף ריש כבר עולה 900, סוד הלב היהודי, ל פעמים ל.

מקצר לרחב – מלמעלה למטה ומלמטה למעלה

כתוב במאמר שיש שתי דרכים להסתכל על הצד הקצר והצד הרחב של השופר – מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. על פי נגלה החלק הקצר של השופר הוא למטה והחלק הרחב הוא למעלה – תוקעים מן המצר-הקצר למטה אל המרחב שלמעלה – אבל על פי קבלה השופר הוא דרך העברתו, כאשר החלק הרחב נמוך יותר והחלק הצר-הקצר הוא הגבוה.

"אלו ואלו דברי אלהים חיים" – יש בחינה של מן הקצר אל הרחב מלמעלה למטה ובחינה של מן הקצר אל הרחב מלמטה למעלה. מה זה אומר בפנימיות?

אם עולים מהקצר אל הרחב אזי הקצר הוא "קצר אפים" – זעיר אנפין, מוחין דקטנות שיש בהם צמצום ודין (וגם טעות, כמ"ש "בא לכלל כעס בא לכלל טעות", והוא על פי הנאמר, "קצר אפים יעשה אולת") – ועל ידי התקיעה עולים אל פרצוף אריך אנפין שבכתר, ל"ארך אפים". זה בעצם מה שכתוב שעל ידי תקיעת שופר הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים.

אם הקצר הוא למעלה צריך לומר שהוא סוד הצמצום, ובעיקר המשכת הקו – על הקו כתוב שהוא קצר. אחר כך הרחב הוא התהוות העולמות, החל מאדם קדמון – ההתרחבות של הקו אל כל העולמות, החל מהמחשבה הקדומה דא"ק בה "כולם נסקרים בסקירה אחת". דווקא בראש השנה על האדם להזכר ("זכרונות") איך הוא מופיע במחשבה הקדומה דא"ק, עם כל הרוחב-מרחב שלו, עם כל הרחבת הדעת שלו.

שנת "חבר טוב"

המלה שחוזרת כאן במאמר היא רחב, צירוף אותיות חבר. בכלל, דברנו על כך ששנת תשע"ח – בגימטריא רבי יהושע בן חנניה – היא שנה של "חבר טוב", שהוא ה"דרך טובה שידבק בה האדם" לדעת רבי יהושע בן חנניה. רבן יוחנן בן זכאי שאל את חמשת תלמידיו "איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם" וכל אחד אמר משהו אחר. במשנה הקודמת מצוין שרבן יוחנן בן זכאי אמר שאליעזר בן הורקנוס הוא הגדול בתלמידיו ולדעת אבא שאול בשמו דווקא את רבי אלעזר בן ערך הוא ציין כגדול תלמידיו (וסיוע לכך באמירת רבן יוחנן בן זכאי במשנה הבאה "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם"), אך פשוט שגדול הדור שהלכה כמותו היה דווקא רבי יהושע (שתלמידו – המשותף לו ולרבי אליעזר – רבי עקיבא, הוא עמוד התורה שבעל פה, אבל ביחס לרבי אליעזר רבי יהושע הוא הגדול, שהלכה כמותו, כממשיך של בית הלל). רואים מכאן שגדול התלמידים הוא לאו דווקא מי שהרבי אומר שהוא הכי גדול... כמה שוה בגימטריא "חבר טוב"? ברכה, זהו מקור הברכה, וגם זכר, זו סגולה לבן זכר (כמו שאמרנו שה-רחב הוא הנוקבא, רחם, מקור הברכה, האם המחזיק ומוליד את הבן-זכר).

צירופי רחב בחגי תשרי

חמשה מבין ששת הצירופים של אותיות רחב הם שרשים בלשון המקרא – רחב, חבר, חרב, בחר, ברח – ורק לצירוף הששי, רבח, אין משמעות כשרש (אלא אם כן עושין ממנו "מאמר", כמו "רב חסד" לדוגמה).

בכל אופן, אם רוצים לשייך את הצירופים של רחב לחגי תשרי, מה אפשר לומר? קודם כל, לראש השנה שייך ה'רחב' אליו מגיעים בתקיעת שופר, כנ"ל. לאיפה שייך שרש בחר? בעצם, יש בבחירה שתי משמעויות – יש את הבחירה שלנו בה' ויש את הבחירה של ה' בנו. מתי אנחנו בוחרים בה'? זו העבודה של ראש השנה – יום המלכת ה' הוא כמו יום בחירות, יום שהולכים לקלפי ובוחרים בה' (יש גם בחירה לאיפה נוסעים לראש השנה, יש כמה אפשרויות...). בראש השנה אנחנו בוחרים בה', בוחרים בתורה – שהיא "תורת חיים" – וה' כותב אותנו "לאלתר לחיים". דברנו לפני הסליחות על 'לאלתר תשובה', 'לאלתר גאולה' ו'לית אלתור פנוי מיניה' – כעת מוסיפים 'לאלתר חיים'. ה' מאלתר לנו חיים – וזה הכי טוב – לפי הבחירה שלנו בחיים.

מתי רואים את הבחירה של ה' בנו? בשמיני עצרת – כאשר אחרי שבעים הפרים של חג הסוכות, כנגד האומות, נשאר "פר אחד, איל אחד" כנגד עם ישראל בלבד. "נעוץ סופן בתחלתן" – הבחירה מתחילה בראש השנה ומסיימת בסוף חגי תשרי (היו צדיקים שבלילה הראשון של ר"ה גמרו את כל העבודה והגיעו כבר לשמיני עצרת ושמחת תורה).

לאיפה שייכת ה-חרב? ידוע אצלנו שבכל חג יש ר"ת אחרים לאותיות חג, ובסוכות הן חרב גאוה (ביטוי שקוראים בתורה בשמחת תורה, בפרשת "וזאת הברכה", "ואשר חרב גאותך") – חרב גאוה = גאוה ברבוע, שלמות הגאוה דקדושה.

ליום כיפור שייך צירוף ברח. העבודה של יום כיפור היא "ברח לך אל מקומך" – בורחים מהמקום הגשמי הנמוך להיות כמו מלאכים, לא אוכלים ולא שותים, לובשים לבן (יש כאן כאלה שכבר היום לובשים לבן, בורחים ללבן, ללובן העליון...).  ברח הוא גם הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, עולה לקצה העליון (פנימיות הכתר) ויורד לקצה התחתון (מלכות). בשנה, יום הכפורים, "אחת בשנה", הוא הבריח התיכון, ובפרט בחדש תשרי הוא הבריח התיכון המחבר את ימי היראה ("עבדו את ה' ביראה") עם ימי השמחה ("עבדו את ה' בשמחה").

מה עם העבודה של חבר, שהיא העבודה המיוחדת של השנה? כנראה שזו העבודה של עשרת ימי תשובה – עושים תשובה על פגיעות בחברים ומנסים לרכוש חברים טובים. כך גם אומרים ביום כיפור, שרוצים להסיר כל קנאה ותחרות וכו'. זו עבודה של "קנה לך חבר" (עשרת ימי תשובה = יהו פעמים חמלה, "קנה לך חבר" = ה פעמים חמלה – יחד, יהו-ה פעמים חמלה). מישהו אמר לי לפני כמה ימים חצי-בדיחה שקשורה לענין: ידוע אצלנו מאמר החכם ש"האשה הטובה היא החבר הטוב", משם מתחילה העבודה של "חבר טוב" – את זה הוא לא אמר, אבל זה מתאים לענין – ולחברות טובה עם האשה קוראים שלום בית. בהברה אשכנזית אומרים שלום בייס, אבל בהברה הספרדית – כמו שנהוג לדבר היום – אומרים שלום-בַּיִת, בַּיִת נשמע כמו buy it באנגלית. רוצה שלום בית? buy it!, תקנה אותו! תשקיע, תקנה לאשתך מתנות. ככה מקיימים "וקנה לך חבר" וזה שייך לעבודה של עשרת ימי תשובה – לקנות חבר טוב, ובכלל האתגר הוא להרחיב את חוג החברים.

משמעויות שרש קצר

דברנו על רחב, אבל מה עם קצר? רוב צירופי אותיות קצר אינם שרשים בעלי משמעות, ולכן במקום להתבונן בצירופים נתבונן ב'ענינים' שיש בשרש זה, כפי שכותב הרד"ק. ובכל זאת, נפתח עם צירוף שאינה בלשון הקדש – איך אומרים סוכר באידיש? צוקר (היום רגילים לכתוב סוכר, אבל פעם היו כותבים צוקר). בראש השנה אנחנו אוכלים דבש, אבל יש גם צוקר. כמה עולה צוקר-דבש? בדיוק שבת, תכלית ההמתקה. [תוספת שנאמרה למחרת:] יש עוד צירוף עם משמעות באידיש. איך אומרים קצר באידיש? קוּרץ. מענין מאד שהצירוף הכי קל של המלה קצר בעברית נותן אותה באידיש.

הרד"ק כותב שיש שלשה ענינים בשרש קצר. חוץ מהמובן הרגיל, ממנו אנחנו מתחילים כאן, יש גם קציר. מהו חג הקציר? שבועות – השופר של ראש השנה מתחיל (בצד הקצר שלו, "מן המצר") משבועות, מקול השופר של מתן תורה, זהו הצד הצר של השופר. סוכות הוא כבר חג האסיף – אז מגיעים אל המרחב, אל האיסוף הביתה, אל הרחבת הדעת כאשר "פת בסלו" (סל ר"ת סוכה לולב, המשכת המקיף בפנימי. סוכה לולב = הדס. "פת" רומזת ל"ולפתה שפתיו לא תתערב", לשון ערבה שעליה דומים לשפתים, כמבואר במ"א. אתרוג דומה ללב – "פת בסלו" ועוד לב = אתרוג). בכל אופן, יש בשרש קצר משמעות של קציר – צריך לדעת לקצור פירות, להגיע אל התכלית של דברים. יש כאן אנשים שמשקיעים – צריך לדעת גם לקצור. בתוכחה אחת הקללות היא לזרוע בלי לקצור. מה הקשר בין קציר לבין קצר במובן הפשוט? בפשט, כאשר קוצרים מקצרים את התבואה או את הפירות. כדי לקצור פירות צריך לדעת מתי לקצר, כמה ואיך בדיוק לקצר. זו גם בעיה שלנו – אנחנו מדברים באריכות וככה לא מגיעים לשום דבר, לא קוצרים פירות בסוף. אם רוצים לקצור את הפירות צריך לדעת לקצר.

יש עוד ענין בשרש קצר? על כנסת ישראל, שנמשלה לגפן, כתוב "תשלח קצירֶהָ עד ים ואל נהר יונקותיה" – קציריה היינו ענפיה. למה הענפים נקראים קצירים? בפשט כי הגזע עבה והענפים יותר קצרים-צרים ממנו. אם נפרש כך, אז מהקצר אל הרחב היינו לעלות מלמטה למעלה, מהתפשטות הענפים הקצרים-צרים אל הגזע הרחב.

בכל אופן, מי שמדייק – בעיקר המלבי"ם – מדגיש שקציריה היינו דווקא ענפים שיוצאים מהשרשים. זה מיד מזכיר לנו את מה שלמדנו הרבה פעמים על פסוק שנאמר במשיח, מבית דוד, "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה" – שההבדל בין "חטר" ל"נצר" הוא בין ענף שיוצא מהגזע ("חטר מגזע ישי") לבין ענף שלא רואים את מקורו בעץ והוא עולה משרשיו המכוסים בקרקע ("ונצר משרשיו יפרה"). זרובבל ביחס לבית דוד הוא "חטר מגזע ישי", יש לו יחוס ברור מהגזע, הוא גז'ע, ואילו "נצר משרשיו יפרה" מתאר את מלך המשיח שיחוסו לבית דוד אינו גלוי לעין. כאן הענף-הקציר הוא במשמעות של נצר – שניהם משער צר (בו פתחנו כאן) וראשי התיבות קצר-נצר הם קן, בסוד "היכל קן צפור" בו שוהה המשיח (קן צפור נוטריקון קצר-נצר).

היום משתמשים בשרש קצר גם כדי לציין קצר – קצר חשמלי או קצר בתקשורת, קצר בין חברים. העבודה בעשרת ימי תשובה היא לתקן את הקצרים בין החברים, שכולם יהיו חברים טובים, מחוברים אחד לשני באהבה שאינה תלויה בדבר, כאהבת דוד ויהונתן, וכמה שאפשר להרחיב את חוג החברים.

כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה!

 

יום א' דר"ה (בין תשליך לערבית):

שרו "הוי' מלך.... אבדו גוים מארצו"

בהתחלה יש הבדלה ורוצים שיאבדו הגוים מהארץ, אבל אחר כך יש את ההמתקה – "המהפכה הרביעית" – ורוצים שכולם יבואו לכאן.

אם פעם יהיה מנין שלנו, יש כל מיני פיוטים שצריך שהחזנים ידעו. נלמד את "וכל מאמינים" כמו ששרו אצל הרבי המהר"ש. [נגנו באריכות את כל הפיוט.]

"הקצר בזעם ומאריך אף. וכל מאמינים שהוא קשה לכעוס"

יש כאן בפיוט משהו ששייך לנושא עליו דברנו אתמול – קצר ורחב. אמרנו שבדרך כלל הייתי חושב שההיפוך של קצר הוא ארוך, וכאן בפיוט יש דוגמה לכך – "הקצר בזעם ומאריך אף". יש כאן שני מושגים נרדפים לכעס – זעם ואף – אבל באחד כתוב "הקצר" ובשני "ומאריך". לכאורה הביטוי "הקצר בזעם" מתבסס על הלשון של חז"ל "וכמה זעמו? רגע" – כתוב "חסד אל כל היום" וכתוב "אל זֹעם בכל יום", יש רגע אחד קצר של זעם (וכאשר יש צורך מיוחד לשמור עלינו ה' לא כועס גם את אותו רגע, כמו שכתוב על הזמן של בלעם) – ולעומתו "ומאריך אף" מתבסס על הלשון החוזרת תמיד "ארך אפים" וכו'. היה אפשר לכתוב גם שה' קצר באף, שהרי הפסוק אומר "כי רגע באפו [חיים ברצונו]", אבל בכל זאת רצו להדגיש כאן את אריכות האף (אין ביטוי שה' מאריך זעם) ואת ה'קצר' שייכו לזעם (אם נשים את הארוך לפני הקצר, אז אף-זעם ר"ת אז, "כי אז אהפך וגו'", ואף-זעם 'מצלצל' אף-פעם, ר"ת אף – שה' לא יכעס עלינו אף פעם!).

מה הפירוש הפשוט שה' "מאריך אף"? שהוא דוחה את הכעס שלו – יש לו סבלנות. ה' מאריך אף כדי לתת לאדם הזדמנות לחזור בתשובה. אבל יש בכך דבר נוסף – יש כלל גדול "כיון דאידחי אידחי", מכיון שה' דוחה את הכעס שלו כנראה בסופו של דבר הכעס של ה' גם נדחה לגמרי, הוא פוחת והולך עד שהוא מתבטל. כתוב בהמשך "וכל מאמינים" שה' הוא "קשה לכעוס" – ואנחנו אומרים לה' שאם קשה לך אז לא צריך, אנחנו מוותרים לך. בשביל שכך יקרה אנחנו בעצמנו צריכים להיות בבחינה הזו – "קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך", צריך לאמץ את המדות של ה'. אם אנחנו נהיה "הקצר בזעם ומאריך אף" ו"קשה לכעוס" אז ה' יוותר לנו ויעקור את מדת הכעס מלבנו, ואנחנו נוותר לו...

קודם יש את החרוז שהוא הכוונה הידועה שלנו לתפוח בדבש – "הפותח שער לדופקים בתשובה". מי שלא זכר לכוון אתמול בלילה יכול עוד לעשות השלמה היום בלילה.

הכל יוצא מה"קצר"

אתמול דברנו בעיקר על המעבר בתקיעות מצדו הקצר של השופר לצדו הרחב, אך בראש השנה יש בתקיעות גם את האורך – מאריכים בתקיעה כנגד התרועה שבאמצע, וכשיש שברים-תרועה צריכים להאריך עוד יותר (ודאי שמתם לב שמקפידים בכך בבית הכנסת כאן). מהפה הקצר של השופר יוצאת תקיעה ארוכה. אם יש רוחב ואורך, איזה עוד ממד צריך לחפש? [עומק.] איפה העומק בראש השנה? ["שיר המעלות ממעמקים".] בכל עשרת ימי תשובה אנחנו מתקנים את עשרת העומקים שמנויים בספר יצירה. עוד רגע נראה עוד משהו שקשור ל"עמק".

איפה נמצא העומק בספירות? [דעת.] בכלל, איפה נמצא הקצר בספירות? דברנו על קצר אפים בז"א, אבל איפה עוד יש משהו קצר? [אותיות קצרות בחכמה.] נכון, לזה התכוונתי. כתוב שהבינה היא רחובות הנהר – הרוחב שדברנו עליו שייך לבינה – אך בחכמה עדיין יש אותיות קצרות (אם כן, ה"קצר" וה"רחב" הם חכמה ובינה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – מה"רשה בתחלתה" מגיעים ישר ל"מתעשרת בסופה" – הזכר והנקבה, כפי שהוסבר אמש ביחס לקצר ורחב). גם האורך שייך לבינה – הנהר הוא גם רחב וגם מתפשט לאורך. באמת יש בנהר גם עומק, "נהרא מכיפיה מבריך", אבל כתוב שהעומק שייך לדעת. כמו שמוסבר היטב בשער היחוד של אדמו"ר האמצעי, ועוד יותר בביאורי רבי הלל עליו, התכלית היא להגיע דרך העמקת הדעת אל ה"מעמיק" שבכתר – אל כח המשכיל שבכתר.

בכל אופן, הכל מתחיל מהאותיות הקצרות של החכמה ומתפשט משם. גם האורך והרוחב שבבינה וגם העומק שבדעת מקורם בנקודה הקצרה של החכמה. על הבינה והדעת כתוב "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת" (וכידוע, בינה-דעת עולה ישראל), אבל כל ההתרחבות הזו מתחילה מנקודת החכמה, עליה כתוב שם במשנה "אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה" (חכמה-יראה משלימים לטוב ברבוע, "[בראשית, בחכמה] ברא אלהים") – החכמה היא נקודת הבטול הפנימי, הצמצום ה'קצר' של יראת ה', וממנה הכל מתחיל (נמצא שיש: חכמה-קצר בינה-רחב דעת-עמוק = 1430 = הכל פעמים הוי' וכו').

ב. עמק יהושפט

"עמק יהושפט"

אמרנו שנראה עוד "עמק" שגם קשור לראש השנה, יום של משפט – "עמק יהושפט". בתרי עשר, בספר יואל ד, כתוב: "וְקִבַּצְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהוֹרַדְתִּים אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם עַל עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ" (זהו פסוק ב בפרק, ובהמשך שם, פסוק יב, כתוב שוב: "יֵעוֹרוּ וְיַעֲלוּ הַגּוֹיִם אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט כִּי שָׁם אֵשֵׁב לִשְׁפֹּט אֶת כָּל הַגּוֹיִם מִסָּבִיב").

מהו עמק יהושפט? התרגום מתרגם "מישר פלוג דינא" – מקום של דין ומשפט – וכך גם מפרש רש"י "'אל עמק יהושפט'. ארד עמם בעומק הדין, יהושפט משפטי יה". לפי התרגום ורש"י אין קשר בין "עמק יהושפט" למלך יהודה יהושפט. אכן, האבן עזרא מפרש "ועמק יהושפט היא עמק ברכה כי יהושפט קרא שמו כן"[ב] – הוא גם קושר את העמק למלך יהושפט וגם אומר שיש לו שם נוסף, במקום אחר בתנ"ך, "עמק ברכה". הרד"ק כותב בפירוש שקיבוץ כל הגוים אל העמק היינו מלחמת גוג ומגוג, ומסביר על שם העמק "וזה העמק היה למלך יהושפט [הרי כל הארץ שייכת למלך, לכן הוא מסביר מדוע נקרא כך במיוחד:] אולי בנה שם או עשה שם מעשה ונקרא על שמו". ההסבר השני שלו הוא כמו רש"י ות"י – "או נקרא עמק יהושפט על שם המשפט, כמו שאמר 'ונשפטתי עמם שם', וכן ת"י 'מישר פלוג דינא'".

