חיפוש בתוכן האתר

ז' מרחשון ע"ח – כפר חב"ד ברית אברהם-יצחק שי' קרייף הדפסה דוא

בע"ה

ז' מרחשון ע"ח – כפר חב"ד

ברית אברהם-יצחק שי' קרייף

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אברהם ויצחק בברית מילה

מזל טוב, לחיים לחיים, שתזכו לגדל את אברהם יצחק שי' לתורה ולחופה ולמעשים טובים. מזל טוב לכל בני המשפחה, שנזכה לגאולה השלמה תיכף ומיד ממש.

יחוד-עקדת אברהם ויצחק

נאמר כמה מלים לכבוד הברית ולכבוד הרך הנימול ושמו אברהם יצחק, שני אבותינו הראשונים. כתוב "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק", ואחד הפירושים שרש"י מביא שצר את קלסתר פניו דומים לאברהם, שכולם יעידו ש"אברהם הוליד את יצחק", שהיו מרננים שהוא מבית אבימלך.

יש מפרשים שלא היה כך בתחלת ימיו, אלא שנעשה נס באמצע ימיו שנעשה דומה לאביו, כי אם היה כך מלידתו היו מרננים ששרה חשבה על אברהם כאשר ח"ו היתה עם אבימלך וזה משפיע על צורת הולד – כך כותב אחד האחרונים – ולכן הנס הוא שבאמצע ימיו קבל את פניו של אביו.

מכאן אפשר ללמוד שבתחלה הוא היה 'עצמי' – כך הביטוי חסידות – שהרי יש לו מדה עצמית, מדת היראה, ההיפך-המשלים של אברהם אבינו, מדת האהבה. אבל אחר כך ראו, כאשר גדל מקטנות לגדלות, שיראת יצחק היא אחת ממש עם מדת האהבה של אביו. כמו שכתוב – מובא ומבואר בתניא – "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", שאצל מי שבבחינת יצחק ("יראיך") יש "רב טובך" אין סוף – הטוב הוא מדת אברהם, מדת האהבה והחסד – רק שהיא בהעלם ("צפנת") ובגדלות היא מתגלה. בכל אופן, יש כאן יחוד מדות אברהם ויצחק – סוד עקדת יצחק שנקרא בשבוע הבא (כאשר יצחק היה בן גדל שנים).

אברהם ויצחק – עומק ראשית ועומק אחרית

כתוב שלעתיד לבוא יאמרו דווקא ליצחק "כי אתה אבינו". כעת, בזמן הזה, "תשורי מראש אמנה", אברהם הוא ראש כל המאמינים – בפרשה שלנו מופיעה האמונה הראשונה בתורה, "והאמִן [אותיות אמונה] בהוי' ויחשבה לו צדקה", זהו היסוד והבסיס שלנו.

יש מושג בקבלה "עומק ראשית" ו"עומק אחרית" (וצריך להיות "מגיד מראשית אחרית", להמשיך ולחבר בין הראשית לאחרית – זוהי עיקר העבודה שלנו בעלמא דין, בהוה, המחבר בין הראשית לאחרית) – הראשית והיסוד שלנו הם האמונה, מדת אברהם, והתכלית, האחרית, היא מדת יצחק, הצחוק אליו נזכה בשלמות לעתיד לבוא ("צחֹק עשה לי אלהים", על ידי התגלות תכלית הכוונה של שם אלהים, סוד הצמצום כו', כמבואר בדא"ח), ולכן על יצחק דווקא נאמר לעתיד "כי אתה אבינו"[ב].

רמזי יחוד אהבה-אמונה יראה-צחֹק

לדוגמה, את הבעל שם טוב מכירים כאוהב – אוהב ה', אוהב ישראל – אבל כתוב בספרים שהמדה שהצטיין בה, שלא היה עד אליו וכך ולא יהיה עד משיח, היא מדת היראה. זהו שילוב של מדות אברהם ויצחק.

נמצא שאברהם הוא אהבה-אמונה ויצחק הוא יראה-צחֹק ("פחד יצחק"[ג], הפחד של יצחק עתיד לצחוק, כמבואר אצלנו באריכות במ"א). ורמז נאה: אהבה-אמונה (אברהם) יראה-צחֹק (יצחק) = תענוג (חיה-חדוה ברבוע), רמז לשרש האב והבן בפנימיות הכתר, פרצוף עתיק יומין (שכולו תענוג, תענוג פשוט בג"ר שבו ותענוג מורכב בז"ת שבו).

