חיפוש בתוכן האתר

ט' מרחשון ע"ח – כפר חב"ד קבלת פנים אלחנן-אריה ופיגא-ברכה שי' יודייקין הדפסה דוא

בע"ה

ט' מרחשון ע"ח – כפר חב"ד

קבלת פנים אלחנן-אריה ופיגא-ברכה שי' יודייקין

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

שתי מדרגות הוי'

שמות החתן והכלה עולים מספר מאד יפה ומוכר, מספר מושלם – 676, הוי' ברבוע.

הוי' ברבוע רומז לשני שמות הוי', "הוי' הוי'", שלפני יג מדות הרחמים. יג הוא גם אחד וגם אהבה. הערך הממוצע של ארבעת השמות הוא אחד ברבוע. שני שמות הוי' לפני יג מדות הרחמים הם לפני הצמצום ואחרי הצמצום כשביניהם "פסיק טעמא" (סוד הצמצום הראשון). הם הוי' דלעילא והוי' דלתתא, כמו שמסביר האבן עזרא ששם הוי' השני הוא שם הוי' לשון מהווה, כמו שכתוב גם בתניא, והוי' הראשון הוא שם העצם שאין לו פירוש. על שם הוי' הראשון כתוב ש"עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו הגדול בלבד". אם כן, בני הזוג הם הכאת שני שמות הוי' הנ"ל, שם הוי' שמאיר לשרש הנשמה לפני ירידת הנשמה לגוף, בחינת צדיק, לפני הצמצום, עד שלא חטא, ושם הוי', שם הרחמים, המאיר לנשמה בגוף, אחר הצמצום, משחטא ושב בתשובה, בעל תשובה.

גם בחיי הנישואין יש את ההויה של היחוד בין החתן והכלה – הויה שהם מתהווים יחד הויה חדשה, וגם הילדים הם הויה חדשה, תכלית הנישואין, "פרו ורבו" – דהיינו שם הוי' לשון מהוה, שמתהווה כאן דבר חדש שגם ממשיך הלאה להוות ב"דור ישרים יבורך". חז"ל דרשו "והלכה... והיתה" – שהויה היא לשון נישואין, קידושין. תכלית ההויה-הקידושין היא י-ה-ו-ה – אבא-אמא-בן-בת, קיום מצוות "פרו ורבו". ההכרה היא שהכל בא משם הוי' שלפני הצמצום, שם החתן והכלה הם אחד ממש, שתהיה השראה שלו בבית. בסגנון אחר, יש 'הוי' יחיד' ("גאט איז אלץ") ו"הוי' אחד" ("אלף איז גאט") – צריך לחבר את 'הוי' יחיד' עם "הוי' אחד", שיתגלה איך שהוא אחד ב-ז רקיעים וארץ וב-ד רוחות העולם. עד כאן הרמז העיקרי.

סוד פד

ראשי התיבות – אלחנן אריה פיגא ברכה – עולים פד, מספר חשוב באריז"ל. האריז"ל אומר ש-פד הוא ד"פ אהי' – הערך הממוצע כאן של כל אות – וזו הכוונה של תיקון הברית,  פד לשון פדיון. החתן הוא כהן (לכהן הגדול יש אפֹד, אפד סוד "אלמדה פֹשעים דרכיך", עיקר תיקון הברית כנודע) – כהן לא פודה את בנו, אבל ממנו פודים את הבן. הכהן צריך להיות בקי בסוד ה-פד, בכוונה של הפדיון. והוא סוד חנוך (בן ירד), רבו הרוחני (מקור החִנוך) של משה רבינו וכחו של משה (וכל מורה והורה המנחיל את תורת משה לדורות הבאים) לחנך את בני ישראל (חנוך הוא הדור השביעי לאדם הראשון ומשה הוא הדור השביעי לאברהם אבינו, היהודי הראשון – "כל השביעין חביבין", בחינת שבת קדש).

 

אם מחשבים ן פשוטה של אלחנן כ-700 החשבון כבר יהיה 1326, גם כפולה של שם הוי' – נא פעמים הוי'. זהו המשולש של נא (בהיות הוי' הנקודה האמצעית של נא), של ג"פ טוב (טוב לשמים וטוב לבריות וגם טוב לעצמו). בשמות החתן והכלה יש טוב אותיות והחשבון כאן הוא טוב פעמים לחם – השם של יב אותיות שיוצא מברכת כהנים, ג"פ הוי' ("יברכך הוי'... יאר הוי'... ישא הוי'..."). המספר הוא אמונה פעמים אהבה, ששוה לברכה השלישית של ברכת כהנים – ברכה של נישואין ושלום בית – "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום".

שמות החתן והכלה בספירות – מלכות-חסד יסוד-גבורה

אם נתרגם את השמות לספירות העליונות:

חז"ל אומרים שאלחנן הוא שם של דוד המלך. על פי פשט זהו אחד מגיבוריו, אך חז"ל אומרים שזהו דוד עצמו. דוד הוא חן – מתנת החן למלכות – ואלחנן הוא לשון חן וחנינה, לשון "ואתחנן", תחנונים. אם כן, אלחנן הוא שם של מלכות.

אריה בגימטריא גבורה, "הוי גבור כארי". במרכבה אריה הוא דווקא החסד, "פני אריה אל הימין", אך האהבה שלו היא אהבה כאש. "אריה שאג מי לא יירא" שייך ליראה – אריה אותיות יראה בגימטריא גבורה. אריה, כידוע, הוא ר"ת אלול-ר"ה-יו"כ-הו"ר, שהם ימים נוראים. עיקר סוד האריה הוא לפי הגימטריא שלו, גבורה. לפי זה אלחנן-אריה היינו המלכות שנבנית מהגבורה. דוד המלך הוא משבט יהודה שנמשל לאריה – "גור אריה יהודה" – גם ענין של בנין המלכות מהגבורות.

עד כאן שמות החתן. נתבונן בשמות הכלה:

פיגא היינו צפור – כמו צפרה, אשת משה רבינו. צפור בערכי הכינויים בקבלה שייכת לספירת היסוד, כמו שיוסף ששוה עוף.

ברכה שייכת לחסד – "והיה ברכה" (כפי שקראנו בפרשת לך לך, "הברכות מסורות לך").

אם כן יוצא יפה מאד, אלחנן-אריה היינו המלכות שמקבלת מהגבורה ואילו פיגא-ברכה היינו היסוד – שמעל המלכות – שמקבל מהחסד, הקודם לגבורה. בדרך כלל הייתי חושב שהיסוד שמקבל מהחסד צריך להיות הזכר והמלכות שמקבלת מהגבורה הנקבה, אך כאן יש התכללות ו"אחליפו דוכתייהו" (תופעה המצביעה על גילוי העצמות, כמבואר בדא"ח) – החתן הוא המלכות שמקבלת מהגבורה והכלה היסוד שמקבל מהחסד.

יש גם רמז ביחס המספרי: חסד-גבורה – יחס של אחד לשלש (72 ל216) – עולים יחד רפח, הרבוע הכפול של 12. יסוד-מלכות עולים כפול, 24 ברבוע, ד"פ קדם (12 ברבוע), סוד קדם עדן נהר גן. כל אלה יחד, חסד גבורה יסוד מלכות, עולים 874 – ד"פ 216, ד"פ אריה. כלומר, לפי הספירות הממוצע של הכל הוא אריה, השם השני של החתן.

בצירוף לשמות החתן והכלה שעולים הוי' ברבוע, מקבלים 1540 – גם מספר מאד חשוב – ישראל (כאשר מחשבים את ה-א של ישראל כ-1000), משולש הכל, ארבעון (טטרא-הדר) של 20. בחכמת הצירוף היינו מספר השרשים של שלש אותיות שונות שיש בלשון הקדש, שכל אחד מצטרף בששה צירופים – 22 כפול 21 כפול 20 חלקי 6.