איפה בכלל נמצא "עמק יהושפט"? זהו המקום שהמנהג שלנו – שלנו דייקא – שהחתנים טובלים בו, עמק קדרון, איפה שנמצא יד אבשלום, העמק של "מי השִלֹח ההֹלכים לאט". זהו עמק חשוב מאד, שלפי הקבלה יש לו עוד שמות – "עמק שוה" ו"עמק המלך". אולי כדאי להקים שם ישיבה ללימוד תורת הנגלה (משפט) והנסתר (מה ש"משפט רחמי") לעומק.

בהמשך הפרק יש לו עוד שם: "הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ כִּי קָרוֹב יוֹם הוי' בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ". מה פירוש "עמק החרוץ"? התרגום מתרגם אותו דבר – "מישר פלוג דינא". רש"י מסביר "ששם חרוץ שהמשפט אמת, וכן תרגם יונתן מישר פלוג דינא". כולם כאן בחורים חרוצים, אני מקוה, ורואים כאן שחרוץ אין פירושו (רק) מי שעושה הרבה דברים, אלא מי שעושה דברים באופן אמתי, שאצלו "חרוץ שהמשפט אמת". הרד"ק, כדרכו, קודם כל מביא את הפירוש המיוחד שלו ואחר כך מביא את הפירוש בדרך שאר המפרשים: "'בעמק החרוץ' – קורא אותו חרוץ כי שם יהיו הגוים חרוצים וחתוכים, או כי שם יחרוץ ויחתוך משפטם כמו שקרא אותו עמק יהושפט, וכן ת"י עמק החרוץ פלוג דינא כמו שתרגם עמק יהושפט". הוא מסביר ש"חרוץ" לשון חתוך וחרוץ – לפי הפירוש הראשון הגוים יהיו חתוכים וחרוצים ולפי הפירוש השני המשפט יהיה חרוץ וחתוך.

מבנה שמות העמק

אם כן, יש לנו סך הכל חמשה שמות של העמק הזה – חמשה עמקים (שכנראה לכל אחד יש שני קצוות, כמו בסוד עשרת העומקים של ספר יצירה שמתקנים בעשרת ימי תשובה – כל שני עומקים הם שני קצוות של ממד אחד). כאן בפרק מוזכרים השמות "עמק יהושפט" ו"עמק חרוץ" והאבן עזרא מביא שהעמק נקרא "עמק ברכה". לפי מה מתאים לסדר אותם? נראה הכי מתאים חג"ת – "עמק ברכה" שייך לחסד כמובן ("והיה ברכה" של אברהם אבינו); "עמק חרוץ" שייך לגבורה – ודאי אם הפירוש הוא שהגוים חרוצים וחתוכים, אבל גם תחושת ה"חרוץ שהמשפט אמת" שייך לדין ולגבורה; "עמק יהושפט" בתפארת, כמו שכתוב ב"פתח אליהו" ש"משפט רחמי" (היינו גילוי הממד הפנימי, הנסתר, של המשפט, כנ"ל).

לפי זה? מה הם "עמק שוה" ו"עמק המלך"? יסוד ומלכות. פשוט ש"עמק המלך" הוא מלכות, ו"עמק שוה" שייך ליסוד – עבודת ההשתוות של הבעל שם טוב שייכת לתיקון הברית. אצל מי שבהשתוות הכל רגוע, אין רתיחה. דרך אגב, מי היה היום רגוע בבית כנסת? אני הייתי הכי רגוע, בזכותכם. בדרך לבית כנסת הייתי מתוח, חששתי אולי יהיה 'אקשן', חיכוכים בין החבר'ה שלנו למתפללים – אבל ברגע שנכנסתי וראיתי אתכם נהייתי הכי רגוע, יותר רגוע מתמיד... בכל אופן, עוד צריך להסביר את הקשר בין תיקון הברית ל"עמק שוה".

[השלמה אחרי ערבית:] אמרנו שב"עמק יהושפט" מתחוללת מלחמת גוג ומגוג. לפי הקבלה קורים שם עוד שני דברים חשובים – משם מתחילה תחית המתים ושם גם יום הדין הגדול (מיד אחרי תחית המתים). איך נקביל את שלשת הדברים האלה? אפשר כנגד חג"ת – המשפט לעמים, מלחמת גוג ומגוג ב"עמק יהושפט", שייך לתפארת (היינו לחיצוניות מדת התפארת, משפט-צדק, ללא הגילוי של "משפט רחמי". בחיצוניות, משפט התפארת נוטה לדין); יום הדין הגדול נשמע כמו "עמק חרוץ", דין חרוץ שהוא אמת, תכלית מדת הדין; ותחית המתים (הקודמת ליום הדין הגדול) שייכת ל"עמק ברכה" ("טל ברכה" היינו "טל תחיה", "הקיצו וגו' כי טל אורֹת טלך וגו'") שבחסד (הקשר בין "הקיצו ורננו שכני עפר" לאברהם אבינו, "ואנכי עפר ואפר". "טל ילדותך" נאמר על אברהם אבינו).

פרצוף המלכים הכשרים

נוסיף עוד משהו לגבי המלך יהושפט: הוא אחד ממלכי יהודה הכשרים – אין כל כך הרבה כאלה... יש את דוד ושלמה – גם שלמה בסוף ימיו "נשיו הטו את לבבו", אבל בכללות הוא נחשב כהמשך אחד של המצב הטוב בימי דוד ובתפלות שלנו אנו מזכירים אותו יחד עם דוד אביו לזכות (וכמו שחז"ל אמרו לגבי דוד שכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה כך אמרו לגבי שלמה) – ואחר כך יש את אסא (אביו של יהושפט), את יהושפט, את חזקיהו ואת יאשיהו. דבר חשוב ומיוחד שכתוב ביהושפט הוא "ויגבה לבו בדרכי הוי'" – הוא הלך בגאון בדרך ה' והשתדל מאד לתקן את המדינה. יהושפט שייך לתפארת, ל"משפט רחמי", והמלכים הכשרים שאחריו, חזקיהו ויאשיהו, הם כמו נצח והוד ביחס אליו (חזקיהו לשון חוזק בחינת נצח – הוא נצח את סנחריב שבא להחריב את ירושלים בבטחון סביל, הלך לישון כו', הוד שבנצח – אך ביאשיהו התקיים "הודי נהפך עלי למשחית" ועליו קונן ירמיהו "רוח אפינו משיח הוי' נלכד בשחיתותם").

[השלמה משיעור רעוא דרעוין:] צריך להסביר את התמונה הרחבה יותר. אמרנו שיהושפט שייך לתפארת, בסוד "משפט רחמי", ואחריו חזקיהו ויאשיהו הם בנצח ובהוד. לפני יהושפט יש את אבא שלו, אסא, ולפניו את שלמה המלך. נשים את שלמה בחסד – הימים שלו הם ימי השפע והשלוה של עם ישראל – ואחריו את אסא בגבורה ("ויתר כל דברי אסא וכל גבורתו וגו'". הוא המלך הראשון שנאמר בו "גבורתו", "בתר רישא גופא אזיל"). את דוד המלך, שהוא השרש שכולל את כל מלכי בית דוד, נשים בספירת הדעת – "מפתחא דכליל שית". השם דוד רומז לדעת ודעת, "אל דעות הוי'", דעת עליון ודעת תחתון (דעת ודעת רומז ל"בידך עתֹתי", ב-יד, כח עתים של ספר קהלת, דוד לטובה ודוד כו'). הוא מצוה את שלמה בנו "דע את אלהי אביך ועבדהו וגו'". דוד המלך הוא השרש של יראת ה' – שנדבר עליה בהמשך רבות – הרגישות שיש בדעת שלא לעבור על רצון ה', וכמו שנאמר במלך המשיח, משיח בן דוד, "רוח דעת ויראת הוי'". מי יש לפני דוד המלך? הרבי מסביר שיש שלשה סוגים של מלכות בעם ישראל – מלכות משה רבינו, מלכות יהושע בן נון ומלכות דוד המלך (משה-יהושע-דוד ר"ת מיד) – ויש לכוון אותם כנגד שלשת המוחין: משה רבינו, "כי מן המים משיתהו", הוא ודאי חכמה. יהושע בן נון שייך לנון שערי בינה. "ודבר הוי' אל משה פנים אל פנים... ומשרתו יהושע בן נון לא ימיש מתוך האהל" – משה ויהושע הם אבי הטיפוס של החכם והתלמיד חכם, חכמה ובינה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". ודוד הוא הדעת, "גם בלא דעת נפש [בחינת דוד] לא טוב [נפש באתב"ש]". הדעת היא נשמת התפארת, דוד נשמת יהושפט – דוד יהושפט = משיח בן דוד (סוד המלכות של פרצוף המלכים הכשרים כמו שתכף נבאר). נשאר להשלים את הפרצוף למטה – ביסוד נשים את זרֻבבל, שחז"ל דורשים שהוא זרע דוד שנזרע בבבל, שייך לספירת היסוד. זרבבל בגימטריא אמר, "יום ליום יביע אמר", ר"ת אור-מים-רקיע, המשכת הזרעא חייא וקיימא מיסוד למלכות. המלכות שייכת למלך האחרון – מלך המשיח. את ה', הוי' אלהי ישראל – שעל מלכותו נאמר "אני ראשון ואני אחרון", הוא המלך הראשון והמלך שישאר אחרון ("והיה הוי' למלך על כל הארץ וגו'", "הוי' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה") – נשים בכתר פרצוף המלכים.

ג. שבע מדרגות בעלה ועלול (סה"מ תרע"א)

שבע מדרגות בעלה ועלול בעולם האצילות

נגיד עוד משהו מתוך המאמר בסה"מ תרע"א: הרבי מדבר במאמר על עלה ועלול, שכל עלול בטל בעילתו, ומונה שבע מדרגות: התענוג, כח המשכיל (ה"מעמיק" שהזכרנו קודם), שכל, מדות, מחשבה, דבור ומעשה. חמש המדרגות שכל-מדות-מחשבה-דבור-מעשה מופיעות כבר בתניא, ועיקר החידוש כאן הוא התוספת של המדרגות העליונות, התענוג ובעיקר כח המשכיל.

אפשר להסביר את כל המדרגות הללו בעולם האצילות: התענוג הוא הכתר (פנימיות הכתר, עתיק יומין) וכח המשכיל הוא החכמה שבכתר (מוחא סתימאה, החכמה שבחיצוניות הכתר, אריך אנפין). יצאנו כעת מהיום הראשון של ראש השנה, בו מתקנים את הכתר של המלכות – "עמק ראשית". שני הימים של ראש השנה הם תיקון "עמק ראשית" – הראשון הוא ה"ראשית" שבכתר והשני ה"ראשית" שבחכמה. אך בתוך הכתר גופא הם פנימיות הכתר, תענוג, והחכמה שבחיצוניות הכתר, כח המשכיל שבנפש. אחר כך, השכל והמדות הם המוחין (חב"ד) והמדות (ז"א) דאצילות, ומחשבה-דבור-מעשה הם כנגד המלכות, שרש הלבושים, בה יש פרצוף לאה (מחשבה) ופרצוף רחל (דבור).

שבע המדרגות בכל סדר השתלשלות

אבל, מי שלומד חסידות יכול לשאול – בדרך כלל מסבירים שמחשבה-דבור-מעשה, שלשת הלבושים של הנפש, הם כנגד שלשת העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה. לכן אפשר להסביר כאן את הכל הרבה יותר רחב (בבחינת מן המצר אל המרחב, עיקר העבודה של ראש השנה שמצות היום בשופר), בכל סדר השתלשלות:

התענוג הוא המרחב העצמי, אור אין סוף שלפני הצמצום (שהתפשטותו עד אין סוף, סוד מחשבת "אנא אמלוך" שלפני הצמצום, היינו מלכות דאין סוף, כמבואר בדא"ח). המעמיק, כח המשכיל, הוא – כמו שהסברנו בסוד ה"קצר" – הוא הקו הקצר, האותיות הקצרות שהן שרש הכל (היינו סוד צמצום הקו, צמצום לשון ריכוז שלאחר הצמצום הראשון, צמצום לשון סילוק, שגם בו נשאר רשימו של אותיות, בחינת אותיות קצרות. והנה, הצמצום הראשון בא לאחר השיעור באור אין סוף, מה  ש"שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", סוד עולם המלבוש, ומבואר בדא"ח שהשערה זו היא בסוד מוחא סתימאה, כח המשכיל, שלפני הצמצום. נמצא שיש שלש דרגות של כח המשכיל בכללות כל העולמות, שהם גופא כנגד אברהם-יצחק-יעקב, חג"ת, של הגבורה דכללות, וכמו שיתבאר. וכן הוא בסוד עצמות-העלם-גלוי-התפשטות-השערה-א"ק-אצילות-בריאה-יצירה-עשיה שהשערה כנגד גבורה דכללות וכוללת את שלש הדרגות הנ"ל בסוד "אדם אמצעי", כמבואר אצלנו באריכות במקום אחר). אחר כך השכל הוא אדם קדמון, ובפרט המחשבה הקדומה דא"ק בה נמצאים כל העולמות העתידים (ומשם הם נמשכים בסוד "קורא הדורות מראש"). עיקר החידוש הוא שהמדות הן עולם האצילות כולו – יש בעולם האצילות שכל ומדות, אבל כללות עולם האצילות הוא עולם התיקון שעומד במקום עולם התהו שנשבר, הוא התיקון לשבעת המלכים הקדמונים שהם כנגד המדות. לכן, אמר הרבי המהר"ש שספר המוסר שלו הוא עץ חיים – הספר שמתאר את המדות השבורות ותיקונן. כל עולם האצילות ענינו תיקון המדות. אחר כך בריאה-יצירה-עשיה הם כנגד שלשת העולמות התחתונים בי"ע.

אדמו"ר האמצעי אמר שבכל יום צריך להתבונן לפני התפלה בכל סדר השתלשלות, מאור אין סוף שלפני הצמצום ועד לעולם העשיה. כדי שההתבוננות הזו תשאר טריה ורעננה אנחנו אומרים שצריך כל פעם לתת לה מבנה אחר או הקבלה אחרת. עם מה שאמרנו כעת אפשר ללכת מחר לתפלה...

שבע המדרגות כנגד שבע מדות הלב

[השלמה משיעור רעוא-דרעוין:] כמובן, אם יש שבע מדרגות אפשר להקביל אותן בפשטות לשבע המדות – התענוג, אור אין סוף, הוא ההתפשטות של החסד. עיקר מוסר-ההשכל שנלמד מזה הוא שכדי להרגיש טוב, להרגיש תענוג, צריכים לחזור לאור אין סוף שלפני הצמצום... אחרי הצמצום האדם כבר נמצא במיצר, ב"קצר" (החל מההכנה לצמצום שלפני הצמצום בפועל, מה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל כנ"ל), ולא מרגיש טוב – צריך לצאת מהמיצר אל המרחב, להגיע למרחב העצמי, כדי להרגיש טוב. אחר כך הקו המצומצם (עם שתי הדרגות שמעליו כנ"ל) שייך לגבורה, כפשוט. אדם קדמון שייך לתפארת, מדתו של יעקב אבינו, עליו כתוב "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". המדרגות הבאות – מדות-מחשבה-דבור-מעשה, שהקבלנו לאצילות-בריאה-יצירה-עשיה – הן כנגד נהי"ם, כמו שכתוב בכמה מבנים אצלנו שאבי"ע מכוונים כנגד הנהי"ם. החידוש העיקרי כאן היה ביחס לעולם האצילות, שהוא בעיקר המדות של עולם התיקון, וכאן הוא מכוון כנגד ספירת הנצח – המדות הנצחיות של עולם התיקון (ביחס למדות הארעיות של עולם התהו שנשבר). החכמה שבראש קו ימין מתפשטת עד הנצח, סוף קו ימין, לתקן את מציאות העולם, "כלם בחכמה עשית", "כלם בחכמה אתברירו", דהיינו תיקון המדות. "בינה עד הוד אתפשטת", סוד המחשבה ("אם הבנים שמחה", מחשבה אותיות בשמחה, "טראכט גוט וועט זיין גוט" בהוד כנודע). ספירת היסוד, האות-ברית-קדש, היא כח התקשורת (כידוע בפרצוף המכללה התורנית), דבור (כח התִקשורת-הִתקשרות שבדבור היינו הקול שבדבור, דבור ב"אבר חי"). "המעשה הוא העיקר" במלכות, סוד ה"תכלית" כנודע.

התפללו ערבית.

 


בע"ה

שבת שובה, ג תשרי ע"ח – כפ"ח

"יראת הוי'"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[ג]

שיעור נשים ליל שבת שובה (אחרי הדל"נ):

א. מרכבת תשר"ת

כתוב שהסדר של תשר"ת הוא מרכבה. מרכבה היא אברהם-יצחק-יעקב-דוד.

בתקיעה אנחנו מתעצמים עם מדת החסד, מדתו של אברהם אבינו.

בשברים אנחנו מתעצמים עם עמוד התפלה, העמוד של יצחק אבינו. במחזור מדגישים את הכוונה – בתפלה שאומרים כל שבת, אבל דווקא במחזור מופיעה ההדגשה, מיד אחרי "המלך" – של יצחק-רבקה "בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש, ובקרב קדושים תתהלל". יצחק-רבקה בגימטריא תפלה – יצחק הוא נשמה דנוקבא, מצד הגבורה, השייך בפרט לאשתו, ודווקא ביחד הם עמוד התפלה, כמו שכתוב "ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו". שברים רומזים למדה העיקרית שנדרשת בתפלה – לב נשבר. שברים הם גם לשון שׂבר – "עיני כל אליך ישׂברו" – במשמעות של תקוה טובה. צריך להתפלל מתוך לב נשבר ותקוה טובה ובטחון שה' יענה לתפלה.

בכל הדברים כאן הכוונה לא רק אליהם עצמם, אלא גם לחינוך אליהם – חינוך למדת החסד, חינוך לתפלה. לכן רצינו לפתוח בכך דווקא בשיעור לנשים-אמהות, שבהן תלוי עיקר החינוך בבית כמו שאומר הרבי.

התרועה רומזת לעמוד התורה, מדתו של יעקב אבינו. אחד מפסוקי התרועה הוא "הריעו להוי' כל הארץ", והאריז"ל אומר שבכל פעם שאומרים אותו יש לכוון ש"הריעו להוי' כל הארץ" ר"ת הלכה – תרועה רומזת ללימוד ההלכה, ולימוד הלכה למעשה שייך במיוחד לנשים. בלימוד הלכה למעשה נכלל גם לימוד החסידות, אותו לומדים לצורך קיום בפועל של מצוות אהבת ה', יראת ה' וכו' – שבהן מצוות הנשים וגם עליהן ללמוד אותן.

תרועה גם כוללת אותיות תורהתורה-ע, רמז ל-ע פנים לתורה (לכן גם יש הרבה טרומיטין בתורה, לחלק את התורה לכל הפנים שבה).

תרועה היא גם לשון בכיה – מוסבר אצלנו שהשברים הם אנחה, שכתוב ששוברת כל גופו של אדם, החל משבירת הלב, ואילו התרועה היא לשון בכיה. יש הרבה סיפורים שזוכים לתורה על ידי בכיה – לפעמים בכיה שאדם בוכה על עצמו, והרבה פעמים בכיה של אשה על בעלה או של אמא על בניה, שיזכו לגדול בתורה. התרועה רומזת לחינוך לתורה, עד ש"שלי ושלכם שלה הוא". יש בתרועה גם משמעות של שמחה – כמו התרועה בהמלכת מלך – כאשר לימוד התורה הוא בעונג ובשמחה. תרועה היא לשון ריעות – אמרנו שהשנה היא שנה של "חבר טוב", שנה שכל אחת צריכה למצוא חברה טובה, ומי שכבר יש לה חברה שתמצא עוד חברה, תהא שנת עוד חבר. בכל אופן, התורה נקנית מתוך ריעות – בהרבה חברותות טובות.

התקיעה שבסוף שייכת לדוד המלך – זו תקיעה של תיקון המלכות. בתיקון המלכות חוזרים לחסד הראשון (כמו התקיעה הראשונה, של אברהם אבינו) – תכלית המלכות היא המשכת "חסדי דוד הנאמנים". גם כינון המלכות, בו עסוקים בימים האלה, הוא בחסד – "והוכן בחסד כסא" – כפי שאמר אדמו"ר הזקן לפני הסתלקותו שהגאולה תבוא דווקא על ידי חסד כפשוטו.