אהבה-אמונה יראה-צחק הן 4 מלים, 2 ברבוע, ו-16 אותיות, 4 ברבוע. נצייר את אותיות 4 המלים בצורת רבוע:

א  ה  ב  ה

א  מ  ו  נ

ה  י  ר  א

ה  צ  ח  ק

מתגלה שהרבוע האמצעי (אותיות ירום, כמו שכתוב אצל מלך המשיח, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד") = 256 = 16 (מספר האותיות) ברבוע, כאשר שאר האותיות מסביב = 273, 3 פעמים 7 פעמים 13 ו-4 הפנות = 111 = 3 פעמים 37 (גדל כנ"ל). יש כאן שפע רבועים, המצביעים על שלמות היחוד והשילוב בין מושגים (ארבעת שרשי הרבועים: 2 4 16 23 = 45 – חיה, 23, היא הנקודה האמצעית של אדם, 45. ועוד, 2 4 16 כל אחד ברבוע = 276, 23 במשולש, וביחד עם 23 ברבוע, סכום כל ארבעת הרבועים = 805, צורת ה"בית" של 23 – חיים נצחיים, 23 במשולש, על גבי תענוג, 23 ברבוע – הכל חיה-חדוה). יחד עם שפע הרבועים, גם שני זוגות המספרים העיקריים בתורה – 7-13 ו-23-37 – רמוזים ביחוד המדות של שני אבותינו הראשונים, אברהם ויצחק, שם הרך הנימול.

שמונה – בסיס אברהם ויצחק

ברית מילה שייכת למספר שמונה, שמונה ימים, "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", וכתוב בספרים ששייך לשני האבות הראשונים – אברהם שקבל את המצוה מאת ה', ויצחק שהוא הראשון שנימול לשמונה, שלכן אמרו חז"ל ש-יצחק היינו י נסיונות אביו (שבזכותם זכה לו), צ שנות אמו כשנולד, ח הימים להם נימול ו-ק שנות אביו כשנולד. כל אות בשמו שייכת לקשר שלו להוריו ולמה שאביו מל אותו לשמונה ימים, כמו שאמרנו בברכות "אשר קדש ידיד מבטן וחק בשארו שם". בכל אופן, לא כתוב בפירוש השם יצחק אלא ברמז – עליו אומרים "אשר קדש ידיד מבטן" – אבל אברהם אבינו מופיע בפירוש בברכת האבא. מיד אחרי שהמוהל מברך "על המילה" האבא מברך "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"[ד] – הברית נקראת על שם אברהם אבינו.

יש שני צדיקים שבאים לכל ברית: אחד הוא אליהו הנביא – המוהל אומר "זה הכסא של אליהו הנביא זכור לטוב... אליהו מלאך הברית הרי שלך לפניך עמוד על ימיני וסמכני". למה הוא בא לכל ברית? "קנא קנאתי". כתוב שאחאב המלך גזר על המילה ומי שנלחם בחירוף נפש נגד גזירה זו שהיא נגד עיקר הדת הוא אליהו הנביא ולכן אחאב רצה להרוג אותו. אז הוא ברח ואמר "קנא קנאתי" – כתוב במדרש שקנאתו היתה על המילה – ולכן ה' הבטיח לו שיהיה בכל ברית מילה, להעיד שהקנאות שלו פעלה והצליחה ועם ישראל במסירות נפש מלים את הילדים שלהם. אתה תהיה נוכח להעיד על כך, ולכן "אליהו מלאך הברית עמוד על ימיני וסמכני". הצדיק השני שבא לכל ברית הוא אברהם אבינו, שהרי זו "בריתו של אברהם אבינו". תיכף נראה שאליהו קשור דווקא ליצחק, נקרא על שם יצחק שעולה פינחס ("קנאי בן קנאי") – "פינחס זה אליהו".

בכל אופן, היחוד של אברהם ו-יצחק הוא ששניהם מתחלקים בשמונה – את יעקב אי אפשר לחלק לשמונה, הוא עולה שבע פעמים הוי' – יצחק הוא ח"פ הוי' ו-אברהם ח"פ שם א-ל, "אל אמונה ואין עול". השם של אמונה בקבלה הוא א-ל, והיות שאברהם אבינו הוא עיקר האמונה – המאמין הראשון – הוא שמונה פעמים, מעל הטבע, שם א-ל. אברהם עולה רמחרמח אברים בגוף, רמח מצוות עשה בתורה. יצחק הוא גם שמונה, ולכאורה יותר עצמי – שמונה פעמים הוי', שם המיוחד, שם המפורש, שם העצם. כמה שיצחק הוא יראה, אבל שם הוי' הוא שם הרחמים. הקשר בין יצחק ליעקב וליוסף – שלשה דורות רצופים – ש-יצחק עולה ח"פ הוי', יעקב ז"פ הוי' ו-יוסף ו"פ הוי' בסדר יורד, השרש הוא יצחק (ודווקא הוא כפולה של 8, 8 פעמים הוי', מעל לטבע לגמרי, הרי גם שם הוי' בפני עצמו הוא מעל לטבע ביחס לשם אלהים בגימטריא הטבע כנודע). בכל אופן, הקשר בין אברהם ל-יצחק הוא הבסיס של המספר שמונה, סוד המילה – ח"פ אל וח"פ הוי'.