עד כאן התבוננות בספירות העליונות השייכות לשמות החתן והכלה. נמשיך בעוד רשימה של גימטריאות של 676:

אהבה-אהרן בהכאה פרטית

החתן הוא כהן, בן אהרן. ידוע אצלנו ש-אהרן הוא אהבה – ה-ר היא ב וה-ן היא ה במספר קטן. אם לוקחים את המלה אהבה ו-אהרן ועושים הכאה פרטית – א פעמים א, ה פעמים ה, ב פעמים ר, ה פעמים ן – מקבלים 676, ד"פ אהבה ברבוע. אהרן עצמו הוא רבוע, הוה ברבוע, אבל בהכאה כבר עולה י-ה-ו-ה ברבוע.

"כל צדקות הוי'"

עוד גימטריא: "כל צדקות הוי'" – ביטוי שנגמר בשם הוי', כך ש"כל צדקות" עולה כה פעמים הוי'. הביטוי נאמר בספר שמואל, כשהוא חוזר על תולדות עם ישראל כדי להזכיר להם את חסדי ה' – את "כל צדקות הוי'". שמואל בשידוך זה הוא שם אבי החתן. עליו לזכור ולהזכיר את "כל צדקות הוי'". גם על החתן והכלה להכיר את "כל צדקות הוי'", איך הגיעו עד הלום, וממילא "העבר מלמד את העתיד" (פתגם של הרבי הריי"ץ).

"פנים יפות"

הגימטריא הבאה היא "פנים יפות". מאמר של שמאי הזקן – "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". שמאי עולה הוי' במשולש ו"פנים יפות" עולה הוי' ברבוע. בזכות שמקבלים את כולם בסבר פנים יפות זוכים לכח ההסברה, לסברא. בית שמאי היו "חריפים טפי" בכח הסברא. הלל ושמאי הם יחסית כמו סיני ועוקר הרים. לקבל אנשים בסבר יפים יפות הוא דווקא הוראת שמאי – אף על פי שבית שמאי היא מדת הדין והקפידא. זו שוב תופעה של "אחליפו דוכתייהו" (המצביעה על גילוי העצמות כנ"ל). והנה, כמו שיש ביטוי "סבר פנים יפות" יש ביטוי מקביל "פנים מסבירות", ומבואר בחסידות ש"פנים מאירות" בחכמה ואילו "פנים מסבירות" בבינה. כאשר אמא (בינה) משפיעה למלכות (ברתא, "כאמה בתה") זה כבר "פנים יפות" (והרמז: יפות עולה מלכות).

"פנים יפות" הוא גם שם של ספר – ספר מיוחד לחתן ולכלה, שילמדו הרבה "פנים יפות" של בעל ההפלאה זי"ע. אחד הספרים שהיו במחזור לפי שנים שהרביים של חב"ד עשו – שנה ראשונה רש"י ואבן עזרא, שנה שניה רש"י ורמב"ן, שנה שלישית רש"י ואור החיים ושנה רביעית רש"י ופנים יפות. אם נקביל כנגד י-ה-ו-ה – הקבלה המתבקשת למעיין – יצא שפנים יפות במלכות כנ"ל. אם רש"י הולך עם כולם נמצא שהוא בחינת קוצו של י – כמו שהרבי מסביר על קוצו של י בקונטרס "ענינה של תורת החסידות". אבן עזרא ורמב"ן הן י-ה, אבן עזרא י והרמב"ן ה, ואור החיים ופנים יפות הם וה.

מצוה במספר קדמי

יש עוד רמז מאד יפה: מצוה – שרומזת לשם הוי', כי מצ היינו י-ה באתב"ש – עולה במספר קדמי 676, הוי' ברבוע. הערך הממוצע של כל אות במספר קדמי היא אחד-אהבה ברבוע (כמו הערך הממוצע של ארבעת השמות של החתן והכלה).

לעניננו, ענין חתן וכלה, המצוה היא לשון צוותא. לפני כל מצוה אומרים או מכוונים "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה" – היחוד שנעשה למעלה על ידי היחוד למטה, "הוי' צלך", "דע מה למעלה ממך". היחוד כאן מסתתר ב-מצ, אתב"ש של יה ("שכינה ביניהם", י של איש ו-ה של אשה) – רומז ל"מצא אשה מצא טוב" (בשמות החתן והכלה יש טוב אותיות כנ"ל, ובפסוק "מצא אשה מצא טוב", אשה עולה 306, היהלום של טוב, טוב פעמים חי), לשון מצא-מציאה. כאשר "מצא אשה מצא טוב" יש את עיקר היחוד של החתן והכלה.

בפרשת שבוע (וגם בדברים הקצרים שאנו שולחים מתוכה) מדובר על בנות לוט, מהם למדו אבותינו "לעולם יקדים אדם לדבר מצוה". "דבר מצוה" הוא היחוד – יחוד על מנת להוליד. בכלל, חז"ל אומרים ש"שמצוה רבה" היא "פרו ורבו", והיא המצוה הראשונה בתורה. בירושלמי (המובא בתניא) סתם מצוה היינו צדקה אבל בפשט סתם מצוה היא "פרו ורבו" – "מצוה רבה" וסתם "דבר מצוה" בלשון חז"ל – ומכאן רמז והוראה לכל חתן וכלה ואיש ואשה שביום חול טוב לתת צדקה לפני הזיווג.

"אתה הֹלך לפניהם"

עוד ביטוי: "אתה הֹלך לפניהם", ר"ת אהל (6 ברבוע). "אתה" היינו עצמות ה' ו"הֹלך לפניהם" זו ההתפשטות של אור העצם. משה רבינו אומר בתפלתו לה' "כי אתה הוי' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה [כמו לע"ל 'עין בעין יראו', נראה אותיות אהרן] אתה הוי' ועננך עֹמד עליהם ובעמֻד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה". על הזוג לכוון שה' הולך לפניהם כל החיים, תחת ענני הכבוד שבזכות אהרן הכהן. ה"אתה" – המלה העיקרית בתפלה, כמו שכתוב בתניא – הוא ההולך לפניהם ומוביל אותם.

"יראת א-דני"

הגימטריא הבאה: "יראת א-דני". בדרך כלל כתוב בתורה "יראת הוי'", אבל יש גם "יראת א-דני" – בפסוק (של ירידת התורה) "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. ויאמר לאדם הן יראת א-דני היא חכמה וסור מרע בינה". שייך לרמז הקודם, כי ס"ת "אתה הלך לפניהם" עולה א-דני ורוא"ת עולה יראת. אם כן, החכמה של בני הזוג – חכמת החיים בכלל – היא "יראת א-דני [היא חכמה]" .

חו"ב ישסו"ת

הרמז הבא: במוחין יש שני יחודים, או"א עילאין, מוחין בעצם, וישסו"ת, מוחין השייכים למדות – המשכת מוחין במדות, דהיינו המשכת חיות במדות. בלשון המקרא יש הבדל בין בינה לתבונה והאריז"ל אומר שהן שני פרצופים זה למעלה מזה, אמא עילאה ותבונה. לעומת זאת, חכמה היא גם אבא עילאה וגם ישראל סבא – אין מלה אחרת. יש הבדל במלים בין אמא עילאה ותבונה (בינה ותבונה), אבל אין משהו דומה לזה לגבי חכמה, רק שיש שתי בחינות של חכמה (אבא עילאה וישראל סבא). לכן בלשון המקרא שני היחודים הם חכמה-בינה חכמה-תבונה – סה"כ 26 ברבוע, כך שממוצע כל מלה הוא 13 ברבוע. אם כן, יש לזוג שלנו שייכות למוחין, לכל סוגי המוחין. לפעמים מסבירים שיחוד ישראל סבא ותבונה הוא הדעת ביחס לחכמה ובינה. נמצא איפה שיש אצל החתן והכלה שלמות של חב"ד.

