חיפוש בתוכן האתר

ב' מרחשון ע"ח – כפר חב"ד ברכות, סיפורים ומצוות הקלטה לסמינר בספרדית הדפסה דוא

בע"ה

ב' מרחשון ע"ח – כפר חב"ד

ברכות, סיפורים ומצוות

הקלטה לסמינר בספרדית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

שלום לכל הידידים שלנו בדרום אמריקה.

שלשת חלקי התורה – ברכות, סיפורים ומצוות

התורה שלנו מחולקת לשלשה חלקים:

יש את המצוות של התורה, יש בתורה תריג מצוות (לחסידי אומות העולם יש שבע מצוות, אבל כללות המצוות הן תריג).

יש את הסיפורים של התורה, סיפורי האבות, סיפורי יציאת מצרים וסיפורי ההליכה שלנו במדבר – יש הרבה מאד סיפורים.

יש חלק שלישי של התורה, הרבה פסוקים שהם הברכות – ה' מבטיח שאם נקיים את מצות התורה הוא יברך אותנו, בגשמיות, "אם בחקתי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם", הרבה ברכות בגשמיות. בחסידות אנחנו לומדים שאפילו ההיפך מהברכות, מה שנקרא קללות, שאם לא הולכים בדרך ה' מגיע דברים לא טובים, בפנימיות, אם יודעים לקרוא את זה נכון ולהבין את התוכן באמת, הן גם ברכות, זה רק בא מעלמא דאתכסיא. כלומר, כל ההבטחות שיש בתורה זה שפע של ברכה שה' נותן לנו דרך התורה. גם בפשט, כל ענין השכר והעונש הוא על מנת שהשכר הטוב יהיה מתוך עבודת ובחירת האדם ולא "נהמא דכיסופא", משום ש"טבע הטוב להיטיב באמת", וממילא גם השכר וגם העונש הם חלק מחסד ה'.

אם כן, הכלל הוא שהתורה מחולקת לשלשה חלקים. נאמר בסדר הפוך ממה שאמרנו קודם: ברכות, סיפורים, מצוות. כמובן שיש יחסי גומלין בין החלקים האלה, הברכות הסיפורים והמצוות.

שלשת החלקים כנגד האבות

אנחנו יודעים שיש שלשה אבות – אברהם אבינו, יצחק אבינו ויעקב אבינו. בכחות העליונים, הספירות בהן ה' ברא את העולם, הם החסד, הגבורה והתפארת, שבפנימיות הם אהבת ה', יראת ה' ורחמים. ענינה של ספירת התפארת הוא לעורר רחמים רבים, וגם לעשות שה' יתפאר בנו, במעשים הטובים שלנו.

התורה מתחלקת לברכות, סיפורים ומצוות כנגד האבות:

על אברהם אבינו כתוב, בתחלת פרשת לך לך, פרשת השבוע, "והיה ברכה" – "כל הברכות מסורות לך". כלומר, כל חלק הברכות של התורה הוא שפע של טוב שה' משפיע לעולם, הרי ש"טבע הטוב להיטיב", ה' הוא עצם הטוב.

הסיפורים של התורה – בדרך כלל הסיפורים הם סיפורי מתח, וכל הסיפורים של התורה – משקפים את הגבורה של ה', את הצמצום. כמובן, זה הכי מענין – ילדים הכי אוהבים ומתענינים בסיפורים כאלה, כמו שמספרים סיפורים של גיבורים שהכי מענינים ומושכים. הסיפורים הם יצחק אבינו, הגבורות. שרה אמנו אמרה בלידת יצחק "צחֹק עשה לי אלהים כל השֹמע יצחק לי", כאשר הפשט הוא שכולם יספרו את סיפור הלידה הנסי. יש כל מיני סיפורים – עצובים, שמחים וכו' – והעיקר הוא סיפורים מצחיקים. יצחק, מלשון צחוק, הוא גם לשון שׂחוק ומשׂחק (כמו שהוא נקרא לעתים בתנ"ך, ישׂחק[ב]) – סיפורי התורה הם משׂחקים, כפי שאומרת התורה על עצמה "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשֻעים יום יום משחקת לפניו בכל עת [בכל כח העתים המשתנות, כאשר כל עת היא 'סיפור' בפני עצמו והכל הוא משחק]. משחקת בתבל ארצו ושעשֻעי את בני אדם"[ג].

אבל המצוות, שלכאורה הן תכלית התורה – "תורה לשון הוראה", מלמדת אותנו מה לעשות בחיים, איך להתקשר לה' במעשים היום-יומיים בעולם הזה – הן יעקב אבינו, התפארת. יעקב אבינו אמר "'עם לבן גרתי' ו-תריג מצוות שמרתי", הייתי רחוק בחו"ל ובכל זאת שמרתי כל תריג המצוות. מכאן לומדים שיעקב אבינו הוא סוד תריג מצוות התורה (ועוד רמז: יעקב במילוי המילוי – יוד וו דלת עין יוד נון קוף וו פא בית יוד תו = תריג תריג תריג).

הברכות-אברהם הם הימין, הסיפורים-יצחק הם שמאל והמצוות הן האמצע, התפארת, יעקב.

סיפורי התורה – מקור חיבור התורה והמדע

כשלומדים תורה לעומק מנסים לחבר בין התורה למדע. דבר חשוב ביותר, משימה ויעוד דווקא של הדור שלנו. ככל שהדור מתקדם יש עוד כלים של המדע ויש הפריה הדדית בין המדע והתורה.