ב. ברית מילה – קרבן וקטרת

חג-קרבן המילה

מתי שני השמות א-ל והוי' באים יחד? יש פסוק אחד בתנ"ך, "אל הוי' ויאר לנו אסרו חג בעבֹתים עד קרנות המזבח", בסוף הלל. הפסוק שהסבא הזכיר הרגע, "אנא הוי' הושיעה נא אנא הוי' הצליחה נא", וגם הפסוק שבא בהמשך, "אל הוי' וגו'", כופלים לפי המנהג. מה פשט הפסוק? היום מכירים "אסרו חג" כיום שאחרי החג, אבל הפשט הוא לקשור את הקרבן לכרעי המטה עד שמביאים אותו לעזרה "עד קרנות המזבח" – כתוב על קרבן פסח, אבל המפרשים אומרים שכל קרבן הוא בחינת חג.

גם בברית המילה יש קרבן – כסא של אליהו הוא המזבח וברכי הסנדק הם בחינת מזבח. עוד פעם, כמו העקידה – האבא מקריב את הבן שלו. מי הקריב את הבן שלו? אברהם הקריב את יצחק. זהו הקשר הכי עצמי של אברהם ויצחק בברית המילה. הקרבן נקרא חג, "אסרו חג" – זהו פשט הפסוק, קשרו את הקרבן-החג "עד קרנות המזבח".

קודם כל, זאת אומרת שהיום הזה הוא יום חג, הילד שנימול הוא-הוא חג. בחב"ד לא נוהגים לומר שהחיינו על ברית המילה, בגלל צער התינוק – יש בזה מחלוקת כידוע – אך בכל אופן בעולם כן אומרים "שהחיינו", כמו שעשו היום. כדי לתת טעם לשבח באמירת ה"שהחיינו" – הילד הזה עצמו נעשה חג, הוא יום טוב, ובכל חג אומרים שהחיינו. אפשר לומר שהחיינו על החג, על הרך הנימול זה עתה לשמונה (את "ביום הגמל את יצחק" דורשים הג-מל, והרי ה ו-ח מתחלפות כנודע, נמצא ש-הג הוא חג, ביום ה-הג מלים את הבן-זכר שהוא הוא החג, העולה תמימה, כמו יצחק אבינו שבעקדה זכה להיות עולה תמימה).

בכל אופן, זהו "אסרו חג בעבֹתים עד קרנות המזבח". יש רמז חשוב בפסוק שהמלה מזבח, בסוף הפסוק, שוה "אל הוי'" בתחלת הפסוק. שני השמות האלה הם החסד והאמונה, מדות אברהם אבינו, "חסד לאברהם" ו"והאמן בהוי'", ושם הוי' שהוא שם הרחמים. שני השמות – אברהם-יצחק – עולים יחד ח"פ מזבח.

קטרת הברית – ניחוח גבעת הערלות

יש בבית המקדש שני מזבחות: יש את מזבח החיצון, מזבח העולה, בו יש קרבנות ודם, ויש את המזבח הפנימי, מזבח הזהב, מזבח הקטרת, שם אין דם. כתוב בשו"ע, מובא ברמ"א ביורה דעה[ה], שאת הסנדק שמחזיק את התינוק על ברכיו מדמים דווקא למזבח הזהב, מזבח הקטרת. יש כוונה של קטרת. יש מהאחרונים שמקשים שפשט ברית מילה הוא שמוציאים דם מהתינוק – וגם ח"ו יכול להיות מסוכן – והפשט של המזבח הוא מזבח החיצון, קרבן, אז למה כתוב שדומה למזבח הקטרת? או שזהו קרבן או שזוהי קטרת.