"ויותר הוא לבדו"

הרמז הבא כתוב אצל יעקב אבינו לפני שהוא נאבק עם המלאך, שרו של עשו – "ויותר הוא לבדו". יש הרבה חסידות שבהתבוננות שלו הוא הגיע לבחינת יחיד שלפני הצמצום, ל"לבד". "ויותר הוא לבדו" עולה הוי' ברבוע, כשמות החתן והכלה.

צריך להתבונן איך שייך לחתן וכלה, שהרי הם שנים שמתאחדים יחד. כמו שדברנו קודם, תכלית הדבקות של העליה של נשמות החתן והכלה (בפרט בשעת היחוד) היא לחזור לשרש המשותף שהוא בחינת יחיד, "לבד" שלפני הצמצום.

אפשר לדרוש שה"ויותר" הופך להיות יותר, נמשך יותר ויותר, עוד ועוד. יעקב הוא זה שזוכה להכי הרבה צאצאים. בביטוי "ויותר הוא לבדו" יעקב קבל את שם ישראל. קשור לרמז הבא:

"קהל ישראל"

יעקב הוא ישראל, וממנו יוצא קהל – "קהל ישראל" שוה הוי' ברבוע. הביטוי "קהל ישראל" מופיע יגאחד, אהבה, יג מדות הרחמים – פעמים בתנ"ך.

"מרחוק הוי' נראה לי"

הרמז הבא: "מרחוק הוי' נראה לי" – שוב נראה, אהרן, הוה ברבוע, והכל הוי' ברבוע. "מרחוק" ממשיך את המקיף הרחוק, הוי' דלעילא, שם הוי' שלפני הצמצום.

שם מה במספר מספרי

הרמז הבא הוא שם מה. איך הוא שוה הוי' ברבוע? במספר מספרי, כפי שמוגדר בספר הפרדס, בין שאר צורות הגימטריא שהוא מפרט שם. הכוונה שבמקום מ אתה אומר ארבעים ובמקום ה חמשה, כך ששוה הוי' ברבוע (מה הוא מילוי שם הוי').

מלמד לחתן ולכלה שעליהם להיות מה, בטול, כמו משה רבינו שאמר "ונחנו מה". מענין, הייתי חושב שבטול הוא משהו אישי – או שאני בטל או שאיני בטל, רק פונקציה שלי – והחידוש כאן שמשה רבינו אומר "ונחנו מה", כולל את אהרן. יש פסוק שמשה מכנה רק את אהרן כ"מה" – "ואהרן מה הוא" – אך פעמיים הוא אומר על שניהם "ונחנו מה". יש משהו ב"שבת אחים גם יחד" שדווקא בצוותא (סוד מצוה במספר קדמי כנ"ל) אפשר להגיע ל-מה (מצוה אותיות צו מה), בטול אמתי. לעניננו, דווקא החתן והכלה יחד יכולים להגיע ל-מה, במספר מספרי, שהם בחינת "שבת אחים גם יחד".

"תקעו כף"

הרמז הבא הוא ביטוי מפרק מז בתהלים, שאומרים ז"פ לפני תקיעת שופר. מתחיל "כל העמים תקעו כף" – "תקעו כף" עולה הוי' ברבוע. תקעו עולה 24 ברבוע ו-כף עולה 10 ברבוע – יש כאן משוואה ש-24 ברבוע ועוד 10 ברבוע שוה 26 ברבוע. זה נאמר בקשר ל"כל העמים תקעו כף" – היום וגם פעם פירושו של תקיעת כף היינו קביעת הקשר, לכרות ברית. היום יש קשר גם למהפכה הרביעית – לקרב את כל העמים לאמונת היחוד, עד שיקוים היעוד "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד".

בר דעת

הגימטריא הבאה היא בר דעת. תמיד דורשים בבר מצוה שאז אדם מקבל את הדעת, אבל עיקר בר דעת נעשה בחתונה, ביום מצות "והאדם ידע". אפשר לדרוש שבר הוא גם לשון בן – "נשקו בר" (בן ה', מלך המשיח) – ומי שבר דעת בנישואין וביחוד גם זוכה לבן שהוא בר דעת.

יהודה ותמר

אחרון אחרון חביב, גימטריא שלקוחה מהש"ך על התורה בראשית לח, יא. הוא מסביר כמה קטעי זהר בגדולת היחוד של יהודה ותמר, ממנו יוצא משיח. הוא כותב שכח היחוד של יהודה ותמר הוא שם הוי' ברבוע, הוי' הוי'. ההיחוד של יהודה ותמר הוא אכן יחוד משיחי. שמות החתן והכלה שלנו רומזים גם ליחוד הזה. אמרנו שאלחנן הוא שם של דוד הבא מיהודה (סוד אותיות ה-ד של יהודה, שנוספה על ארבע אותיות הוי', לפי הסדר, שבשמו של יהודה, הוא רמז לדוד שנכלל בנשמת יהודה).

סדרת פיגא

עוד תרגיל חשבוני נחמד: אותיות פיגא יוצרות סדרה עולה שכל ההפרשים בה הם חיוביים, בלי הפרש שלילי – תופעה די נדירה: 1-3-10-80, והיפה שבסיס הסדרה הזו הוא חן. בשם פיגא יש הרבה חן. המספר הבא בסדרה הוא הריון – זהו שם שמסוגל להריון. אם נוסיף את המספר הבא לחמשת הראשונים נקבל שסה והערך הממוצע הוא חכמה – כלה מאד חכמה. המספר השביעי בסדרה הוא כבר כפולת שם הוי' – אין שום הכרח שיהיה כך. כל שבעת הראשונים הם שבע ברבוע כפול 46, 14 פעמים קסא.

עד כאן. שאלחנן-אריה ופיגא-ברכה יזכו לבנות יחד בית נאמן בישראל, בית מלא אורה ושמחה, ושיפוצו מעינותיהם (החל מצאצאיהם, דור ישרים יבורך) חוצה, עד ביאת ינון במהרה בימינו אמן.


 

בע"ה

ט' מרחשון ע"ח – ראשון לציון

עליה לעליצות הנפש

דברים שנאמרו ב'שבעה' על השליחה מרת חנה סגל ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[ב]

ארבע בבות – עליה ל"עלץ לבי בהוי'"

[האח רמ"מ הענדל שי': לפני ההסתלקות למדו את השיחה של הרבי על בטחון, היא היתה מאד חזקה בבטחון. איך יכול לקרות כזה דבר אחרי כזה בטחון?]

שירת חנה (שמה של השליחה ע"ה) מתחילה "עלץ לבי בהוי' רמה קרני בהוי'". יש מכתב של הרבי הקודם שנדפס ב"התמים" (חלקו מצוטט גם בהקדמה לספר הניגונים[ג]) בו הוא מסביר את מבנה הניגון של אדמו"ר הזקן, ארבע בבות, איך הן כנגד ארבעת העולמות אבי"ע מלמטה למעלה ומהן בעבודת ה' הפנימית:

הבבא הראשונה – תיקון עולם העשיה של האדם – היא הזזה עצמית (העתקה בנפש, לצאת ממקומו הראשון, שבסוף מגיעה להעמקה בתכלית כוונת בריאתו ותפקידו בעולם, כמבואר שם), צריך זעזוע כדי לעורר ולהזיז את האדם מהמקום הראשון בו הוא נמצא, שרחוק מה', למקום יותר קרוב, יותר מודע לנוכחות ה' בחייו (וכמו אצל משה רבינו בראשית התגלות ה' אליו בסנה שאמר "אסֻרה נא ואראה גו'" ופירש"י: "אסורה מכאן להתקרב שם").

עולם היצירה, הבבא השניה, הוא התחזקות בבטחון בה' (מתוך מרירות בנפש להגיע לתקוה טובה כמבואר שם. במ"א מבואר בדא"ח שתכלית התקוה, כאשר אין שום סבה טבעית שאפשר לתלות בה את התקוה, היא הבטחון הגמור בה' ורב טובו, שיתגלה לנו ב"טוב הנראה והנגלה" לנו).

