חיפוש בתוכן האתר

ו' מרחשון ע"ז – כפר חב"ד אמונה ובטחון (4) שיעור לבנות תיכון יעלת חן הדפסה דוא

בע"ה

ו' מרחשון ע"ז – כפר חב"ד

אמונה ובטחון (4)

שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קודם כל, מה נשמע? מה קורה? הכל בסדר? [לא הספקנו לעדכן בבשורות טובות... (ההתמקמות במקום החדש).]

צהרים טובים, יש לכל אחת את הספר? אנחנו בעמ' נו – פרק ב באמונה ובטחון. בפרק א למדנו על אמונה ופרק ב מתחיל בטחון:

א. אמונה ובטחון – ריקון ומילוי

ב.

אמונה – ריקון הנפש

למדנו שאמונה היא כח בנפש שעל ידו אדם עולה לה' – יש רק ה', חושב רק על ה' – והתנועה הנפשית הזו בעצם מרוקנת אותו, מפנה את הראש שלו, מכל מחשבה אחרת חוץ מה'. הדבר הזה נקרא גם להתבודד עם ה'. גם, בהשגחה פרטית, צריך "לחיות עם הזמן", הקריאה של היום בפרשת לך לך היא הפעם הראשונה בתורה שיש את המלה "אמונה".

כתוב ש"הכל הולך אחר הפתיחה" – קוראים על אברהם אבינו, היהודי הראשון בזכות היותו המאמין הראשון, כתוב "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה". בהשגחה פרטית דווקא היום בתורה קוראים על יסוד האמונה. כמדומני בפעם הקודמת הסברנו שאברהם אבינו הוא ודאי בעל בטחון – כי בטחון הוא כח יוזם – אבל הכל מתחיל מאמונה. מתוך אמונה מגיעים לבטחון, אם כי אלה שתי תנועות הפוכות, אבל הן כמו "רצוא ושוב" שהולכים יחד.

[בכך מתחיל הפרק:] והנה כשם שהאמונה הטהורה היא הכח ה"מתבודד" [אני רק עם ה'.], המפנה מקום בנפש מכל מיני מחשבות זרות (בבחינת "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"[ב] ["זרים" הם מחשבות זרות ו"לך לבדך" היינו דברי תורה שלמדת וחדשת מתוך התבוננות ודבקות בה' אחד, "בלתי להוי' לבדו", מחשבה רק על ה' ותורתו, דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד, ושום דבר אחר.]), [האמונה מפנה-מרוקנת את הנפש מכל דבר זר, מה שגם מטהר את הנפש – דברנו על טהרה ונקיות, מה שמנקה את האדם בנפש הוא האמונה.]

בטחון – מילוי הנפש

[אחרי שיש מקום נקי וטהור צריך למלא אותו:] כך מדת הבטחון החזק בהשם יתברך [שאצליח בכל המשימות שלי בחיים, מכח ה'.] היא הכח למלא את הנפש [הניגוד כאן הוא לרוקן ולמלא – צריך לרוקן מכל הדברים הזרים על ידי אמונה ואחר כך צריך למלא בדבר טוב. לא זוכר אם אמרנו, בטחון הוא אותיות חן-טוב, יש פסוק בתנ"ך עם הביטוי "חן טוב" – "נבחר שם מעֹשר רב מכסף ומזהב חן טוב" – וצריך למלא את הנפש בדברים טובים.]

([מאיפה הלימוד שבטחון הוא לשון מילוי? בטחון הוא] מלשון "וטח את הבית"[ג], בטחון מלשון טיח [אחרי שמגרדים את הקירות צריך לשים טיח חדש, מילוי הבית מתחיל מטיח קירות הבית מבפנים. בית רומז לאות ב, ואם יש לי בית ואני טח אותו מקבלים את המלה בטח. ככה דורשים, ש-בטח היינו בית-טח.], כמבואר בדא"ח[ד] [המראה מקום הוא לביאורי זהר של אדמו"ר האמצעי. יש הרבה רמזים בביטוי "וטח את הבית" – אולי נחזור אליו, הוא מקור הלימוד כאן.])

[במה צריך למלא את הבית? יש כאן ביטוי שלקחנו ממכתב שהרבי כתב לנו פעם, שצריך למלא את הנפש] ב"תוכן משתבח"[ה] [צריך תוכן, לא ריקנות, והתוכן צריך כל הזמן להשתבח, להיות יותר ויותר טוב, יותר ויותר משובח. כמו שמגדלים תבואה בשדה, כל מה שגדל יותר ויותר מוסיף שבח. זהו לשון חז"ל – שבח הוא תוספת גידול. צריך להיות תוכן חי, כי דבר שלא חי אינו פורה, אינו גדל. צריך למלא את הנפש בתוכן שהוא בעצמו גדל ומשתבח. ככה צריכים לזרוע בכל פעם את שדה הנפש, את הפנימיות.] תמיד,

בטחון פעיל ובטחון סביל

כבר דברנו שיש שני סוגי בטחון. אמונה יחסית לבטחון היא משהו אחד – אמונה בה', "אחד יחיד ומיוחד". לכן אמונה גם מתחילה ב-א, כמו שנראה בהמשך הפרק, אבל בטחון מתחיל ב-ב – האלף-בית שלנו הם אמונה-בטחון – שרומז גם שיש שני מיני בטחון. אנחנו קוראים להם בטחון פעיל ובטחון סביל. בטחון סביל בנפש הוא ספירת ההוד ובטחון פעיל הוא ספירת הנצח.

הסדר הוא כמו בפסוק "הֹלך בתֹם ילך בטח" – תום, תמימות, הוא גם סוג של בטחון, בטחון סביל. יש בנפש שתי רגלים, מתחילים מבטחון סביל, תום, וממשיכים לבטחון פעיל, נצח, כמו שצועדים שמאל-ימין בצבא. השם הקדוש של שתי הספירות נצח והוד הוא "צבאות", לשון צבא, ובהשגחה פרטית מקובל בצבא לומר שמאל-ימין-שמאל-ימין, ובמקום זאת אנו אומרים "הלך בתם ילך בטח, הלך בתם ילך בטח" כל הזמן, ככה צועדים קדימה בחיים. תום הוא בטחון סביל ונצח בטחון פעיל, גם התום הוא סוג של בטחון.