הקטרת היא למעלה מקרבן ודם, "קטרת לפניך", הקטרת היא לפנים, בקדש, כמו שרשב"י אמר בזהר "בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא", קטרת לשון התקשרות לעצם. המקור לכך שברית היא קטרת שייך לסוף פרשת לך לך, ממש "לחיות עם הזמן". כתוב שם שהקב"ה צוה לאברהם אבינו למול את עצמו ואת ישמעאל בנו ואת עבדיו, ילידי בית ומקנת כסף. כתוב במדרש[ו] – סיפור מאד יפה, ומביאים אותו על השו"ע עצמו – שאברהם אבינו, אחרי שמל את כולם, לקח את כל הערלות, עשה מהם ערמה, גבעה של ערלות (כמו שכתוב אצל יהושע – "ויעש לו יהושע חרבות צרים וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות") והשאיר אותה בשמש. היות שהוא השאיר את גבעת הערלות בשמש באו תולעים והגבעה התליעה ומתוך כך עלה ריח ניחוח מהרקבון של הערלות (רקב צירוף קרב, רקבֹןקרבן), ולקב"ה היה כל כך הרבה נחת רוח מריח הערלות שבזכותה הקב"ה נשבע שאפילו אם בניו של אברהם יעברו כל עבירות שבתורה בזכות ריח הערלות ה' יתמלא רחמים וירחם עליהם. ה' מרחם עלינו וסולח לנו על כל העבירות בזכות המילה שעשה אברהם ודווקא ממה שעשה ערימה של ערלות ושם בשמש שיתליע ועלה ריח ניחוח. המדרש הזה הוא המקור לכך שהברית היא קטרת.

העלאה משלש הקליפות הטמאות

יש מהאחרונים שמקשים[ז] – או קרבן או קטרת. הפשט הוא שודאי יש את שניהם יחד – הוצאת הדם מהילד, בחיתוך ובמציצה, היא בחינת קרבן. אבל הערלה היא עוד משהו – יש מילה ויש ערלה, נדמה שהערלה היא סתם קליפה, וכל ענינה של ברית המילה היא להפטר ממנה. מה עושים בערלה? מה המנהג? מיד זורקים אותה לעפר, גם כתוב בשו"ע. היא משהו? כתוב כאן משהו נפלא, שכאשר הערלה נרקבת היא מעלה ריח ניחוח. קטרת היא יותר מקרבן.

איזה זכות יש לערלה, לקליפה הזו שנקראת בלשון החסידות ג קליפות הטמאות לגמרי – הפריעה היא מקליפת נגה, אבל המילה היא מעצם הערלה שהיא ג קליפות הטמאות לגמרי – שהיא יכולה להעלות ריח ניחוח ולגרום שהקב"ה ישבע שמה שלא נעבור עבירות הוא מרחם וסולח לנו?

מוסבר שכאשר יש איזו "עת צרה ליעקב וממנה יושע", "יענך הוי' ביום צרה", יש מנהג שאומרים את הקטרת – קטרת ממתיקה דינים. גם מובא בשו"ע מהמהרי"ל[ח] שבשעת הברית – דבר שטוב לדעת, במיוחד לקרובים – זו עת רצון של תפלה. למה? הפסוק אומר (תהלים כ) "יענך הוי' בעת צרה" ויש תרגום יונתן – שמובא במהרי"ל, לא מופיע בספרים שלנו – "בעת מהולתא", בעת ברית מילה. זו גם אסמכתא למה שאמרנו קודם שיש כאן איזו צרה, צער התינוק כנראה, הסבה שלפי מנהג חב"ד לא אומרים שהחיינו. בכל אופן, מכיון שיש כאן עת צרה – "יענך הוי' ביום צרה", זהו הזמן בו הקב"ה עונה. ככה מביא המהרי"ל – קשור גם לקרבן, אבל במיוחד לכך שיש סוד של הקטרת.

כתוב שסגולת הקטרת היא להעלות את הניצוץ שיש גם ב-ג הקליפות הטמאות לגמרי, שלא כמו קרבן של בהמה טהורה שמקליפת נוגה. הקטרת, שיותר מקודשת – בפנים, במזבח הזהב – היא שמעלה ומתקנת גם את ג קליפות הטמאות לגמרי. מהן ג קליפות הטמאות? העבירות ממש שאנו עושים, במזיד, שכתוב במדרש שאיזה עבירות שעם ישראל לא יעשה בזכות ריח הניחוח מהערלות שערם אברהם אבינו ה' יסלח וימחל, ג קליפות הטמאות לגמרי. שוב, יש כאן חידוש מופלא ביותר, שלא רק בברית המילה יש סגולה, אלא יש את הסגולה של הערלה עצמה.