בכך השלמנו את הכוונה הראשונה, שרצינו להדגיש את הקשר שלה לנשים ולחינוך שלהן בבית.

ב. "יראת הוי'" בתנ"ך

"אשה יראת הוי'"

גם הפרק השני שייך לאשה. נכנסנו לשבת ועוד מעט נגיד "אשת חיל" – הפרק האחרון בספר משלי. הפסוק הכי חשוב ב"אשת חיל", השיא, הוא לא הפסוק האחרון אלא פסוק אחד לפניו – "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל". העיקר והתכלית הוא "אשה יראת הוי'", עד שמוסבר שהיא גם הופכת את ההתחלה – יש "שקר החן והבל היפי", אבל "אשה יראת הוי'" גם הופכת את "שקר החן" לחן של אמת ואת "הבל היפי" ליפי של ממש. העיקר הוא להפוך את החן והיפי השקריים לאמתיים וזה נעשה על ידי "אשה יראת הוי'".

נאמר גימטריא: המלה יראת – ר"ת "[פתחי לי] אחתי רעיתי יונתי תמתי", כל העליות של האשה בשיר השירים – היא בגימטריא תורה, מספר חשוב מאד, כפולה של 13, 47 (בטול) פעמים 13 (אהבה). שם הוי' גם הוא פעמיים יג, כך ש"יראת הוי'" עולה 637, מט (ז ברבוע) פעמים יג. יש בפסוק שתי מלים שליליות, שקר-הבל, שעולות גם הן יחד 637! ממש פנינה של גימטריא שהפסוק אומר בעצמו. יש שקר-הבל וכנגדן "יראת הוי'" – כמו משיח לעומת נחש וכו'.

כב פעמים "יראת הוי'" בתנ"ך

"יראת הוי'" הוא ביטוי חשוב ומרכזי בתורה, הייתי חושב שהוא יופיע מאות פעמים בתנ"ך, אך כשפותחים ובודקים רואים שממש לא כך. הוא לא ביטוי נדיר, של פעמים בודדות, אך הוא גם לא רווח מאד – הוא מופיע בסך הכל 22 פעמים.

בכל חמשה חומשי תורה כלל לא מופיע הביטוי "יראת הוי'" – יש כמובן מושגים של יראה, כמו "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", אבל הביטוי "יראת הוי'" עצמו לא מופיע. 22 הפעמים מתחלקות כך: 3 בספר ישעיהו (שהן הפעמים היחידות בנביאים – אין בספרי הנביאים הראשונים, וגם לא אחר כך), 3 בספרים תהלים, 15 בספר משלי – שהמשל החוזר בכולו הוא האשה הטובה, שהיא "אשה יראת הוי'", מול האשה הרעה – ובסיום עוד פעם אחת בדברי הימים.

אם יש 22 פעמים "יראת הוי'" בתנ"ך צריך לומר שהן מקבילות ל-כב אותיות התורה. מה ההוכחה לכך? הפעם האחרונה בספר משלי היא ב"אשת חיל", הפרק האחרון – בפסוק בו פתחנו – והיא הפעם ה-21 בכל התנ"ך. הפרק האחרון בספר משלי, "אשת חיל", מסודר לפי אלף-בית, ובאיזה פסוק מופיעה בו "יראת הוי'"? בפסוק של ה-ש, "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל". גם בתוך כל כב ההופעות זו ההופעה שצריכה להיות כנגד ה-ש, האות ה-21! זו הוכחה מספיקה בשביל לסדר את כל ההופעות כנגד האלף-בית. לא נעשה זאת כעת, אבל צריך להסביר, ורואים שבכמה וכמה הופעות של הביטוי "יראת הוי'" יש בפסוק רמז גלוי לאות אליו מקבילה "יראת הוי'" שבו.

כב פסוקי "יראת הוי'"

נקביל את פסוקי "יראת הוי"' (בלי הסבר):

  א       "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ הוי' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת הוי'"[ד]

  ב       "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת הוי' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ"[ה]

ג        "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת הוי' הִיא אוֹצָרוֹ"[ו]

ד       "יִרְאַת הוי' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי הוי' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו"[ז]

ה      "לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת הוי' אֲלַמֶּדְכֶם"[ח]

ו       "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת הוי' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד"[ט]

ז       "יִרְאַת הוי' רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ"[י]

ח      "תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת הוי' לֹא בָחָרוּ"[יא]

ט      "אָז תָּבִין יִרְאַת הוי' וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא"[יב]

י       "יִרְאַת הוי' שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי"[יג]

כ      "תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת הוי' וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה"[יד]

ל      "יִרְאַת הוי' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה"[טו]

מ      "בְּיִרְאַת הוי' מִבְטַח עֹז וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה"[טז]

נ       "יִרְאַת הוי' מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת"[יז]

ס      "טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת הוי' מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בּוֹ"[יח]

ע      "יִרְאַת הוי' מוּסַר חָכְמָה וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה"[יט]

פ      "בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן וּבְיִרְאַת יְהֹוָה סוּר מֵרָע"[כ]

צ      "יִרְאַת הוי' לְחַיִּים וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע"[כא]

ק      "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְהֹוָה עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים"[כב]

ר      "אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת הוי' כָּל הַיּוֹם"[כג]

ש      "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת יְהֹוָה הִיא תִתְהַלָּל"[כד]

ת      "וַיְצַו עֲלֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה תַעֲשׂוּן בְּיִרְאַת הוי' בֶּאֱמוּנָה וּבְלֵבָב שָׁלֵם"[כה]

"יראת הוי'" בישעיהו

נתבונן בהופעות של "יראת הוי'" בישעיהו ובתהלים ובעיקר בהופעה האחרונה, בדברי הימים. ההופעות הראשונות של המושג "יראת הוי'" היא בישעיהו ומהן לומדים ש"יראת הוי'" קשורה למשיח – על ההקשר של כל מושג לומדים מההופעה הראשונה-המקורית שלו, ושתי ההופעות הראשונות של "יראת הוי'" הן דווקא בנבואות הגאולה של ישעיהו שמתארות את המשיח.

"יראת הוי'" הראשונה היא בפסוק שמתאר את המשיח וארבע הרוחות שנחות עליו – "ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי'". איך אני יודע ש"יראת הוי'" היא העיקר כאן? כי מיד בפסוק הבא מופיעה "יראת הוי'" השניה – "והריחו ביראת הוי' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח". החוש העיקרי של משיח הוא חוש הריח – הוא הסימן שלו, כפי שלומדים חז"ל שמשיח "מורח ודאין" – והוא מריח ביראת הוי'. "יראת הוי'" מופיעה אצל המשיח בכתר – בחוש הריח, שלמעלה מחושי הראיה ("ולא למראה עיניו ישפוט") והשמיעה ("ולא למשמע אזניו יוכיח") שבחכמה ובבינה.

"יראת הוי'" השלישית והאחרונה בישעיהו היא בפסוק שממנו דורשים חז"ל את הענין והסדר של ששה סדרי משנה – "והיה אמונת עתיך חֹסן ישועֹת חכמת ודעת [ואחרי כל ששת סדרי משנה, התנאי הוא:] יראת הוי' היא אוצרו"[כו]. יש שני "יראת הוי' היא" בתנ"ך – "יראת הוי' היא אוצרו" ו"אשה יראת הוי' היא תתהלל". "אשה יראת הוי'" היא-היא "אוצרו" של ה'. חז"ל אומרים שה' בנה את האשה כאוצר כדי שתוכל לקבל את הוולד. יראת הוי' היא סגולה להרבה הולדה, הרבה בנים ובנות (וכידוע ש"פרו" מכח האיש ו"ורבו" מכח האשה. רש"י מפרש "סגולה" – "אוצר חביב", חביב בגימטריא כב, רמז ל-כב "יראת הוי'" בתנ"ך, הכל בחינת "יראת הוי' היא אוצרו" ו"אשה יראת הוי' היא תתהלל". חביב במספר קדמי = מהיטבאל, ה"אשה יראת הוי'" של עולם התיקון).

"יראת הוי'" בתהלים

בפסוק האחרון שצוטט מספר ישעיהו חז"ל אומרים ש"ודעת" היינו סדר טהרות. כבר בפסוק הראשון ראינו קשר בין דעת ויראת ה' – "ונחה עליו רוח הוי'... רוח דעת ויראת הוי'". "יראת הוי'" של המשיח היא בכתר, כמו שראינו בפסוק הבא – "והריחו ביראת הוי'" – אך יש קשר הדוק בין דעת והכתר, שהרי הדעת היא המשקפת במודע את הכתר העל-מודע (ולכן יש כלל שבעשר הספירות כאשר מונים את הדעת אין מונים את הכתר וכאשר מונים את הכתר אין מונים את הדעת). ואכן, ההופעה הבאה של "יראת הוי'" – הראשונה בספר תהלים – היא בפרק יט בפסוקים שגם אותם מקבילים חז"ל לששה סדרי משנה, בפסוק "יראת הוי' טהורה עומדת לעד" שמקבילים חז"ל לסדר טהרות. בימינו אין מקפידים בכל עניני טומאה וטהרה, ודיני הטהרה היחידים שנותרו הלכה למעשה הם דיני טהרת המשפחה, המסורה ל"אשה יראת הוי'".

ההופעה השניה בתהלים היא בפרק לד, בפסוק "לכו בנים שמעו לי יראת הוי' אלמדכם" – פסוק מובהק של חינוך – כאשר "יראת הוי'" העולה שם מהפסוקים הבאים בפרק היא בעיקר ההקפדה על שמירת הלשון ("נצור לשונך מרע וגו'"). בפעם השלישית והאחרונה מופיעה "יראת הוי'" בתהלים קיא – "ראשית חכמה יראת הוי' וגו'". את המלה "בראשית" תרגום ירושלמי "בחוכמא", אבל לפי דרשת חז"ל ש"בראשית" היינו "בשביל... שנקראו 'ראשית'" מתברר ש"ראשית חכמה יראת הוי'" אינה רק הדבר הראשון באמצעותו ברא ה' את העולם אלא היא תכלית הבריאה – "מגיד מראשית אחרית".

ג. מעשה יהושפט

טעות יהושפט – השידוך עם אחאב

את כל ההתבוננות הזו עשינו כדי להגיע ל"יראת הוי'" האחרונה, שמופיעה בדברי הימים. אתמול דברנו עם הגברים על ביטוי ששייך לראש השנה – "עמק יהושפט". "יראת הוי'" האחרונה מופיעה בפרק שמתייחס למלך יהושפט – מלך צדיק, ממלכי יהודה הצדיקים הבודדים, בו כתוב "ויגבה לבו בדרכי הוי'". למרות שיהושפט היה מלך צדיק הוא עשה טעות אחת גדולה וחמורה שעם ישראל סובל ממנה עד היום. בכלל, לכל אחד ממלכי יהודה הצדיקים היתה טעות בשיקול הדעת – צריך לעשות שיעור רק כדי להסביר את הטעויות האלה. הענין של שיקול דעת מבורר שייך לרבי, ולכל מלך היתה טעות בשיקול דעת עד למלך המשיח – רק המשיח לא יטעה.

הטעות הגדולה של יהושפט – שעם ישראל סובל ממנה עד היום – היא שהוא התחבר למלך אחאב. אמרנו כעת שהשנה הזו, תשע"ח, היא שנה של "חבר טוב" – אבל צריך להדגיש שצריך להיות דווקא "חבר טוב", ולא חלילה "חבר רע" (עליו קובע רבי יהושע בן חנניה שהיא הדרך הרעה שיתרחק ממנה האדם). יהושפט המלך עשה שידוך עם אחאב – הוא לקח את הבת של אחאב, עתליה, ככלה לבנו יהורם. למה הוא עשה את זה? הוא רצה לחבר בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל ולעשות שלום בעם ישראל. בעולם העתיק, כשרצו לעשות שלום בין מלכויות היו עושים שידוך, ואז המחותנים צריכים איכשהו להסתדר ביניהם. אבל זו היתה טעות ומהשידוך הזה באו כל הצרות של עם ישראל עד היום.

תשובת יהושפט

אחרי שיהושפט התחבר עם אחאב הוא בא לבקר אותו ואחאב הציע לו לצאת עמו למלחמה ברמות גלעד. יש שם סיפור שלם, שהיו ארבע מאות נביאי שקר שעודדו אותם לצאת למלחמה אך יהושפט שאל אם אין עוד נביא ואחאב אמר שיש את מיכיהו שתמיד מנבא לו לרעה – ואכן מיכיהו, נביא האמת היחיד שם, נבא שהם יכשלו במלחמה. באותה מלחמה נהרג אחאב, והמלך יהושפט ניצל ממנה בנסי נסים – בהתחלה הארמים חשבו שהוא מלך ישראל ורצו להרוג אותו, אך בסופו של דבר הוא ניצל בנס וחזר לירושלים.

אחרי הסיפור הזה יש פרק קצר – דהי"ב יט –בו מופיעה "יראת הוי'" האחרונה. נקרא את כל הפרק בפנים:

וַיָּשָׁב יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל בֵּיתוֹ בְּשָׁלוֹם לִירוּשָׁלִָם. וַיֵּצֵא אֶל פָּנָיו יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַחֹזֶה וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשׂנְאֵי הוי' תֶּאֱהָב וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי הוי' [הנביא מוכיח אותו על ההתחברות לאחאב – לעזור לרשע ולאהוב את שונאי ה' – ואומר שלכן יצא עליו קצף מה'.]. אֲבָל [נצלת כי] דְּבָרִים טוֹבִים נִמְצְאוּ עִמָּךְ [דברים טובים גם במעשה וגם במחשבה-בלב. מכיון ש"המעשה הוא העיקר" הנביא מקדים את הדבר הטוב במעשה:] כִּי בִעַרְתָּ הָאֲשֵׁרוֹת מִן הָאָרֶץ וַ[הדבר השני הוא בלב: ]הֲכִינוֹתָ לְבָבְךָ לִדְרֹשׁ הָאֱלֹהִים.

אחרי שיהושפט חוזר לירושלים ומקבל את התוכחה של הנביא יהוא בן חנני כתוב סיפור שאין באף מלך אחר – הוא יוצא למסע החזרה בתשובה בכל הארץ. ברור שיהושפט בעצמו עשה תשובה, ובעקבות כך הוא יוצא לחזק ולהשיב את כל העם, דבר שלא מצאנו כיוצא בו. המעשה הרע של יהושפט כבר עשוי – השידוך נעשה והנזק נגרם – אבל הוא מתעורר בתשובה ויוצא להשיב את כל העם:

וַיֵּשֶׁב יְהוֹשָׁפָט בִּירוּשָׁלִָם וַיָּשָׁב וַיֵּצֵא בָעָם מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד הַר אֶפְרַיִם וַיְשִׁיבֵם אֶל הוי' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם. [מהי התשובה שיהושפט משיב את כל העם? כמו שאנחנו מדברים הרבה על תיקון המשפט:] וַיַּעֲמֵד שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת לְעִיר וָעִיר [יהושפט מקיים את המצוה של העמדת שופטים בכל שעריך, בכל שבט ובכל עיר. כתוב שהשם של האדם קשור למהות שלו. אצל הרבה מלכים ודמויות בתנ"ך צריך 'לשבור את הראש' כדי להבין את הקשר, אבל אצל יהושפט קל מאד – הוא אולי הדוגמה הכי מובהקת – ששמו יהושפט והוא מבין שהעבודה שלו קשורה להעמדת שופטים. המלך יהושפט עצמו נסע מעיר לעיר, העמיד את השופטים והזהיר אותם לנהוג כפי שצריך:]. וַיֹּאמֶר אֶל הַשֹּׁפְטִים רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַהוי' וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט [ה' נמצא במשפט וכביכול שופטים אותו.]. וְעַתָּה יְהִי פַחַד הוי' עֲלֵיכֶם [עוד לפני "יראת הוי'" יש כאן ביטוי של "פחד הוי'".] שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ כִּי אֵין עִם הוי' אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד. וְגַם בִּירוּשָׁלִִַם הֶעֱמִיד יְהוֹשָׁפָט [בית דין הגדול.] מִן הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפַּט הוי' וְלָרִיב וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם. וַיְצַו עֲלֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה תַעֲשׂוּן בְּיִרְאַת הוי' בֶּאֱמוּנָה וּבְלֵבָב שָׁלֵם [זה הפסוק העיקרי בשבילו קראנו הכל – יהושפט מזהיר את השופטים בירושלים בשלשה דברים – יראת הוי', אמונה ולבב שלם. תיכף נחזור להסביר.]. וְכָל רִיב אֲשֶׁר יָבוֹא עֲלֵיכֶם מֵאֲחֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵיהֶם בֵּין דָּם לְדָם בֵּין תּוֹרָה לְמִצְוָה לְחֻקִּים וּלְמִשְׁפָּטִים וְהִזְהַרְתֶּם אֹתָם וְלֹא יֶאְשְׁמוּ לַהוי' וְהָיָה קֶצֶף עֲלֵיכֶם וְעַל אֲחֵיכֶם [יהושפט משתמש פה בביטוי שאמר לו קודם יהוא – על יהושפט יצא קצף מלפני ה', והוא מזהיר את השופטים שהוא מעמיד כתשובה לנהוג נכון כדי שלא יהיה קצף.] כֹּה תַעֲשׂוּן וְלֹא תֶאְשָׁמוּ. וְהִנֵּה אֲמַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ עֲלֵיכֶם לְכֹל דְּבַר הוי' [כמו מופלא שבסנהדרין.] וּזְבַדְיָהוּ בֶן יִשְׁמָעֵאל הַנָּגִיד לְבֵית יְהוּדָה לְכֹל דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם חִזְקוּ וַעֲשׂוּ וִיהִי הוי' עִם הַטּוֹב.

"ביראת הוי' באמונה ובלבב שלם"

הביטוי העיקרי כאן לעניננו הוא אזהרת יהושפט לשופטים "כה תעשון ביראת הוי' באמונה ובלבב שלם". איך מבינים את השלישיה הזו? קודם כל, קצת מפתיע שאמונה היא רק הדבר השני – אנחנו רגילים, כמו בכחות הנפש הפנימיים, שאמונה היא הכח הראשון והעליון ביותר. ברור שהכוונה כאן ב"אמונה" היא לא לאמונה בה' – האמונה הזו קודמת ליראת ה', כפשוט, שהרי אי אפשר לירא מה' אם אין מאמינים בו – אלא אמונה במובן של אמינות, יושר ונאמנות, כמו בביטוי "משא ומתן באמונה".

נראה את המלבי"ם שמסביר באופן מענין: הוא אומר ש"כה תעשון ביראת הוי'" היא "שלא לעבור על מצות לא תעשה". אדמו"ר הזקן מסביר בתניא שהיראה היא השרש לכל קיום מצוות לא תעשה, וכך המלבי"ם מביא כאן ש"יראת הוי'" היא הזהירות שלא לעבור על מצוות לא תעשה. אחר כך, "בלבב שלם" הוא מסביר כזהירות במצוות עשה, "שלא לשם פניה חיצונית ושלא לשמה בעשיית המצות עשה". מה בין הלא-תעשה לעשה? את "באמונה" מסביר המלבי"ם "בדברים העיוניים". מכיון שמדובר כאן בשופטים, "בדברים העיוניים" היינו עיון הדין – העיון המעמיק כדי לנחות לעומק הדין (בחינת "עמק יהושפט", כפי שדובר אתמול).

אם כן, מתאים להסביר שהשלישיה "ביראת הוי' ובאמונה ובלבב שלם" היא כנגד כתר-מוחין-מדות: ראינו כבר בהופעות הראשונות של "יראת הוי'" בתנ"ך שהיא שייכת דווקא לכתר – "והריחו ביראת הוי'". אחר כך, האמונה כאן שייכת למוחין – העמקה בדברים העיוניים, כדברי המלבי"ם (וכפי שדובר גם לאחרונה[כז] שיש בחינה שעיקר האמונה הוא בשכל – התוכן של האמונה). "לבב שלם" הוא כמובן תיקון מדות הלב – המדות.