ריקון לצורך מילוי – גם בבטחון סביל

לכן אנחנו מתחילים להסביר כאן מהבטחון הסביל, שהוא ההוד. אומרים שגם הוא למלא תוכן – הוא לא לרוקן. הייתי יכול לחשוב בטעות שדבר סביל הוא רק לקבל ואין בו תוכן משתבח-מתפתח, אין התפתחות לדבר סביל בנפש. לא, אנחנו אומרים שגם הבטחון הסביל, שלכאורה יותר קרוב לאמונה, הוא למלא את הנפש בתוכן ("וטח את [קירות] הבית", אחר כך ממלאים את חדרי הבית "כל הון יקר ונעים", בעיקר על ידי בטחון פעיל).

אמונה היא כאילו אין תוכן, אני מרוקן את עצמי (כולל גירוד קירות הבית), שיש רק ה'. כמו שאמרנו שאמונה היא לא לדאוג, אין דאגות, אין כלום – יש רק ה'. בטחון הוא כבר תוכן. מאד קשור להתבוננות בכלל. תמיד מסבירים – חשוב בשביל שלוּחוֹת, אם פעם מישהי מהבנות כאן תהיה שליחה בהודו – אצל גוים יש שיטה רק לרוקן את המודעות, שאין כלום, ואף פעם אין תוכן. המגמה רק לרוקן ולרוקן, בלי שום תוכן – זה לא יהודי בכלל.

בכל אופן, אצלנו יש לרוקן בשביל למלא. התכלית היא הבטחון, התוכן. אפילו הבטחון הסביל – שכמו שאמרנו, היות שהוא סביל לכאורה הוא יותר קרוב לאמונה – הוא תוכן. כשאומרים סביל-פעיל, סביל יותר שייך לאשה ופעיל יותר שייך לאיש, והאשה יותר קרובה לאמונה מאשר האיש. כתוב שאיש הוא אמת ואשה היא אמונה. אבל גם הבטחון הסביל, שהוא יותר נשי, הוא תוכן – לא לרוקן. על כך מה שכתוב כאן:

ב. מילוי הנפש בשני סוגי בטחון

מילוי הבטחון הסביל – "חשוב טוב יהיה טוב"

הן מצד הבטחון ה"סביל" המתיחס לספירת ההוד[ו] [רגל שמאל.], שגם בו צריך להיות "תוכן משתבח", ע"ד פתגם הבעל שם טוב זי"ע [פתגם החסידות בכלל, שמתחילה מהבעל שם טוב, שהוא מיסודות החסידות:] "חשוב טוב יהיה טוב" [איך אומרים באידיש? כל פעם צריך ללמוד ביטוי באידיש, במקור, "טראכט גוט וועט זיין גוט". זהו בטחון סביל, כי איני עושה שום דבר – רק חושב טוב ויהיה טוב.

בכך אני מרוקן את המחשבה או ממלא את המחשבה? כשאני אומר "טראכט גוט וועט זיין גוט" זהו מילוי המחשבה, לא ריקון שלה, כי צריך 'חשוב טוב' – דווקא כן לחשוב, על משהו טוב, למלא את הנפש במחשבות טובות (ביחס למציאות הגשמית, לא רק דברי תורה שבכלל "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך", אמונה כנ"ל). איך אומרים היום מחשבה טובה? מחשבה אופטימית. האופטימיות – להיות אופטימי בחיים – היא התוכן המשתבח של ההוד, הבטחון הסביל. זהו כבר מילוי של הנפש, לא ריקון שלה – למלא את הנפש במחשבות אופטימיות לגבי המציאות, לא רק לחשוב על ה'. על הבית ספר – יהיה מקום, הכל יהיה טוב. זו הדרכה בחיים – למלא את הנפש במחשבות אופטימיות כל הזמן. זה בטחון – לא אמונה – אבל בטחון סביל.]

(ולא רק "יהיה טוב" מעצמו בדרך ממילא [אם שמים לב לביטוי "טראכט גוט וועט זיין גוט", לא רק אומרים 'יהיה טוב' – יש למישהו בעיה ואני אומר לו 'יהיה טוב', זה 'תאמיני' או 'תבטחי'? תאמיני שיהיה טוב. אבל אם אני אומר 'חשבי טוב יהיה טוב' אני אומר שתלוי בך – אם תחשבי טוב יהיה טוב. את כבר צריכה לעשות משהו, לא בידים אלא בראש – אמנם זהו בטחון סביל, אבל צריך לעשות משהו, לחשוב טוב.],

כוונת ברכות התפלה – בטחון

וכמבואר בדא"ח [מוסבר בחסידות.] שבאמרנו "רופא חולי עמו ישראל" ו"מברך השנים" בבטחון גמור שאינו מברך ברכה לבטלה ח"ו, בזה גופא עושה כלי לגלוי אלקותו הפשוטה יתברך, עיקר כוונת, אמונת [הכוונה כאן היא ביטוי האמונה של התפלה.], התפלה – "ברוך אתה" [כל ברכה שאנחנו אומרים – במיוחד ברכות שמו"ע, שהן בקשות, אני מבקש מה' משהו – קודם אני מברך את ה', "ברוך אתה", ואז אני אומר את מה שאני מבקש. אני אומר את הבקשה בבטחה, כאילו בטוח שיהיה כך.