בין שלשת החלקים של התורה – הברכות, הסיפורים והמצוות – החלק שממנו אפשר ללמוד בעיקר קשרים בין הקדש-התורה לחולין-המדע-העולם, חוקי הטבע בהם ה' ברא את העולם (הרי ה' ברא את העולם בשם אלהים בגימטריא הטבע), ובעצם הפרשה הראשונה של התורה היא בראשית, מעשה בראשית. איזה חלק זה, ברכות, סיפורים או מצוות? זהו סיפור, ודווקא בו טמונים עיקר הסודות של חיבור התורה והמדע.

אז כל המשימה הקדושה של דורנו, לחבר בין התורה למציאות – כי הכל ה' אחד – נמצאת במיוחד בחלק של יצחק אבינו, בסיפורים, במעשה בראשית, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ".

ברכות – מקור הבריאות

מה לגבי הברכות? אנשים מחפשים בריאות, דרך חיים, גם בגשמיות וגם ברוחניות, בריאות הגוף ובריאות הנפש. איפה אפשר ללמוד על הכללים של הבריאות הנכונה? דווקא כשקוראים ומתבוננים לעומק בברכות של התורה.

אחד הפסוקים הכי מרכזיים בתורה של ברכות הוא "ועבדתם את הוי' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך". צריך לעבוד את ה', ואם אנחנו נעבוד את ה' כמו שצריך ה' יברך את הלחם ואת המים. כמובן אדם גם צריך לדעת איך לאכול נכון, אבל העיקר שאיך שלא יאכל – הלחם, שכולל את כל המאכלים, והמים, שכולל את כל המשקאות – שה' יברך זאת. מתי ה' מברך? כשעובדים אותו.

חז"ל אומרים ש"עבודה שבלב זו תפלה". לפני שאוכלים מברכים על האוכל – כדי לזכות לברכות ה' צריך שקודם אנחנו נברך. בתורה שבעל פה, המסכת הראשונה היא מסכת ברכות, זו ראשית העבודה. אברהם אבינו למד את אורחיו לברך את ה', הבורא יתברך, על המזון שהוא נתן להם. אך חוץ מהברכה על האוכל צריך להתפלל לפני האכילה, שהאוכל יהיה לבריאות ושעם האוכל הזה אוכל להתפלל – מתפלל שאוכל לקיים "ועבדתם את הוי' אלהיכם" ואז יש ברכה, "וברך את לחמך ואת מימיך והסרותי מחלה מקרבך", וכמו שהרמב"ם כותב, כשאדם בריא בגוף וגם בנפש הוא יכול לעבוד את ה' כמו שצריך, בשמחה ובטוב לבב, הוא יכול להתבונן בעומק וממש להבין ולהפנים את האור האלקי, תכלית היעוד של כל האנושות, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", כמו שהרמב"ם מסיים את החיבור שלו.

אם כן, כל מה שקשור לבריאות שייך לחלק הברכות של התורה. נשים לב ש-ברכה מתחיל בר (שפירושו מזון), כמו בריאות. יש לזה רמז בתחלת התורה, "בראשית ברא" – התורה מתחילה עם סיפור, שם יש תורה ומדע, אבל התורה מתחילה ב-ב גדולה ואחר כך ר, ברכה, כי לפני הסיפור צריך להיות לפחות רמז לחסד, "עולם חסד יבנה", הברכות שהן אברהם אבינו, כמו שכתוב בהמשך "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", אותיות באברהם, הברכה והבריאות.

קו העבודה – חבור הברכות והסיפורים

אז יש לנו את הברכה, שהיא עצם הבריאה, ויש את סיפורי התורה שהם התורה והמדע, החל מבריאת שמים וארץ. ויש את התכל'ס, את העבודה של ה' – "עבדו את הוי' ביראה" ו"עבדו את הוי' בשמחה". היות שהעבודה היא הקו האמצעי היא מחברת את שני הקוים – בזכות המצוות יהודי מקבל את הברכה ובזכות המצוות יהודי מקבל את המוחין, את ההבנה העמוקה, כדי לראות את החיבור והאחדות בין התורה והמדע.

[בכלל, יש חיבור מיוחד בין הסיפורים והברכות – התכללות החסד והגבורה – שהרי רוב הסיפורים מכילים ברכות שאנשים נתברכו על מעשיהם הטובים, כדוגמת "והוי' ברך את אברהם בכל", או קללות (היפך-הטוב, שגם הוא טוב בעומק) שאנשים התקללו על מעשיהם הרעים. אם כן, כל הנביאים הראשונים הם בעצם חבור של חסד וגבורה – סיפורים של עשיות טובות שגררו ברכה ועשיות לא טובות שגררו את הפכה. בנ"ך – שהב"ח הקפיד שהוא יהיה חלק בפני עצמו בחינוך (מה שלא היה מקובל גם בזמנו) – אין מצוות, כולו רק חסד וגבורה, שתי הידים, ללא "גופי תורה". אכן, הברכות מופיעות גם בחלק המצוות – כשכר טוב על קיומן – משום שהחסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין" (בסוד "יומם יצוה הוי' חסדו"), המדה המלווה את כל המדות[ד].]

רמזי שלשת חלקי התורה

אחרי כל החלק העיוני, מה שהסברנו עכשיו לגבי הברכות, הסיפורים והמצוות, אפשר לעשות כמה רמזים יפים:

על חיבור הימין והשמאל, אברהם ויצחק, כתוב "אלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד בן יצחק", חיבור בין החסד והגבורה, אהבה ויראה (ובאהבה עצמה, בין אהבה כמים ואהבה כאש). לכן כשמחברים ברכות-ספורים מקבלים מספר מושלם, רבוע, ולא סתם רבוע אלא לב ברבוע, שהוא 2 בחזקת 10 (לב הוא 2 בחזקת 5), מספר שמופיע בהרבה הקשרים חשובים בתורה.