אפשר להסביר כאן את השלישיה גם לפי הסוד של נקודה-קו-שטח: "יראת הוי'" היא נקודה – היא ה"קצר", הנקודה המצומצמת, ממנה יוצא כל המרחב, האורך והעומק של הדברים הטובים (כפי שדובר אמש). כאשר יש משהו בתור נקודה ורוצים להביא אותו למימוש שלם – כמו להביא התקוה לארץ ישראל, שהיא נקודת געגוע בלב, למימוש שלם בישוב כל הארץ – צריך דרך-קו באמצע, כמו שבע שנים של כיבוש ושבע שנים של חלוקה עד לישוב כל הארץ. האמונה כאן היא הקו-הדרך למימוש יראת ה', ולכן יש ביטוי בתהלים "דרך אמונה". כאשר יראת ה' חודרת ומתממשת בכל כחות הנפש זהו "לבב שלם" ואז אפשר להגיע לאהבה ולב שלם עם כולם.

נקודה-קו-שטח הם גם הכנעה-הבדלה-המתקה – "יראת הוי'" היא הכנעה, כפשוט; ב"דרך אמונה" יש הבדלה, שצריך להתחבר רק לחברים טובים, מאמינים ונאמנים; בסוף מגיעים להמתקה גמורה כשאפשר להיות ב"לבב שלם" עם כולם, כשאפשר להתחבר גם עם אחאב, כאשר הוא יחזור בתשובה (יחד עם בני משפחתו) ואז אפשר יהיה להשתדך איתו. הבעיה היא – כמו כל הטעויות של הגדולים והמנהיגים שהיו בישראל – כשמנסים להקדים את ההמתקה לפני ההבדלה.

מוסר השכל – חשיבות השידוכים

אז למדנו משהו מאד יפה על "יראת הוי'" ושיעור עמוק על יהושפט מלך ישראל. מוסר ההשכל של כל מה שלמדנו הוא שעם כל החשיבות של תיקון המשפט – גם היום, להגיע בארץ למשפט עברי – יש משהו חשוב עוד יותר. זו התשובה של יהושפט, שלא הצליחה לתקן את הטעות שלו במציאות. רואים ששידוכים טובים לילדים – שמירה על הילדים בחינוך טוב ולמצוא להם שידוכים טובים – עוד יותר חשוב מתיקון המשפט.

שתהיה שנה טובה ומתוקה לכל אחת ואחת כאן בכל מה שהיא צריכה, בגשמיות וברוחניות.

[אחרי השיעור היתה קבלת שבת עם הגברים עם הרבה ניגונים וריקודים לפניה ולאחריה.]

ד. "מלך אחד"

רעוא דרעוין שבת שובה:

סדר ניגונים.

"מלך אחד"

אחת הדעות בגמרא היא שהפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" נחשב מפסוקי מלכויות. כך פוסקים להלכה וזהו הפסוק החותם את עשרת פסוקי מלכויות. אם כן, כנראה שיש קשר בין "מלך" ל"אחד" ("הוי' אחד" מתפרש כ"הוי' מלך"). איפה מוצאים את הביטוי "מלך אחד"? [בספר יהושע.] ברשימה של המלכים שיהושע הוריש בארץ ישראל – לא מלכים, כולם חבבו את הארץ ורצו בה חלק – כתוב על כל אחד מהם "מלך אחד".

החידוש העיקרי כאן הוא שמלכות ה' לא שייכת רק ליחודא-תתאה ("ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד") אלא גם ליחודא-עילאה ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"), אפילו שהייתי חושב שהמלכות שייכת רק למדרגה התחתונה. כנראה שהמלכות היא בסוד "אל דעות הוי'" – יחוד דעת-עליון (יחודא-עילאה) ודעת-תחתון (יחודא-תתאה) ביחד (סוד "דוד [דעת ודעת] מלך ישראל חי וקים" כנ"ל).

הראשון שהאמין ביחוד ה' ופרסם אותו בעולם הוא אברהם אבינו – "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו". על אברהם כתוב "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – הוא פרסם את מלכות ה' על העולם, והדגיש שה' הוא "אל עולם" (ולא 'אל העולם'), שהוא "אחד" הכולל גם את מציאות העולם. אברהם אבינו עצמו הוכתר למלך על כל האומות ב"עמק שוה הוא עמק המלך" שהזכרנו אתמול, כדרשת חז"ל שכל האומות הושוו שם להכתיר אותו למלך. מלך כשר הוא אחד שאיננו סותר את אחדות מלכות ה' או מסתיר אותה – אלא מגלה בכל העולם כי ה' הוא "מלך אחד".

"לעבדו שכם אחד"

נעשה הכאה פרטית של מלך-אחדמ פעמים א, ל פעמים ח, כ פעמים ד – ונקבל שכם. איך שכם קשורה לקריאת שמע? ראשי תיבות "שם כבוד מלכותו", שמזכירים (בביטוי של יחודא-תתאה) מיד אחרי קריאת "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", כנודע. ל"שכם" יש קשר מיוחד ל"אחד" – יעקב אבינו מבטיח ליוסף הצדיק "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" והיעוד לעתיד לבוא הוא "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד".

הסברנו הרבה פעמים שהרמב"ם מונה חמש פעולות של מלך המשיח המכוונות בעצמן כנגד חמש עליות המשיח (נרנח"י של המשיח, שהוא היחידה הכללית של עם ישראל) המנויות בפסוק "הנה [א] ישכיל עבדי [ב] ירום [ג] ונשא [ד] וגבה [ה] מאד". הפעולה החמישית של המשיח היא קירוב כל אומות העולם עד לקיום הפסוק "לעבדו שכם אחד"[כח], והיא המקבילה לעליה החמישית-המשיחית – "[וגבה] מאד". ידועים דברי האריז"ל ש-אדם ר"ת אדם-דוד-משיח ובתכלית העליה של משיח הוא עולה לראש הצירוף וה-אדם הופך ל-מאד.

במעשה בראשית מופיע על כל בריאה שנבראה בכל אחד מששת ימי בראשית "וירא אלהים... כי טוב" – בפעם הראשונה מפורט במה מדובר, "וירא אלהים את האור כי טוב", ובפעמים האחרות כתוב "וירא אלהים כי טוב" (בלי שכתוב בפירוש במה מדובר). ביום שני, בו לא נסתיימה בריאתו, לא מופיע "כי טוב" – אך ה"כי טוב" על בריאת היום השני 'מושלם' ביום השלישי, שנכפל בו "כי טוב". אכן, ה"וירא אלהים כי טוב" של היום הששי לבריאה מופיע אחרי בריאת החיות – חית הארץ, בהמה ושרץ הארץ – טרם נברא האדם. האדם הוא הנברא היחיד שלא נאמר עליו בפרט "וירא אלהים כי טוב", אך לאחר בריאת האדם ודברי ה' אליו, בסיום היום הששי (שהוא סיום הבריאה כולה, לפני ש"באת שבת באת מנוחה נשלמה כל המלאכה") כתוב "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".

האדם לא זוכה ל"כי טוב" בפני עצמו, אלא רק בכלל כל הבריאה – בלי שהאדם ימלא את תכליתו לקרב את "כל אשר עשה" לעבודת ה' הבריאה שלו אינה 'שוה', וכאשר הוא מקיים זאת הוא עולה מ-אדם ל"[והנה טוב] מאד". ואכן, חז"ל אמרו שעם בריאת אדם הראשון הוא המליך את ה' על העולם כולו, השתחוה לה' ואמר לכל יצורי עולמים – כל הדומם-צומח-חי-מדבר – "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עֹשנו" (כמלך אמתי, שנברא למלוך על כל הברואים ומנצל זאת כדי להמליך את ה' על כל המקבלים את מלכותו[כט]). כפי שכבר הוזכר, "באו נשתחוה" בגימטריא תשע"ח.

ה. אלתור ב"יראת הוי'"

"יראת הוי'"

דברנו אתמול עם הנשים על הביטוי "יראת הוי'". אמרנו שבאופן מפתיע הוא לא מופיע בתורה – אפילו שיש ביטויים של יראה, כמו "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", מטבע הלשון "יראת הוי'" לא מוזכר. "יראת הוי'" היא ה"קצר" עליו דברנו מתחלת החג – הנקודה התמציתית ממנה יוצאים כל הדברים הטובים, כל ה"מתעשרת בסופה" של ה"רחב" (וה"ארוך" וה"עמוק", כפי שדובר אמש). על מי כתוב שהצטיין ביראת הוי'? מורנו הבעל שם טוב, שעם כל האהבה שלו הדגישו דווקא את יראת ה' לו. אדמו"ר האמצעי אמר על הבעל שם טוב שלא קם לפניו וגם לא יהיה אחריו כמוהו ביראת ה'.

דברנו על הקשר בין דעת ליראת ה', שמופיע כבר בפסוק הראשון של "יראת הוי'" בתנ"ך, פסוק עיקרי בנבואת ישעיהו על המשיח – "ונחה עליו... רוח דעת ויראת הוי'". דעת היא התחושה והרגישות של דברים – השרש של היראה (בפרצוף המלכים הכשרים שמנו בדעת את דוד המלך. יש כב "יראת הוי' בתנ"ך, ו מתוכן בסמיכות לדעת, "מפתחא דכליל שית". "יראת הוי'" ועוד דעת עולה 1111, אשה במספר קדמי, "אשה יראת הוי' היא תתהלל", כללות כל ה"יראת הוי'" בתנ"ך כפי שהוסבר אמש לנשים, בחינת דוד מלכא משיחא. 1111 = 11 פעמים 101. יש 11 אותיות ב"יראת הוי'" דעת, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = 101, "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי וגו'"). איך אנחנו מסבירים תמיד יראה? [רגישות.] נכון, היראה היא רגישות לנוכחות של ה' ושלא להמרות את פיו. כתוב בתניא (והזכרנו גם אמש) שיראת ה' היא השרש לכל מצוות לא-תעשה. מהי הרגישות של היראה? איך מחנכים ילד ליראת שמים? יראת ה' היא התחושה – שאולי היום יגידו שהיא משהו שלילי לנפש, משהו לא-חינוכי, כי הכל בקליפה – שאולי מה שאני עושה עכשיו הוא אסור. אולי הישיבה שלנו כעת ביחד היא אסורה? היראה היא הרגישות שכל דבר עלול להיות אסור, עד שהילד לומד שיש דברים מותרים ודברים שאפילו מומלץ לעשות.

"ביראת הוי' מבטח עֹז"

בסך הכל הביטוי "יראת הוי'" חוזר 22 פעמים בכל התנ"ך (ג פעמים בנביאים ו-יט פעמים בכתובים) כנ"ל. הזכרנו את ההופעות בספר ישעיהו – החל מ"ונחה עליו רוח הוי'... רוח דעת ויראת הוי'" במשיח – ובתהלים ואת ההופעה האחרונה בדברי הימים, בקשר ליהושפט שכבר התחלנו לדבר עליו קודם. אמרנו שאם יש 22 הופעות מן הסתם הן מקבילות ל-כב אותיות האלף-בית, ושה'חותמת' להקבלה כסדרה היא שההופעה ה-21 (ההופעה האחרונה מבין 15 הופעות "יראת הוי'" בספר משלי), שלפי הסדר מתאים להקבילה ל-ש, היא-היא ה-ש של "אשת חיל" – "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל". ואכן, אם מתבוננים רואים שבפסוקים של כמה וכמה מההופעות בולטת האות המתאימה לפי ההקבלה.

ידוע שהעיקר הוא ראש-תוך-סוף של האלף-בית – אותיות אמת – אז נוסיף כעת לפסוק הראשון ("ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי'", כנ"ל) גם את הפסוק של האות מ, מהפסוקים בספר משלי: "ביראת הוי' מבטח עֹז ולבניו יהיה מחסה". הפסוק אומר שיראת הוי' היא "מבטח עז" – אנחנו יוצאים משנת תשע"ז, שדרשנו לא-מעט על העֹז שצריך להיות בה, והעז הזה צריך להשאר ולהמשיך אתנו הלאה.

הפסוק האחרון הוא מאמר יהושפט לשופטים שמינה בתוך מסע תשובה – שאין דוגמתו בתנ"ך – לאחר שהנביא הוכיח אותו על ההתחברות שלו לאחאב. לכל אחד ממלכי ישראל הכשרים היה טעות בשיקול הדעת – צריך שיעור בפני עצמו כדי להתבונן בטעויות האלה – ויהושפט עשה טעות שגורמת נזקים לעם ישראל עד היום הזה. הוא עשה שידוך עם אחאב – חיתן את הבן שלו עם הבת של אחאב. בקיצור, הוא התחתן עם ממשלת ישראל החילונית. [הערת ילד: מזל שהוא לא התחתן עם ביבי...] יהושפט נסה להגיע להמתקה לפני ההבדלה והזהירות מחבר רע. בכל אופן, אחר כך יהושפט עשה מסע תשובה, הוא מינה שופטים בכל ישראל ואז כתוב – וזו "יראת הוי'" האחרונה בתנ"ך – "ויצו עליהם לאמר כה תעשון ביראת הוי' באמונה ובלבב שלם".

אלתור ב"יראת הוי'"

למה בכלל דברנו על "יראת הוי'"? מלפני הסליחות אנחנו מדברים על עבודת האלתורים – לאלתֵר תשובה, לאלתֵר גאולה ולאלתֵר חיים. מה הגימטריא של "יראת הוי'"? אלתור! לכאורה אלתור ויראת הוי' נשמעים כמו שני דברים הפוכים – "יראת הוי'" נשמעת משהו שמאד מכתיב ומגדיר מה לעשות, וביראה עצמה צריך להתייגע ("יגעת ביראה"), ואילו אלתור הוא משהו קליל ומשתנה. איך נחבר את שני הדברים?

אמרנו שהכי הרבה מדובר על אלתורים בעבודת ה' בתורת איז'ביצא, ושמוסבר כי אלתור בא רק על רקע של יראת הוי' טהורה, יחד עם הרבה לימוד, אימון ועבודה מסודרת. לכן, אפשר להסביר ש"יראת הוי'" – עם כל המסירות והיגיעה – היא התנאי לאלתור טוב ורצוי. אבל אני רוצה להגיד ש"יראת הוי'" היא לא רק תנאי לאלתור, אלא שיש ממד של אלתור ביראת הוי' עצמה – אני מחפש זאת כי אני מאמין בגימטריא...

הפסוק בו פתחנו אמש לנשים היה "אשה יראת הוי' היא תתהלל". הזכרנו שיש בתוך הפסוק רמז יפהפה: שקר-הבל בגימטריא "יראת הוי'", ושעל ידי "יראת הוי'" הופכת האשה את "שקר החן והבל היפי" לחן של אמת ויפי של ממש. מכך יוצא רמז יפה, ש-אשה ר"ת אמת-שקר-הבל (אמת-שקר-הבל = כב פעמים מט, ז ברבוע. יש כב "יראת הוי'" בתנ"ך בגימטריא 13, אחד-אהבה, פעמים אמת-שקר-הבל!). האשה היפה, שהיא "אשה יראת הוי'", צריכה לאלתר בכל עת – היא צריכה לעשות משחק של שימוש נכון וירא ה' ביפי שלה, לאלתר ביראת ה' עם היפי והצניעות. אשה יפה, או כל מי שיש לו כשרון בולט ומרשים באופן חיצוני – הוא יודע לנגן יפה, או שיש לו כריזמה – צריך לאלתר, 'לשחק' כך שינצל את הכשרונות שלו בצורה יפה מצד אחד ושהם לא יזיקו מצד שני. האשה היפה צריכה לאלתר ביחסי אנוש שלה, בכלל, וקודם כל היא צריכה לאלתר בקשר עם בעלה, שיש לה שליחות לתקן אותו...

[זה שייך גם ל"היום יום" בעשרת ימי תשובה על "הצנע לכת עם אלהיך".] כן, הרבי שם מסביר ש"הצנע לכת" היינו "לעולם יהא אדם ערום ביראה" ושחסידים הראשונים היו מתאמצים מאד שהמצוות שלהם לא יבלטו (והשתדלו שלא 'יתפסו' אותם במצוה כמו שמישהו נזהר שלא יתפסו אותו בעבירה) – האלתור הוא השילוב בין "יראת הוי'" ו"הצנע לכת" לבין המעלות של האדם שמתגלות כלפי חוץ. צריך חוש תמידי ב"מגלה טפח ומכסה טפחיים" ועד למכסה אלפים אמה כו' כנודע (שאלו את אדמו"ר הזקן אם הוא צדיק גלוי... אדמו"ר האמצעי נשבע בסוף קונטרס ההתפעלות שאצלו הכל 'על השולחן', ובכל זאת... רבי שלמה מקרלין מאד לא אהב פרומקייט, יראת שמים, מרובעת, אך אדמו"ר הזקן הזהיר אותו שלא ירד על היהודים הפשוטים כו'...).

 



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ראה דהי"ב כ, כו.

[ג] נרשם (מהזכרון) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ד] ישעיה יא, ב.

[ה] שם ג.

[ו] שם לג, ו.

[ז] תהלים יט, י.

[ח] שם לד, יב.

[ט] שם קיא, י.

[י] משלי א, ז.

[יא] שם פסוק כט.

[יב] שם ב, ה.

[יג] שם ח, יג.

[יד] שם ט, י.

[טו] שם י, כז.

[טז] שם יד, כו.

[יז] שם פסוק כז.

[יח] שם טו, טז.

[יט] שם פסוק לג.

[כ] שם טז, ו.

[כא] שם יט, כג.

[כב] שם כב, ד.

[כג] שם כג, יז.

[כד] שם לא, א.

[כה] דהי"ב יט, ט.

[כו] ראה גם שיעור כ"ד אלול ע"ז.

[כז] ב' אלול ע"ז.

[כח] וראה התוועדות ל"ג בעומר ס"ח כי דווקא בפעולה זו המשיח משקף לחלוטין את מלכות-אחדות ה' שהוא-הוא הפועל את תיקון העולם (על פי השוואת נוסח הרמב"ם המקורי לנוסח המצונזר הנדפס ברוב הספרים).

[כט] וראה שיעור י"ב אלול ע"ז (בהערה ד).

בע"ה

ר"ה ע"ח – כפ"ח

ר"ה תשע"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ליל א' דר"ה אחרי ערבית:

א. מהקצר אל הרחב

נגנו "זכרנו לחיים וכו'" ועוד.

[הרב התחיל לדבר ולא שמעו, אז הגבאי הכריז שכבקשת הרב מי שלא מקשיב ומפריע (הילדים) שיצא, כדי שהאחרים ישמעו. הרב הקשיב בחיוך רחב ואמר: "העיקר להתקרב", וכולם הצטופפו לשמוע.]

"מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה"

נתחיל משהו מהמאמר הראשון בסה"מ תרע"א (שלומדים השנה) – "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה". הוא מסביר איך השופר מתחיל מהצד הצר ודווקא לכן מגיע אל הצד הרחב, ומביא מהזהר שכל תפלה צריכה להיות "מן המצר" – מתוך "עקו", מועקה ותחושת מיצר – ודווקא כך "ענני במרחב יה". זהו כל הענין של ראש השנה, עליו כתוב "כל שנה שהיא רשה בתחלתה מתעשרת בסופה". ידוע שהכוונה של "מתעשרת בסופה" היא לא בסוף השנה, אלא כבר מן התקיעות – כשהקול מגיע לצד הרחב של השופר.

