חיפוש בתוכן האתר

כב מדרגות בסדר השתלשלות הדפסה דוא

סדר ההשתלשלות ב-כב מדרגות


ר' הלל מפאריטש מפרט ומבאר בתחלת מאמרו הנודע "הרכבת אנוש לראשנו", העוסק בסוד קרבן הפסח, מדרגות רבות בסדר ההשתלשלות. במאמר שלפנינו נרחיב את דבריו ונפרוס יריעה רחבה בנושא זה, ממנה תעלה מפת סדר ההשתלשלות. בכללות אנו רוצים להגיע ל-כב מדרגות – יא מדרגות לפני הצמצום הראשון ו-יא מדרגות אחריו, תוך זיהוי ההקבלה ביניהן. שתי הקבוצות המקבילות מתחלקות אף הן לעוד שלש מדרגות כלליות, שלש לפני הצמצום וכנגדן שלש מדרגות אחריו. המדרגות הכלליות שלפני הצמצום הן מדרגות 'יחיד', 'אחד', 'קדמון', והמדרגות שאחריו הן מדרגות 'אדם קדמון', 'אצילות' ו'בריאה'.

בפרטיות: מדרגת 'יחיד' כוללת שלש מדרגות פרטיות, מדרגת 'אחד' כוללת חמש מדרגות ומדרגת 'קדמון' כוללת עוד שלש. אותו סדר קיים גם אחר הצמצום – שלש מדרגות ב'אדם קדמון', חמש באצילות ועוד שלש בבריאה.

"כל מה שיש ביבשה יש בים"

היחס בין המדרגות שקודם הצמצום ואחריו, בין 'עלמא דאתכסיא' לבין 'עלמא דאתגליא', הוא בין ים ליבשה, על דרך מאמר חז"ל "כל מה שיש ביבשה יש בים". החן מושלם ביותר הוא הסימטריה שקיימת בין מה שיש בין שניהם. הגדרת אתכסיא ואתגליא בחסידות היא יחסית: לפעמים כעלמא דאתגליא מוגדרים עולמות יצירה ועשיה בעוד כעלמא דאתכסיא מוגדרים עולמות אצילות ובריאה. לפעמים ההבדל הוא בין עולם האצילות לבין עולמות בריאה יצירה ועשיה. כאן ההבדל הוא על פי היחס הרחב והמוחלט ביותר, בהפשטה אין סופית – בין לפני הצמצום ואחריו. זו עיקר דרכם של ר' הלל מפאריטש על פי אדמו"ר האמצעי בהבנת סדר ההשתלשלות.

יא המדרגות שאחר הצמצום, המתוארות בהרחבה רבה בספרי הקבלה, מתבארות היטב בספר חסדי דוד[א] שנדפס בסוף ספר עץ חיים. על קטע זה כותב בעל ההגהות על ספר עץ חיים, שהוא הקדמה כוללת לכל חכמת ההקבלה, ומובאים בו כל עיקרי המדרגות שיש בקבלת האריז"ל. בקטע זה יוצא קצת המחבר מגדרו ורומז בסוף דבריו לשלש מדרגות נוספות שלפני הצמצום, אף שאינן מוזכרות בפירוש בכתבי ר' חיים ויטאל, מדרגות שבערכי החסידות נכללות במדרגת 'קדמון'[ב]. כיוון שבקטע זה מופיעות יא מדרגות אחר הצמצום, השלמנו את התמונה ל-כב מדרגות, על פי עיקרון ההקבלה בין יבשה לים, בין עלמא דאתגליא לעלמא דאתכסיא.

יא מדרגות אלו הן בעצם יא עליות, הנוגעות לכוונת עלית העולמות שישנה בשבת, בה עולה כל עולם אל מדרגה שלמעלה ממנו בשלשה שלבים. למשל: עולם העשיה עולה קודם לעולם היצירה, אחר כך הוא עולה לעולם הבריאה, ולבסוף, בסודה שלישית, הוא עולה לנוקבא דזעיר אנפין שבעולם האצילות. גם עולם היצירה עולה שלש עליות: קודם הוא עלה לבריאה, אחר כך הוא עולה לנוקבא דז"א ולבסוף הוא עולה לז"א עצמו, וכך הוא לגבי כל המדרגות.

אם כן, עליה הוא מהמושגים העיקריים בכתבי האריז"ל, והשאלה היא מהן המדרגות? הרי אפשר לפרט בלי סוף? איך הגענו דוקא ל-יא דרגות? מדוע במערכת הזו לא מופיעות מדרגות יסודיות, כמו 'צמצום' או 'קו'? התשובה נעוצה במושג "עלית העולמות".