אני מבקש רפואה למישהו, איך אומרים זאת בשמו"ע? לא רק אומרים 'ה' תרפא מישהו בבקשה' – לא מבקשים בצורה רגילה, לא כמו שאנשים מבקשים. כשאני רוצה לבקש ממך משהו, אני אומר לך 'ברוך את שאת כך וכך'? זו לא דרך הבקשה הרגילה, אבל כך אנחנו מבקשים מה' – "ברוך אתה הוי' רופא חולי עמו ישראל". זו רפואה, ואם רוצים פרנסה אומרים "ברוך אתה הוי' מברך השנים" – הפרנסה היא בברכת "מברך השנים". מה יש כאן? אני אומר זאת כאילו שהדבר שאני מבקש קורה עכשיו במציאות. כשאני אומר "מברך השנים" אני אומר – לא רק שאני בטוח שיעשה זאת, אלא שכעת ה' באמת "מברך השנים". אני מבקש על חולה מסוים ואומר "רופא חולי עמו ישראל". האמירה היא בבטחון גמור – לא רק בקשה מה', תרפא אותו, אלא אמירה שאתה רופא אותו.),

"רצוא ושוב" בסדר הברכה

הבטחון הוא על בסיס האמונה שלי בה' והפניה שלי רק אליו, "'אליו' ולא למדותיו". לכן כתבנו כאן רק "ברוך אתה", אפילו בלי שם ה', כי לפי הקבלה בכל ברכה כשאומרים את שם הוי' – "ברוך אתה הוי' רופא חולי עמו ישראל" – יש כוונה מיוחדת, במחשבה ולא בדבור, איך מנקדים את אותיות הוי'. לפי הכוונה הזו כבר מתחילים להמשיך את הברכה דרך הספירה הזו. למשל, ב"ברוך את הוי' רופא חולי עמו ישראל" מכוונים שם הוי' כל אות מנוקדת בחולם, גם לשון החלמה ממחלה. דרך החולם, הניקוד של התפארת, אנחנו מכוונים להמשיך את הרפואה, דרך הצינור הזה. אבל "ברוך אתה" הוא לפני כן, הוא "רצוא", "'אליו' ולא למדותיו", והוא אמונה.

זה משהו מאד חשוב, שבכל ברכה, כשאומרים "ברוך אתה הוי'..." בבטחון – הסיום הוא בטחון, שודאי יהיה ככה, ככה קורה כעת בבטחון גמור, אבל "ברוך אתה" היינו פניה לה' באמונה. התפנית מה"רצוא" של ה"ברוך אתה" ל"שוב" של "רופא חולי עמו ישראל" היא המלה "הוי'": "ברוך אתה – הוי' – רופא חולי עמו ישראל", "ברוך אתה – הוי' – מברך השנים".

תכלית הברכה – ה"שוב"-הבטחון

נקרא שוב בפנים את המשפט שקראנו: "שאינו מברך ברכה לבטלה ח"ו" – אם אני מברך "שהכל נהיה בדברו" ולא שותה את המים זו ברכה לבטלה, וכך אם אני מברך "רופא חולי עמו ישראל" וזה לא קורה ח"ו זו ברכה לבטלה. כך מוסבר בתניא לגבי ברכת סליחת עוונות, ואנחנו כעת מסבירים שכך לגבי כל הברכות. אני מברך את ה' בסגנון שזה חייב לקרות – זהו בטחון הכי חזק שיכול להיות. האמירה בבטחון גמור היא גופא עושה את הכלי לגילוי אלקותו הפשוטה יתברך.

בתניא כתוב שהמלה העיקרית של התפלה היא "אתה" – אומרים בשמו"ע "ברוך אתה", וכל פעם שאומרים "אתה" פונים לה' עצמו, "'אליו' ולא למדותיו". לכן סתם תפלה היא אמונה, אבל חז"ל תקנו שבתפלות שלנו אנחנו מבקשים בקשות פרטיות – בכל ברכה יש את המעבר-היחוד בין ה"ברוך אתה" לבין הדברים שמבקשים אותו ובעצם בסגנון הברכה אנו קובעים את המציאות. יש לנו מושג, שמוסבר בהמשך המאמר הזה – בסוף המאמר, בע"ה נגיע אליו – שנקרא "קביעה רצונית", שברצון שלי אני קובע את המציאות. במדה מסוימת, בכל תפלת שמו"ע בכל ברכותיה אני קובע את המציאות.

אם ננתח עוד טפה, מה שלא כתוב כאן, המלה "ברוך", עוד לפני ה"אתה" – יש קטעים בסדור שמתחילים "אתה", בלי "ברוך", אבל זו לא ברכה אלא פניה לה' – היא "סוף מעשה במחשבה תחלה", מגלה לכתחילה מה הכוונה של ה"רצוא", שהכוונה בסוף היא ה"שוב". הכוונה היא להמשיך משהו למטה, כי "ברוך" לשון המשכה, לשון להבריך את הגפן. הברכה היא לקיחת ענף ונטיעתו באדמה שיצמח מחדש. עיקר ה"רצוא"-האמונה הוא במלה "אתה", "ברוך" מגלה את הכוונה אבל תחלת ההמשכה בפועל היא "הוי'" עם הניקוד המיוחד שלו, ואחר כך לתת להמשכה כלי, לעצב אותה, היא לשון הברכה. אחד המקצועות שבנות בדרך כלל מאד טובות בו הוא עיצוב, עיצוב פנים, עיצוב לבית – זה בדיוק הדבר שמתואר כאן, "וטח את הבית", עיצוב פנים. עיצוב פנים הוא בטחון. כל ברכה שאומרים – "מברך השנים" או "רופא חולי עמו ישראל" – היא עיצוב.

מה אמרנו עד כאן? שגם הבטחון הסביל הוא למלא תוכן. [יש אפשרות שמישהו חושב טוב והטוב לא יהיה?] כנראה שלא חשבת מספיק טוב. בסופו של דבר הכל בידי ה', וכמו שעוד נבאר אי"ה, אך בכח הבטחון החזק, "חשוב טוב", לשנות את המציאות ולבטל גם גזרה רעה שנגזרה בשמים.