רמזי קצר-רחב

הביטוי במאמרי החסידות הוא שיש לשופר צד אחד קצר וצד אחד רחב. הייתי חושב שההיפוך של קצר הוא ארוך (ושההיפוך של רחב הוא צר), אבל זו הלשון – קצר ורחב. קודם כל, נגיד כמה רמזים על שני הלשונות האלה:

כמה הגימטריא של קצר? [390] זהו מספר חשוב, כפולה של שם הוי' ב"ה – י-ה פעמים הוי'. מה הגימטריא של רחב? [210.] גם זו כפולה של י-ה? י-ה פעמים יד (דוד). אם כן, דבר ראשון יפה – גם המיצר-הקצר כאן הוא כפולת י-ה, "מן המצר קראתי יה", וגם המרחב הוא כפולת י-ה, "ענני במרחב יה". והוא סוד "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

ממילא יש כאן תופעה נוספת ומובהקת, שיש צמד-מכלול של מלים בו מלה אחת היא כפולה של 13 ומלה אחת כפולה של 7 – קצר עולה ל פעמים 13 ו-רחב עולה ל פעמים 7. הכלל הוא שהמלה שמתחלקת ב-13 היא הזכרית בצמד והמלה שמתחלקת ב-7 היא הנקבית. אם כן, רחב כאן היינו הנקבה – אנחנו בימים של הנסירה, של "ויבן הוי' אלהים את הצלע", וחז"ל אומרים שהוא בנה אותה כמין אוצר שרחב מלמטה כדי לקבל את הוולד. בשביל עולם חדש (הסימן של תשע"ח, תהא שנת עולם חדש), בשביל "היום הרת עולם", צריך שהנוקבא תהיה בבחינת רחב. הזכר, להיפך, צריך להיות קצר – קצר ולענין...

כאן התופעה מובהקת במיוחד, כי לא רק שהמלים מתחלקות ב-13 וב-7, אלא שהמחלק הוא אותו מספר, בשתי המלים ל (יהיה, התכללות שני שמות י-ה הנ"ל – "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה"). ל רומז גם ל-ל הקולות שהם עיקר החיוב בתקיעת שופר, ו-ל מול ל הוא סוד הלב היהודי – חבור הלב של הזכר והנקבה. נמצא שהיחס בין קצר לרחב הוא 13:7. ממוצע כל אות ב-קצר הוא 130, בגימטריא ע במילוי, עין (ה פעמים הוי', כידוע), וממוצע כל אות ב-רחב הוא 70, ע פשוט – יש כאן סוד של "עין בעין יראו". קצר-רחב עולה בגימטריא 600, כך שממוצע כל אות הוא 100 – רמז ל-100 קולות של ראש השנה (שהופכים להיות 100 ברכות הנמשכות על ידי הסכך של הסוכה בחג הסוכות, בסוד "בכסה ליום חגנו"). אם מתבוננים רק במלה קצר במילוי רואים ש-קוף צדיק עולה 390 (קצר) ובצירוף ריש כבר עולה 900, סוד הלב היהודי, ל פעמים ל.

מקצר לרחב – מלמעלה למטה ומלמטה למעלה

כתוב במאמר שיש שתי דרכים להסתכל על הצד הקצר והצד הרחב של השופר – מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. על פי נגלה החלק הקצר של השופר הוא למטה והחלק הרחב הוא למעלה – תוקעים מן המצר-הקצר למטה אל המרחב שלמעלה – אבל על פי קבלה השופר הוא דרך העברתו, כאשר החלק הרחב נמוך יותר והחלק הצר-הקצר הוא הגבוה.

"אלו ואלו דברי אלהים חיים" – יש בחינה של מן הקצר אל הרחב מלמעלה למטה ובחינה של מן הקצר אל הרחב מלמטה למעלה. מה זה אומר בפנימיות?

אם עולים מהקצר אל הרחב אזי הקצר הוא "קצר אפים" – זעיר אנפין, מוחין דקטנות שיש בהם צמצום ודין (וגם טעות, כמ"ש "בא לכלל כעס בא לכלל טעות", והוא על פי הנאמר, "קצר אפים יעשה אולת") – ועל ידי התקיעה עולים אל פרצוף אריך אנפין שבכתר, ל"ארך אפים". זה בעצם מה שכתוב שעל ידי תקיעת שופר הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים.

אם הקצר הוא למעלה צריך לומר שהוא סוד הצמצום, ובעיקר המשכת הקו – על הקו כתוב שהוא קצר. אחר כך הרחב הוא התהוות העולמות, החל מאדם קדמון – ההתרחבות של הקו אל כל העולמות, החל מהמחשבה הקדומה דא"ק בה "כולם נסקרים בסקירה אחת". דווקא בראש השנה על האדם להזכר ("זכרונות") איך הוא מופיע במחשבה הקדומה דא"ק, עם כל הרוחב-מרחב שלו, עם כל הרחבת הדעת שלו.

שנת "חבר טוב"

המלה שחוזרת כאן במאמר היא רחב, צירוף אותיות חבר. בכלל, דברנו על כך ששנת תשע"ח – בגימטריא רבי יהושע בן חנניה – היא שנה של "חבר טוב", שהוא ה"דרך טובה שידבק בה האדם" לדעת רבי יהושע בן חנניה. רבן יוחנן בן זכאי שאל את חמשת תלמידיו "איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם" וכל אחד אמר משהו אחר. במשנה הקודמת מצוין שרבן יוחנן בן זכאי אמר שאליעזר בן הורקנוס הוא הגדול בתלמידיו ולדעת אבא שאול בשמו דווקא את רבי אלעזר בן ערך הוא ציין כגדול תלמידיו (וסיוע לכך באמירת רבן יוחנן בן זכאי במשנה הבאה "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם"), אך פשוט שגדול הדור שהלכה כמותו היה דווקא רבי יהושע (שתלמידו – המשותף לו ולרבי אליעזר – רבי עקיבא, הוא עמוד התורה שבעל פה, אבל ביחס לרבי אליעזר רבי יהושע הוא הגדול, שהלכה כמותו, כממשיך של בית הלל). רואים מכאן שגדול התלמידים הוא לאו דווקא מי שהרבי אומר שהוא הכי גדול... כמה שוה בגימטריא "חבר טוב"? ברכה, זהו מקור הברכה, וגם זכר, זו סגולה לבן זכר (כמו שאמרנו שה-רחב הוא הנוקבא, רחם, מקור הברכה, האם המחזיק ומוליד את הבן-זכר).

צירופי רחב בחגי תשרי

חמשה מבין ששת הצירופים של אותיות רחב הם שרשים בלשון המקרא – רחב, חבר, חרב, בחר, ברח – ורק לצירוף הששי, רבח, אין משמעות כשרש (אלא אם כן עושין ממנו "מאמר", כמו "רב חסד" לדוגמה).

בכל אופן, אם רוצים לשייך את הצירופים של רחב לחגי תשרי, מה אפשר לומר? קודם כל, לראש השנה שייך ה'רחב' אליו מגיעים בתקיעת שופר, כנ"ל. לאיפה שייך שרש בחר? בעצם, יש בבחירה שתי משמעויות – יש את הבחירה שלנו בה' ויש את הבחירה של ה' בנו. מתי אנחנו בוחרים בה'? זו העבודה של ראש השנה – יום המלכת ה' הוא כמו יום בחירות, יום שהולכים לקלפי ובוחרים בה' (יש גם בחירה לאיפה נוסעים לראש השנה, יש כמה אפשרויות...). בראש השנה אנחנו בוחרים בה', בוחרים בתורה – שהיא "תורת חיים" – וה' כותב אותנו "לאלתר לחיים". דברנו לפני הסליחות על 'לאלתר תשובה', 'לאלתר גאולה' ו'לית אלתור פנוי מיניה' – כעת מוסיפים 'לאלתר חיים'. ה' מאלתר לנו חיים – וזה הכי טוב – לפי הבחירה שלנו בחיים.

מתי רואים את הבחירה של ה' בנו? בשמיני עצרת – כאשר אחרי שבעים הפרים של חג הסוכות, כנגד האומות, נשאר "פר אחד, איל אחד" כנגד עם ישראל בלבד. "נעוץ סופן בתחלתן" – הבחירה מתחילה בראש השנה ומסיימת בסוף חגי תשרי (היו צדיקים שבלילה הראשון של ר"ה גמרו את כל העבודה והגיעו כבר לשמיני עצרת ושמחת תורה).

לאיפה שייכת ה-חרב? ידוע אצלנו שבכל חג יש ר"ת אחרים לאותיות חג, ובסוכות הן חרב גאוה (ביטוי שקוראים בתורה בשמחת תורה, בפרשת "וזאת הברכה", "ואשר חרב גאותך") – חרב גאוה = גאוה ברבוע, שלמות הגאוה דקדושה.

ליום כיפור שייך צירוף ברח. העבודה של יום כיפור היא "ברח לך אל מקומך" – בורחים מהמקום הגשמי הנמוך להיות כמו מלאכים, לא אוכלים ולא שותים, לובשים לבן (יש כאן כאלה שכבר היום לובשים לבן, בורחים ללבן, ללובן העליון...).  ברח הוא גם הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, עולה לקצה העליון (פנימיות הכתר) ויורד לקצה התחתון (מלכות). בשנה, יום הכפורים, "אחת בשנה", הוא הבריח התיכון, ובפרט בחדש תשרי הוא הבריח התיכון המחבר את ימי היראה ("עבדו את ה' ביראה") עם ימי השמחה ("עבדו את ה' בשמחה").

מה עם העבודה של חבר, שהיא העבודה המיוחדת של השנה? כנראה שזו העבודה של עשרת ימי תשובה – עושים תשובה על פגיעות בחברים ומנסים לרכוש חברים טובים. כך גם אומרים ביום כיפור, שרוצים להסיר כל קנאה ותחרות וכו'. זו עבודה של "קנה לך חבר" (עשרת ימי תשובה = יהו פעמים חמלה, "קנה לך חבר" = ה פעמים חמלה – יחד, יהו-ה פעמים חמלה). מישהו אמר לי לפני כמה ימים חצי-בדיחה שקשורה לענין: ידוע אצלנו מאמר החכם ש"האשה הטובה היא החבר הטוב", משם מתחילה העבודה של "חבר טוב" – את זה הוא לא אמר, אבל זה מתאים לענין – ולחברות טובה עם האשה קוראים שלום בית. בהברה אשכנזית אומרים שלום בייס, אבל בהברה הספרדית – כמו שנהוג לדבר היום – אומרים שלום-בַּיִת, בַּיִת נשמע כמו buy it באנגלית. רוצה שלום בית? buy it!, תקנה אותו! תשקיע, תקנה לאשתך מתנות. ככה מקיימים "וקנה לך חבר" וזה שייך לעבודה של עשרת ימי תשובה – לקנות חבר טוב, ובכלל האתגר הוא להרחיב את חוג החברים.

משמעויות שרש קצר

דברנו על רחב, אבל מה עם קצר? רוב צירופי אותיות קצר אינם שרשים בעלי משמעות, ולכן במקום להתבונן בצירופים נתבונן ב'ענינים' שיש בשרש זה, כפי שכותב הרד"ק. ובכל זאת, נפתח עם צירוף שאינה בלשון הקדש – איך אומרים סוכר באידיש? צוקר (היום רגילים לכתוב סוכר, אבל פעם היו כותבים צוקר). בראש השנה אנחנו אוכלים דבש, אבל יש גם צוקר. כמה עולה צוקר-דבש? בדיוק שבת, תכלית ההמתקה. [תוספת שנאמרה למחרת:] יש עוד צירוף עם משמעות באידיש. איך אומרים קצר באידיש? קוּרץ. מענין מאד שהצירוף הכי קל של המלה קצר בעברית נותן אותה באידיש.

הרד"ק כותב שיש שלשה ענינים בשרש קצר. חוץ מהמובן הרגיל, ממנו אנחנו מתחילים כאן, יש גם קציר. מהו חג הקציר? שבועות – השופר של ראש השנה מתחיל (בצד הקצר שלו, "מן המצר") משבועות, מקול השופר של מתן תורה, זהו הצד הצר של השופר. סוכות הוא כבר חג האסיף – אז מגיעים אל המרחב, אל האיסוף הביתה, אל הרחבת הדעת כאשר "פת בסלו" (סל ר"ת סוכה לולב, המשכת המקיף בפנימי. סוכה לולב = הדס. "פת" רומזת ל"ולפתה שפתיו לא תתערב", לשון ערבה שעליה דומים לשפתים, כמבואר במ"א. אתרוג דומה ללב – "פת בסלו" ועוד לב = אתרוג). בכל אופן, יש בשרש קצר משמעות של קציר – צריך לדעת לקצור פירות, להגיע אל התכלית של דברים. יש כאן אנשים שמשקיעים – צריך לדעת גם לקצור. בתוכחה אחת הקללות היא לזרוע בלי לקצור. מה הקשר בין קציר לבין קצר במובן הפשוט? בפשט, כאשר קוצרים מקצרים את התבואה או את הפירות. כדי לקצור פירות צריך לדעת מתי לקצר, כמה ואיך בדיוק לקצר. זו גם בעיה שלנו – אנחנו מדברים באריכות וככה לא מגיעים לשום דבר, לא קוצרים פירות בסוף. אם רוצים לקצור את הפירות צריך לדעת לקצר.

יש עוד ענין בשרש קצר? על כנסת ישראל, שנמשלה לגפן, כתוב "תשלח קצירֶהָ עד ים ואל נהר יונקותיה" – קציריה היינו ענפיה. למה הענפים נקראים קצירים? בפשט כי הגזע עבה והענפים יותר קצרים-צרים ממנו. אם נפרש כך, אז מהקצר אל הרחב היינו לעלות מלמטה למעלה, מהתפשטות הענפים הקצרים-צרים אל הגזע הרחב.

בכל אופן, מי שמדייק – בעיקר המלבי"ם – מדגיש שקציריה היינו דווקא ענפים שיוצאים מהשרשים. זה מיד מזכיר לנו את מה שלמדנו הרבה פעמים על פסוק שנאמר במשיח, מבית דוד, "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה" – שההבדל בין "חטר" ל"נצר" הוא בין ענף שיוצא מהגזע ("חטר מגזע ישי") לבין ענף שלא רואים את מקורו בעץ והוא עולה משרשיו המכוסים בקרקע ("ונצר משרשיו יפרה"). זרובבל ביחס לבית דוד הוא "חטר מגזע ישי", יש לו יחוס ברור מהגזע, הוא גז'ע, ואילו "נצר משרשיו יפרה" מתאר את מלך המשיח שיחוסו לבית דוד אינו גלוי לעין. כאן הענף-הקציר הוא במשמעות של נצר – שניהם משער צר (בו פתחנו כאן) וראשי התיבות קצר-נצר הם קן, בסוד "היכל קן צפור" בו שוהה המשיח (קן צפור נוטריקון קצר-נצר).

היום משתמשים בשרש קצר גם כדי לציין קצר – קצר חשמלי או קצר בתקשורת, קצר בין חברים. העבודה בעשרת ימי תשובה היא לתקן את הקצרים בין החברים, שכולם יהיו חברים טובים, מחוברים אחד לשני באהבה שאינה תלויה בדבר, כאהבת דוד ויהונתן, וכמה שאפשר להרחיב את חוג החברים.

כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה!

 

יום א' דר"ה (בין תשליך לערבית):

שרו "הוי' מלך.... אבדו גוים מארצו"

בהתחלה יש הבדלה ורוצים שיאבדו הגוים מהארץ, אבל אחר כך יש את ההמתקה – "המהפכה הרביעית" – ורוצים שכולם יבואו לכאן.

אם פעם יהיה מנין שלנו, יש כל מיני פיוטים שצריך שהחזנים ידעו. נלמד את "וכל מאמינים" כמו ששרו אצל הרבי המהר"ש. [נגנו באריכות את כל הפיוט.]

"הקצר בזעם ומאריך אף. וכל מאמינים שהוא קשה לכעוס"

יש כאן בפיוט משהו ששייך לנושא עליו דברנו אתמול – קצר ורחב. אמרנו שבדרך כלל הייתי חושב שההיפוך של קצר הוא ארוך, וכאן בפיוט יש דוגמה לכך – "הקצר בזעם ומאריך אף". יש כאן שני מושגים נרדפים לכעס – זעם ואף – אבל באחד כתוב "הקצר" ובשני "ומאריך". לכאורה הביטוי "הקצר בזעם" מתבסס על הלשון של חז"ל "וכמה זעמו? רגע" – כתוב "חסד אל כל היום" וכתוב "אל זֹעם בכל יום", יש רגע אחד קצר של זעם (וכאשר יש צורך מיוחד לשמור עלינו ה' לא כועס גם את אותו רגע, כמו שכתוב על הזמן של בלעם) – ולעומתו "ומאריך אף" מתבסס על הלשון החוזרת תמיד "ארך אפים" וכו'. היה אפשר לכתוב גם שה' קצר באף, שהרי הפסוק אומר "כי רגע באפו [חיים ברצונו]", אבל בכל זאת רצו להדגיש כאן את אריכות האף (אין ביטוי שה' מאריך זעם) ואת ה'קצר' שייכו לזעם (אם נשים את הארוך לפני הקצר, אז אף-זעם ר"ת אז, "כי אז אהפך וגו'", ואף-זעם 'מצלצל' אף-פעם, ר"ת אף – שה' לא יכעס עלינו אף פעם!).

מה הפירוש הפשוט שה' "מאריך אף"? שהוא דוחה את הכעס שלו – יש לו סבלנות. ה' מאריך אף כדי לתת לאדם הזדמנות לחזור בתשובה. אבל יש בכך דבר נוסף – יש כלל גדול "כיון דאידחי אידחי", מכיון שה' דוחה את הכעס שלו כנראה בסופו של דבר הכעס של ה' גם נדחה לגמרי, הוא פוחת והולך עד שהוא מתבטל. כתוב בהמשך "וכל מאמינים" שה' הוא "קשה לכעוס" – ואנחנו אומרים לה' שאם קשה לך אז לא צריך, אנחנו מוותרים לך. בשביל שכך יקרה אנחנו בעצמנו צריכים להיות בבחינה הזו – "קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך", צריך לאמץ את המדות של ה'. אם אנחנו נהיה "הקצר בזעם ומאריך אף" ו"קשה לכעוס" אז ה' יוותר לנו ויעקור את מדת הכעס מלבנו, ואנחנו נוותר לו...

קודם יש את החרוז שהוא הכוונה הידועה שלנו לתפוח בדבש – "הפותח שער לדופקים בתשובה". מי שלא זכר לכוון אתמול בלילה יכול עוד לעשות השלמה היום בלילה.

הכל יוצא מה"קצר"

אתמול דברנו בעיקר על המעבר בתקיעות מצדו הקצר של השופר לצדו הרחב, אך בראש השנה יש בתקיעות גם את האורך – מאריכים בתקיעה כנגד התרועה שבאמצע, וכשיש שברים-תרועה צריכים להאריך עוד יותר (ודאי שמתם לב שמקפידים בכך בבית הכנסת כאן). מהפה הקצר של השופר יוצאת תקיעה ארוכה. אם יש רוחב ואורך, איזה עוד ממד צריך לחפש? [עומק.] איפה העומק בראש השנה? ["שיר המעלות ממעמקים".] בכל עשרת ימי תשובה אנחנו מתקנים את עשרת העומקים שמנויים בספר יצירה. עוד רגע נראה עוד משהו שקשור ל"עמק".

איפה נמצא העומק בספירות? [דעת.] בכלל, איפה נמצא הקצר בספירות? דברנו על קצר אפים בז"א, אבל איפה עוד יש משהו קצר? [אותיות קצרות בחכמה.] נכון, לזה התכוונתי. כתוב שהבינה היא רחובות הנהר – הרוחב שדברנו עליו שייך לבינה – אך בחכמה עדיין יש אותיות קצרות (אם כן, ה"קצר" וה"רחב" הם חכמה ובינה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – מה"רשה בתחלתה" מגיעים ישר ל"מתעשרת בסופה" – הזכר והנקבה, כפי שהוסבר אמש ביחס לקצר ורחב). גם האורך שייך לבינה – הנהר הוא גם רחב וגם מתפשט לאורך. באמת יש בנהר גם עומק, "נהרא מכיפיה מבריך", אבל כתוב שהעומק שייך לדעת. כמו שמוסבר היטב בשער היחוד של אדמו"ר האמצעי, ועוד יותר בביאורי רבי הלל עליו, התכלית היא להגיע דרך העמקת הדעת אל ה"מעמיק" שבכתר – אל כח המשכיל שבכתר.

בכל אופן, הכל מתחיל מהאותיות הקצרות של החכמה ומתפשט משם. גם האורך והרוחב שבבינה וגם העומק שבדעת מקורם בנקודה הקצרה של החכמה. על הבינה והדעת כתוב "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת" (וכידוע, בינה-דעת עולה ישראל), אבל כל ההתרחבות הזו מתחילה מנקודת החכמה, עליה כתוב שם במשנה "אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה" (חכמה-יראה משלימים לטוב ברבוע, "[בראשית, בחכמה] ברא אלהים") – החכמה היא נקודת הבטול הפנימי, הצמצום ה'קצר' של יראת ה', וממנה הכל מתחיל (נמצא שיש: חכמה-קצר בינה-רחב דעת-עמוק = 1430 = הכל פעמים הוי' וכו').

