חיפוש בתוכן האתר

בס"ד הושענא-רבה תשע"ח רוכב ערבות דרוש לכבוד הערבה[א] הדפסה דוא

בס"ד הושענא-רבה תשע"ח

רוכב ערבות
דרוש לכבוד הערבה[א]

א. ערבי נחל שתים

במשנה סוכה (לה ע"ב) "רבי ישמעאל אומר שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד", ובגמרא (שם) "פרי עץ הדר אחד כפת תמרים אחד [רש"י: משמע, דכפת כתיב] ענף עץ עבות שלשה [רש"י: ענף חד עץ חד עבות חד] ערבי נחל שתים". ומבואר בפוסקים שלהלכה הערבות צריך שיהיו שתים דוקא, ואם נטל ערבה אחת לא יצא ידי חובה (וצריך ליטול שוב בברכה, כמ"ש במשנה ברורה תרנא סק"ג, אף שיש חולקים בזה). ואע"פ שגם בהדס דורשים מהפסוק שצריך שלשה, מכל מקום בדיעבד יוצאים ידי חובה אפילו בהדס אחד (כמו שמבאר הלבוש "מיהו גבי הדס אינה דרשה גמורה [להצריך שלשה הדסים] לפסול אפילו בשעת הדחק").

בכלל, הערבה כתובה בתנ"ך רק בלשון רבים, "ערבֵי", "עֲרָבִים", ולעולם לא בלשון יחיד (אלא שיש "ערבה" כתיאור מקום בלבד). וכן המלה ערבה מלשון ריבוי ורבים (הכל מהשער רב בלשון הקודש). ועוד מצאנו שהערבה נקראת אחוונא (שבת כ ע"א) ומבואר שאחוונא מלשון אחוה (ראה בגמרא שם) וזה מפני שהערבות גדלות הרבה יחד באחוה, ריבוי למעליותא. ערבה גם מלשון ערבוב ותערובת, כיון שהענפים המרובים נראים מעורבים זה בזה (ועוד: הלשון שתֵי ערבות רומזת לשתִי וערב, כאשר חוט הערב עבה מהשתי ומעורב בתוכו).

"ערבי נחל" הוא רמז מובהק ל"כל ישראל ערבים זה בזה" (סנהדרין כז ע"ב), לכן הכל בלשון רבים דוקא, וכן אחוונא לשון אחוה רמז ל"כל ישראל אחים זה עם זה" (במדבר רבה ט, יא). לפי הקבלה שתי הערבות הן כנגד משה ואהרן (כדלקמן) שעליהם נדרש "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהלים קלג, א. הוריות יב ע"א), שני אחים באחוה גמורה. ורמז יפה: מה טוב ועוד מה נעים עולה ערבה!

כמו שכל ישראל ערבים ואחים, כך "כל ישראל חברים" (ירושלמי סוף חגיגה), "חברים כל ישראל" (נוסח ברכת החודש). והנה ריבוי יכול להיות הרבה מאד, אבל כאן דורשים "ערבי נחל" שתים, לפי הכלל ש"מיעוט רבים שנים" (וראה רמב"ם הלכות לולב פ"ז ה"ז ובראב"ד וכס"מ, לגבי הוספת ערבות), דהיינו שהעיקר הוא שני חברים נאמנים, כדברי רבי יהושע בן חנניה שהדרך הטובה שידבק בה האדם היא "חבר טוב" (אבות ב, ט). עניין זה שייך במיוחד לשנה זו, לפי הגימטריא תשעח = רבי יהושע בן לוי. אם כן, יש להוסיף ולדרוש בראשי תבות: תשעח, תהא שנת ערבים חברים.

כל ישראל ערבים עולה בראשית, זו ראשית התורה כולה. כל ישראל חברים עולה חיה פעמים יחידה (שעולה גם בעתה אחישנה). שתי הלשונות יחד עולות מב בריבוע (סימן של שלמות), ד"פ אמת.

משה ואהרן, שבעצמם הם אחים וחברים טובים, מחברים את ישראל לקב"ה, משה הוא "שושבינא דמלכא" ואהרן "שושבינא דמטרוניתא", עד שישראל נקראים אחים ורעים לקב"ה. אם כן, הערבות היינו החיבור בין ישראל למקום. וכן בנטילת לולב הערבות הן משמאל ללולב (מג"א תרנא סק"ד בשם השל"ה), וכך מחברות בין האתרוג והלולב, ורמז מובהק בדבר: לולב ועוד אתרוג עולה ערבות. החיבור קשור לתחושה של ערבוּת, כמו שיבואר בהמשך.