אם מחברים גם מצות עולה הכל 1560, כפולה של שם הוי' – 60 פעמים הוי'. 60 הוא כלי, וכשמחברים את ה-כלי לשם הוי' מקבלים את החשבון של אלהים – זה הקשר בין זה לבין הסיפורים, "בראשית ברא אלהים", אבל שם הוי' בפני עצמו הוא מקור הברכה, "ועבדתם את הוי' – וברך את לחמך ואת מימיך".

אם נחבר לשלשתם את המלה תורה עצמה – שביחס למדות היא הדעת שכוללת את כל המדות – שגם תורה היא כפולת 13, צריך לקיים את כל המכלול, כל התורה שהיא כל החלקים, נקבל 2171 – כמובן כפולת 13, 13 פעמים 167, אחד כפול "הוי' אלהינו הוי' אחד". "הוי' אלהינו" בעולם הזה, דווקא לעם היהודי, אבל "הוי' אחד" הוא – כמו שרש"י מסביר – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", שלעתיד, בדורנו, כל אומות העולם יכירו באחדות ה' וכולם יאמרו יחד "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". "הוי' אלהינו הוי' אחד" כפול אחד רומז לתכלית התורה, שיש בה ברכות-ספורים-מצות, שהם כל הבריאות וכל הקשר בין התורה והמדע וכל הגילוי של רצון ה', עיקר התכלית הוא הרצון של ה', מה ה' רוצה מאתנו בעולם, שזה לשמור את המצוות שלו, לטובתנו כמובן, הכל רמוז במספר הזה של תורה-ברכות-ספורים-מצות.


בע"ה

ב' מרחשון ע"ח – כפר חב"ד

יהודי מהלך

אפשערעניש ישראל-דוד שי' שילה ומפגש עם לומדים מניו יורק

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[ה]

א. אפשערעניש ישראל-דוד שי' שילה

להיות 'מהלך'

שישראל-דוד יהיה "מהלך". אנחנו ביום הראשון של "לך לך" – יהודי צריך להיות "מהלך", לא "עומד". צריך תמיד ללכת אל העתיד הבלתי ידוע, "אל הארץ אשר אראך", לא יודעים לאן הולכים. כמו  ילד בן שלש, שהוא בשמחה, בהרגשה הכי טובה, שהוא עכשיו מתחיל את החיים, מתחיל ללכת, עם הפאות, עם הציצית.

"הנך!"

אנחנו מאד אוהבים את הצירוף ישראל-דוד גם בגלל המספר שלו – 555. יש אלף-בית שנקרא אטב"ח, שהוא אלף-בית של המלכות (כמבואר בעץ חיים). ביחידות ה-ה באמצע, בלי זוג; בעשרות ה-נ באמצע, בלי זוג; במאות ך סופית (ששוה כאן 500) באמצע, בלי זוג – ביחד הנך. אם מוסיפים ל-הנך את משיחמשיח-ישראל-דוד, ר"ת מיד, שהרבי אהב – כבר עולה בראשית, 'משיח הנך'. יש פסוק שאומר "ואציעה שאול הנך", אבל כל מקום בלתי יודע שהולכים – הולכים ל"הנך", גילוי ה', "אל הארץ אשר אראך". לחיים לחיים.

"בא יבא"

שהסבים גם יאמרו משהו.

[הסבא: מצוה עולה ג"פ 47 (כי טוב) ו-תורה עולה יג פעמים 47 – מגיל 3 לגיל 13.]

דורשים בענין "בא יבא" – בא עולה ג ו-יבא עולה יג. יש ג (בא) פעמים "בא יבא" בתנ"ך: "ואם [= 47, כי טוב כנ"ל] בא יבא הכהן", "בא יבא לא יאחר" ו"בא יבא ברנה" – כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים.

יש גם "עד כי יבא שילה" – אותו "בא יבא לא יאחר" ("כי" במ"ק הוא בא – ה-כ היא ב ו-י היא א – כך ש"כי יבא" הוא גם "בא יבא"). סימן שבאת (משפחת שילה) – כנראה שמשיח בדרך, משיח קרוב לבוא. לחיים לחיים.

ב' חשון – יום ה-לב

תמיד אנחנו מציינים את היום הזה – יום ה-לב של השנה, ל ימים של תשרי ועוד ב ימים של חשון. שלישראל-דוד יהיה לב טוב, היום הולדת שלו הוא יום הלב של השנה. כמו ש-יא חשון הוא "יום ה-אם", היום יום ה-לב. שיהיה לו לב חזק, לב בריא ולב שמח.

ב. שו"ת עם לומדים בקבוצה של "אש התורה" בניו-יורק

[קצת שיחת הכרות.]

קבלה מלשון הקבלה

שאלה: מהי קבלה?

תשובה: אנחנו תמיד מסבירים שהמלה קבלה בעברית פירושה הקבלה. בעברית יותר מאוחרת קבלה היא מלשון לקבל – לפי זה חכמת הקבלה היא חכמה שמקבלים מפה לפה, מהדור הקודם. אבל בחמשה חומשי תורה שרש קבל מופיע רק בהקשר אחד – "מקבילֹת הלֻלאֹת אשה אל אחֹתה" (ושוב "מקבילֹת הלֻלאֹת אחת אל אחת"). יש במשכן לולאות על שתי יריעות שצריכות להיות בדיוק זו מול זו. זו ההופעה היחידה של שרש קבל בחמשה חומשי תורה. אם כן, המשמעות המקורית של קבלה היא הקבלה. מכאן שקבלה היא החוש לראות הקבלות מדויקות בתוך המציאות, איך דברים מקבילים ומתחברים יחד – זו המשמעות המקורית של קבלה.