"מי שת בטֻחות חכמה"

והן מצד הבטחון ה"פעיל" [שהוא יותר זכרי, אבל גם לאיש וגם לאשה יש את שניהם. בדרך כלל בעבודת ה' מתחיל מהתום, הסביל, והולך לפעיל, בטחון. הכל מתחיל מאמונה.] המתיחס לספירת הנצח[ז]

(וכידוע שנצח והוד הם שתי "בטחות" [יש פסוק בסוף איוב. זו דוגמה מאד חשובה – היה אחד שמאד התייסר, היה לו מאד לא טוב, איוב, כל היסורים הכי קשים הוא סבל. קשה לדרוש ממנו יותר מדי בטחון, אפילו אמונה, כי הוא הטיפוס הכי מיוסר בעולם. בסוף הספר, אחרי ששלשת הרעים שלו נסו לנחם אותו ולא ידעו לעשות זאת טוב – אדרבא, בסוף מאשימים אותו, שאם קבל יסורים כנראה הוא אשם, הוא לא בסדר. אחרי ששלשת החברים שלו לא הצליחו לנחם אותו, לדבר על לבו, בא עוד מישהו צעיר – אליהוא בן ברכאל, ששוה משיח בגימטריא – שמתחיל להסביר לו סודות, כמו סוד הגלגול ועוד סודות, שאמורים להסביר למה אדם צדיק יכול לסבול בעולם הזה ("צדיק ורע לו").

אחרי כל זה מופיע ה' עצמו מתוך הסערה, לדבר עם איוב. הוא שואל אותו חמשים שאלות לגבי בריאת העולם. זהו אחד המקורות של חמשים שערי בינה. אחת השאלות שהוא שואל אותו היא "מי שת בטֻחות חכמה". קודם כל, רואים שאם הוא שואל את השאלה הזו הוא ודאי רוצה לתת לו – כמה שהוא מסוגל – גם את הכח של "בטחות חכמה".

מה הפירוש של "בטחות"? יש כמה פירושים, אבל הרוב מסבירים שהיינו הכליות. אמרנו קודם שנצח והוד הן שתי רגלים, ימין ושמאל, אבל כתוב ששרש הרגלים הוא שתי הכליות ו"כליות יועצות". שתי הכליות הן כמו שני מוחות קטנים שנותנים עצה לבן האדם. עיקר העצה שהכליות נותנות – "עצה טובה קא משמע לן" – הוא 'תבטח בה'', 'תבטח'. אבל יש שתי כליות. שוב, המלה "בטחות" גם מחלקת את המלה ל-ב – שלפי רוב המפרשים היא ב השימוש – וטוחות-כליות. "מי שת בטחות חכמה" היינו שאלת ה' לאיוב, המתייסר, אתה יודע מי שם חכמה בתוך הטוחות-הכליות? סימן שיש חכמה בתוך הכליות, החכמה לתת עצה טובה. אבל דורשים "בטחות" לשון בטחון, כמו שאמרנו שגם שרש בטח הוא ב-טח. בטוחות, שתי הכליות, שהן שרש הנצח וההוד, הן שתי עצות טובות של בטחון. הכליה השמאלית היא הבטחון הסביל והכליה הימנית היא הבטחון הפעיל, ומשם מתפשטות הרגלים – "הלך בתם ילך בטח".

המשך הפסוק הוא "או מי נתן לשכוי בינה". מהו שכוי? (תרנגול). כך יש מפרשים, כמו שאומרים כל יום בברכות השחר "הנתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה", אבל לפי רוב המפרשים שכוי הוא הלב – כמו שה' נתן חכמה בכליות הוא נתן בינה בלב. איך אומרים ב"פתח אליהו"? "בינה לבא", גם משהו מאד נשי כי בינה היא אמא. סימן שהלב של כל אחד ואחת הוא איזה תרנגול קטן, תרנגולת, ושם יש בינה – אבל החכמה היא דווקא בכליות, בטוחות. זהו פסוק מאד יפה וחשוב באיוב.], מלשון בטחון, וכמבואר במ"אכ),

יזמה מנצחת

[ברור וודאי שהבטחון הפעיל הוא ממלא את הנפש תוכן, כי לא רק אומר 'חשוב טוב יהיה טוב', כמו הבטחון הסביל, אלא שהוא] היוזם [כל יזמה של אדם בחיים באה מהבטחון הפעיל שלו, כמו לקחת יזמה ולהקים בית ספר. זהו בטחון פעיל, זכרי, לכן נשים יכולות ליפול ממנו כל פעם – זו יזמה, ספירת הנצח, "דידן נצח", צריך לנצח.]

(לשון מחשבה [השער של שרש יזם הוא זם – האות י היא חלשה, נופלת בשרש – וכתוב ששער זה הוא לשון מחשבה. כלומר, יזמה היא סוג של מחשבה חזקה מאד, מחשבה שאומרת שצריך ללכת על משהו. עצם הניב 'ללכת על משהו' גם אומר שקשור לרגלים. לאיזו רגל? רגל ימין – אני צריך ללכת על משהו – לא רגל שמאל. "הלך בתם ילך בטח" טוב לחילים בצבא, שמקבלים פקודות מהמפקד שלהם וצריכים לקיים – אז מתקדמים, שמאל-ימין – אבל מי שיוזם משהו בעצמו מתחיל בימין, "לכתחילה אריבער".

יש עם שנקרא בתורה "זמזומים". איך האריז"ל מסביר מה הם? יש מישהו שיש לו זמזומים בראש – מהם זמזומים? בדיוק מה שלמדנו בפרק הראשון, שהאמונה צריכה להוציא את כל הזמזומים, לפנות את כל המחשבות הרעות. הזמזומים הם המחשבות הרעות – כשנכנסו לארץ ישראל היה צריך לפנות את הזמזומים. זו עוד דוגמה ש-זם לשון מחשבה, וגם יזמה לשון מחשבה – מחשבה חזקה.])

פעילות ובניה דקדושה [למה נקרא בטחון פעיל? כי יודע שעלי לקום ולפעול.] ומניע יישומה [הנצח, הבטחון הפעיל, מניע את יישום המחשבות הטובות.], והבוטח חזק, בכעין בטחון עצמי [הבטחון העצמי הוא כאילו שיש לי כח. הכח בא מה' – "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל" – ואני מרגיש שלי יש כח.], בכחות השופעים בו מלמעלה והעומדים לרשותו כאשר אך יחפוץ לנצלם [ה' כל הזמן רוצה לתת לנו כח לעשות דברים – רק צריך לרצות לקבל את הכח מה', על מנת לנצל אותו בצורה הכי טובה לעשות מפעלים גדולים, ליזום דברים גדולים וקדושים. כל זה נקרא בטחון פעיל.]