נסביר: יש התבוננות בשלבי השתלשלות, בשלבי התהוות העולמות[ג], שאינם שלבים של עליה. כב המדרגות בהן אנו מתבוננים כאן הן כב תחנות של התעלות, כאשר כל מדרגה עולה אל זו שמעליה. לפי עקרון זה, הקו אינו נחשב כמדרגה, ולכן 'אריך אנפין דאדם קדמון' (מדרגה ל') אינו עולה אל הקו, אלא אל מדרגת 'אדם קדמאה סתימאה' שלפני הצמצום (מדרגה כ'). לעומת זאת, סדר השתלשלות מתאר גם מדרגות של חיבורים בין אותן ההתחנות. מסיבה זו, המדרגות הבולטות בחסרונן בהתבוננות זו הן הצמצום, הרשימו והקו. אלו מדרגות שבאות לחבר. אותו הדבר ביחס ל-ג' הרישין שבכתר. הן לא מופיעות, שכן על פי כתבי האריז"ל אין בהן עלית עולמות[ד].

על הדבור לפני הצמצום

אצל המקובלים הספרדים מקובל שאסור ללמוד מכתבי החברים, שאר תלמידי האריז"ל, לפחות לא באופן רשמי, אבל באיזשהו אופן כולם לומדים אותם, גם הרש"ש. השאלה היא האם מתייחסים אליהם. החסידות אומרת שעיקרי הדברים ודאי נכונים, אלא השאלה היא איך לומר אותם. לשם כך באה לשון החסידות. לשון הקבלה אינה מתאימה ביחס לאותן המדרגות שלפני הצמצום, היא מתאימה רק אחריו. לשם כך באה לשון החסידות. לכן, על אף שהאריז"ל אכן גילה את הדברים הללו, לר' חיים ויטאל לא היה את הלשון המתאימה להסבר אותם.

כמובן, כל הגדולים יחידי הסגולה יודעים את הסודות, אבל השאלה היא אם יש להם אפשרות לבטא את הדברים בצורה מתוקנת שיכולה להתקבל בכי טוב, בצורה שתפעל תוצאה טובה, ושלא יבואו הדברים לכדי שיבוש של הבנה, של רגש או של מעשה. אם אומרים דברים עמוקים בסגנון שאינו מתאים הם יכולים לשבש, ולכן צריכים הם לחכות ולכסות.

זהו כלל גדול: הכתוב אומר "כבוד אלהים הסתר דבר", שצריך להסתיר, ופתאום מגמה הפוכה: ר' שמעון בר יוחאי אומר על עצמו "הולך רכיל מגלה סוד", האריז"ל בא ואומר "מצוה לגלות זאת החכמה", והמשיח אומר לבעל שם טוב "יפוצו מעינותיך חוצה". לכאורה מגמה זו נוגדת את הפסוק. אלא מתי צריך להסתיר? כאשר אין עדיין כלים מתוקנים לגלוי. אזי כל גלוי הוא חלול הקודש. כל גלוי פנימי צריך לחכות עד שיהיו כלים מתאימים, והכוונה היא לשון וסגנון מתאימים. לשון החסידות היא הגלוי של הכלים דרכם ניתן לבטא גם את המדרגות שלפני הצמצום, נושא שהוא מעיקריה של תורת החסידות.

נדגים את הכלל מתחום עבודת הנפש: המונח 'צמצום' כולל גם את הצמצום בנשמת האדם, צמצום הקשר בינה לבין שרשה. התודעה הפשוטה של האדם היא זו שאחר הצמצום, ואילו תודעת שרשה הוא אי-שם למעלה. באה החסידות ואומרת "הצמצום לא כפשוטו", אפשר וצריך לגלות את שרש הנשמה, להמשיך אותה למטה ולחברה עם התודעה הפשוטה.

כך גם לגבי אהבת ישראל: אהבת ישראל אמיתית מתאפשרת רק כאשר זוכים לזהות כיצד מושרשת הנשמה בה'. הם ענין אחד. הרי ה' אוהב ישראל, אהבה עצמית המושרשת אצלו במדרגת 'יחיד' שלפני הצמצום, ובשביל שיבוא הבעל שם טוב ויחדיר למעשה, בפועל ממש, את תודעת אהבת ישראל בעם ישראל הוא חייב לגלות אהבה זו, אור של "אהבה רבה" מלפני הצמצום. מהו צמצום בהקשר זה? הגדרה ופרוד, בהם כל אחד ואחד נמצא במקומו, ללא כל חיבור. זו אינה 'אחדות פשוטה'. בשביל ליצור אחדות פשוטה בין נשמות, כאן בעולם הזה, יש צורך בגלוי אור שלפני הצמצום, וזהו ענין החסידות.