זה גם הקשר למובן של לקבל: כשאתה עומד מכוון בדיוק במקביל, פנים אל פנים, אתה מקבל את הפנימיות (פנים לשון פנימיות) ממי שאתה עומד מולו – אם אני לא עומד מולך ממש, "עין בעין יראו", איני יכול לקבל ממך את האור הפנימי שלך.

ההקבלה הבסיסית ביותר בקבלה היא לארבע אותיות שם ה'. כשאתה רואה זאת בכל מקום אתה מקיים "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – רואה השתקפות של ה' בכל דבר. זו ראיה בעין הפנימית, בחוש הפנימי. לראות בטבע ובתורה הקבלות. בתורה יש הרבה מודלים – יש עשר ספירות, יש כב אותיות, יש ארבע אותיות שם ה'. אבל כל המודלים האלה יחד מכוונים לאחד – אחדות ה'. בהשקפה ראשונה, חיצונית, העולם שלנו הוא עולם של ריבוי מופלג, והדרך להתקרב יותר ויותר לאחד היא לראות איך דברים מקבילים ומכוונים זה לזה. אין כאן הרבה דברים מפוזרים בסתמיות (בחינת תהו), לא קשורים אחד לשני, הכל נמצא בהתאמה – מתחילה במספרים גדולים ויותר ויותר קטנים עד שמגיעים לאחדות. כך אנחנו מאמינים, שהכל אחד – "הוי' אחד". אמנם יש בשם הוי' ארבע אותיות, אבל הכל יחד "הוי' אחד".

התקדמות בלתי מוגבלת עם הקבלות מדודות

הענין שייך גם לפרשת השבוע. יהודי מוצא להכל התייחסות בפרשת השבוע. כמו שמתייחסים אחד לשני, צריך לראות מערכות יחסים. כל דבר שאתה חושב, שאתה שומע עליו, שאתה רואה – צריך לחפש בפרשת השבוע ובקריאה המיוחדת של היום (שהרי הקריאה מתחלקת לשבעה קרואים כנגד שבעת ימי השבוע). היום מתחילים לקרוא את פרשת "לך לך", בה ה' אומר לאברהם אבינו, היהודי הראשון, ללכת אל הלא-נודע – "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". אלה הצעדים הראשונים של אברהם אבינו. אתם חוזרים מהארץ ביום שאברהם אבינו בא לכאן – אתם לא באמת עוזבים.

כתוב שיהודי הוא "מהלך" – אחד שמתקדם תמיד, לא נשאר סטטי. מלאכים, אפילו שהם גם זזים – לכל דבר חי יש תנועה, "כל חי מתנועע" – אבל אין להם התקדמות אמתית, התנועה שלהם מוגבלת. הראשון שהתקדם באמת, בשאיפה לאין סוף, הוא אברהם אבינו. המלאכים הולכים ב"רצוא ושוב", הלוך וחזור, ולא באמת מתקדמים למקום אחר לא-ידוע. היום קוראים על אברהם "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" – הוא הלך והמשיך לנסוע, גם תנועה מורכבת אבל היא התקדמות אמתית בכיוון לא ידוע, עד אין סוף. גדר היהודי הוא מי שמתקדם עד אין סוף.

מצד אחד, קבלה היא החוש לעשות הקבלות – זו תנועה של צמצום, לראות הקבלות ולמקד הכל – ובאותו זמן יהודי מתקדם אל הלא-נודע, בלי יעד מוגבל, כל הזמן "עד ולא עד בכלל". אם כן, יהודי הוא פרדוקס-חי-מהלך. מצד אחד המגמה של היהודי היא למקד ולעשות אסוציאציות נכונות. אמרנו הקבלות וכעת מוסיפים מושג – אסוציאציות. יהודים תמיד עושים אסוציאציות, אבל הן לא תמיד נכונות. הקבלה עושה את האסוציאציות הנכונות. ומאידך, בו זמנית, יש יהודי תמיד נמצא בתנועה של התקדמות אמתית, אל הלא-נודע, אל האין סוף. זה יוצא מהקריאה היום.

שכם – מפתח הקשר לארץ ישראל

עוד דבר חשוב בקריאה היום: כשה' אומר לאברהם ללכת לישראל הוא מגיע דבר ראשון לשכם. אמרתם שהייתם בארבע ערי הקדש. איפה הייתם? [ירושלים, חברון, טבריה וצפת.] זו שיטה אחת של ארבע ערי הקדש בארץ ישראל. יש עוד גרסה שכוללת את שכם. [היינו בשילה, קרוב בשומרון.] שכם, נחלת יוסף, היא המקום הראשון שאברהם אבינו הגיע אליו. יש משהו שההגעה לישראל וההתחברות לישראל מתחילה מהמקום המיוחד שכם.

כעת לצערנו שכם אינה בידינו. היא יכולה להיות – תלוי בבחירה שלנו. שכם עוד תחזור – זו רק שאלה של רצון. כתוב שהעיר הזו היא שרש הקשר שלנו, עם ישראל, לארץ ישראל. מדברים על שלמות ארץ ישראל, שכל ארץ ישראל נתנה על ידי ה' לעם ישראל, ויש משהו בשכם שהיא המפתח להחזקת ארץ ישראל, לחבר את ארץ ישראל לעם ישראל. נקודת הקשר הזו היא בעיקר שכם, המקום שבו כרתנו עם ה' ברית, בימי יהושע, בין הר גרזים להר עיבל.