ב. עמק יהושפט

"עמק יהושפט"

אמרנו שנראה עוד "עמק" שגם קשור לראש השנה, יום של משפט – "עמק יהושפט". בתרי עשר, בספר יואל ד, כתוב: "וְקִבַּצְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהוֹרַדְתִּים אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם עַל עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ" (זהו פסוק ב בפרק, ובהמשך שם, פסוק יב, כתוב שוב: "יֵעוֹרוּ וְיַעֲלוּ הַגּוֹיִם אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט כִּי שָׁם אֵשֵׁב לִשְׁפֹּט אֶת כָּל הַגּוֹיִם מִסָּבִיב").

מהו עמק יהושפט? התרגום מתרגם "מישר פלוג דינא" – מקום של דין ומשפט – וכך גם מפרש רש"י "'אל עמק יהושפט'. ארד עמם בעומק הדין, יהושפט משפטי יה". לפי התרגום ורש"י אין קשר בין "עמק יהושפט" למלך יהודה יהושפט. אכן, האבן עזרא מפרש "ועמק יהושפט היא עמק ברכה כי יהושפט קרא שמו כן"[ב] – הוא גם קושר את העמק למלך יהושפט וגם אומר שיש לו שם נוסף, במקום אחר בתנ"ך, "עמק ברכה". הרד"ק כותב בפירוש שקיבוץ כל הגוים אל העמק היינו מלחמת גוג ומגוג, ומסביר על שם העמק "וזה העמק היה למלך יהושפט [הרי כל הארץ שייכת למלך, לכן הוא מסביר מדוע נקרא כך במיוחד:] אולי בנה שם או עשה שם מעשה ונקרא על שמו". ההסבר השני שלו הוא כמו רש"י ות"י – "או נקרא עמק יהושפט על שם המשפט, כמו שאמר 'ונשפטתי עמם שם', וכן ת"י 'מישר פלוג דינא'".

איפה בכלל נמצא "עמק יהושפט"? זהו המקום שהמנהג שלנו – שלנו דייקא – שהחתנים טובלים בו, עמק קדרון, איפה שנמצא יד אבשלום, העמק של "מי השִלֹח ההֹלכים לאט". זהו עמק חשוב מאד, שלפי הקבלה יש לו עוד שמות – "עמק שוה" ו"עמק המלך". אולי כדאי להקים שם ישיבה ללימוד תורת הנגלה (משפט) והנסתר (מה ש"משפט רחמי") לעומק.

בהמשך הפרק יש לו עוד שם: "הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ כִּי קָרוֹב יוֹם הוי' בְּעֵמֶק הֶחָרוּץ". מה פירוש "עמק החרוץ"? התרגום מתרגם אותו דבר – "מישר פלוג דינא". רש"י מסביר "ששם חרוץ שהמשפט אמת, וכן תרגם יונתן מישר פלוג דינא". כולם כאן בחורים חרוצים, אני מקוה, ורואים כאן שחרוץ אין פירושו (רק) מי שעושה הרבה דברים, אלא מי שעושה דברים באופן אמתי, שאצלו "חרוץ שהמשפט אמת". הרד"ק, כדרכו, קודם כל מביא את הפירוש המיוחד שלו ואחר כך מביא את הפירוש בדרך שאר המפרשים: "'בעמק החרוץ' – קורא אותו חרוץ כי שם יהיו הגוים חרוצים וחתוכים, או כי שם יחרוץ ויחתוך משפטם כמו שקרא אותו עמק יהושפט, וכן ת"י עמק החרוץ פלוג דינא כמו שתרגם עמק יהושפט". הוא מסביר ש"חרוץ" לשון חתוך וחרוץ – לפי הפירוש הראשון הגוים יהיו חתוכים וחרוצים ולפי הפירוש השני המשפט יהיה חרוץ וחתוך.

מבנה שמות העמק

אם כן, יש לנו סך הכל חמשה שמות של העמק הזה – חמשה עמקים (שכנראה לכל אחד יש שני קצוות, כמו בסוד עשרת העומקים של ספר יצירה שמתקנים בעשרת ימי תשובה – כל שני עומקים הם שני קצוות של ממד אחד). כאן בפרק מוזכרים השמות "עמק יהושפט" ו"עמק חרוץ" והאבן עזרא מביא שהעמק נקרא "עמק ברכה". לפי מה מתאים לסדר אותם? נראה הכי מתאים חג"ת – "עמק ברכה" שייך לחסד כמובן ("והיה ברכה" של אברהם אבינו); "עמק חרוץ" שייך לגבורה – ודאי אם הפירוש הוא שהגוים חרוצים וחתוכים, אבל גם תחושת ה"חרוץ שהמשפט אמת" שייך לדין ולגבורה; "עמק יהושפט" בתפארת, כמו שכתוב ב"פתח אליהו" ש"משפט רחמי" (היינו גילוי הממד הפנימי, הנסתר, של המשפט, כנ"ל).

לפי זה? מה הם "עמק שוה" ו"עמק המלך"? יסוד ומלכות. פשוט ש"עמק המלך" הוא מלכות, ו"עמק שוה" שייך ליסוד – עבודת ההשתוות של הבעל שם טוב שייכת לתיקון הברית. אצל מי שבהשתוות הכל רגוע, אין רתיחה. דרך אגב, מי היה היום רגוע בבית כנסת? אני הייתי הכי רגוע, בזכותכם. בדרך לבית כנסת הייתי מתוח, חששתי אולי יהיה 'אקשן', חיכוכים בין החבר'ה שלנו למתפללים – אבל ברגע שנכנסתי וראיתי אתכם נהייתי הכי רגוע, יותר רגוע מתמיד... בכל אופן, עוד צריך להסביר את הקשר בין תיקון הברית ל"עמק שוה".

[השלמה אחרי ערבית:] אמרנו שב"עמק יהושפט" מתחוללת מלחמת גוג ומגוג. לפי הקבלה קורים שם עוד שני דברים חשובים – משם מתחילה תחית המתים ושם גם יום הדין הגדול (מיד אחרי תחית המתים). איך נקביל את שלשת הדברים האלה? אפשר כנגד חג"ת – המשפט לעמים, מלחמת גוג ומגוג ב"עמק יהושפט", שייך לתפארת (היינו לחיצוניות מדת התפארת, משפט-צדק, ללא הגילוי של "משפט רחמי". בחיצוניות, משפט התפארת נוטה לדין); יום הדין הגדול נשמע כמו "עמק חרוץ", דין חרוץ שהוא אמת, תכלית מדת הדין; ותחית המתים (הקודמת ליום הדין הגדול) שייכת ל"עמק ברכה" ("טל ברכה" היינו "טל תחיה", "הקיצו וגו' כי טל אורֹת טלך וגו'") שבחסד (הקשר בין "הקיצו ורננו שכני עפר" לאברהם אבינו, "ואנכי עפר ואפר". "טל ילדותך" נאמר על אברהם אבינו).

פרצוף המלכים הכשרים

נוסיף עוד משהו לגבי המלך יהושפט: הוא אחד ממלכי יהודה הכשרים – אין כל כך הרבה כאלה... יש את דוד ושלמה – גם שלמה בסוף ימיו "נשיו הטו את לבבו", אבל בכללות הוא נחשב כהמשך אחד של המצב הטוב בימי דוד ובתפלות שלנו אנו מזכירים אותו יחד עם דוד אביו לזכות (וכמו שחז"ל אמרו לגבי דוד שכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה כך אמרו לגבי שלמה) – ואחר כך יש את אסא (אביו של יהושפט), את יהושפט, את חזקיהו ואת יאשיהו. דבר חשוב ומיוחד שכתוב ביהושפט הוא "ויגבה לבו בדרכי הוי'" – הוא הלך בגאון בדרך ה' והשתדל מאד לתקן את המדינה. יהושפט שייך לתפארת, ל"משפט רחמי", והמלכים הכשרים שאחריו, חזקיהו ויאשיהו, הם כמו נצח והוד ביחס אליו (חזקיהו לשון חוזק בחינת נצח – הוא נצח את סנחריב שבא להחריב את ירושלים בבטחון סביל, הלך לישון כו', הוד שבנצח – אך ביאשיהו התקיים "הודי נהפך עלי למשחית" ועליו קונן ירמיהו "רוח אפינו משיח הוי' נלכד בשחיתותם").

[השלמה משיעור רעוא דרעוין:] צריך להסביר את התמונה הרחבה יותר. אמרנו שיהושפט שייך לתפארת, בסוד "משפט רחמי", ואחריו חזקיהו ויאשיהו הם בנצח ובהוד. לפני יהושפט יש את אבא שלו, אסא, ולפניו את שלמה המלך. נשים את שלמה בחסד – הימים שלו הם ימי השפע והשלוה של עם ישראל – ואחריו את אסא בגבורה ("ויתר כל דברי אסא וכל גבורתו וגו'". הוא המלך הראשון שנאמר בו "גבורתו", "בתר רישא גופא אזיל"). את דוד המלך, שהוא השרש שכולל את כל מלכי בית דוד, נשים בספירת הדעת – "מפתחא דכליל שית". השם דוד רומז לדעת ודעת, "אל דעות הוי'", דעת עליון ודעת תחתון (דעת ודעת רומז ל"בידך עתֹתי", ב-יד, כח עתים של ספר קהלת, דוד לטובה ודוד כו'). הוא מצוה את שלמה בנו "דע את אלהי אביך ועבדהו וגו'". דוד המלך הוא השרש של יראת ה' – שנדבר עליה בהמשך רבות – הרגישות שיש בדעת שלא לעבור על רצון ה', וכמו שנאמר במלך המשיח, משיח בן דוד, "רוח דעת ויראת הוי'". מי יש לפני דוד המלך? הרבי מסביר שיש שלשה סוגים של מלכות בעם ישראל – מלכות משה רבינו, מלכות יהושע בן נון ומלכות דוד המלך (משה-יהושע-דוד ר"ת מיד) – ויש לכוון אותם כנגד שלשת המוחין: משה רבינו, "כי מן המים משיתהו", הוא ודאי חכמה. יהושע בן נון שייך לנון שערי בינה. "ודבר הוי' אל משה פנים אל פנים... ומשרתו יהושע בן נון לא ימיש מתוך האהל" – משה ויהושע הם אבי הטיפוס של החכם והתלמיד חכם, חכמה ובינה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". ודוד הוא הדעת, "גם בלא דעת נפש [בחינת דוד] לא טוב [נפש באתב"ש]". הדעת היא נשמת התפארת, דוד נשמת יהושפט – דוד יהושפט = משיח בן דוד (סוד המלכות של פרצוף המלכים הכשרים כמו שתכף נבאר). נשאר להשלים את הפרצוף למטה – ביסוד נשים את זרֻבבל, שחז"ל דורשים שהוא זרע דוד שנזרע בבבל, שייך לספירת היסוד. זרבבל בגימטריא אמר, "יום ליום יביע אמר", ר"ת אור-מים-רקיע, המשכת הזרעא חייא וקיימא מיסוד למלכות. המלכות שייכת למלך האחרון – מלך המשיח. את ה', הוי' אלהי ישראל – שעל מלכותו נאמר "אני ראשון ואני אחרון", הוא המלך הראשון והמלך שישאר אחרון ("והיה הוי' למלך על כל הארץ וגו'", "הוי' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה") – נשים בכתר פרצוף המלכים.

ג. שבע מדרגות בעלה ועלול (סה"מ תרע"א)

שבע מדרגות בעלה ועלול בעולם האצילות

נגיד עוד משהו מתוך המאמר בסה"מ תרע"א: הרבי מדבר במאמר על עלה ועלול, שכל עלול בטל בעילתו, ומונה שבע מדרגות: התענוג, כח המשכיל (ה"מעמיק" שהזכרנו קודם), שכל, מדות, מחשבה, דבור ומעשה. חמש המדרגות שכל-מדות-מחשבה-דבור-מעשה מופיעות כבר בתניא, ועיקר החידוש כאן הוא התוספת של המדרגות העליונות, התענוג ובעיקר כח המשכיל.

אפשר להסביר את כל המדרגות הללו בעולם האצילות: התענוג הוא הכתר (פנימיות הכתר, עתיק יומין) וכח המשכיל הוא החכמה שבכתר (מוחא סתימאה, החכמה שבחיצוניות הכתר, אריך אנפין). יצאנו כעת מהיום הראשון של ראש השנה, בו מתקנים את הכתר של המלכות – "עמק ראשית". שני הימים של ראש השנה הם תיקון "עמק ראשית" – הראשון הוא ה"ראשית" שבכתר והשני ה"ראשית" שבחכמה. אך בתוך הכתר גופא הם פנימיות הכתר, תענוג, והחכמה שבחיצוניות הכתר, כח המשכיל שבנפש. אחר כך, השכל והמדות הם המוחין (חב"ד) והמדות (ז"א) דאצילות, ומחשבה-דבור-מעשה הם כנגד המלכות, שרש הלבושים, בה יש פרצוף לאה (מחשבה) ופרצוף רחל (דבור).

שבע המדרגות בכל סדר השתלשלות

אבל, מי שלומד חסידות יכול לשאול – בדרך כלל מסבירים שמחשבה-דבור-מעשה, שלשת הלבושים של הנפש, הם כנגד שלשת העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה. לכן אפשר להסביר כאן את הכל הרבה יותר רחב (בבחינת מן המצר אל המרחב, עיקר העבודה של ראש השנה שמצות היום בשופר), בכל סדר השתלשלות:

התענוג הוא המרחב העצמי, אור אין סוף שלפני הצמצום (שהתפשטותו עד אין סוף, סוד מחשבת "אנא אמלוך" שלפני הצמצום, היינו מלכות דאין סוף, כמבואר בדא"ח). המעמיק, כח המשכיל, הוא – כמו שהסברנו בסוד ה"קצר" – הוא הקו הקצר, האותיות הקצרות שהן שרש הכל (היינו סוד צמצום הקו, צמצום לשון ריכוז שלאחר הצמצום הראשון, צמצום לשון סילוק, שגם בו נשאר רשימו של אותיות, בחינת אותיות קצרות. והנה, הצמצום הראשון בא לאחר השיעור באור אין סוף, מה  ש"שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", סוד עולם המלבוש, ומבואר בדא"ח שהשערה זו היא בסוד מוחא סתימאה, כח המשכיל, שלפני הצמצום. נמצא שיש שלש דרגות של כח המשכיל בכללות כל העולמות, שהם גופא כנגד אברהם-יצחק-יעקב, חג"ת, של הגבורה דכללות, וכמו שיתבאר. וכן הוא בסוד עצמות-העלם-גלוי-התפשטות-השערה-א"ק-אצילות-בריאה-יצירה-עשיה שהשערה כנגד גבורה דכללות וכוללת את שלש הדרגות הנ"ל בסוד "אדם אמצעי", כמבואר אצלנו באריכות במקום אחר). אחר כך השכל הוא אדם קדמון, ובפרט המחשבה הקדומה דא"ק בה נמצאים כל העולמות העתידים (ומשם הם נמשכים בסוד "קורא הדורות מראש"). עיקר החידוש הוא שהמדות הן עולם האצילות כולו – יש בעולם האצילות שכל ומדות, אבל כללות עולם האצילות הוא עולם התיקון שעומד במקום עולם התהו שנשבר, הוא התיקון לשבעת המלכים הקדמונים שהם כנגד המדות. לכן, אמר הרבי המהר"ש שספר המוסר שלו הוא עץ חיים – הספר שמתאר את המדות השבורות ותיקונן. כל עולם האצילות ענינו תיקון המדות. אחר כך בריאה-יצירה-עשיה הם כנגד שלשת העולמות התחתונים בי"ע.

אדמו"ר האמצעי אמר שבכל יום צריך להתבונן לפני התפלה בכל סדר השתלשלות, מאור אין סוף שלפני הצמצום ועד לעולם העשיה. כדי שההתבוננות הזו תשאר טריה ורעננה אנחנו אומרים שצריך כל פעם לתת לה מבנה אחר או הקבלה אחרת. עם מה שאמרנו כעת אפשר ללכת מחר לתפלה...

שבע המדרגות כנגד שבע מדות הלב

[השלמה משיעור רעוא-דרעוין:] כמובן, אם יש שבע מדרגות אפשר להקביל אותן בפשטות לשבע המדות – התענוג, אור אין סוף, הוא ההתפשטות של החסד. עיקר מוסר-ההשכל שנלמד מזה הוא שכדי להרגיש טוב, להרגיש תענוג, צריכים לחזור לאור אין סוף שלפני הצמצום... אחרי הצמצום האדם כבר נמצא במיצר, ב"קצר" (החל מההכנה לצמצום שלפני הצמצום בפועל, מה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל כנ"ל), ולא מרגיש טוב – צריך לצאת מהמיצר אל המרחב, להגיע למרחב העצמי, כדי להרגיש טוב. אחר כך הקו המצומצם (עם שתי הדרגות שמעליו כנ"ל) שייך לגבורה, כפשוט. אדם קדמון שייך לתפארת, מדתו של יעקב אבינו, עליו כתוב "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". המדרגות הבאות – מדות-מחשבה-דבור-מעשה, שהקבלנו לאצילות-בריאה-יצירה-עשיה – הן כנגד נהי"ם, כמו שכתוב בכמה מבנים אצלנו שאבי"ע מכוונים כנגד הנהי"ם. החידוש העיקרי כאן היה ביחס לעולם האצילות, שהוא בעיקר המדות של עולם התיקון, וכאן הוא מכוון כנגד ספירת הנצח – המדות הנצחיות של עולם התיקון (ביחס למדות הארעיות של עולם התהו שנשבר). החכמה שבראש קו ימין מתפשטת עד הנצח, סוף קו ימין, לתקן את מציאות העולם, "כלם בחכמה עשית", "כלם בחכמה אתברירו", דהיינו תיקון המדות. "בינה עד הוד אתפשטת", סוד המחשבה ("אם הבנים שמחה", מחשבה אותיות בשמחה, "טראכט גוט וועט זיין גוט" בהוד כנודע). ספירת היסוד, האות-ברית-קדש, היא כח התקשורת (כידוע בפרצוף המכללה התורנית), דבור (כח התִקשורת-הִתקשרות שבדבור היינו הקול שבדבור, דבור ב"אבר חי"). "המעשה הוא העיקר" במלכות, סוד ה"תכלית" כנודע.

התפללו ערבית.

 


בע"ה

שבת שובה, ג תשרי ע"ח – כפ"ח

"יראת הוי'"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[ג]

שיעור נשים ליל שבת שובה (אחרי הדל"נ):

א. מרכבת תשר"ת

כתוב שהסדר של תשר"ת הוא מרכבה. מרכבה היא אברהם-יצחק-יעקב-דוד.

בתקיעה אנחנו מתעצמים עם מדת החסד, מדתו של אברהם אבינו.

בשברים אנחנו מתעצמים עם עמוד התפלה, העמוד של יצחק אבינו. במחזור מדגישים את הכוונה – בתפלה שאומרים כל שבת, אבל דווקא במחזור מופיעה ההדגשה, מיד אחרי "המלך" – של יצחק-רבקה "בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש, ובקרב קדושים תתהלל". יצחק-רבקה בגימטריא תפלה – יצחק הוא נשמה דנוקבא, מצד הגבורה, השייך בפרט לאשתו, ודווקא ביחד הם עמוד התפלה, כמו שכתוב "ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו". שברים רומזים למדה העיקרית שנדרשת בתפלה – לב נשבר. שברים הם גם לשון שׂבר – "עיני כל אליך ישׂברו" – במשמעות של תקוה טובה. צריך להתפלל מתוך לב נשבר ותקוה טובה ובטחון שה' יענה לתפלה.

בכל הדברים כאן הכוונה לא רק אליהם עצמם, אלא גם לחינוך אליהם – חינוך למדת החסד, חינוך לתפלה. לכן רצינו לפתוח בכך דווקא בשיעור לנשים-אמהות, שבהן תלוי עיקר החינוך בבית כמו שאומר הרבי.