מבואר שכל אחד מארבעת המינים רומז לסוג מיוחד של אחדות, כאשר האחדות של הערבה היא של חברות וערבוב בפועל, בעולם המעשה הפשוט[ב]. יותר מזה, יש לומר שכיון שלערבה אין טעם וריח היא משקפת את האחדות הפשוטה, זו שמעל כל המורכבות. בעומק, כיון שיש שתי ערבות הרי ערבה אחת רומזת לאחדות הפשוטה, וערבה שניה רומזת לערבוב כל סוגי האחדויות שנרמזות בכל ארבעת המינים (בדומה למבואר שיש אחדות של הסוכה הכוללת את כל האחדויות של ארבעת המינים).

בקבלה יש שתי כוונות עיקריות של ארבעת המינים בהקבלה למערכת הספירות. לפי הכוונה הפשוטה, שלשה הדסים הם כנגד חסד-גבורה-תפארת, וכנגד אברהם יצחק ויעקב; הלולב כנגד היסוד (העולה עד הדעת) וכנגד יוסף הצדיק; שני בדי ערבות כנגד נצח והוד (הערבה הימנית כנגד הנצח והשמאלית כנגד ההוד), וכנגד משה ואהרן; והאתרוג כנגד המלכות, וכנגד דוד המלך. לפי הכוונה השניה, ההדס כנגד החכמה (עלי ההדס דומים לעינים, חכמה בחינת ראיה), י בשם הוי' ב"ה; הערבה כנגד הבינה, ה ראשונה בשם הוי' (כמו שיתבאר עוד); הלולב כנגד כללות שש המדות, המסתיימות ביסוד, ו בשם הוי' (ובפרט כנגד הקו האמצעי, דעת-תפארת-יסוד); והאתרוג כנגד המלכות, ה אחרונה בשם הוי' (כנ"ל). הצד השוה בנוגע לערבות הוא ששרש הנצח וההוד הוא בחכמה ובינה (חכמה בראש קו ימין המגיע עד הנצח, ובינה בראש קו שמאל המגיע עד ההוד). בכל מקרה, עיקר החיבור והיחוד הוא בין הלולב והאתרוג, יסוד ומלכות, זכר ונקבה (יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה), אבל לערבות יש תפקיד חשוב בחיבור ביניהם: או על ידי הבינה, האֵם הרובצת על הבנים, על החתן והכלה גם יחד, כאשר הלולב הוא הבן-החתן והאתרוג הוא הבת-הכלה (כמו שהסוכה היא 'מקיפין דאמא' כחופה על ראש החתן והכלה), או על ידי נצח והוד, "תרין פלגי גופא", כאשר "איהו [הזכר, ז"א] בנצח [ערבה ימנית], ואיהי [הנקבה, המלכות] בהוד [ערבה שמאלית]".

ערבה עולה עזר ו-זרע, רמז לסגולת החיבור של הערבות, "עזר כנגדו" חיבור האיש והאשה שבא בפועל ב"זרעא חיא וקיימא". והנה בפרשת וזאת הברכה יש פעמיים "עזרך" – "רֹכב שמים בעזרך" ו"מגן עזרך" (אין עוד "עזרך" בתורה). ויש לומר ש"מגן עזרך" כנגד האשה (שהיא מגן לבעלה, כמ"ש שהשרוי בלא אשה הוא בלא חומה), ו"רֹכב שמים בעזרך" כנגד החתן, בחינת שמים כנודע, וד"ל.

ב.  קולך ערב

ערבי נחל מלשון "כי קולך ערב", לשון ערבוּת[ג]. כידוע מחז"ל, הערבה קשורה לדיבור, בהיותה דומה לפה ושפתיים (ויקרא רבה ל, יד), אלא שיש דיבור פשוט, כמו קול רחש שמשמיעות הערבות על שפת הנחל, ויש דיבור וזמרה של קול ערב.

והנה דוקא לערבה אין טעם ואין ריח, כמ"ש במדרש "וערבי נחל אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים" (ויק"ר ל, יב). אלא שסוד הערבה הוא לגלות את השורש העליון של אותם יהודים פשוטים, שלמראה עינים אין בהם כל טעם וריח אבל בפנימיות קולם ערב.