"שכם אחד על אחיך" – "לעבדו שכם אחד"

שכם שייכת ליוסף כי – כפי שנקרא בהמשך התורה – יעקב נתן לו "שכם אחד על אחיך". הפירוש של "שכם" הוא גם חלק ובגוף שכם היא הכתף. יעקב אמר ליוסף שאני נותן לך חלק אחד יותר מאחיך, והוא התכוון לעיר שכם, שההופעה הראשונה שלה בתורה היא היום – זהו המקום הראשון שאברהם אבינו הגיע אליו בארץ.

הביטוי "שכם אחד" מופיע פעמיים בכל התנ"ך – פעם אחת במתנת יעקב ליוסף ופעם שניה ביחס לחזון הגאולה, בספר צפניה (אחד מספרי תרי-עשר): "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד", כולם ביחד. שכם (בגוף) הוא דימוי חשוב של משיח, בו נאמר "ותהי המשרה על שכמו" – מישהו שלוקח את התפקיד על כתפיו, משימת הגאולה נמצאת על כתפי המשיח. אבל החזון של המשיח הוא שכל האנושות תעבוד את ה' יחד – שכולם יאמינו באחדות ה' ויעבדו אותו יחד, "לעבדו שכם אחד".

הדימוי המשיחי של "שכם אחד" בא מיוסף. יש שני ממדים של משיח – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. היכולת של המשיח להגיע לכל אומות העולם ולגרום להן לעבוד את "הוי' אחד" יחד, "שכם אחד", הוא כח של יוסף, כח שבא מהעיר שלו, ה"שכם אחד" שיעקב אביו נתן לו.

זו דוגמה להקבלה (מסתורית) – כל פעם שעושים הקבלה טובה זוהי קבלה – בין קירוב כל האומות לעיר הראשונה שאברהם אבינו הגיעה אליה, "שכם אחד". הכל מתחיל מאברהם אבינו – מי שנועד על פי ה' להיות "אב המון גוים", להאיר את אור האמונה בא-ל אחד לכל באי עולם – במה שהמקום הראשון אליו הגיע בבואו לארץ ישראל על פי ציווי ה' "לך לך... אל הארץ אשר אראך" היה שכם.

"עד מקום שכם"

יש בזה רמז מאד יפה: כתוב "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם וגו'". שלש המלים "עד מקום שכם" עולות בגימטריא 620, הערך המספרי של המלה כתר, הספירה הראשונה של עשר הספירות שבהן ה' ברא את העולם, המקבילה בנפש האדם לכח הרצון העל-מודע שלו, הכח שממנו נובעים כל שאר כוחות נפשו (כוחות השכל והרגש והמעשה שלו). והנה הביטוי "שכם אחד" (שמופיע פעמיים בתנ"ך אצל יוסף הצדיק וביחס לאומות העולם לעתיד לבוא כנ"ל) בחשבון גימטריא המכונה "הכאה פרטית" – ה-ש של שכם פעמים ה-א של אחד (300), ה-כ של שכם פעמים ה-ח של אחד (160), ה-ם של שכם פעמים ה-ד של אחד (160) עולה בדיוק אותו מספר, 620, "עד מקום שכם", כתר!

להפיץ את ה"אחד"

שאלתם מהי קבלה, קודם כל צריך לדעת שכל התורה כולה – יחד עם הקבלה שהיא חלק ה"סוד" של התורה – נועדה להאיר אור אחדות ה' לכל העולם. זו משימה מיוחדת של הדור שלנו, יותר מדורות קודמים. היום אפשרי להגיע לכל העולם, מה שפעם היה קשה ואפילו מסוכן, אבל היום הוא אפשרי יותר מאי פעם.

זה שייך לשכם ולהתחלה של פרשת "לך לך". אברהם אבינו הוא היהודי הראשון. בשני פסוקים בתנ"ך הוא נקרא "אחד" (כנגד שני ה"שכם אחד" בתנ"ך), "אחר היה אברהם", "כי אחד קראתיו". יש משהו שבסוף חוזרים להתחלה – כשמגיעים לסוף הטוב של ההיסטוריה היהודית, בדורנו שהוא דור של גאולה, דור של משיח, מתחברים מחדש לאברהם אבינו הראשון, שהפיץ את אור אחדות הוי' לכל באי עולם. זו הוראה לכולנו – עלינו להשפיע ליהודים ועלינו להשפיע גם לאומות העולם, לכל העולם כולו.

כל אחד צריך לקבל קבלה – הקבלה טובה לכולם.

קבלה וגמרא

שאלה: למה הקבלה כל כך מורכבת, למה היא לא יכולה להיות יותר קלה?

תשובה: זה מאד קל. יותר קל מלימוד ההלכה... ללמוד ולהבין יותר קל. צריך ללמוד את שניהם, קבלה ותלמוד. חושבים שקבלה היא דברים איזוטריים, אבל זה לא ככה. יש מסתורין אחרי מסתורין, אבל הבנה של הטקסט עצמו – בפרט בדורנו – היא הרבה יותר קלה מלימוד תלמוד. אם אתה רוצה לעשות לעצמך יותר קל – תלמד קבלה.

שאלה: אז אפשר ללמוד קבלה לפני גמרא?