ג. "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"

בטחון עצמי – כשהפעולה חדורה יראת שמים

(דהנה "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" [מה האדם יכול לעשות בעולם הזה? רק דברים שקשורים ליראת שמים – כך יוצא ממאמר חז"ל זה. כל דבר שאינו יראת שמים לא תלוי באדם אלא בה' יתברך. רק על הווארט שבסוגריים כאן אפשר לפתח שיעור בפני עצמו. כתוב שהכל ה' עושה חוץ מיראת שמים, שהיא תלויה בי. מכאן אני יכול ללמוד משהו מאד גדול, שכל דבר שאני רוצה לעשות כאילו בכח עצמי יש סיכוי שאצליח בדיוק לפי כמה שהדבר הזה עצמו הוא ביטוי של יראת שמים.

העקרון הזה ממש הפוך ממה שאנשים חושבים. אנשים בצד הלא מאמין חושבים שאנשים שיוזמים דברים עצמאיים לא חושבים על יראת שמים, ודאי שלא חושבים ש"הכל בידי שמים" וגם יראת שמים לא, אלא רק "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", הכל תלוי בי. אבל מהמשפט הזה אנחנו רוצים ללמוד שמה שתלוי בי הוא יראת שמים, לכן כל דבר שאני רוצה לעשות בחיים – הסיכוי להצליח בקדושה הוא אם הדבר חדור יראת שמים, אם הוא ביטוי של יראת השמים שלי. אם אני רוצה לעשות בית ספר תיכון לבנות – אם הוא לא מצד הקדושה ח"ו אפשר להצליח בלי יראת שמים, עדיין, בעולם הזה שהוא עלמא דשקרא, אבל אם אני רוצה שיצליח בקדושה, שהמפעל יהיה של קדושה, הסיכוי להצלחה הוא אך ורק לפי כמה כל הדבר שאנחנו עושים קשור ליראת שמים שלנו, ביטוי של יראת שמים, כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".],

וככל שמרגיש שגם בעניניו ובפעולותיו האישיים [להקים איזה מפעל, אפילו סתם בשביל להתפרנס – רוצה ללכת על משהו, לקנות בנין – אזי אם], ישנה תכלית של "יראת שמים" ומתגבר בדעתו לכוונם לכך [לכוון את כל הענינים והפעולות האישיות שלו ליראת שמים.], כך נמסרים לו מלמעלה הכחות הדרושים ליישמם בכי טוב [המשפט הזה הוא תורף של הרבה-הרבה מכתבים של הרבי. אם תקראו באגרות קדש מכתבים שהרבי כותב לאנשים שמבקשים ברכה או הדרכה איך להצליח בעסקים – סתם להצליח – הווארט הרבה פעמים, או תמיד, שאם הכוונה והתכלית של המפעל היא יראת שמים אז תקבל את כל הכחות מלמעלה, ה' יתן לך את כל הכחות, ליישם ולהצליח. כאן אנחנו מסבירים שכך הוא כי הדבר היחיד שמסור לאדם הוא יראת שמים – ואם אתה מתחזק ביראת שמים אתה מקבל כח של בטחון עצמי, "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל".].

"הכל בידי שמים" – בטחון סביל

הבטחון הסביל, "איהי בהוד", היינו מצד התכונה בנפש של "נשים דעתן קלה" [כפי שאמרנו קודם שבטחון סביל הוא יותר נשי.] המשיגה בעיקר את הצד של "הכל בידי שמים" ביחס לעניניו ופעולותיו האישיים, ובכ"ז "חשוב טוב יהיה טוב" כנ"ל ודוק).

אמרנו שהבטחון פעיל קשור ל"חוץ מיראת שמים". אם הבטחון הפעיל הוא "חוץ מיראת שמים" – שיראת שמים היא המפתח לקבל כח ליזום דברים חדשים, שאני יוזם אותם – איפה רמוז בתוך המשפט "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" הבטחון הראשון, הסביל, הנשי יותר? בתחלת המשפט. לא צריך לזלזל בהתחלה, "הכל בידי שמים" – גם זו התבוננות חשובה, שה' קובע הכל.

אפשר להבין ש"הכל בידי שמים" – שאני משאיר הכל לה', לחשוב ש"הכל בידי שמים" היינו אמונה, אבל באמת זו לא אמונה אלא בטחון סביל. [למה לא להשאיר הכל בידי שמים?] צריך אמונה בהתחלה, אבל בה לא עושים כלום וגם לא מכוונים כלום. למה חז"ל מסרו לנו את המשפט "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"? רצו משהו, התכלית היא להגיע ל"חוץ מיראת שמים" – שנדע שהעבודה העיקרית שלנו היא להגיע ליראת שמים – וצריך הקדמה של "הכל בידי שמים", כמו "הלך בתם ילך בטח". באמת "הכל בידי שמים" – אין לי מה לעשות, אבל יש לי מה לחשוב, "חשוב טוב יהיה טוב". כלומר, המחשבה שלי גם מעצבת – כמו שדברנו על עיצוב פנים, תוכן פנימי – את "הכל בידי שמים" לפני ה"יראת שמים".

מדרגות האשה

כאן לוקחים את המשפט "נשים דעתן קלה" ונותנים לו פירוש חיובי מאד והכרחי מאד. אנחנו מסבירים על "דעתן קלה" שיש משימה יותר קשה ויש משימה יותר קלה. המשימה הקלה – משימה, אבל יותר קלה – היא "חשוב טוב יהיה טוב". באמונה אין משימה בכלל. יש שלשה דברים – לחיות בלי משימות, לחיות עם משימה קלה ולחיות עם משימה קשה. לחיות עם משימה קלה היינו "נשים דעתן קלה", "חשוב טוב יהיה טוב", "הכל בידי שמים". לחיות עם משימה קשה יותר זכרי, "איהו בנצח", שהיא ליזום, לקום ולפעול. צריך את שניהם – גם אשה צריכה את שניהם.