וכך מבואר בליקוטי מוהר"ן (תורה עד, עיי"ש) שהערבה היא בחינת דיבור בלא דעה, וסודה הוא להעלות את הנפש למקום שורשה (ובכך לרפא אותה), כמו שנאמר "רומה על השמים אלהים", להעלות שֵם אלהים שמשמעו דינים וקטנות. והנה שם אלהים שייך ליצחק, בחינת גבורה ויראה, וכאשר הוא עולה לשורשו מתגלה שממנו כל השחוק והשעשוע בעולם "צחוק עשה לי אלהים". בשורש העליון, הקב"ה משתעשע בנשמות ישראל, שעשועים ששייכים לדרגת הענג העליון, שהוא למעלה מתחושה מורגשת של טעם וריח. הקשר ליצחק מתבאר במיוחד לפי הקבלת הערבות לספירת הבינה, ורמז מובהק: ערבה עולה יצחק אבינו.

ידוע שהאות א היא פנימיות האות ע, כמו "כתנות עור – כתנות אור" (ועוד דוגמאות רבות מאד, כמבואר במקום אחר). אם כן, פנימיות ערבה הוא ארבה שעולה יצחק (כרמוז בפסוק "הרבה ארבה את זרעך"). גם מכת ארבה בעשר המכות מכוונת בפשטות לפי הסוד כנגד הבינה (בהיותה המכה השמינית, בהקבלה מלמטה למעלה, ראה בספר מעין גנים לפרשת בא). והנה ההפרש בין ערבה ל-ארבה הוא הדס, דהיינו ש-אבינו (בתוך יצחק אבינו) עולה הדס, וכנודע שההדסים הם כנגד שלשת האבות.

במאמר מוסגר, עניין זה שייך במיוחד לרבי נחמן שיש לו כוח להעלות את היהודים הפשוטים (כמו שרואים היום בחוש), וכמו שדרש על עצמו את הפסוק "נחל נובע מקור חכמה" (ר"ת נחמן) – זהו הנחל שעליו גדלים "ערבי נחל", היהודים הכי פשוטים. והנה יש לדרוש סמוכים בתורה: המלה הבאה אחרי "וערבי נחל" היא "ושמחתם", דהיינו שתיקון היהודים הפשוטים הוא בשמחה והוא שמביא שמחה (כמו שיא השמחה בשמחת תורה, כאשר הצדיקים והחכמים הגדולים רוקדים יחד במעגל עם היהודים הפשוטים, ריקודים ברגלים, בחינת ערבות שכנגד נצח והוד), וכן ידוע שהעיקר הגדול בדרך העבודה לפי רבי נחמן הוא להיות בשמחה!

במושגי הקבלה, שורשי הטעם והריח הם בחיצוניות הכתר, אריך אנפין, ואילו הענג הוא בפנימיות הכתר, עתיק יומין. בפרט, שרש הטעם הוא "טעם כמוס לרצון", והריח שייך לחוטמא דאריך ("והריחו ביראת ה'", החוש המיוחד של המשיח). ושרש התענוג הוא בחכמה ובינה דעתיק, סוד שני בדי ערבות (כנזכר שערבות כנגד חו"ב, ושרשם בחו"ב דעתיק). חכמה דעתיק היינו התענוג הפשוט הנעלם ובינה דעתיק היינו התענוג הפשוט כפי שהוא בא במורגש.

הערבה היא תיקון הדיבורים, "דיבור בלא דעה" (כלשון רבי נחמן). אלו דיבורים שעליהם נאמר בספר קהלת, אותו נוהגים לקרוא בסוכות, "כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ" – ומכאן אמרו חז"ל "כל השח שיחת חולין עובר בלאו" (יומא יט ע"ב) ועוד פירשו "כל הדברים יגעים, דברי הבטלה מיגעין את האדם... דבר אחר דברי אומנות מיגעין... דבר אחר דברי מינות מיגעין... דבר אחר אפילו דברי תורה מיגעין" (קהלת רבה עיי"ש).