תשובה: צריך ביחד, אבל אפשר להקדים את טעימת הקבלה. אפשר לצלול לקבלה וחסידות אם אתה יודע לשחות... אי אפשר לצלול לשום דבר אם אין לך הדרכה טובה, מורה טוב.

יום בחיים – נשימה אחת

שאלה (מרב הקבוצה): שמעתי מהרב שיעור לפני 20 שנה על היחס בין הרף עין ל"אלף דור". הסברתי לאחד התלמידים מה שזכרתי, אבל הוא רצה לשמוע משהו מהרב עצמו בענין.

תשובה: המדע מדבר היום על תיאורית היחסות. התורה אומרת שהבריאה היתה לפני אלפי שנים. הזמן הכי קצר שמשתמשים בו בחישובים של התורה הוא "הרף עין". אפשר לדבר על זמן יותר קצר, אבל זהו הכי קצר שנתפס לאדם בחושים הגשמיים שלו – בחלקי זמן קטנים ממנו לא רואים תמונות בודדות אלא מעין סרט נע. בעברית "הרף עין" נקרא "רגע", שלפי המונחים של היום זהו בערך 1/23  משניה – העין יכולה לראות בשניה 23 תמונות בודדות, ואם יותר מהר כבר הופך להיות סרט. זהו הזמן הבסיסי, אבל לא משתמשים בו כל כך הרבה בהלכה. יש זמן שמשתמשים בו בחישובי הלוח יותר גדול. כלל גדול לגבי כל שעירוי תורה שאינן 'מופשטים', הכל קשור למשהו פיזי ומדיד שחווים אותו בחיים. רוב השיעורים קשורים לאברי גוף האדם או לפעולות מורגשות של אותם אברים. רגע הוא "הרף עין", תנועת העין, אבל שיעור הזמן הבא – משהו יותר גדול ומוחשי – הוא הזמן של נשימה. כמה פעמים נושמים בדקה? כשאתה רץ אתה נושם יותר מהר, אבל במצב רגוע נושמים "חלק" – אחד חלקי 18 מדקה, ...3.333333 שניות. בשעה יש 1080 חלקים.

מה שנגיד כעת צריך לחשב כדי להבין: כתוב "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה". בפרשת בראשית הנשמה היא נשימה של ה' – "ויפח באפיו נשמת חייים" – ולכן כתוב (בתחלת התניא) שהנשמה היא חלק, "חלק אלוק ממעל ממש". כמו שאמרנו, ה"חלק" הוא גם נשימה. אפשר לשאול – אם כל החיים הם 'חלק' של ה', 70 שנה פלוס, כמה זמן הוא דקה וכמה זמן יום של ה'? כתוב באחד הספרים שלנו, במאמר "סוד הנשימה". הזמן הכי קצר שכתוב בתורה הוא "רגע" והזמן הכי גדול שכתוב בתורה הוא חמשים אלף יובלות (של ה', לא שלנו). אצל ה' "אלף שנים בעיניך כיום אתמול", ואם כן יובל הוא חמשים שנה ויש חמשים אלף כאלה – זמן ארוך...

אבל ישנה תופעה יפהפיה ומאירת עינים שאפשר בקלות לחשב: אם בשעה אחת נושמים 1080 פעמים, כמה פעמים נושמים במשך יום שלם? החישוב הוא פשוט – 24 (שעות ביום) כפול 1080 (נשימות בשעה) = 25920. במשך יום אחד ("ויהי ערב ויהי בקר יום אחד") נושמים 25920 פעמים. עכשיו נחשב כמה ימים האדם חי ("ימים יוצרו ולו אחד בהם", "ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'") – 70 (שנים) כפול 365 ימים (בשנה) = 25550. ההפרש בין שני המספרים האלה, 25920 ו-25550 הוא 370, שבימים היינו קצת יותר משנה אחת. זאת אומרת שהיחס בין נשימה ליום הוא בערך אותו יחס כמו בין יום לחיים מלאים ("את מספר ימיך אמלא" – "אמלא" עולה בגימטריא 72, קצת יותר מ-25920 ימים דהיינו 71.01369 שנים). נמצא שכל חיי האדם הם יום אחד ארוך ("יומא אריכתא") וכל יום בחיים הוא נשימה אחת (שיש בה שאיפה ונשיפה, לילה ויום, "ויהי ערב ויהי בקר")!

זו עוד דוגמה להקבלה: אם יש עשרה שיעורי זמן בסיסיים בתורה – מהקטן לגדול: רגע, חלק, שעה, יום, שבוע, חדש, שנה, שמטה, יובל, אלף שנה (יש עוד שלשה שיעורים גדולים מאד הכוללים את הכל, כנגד ג רישין שבכתר – 7000 שנה, "שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב", שמטה גדולה; יובל גדול; חמשים אלף יובלות) – הם מקבילים לעשר ספירות וכו'. תכלית הקבלה היא להתבונן. ההתבוננות כאן היא הסבה לכך שחמשים אלף יובלות הם הראש העליון של הכתר וכו'. ההתבוננות בכך היא הקבלה, והיא 'מעשירה' של הנשמה, ממלאת את הלב חכמה ותבונה. הלימוד של הדברים האלה הוא משימת חיים, וכדי שהדברים האלה ינחו את החיים שלכם יום אחרי יום, צריך הרבה ללמוד ולהתבונן, יחד עם תפלה לה' וקיום מצות בהידור.

מתקרבים למשיח – זמן להפיץ תורה

שאלה: אתה יכול לספר לנו יותר על משיח, איפה אנחנו בהיסטוריה ומה יקרה כשמשיח יבוא?