בדרך כלל, מה ההבדל בין "נשים דעתן קלה" לבין האשה שבעצמה יוזמת? בכלל, חז"ל למדו מפסוק שמובא כאן בהמשך שבנות בוטחות יותר מגברים, ולא כתוב שם דווקא בטחון סביל, יתכן גם בטחון פעיל, רק כמו שהכל מתחיל מאמונה כך בבטחון עצמו הכל מתחיל מבטחון סביל, "הכל בידי שמים", בטחון קל יחסית של "חשוב טוב יהיה טוב", ואחר כך בטחון פעיל ויוזם (ידוע שלגבר יותר קשה לעשות עבודות בית של אשה, שלכאורה הן יותר קלות מאשר העבודה הקשה שהוא עובד בחוץ, מאשר העבודה שהוא רגיל אליה ושמתאימה לאופי שלו. אצלו העבודה ה'קלה' של "חשוב טוב יהיה טוב" יותר קשה מאשר ליזום, לפעול ולהצליח, בכוחות שה' נותן לו והם כאילו שלו, להקים מפעל אדיר).

[באשת חיל האשה יותר פעילה.] מצוין, "אשת חיל" הוא סוף משלי, כולו משל של אשה, וכשמגיעים לסוף היא הופכת להיות יותר גבר מהגבר – היא יוזמת. "בטח בה לב בעלה" – הוא בוטח בה, הופך להיות הבטחון הסביל, 'יש לי אשה טובה הכל יהיה בסדר, אשתי כבר תדאג לכל דבר', והיא היוזמת ועושה בפועל. אז עד כאן פרשנו "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" – אפשר לפרש "הכל בידי שמים" על אמונה, בלי משימה בכלל, אבל הפירוש כאן שיש משימה של "חשוב טוב יהיה טוב" ואז מגיעים ל"חוץ מיראת שמים" שהיא בטחון פעיל. באמת בסוף "אשת חיל" כתוב "אשה יראת הוי' היא תתהלל", גם בחן וביפי שלה. בכלל, יראת שמים היא תכונה גברית או נשית? פשיטא שיראת שמים היא קודם כל תכונה נשית, "אשה יראת הוי'". אם כן, רואים שבסופו של דבר גם בטחון פעיל שייך לאשה – תכונה נשית, ששואבת לתוך עצמה כחות מלמעלה לפעול וליזום, בדיוק כמו ה"אשת חיל".

ד. "ובדעת חדרים ימלאו"

מילוי בכח הדעת

נסיים את הקטע הזה בהערה ד, על הביטוי תוכן משתבח. יש אמונה ובטחון ויש אמונה ודעת. אמרנו שאמונה היא לנקות ולרוקן, להכין את השטח, להכין את הבית. כמו שאומרים שלפני שמזמינים את המלך להכנס לבית צריך לנקות אותו היטב – אי אפשר להכניס את המלך למקום מלוכלך. תוך כדי שמנקים את הבית חושבים רק על המלך שעתיד להכנס לכאן – זו אמונה. אחר כך, כשצריך להכניס את המלך – להכניס לתוך החדרים הנקיים – עושים זאת על ידי דעת. נקרא בהערה:

והוא ע"ד "ובדעת [סימן שדעת קשורה לבטחון, בניגוד לאמונה.] חדרים [חדר ר"ת חסד-דין-רחמים, עיקרי המדות, שלש המדות הראשונות בלב – חג"ת.] ימלאו כל הון יקר ונעים [כמו ש-חדר רומז לשלש מדות הלב הראשונות, "הון יקר ונעים" רומז לשלש הספירות התחתונות בלב – הוד, יסוד ונצח. "הון" כמו הוד, "יקר" יסוד, כמו "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", ו"נעים" נצח, כמו שכתוב "נעימות בימינך נצח". לא לגמרי הסברתי, רק אמרתי שהפסוק הזה כולל את כל מדות הלב.]" (משלי כד, ד) [פסוק מאד חשוב. לפניו כתוב "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן" – יש חכמה ובינה, והפסוק הבא הוא פסוק של דעת, שהיא עיקר מילוי הנפש – "ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים".].

רמזי הפסוק – "יד אמונה"

בפסוק זה יש ז תבות ו-כח אותיות [כח עולה ד פעמים ז ו-ד היא הנקודה האמצעית של ז, אז כח הוא המשולש של ז, סכום כל המספרים מאחד עד שבע. זה מבנה מאד חשוב בתורה של פסוק – יש כמה פסוקים מרכזיים בתורה כאלה – עם שבע מלים ועשרים ושמונה אותיות. הכי חשוב הוא הפסוק הראשון בתורה:] ע"ד "בראשית וגו'" וכו' כידוע [הפסוק הזה, "ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים" שוה מצד המבנה שלו, תבות ואותיות, לפסוק הראשון של התורה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". הפסוק "ובדעת וגו'" הוא גם פסוק של בריאה ובנין.].

והוא [כל הפסוק "ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים".] עולה יד [כל הפסוק עולה 1428 שהוא גם כפולת שתים וגם כפולת שבע, אז ממילא הוא כפולת 14, יד.] פעמים אמונה [בסוף כל פרשה בעלי המסורה נתנו סימן כמה פסוקים יש בה. יש פרשה אחת שהסימן שלה – מי שקורא חת"ת מגיע לסוף הפרשה ורואה סימן – הוא "יד אמונה". מישהי זוכרת? פרשה עם 116 פסוקים – חשבון "יד אמונה", חן-חן – פרשת בשלח. תמיד בעלי המסורה בוחרים סימן לפי משהו שכתוב קודם, סמוך לסוף הפרשה. שם כתוב על משה "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" במלחמת עמלק. מיהו עמלק? הספק. הבעל שם טוב אמר ש-עמלק בגימטריא ספק, ספק באמונה. צריך להלחם, מכח משה רבינו שמחזק את האמונה שלנו – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" – וכל פעם שהוא הרים את הידים אנחנו נצחנו, וכתוב "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש". סימן הפרשה הוא "יד אמונה", מספר הפסוקים.