התרועה רומזת לעמוד התורה, מדתו של יעקב אבינו. אחד מפסוקי התרועה הוא "הריעו להוי' כל הארץ", והאריז"ל אומר שבכל פעם שאומרים אותו יש לכוון ש"הריעו להוי' כל הארץ" ר"ת הלכה – תרועה רומזת ללימוד ההלכה, ולימוד הלכה למעשה שייך במיוחד לנשים. בלימוד הלכה למעשה נכלל גם לימוד החסידות, אותו לומדים לצורך קיום בפועל של מצוות אהבת ה', יראת ה' וכו' – שבהן מצוות הנשים וגם עליהן ללמוד אותן.

תרועה גם כוללת אותיות תורהתורה-ע, רמז ל-ע פנים לתורה (לכן גם יש הרבה טרומיטין בתורה, לחלק את התורה לכל הפנים שבה).

תרועה היא גם לשון בכיה – מוסבר אצלנו שהשברים הם אנחה, שכתוב ששוברת כל גופו של אדם, החל משבירת הלב, ואילו התרועה היא לשון בכיה. יש הרבה סיפורים שזוכים לתורה על ידי בכיה – לפעמים בכיה שאדם בוכה על עצמו, והרבה פעמים בכיה של אשה על בעלה או של אמא על בניה, שיזכו לגדול בתורה. התרועה רומזת לחינוך לתורה, עד ש"שלי ושלכם שלה הוא". יש בתרועה גם משמעות של שמחה – כמו התרועה בהמלכת מלך – כאשר לימוד התורה הוא בעונג ובשמחה. תרועה היא לשון ריעות – אמרנו שהשנה היא שנה של "חבר טוב", שנה שכל אחת צריכה למצוא חברה טובה, ומי שכבר יש לה חברה שתמצא עוד חברה, תהא שנת עוד חבר. בכל אופן, התורה נקנית מתוך ריעות – בהרבה חברותות טובות.

התקיעה שבסוף שייכת לדוד המלך – זו תקיעה של תיקון המלכות. בתיקון המלכות חוזרים לחסד הראשון (כמו התקיעה הראשונה, של אברהם אבינו) – תכלית המלכות היא המשכת "חסדי דוד הנאמנים". גם כינון המלכות, בו עסוקים בימים האלה, הוא בחסד – "והוכן בחסד כסא" – כפי שאמר אדמו"ר הזקן לפני הסתלקותו שהגאולה תבוא דווקא על ידי חסד כפשוטו.

בכך השלמנו את הכוונה הראשונה, שרצינו להדגיש את הקשר שלה לנשים ולחינוך שלהן בבית.

ב. "יראת הוי'" בתנ"ך

"אשה יראת הוי'"

גם הפרק השני שייך לאשה. נכנסנו לשבת ועוד מעט נגיד "אשת חיל" – הפרק האחרון בספר משלי. הפסוק הכי חשוב ב"אשת חיל", השיא, הוא לא הפסוק האחרון אלא פסוק אחד לפניו – "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל". העיקר והתכלית הוא "אשה יראת הוי'", עד שמוסבר שהיא גם הופכת את ההתחלה – יש "שקר החן והבל היפי", אבל "אשה יראת הוי'" גם הופכת את "שקר החן" לחן של אמת ואת "הבל היפי" ליפי של ממש. העיקר הוא להפוך את החן והיפי השקריים לאמתיים וזה נעשה על ידי "אשה יראת הוי'".

נאמר גימטריא: המלה יראת – ר"ת "[פתחי לי] אחתי רעיתי יונתי תמתי", כל העליות של האשה בשיר השירים – היא בגימטריא תורה, מספר חשוב מאד, כפולה של 13, 47 (בטול) פעמים 13 (אהבה). שם הוי' גם הוא פעמיים יג, כך ש"יראת הוי'" עולה 637, מט (ז ברבוע) פעמים יג. יש בפסוק שתי מלים שליליות, שקר-הבל, שעולות גם הן יחד 637! ממש פנינה של גימטריא שהפסוק אומר בעצמו. יש שקר-הבל וכנגדן "יראת הוי'" – כמו משיח לעומת נחש וכו'.

כב פעמים "יראת הוי'" בתנ"ך

"יראת הוי'" הוא ביטוי חשוב ומרכזי בתורה, הייתי חושב שהוא יופיע מאות פעמים בתנ"ך, אך כשפותחים ובודקים רואים שממש לא כך. הוא לא ביטוי נדיר, של פעמים בודדות, אך הוא גם לא רווח מאד – הוא מופיע בסך הכל 22 פעמים.

בכל חמשה חומשי תורה כלל לא מופיע הביטוי "יראת הוי'" – יש כמובן מושגים של יראה, כמו "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", אבל הביטוי "יראת הוי'" עצמו לא מופיע. 22 הפעמים מתחלקות כך: 3 בספר ישעיהו (שהן הפעמים היחידות בנביאים – אין בספרי הנביאים הראשונים, וגם לא אחר כך), 3 בספרים תהלים, 15 בספר משלי – שהמשל החוזר בכולו הוא האשה הטובה, שהיא "אשה יראת הוי'", מול האשה הרעה – ובסיום עוד פעם אחת בדברי הימים.

אם יש 22 פעמים "יראת הוי'" בתנ"ך צריך לומר שהן מקבילות ל-כב אותיות התורה. מה ההוכחה לכך? הפעם האחרונה בספר משלי היא ב"אשת חיל", הפרק האחרון – בפסוק בו פתחנו – והיא הפעם ה-21 בכל התנ"ך. הפרק האחרון בספר משלי, "אשת חיל", מסודר לפי אלף-בית, ובאיזה פסוק מופיעה בו "יראת הוי'"? בפסוק של ה-ש, "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל". גם בתוך כל כב ההופעות זו ההופעה שצריכה להיות כנגד ה-ש, האות ה-21! זו הוכחה מספיקה בשביל לסדר את כל ההופעות כנגד האלף-בית. לא נעשה זאת כעת, אבל צריך להסביר, ורואים שבכמה וכמה הופעות של הביטוי "יראת הוי'" יש בפסוק רמז גלוי לאות אליו מקבילה "יראת הוי'" שבו.

כב פסוקי "יראת הוי'"

נקביל את פסוקי "יראת הוי"' (בלי הסבר):

  א       "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ הוי' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת הוי'"[ד]

  ב       "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת הוי' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ"[ה]

ג        "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת הוי' הִיא אוֹצָרוֹ"[ו]

ד       "יִרְאַת הוי' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי הוי' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו"[ז]

ה      "לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת הוי' אֲלַמֶּדְכֶם"[ח]

ו       "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת הוי' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד"[ט]

ז       "יִרְאַת הוי' רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ"[י]

ח      "תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת הוי' לֹא בָחָרוּ"[יא]

ט      "אָז תָּבִין יִרְאַת הוי' וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא"[יב]

י       "יִרְאַת הוי' שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי"[יג]

כ      "תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת הוי' וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה"[יד]

ל      "יִרְאַת הוי' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה"[טו]

מ      "בְּיִרְאַת הוי' מִבְטַח עֹז וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה"[טז]

נ       "יִרְאַת הוי' מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת"[יז]

ס      "טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת הוי' מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בּוֹ"[יח]

ע      "יִרְאַת הוי' מוּסַר חָכְמָה וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה"[יט]

פ      "בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן וּבְיִרְאַת יְהֹוָה סוּר מֵרָע"[כ]

צ      "יִרְאַת הוי' לְחַיִּים וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע"[כא]

ק      "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת יְהֹוָה עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים"[כב]

ר      "אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת הוי' כָּל הַיּוֹם"[כג]

ש      "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת יְהֹוָה הִיא תִתְהַלָּל"[כד]

ת      "וַיְצַו עֲלֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה תַעֲשׂוּן בְּיִרְאַת הוי' בֶּאֱמוּנָה וּבְלֵבָב שָׁלֵם"[כה]

"יראת הוי'" בישעיהו

נתבונן בהופעות של "יראת הוי'" בישעיהו ובתהלים ובעיקר בהופעה האחרונה, בדברי הימים. ההופעות הראשונות של המושג "יראת הוי'" היא בישעיהו ומהן לומדים ש"יראת הוי'" קשורה למשיח – על ההקשר של כל מושג לומדים מההופעה הראשונה-המקורית שלו, ושתי ההופעות הראשונות של "יראת הוי'" הן דווקא בנבואות הגאולה של ישעיהו שמתארות את המשיח.

"יראת הוי'" הראשונה היא בפסוק שמתאר את המשיח וארבע הרוחות שנחות עליו – "ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי'". איך אני יודע ש"יראת הוי'" היא העיקר כאן? כי מיד בפסוק הבא מופיעה "יראת הוי'" השניה – "והריחו ביראת הוי' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח". החוש העיקרי של משיח הוא חוש הריח – הוא הסימן שלו, כפי שלומדים חז"ל שמשיח "מורח ודאין" – והוא מריח ביראת הוי'. "יראת הוי'" מופיעה אצל המשיח בכתר – בחוש הריח, שלמעלה מחושי הראיה ("ולא למראה עיניו ישפוט") והשמיעה ("ולא למשמע אזניו יוכיח") שבחכמה ובבינה.

"יראת הוי'" השלישית והאחרונה בישעיהו היא בפסוק שממנו דורשים חז"ל את הענין והסדר של ששה סדרי משנה – "והיה אמונת עתיך חֹסן ישועֹת חכמת ודעת [ואחרי כל ששת סדרי משנה, התנאי הוא:] יראת הוי' היא אוצרו"[כו]. יש שני "יראת הוי' היא" בתנ"ך – "יראת הוי' היא אוצרו" ו"אשה יראת הוי' היא תתהלל". "אשה יראת הוי'" היא-היא "אוצרו" של ה'. חז"ל אומרים שה' בנה את האשה כאוצר כדי שתוכל לקבל את הוולד. יראת הוי' היא סגולה להרבה הולדה, הרבה בנים ובנות (וכידוע ש"פרו" מכח האיש ו"ורבו" מכח האשה. רש"י מפרש "סגולה" – "אוצר חביב", חביב בגימטריא כב, רמז ל-כב "יראת הוי'" בתנ"ך, הכל בחינת "יראת הוי' היא אוצרו" ו"אשה יראת הוי' היא תתהלל". חביב במספר קדמי = מהיטבאל, ה"אשה יראת הוי'" של עולם התיקון).

"יראת הוי'" בתהלים

בפסוק האחרון שצוטט מספר ישעיהו חז"ל אומרים ש"ודעת" היינו סדר טהרות. כבר בפסוק הראשון ראינו קשר בין דעת ויראת ה' – "ונחה עליו רוח הוי'... רוח דעת ויראת הוי'". "יראת הוי'" של המשיח היא בכתר, כמו שראינו בפסוק הבא – "והריחו ביראת הוי'" – אך יש קשר הדוק בין דעת והכתר, שהרי הדעת היא המשקפת במודע את הכתר העל-מודע (ולכן יש כלל שבעשר הספירות כאשר מונים את הדעת אין מונים את הכתר וכאשר מונים את הכתר אין מונים את הדעת). ואכן, ההופעה הבאה של "יראת הוי'" – הראשונה בספר תהלים – היא בפרק יט בפסוקים שגם אותם מקבילים חז"ל לששה סדרי משנה, בפסוק "יראת הוי' טהורה עומדת לעד" שמקבילים חז"ל לסדר טהרות. בימינו אין מקפידים בכל עניני טומאה וטהרה, ודיני הטהרה היחידים שנותרו הלכה למעשה הם דיני טהרת המשפחה, המסורה ל"אשה יראת הוי'".

ההופעה השניה בתהלים היא בפרק לד, בפסוק "לכו בנים שמעו לי יראת הוי' אלמדכם" – פסוק מובהק של חינוך – כאשר "יראת הוי'" העולה שם מהפסוקים הבאים בפרק היא בעיקר ההקפדה על שמירת הלשון ("נצור לשונך מרע וגו'"). בפעם השלישית והאחרונה מופיעה "יראת הוי'" בתהלים קיא – "ראשית חכמה יראת הוי' וגו'". את המלה "בראשית" תרגום ירושלמי "בחוכמא", אבל לפי דרשת חז"ל ש"בראשית" היינו "בשביל... שנקראו 'ראשית'" מתברר ש"ראשית חכמה יראת הוי'" אינה רק הדבר הראשון באמצעותו ברא ה' את העולם אלא היא תכלית הבריאה – "מגיד מראשית אחרית".

ג. מעשה יהושפט

טעות יהושפט – השידוך עם אחאב

את כל ההתבוננות הזו עשינו כדי להגיע ל"יראת הוי'" האחרונה, שמופיעה בדברי הימים. אתמול דברנו עם הגברים על ביטוי ששייך לראש השנה – "עמק יהושפט". "יראת הוי'" האחרונה מופיעה בפרק שמתייחס למלך יהושפט – מלך צדיק, ממלכי יהודה הצדיקים הבודדים, בו כתוב "ויגבה לבו בדרכי הוי'". למרות שיהושפט היה מלך צדיק הוא עשה טעות אחת גדולה וחמורה שעם ישראל סובל ממנה עד היום. בכלל, לכל אחד ממלכי יהודה הצדיקים היתה טעות בשיקול הדעת – צריך לעשות שיעור רק כדי להסביר את הטעויות האלה. הענין של שיקול דעת מבורר שייך לרבי, ולכל מלך היתה טעות בשיקול דעת עד למלך המשיח – רק המשיח לא יטעה.

הטעות הגדולה של יהושפט – שעם ישראל סובל ממנה עד היום – היא שהוא התחבר למלך אחאב. אמרנו כעת שהשנה הזו, תשע"ח, היא שנה של "חבר טוב" – אבל צריך להדגיש שצריך להיות דווקא "חבר טוב", ולא חלילה "חבר רע" (עליו קובע רבי יהושע בן חנניה שהיא הדרך הרעה שיתרחק ממנה האדם). יהושפט המלך עשה שידוך עם אחאב – הוא לקח את הבת של אחאב, עתליה, ככלה לבנו יהורם. למה הוא עשה את זה? הוא רצה לחבר בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל ולעשות שלום בעם ישראל. בעולם העתיק, כשרצו לעשות שלום בין מלכויות היו עושים שידוך, ואז המחותנים צריכים איכשהו להסתדר ביניהם. אבל זו היתה טעות ומהשידוך הזה באו כל הצרות של עם ישראל עד היום.

תשובת יהושפט

אחרי שיהושפט התחבר עם אחאב הוא בא לבקר אותו ואחאב הציע לו לצאת עמו למלחמה ברמות גלעד. יש שם סיפור שלם, שהיו ארבע מאות נביאי שקר שעודדו אותם לצאת למלחמה אך יהושפט שאל אם אין עוד נביא ואחאב אמר שיש את מיכיהו שתמיד מנבא לו לרעה – ואכן מיכיהו, נביא האמת היחיד שם, נבא שהם יכשלו במלחמה. באותה מלחמה נהרג אחאב, והמלך יהושפט ניצל ממנה בנסי נסים – בהתחלה הארמים חשבו שהוא מלך ישראל ורצו להרוג אותו, אך בסופו של דבר הוא ניצל בנס וחזר לירושלים.

אחרי הסיפור הזה יש פרק קצר – דהי"ב יט –בו מופיעה "יראת הוי'" האחרונה. נקרא את כל הפרק בפנים:

וַיָּשָׁב יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל בֵּיתוֹ בְּשָׁלוֹם לִירוּשָׁלִָם. וַיֵּצֵא אֶל פָּנָיו יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַחֹזֶה וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשׂנְאֵי הוי' תֶּאֱהָב וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי הוי' [הנביא מוכיח אותו על ההתחברות לאחאב – לעזור לרשע ולאהוב את שונאי ה' – ואומר שלכן יצא עליו קצף מה'.]. אֲבָל [נצלת כי] דְּבָרִים טוֹבִים נִמְצְאוּ עִמָּךְ [דברים טובים גם במעשה וגם במחשבה-בלב. מכיון ש"המעשה הוא העיקר" הנביא מקדים את הדבר הטוב במעשה:] כִּי בִעַרְתָּ הָאֲשֵׁרוֹת מִן הָאָרֶץ וַ[הדבר השני הוא בלב: ]הֲכִינוֹתָ לְבָבְךָ לִדְרֹשׁ הָאֱלֹהִים.

אחרי שיהושפט חוזר לירושלים ומקבל את התוכחה של הנביא יהוא בן חנני כתוב סיפור שאין באף מלך אחר – הוא יוצא למסע החזרה בתשובה בכל הארץ. ברור שיהושפט בעצמו עשה תשובה, ובעקבות כך הוא יוצא לחזק ולהשיב את כל העם, דבר שלא מצאנו כיוצא בו. המעשה הרע של יהושפט כבר עשוי – השידוך נעשה והנזק נגרם – אבל הוא מתעורר בתשובה ויוצא להשיב את כל העם:

וַיֵּשֶׁב יְהוֹשָׁפָט בִּירוּשָׁלִָם וַיָּשָׁב וַיֵּצֵא בָעָם מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד הַר אֶפְרַיִם וַיְשִׁיבֵם אֶל הוי' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם. [מהי התשובה שיהושפט משיב את כל העם? כמו שאנחנו מדברים הרבה על תיקון המשפט:] וַיַּעֲמֵד שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת לְעִיר וָעִיר [יהושפט מקיים את המצוה של העמדת שופטים בכל שעריך, בכל שבט ובכל עיר. כתוב שהשם של האדם קשור למהות שלו. אצל הרבה מלכים ודמויות בתנ"ך צריך 'לשבור את הראש' כדי להבין את הקשר, אבל אצל יהושפט קל מאד – הוא אולי הדוגמה הכי מובהקת – ששמו יהושפט והוא מבין שהעבודה שלו קשורה להעמדת שופטים. המלך יהושפט עצמו נסע מעיר לעיר, העמיד את השופטים והזהיר אותם לנהוג כפי שצריך:]. וַיֹּאמֶר אֶל הַשֹּׁפְטִים רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַהוי' וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט [ה' נמצא במשפט וכביכול שופטים אותו.]. וְעַתָּה יְהִי פַחַד הוי' עֲלֵיכֶם [עוד לפני "יראת הוי'" יש כאן ביטוי של "פחד הוי'".] שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ כִּי אֵין עִם הוי' אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד. וְגַם בִּירוּשָׁלִִַם הֶעֱמִיד יְהוֹשָׁפָט [בית דין הגדול.] מִן הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפַּט הוי' וְלָרִיב וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם. וַיְצַו עֲלֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה תַעֲשׂוּן בְּיִרְאַת הוי' בֶּאֱמוּנָה וּבְלֵבָב שָׁלֵם [זה הפסוק העיקרי בשבילו קראנו הכל – יהושפט מזהיר את השופטים בירושלים בשלשה דברים – יראת הוי', אמונה ולבב שלם. תיכף נחזור להסביר.]. וְכָל רִיב אֲשֶׁר יָבוֹא עֲלֵיכֶם מֵאֲחֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵיהֶם בֵּין דָּם לְדָם בֵּין תּוֹרָה לְמִצְוָה לְחֻקִּים וּלְמִשְׁפָּטִים וְהִזְהַרְתֶּם אֹתָם וְלֹא יֶאְשְׁמוּ לַהוי' וְהָיָה קֶצֶף עֲלֵיכֶם וְעַל אֲחֵיכֶם [יהושפט משתמש פה בביטוי שאמר לו קודם יהוא – על יהושפט יצא קצף מלפני ה', והוא מזהיר את השופטים שהוא מעמיד כתשובה לנהוג נכון כדי שלא יהיה קצף.] כֹּה תַעֲשׂוּן וְלֹא תֶאְשָׁמוּ. וְהִנֵּה אֲמַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ עֲלֵיכֶם לְכֹל דְּבַר הוי' [כמו מופלא שבסנהדרין.] וּזְבַדְיָהוּ בֶן יִשְׁמָעֵאל הַנָּגִיד לְבֵית יְהוּדָה לְכֹל דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם חִזְקוּ וַעֲשׂוּ וִיהִי הוי' עִם הַטּוֹב.