עליה לתהו אברהם ויצחק בזכות הקטרת

נאמר עוד משהו על צירוף השמות אברהם-יצחק לפי הקבלה: יש אברהם-יצחק-יעקב, ובמקום אחד בקבלה[ט] כתוב שהם כנגד עקודים-נקודים-ברודים, מושגים למי שקצת מכיר את כתבי האריז"ל.

עולם הברודים הוא עולם התיקון – יעקב אבינו הוא בעל עולם התיקון. עקודים, שמזכיר לנו את עקידת יצחק, יוצא מאור הפה דא"ק בלשון הקבלה – עדיין בגדר תהו, "אורות מרובים דתהו", אך לא נשבר. אנחנו קוראים לו תהו יציב. עולם העקודים הוא אברהם אבינו ועולם הנקודים הוא התהו שנשבר, בחינת יצחק אבינו, אבל התפקיד שלנו בעולם לתקן אותו – להמשיך את האורות המרובים דתהו בכלים דתיקון, הנוסחא המשיחית.

משיח הוא מי שלוקח את האורות המרובים דתהו ויכול להכניס אותם בכלים דתיקון. שוב, כתוב שאברהם-יצחק היינו שתי בחינות התהו, עקודים ונקודים. צריך להמשיך אותם בברודים, עולם התיקון, יעקב אבינו – אבל האורות הגדולים שלנו הם אברהם-יצחק. מגיעים לשם בעיקר בזכות הקטרת, "בחד קטירא אתקטרנא", בזכות הערלה.

ערלה-מילה

נראה משהו יפה: יש את התיקון של המילה – שאנחנו יודעים – וכעת חדשנו לפי המדרש, וממילא תרצנו את הקושיא והסברנו שיש כאן גם קרבן (על מזבח החיצון) וגם קטרת (על מזבח הפנימי), מילה וערלה. נחבר את שתי המלים יחד – מילה ועוד ערלה (מי לה? – עֵר לה, ער בכור יהודה שהיה רע בעיני ה' בהוציאו זרע לבטלה, אך הוא-הוא שרש נשמת משיח בן דוד כנודע).

קודם נתן רמז, יש משפט מאד חשוב בקבלה וחסידות – "אין מלך בלא עם". המלך צריך עם, יש הרבה רמזים מהו העם שהמלך זקוק לו ובלעדיו לא יכול להיות מלך – וכך גם המלך העליון – מאות רמזים בר"ת עם, חוץ מהפשט. לעניננו, עם ר"ת ערלה-מילה. המלך זקוק קודם כל לערלה, ג קליפות הטמאות, ואחר כך למילה. כשעושים את ברית המילה וזורקים את הערלה – דווקא הערלה היא הקטרת שעולה כלפי מעלה.

ערלה ועוד מילה עולה 390, יה פעמים הוי'. כתוב שמילה היא מל-יה, מל לשון מול – לגלות את אותיות י-ה של שם הוי'. "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" (רמז ל"חרבות צֻרים" של יהושע) – יה פעמים הוי' עולה מילה-ערלה (שוה גם שמים, שוה שמן).

אשה – מהולה (מילה) שאינה בת-ברית (ערלה)

אם כן, זכינו עכשיו גם לקרבן וגם לקטרת, סוד הקטרת, והדבר קשור גם לחיבור השמות אברהם-יצחק, "אסרו חג בעבֹתים עד קרנות המזבח", גם המזבח החיצון ובתוכו רמוז גם המזבח הפנימי, מזבח הזהב, שדווקא שם הערלה, הקטרת.

נקשר את כל הענין לעוד משהו: יש מחלוקת בין הרי"ף והרמב"ם לתוספות אם אשה כשרה למול, המחלקת על פי סוגיא בגמרא עבודה זרה[י]. אם אין מוהל גבר, האם אשה יכולה להיות מוהל? לפי הרי"ף והרמב"ם כן, הם פוסקים שאשה כשרה למול, אבל תוספות חולקים ואומרים שאי אפשר שאשה תמול.

מה המחלוקת? יוצא משהו דק, שיש שני דברים – להיות מהול ולהיות בן ברית. הפסוק אומר "הִמול ימול", שמי שמהול יכול למול מישהו אחר. הרי"ף והרמב"ם לומדים דין אשה מאותו פסוק כי "אשה כמאן דמהילא דמיא" – אין לה ערלה, אבל היא מהולה, לכן היא יכולה למול. לדעתם אשה היא מהולה בעצם, "המול ימול", לכן מותר לאשה למול – כך פוסקים הרי"ף והרמב"ם. תוספות אומרים שלא, כי צריך להיות בן ברית והיא לא בן ברית. עבד יכול למול. בכל התורה כולה דין עבד ואשה דומה, לכן אומרים האחרונים שהשיטה הזו קשה – שיוצא שעבד כשר למול כי הוא בן ברית, עבד זכר, אבל אשה אינה בן ברית. היא מהולה, אבל לא בן ברית. אם העיקר הוא להיות בן ברית, כדעת תוספות, היא לא יכולה למול. אם העיקר להיות מהול – היא כן יכולה למול.