הבטחון נובע ממקור האמונה

שוב, כאן כתוב "ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים" – משה הוא הדעת של עם ישראל (במדות הלב הוא הנצח) – וכל הפסוק עולה יד פעמים אמונה. אבל, אמרנו שזהו פסוק של בטחון?! כל ההערה היא בשביל הענין הזה. כל הפסוק עולה יד פעמים אמונה, אבל מי שמבין אותו בפנימיות – זהו פסוק שאומר מה פועלת  מדת הבטחון, ממלאת את הנפש כמו הדעת, "כל הון יקר ונעים".]

([יש כאן כח אותיות, פעמיים יד, אז מה ממוצע כל אות? הערך הממוצע של כל מלה הוא פעמיים אמונה, צדיק, אבל גם לכל אות יש ממוצע:] ממוצע כל אות שבו עולה נא – ג"פ טוב; ממוצע כל תבה עולה צדיק (באמונתו יחיה), הכל בסוד "אמרו צדיק כי (עולה ג במ"ק) טוב וגו'" [תופעה לא מחויבת בכלל, שיש ממוצע – במספרים שלמים – גם למלים וגם לאותיות.]),

[בכל אופן, הווארט כאן הוא לומר שפסוק הבטחון מיוסד על אמונה:] לומר שפנימיות סוד הבטחון וכחו נובע משרש האמונה שברדל"א [נסביר בהמשך. בעל-מודע יש שלשה ראשים והראש העליון הוא רדל"א, כח האמונה בנפש, כמו שראינו בפעם הראשונה בדף של הספירות – מקוה שיש אותו לכל בת.], שרש הדעת ברישא דלא ידע ולא אתידע [הגימטריא הזו מלמדת אותנו שהדעת, שהיא הבטחון שממלא את הנפש, היא ה"יד אמונה" של משה רבינו שעולה עד לראש העליון של הכתר, האמונה.] כנודע וד"ל.

כל ההערה הזו היתה רק לתת רמז שהכל באמת מתחיל מאמונה. מה שאומר שהאמונה שלנו אמתית הוא שהאמונה מולידה בטחון. כמו שאמרנו קודם, אם נוסעים להודו, למקום שחושבים שצריך רק לרוקן בלי אף פעם למלא, סימן שגם הריקון הוא שקר – הכל שקר אחד גדול, כח המדמה. אם תכלית הריקון היא מילוי – זו האמונה האמתית, "יד אמונה", שפשט הפסוק הוא מילוי הנפש בתוכן, הבטחון.

ה. רמזי "וטח את הבית"

טח – 'חשוב טוב'

נאמר עוד רמז בשלש המלים שהזכרנו בהתחלה – "וטח את הבית", שדורשים על בטח, טח-בית. אמרנו שעיקר הבטחון הוא טח, ויש באותיות אלה רמז לבטחון סביל לפי מה שכתוב כאן – רמז שלא מופיע במאמר. קודם נאמר עוד דבר – נצח, זכרי, הוא אור ישר, והוד, נקבי, הוא אור חוזר, נשי, מלמטה למעלה. טח מלמטה למעלה ר"ת חשוב טוב – הבטחון הסביל. שוב, הפסוק הוא "וטח את הבית" – שלש מלים ותשע אותיות.

"וטח" – המשכת קו וחוט

איזו מלה אפשר לעשות מ"וטח"? [חוט.] מהו חוט, מישהי יודעת מהו חוט בקבלה? "וטח" אותיות חוט, כמו חייט, מקצוע יהודי מובהק, גם מקצוע של נשים, תפירה. מהו חוט בקבלה? אחרי שה' רוקן את כל החלל כדי לעשות מקום לברוא את העולמות, מה הוא המשיך לתוכו? קו חוט – קו הוא החיצוניות וחוט הוא הפנימיות – של אור, אור שבוקע לתוך חשכת החלל הפנוי (בסוד "אז יבקע כשחר אורך").

בהמשכת הקו וחוט לתוך החלל מה ה' התחיל לעשות? למלא את החלל ב"תוכן משתבח". ה' עצמו התחיל קודם באמונה, עמה הוא עשה חלל – סוד הצמצום, כמו שהסברנו שסוד הצמצום הוא על ידי אמונה – ואחר כך המילוי, שהוא הבטחון, מתחיל מהקו וחוט. הביטוי הוא קו וחוט. חוץ מהפשט, קו הוא לשון תקוה, בטחון מתחיל מתקוה.

כמו שקו קשור לתקוה, לאיזו מדה קשור חוט? הביטוי הוא "חוט של חסד" – "כל מי שעוסק בתורה בלילה [לילה הוא גלות, אנחנו עדיין בגלות, אז כל התורה שאנחנו לומדים הוא תורה בלילה] נמשך עליו חוט של חסד ביום". בזכות שאנחנו לומדים תורה יבוא המשיח, יהיה בקר, ואז יתגלה "חוט של חסד" – תוכן של אהבה, שהכל הוא אהבת ה' והאהבה שלנו אחד לשני, אהבת ישראל. שוב, כתוב שהחיצוניות היא הקו והפנימיות היא החוט, שבנפש היינו התקוה והחסד, "חוט של חסד". בכל אופן, זהו מילוי התוכן – "וטח את הבית" – רמז אחד כאן.

"וטח את הבית" – רבוע והשראה

נעשה את הגימטריא של שלש המלים האלה: "וטח את הבית" שוה 841. זהו מספר מאד מיוחד, כי הוא גם רבוע וגם מספר השראה (סכום שני ריבועים רצופים) – 29 ברבוע (חויה ברבוע – יש חוה, האשה הראשונה, והיום אומרים חויה – חוה חווה חויה מאד מיוחדת...) וגם 21 בהשראה (20 ברבוע, 400, ועוד 21 ברבוע, 441, אמת).