עולם הבריאה, הבבא השלישית, הוא חווית רוממות הנפש (המביאה לידי השתפכות הנפש, כמבואר שם).

לבבא הרביעית, עליה חוזרים הרבה פעמים, הוא קורא "עליצות הנפש". חוזרים על הבבא הרביעית, שמצד עצמה מובדלת לגמרי מהבבא השלישית (כמבואר שם), אך בכל זאת חוזרת ומתחברת עם הבבא השלישית (בסוד "תרין ריעין כו'", י-ה שבשם, אצילות ובריאה).

ברור אם כן מאיפה הוא לוקח את הלשונות של הבריאה והאצילות – הם הלשונות של תחלת שירת חנה, "עלץ לבי בהוי' רמה קרני בהוי'"! היא מתחילה מהאצילות, "עלץ לבי בהוי'" – אצילות ועליצות גם לשון נופל על לשון – וממשיכה ל"רמה קרני", רוממות הנפש.

היו בעבר שיעורים על המבנה הזה[ד], שמסביר הרבי הקודם שהוא מהנושאים הכי יסודיים בתורת החסידות ובעבודת החסידות. עליצות הנפש היא האצילות, למעלה מרוממות הנפש. היה אפשר לחשוב שרוממות הנפש היא הכי נשגבה, אך היא רק עולם הבריאה ואילו עולם האצילות, עולם האחדות עם הוי', הוא עליצות הנפש (רוממות הנפש מביאה לידי השתפכות הנפש כנ"ל, "שפכי כמים לבך נכח פני ה'", אין כאן עדיין אחדות אמתית עם ה', משא"כ עליצות הנפש, בזה אין עוד ביטוי כלפי ה' אלא עצם העליצות באחדות עם ה' ממש).

המדרגות שלמעלה מהבטחון

מסתמא כאשר הרביים קבלו את הנשמה של חנה ע"ה למעלה שרו את ארבע בבות. [הרב סגל (הבעל): מאז שהיא נסעה לחו"ל לטיפולים היא הרבתה לנגן ארבע בבות!] בכל אופן, בנוגע למה ששאלו – רואים כאן שבטחון (תקוה טובה) הוא תיקון היש של עולם היצירה, אבל יש למעלה ממנו. עולם היצירה הוא הכי גבוה ב"והנגלֹת", אבל למעלה ממנו יש "הנסתרֹת", כמו שכתוב בתניא שעל הנסתרות נאמר "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו", עלמא דאתכסיא.

מה שיוצא מעלמא דאתכסיא (וההתקשרות לה' בעלמא דאתכסיא) הוא מעל עבודת הבטחון של האדם בעולם היצירה (הדרגה הכי גבוהה בעלמא דאתגליא). רוממות הנפש, וכל שכן עליצות הנפש, גבוהות מבטחון – משהו אחר לגמרי, באין ערוך. אחרי מדת הבטחון שלה היא הגיעה לרוממות הנפש, ברגעים האחרונים, והמעבר מעלמא דין לעלמא דקשוט הוא כבר עליצות הנפש. כך היא הגיעה לחיק רבותינו נשיאנו, להצטרף אליהם לזעקת "עד מתי?!".

"רמה קרני בהוי'" קאי על הפעולה של שמואל (משיחת דוד בקרן) אבל "עלץ לבי בהוי'" קאי על העצם של חנה (גילוי עצם הנשמה של חנה בלידתה את שמואל) – שמחה-עליצות עילאית ואצילית על ה"דור ישרים יבורך" שזכתה להעמיד. בלויה ראיתי את המבנה הענק של 770 שהשלוחים, חנה ובעלה שי', כמעט סיימו. כל הפעולות של השליחה ע"ה הן בבחינת "רמה קרני", אבל גילוי העצם שלה – שקשור גם לעצם של הילדים שלה (וגם להיותה קשורה בעצם למשלח שלה, לרבי, בבחינת "שלוחו של אדם כמותו ממש") – הוא "עלץ לבי בהוי'", עליצות הנפש.

אם חוזרים להתחלה אפשר לתאר את כל התהליך: ברגע ששומעים כזה דבר, שאדם חולה – מיד פועל הזזה עצמית, שהיא כבר תיקון עולם העשיה, הבבא הראשונה של ארבע בבות, שהאדם מזדעזע. אחר כך העבודה היא תקוה ובטחון. כל התהליך של הנגלה הוא הזזה עצמית ובטחון. אחר כך, ממד הנסתר הוא רוממות הנפש ועליצות הנפש – "עלץ לבי בהוי' רמה קרני בהוי'". "עלץ לבי" – הלב דווקא – היינו כהסבר הרבי הרש"ב נ"ע שהיחידה שבנפש שורה ומתגלה בנקודה הפנימית של הלב דווקא.

ארבע המדרגות בשירת חנה

בפסוק הראשון גופא שאומרת חנה בשירתה יש ארבע מדרגות, ואם שתי הראשונות הן אצילות ובריאה צריך לומר שהבאות הן יצירה ועשיה. שתי הבאות הן "רחב פי על אויבי, כי שמחתי בישועתך".

"רחב פי על אויבי" היינו תחושת בטחון – העימות, מלחמת היצרים,  הוא בעולם יצירה, שחציו טוב (יצר טוב) וחציו רע (יצר הרע), ובו יש הדמיון של שתי רשויות (כמבואר בדא"ח). עיקר הבטחון ("בטֻחות"', "כליות יועצות", נצח והוד, שם צבאות) הוא כאשר יוצאים לקרב.

הישועה של ה' היא דווקא בעולם העשיה (בשניהם יש אותיות שע-עש). ישועה לשון פניה, כמו "וישע הוי' אל הבל ואל מנחתו", והיא נמשכת מלמעלה על ידי פנית האדם כולו להשי"ת מלמטה, תוך כדי חווית זעזוע פנימי והזזה עצמית כנ"ל (בשעת הישועה נמשכת שמחה מלמעלה, סוד "אף עשיתיו", לרבות את הארת האצילות, עליצות הנפש, במקום העשיה דווקא. ולפי תוקף ההזזה העצמית בתחלה כך עוצמת העליצות בסוף כאשר "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן").

שוב, הפסוק כולל ארבע מדרגות כנגד אבי"ע: "עלץ לבי בהוי', רמה קרני בהוי', רחב פי על אויבי, כי שמחתי בישועתך".


בע"ה

י' מרחשון ע"ח – כפר חב"ד

קבלת פנים צבי-יהודה וחן שי' איצקוביץ

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[ה]

נגנו "שיר השירים", "קול דודי".

רשמתי דף גימטריאות של יחוד השמות שלכם – נעבור עליו, אפשר לכוון בחופה ובשבע ברכות ובכל החיים הארוכים והמתוקים.

קץ

צבי יהודה, 132, ועוד חן, 58, עולה 190. המלה הפשוטה ביותר היא 100-90, קֵץ – אתם מבשרים את הקץ, "קץ שם לחשך", יצחק אותיות קץ-חי, "כי עת לחננה כי בא מועד" (השנה הזו, עת-חננה). כתוב שבשם יצחק ה-ק רומז ל-100 שנה של אברהם וה-צ ל-90 שנה של שרה – יחוד של אברהם ושרה להוליד את יצחק. [היינו שם עכשיו – תכננו ללכת לקבר רחל, אבל סגור שם בגלל ההילולא אז הלכנו למערת המכפלה.] אז אתם גם אברהם-שרה. זה הדבר הכי פשוט במספר 190.