איך אפשר להסביר את המחלוקת הזו לפי מה שדברנו קודם? ווארט מאד יפה. לכאורה, מה ההבדל בין בן-ברית למהול? אפשר לומר שמהול זו בחינת המילה עצמה – בזה אשה שייכת – אבל בן ברית הוא דווקא בזכות הערלה, מי שיש לו ערלה וכורת אותה וזורק אותה לאשפה וכך מעלה קטרת, ולאשה אין ערלה. זהו הסבר עמוק למחלוקת – לפי תוספות כדי למול אתה צריך להיות בן-ברית, שמשמעותו בן ערלה, ואם אינך שייך לערלה אתה לא יכול למול. לפי הרי"ף והרמב"ם מספיק להיות מהול – כיהודי אתה מהול, אבל בלי ערלה אינך בן-ברית.

ג. מצות קנין עבדים

קנין עבד – הכנסתו תחת כנפי השכינה

אחרי שהמדרש מספר את הסיפור הזה – בסוף פרשת לך לך, ממש עכשיו – על גבעת הערלות שעשה אברהם והתליעה והעלתה ריח ניחוח, הוא מביא עוד משהו, מביא דין. כתוב דין במדרש שקונים עבדים בחול המועד[יא]. הרי יש הרבה דברים שאסור לעשות בחול המועד – קשור לחג, בחג יש גם חול המועד – אבל כתוב שמותר ואפילו יש ענין ללכת לשוק, עובדין דחול, על מנת לקנות עבדים כנענים בחול המועד.

המדרש קצת מאריך – מילא עבדים מהולים, עבד כנעני מהול שנשבה וצריך לקנות אותו חזרה מהשבאים, גדר פדיון שבויים שהרי הוא בן-ברית, אני מבין שמצוה ללכת לקנות אותו, אבל המדרש אומר שלא מתכוון לעבד מהול אלא לעבד גוי. יש שוק של עבדים, שמוכרים גויים, ומצוה שיהודי ילך ויקנה גוי. איזו מצוה יש כאן, שגם בחול המועד מותר ללכת? כתוב שזו מצוה כי מכניס אותו תחת כנפי השכינה – הוא עושה לו ברית מילה ובכך מכניס אותו תחת כנפי השכינה.

פלאי פלאים, יוצא מכאן שזו מצוה מאד גדולה – רק פונקציה של כסף, אם היה מספיק כסף היה אפשר לקנות את כל מליארדי האנשים שיש בעולם, כל הגוים, לעשות לכולם ברית מילה וככה מכניסים אותם תחת כנפי השכינה. מכאן יוצא שזו מצוה, ענין גדול, "כל המרבה הרי זה משובח".

המהפכה הרביעית – קנין גרים בהפצת תורה

היום אנחנו לא קונים עבדים בשוק, אבל המדרש הזה הוא אסמכתא מופלאה למה שאנחנו מדברים בזמן האחרון, וקשור לברית מילה – מה שאנו קוראים המהפכה הרביעית, שכבר הגיע הזמן לפני ביאת המשיח להפיץ תורה בגדול לכל אומות העולם, וככה לקנות אותם ברוחניות. אני לא הולך וקונה אותו בכסף בשוק של עבדים, אבל לקנות ברוחניות על ידי אור התורה – התורה היא חכמה, "קנה חכמה", יש בה קנין, ובה קונים את הגרים.

כתוב "גר שנתגייר" ולא גוי שנתגייר, היה לו מראש מקיף מתאים, אבל יש לנו מצוה לחפש אותם. איך אני מחפש? על ידי שאני מפיץ תורה. כמישהו ראוי לכך התורה מדליקה את הניצוץ שלו, כמו קטרת. לא מדובר עכשיו רק על שבע מצוות בני נח – פשיטא, הלכה ברמב"ם שאם יש בידינו צריך לכפות על כל האנושות לשמור שבע מצוות (הרמב"ם אומר שאחרת הורגים אותו) – אלא שעל פי רוח המדרש הזה יש מצוה לקנות עבדים, להכניס עוד גוי תחת כנפי השכינה.