תשובה: כולנו מרגישים ומאמינים שהדור שלנו מאד קרוב למשיח, כי אנחנו רואים שהעולם משתנה במהירות, כמו שה' אמר "לך לך" לאברהם אבינו. כשמשיח יבוא יהיה שלום – כל העולם ילך לאור התורה. לא נתבייש לומר לכולם על האמת של התורה. אני מניח שלכל אחד מכם יש הרבה מכרים – חברים או קשרים עסקיים – שאינם-יהודים, ואנחנו נביא את האור ונקרא לכולם להצטרף אל הטוב. התורה היא טוב ורחמים, וכל יהודי – כל אחד מאתנו – הוא שליח להביא את האמת והטוב הללו לכל אחד. לשם כך צריך להתמלא בעצמך, ללמוד בעצמך. טוב מאד שבאתם לכאן, וטוב מאד שאתם לומדים.

הרבי אמר משהו מאד חשוב, שבדורות הקודמים לפני שאדם היה יכול ללמד אחרים הוא היה צריך לדעת הרבה מאד בעצמו. אבל בדור שלנו זה אחרת – כשאתה לומד אלף, האות הראשונה, אתה צריך ללמד אותה לפני שאתה לומד את האות הבאה, בית. זהו היחוד של הדור שלנו, הדרך להביא את המשיח. כאשר נתברכת וזכית ללמוד אלף, אחריותך ומשימתך להפיץ אותה הלאה, אפילו לפני שתלמד את האות בית בעצמך.

יש עימות בין האור והחשך. אבל אנחנו כמו אברהם צריכים להתרכז בלהאיר אור. כלל גדול בידינו: "מעט אור דוחה הרבה מן החשך", וכל שכן הרבה אור. עלינו להיות אופטימיים, יהודים הם באמת אופטימיים – באמת מאמינים בהשגחת ה', שהוא הטוב המוחלט והאחדות המוחלטת, והאחד המוחלט נותן לנו את הכח להפיץ לכולם. יחד עם האופטימיות צריכים להיות חכמים, כמו  יוסף – להיות פקחים ולדעת לעשות זאת בדרך הטובה ביותר. קודם כל צריך להיות טוב ואחר כך להיות חכם. יש בזה רמז יפה: טוב = 17, חכם = 68 = 4 פעמים 17, יחס של 1:4, יחס מאד חשוב בתורה. והנה, טוב חכם ב"הכאה פרטית" (פעולה חשבונית שכבר ראינו לעיל) = 272 = 4 פעמים חכם (שעולה 4 פעמים טוב כנ"ל)!

תקופות בגאולה

שאלה: כמו מה יהיה כאשר משיח יבוא?

תשובה: אתם מכירים את הרמב"ם. הוא כתב שברמה הפיזיקאלית לא תהיה קנאה ולא תחרות וכו'. יהיה שפע של פרנסה וגשמיות ("כל המעדנים מצויים כעפר"). מה אנשים יעשו אז? יקדישו את חייהם להעמיק בידיעת ה'. המלים בהם מסיים הרמב"ם את הלכות משיח הן פסוק מספר ישעיהו, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". הכרת ה' תופץ – לא רק לעם ישראל, אלא לכל העולם – כמו ים. גם בים יש מקומות יותר עמוקים ומקומות רדודים, אבל כולם ידעו את ה'.

כולם ידעו את ה', ואפילו חיות תפסקנה להלחם זו בזו. זהו שלב יותר מאוחר בביאת המשיח, "וגר זאב עם כבש" כפשוטו. בהתחלה יתקיים פסוק זה רק כמשל, שיהיה שלום בין האומות – עם ישראל הוא כבשה אחת בין שבעים זאבים, ואז יהיה "וגר זאב עם כבש" – אבל בשלב הבא יתקיים כפשוטו, בין בעלי החיים. למה? הפסוק ממשיך ואומר "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". דעת ה' היא הדבר האמתי שיכול לעשות שלום ולתקן-לשנות את הטבע.

שאלה: יש שלב בו החיים ימשיכו כמו שהם כעת?

תשובה: אנחנו מתחילים מהשלב הזה, ומתקדמים עד אין סוף. בעולם שלנו יש חיכוך בכל תנועה, אבל בעתיד נתקדם יותר ויותר מהר – בלי חיכוך.

לקחת מהטיול בארץ – שש המצוות התמידיות

שאלה: אם אנחנו רוצים לקחת דבר אחד מהטיול שלנו בארץ, מה נקח אתנו?

תשובה: אחד הספרים שלנו באנגלית הוא 'לחיות במרחב אלוקי'. בתורה יש שש מצוות תמידיות – לא משהו לעשות אלא משהו להתבונן ולהרגיש: אמונה בה', שלילת עבודה זרה, אהבת ה', יראת ה', יחוד ה' ושמירה ממחשבות זרות. הן מקיפות אותנו כמרחב – אמונה בה' מלמעלה, שלילת עבודה זרה מלמטה, יחוד ה' קדימה, אהבת ה' מימין, יראת ה' משמאל ושמירת המחשבה מדברים לא טובים היא שמירה על הגב. מי שמתבונן בששת הדברים האלה בתורה בונה סביבו מרחב, כמו בית מקדש. זו המדיטציה הבסיסית ביותר שאנחנו מלמדים. על זה יש ספר שלם, אבל זהו פשוט מספיק כך שכל אחד יכול להבין, להתייחס ולעשות. ההתבוננות הפשוטה הזו כוללת את כל היסודות של הקבלה – כל כיוון הוא ספירה אחרת, כח אלקי אחר.