איך מתקנים את הדיבורים? על כך יש תורה חשובה של אדמו"ר הזקן בשם רבו הרב המגיד ממעזריטש על הפסוק "כל הדברים יגעים", שכל הדיבורים שיש בחלל העולם הכל נשפע בדרך כלשהי מלמעלה, והכל צריך להתברר בסופו של דבר. ומבאר זאת אדמו"ר הזקן על פי מורנו הבעל-שם-טוב שאמר על מלחמה אחת שהיתה בזמנו בין האומות במשך שבע שנים, שהכל נעשה בשביל שלבסוף יצא מזה ניגון אחד שבו יעבוד הצדיק את ה'[ד], אלו תמצית דבריו. אם כן, תיקון הדיבורים הוא בכך שיעלה מהם איזה ניגון לעבודת ה' – זהו הקשר הפנימי בין דיבור בלא דעת, בחינת שפתיים בלבד, ובין הקול הערב של הנגינה (שייך גם לפסוק "על ערבים בתוכה תלינו כנֹרותינו"). כמובן שהדבר נוגע לא רק לדיבורים בכלל, אלא לשירים וניגונים שיש בעולם, כמו סגנונות מוזיקה שונים, כאשר הבירור אין פירושו להשתמש בהם כפי שהם, אלא להוציא מתוכם איזו נקודה, שתעבור "גיור כהלכה", ותצטרף לניגונים טהורים ומכוונים, וזהו בירור הניצוץ[ה].

"כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר" (שבת נא ע"ב) ומפורש בחסידות שהכל עולה על ידי שירה ונגינה (לקו"ת פרשת צו טז, ד), וזהו סוד הערבה שהעלה שלה משוך (כדלקמן), והיא מושכת ומעלה את כל הדברים הבטלים על ידי שירה ערבה ומתוקה. וכן נאמר על משה רבינו, רעיא מהימנא (שכנגד הערבה הימנית) שהוא יודע לנגן בכל מיני ניגון, ולמצוא את הניגון המיוחד של כל אחד, ניגון שמתקן אותו (ראה מאמר 'יוצאים בשיר' בספר הזמן הפנימי).

ערבי נחל קשור לנחל המופלא שעתיד לצאת מן המקדש, שעל שפתו יעלה כל עץ, "והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה" (יחזקאל מז, יב) – "להתיר פה אלמים" (מנחות צח ע"א), תיקון כל הדיבורים. וזהו שנאמר "מנין שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד שנאמר 'ועלהו לא יבול'" (סוכה כא ע"ב, ודוק שהכל נלמד משיחתו של רבן גמליאל בסוכה. הגמרא מביאה את הפסוק בתהלים "ועלהו לא יבול", אך גם על הנחל היוצא מהמקדש נאמר "לא יבול עלהו")

ג.   עלה הערבה

בגמרא סוכה (לד ע"א): "תנו רבנן ערבי נחל הגדלות על הנחל, פרט לצפצפה הגדילה בין ההרים... ת"ר איזהו ערבה ואיזהו צפצפה. ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק. צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל. והא תניא דומה למגל כשר, דומה למסר פסול. אמר אביי כי תניא ההיא בחילפא גילא. אמר אביי שמע מינה האי חילפא גילא כשר להושענא".

הסוגיה הזו מזכירה את הלכות שחיטה! "עלה שלה משוך" – "אין ושחט אלא ומשך" (חולין ל ע"ב). "ופיה חלק" – כמו פה הסכין שצריך להיות חלק. "קנה שלה אדום... דומה למגל... דומה למסר" – מזכיר את המשנה "השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה... בכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה" (חולין טו ע"ב). וכן הסוג "חילפא גילא" רומז ל"חלף" הוא סכין שחיטה בארמית (כמו "בית החליפות" במקדש).

אם כן, עלה הערבה הוא כעין סכין שחיטה, ונראה שבא ללמד על שחיטת שור הבר לעתיד לבוא. שהנה בתיאור שור הבר בספר איוב, הנקרא "בהמות", נאמר "יְסֻכֻּהוּ צֶאֱלִים צִלֲלוֹ יְסֻבּוּהוּ עַרְבֵי נָחַל" (איוב מ, כב) – רמז מובהק לצל הסוכה וערבי נחל של ארבעת המינים ("ערבי נחל" "ערבי נחל" לגזירה שוה, כאשר אין בתנ"ך פעם נוספת עַרְבֵי נחל). וכיוצא בזה דורשים חז"ל לגבי הלויתן "עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן, שנאמר 'התמלא בסוכות עורו'" (בבא בתרא עה ע"א).