היום לא עושים זאת, אבל מה כן? הכל קשור לברית מילה ובפרט לברית של אברהם-יצחק. קודם שמענו מהסבא על "הנפש אשר עשו בחרן". מה קרה כשאברהם עשה ברית מילה? הוא קבל את ה-ה בשמו ונעשה "אב המון גוים" – הוא אבא של הגוים. מה הכוונה? שהוא אחראי לגביהם. כשה' הלך להפוך את סדום, רשעים גמורים, היה צריך להמלך באברהם כי הם הבנים שלו – ה' לא יכול להפרע מהם לפני שהוא נמלך באברהם אבינו. אברהם גייר גרים, וחז"ל אומרים במדרש שגם יצחק גייר גרים. יצחק ישב בגרר, ואחד הפירושים שגרר הוא מקום של גרים. גם יעקב גייר גרים – ישב בארץ מגורי אביו. כולם גיירו גרים, זה הענין של אבותינו, אבל במיוחד של אברהם ויצחק. עוד פעם, לקחת את ניצוצות התהו ולגייר אותם, ניצוצות עקודים-נקודים, הוא הענין של אברהם ויצחק. משיח יגמור את הענין של יצחק, העלאת הניצוצות ותיקון עולם הנקודים שנשבר.

בקור אליהו בברית

אמרנו שבכל ברית בא אליהו הנביא. יצחק עולה ח"פ הוי', וממילא מתחלק גם לארבע, כך שיש ערך ממוצע לכל אות – ד"פ פעמיים הוי', שם בן, שעולה אליהו. בעצם המכנה המשותף, הממוצע, של ארבע אותיות יצחק הוא אליהואליהו-אליהו-אליהו-אליהו הנביא זכור לטוב, "אליהו מלאך הברית הרי שלך לפניך עמוד על ימיני וסמכני".

מזכירים אותו פעמיים – קודם אומרים "זה הכסא של אליהו זכור לטוב", בסידור לא כתוב "הנביא" (על הכסא בדרך כלל כותבים כך). "זה הכסא של אליהו זכור לטוב" עולה 760, כתר-חכמה-בינה, ג"ר בקבלה. אחר כך המוהל ממשיך ואומר "אליהו מלאך הברית", זו גימטריא פלאית – יוצא בדיוק אותו מספר, 760, שרומז לג"ר.

אחר כך המוהל ממשיך ואומר "הנה שלך לפניך עמוד על ימיני וסמכני", והגימטריא של הכל – "זה הכסא של אליהו זכור לטוב. אליהו מלאך הברית הנה שלך לפניך עמוד על ימיני וסמכני" – עולה ו"פ אמת. אמת היא 21 ברבוע, אהיה פעמים אהיה, ויש לה ששה צירופים (לשלש אותיות יש ששה צירופים, כמו שכתוב בספר יצירה "שלש אבנים בונות שלשה בתים"). את ששת צירופי אמת אפשר לחלק אחרת – ז"פ חשמל, סוד שקשור לברית מילה.

במיוחד קשורה כאן המלה אמת – יש עוד שם לאליהו הנביא, אמתי. יונה בן אמתי – מיהו אמתי אבי יונה? חז"ל אומרים שזהו אליהו הנביא. יונה היה בן הצרפית ואחרי שהוא מת ואליהו החיה אותו האמא אמרה "עתה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר הוי' בפיך אמת". ככה היא אומרת לאליהו הנביא, ועל פי הפסוק הזה אליהו קבל את השם אמתי, "איש אמת", "אליהו מלאך הברית". כל הביטוי הזה עולה ו"פ אמת, רמז מאד יפה. ושוב, הוא הממוצע של יצחק – יצחק עולה ד"פ אליהו שבא לברית ואברהם הוא אברהם עצמו שבא לברית, כולם יחד.

נסיים ונאחל שהילד הזה יגדל להיות יהודי טוב, ירא שמים, יגדל להיות תלמיד חכם גדול, ואצל חסידים מברכים שיהיה חי"ל, ר"ת חסיד-יר"ש-למדן. שיהיה הרבה נחת לכולם ממנו, ושבזכותו נזכה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. לחיים לחיים.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] "כי אתה אבינו" עולה שרה – שרה היא האומרת "צחק עשה לי אלהים", היא סוד ה"מגיד", שעולה ג"פ חוה, הכח הממשיך מ"ראשית", אברהם, ל"אחרית", יצחק. נמצא שאברהם-שרה-יצחק הם סוד ראשית-מגיד-אחרית = ג"פ תענוג, חיה ברבוע, ראה לקמן, וביחד עם אברהם-שרה-יצחק, אל ברבוע כנודע, עולה יעקב פעמים דוד, ודוק.