"ביראת הוי' באמונה ובלבב שלם"

הביטוי העיקרי כאן לעניננו הוא אזהרת יהושפט לשופטים "כה תעשון ביראת הוי' באמונה ובלבב שלם". איך מבינים את השלישיה הזו? קודם כל, קצת מפתיע שאמונה היא רק הדבר השני – אנחנו רגילים, כמו בכחות הנפש הפנימיים, שאמונה היא הכח הראשון והעליון ביותר. ברור שהכוונה כאן ב"אמונה" היא לא לאמונה בה' – האמונה הזו קודמת ליראת ה', כפשוט, שהרי אי אפשר לירא מה' אם אין מאמינים בו – אלא אמונה במובן של אמינות, יושר ונאמנות, כמו בביטוי "משא ומתן באמונה".

נראה את המלבי"ם שמסביר באופן מענין: הוא אומר ש"כה תעשון ביראת הוי'" היא "שלא לעבור על מצות לא תעשה". אדמו"ר הזקן מסביר בתניא שהיראה היא השרש לכל קיום מצוות לא תעשה, וכך המלבי"ם מביא כאן ש"יראת הוי'" היא הזהירות שלא לעבור על מצוות לא תעשה. אחר כך, "בלבב שלם" הוא מסביר כזהירות במצוות עשה, "שלא לשם פניה חיצונית ושלא לשמה בעשיית המצות עשה". מה בין הלא-תעשה לעשה? את "באמונה" מסביר המלבי"ם "בדברים העיוניים". מכיון שמדובר כאן בשופטים, "בדברים העיוניים" היינו עיון הדין – העיון המעמיק כדי לנחות לעומק הדין (בחינת "עמק יהושפט", כפי שדובר אתמול).

אם כן, מתאים להסביר שהשלישיה "ביראת הוי' ובאמונה ובלבב שלם" היא כנגד כתר-מוחין-מדות: ראינו כבר בהופעות הראשונות של "יראת הוי'" בתנ"ך שהיא שייכת דווקא לכתר – "והריחו ביראת הוי'". אחר כך, האמונה כאן שייכת למוחין – העמקה בדברים העיוניים, כדברי המלבי"ם (וכפי שדובר גם לאחרונה[כז] שיש בחינה שעיקר האמונה הוא בשכל – התוכן של האמונה). "לבב שלם" הוא כמובן תיקון מדות הלב – המדות.

אפשר להסביר כאן את השלישיה גם לפי הסוד של נקודה-קו-שטח: "יראת הוי'" היא נקודה – היא ה"קצר", הנקודה המצומצמת, ממנה יוצא כל המרחב, האורך והעומק של הדברים הטובים (כפי שדובר אמש). כאשר יש משהו בתור נקודה ורוצים להביא אותו למימוש שלם – כמו להביא התקוה לארץ ישראל, שהיא נקודת געגוע בלב, למימוש שלם בישוב כל הארץ – צריך דרך-קו באמצע, כמו שבע שנים של כיבוש ושבע שנים של חלוקה עד לישוב כל הארץ. האמונה כאן היא הקו-הדרך למימוש יראת ה', ולכן יש ביטוי בתהלים "דרך אמונה". כאשר יראת ה' חודרת ומתממשת בכל כחות הנפש זהו "לבב שלם" ואז אפשר להגיע לאהבה ולב שלם עם כולם.

נקודה-קו-שטח הם גם הכנעה-הבדלה-המתקה – "יראת הוי'" היא הכנעה, כפשוט; ב"דרך אמונה" יש הבדלה, שצריך להתחבר רק לחברים טובים, מאמינים ונאמנים; בסוף מגיעים להמתקה גמורה כשאפשר להיות ב"לבב שלם" עם כולם, כשאפשר להתחבר גם עם אחאב, כאשר הוא יחזור בתשובה (יחד עם בני משפחתו) ואז אפשר יהיה להשתדך איתו. הבעיה היא – כמו כל הטעויות של הגדולים והמנהיגים שהיו בישראל – כשמנסים להקדים את ההמתקה לפני ההבדלה.

מוסר השכל – חשיבות השידוכים

אז למדנו משהו מאד יפה על "יראת הוי'" ושיעור עמוק על יהושפט מלך ישראל. מוסר ההשכל של כל מה שלמדנו הוא שעם כל החשיבות של תיקון המשפט – גם היום, להגיע בארץ למשפט עברי – יש משהו חשוב עוד יותר. זו התשובה של יהושפט, שלא הצליחה לתקן את הטעות שלו במציאות. רואים ששידוכים טובים לילדים – שמירה על הילדים בחינוך טוב ולמצוא להם שידוכים טובים – עוד יותר חשוב מתיקון המשפט.

שתהיה שנה טובה ומתוקה לכל אחת ואחת כאן בכל מה שהיא צריכה, בגשמיות וברוחניות.

[אחרי השיעור היתה קבלת שבת עם הגברים עם הרבה ניגונים וריקודים לפניה ולאחריה.]

ד. "מלך אחד"

רעוא דרעוין שבת שובה:

סדר ניגונים.

"מלך אחד"

אחת הדעות בגמרא היא שהפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" נחשב מפסוקי מלכויות. כך פוסקים להלכה וזהו הפסוק החותם את עשרת פסוקי מלכויות. אם כן, כנראה שיש קשר בין "מלך" ל"אחד" ("הוי' אחד" מתפרש כ"הוי' מלך"). איפה מוצאים את הביטוי "מלך אחד"? [בספר יהושע.] ברשימה של המלכים שיהושע הוריש בארץ ישראל – לא מלכים, כולם חבבו את הארץ ורצו בה חלק – כתוב על כל אחד מהם "מלך אחד".

החידוש העיקרי כאן הוא שמלכות ה' לא שייכת רק ליחודא-תתאה ("ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד") אלא גם ליחודא-עילאה ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"), אפילו שהייתי חושב שהמלכות שייכת רק למדרגה התחתונה. כנראה שהמלכות היא בסוד "אל דעות הוי'" – יחוד דעת-עליון (יחודא-עילאה) ודעת-תחתון (יחודא-תתאה) ביחד (סוד "דוד [דעת ודעת] מלך ישראל חי וקים" כנ"ל).

הראשון שהאמין ביחוד ה' ופרסם אותו בעולם הוא אברהם אבינו – "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו". על אברהם כתוב "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – הוא פרסם את מלכות ה' על העולם, והדגיש שה' הוא "אל עולם" (ולא 'אל העולם'), שהוא "אחד" הכולל גם את מציאות העולם. אברהם אבינו עצמו הוכתר למלך על כל האומות ב"עמק שוה הוא עמק המלך" שהזכרנו אתמול, כדרשת חז"ל שכל האומות הושוו שם להכתיר אותו למלך. מלך כשר הוא אחד שאיננו סותר את אחדות מלכות ה' או מסתיר אותה – אלא מגלה בכל העולם כי ה' הוא "מלך אחד".

"לעבדו שכם אחד"

נעשה הכאה פרטית של מלך-אחדמ פעמים א, ל פעמים ח, כ פעמים ד – ונקבל שכם. איך שכם קשורה לקריאת שמע? ראשי תיבות "שם כבוד מלכותו", שמזכירים (בביטוי של יחודא-תתאה) מיד אחרי קריאת "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", כנודע. ל"שכם" יש קשר מיוחד ל"אחד" – יעקב אבינו מבטיח ליוסף הצדיק "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" והיעוד לעתיד לבוא הוא "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד".

הסברנו הרבה פעמים שהרמב"ם מונה חמש פעולות של מלך המשיח המכוונות בעצמן כנגד חמש עליות המשיח (נרנח"י של המשיח, שהוא היחידה הכללית של עם ישראל) המנויות בפסוק "הנה [א] ישכיל עבדי [ב] ירום [ג] ונשא [ד] וגבה [ה] מאד". הפעולה החמישית של המשיח היא קירוב כל אומות העולם עד לקיום הפסוק "לעבדו שכם אחד"[כח], והיא המקבילה לעליה החמישית-המשיחית – "[וגבה] מאד". ידועים דברי האריז"ל ש-אדם ר"ת אדם-דוד-משיח ובתכלית העליה של משיח הוא עולה לראש הצירוף וה-אדם הופך ל-מאד.

במעשה בראשית מופיע על כל בריאה שנבראה בכל אחד מששת ימי בראשית "וירא אלהים... כי טוב" – בפעם הראשונה מפורט במה מדובר, "וירא אלהים את האור כי טוב", ובפעמים האחרות כתוב "וירא אלהים כי טוב" (בלי שכתוב בפירוש במה מדובר). ביום שני, בו לא נסתיימה בריאתו, לא מופיע "כי טוב" – אך ה"כי טוב" על בריאת היום השני 'מושלם' ביום השלישי, שנכפל בו "כי טוב". אכן, ה"וירא אלהים כי טוב" של היום הששי לבריאה מופיע אחרי בריאת החיות – חית הארץ, בהמה ושרץ הארץ – טרם נברא האדם. האדם הוא הנברא היחיד שלא נאמר עליו בפרט "וירא אלהים כי טוב", אך לאחר בריאת האדם ודברי ה' אליו, בסיום היום הששי (שהוא סיום הבריאה כולה, לפני ש"באת שבת באת מנוחה נשלמה כל המלאכה") כתוב "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".

האדם לא זוכה ל"כי טוב" בפני עצמו, אלא רק בכלל כל הבריאה – בלי שהאדם ימלא את תכליתו לקרב את "כל אשר עשה" לעבודת ה' הבריאה שלו אינה 'שוה', וכאשר הוא מקיים זאת הוא עולה מ-אדם ל"[והנה טוב] מאד". ואכן, חז"ל אמרו שעם בריאת אדם הראשון הוא המליך את ה' על העולם כולו, השתחוה לה' ואמר לכל יצורי עולמים – כל הדומם-צומח-חי-מדבר – "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עֹשנו" (כמלך אמתי, שנברא למלוך על כל הברואים ומנצל זאת כדי להמליך את ה' על כל המקבלים את מלכותו[כט]). כפי שכבר הוזכר, "באו נשתחוה" בגימטריא תשע"ח.

ה. אלתור ב"יראת הוי'"

"יראת הוי'"

דברנו אתמול עם הנשים על הביטוי "יראת הוי'". אמרנו שבאופן מפתיע הוא לא מופיע בתורה – אפילו שיש ביטויים של יראה, כמו "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", מטבע הלשון "יראת הוי'" לא מוזכר. "יראת הוי'" היא ה"קצר" עליו דברנו מתחלת החג – הנקודה התמציתית ממנה יוצאים כל הדברים הטובים, כל ה"מתעשרת בסופה" של ה"רחב" (וה"ארוך" וה"עמוק", כפי שדובר אמש). על מי כתוב שהצטיין ביראת הוי'? מורנו הבעל שם טוב, שעם כל האהבה שלו הדגישו דווקא את יראת ה' לו. אדמו"ר האמצעי אמר על הבעל שם טוב שלא קם לפניו וגם לא יהיה אחריו כמוהו ביראת ה'.

דברנו על הקשר בין דעת ליראת ה', שמופיע כבר בפסוק הראשון של "יראת הוי'" בתנ"ך, פסוק עיקרי בנבואת ישעיהו על המשיח – "ונחה עליו... רוח דעת ויראת הוי'". דעת היא התחושה והרגישות של דברים – השרש של היראה (בפרצוף המלכים הכשרים שמנו בדעת את דוד המלך. יש כב "יראת הוי' בתנ"ך, ו מתוכן בסמיכות לדעת, "מפתחא דכליל שית". "יראת הוי'" ועוד דעת עולה 1111, אשה במספר קדמי, "אשה יראת הוי' היא תתהלל", כללות כל ה"יראת הוי'" בתנ"ך כפי שהוסבר אמש לנשים, בחינת דוד מלכא משיחא. 1111 = 11 פעמים 101. יש 11 אותיות ב"יראת הוי'" דעת, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = 101, "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי וגו'"). איך אנחנו מסבירים תמיד יראה? [רגישות.] נכון, היראה היא רגישות לנוכחות של ה' ושלא להמרות את פיו. כתוב בתניא (והזכרנו גם אמש) שיראת ה' היא השרש לכל מצוות לא-תעשה. מהי הרגישות של היראה? איך מחנכים ילד ליראת שמים? יראת ה' היא התחושה – שאולי היום יגידו שהיא משהו שלילי לנפש, משהו לא-חינוכי, כי הכל בקליפה – שאולי מה שאני עושה עכשיו הוא אסור. אולי הישיבה שלנו כעת ביחד היא אסורה? היראה היא הרגישות שכל דבר עלול להיות אסור, עד שהילד לומד שיש דברים מותרים ודברים שאפילו מומלץ לעשות.

"ביראת הוי' מבטח עֹז"

בסך הכל הביטוי "יראת הוי'" חוזר 22 פעמים בכל התנ"ך (ג פעמים בנביאים ו-יט פעמים בכתובים) כנ"ל. הזכרנו את ההופעות בספר ישעיהו – החל מ"ונחה עליו רוח הוי'... רוח דעת ויראת הוי'" במשיח – ובתהלים ואת ההופעה האחרונה בדברי הימים, בקשר ליהושפט שכבר התחלנו לדבר עליו קודם. אמרנו שאם יש 22 הופעות מן הסתם הן מקבילות ל-כב אותיות האלף-בית, ושה'חותמת' להקבלה כסדרה היא שההופעה ה-21 (ההופעה האחרונה מבין 15 הופעות "יראת הוי'" בספר משלי), שלפי הסדר מתאים להקבילה ל-ש, היא-היא ה-ש של "אשת חיל" – "שקר החן והבל היפי אשה יראת הוי' היא תתהלל". ואכן, אם מתבוננים רואים שבפסוקים של כמה וכמה מההופעות בולטת האות המתאימה לפי ההקבלה.

ידוע שהעיקר הוא ראש-תוך-סוף של האלף-בית – אותיות אמת – אז נוסיף כעת לפסוק הראשון ("ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי'", כנ"ל) גם את הפסוק של האות מ, מהפסוקים בספר משלי: "ביראת הוי' מבטח עֹז ולבניו יהיה מחסה". הפסוק אומר שיראת הוי' היא "מבטח עז" – אנחנו יוצאים משנת תשע"ז, שדרשנו לא-מעט על העֹז שצריך להיות בה, והעז הזה צריך להשאר ולהמשיך אתנו הלאה.

הפסוק האחרון הוא מאמר יהושפט לשופטים שמינה בתוך מסע תשובה – שאין דוגמתו בתנ"ך – לאחר שהנביא הוכיח אותו על ההתחברות שלו לאחאב. לכל אחד ממלכי ישראל הכשרים היה טעות בשיקול הדעת – צריך שיעור בפני עצמו כדי להתבונן בטעויות האלה – ויהושפט עשה טעות שגורמת נזקים לעם ישראל עד היום הזה. הוא עשה שידוך עם אחאב – חיתן את הבן שלו עם הבת של אחאב. בקיצור, הוא התחתן עם ממשלת ישראל החילונית. [הערת ילד: מזל שהוא לא התחתן עם ביבי...] יהושפט נסה להגיע להמתקה לפני ההבדלה והזהירות מחבר רע. בכל אופן, אחר כך יהושפט עשה מסע תשובה, הוא מינה שופטים בכל ישראל ואז כתוב – וזו "יראת הוי'" האחרונה בתנ"ך – "ויצו עליהם לאמר כה תעשון ביראת הוי' באמונה ובלבב שלם".

אלתור ב"יראת הוי'"

למה בכלל דברנו על "יראת הוי'"? מלפני הסליחות אנחנו מדברים על עבודת האלתורים – לאלתֵר תשובה, לאלתֵר גאולה ולאלתֵר חיים. מה הגימטריא של "יראת הוי'"? אלתור! לכאורה אלתור ויראת הוי' נשמעים כמו שני דברים הפוכים – "יראת הוי'" נשמעת משהו שמאד מכתיב ומגדיר מה לעשות, וביראה עצמה צריך להתייגע ("יגעת ביראה"), ואילו אלתור הוא משהו קליל ומשתנה. איך נחבר את שני הדברים?

אמרנו שהכי הרבה מדובר על אלתורים בעבודת ה' בתורת איז'ביצא, ושמוסבר כי אלתור בא רק על רקע של יראת הוי' טהורה, יחד עם הרבה לימוד, אימון ועבודה מסודרת. לכן, אפשר להסביר ש"יראת הוי'" – עם כל המסירות והיגיעה – היא התנאי לאלתור טוב ורצוי. אבל אני רוצה להגיד ש"יראת הוי'" היא לא רק תנאי לאלתור, אלא שיש ממד של אלתור ביראת הוי' עצמה – אני מחפש זאת כי אני מאמין בגימטריא...

הפסוק בו פתחנו אמש לנשים היה "אשה יראת הוי' היא תתהלל". הזכרנו שיש בתוך הפסוק רמז יפהפה: שקר-הבל בגימטריא "יראת הוי'", ושעל ידי "יראת הוי'" הופכת האשה את "שקר החן והבל היפי" לחן של אמת ויפי של ממש. מכך יוצא רמז יפה, ש-אשה ר"ת אמת-שקר-הבל (אמת-שקר-הבל = כב פעמים מט, ז ברבוע. יש כב "יראת הוי'" בתנ"ך בגימטריא 13, אחד-אהבה, פעמים אמת-שקר-הבל!). האשה היפה, שהיא "אשה יראת הוי'", צריכה לאלתר בכל עת – היא צריכה לעשות משחק של שימוש נכון וירא ה' ביפי שלה, לאלתר ביראת ה' עם היפי והצניעות. אשה יפה, או כל מי שיש לו כשרון בולט ומרשים באופן חיצוני – הוא יודע לנגן יפה, או שיש לו כריזמה – צריך לאלתר, 'לשחק' כך שינצל את הכשרונות שלו בצורה יפה מצד אחד ושהם לא יזיקו מצד שני. האשה היפה צריכה לאלתר ביחסי אנוש שלה, בכלל, וקודם כל היא צריכה לאלתר בקשר עם בעלה, שיש לה שליחות לתקן אותו...

[זה שייך גם ל"היום יום" בעשרת ימי תשובה על "הצנע לכת עם אלהיך".] כן, הרבי שם מסביר ש"הצנע לכת" היינו "לעולם יהא אדם ערום ביראה" ושחסידים הראשונים היו מתאמצים מאד שהמצוות שלהם לא יבלטו (והשתדלו שלא 'יתפסו' אותם במצוה כמו שמישהו נזהר שלא יתפסו אותו בעבירה) – האלתור הוא השילוב בין "יראת הוי'" ו"הצנע לכת" לבין המעלות של האדם שמתגלות כלפי חוץ. צריך חוש תמידי ב"מגלה טפח ומכסה טפחיים" ועד למכסה אלפים אמה כו' כנודע (שאלו את אדמו"ר הזקן אם הוא צדיק גלוי... אדמו"ר האמצעי נשבע בסוף קונטרס ההתפעלות שאצלו הכל 'על השולחן', ובכל זאת... רבי שלמה מקרלין מאד לא אהב פרומקייט, יראת שמים, מרובעת, אך אדמו"ר הזקן הזהיר אותו שלא ירד על היהודים הפשוטים כו'...).

 



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ראה דהי"ב כ, כו.

[ג] נרשם (מהזכרון) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ד] ישעיה יא, ב.

[ה] שם ג.

[ו] שם לג, ו.

[ז] תהלים יט, י.

[ח] שם לד, יב.

[ט] שם קיא, י.

[י] משלי א, ז.

[יא] שם פסוק כט.

[יב] שם ב, ה.

[יג] שם ח, יג.

[יד] שם ט, י.

[טו] שם י, כז.

[טז] שם יד, כו.

[יז] שם פסוק כז.

[יח] שם טו, טז.

[יט] שם פסוק לג.

[כ] שם טז, ו.

[כא] שם יט, כג.

[כב] שם כב, ד.

[כג] שם כג, יז.

[כד] שם לא, א.

[כה] דהי"ב יט, ט.

[כו] ראה גם שיעור כ"ד אלול ע"ז.

[כז] ב' אלול ע"ז.

[כח] וראה התוועדות ל"ג בעומר ס"ח כי דווקא בפעולה זו המשיח משקף לחלוטין את מלכות-אחדות ה' שהוא-הוא הפועל את תיקון העולם (על פי השוואת נוסח הרמב"ם המקורי לנוסח המצונזר הנדפס ברוב הספרים).

[כט] וראה שיעור י"ב אלול ע"ז (בהערה ד).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com