"נמי 'לכם'"

יש ספר שנקרא מאמר מרדכי לרבי מרדכי מנדבורנא – חידוש שהרבי מצטט ממנו. היות שהרבי אוהב את המשיח, אוהב את הקץ, הוא מצטט את דבריו. הוא דורש על לשון חז"ל "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי 'לכם'". "בעינן" גם מלשון לבקש, דווקא בשבועות – וכך בכל יום טוב, וגם שבעת ימי המשתה הם ימים טובים – צריך "בעינן נמי לכם". העיקר הוא "להוי'" אבל "בעינן נמי לכם" – צריך לבקש שהאור והשפע יהיה גם "לכם". באותו ספר כותב ש-נמי שוה ק ו-לכם שוה צ, כך "שבעינן נמי לכם" היינו לבקש את הקץ.

הקץ מתלבש בכם, כמו שיש את החוברת "בידי מי מפתח הגאולה" – לא רק שהמפתח בידינו, אלא שהקץ-הגאולה היא אצלנו. ה' צריך גם אותנו – השמחה והתענוג שלנו הם ה"נמי לכם". רמז מאד יפה, וכאן ה"נמי לכם" על פי פשט היינו "לכם" החתן והכלה. אפשר לכוון זאת בהינומא, לשון "נמי", כשהחתן מכסה את פני הכלה – יש שם רגע כדי לבקש "נמי לכם", בגימטריא קץ. זמן לבקש על הגאולה, ושתהיה "לכם" – בקשה קדושת ההנאה והתענוג, שיהיה יום טוב, "ושמחת בחגך... והיית אך שמח". זו הגאולה.

ציץ

הדבר השלישי כאן הוא ציץ. ציץ היינו ר"ת צבי יהודה ושאר האותיות שלכם עולות ץ. ציץ היא מלה עם חן, שאפשר לקרוא ישר והפוך. הציץ הוא על המצח, בו כתוב "קדש להוי'". ציץ לשון להציץ, לשון הבטה והסתכלות – זו הסתכלות שלמעלה מהעינים, במצח שלמעלה מהעינים. בעינים כבר יש שתים, יש קוים ימין ושמאל, אבל המצח הוא למעלה מחלוקת הקוים – הוא רצון פשוט, תיקון "רעוא דרעוין". זו מדרגת "יונתי" שעולה ל"תמתי", תאומים לגמרי.

בכל אופן, אתם הציץ. כתוב בדרושי שבת זכור – בה קוראים על הציץ, בפרשת תצוה – מוסבר שהציץ הוא הכח לנצח את עמלק. עמלק בגימטריא ספק. הציץ מקרין אור וכח. אתם ביחד ציץ, מחד אתם "קדש להוי'" ומאידך אתם "נמי 'לכם'", צריך נשיאת הפכים (עוד נגיע לכך בהמשך). הציץ מקרין כח אדיר לגמור עם כל הקליפות, עם "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד".

פעם

עוד מלה פשוטה – פעם. רומז בפירוש לחתן וכלה, כי הפעם הראשונה שמופיעה המלה "פעם" בתורה היא "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" – הלב פועם. חשובה מאד פעימת הלב בין החתן והכלה. החתן אומר על הכלה "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי". "עצם מעצמי" אומר שהם עצם אחד לגמרי. דורשים תמיד ש"בשר" גם לשון בשורה – בשורת הגאולה. כל מה שחלמת לבשר לעולם – מתגלם בתוך הכלה. "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" – אתם פעם.

פעם יכול להיות גם כמו 'פעם אחת היה...', מפעם – אתם פעם, מאוחדים מהשרש המשותף. פעם יכול להיות גם עתיד, "עדי עד", עוד הפעם ועוד הפעם, כל פעם עולים בעליות שבאין ערוך, עד אין סוף. עכשיו, בהוה, יש את פעימת הלב. מתקשר גם לרמז הבא:

עלץ

בשירת חנה – הפטרת היום הראשון של ראש השנה – המלה הראשונה (אחרי "ותתפלל חנה ותאמר") היא "עלץ", המספר שלכם. החויה הכי נעלית בנפש היא עליצות. אתם ה"עלץ" של שירת חנה, אחת מעשר השירות בתנ"ך (תיקון ליל שביעי של פסח). תיכף נראה ש-עלץ הפוך הוא צלע – "ויבן הוי' אלהים את הצלע". האשה היא הצלע. יש עוד רמז לגבי צלע שנראה להלן, אבל עכשו מתבוננים בסוד עלץ שהוא אותן אותיות בסדר הפוך.

חנה אומרת "עלץ לבי להוי'" ובהמשך כתוב "רמה קרני בהוי'". חז"ל דורשים "'רמה קרני' ולא פכי" – מתייחס לבנה שמואל, שמשח את שאול בפך ומלכותו לא התקיימה, ומשח את דוד בקרן ומלכותו נצחית, "דוד מלך ישראל חי וקים", "דוד מלכא משיחא". אם כן, "רמה קרני בהוי'" היינו מלכות דוד, אבל "עלץ לבי בהוי'" בא עוד קודם – זו הסבה למלכות דוד, הסבה שצריכה להיות עוד לפני מה ששמואל מושח את דוד מלכא משיחא. לפי פשט "עלץ לבי בהוי'" היינו שמחת חנה על הבן עצמו ו"רמה קרני בהוי'" היינו רמז לתפקידו של שמואל למשוח את דוד. משמואל עצמו אפשר להגיע לעליצות, בהיותו שקול כנגד משה ואהרן.

אחד באלב"ם

אחר כך, אתם "אחד" – ה' ברא את העולם באלף בית שנקרא אלב"ם. יש אתב"ש ויש אלב"ם (שתי האלפא-ביתות העיקריות), ובספר מגלה עמוקות כתוב ש"כֻלם בחכמה עשית" היינו 'כולם באלב"ם עשית', כי חכמה עולה אלב"ם. אחד באלב"ם – לקס – עולה 190. זו כוונה של "והיו לבשר אחד", שלפי רש"י היינו הבן שנולד.

ר"ת "הוי' צלך על יד ימינך"

עד כאן היו מלים פשוטות. מכאן מתחיל משהו יותר מורכב: "הוי' צלך על יד ימינך" – ר"ת "הוי' צלך" שוה ק (צבי יהודה) ור"ת "על יד ימינך" שוה צ (לפי חלוקת המלים בפסוק). מה אתם צריכים לכוון? פירוש הבעל שם טוב שמובא בקדושת לוי ועוד מקומות – שכל מה שאדם עושה ה' כמו צל אחריו, "דע מה למעלה – ממך". זה בעיקר לגבי יחוד החתן והכלה, כמו "צלא דמהימנותא" – צבי עולה אמונה וצבי ר"ת "צדיק באמונתו יחיה". כמו שתיכף נסביר – מי שמוקף בצלא דמהימנותא מרגיש שכל מה שהוא עושה ה' עושה אחריו, "הוי' צלך". ביחוד החתן והכלה יש גם יחוד קוב"ה ושכינתיה, ה' ושרש נשמות ישראל. "על יד ימינך" אומר שעיקר מה שה' הוא הצל – משקף וגם פועל את היחוד ואת מקור ההולדה למעלה – הוא "על ידי ימינך", הימין-האהבה-החסד שלכם. "ימינך" עולה 130, י"פ אהבה. בכל אופן, החשבון הוא שאתם שוים הר"ת של "הוי' צלך על יד ימינך", בדיוק בחלוקה של ק ו-ץ.

ויסע-ויבא-ויט

הדבר הבא הוא משהו מאד יסודי בקבלה: משלשת הפסוקים שלפני שירת הים, ויסע-ויבא-ויט, יוצאים עב השמות של ה' – מהנושאים הבסיסיים בקבלה. למה? זו פעם יחידה בתנ"ך שיש שלשה פסוקים רצופים שבכל אחד יש עב אותיות. לוקחים אות ראשונה מכאן, אחרונה מכאן וראשונה מכאן. אתם שוים בדיוק ויסע-ויבא-ויט. כתוב ששלשת הפסוקים האלה הם חסד-גבורה-תפארת, כנגד נשמות האבות. משה הוא נשמת יעקב, לכן הפסוק השלישי, שכנגד יעקב, הוא "ויט משה". 190, ויסע-ויבא-ויט, הוא סכום כל המספרים מ-1 עד 19, יט – עיקר מיקוד וריכוז הכוונה הוא בתוך ה"יט".