על כל השאלות הפשוטות מהי קבלה יש ספר אחר – 'מה עליך לדעת אודות קבלה'. יש עוד הרבה חומרים בסיסיים.

להתקשר לה' בכל פרטי החיים

שאלה: איך מתקשרים לה' בכל דבר שעושים?

תשובה: יש פסוק שחז"ל אומרים שכל גופי תורה תלויים בו, "בכל דרכיך דעהו". צריך לדעת, להתקשר לה', בכל דבר שעושים, גם שמקיימים מצות וגם כשעוסקים בעניני חולין. הרי "ממך הכל", אפשר להרגיש את הבורא בכל, את "כח הפועל בנפעל".

ועוד, יסוד גדול בחסידות שעל מנת להרגיש את ה' בחיים שלנו חשוב ביותר "דיבוק חברים", לשבת יחד בהתוועדות חסידית, לדבר על ה' ועל השליחות שלנו בחיים להפיץ את אור ה' בעולם, לנגן ניגונים שמעוררים את הנשמה לתשובה ונוסכים בה שמחה, ולספר סיפורי צדיקים המחזקים את האמונה והרצון ללכת בדרך הצדיקים. בהתוועדות כזו מרגישים איך שה' שורה בתוכנו – השכינה כאן, בינינו – ואת הרושם הזה לוקחים אתנו והוא ממשיך להחיות אותנו.

הפצת אמת ברורה מתוך ענוה

שאלה: איך יהודים צריכים להתייחס לדתות אחרות, כמו בודהיזם? יש הרבה סודות וקונפליקטים איך להתייחס.

תשובה: אחד הפרדוקסים הבסיסיים של יהודי – אמרנו קודם ונחזור שוב – איך להיות 'הומבל' (ענו) וכאילו 'שוביניסט' בו זמנית. אנחנו מאמינים שיש לנו את האמת של כל הדתות, ואנחנו צריכים ללמד את כולם – אבל כשמלמדים אנחנו לא באים ממקום מתנשא, אלא בשפלות אמתית. כמו שמשה רבינו היה הענו מכל אדם – הוא קבל התורה לתת לנו ולכל העולם.

עלינו לדעת שהבודהיזם 'הוא לא זה', ולא הנצרות ולא האסלם. אמרנו קודם שקבלה היא לעמוד מכוון פנים אל פנים, עין בעין – איתך ועם ה'. אם אתה בזוית אתה לא יכול לקבל את התמצית הפנימית. צריך לדעת שהכל חוץ מהתורה הוא לא זה. אחד הספרים שעוד לא כתבנו הוא ספר על בירור כל הדתות – ספר שיסביר בצורה יפה מה מוטעה בנצרות, מה מוטעה באסלם, בהינדואיזם, בבודהיזם וכו'.

יחד עם זאת, עם הכרת הטעות הכללית של כל דת אחרת, יש נקודות חכמה שאנחנו יכולים לקבל מכל אדם – לא מהדת כדת, אבל מהתרבות של האנשים יש משהו ללמוד. כתוב "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין" – חכמה כן, דת שלמה לא. חכמה היא נקודות של אמת. זהו אחד היסודות שבאים מהקבלה. הקבלה מלמדת שבתחלת ההיסטוריה היתה "שבירת הכלים" וניצוצות של אמת נפלו לתוך כל המציאות. העבודה שלנו היא לגאול אותם. אנחנו יודעים שהם קיימים, ואנחנו יכולים ורוצים ללמוד ולהפנים כל ניצוץ טוב.

אנחנו יודעים שיש דת אמת אחת, וכל הדתות האחרות הן מוטעות בדרכים שונות, אבל העבודה שלנו היא לקרב את כולם. כמו שאמרנו, בדור שלנו העולם נעשה קטן, כפר גלובלי – אנשים כאן מסתובבים סביב העולם, לסין או יפן או כל מקום שרוצים. אתם שליחים. כדי להיות שליח טוב צריך לפחות לדעת אלף, ואם אתה יודע גם בית – עוד יותר טוב. צריך (לפחות) אלף אחת כדי להאיר אותה לכולם.

שלכולם תהיה הצלחה רבה.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ירמיה לג, כו; עמוס ז, ט; שם פסוק טז; תהלים קה, ט.

[ג] משלי ח, ל-לא. שני הפסוקים מתארים שתי דרגות של משחק בתורה משחק עליון לפני ה' ("משחקת לפניו בכל עת") ומשחק תחתון בארץ ("משחקת בתבל ארצו"). ידוע שבעוד אצל אברהם ויעקב יש תופעה של כפל השמות "אברהם אברהם" ו"יעקב יעקב" (עם "פסיק טעמא בגוויהו") הרי שיצחק הוא אחד ושמו לא נכפל. לכאורה, שתי מדרגות המשחק הן מעין כפל השם יצחק, אלא שבאמת כל סיפור מסיפורי התורה 'מספר למטה ומכוון למעלה', כמעין משל ונמשל, כאשר באמת המשחק-הסיפור-המשל התחתון הוא אחד ממש עם המשחק-הסיפור הנמשל העליון (כאשר עצם היכולת לדבר למטה ולרמוז למעלה היא-היא המשחק הקדוש). לכן מסביר אדמו"ר הזקן (בקונטרס אחרון בתניא) שחכמה סתימאה עצמה גנוזה דווקא בסיפורים ומעשיות שבתורה.

[ד] ורמז: אברהם, אברהם-יצחק, אברהם-יעקב עולה חשמל-חשמל-חשמל סוד החשמל הוא ממוצע שלשת האבות.

[ה] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com