[ג] "פחד יצחק" עולה 300, 24 במשולש, סוד כד בתי דינין של יצחק אבינו, שעולה "[ואלה תולדת יצחק] בן [אליהו, ראה לקמן] אברהם", שעולה אמונה-צחק, בהיות פחד י[צחק] = אמונה. נמצא שהכל – גם האמונה של אברהם – נכלל ב"פחד יצחק". ר"ת אמונה-צחק 13 במשולש, ס"ת 14 במשולש, יחד 14 ברבוע כידוע הכלל בזה, אמ"ת 4 פעמים הוי' ב"ה, ממוצע כל אות, ודוק.

[ד] בנוסח שתי הברכות – "על המילה" "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" – יש ב-ה תבות כשם שיש ב-ה אותיות ב"על המילה", סוד חלוקת ז-הב. חשבון הגימטריא של שני הלשונות הוא 1638 שעולה הוי' פעמים שם סג (יוד הי ואו הי, אורות מרובים דתהו, סוד רקיעא תמינאה, "וביום השמיני וגו'") דהיינו ז פעמים רלד, הערך הממוצע של כל תבה, שעולה חי (אבר חי בעבודת השי"ת כפי שלמד מורנו הבעל שם טוב, צדיק חי עלמין) פעמים אחד.

[ה] רסה, יא.

[ו] בראשית רבה מז, ז:

ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו א"ר אייבו בשעה שמל אברהם אותן ילידי ביתו העמידן גבעה ערלות וזרחה עליהם חמה והתליעו ועלה ריחן לפני הקב"ה כקטורת סמים וכעולה שהיא כליל לאישים אמר הקב"ה בשעה שיהיו בניו של זה באים לידי עבירות ולידי מעשים רעים אני נזכר להם הריח הזה ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם:

[ז] ראה ערוך השלחן יו"ד רסה, לד:

אך איזה דמיון הוא לקטרת? הא כקרבן דמי, מפני הדם השפוך, כמו שהבאנו בסעיף ל"א ממדרש ע"ש. אך גם בזה י"ל ע"פ המדרש סוף פ' לך לך וז"ל אמר ר' אייבו בשעה שמל אברהם וכו' העמידן גבעת ערלות וכו' והתליעו ועלה ריחן לפני הקב"ה כקטרת סמים וכו' אמר הקב"ה בשעה שבניו של זה באים לידי עבירות וכו' אני נזכר להם הריח הזה וכו' עכ"ל...

[ח] הלכות מילה אות יג:

ביום שמקיימין בו מצות מילה אין הצבור נופלין בתחינה, שאין תחינה אלא ביום צרה, ומה שאומרים למנצח אחר תהלה משום צערא דינוקא, שהרי תירגם יהונתן יענך ה' ביום צרה (תהלים כ, א) יקבל השם צלותא ביממא דמהולתא.

[ט] הגהת הרמ"ז בריש אוצרות חיים.

[י] ראה ערוך השלחן יו"ד רסה, א:

הכל כשרים למול אפילו עבד אפילו אשה אפילו קטן. ובאשה יש פלוגתא בגמ' (עכו"ם כז.) דהנה עובד כוכבים וודאי פסול דכתיב ואתה את בריתי תשמור וזרעך אחריך ולא עכו"ם שאינו בעל ברית אפילו הוא מהול כערל דמי ויש שממעט עכו"ם מדכתיב המול ימול ודרשינן המל ימל ולא מי שאינו מהול ולטעם זה אשה מותרת למול דהיא כמהילא דמי וכטעם זה פסקו הרי"ף והרמב"ם. אבל רבותינו בעלי התוס' פסקו כטעם הראשון ולפ"ז אשה פסולה שאינה בת ברית וזהו שכתב רבינו הרמ"א וי"א דאשה לא תמול עכ"ל. ואפילו לדיעה זו עבד כשר לימול שהרי הוא בן ברית שנתחייב במילה והחיוב מוטל על הרב כמ"ש בסי' רס"ז ולכן אע"ג דבכל התורה עבד ואשה שוים מכל מקום בדין זה אינם שוים מהטעם שנתבאר.

[יא] שם י:

וכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף תניא הולכים ליריד של עובדי כוכבים בחולו של מועד ליקח מהם בתים שדות וכרמים ועבדים ושפחות ר' אמי בשם ריש לקיש אמר לא סוף דבר עבדים מהולים הן לו אלא אפילו ערלים מפני שהוא מכניסן תחת כנפי השכינה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com