המספר הקודם שהוא גם רבוע וגם מספר השראה הוא 25 – משהו יסודי מאד שלומדים בחשבון, 3 ברבוע ועוד 4 ברבוע שוה 5 ברבוע, משפט מאד מפורסם בחשבון. המשפט הזה אומר שהתוצאה, 25, היא גם רבוע, של 5, וגם השראה, של 4. אחריו אין תופעה כזו עד המספר 841, "וטח את הבית" – 20 ברבוע ועוד 21 ברבוע שוה 29 ברבוע.

אם יש פעמיים תופעה ודאי יש עוד פעם, אבל כדי להגיע אליה צריך לדלג הרבה – הפעם הבאה היא 119 ברבוע ועוד 120 ברבוע שוה 169 ברבוע. למישהי יש מחשבון, כמה שוה 169 ברבוע? צריך לבוא לכאן עם ציוד מתאים... [28561] נכון, בדיוק. מספר מאד גדול. כלומר, שלשת המספרים הראשונים בנוסחה זו – אחרי 1, שהוא גם רבוע וגם מספר השראה – הם 25 (יהי, "יהי אור", "כה תברכו", "כה אמר הוי'"), 841 ("וטח את הבית"), 28561 (ללכת מאד רחוק...). המספר הבא יהיה קרוב למליון (970225, 985 ברבוע שהוא גם הסכום של 696 ברבוע ו697 ברבוע, כלומר שהוא מספר ההשראה של 697) – תופעה מאד נדירה וחשובה.

צורת "וטח את הבית"

כעת נראה את היפי כאן. נעשה משלש המלים האלה בית – נכתוב את 9 האותיות שלהן בצורת רבוע:

ו  ט  ח

א  ת  ה

ב  י  ת

יוצא וטח-אתה-בית. מה האות באמצע? ת, 20 ברבוע, ואם כן – אפילו בלי לעשות חשבון – האותיות מסביב שוות 21 ברבוע, אמת. כלומר, את החשבון של ההשראה רואים בתוך הצורה. יש כאן דוגמה יפהפיה שעל ידי שנותנים לביטוי צורה רואים את הסוד הפנימי שלו, שבפני עצמו הוא רבוע וגם מספר השראה, ה-20 ברבוע בפנים והכל יחד עולה 29 ברבוע.

יש עוד כלל חשבוני שמתגלה בצורה הנ"ל. הרי ידוע שכל רבוע, n ברבוע, הוא סכום של שני משולשים, המשולש של n והמשולש של n מינוס 1. "וטח את הבית" עולה 841 שעולה 29 ברבוע. בצורה הנ"ל, השורה האמצעית, אתה = 406, משולש 28, נמצא ששתי השורות, העליונה והתחתונה (וטח בית) = 435, משולש 29, ודוק.

שם ביט

יש עוד הרבה רמזים יפהפיים שאפשר לראות כאן. נאמר רק עוד משהו: "וטח את הבית" היינו מילוי פנימיות, מילוי תוכן את הבית. ראוי להתבונן במילוי שלו, באותיות האמצעיות – "וטח את הבית" – יוצא בצירוף טיב, לשון טוב, אבל בקבלה עיקר הרמז הוא ביט שהוא שם קדוש – השם שיוצא מהפסוק "בזרֹעו יקבץ טלאים", פסוק בישעיהו שקוראים בשבת נחמו, "נחמו נחמו עמי". כשיבוא המשיח יתקיים "בזרֹעו יקבץ טלאים" – אנחנו טלאים, כל יהודי, וכשיבוא משיח הוא יקבץ אותנו יחד. ביט הוא ראשי התיבות של הביטוי.

גם שמן באתב"ש מתחלף באותיות ביט. מתי בקבלה מכוונים שם זה? בהדלקת נרות בכלל, ובמיוחד כאשר יוצקים את השמן לתוך נרות חנוכה. אם מדובר בנרות שבת – זו פעולה של אשה. סוגרים את העינים ואחר כך פותחים אותן והן מביטות באור. כשבת מדליקה נרות מהי סגירת העינים? אמונה. אחר כך מדליקים את הנר, פותחים את העינים ורואים את האור – זהו כבר בטחון, כי האור הזה עכשיו אמור למלא את כל ההויה שלנו, את כל הבית ואת כל הנפש שלנו. זהו כבר בטחון.

גם כאן יש תופעה חשבונית: ביט שוה 21, כל המספרים מ-1 עד 6, משולש 6, ונשאר 820, גם משולש, משולש 40, ששוה "ואהבת לרעך כמוך" (ה"כלל גדול בתורה", עיקר מילוי חיי היהודי). מחלק כאן את הביטוי (לשון ביט) לשני משולשים.

עד כאן החלק הראשון של פרק ב במאמר. היינו 'בטוחים' שנגמור את הפרק, אבל כמו שאמרו לא תמיד קורה מה שבטוחים – לא בטחנו מספיק חזק... אבל גם זו טובה. שתהיה הרבה ברכה והצלחה, כל בת כאן היא שלוחה – למלא את כל ירושלים באור ואז "כי מציון תצא תורה ודבר הוי' מירושלים". שתהיינה הרבה בשורות טובות.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] משלי ה, יז.

[ג] ויקרא יד, מב.

[ד] באורי הזהר ריש פרשת וארא, וראה לקמן פרק ה.

[ה] לשון כ"ק אדמו"ר שליט"א. והוא ע"ד "ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים" (משלי כד, ד). בפסוק זה יש ז תבות ו-כח אותיות ע"ד "בראשית וגו'" וכו' כידוע. והוא עולה יד פעמים אמונה (ממוצע כל אות שבו עולה נא – ג"פ טוב; ממוצע כל תבה עולה צדיק (באמונתו יחיה), הכל בסוד "אמרו צדיק כי (עולה ג במ"ק) טוב וגו'"), לומר שפנימיות סוד הבטחון וכחו נובע משרש האמונה שברדל"א, שרש הדעת ברישא דלא ידע ולא אתידע כנודע וד"ל.

[ו] ראה סוד ה' ליראיו, שער כללות ע"ס בשם הוי' ב"ה, פרק י.

[ז] תהלים נא, ח. איוב לח, לו.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com