נתרגם הכל עליכם: כמו שנראה, אתם קודם נוסעים – כמו שכתוב בפרשת לך לך של השבת חתן "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה"; אחר כך צריך "ויבא" – להגיע לאיזה יעד, איזו חניה, כמו שנראה; בסוף יש "ויט". יש פסוק "ויט שכמו לסבול". אצלך, שאתה קשור ליששכר – תלמיד חכם... כן? אתה תלמיד חכם? – אז יש "ויט שכמו לסבול", קשור לשכם עיר הקדש. זו בחינת יעקב, עמוד התורה, ומשה רבינו נותן התורה. ויסע-ויבא-ו היינו סכום כל המספרים מ-1 עד 18 וה-יט בסוף משלים למשולש 19. בקיצור, אתם עב השמות – יש הרבה מה ללמוד והרבה מה לכוון, לא יהיה לכם משעמם.

הקפה

יש כוונה להקפות של הכלה את החתן: אתם הקפה – כל הקפה היא צבי יהודה חן. יש גם אור מקיף ויש גם כח להקיף. זוג עם כח מיוחד להקיף את המציאות. כשהקיפו את יריחו כבשו אותה, הפילו את החומה – צריך כח של הקפה. כנראה שאתם גם יכולים לקבל כחות אין סופיים מה' בהקפה. כנראה שאחר כך צריכים גם לפרוע – אבל קודם, היות שאתם שוים הקפה, אתם מקבלים כמה שאתם רוצים בהקפה.

"אלהי קדם"

בסוף התורה משה רבינו אומר "מעֹנה אלהי קדם" – אתם שוים "אלהי קדם". יש את ה-ק של קדם, ושאר האותיות הן צ בגימטריא. כתוב ש"כל קדמון נצחי" – יש בכם קדמות, "אלהי קדם". לפי הבעל שם טוב העולם מורכב משלשה ממדים – עולמות-נשמות-אלקות. "אלהי קדם" היינו ש"אלהי" הוא הקדמון לכל הקדמונים ו"כל קדמון נצחי" – תיכף נגיע לרמז שלכם שהוא לשון נצחיות. אתם הולכים לבנות "מעֹנה" – בית – וצריך לכוון שהמעון שלכם (גם בית וגם שם של אחד הרקיעים, יש לכם בית פה למטה בארץ, ארצנו הקדושה, ארץ הקדש, ובתוך הבית יש גם רקיע, גרים גם בשמים וגם על הארץ בעת ובעונה אחת) שייך ל"אלהי קדם". "אלהי קדם" מתגלה במחשבה הקדומה של אדם קדמון, ששם "כולם נסקרים בסקירה אחת" ומשם ה' "קורא הדורות מראש". ר"ת שני הביטויים הם א"ק (בשניהם ה-ק הוא לשון קדם). "אלהי קדם" שוה "עלץ [לבי בהוי']" ואילו אדם קדמון שוה "רמה [קרני בהוי']".

עץ יהודה

צבי ועוד חן שוה עץ – אז אתם "עץ יהודה". בהשגחה פרטית, אחת הגימטריאות של הזוג שמחר תעשו יחד שבע ברכות (אליעזר ומעין אהבה שי' ריגר) היא "עץ אפרים".

"על פי"

עוד משהו פשוט: ק שוה על ו-צ שוה פי – אתם "על פי". איפה כתוב? הרבה פעמים, אבל איפה הריכוז הגדול של הופעות ביטוי זה? "על פי הוי' יחנו ועל פי הוי' יסעו את משמרת הוי' שמרו על פי הוי' ביד משה". זהו פסוק אחד בתורה שיש בו ד"פ שם הוי' ב"ה. אמרנו קודם שאתם מתחילים ב"ויסע", שקודם נוסעים – הכל "על פי הוי'", גם הנסיעה וגם החניה. "יחנו" לשון חן, שם הכלה, אז כנראה אתה, החתן, עיקר הכח הנוסע והכח לחנות הוא חן. בפסוק הנ"ל מקדימים את "על פי הוי' יחנו", החן, הכלה, ל"ועל פי הוי' יסעו", החתן – "סוף מעשה במחשבה תחלה", "אשת חיל [שהיא 'אשת חן'] עטרת בעלה".

פנימי

בחסידות מלמדים שצריך להיות 'פנימי', לא 'חיצון' ח"ו. עד עכשיו לא היית פנימי, אבל עכשיו יש סיכוי שכשאתם תלמדו חזק חסידות יחד תהיו פנימי – אתם שוים פנימי. רומז גם למזבח הפנימי, מזבח הקטרת – יחוד החתן והכלה הוא "בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא" שאמר רשב"י. קטרת היא התקשרות. מי שפנימי זוכה לסוד הקטרת, המזבח הפנימי.

אמצעי תיבות נצח-סלה-ועד

אמרנו שיש לכם נצחיות. יש ביטוי שאומרים כל בקר – ביטוי חשוב, לפי מאמר חז"ל ש"כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". אמצעי התיבות נצח-סלה-ועד הוא צלעעלץ הפוך – ששוה לשמות שלכם, כנ"ל. כוונה יפה שהיחוד שלכם הוא נצחי, שהרי "אלהי קדם" הוא "קדמון נצחי", בגימטריא משיח (ר"ת קן – לשון מעון, "קן צפור" הוא היכל המשיח, הקן של הצפור שמבשרת את השלום לעולם).

תיקון חוה

קץ-צלע עולה י"פ חוה, והיות ש-י הוא הנקודה האמצעית של 19 זהו גם 19 במשולש. חוץ מזה, זהו מספר מאד חשוב – סוד העיבור. כי מחזור קטן של העיבור הוא 19 שנה, מתוכן יש ז שנים מעוברות ו-יב פשוטות. היחוד הוא מ-1 עד 19 – המחזור הזה הוא הקפה, וההקפה של העיבור היא מ-1 עד 19, שאם נחבר אותם נקבל צלע, חוה במשולש. אם כן, כל העיבור וכל ההקפה היא תיקון חוה. כתוב שהחסידות בכלל היא תיקון חוה. עד החסידות, ולא עד בכלל, היה תיקון אדם. החסידות, שראש השנה שלה הוא יט כסלו, היא תיקון חוה.

"כליל יפי"

יש עוד ביטוי, שהוא הכי יפה אבל צריך לתקן אותו – "כליל יפי". כליל שוה צ ו-יפי שוה ק – שוב חלוקת קץ. רק מה? כשמחפשים איפה נאמר "כליל יפי" רואים שזהו תואר בו משתמש יחזקאל הנביא. יחזקאל נקרא "בן אדם" (רמז ליחוד החתן והכלה, יחוד בן ו-מה, יחד מהיטבאל), נאמר לו "בן אדם שא קינה על מלך צור" והוא אומר לו "אתה חותם תכנית מלא חכמה וכליל יפי", הכל תארים של מלך צור.

כתוב שצור נבנתה מחורבן ירושלים וירושלים נבנית מחורבן צור – יש כאן עימות בין התרבויות. עימות תרבות אומות העולם ותרבות עם ישראל הוא בתורה עימות ירושלים-צור. חירם מלך צור באמת תרם לבית המקדש, כך צריך שנקח לקדושה את כל מה שיש לו – ותכלית מה שיש לו היא "כליל יפי" – ועם זה לבנות את ירושלים עיר הקדש ובית המקדש. גם מאד מתאים לחן, כי חן ויפי הולכים יחד . "שקר החן והבל היפי" היינו מלך צור, אבל א"אשה יראת הוי' היא תתהלל" בחן וביפי שלה, בנין ירושלים. הקץ הטוב יבוא כאשר נברר ונעלה את ה"כליל יפי" – תפקיד שלכם, שכל ה"כליל יפי" של צור יעבור אלינו.