וידוע המדרש: "שור הבר בהמות ולויתן הן קניגין של צדיקים לעתיד לבוא... כיצד הם נשחטים? בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקורעו ולויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו, וחכמים אומרים זו שחיטה כשירה היא? ולא כך תנינן הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעולם שוחטין חוץ ממגל קציר והמגרה והשנים מפני שהן חונקין? אמר רבי אבין בר כהנא אמר הקדוש ברוך הוא תורה חדשה מאתי תצא, חדוש תורה מאתי תצא" (ויקרא רבה יג, ג). אם כן, יש לומר שעלה הערבה הוא הוא סנפיר הלויתן, ו"יְסֻבּוּהוּ עַרְבֵי נָחַל" היינו שערבי הנחל הם שישחטוהו לבסוף.

במדרש לא מוסבר מהו באמת ההיתר לשחוט בסנפיר, ורק מובן שזהו בגדר "תורה חדשה" שלעתיד. אולם לפי הסוגיה שלנו מובן שהדבר נוגע לצורת הפגימות המדויקת. וכמו שחילפא גילא כשרה אע"פ שיש בה פגימות מסוימות, כך גם שחיטת הבהמות תתכן בפגימות הללו.

ולבאר מעט מהי שחיטת שור הבר בעלה הערבה: הנה עלֶה לשון עליה, ושחיטת שור הבר, "בהמות", היינו העלאתו לקדושה. בכלל, שחיטה כשרה היא העלאת הבהמה לקדושה, "אין ושחט אלא ומשך" – משיכה שהיא העלאה מלמטה למעלה. בזה עוסקת מסכת חולין, העלאת החולין להיות "חולין על טהרת הקודש". זו עיקר עבודת ה' בכלל, להעלות את התחום של המותר (כמו "המותר בפיך") שיתכלל בצד הקדושה, "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו", וכמו שהובא לעיל בעניין תיקון-העלאת הדיבורים, "כל הדברים יגעים". זהו תיקון הנפש הבהמית (שמקליפת נגה), שיש בה כוח רב, "ורב תבואות בכח שור" – כח שמתבטא בשיאו בשור הבר (עם כל התיאורים המופלגים עליו בפסוקים ובחז"ל). לערבה מצד עצמה אין טעם וריח, ממש כמו כל דברי החולין שיש בעולם, הם ללא טעם וריח של קדושה – והנה לבסוף הם הופכים להיות מאכל ערֵב ביותר, סעודת שור הבר בסוכת עורו של לויתן.



[א] מעובד מתוך התוועדות סוכות ה'תשע"ח בישיבת עוד יוסף חי.

[ב]  ראה מאמר 'ארבעת המינים' בספר תום ודעת, ומאמר 'אחדות האחדויות' בספר עולמות.

[ג] כידוע הביטוי של אור החיים הקדוש "נעימות ערבות ידידות מתיקות" ר"ת נעים.

[ד] מתוך מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ה (והתבאר במקום אחר השייכות של מאמרים אלו לשנה הזו, תשע"ח), עמוד רא: "כל הדברים יגיעים לא יוכל איש לדבר וגו'. שמע ממורו (ה״ה דמעזריטש) ע״ה על מאמר הזהר שכינתא אזלא מדוך לדוך ומאתר לאתר כו', שכינתא הוא עולם הדיבור שלמעלה אזלא מדוך לדוך ומאתר לאתר כו' היינו שכל המעשים הנעשים תחת השמש וכל הדיבורים של בני אדם שלמטה, אף כל הדברים בטלים במילי דעלמא במו״מ וכה״ג סיפורי מעשיות מחידושי הזמן ממלחמות האומות וכהאי גוונא הכל נשפע מלמעלה... ואי לזאת נאמר בזה לית לך קלא או מילא דאתאביד בעלמא כו׳ פירוש שכל הדיבורים שלמטה אף כל הדברים בטלים ומילין דהדיוטא מוכרחים להתברר ולהתעלות למעלה בבירור אחר בירור... ובזה ימצא חלוקים גדולים, יש דיבורים אשר מתעלים ומתבררים במשך עשר שנים, ויש אשר צריך שיהיה זמן נ׳ שנה דלא כל הבירורים שוין באיכות התבררותם כו׳ אבל לית לך קלא דאתאביד מן עלמא שלא יתברר ויחזור לשרשו... והיינו כענין שאמר הבעש״ט ז״ל שהי׳ איזה מלחמה ז׳ שנים בין שני עוכומ״ז בשביל שיתבררו הקולות מתרועת המלחמה כו׳ ויעשה מהם איזה ניגון שיעבוד הצדיק את ה׳ בניגון ההוא כו׳ כנ״ל וד״ל".

[ה] ראה בעניין זה במבחר שיעורי התבוננות חלק יז.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com