כח הגבול, כח הבלי-גבול

הכל, רשמתי כאן חי דברים, היה הקדמה כדי להגיע לשני הדברים האחרונים:

כתוב שאור אין סוף נושא שני כחות הפוכים, כי ה' נושא הפכים. מצד אחד יש בו כח הגבול ומצד שני יש בו כח הבלי-גבול. כח הגבול כח הבלי-גבול שוה 190, הגימטריא של השמות שלכם. זאת אומרת שהמשימה שלכם – המשרה שעל השכם שלכם, "ויט שכמו לסבול" – היא לסבול את שני ההפכים, כח הגבול וכח הבלי-גבול, כאחד.

יש רמז שאנחנו מאד אוהבים: כח הגבול עולה 74. הרמב"ם לא עושה את הגימטריא, אבל הוא ברור אצלו ש-כח הגבול היינו הגיון, אותו מספר. אם כן, מהו כח הבלי-גבול? בלי הגיון. זהו עיקר המשימה שלכם. בלי הגיון היינו "הגיון לבי [לפניך]". כמה שוה לפניך? "יהיו לרצון אמרי פי [כמו על פי] והגיון לבי לפניך" – גם "לפניך" שוה אותו מספר, מלה שלא כתבתי כאן.

הגיון הוא במח, שכל, ובלי-הגיון הוא בלב – השאלה מה שולט על מה. בדרך כלל אצל הבינוני צריך "מח שליט על הלב", שההגיון ישלוט על הבלי-הגיון, כי הבלי-הגיון הראשוני, התוהי, הוא פרא. אבל מי שזוכה להיות צדיק – אתם הולכים כעת להיות צדיקים גדולים – אז "פנימיות הלב שליט על המח" (כמו שאדמו"ר הזקן אמר על עצמו), כח הבלי-גבול שליט על כח הגבול, ואז אפשר להגיע להישגים בלי גבול, ויסע-ויבא-ויט, "על פי הוי' יחנוו ועל פי הוי' יסעו". כמו שכתוב על אברהם, "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" עד אין סוף. גם דבר שצריך ללוות אתכם כל החיים – שאתם יחד גם כח הגבול וגם כח הבלי גבול, שני הפכים בנושא (לשון נישואין) אחד.

חן בחשבון קדמון דכ"ב אותיות

אחרון-אחרון חביב: יש חשבון שאנחנו קוראים לו 'חשבון קדמון ד-כב אותיות' (שייך גם ל"אלהי קדם"). למה יש הרבה אנשים שלא מחזיקים כל כך מגימטריאות? כי מכל מספר אפשר לעשות מליון דברים – גוזמה, באמת אי אפשר לעשות מליון, אבל אפשר לעשות הרבה דברים – ובתוכם יש גם דבר והיפוכו. גימטריא היא לא חד-משמעית, היא לא הגיונית – יש משהו בגימטריא שלא הגיוני. זהו מספר, יסוד ההגיון – אי אפשר להתווכח עם מספר – אבל כל החכמה יחד לא הגיונית, יש יותר מדי אפשרויות.

לכן המחשבה שואפת לשיטת חישוב שלכל מספר יהיה אך ורק מלה אחת. כמו שבמספרים, אם אני כותב 190 הוא שוה רק 190 – אם אכתוב את הספרות בסדר אחר כבר יהיה מספר אחר, לא אותו דבר. האם יש דרך גם באותיות לעשות משהו כזה, שטה שכל מספר יהיה רק מלה אחת? אז אהיה רגוע, שאדע שהמספר הזה הוא רק המלה הזו ולא יכול להיות מלה אחרת. אפשר לעשות בדיוק אותו דבר, כדי לתת הגיון מוחלט לחכמת החשבון של מלים בתורה. הגיון החשבון שלנו בנוי על 10, שיטה עשרונית, ובאלף-בית יש 22 אותיות. לכן אפשר לעשות בדיוק אות השיטה, אותו הגיון, על בסיס 22:

א הוא 1, לא יכול להיות משהו אחר. ב הוא 2 – בחשבון הקדמון שאנו מגדירים על פי בסיס 22 2 לא יכול להיות אא, כי אא הוא 23. 3 הוא רק ג, ו-22 רק ת. עד כאן יש רק כב אותיות, אז איך אני כותב 23? כמו במספרים, אא. כמו ש-1 ו-0 הוא 10 – באותיות אין 0, אבל ב-אא ה-א הראשונה היא 22 ועוד א היא עוד 1, סה"כ 23. 23 הוא רק אא, אין דרך אחרת לכתוב. 24 הוא אב, 25 אג וכך הלאה. את היינו 44, ו-45 הוא כבר בא (ב פעמיים 22, ו-א היא 1). המספר הבא הוא בב, 46, וכו'. עוד פעם, בחשבון הזה כל מספר הוא אך ורק מלה אחת.

כעת דורשים לכבוד הכלה: איזה מספר שוה חן בחשבון זה? ה-ח היא ח פעמים 22 וה-ן היא עוד 14 – 190. במספר הזה צבי-יהודה נכלל ב-חן. שוב, לא נח ולא שום מלה אחרת תהיה שוה 190. מכל הגימטריאות זו הגימטריא שאני הכי אוהב. אם כן, יש פעמיים חן – "חן  חן" – בחשבון הרגיל, 58, ובחשבון הקדמון, 190. יחד עולה רמח, אברהם, מספר מצוות עשה של התורה.

כמה שוה לה ("חן חן לה") בחשבון הזה? 269, שהוא המספר הראשוני ה-58 (חן)!

עוד דוגמה: צריך להיות שכינה ביניהם, י של איש ו-ה של אשהיה. כמה שוה יה בחשבון זה? 225, יה ברבוע ("יהיה"). גם משהו פלאי, שבחשבון הזה יה יוצא יה ברבוע!

אחר כך אפשר לעשות חשבונות לפי שיטה זו. למשל, י-ה-ו-ה יהיה מספר גדול מאד – ה-י היא 10 פעמים 22 בחזקת 3 = 106480, ה-ה עילאה היא 5 פעמים 22 ברבוע = 2420, ה-ו היא 6 פעמים 22 = 132 (צבי יהודה) וה-ה תתאה = 5, ס"ה 109037! רק חשבון ה-יה ("שכינה ביניהם") = 108900 = 330 ברבוע (330 = 22 פעמים יה, 108900 = יה ברבוע פעמים כב ברבוע). רק חשבון ה-וה ("והנגלת") = 137, קבלה כו'.

"נודע ביהודה" – "נודע בשערים"

נעשה עוד משהו שלא כתוב כאן בדף, תורה שבעל פה: נשים את הכלה לפני החתן, "אשת חיל עטרת בעלה", חן צבי יהודה ראשי תבות חצי – ביחד, ביחוד שלכם, אתם עדיין חצי, כי יש שותף שלישי שהוא עוד חצי. כמו מחצית השקל, כמו סוד חצוצרות, שני חצאי צורות. אם נוציא את ראשי התבות, חצי, ישארו בשם החתן אותיות בי-הודה – אפשר לחבר למלה "ביהודה" – ו-ן של חן. חשבתי על הפסוק – "נודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו", "נודע ביהודה".

"ביהודה" עולה לב ו"נודע" עולה עין, יחד לב ועין עולים בצלם, וממילא "נודע ביהודה אלהים" עולה "בצלם אלהים" שעולה אברהם (רמח, אברים שבגוף ומצות עשה של התורה). אחר כך כתוב "בישראל גדול שמו". המלבי"ם כותב על הפסוק שמה ש"נודע... אלהים" הוא יותר מ"גדול שמו" – "נודע... אלהים" הוא גילוי העצם, ידיעת המהות, כמו "והאדם ידע את חוה אשתו", ואילו "בישראל גדול שמו" היינו גילוי של התפשטות אור בלשון החסידות. למה? קשור ל"עץ יהודה" ו"עץ אפרים" שאמרנו קודם. המקדש הוא ביהודה והתפלה שיבנה בית המקדש במהרה בימינו – מה שאתם בונים מקדש מעט – היא תפלה שיהיה גילוי עצמות אלקות, "נודע ביהודה אלהים". האור של "נודע ביהודה אלהים" מתפשט בכל עם ישראל, גם בצפון, שם ממלכת ישראל – "בישראל גדול שמו".

כמה אותיות יש בפסוק זה? 28, כח, 7 במשולש. כלומר, השורה התחתונה של המשולש תהיה "גדול שמו" והנקודה העליונה תהיה רק ה-נ של "נודע", כמו שער ה-נ:

נ

ו  ד

ע  ב  י

ה  ו  ד  ה

א  ל  ה  י  ם

ב  י  ש  ר  א  ל

ג  ד  ו  ל  ש  מ  ו

כשאתה מתחתן אתה צריך להכיר עוד פסוק בתנ"ך שמתחיל במלה "נודע" – "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" באשת חיל. המלה "נודע" – שוה 130 – מופיע 13 פעמים בתנ"ך, אבל רק שלש פעמים בתחלת פסוק. יש עוד פסוק בתהלים שמתחיל ב"נודע" – "נודע הוי' משפט עשה בפעל כפיו נוקש רשע הגיון סלה", אבל עיקר שני הפסוקים הם "נודע ביהודה אלהים בישראל גדול שמו" ו"נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ". כששרים "אשת חיל" זהו פסוק מאד עיקרי בפרק.

גם ב"נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ" יש 28 אותיות, משולש 7. אפשר לשים משולש על משולש, אז יהיה יהלם 7:

נ

ו  ד

ע  ב  י

ה  ו  ד  ה

א  ל  ה  י  ם

ב  י  ש  ר  א  ל

ג  ד  ו  ל  ש  מ  ו

נ  ו  ד  ע  ב  ש  ע

ר  י  ם  ב  ע  ל

ה  ב  ש  ב  ת

ו  ע  ם  ז

ק  נ  י

א  ר

ץ

הזהר מפרש את "נודע בשערים בעלה" – כמו שמובא בהקדמת התניא – "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה". "בעלה" הוא ה', שער הנון כאן – "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, לפום מה דמשער בלביה". זהו הפסוק של התבוננות – התבוננות אישית, פרטית, שרק היא התבוננות אמתית. "שערים" כאן היינו שערי בינה, נ רומז לשער הנון ו"בעלה" הוא ה'. שניכם כזוג יחסית לקב"ה – אתם חצי, הר"ת שלכם כנ"ל – אתם האשה, הכלה של ה', העולה להתיחד עם ה' בכלות הנפש (שתי השורות האמצעיות של צורת היהלום הנ"ל = כלות הנפש). לכן גם החשבון שלכם היה צלע, המשולש של חוה. הבעל האמתי הוא הקב"ה, צריך להיות "חציו 'להוי' וחציו 'לכם'", חצי לכם. מה פירוש "בשבתו עם זקני ארץ"? כתוב בזהר שההתבוננות צריכה להיות יחד עם התקשרות לזקני הדורות – האבות הקדושים, צדיקי כל דור ודור. אצלנו "זקני ארץ" היינו הבעל שם טוב וכל ממשיכיו הקדושים. צריך התבוננות כל חדא לפום שיעורא דיליה והתקשרות לצדיקים.

ההיקש בין שני הפסוקים הוא משהו יפה, עבודת ה' שלכם – מצד אחד אתם "נודע ביהודה אלהים", צריך שיהיה גילוי העצם של האלקות, והוא על דרך "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ". זו כוונה כשתאמר בשבת "אשת חיל".

הדף הוא תשורה, מתנה לחתן ולכלה.

שרו ורקדו "אשר ברא".



[א] נרשם למחרת על ידי איתיאל גלעדי (מפי הרב). לא מוגה.

[ב] נרשם למחרת על ידי איתיאל גלעדי (מפי הרב). לא מוגה.

[ג] וז"ל (התוכן – לא בדיוק הלשון – מובא בפנים בלשה"ק):

דעם רבין'ס ניגון איז מכוון נגד ד' עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשי'. יעדער פאַל פון די פיער פאַלען אין דעם ניגון איז מכוון נגד אַ באזונדער עולם פון די ד' עולמות. די ד' עולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשי' זיינען מכוון נגד די ד' אותיות פון שם הוי'... די ד' אותיות פון שם הוי' זיינען מאיר אין די פיער חלוקי דרגות: נפש, רוח, נשמה, חי', וועלכע זיינען פאַראַן אין דער נשמה ביי יעדער בן און בת ישראל...

דעם ניגון האָט דער רבי מייסד געוון אין אַ סדר פון עליות מלמטה למעלה, אָט ווי דער סדר פון תפלה איז, ברוך שאמר, פסוקי דזמרה, ברכות ק"ש, קריאת שמע, שמונה עשרה, וואָס דאָס איז דאָך דער סדר פון ארבע עולמות, אצילות, בריאה, יצירה, עשי' מלמטה למעלה.

בכלל איז, אז די אַלע פיר פעהל פון דעם ניגון, איז יעדער פאַהל פועל'ט אַ פעולה פרטית, אי בדרך פנימי, אי בדרך מקיף.

דער ערשטער פאַהל, פועל'ט אַ העתקה און אַ העמקה.

דער אָנהויב פון דעם ניגון מאַכט אַ הזזה. ער גיט אַ ריר פון אָרט, אַז מ'זאָל אַרויס פון דער חולין'דיקער סביבה... און דער המשך פון דעם ערשטן פאהל פועל'ט אַ העמקה, אַז מ'זאָל זיך פאַרטראַכטען אויף וואָס באַדאַרף מען איהם און וואָס איז די כוונה פון זיין מציאות בעולם.

דער צווייטער פאַהל פון דעם ניגון האָט אַ שייכות צו דעם ערשטען פאַהל אין דעם, וואָס אין די התחלה פון דעם פאהל הערט זיך אַ מרירות טעם און באַלד הויבט זיך אָן דער המשך פון דעם פאַהל מיט האָפענונג און עלי' תנועות.

די מרירות תנועה און די האָפענונג און עלי' תנועות, איז אַ פועל יוצא פון דער הזזה און העמקה וואָס איז אין דעם ערשטען פאַל...

דער דריטער פאַל איז פועל אַ רוממות הנפש, הגם דער דריטער פאַל קומט דאָך נאָך דעם צווייטען פאַל און אין דעם פאַל הערט זיך דער טעם המרירות בתוקף, מכל מקום איז אין דריטען פאַל דער עיקר ההרגש – רוממות און השתפכות הנפש.

דער פערעטר פאַל פון דעם ניגון איז מכוון נגד עולם האצילות, וואָס דאָס איז די העכסטע מדריגה אין דעם שיעור קומה פון די ד' עולמות, עשי', יצירה, בריאה, אצילות.

דער פערעטר פאַל, הגם אין סדר והדרגה מלמטה למעלה, קומט ער נאָך דעם דריטען פאַל, אָבער באמת איז דער פערטער פאַל מובדל בעצם מהותו פון דעם דריטען פאַל.

די הבדלת ערך המעלה פון דעם פערטען פאַל אויף דעם דריטען פאַל, זעהט מען דאָס אין דער פעולה פרטית, וואָסד דער פערעטער פאַל איז פועל.

די פעולה פרטית פון דעם פערטען פאַל איז די עליצות הנפש, דאָס איז ניט דער ענין פון רוממות הנפש, נאָר עליצות הנפש...

[ד] ראה התוועדות י"ט כסלו (מוצאי כ' כסלו) ע"ו.

[ה] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com