בכל זאת, גם בתוך החסידות לפלגיה אין אחדות דעים. היו מגדולי הצדיקים, תלמידי הרב המגיד, כמו ר' אברהם מקאליסק, שטענו כי אין כלל צורך להשתמש בלשונו של האריז"ל, גם לגבי מדרגות שאחר הצמצום, על מושגים כמו 'זעיר אנפין' או 'אבא ואמא עילאין' וכו'. לטענתם, הבעל שם טוב חידש לשון כוללת, בבחינת "פנים חדשות [לגמרי] באו לכאן", עד מכאן ואילך יש לדבר רק בלשונה החדשה של החסידות [מסיבה זו אף חלקו צדיקים אלו על אדמו"ר הזקן].

לעומתם, אדמו"ר הזקן קיבל בפרוש מרבו, המגיד ממעזריטש, בשם הבעל שם טוב, דרך שונה[ה]. כל תלמידי הרב המגיד קיבלו מרבם, כל אחד חלק אחר, אבל אדמו"ר הזקן קיבל ממנו את הפנימיות. לדרכו, בכל המדרגות שמהצמצום ולמטה ממנו, רצוי לנקוט בלשונו ובמונחיו של האריז"ל, אבל לא להישאר בכך. יש להשתמש בלשון הקבלה, במדה בה ניתן יהיה תוך כדי כך להפשיט את הדברים מגשמיותם. זה היה כוחו המיוחד של אדמו"ר הזקן[ו].

לעומת זאת, במדרגות שמהצמצום ולמעלה ישנה הסכמה בין השיטות. כאן ישנן ודאי "פנים חדשות" – היא לשון החסידות – ולכן השימוש בה מחליף לגמרי את מונחי הקבלה בה השתמש בעל ספר עמק המלך.

כאמור, היכולת להשליך מהמדרגות שאחר הצמצום שמתבארות בקבלה אל מדרגות שמעבר לצמצום היא חידוש של תורת החסידות. בקבלה נאמר רק שכל עולם הוא חותם של עולם גבוה ממנו, וכי הוא כולל בתוכו את שרשיו, בסוד הפסוק "גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם", אבל ברגע שמגיעים אל אור אין סוף כבר הופך הדבר לענין לא פשוט. הרי חלילה וחס לומר שישנם שם עולמות, והכל קיים רק באחדות פשוטה. בשביל לדבר על מדרגות לפני הצמצום צריך לחיות בתודעה תמידית של פרדוקס מוחלט, להיות 'נושא הפכים' לגמרי.

אמנם, גם בעולם האצילות שאחר הצמצום, עליו דברה הקבלה בהרחבה, ישנה נשיאת הפכים. גם בו ישנו גלוי של עשר ספירות תוך שמירת אחדות, ובכל זאת נשיאת הפכים זו היא רק בפועל, ואילו נשיאת ההפכים לפני הצמצום היא בכח, כאשר אצל ה' הכח אינו חסר פועל. אנחנו לא מבינים זאת, שכן אצלנו הכח הינו חסר פועל, אבל אצל ה' אי-המציאות כוללת בעצמה את המציאות כולה. בלשון החסידות: אצלו יתברך נמצא הכל בבחינת "בלתי מציאות נמצאת".

אכן, הקבלה עצמה היא חידוש ביחס לתפיסת הראשונים. בזמן הרמב"ם והראשונים גם אין נמשל של עשר ספירות שבעולם האצילות, וממילא הדבור נסב רק על עולם הבריאה. באה הקבלה הראשונה והתחילה לדבר על עולם האצילות, ועל הפרדוקס אותו הוא מקיים, אבל למדרגת 'אדם קדמון' לא היה נמשל, ולכן לא ניתן היה לדבר אודותיו. אחר כך בא האריז"ל והתחיל לדבר גם על מדרגת 'אדם קדמון' וכל מה שמסתעף ממנה – עולמות התהו והתקון. לבסוף באה החסידות, והיא כבר מדברת על מדרגות שלפני הצמצום. עולה מכאן כי בכל פעם מתחדשת האפשרות להרגיש יותר את הנמשל, מה שמאפשר לדבר על ממד יותר פנימי, והתחדשות זו היא תוצאה של גלוי גבוה יותר של שרש הנשמה.

יא מדרגות של "יבשה"

לאחר הקדמות אלו נתחיל לעבור בקצרה על יא המדרגות שאחר הצמצום, תוך למוד הקטע מספר חסדי דוד[ז]. קטע זה מתחיל מהעליה של פרצוף זעיר אנפין על מנת לקבל תוספת של אורות. הכלל הוא כך: כל פרצוף, כמו כל דבר בעולם, מתחיל את התפתחותו מדרגה מסוימת, בה הוא נברא בטבע. כך נברא העולם בששת ימים[ח], וכך גם נברא אדם הראשון. בשפת הקבלה: כל פרצוף מתחיל עם מדרגות הנפש והרוח (נ"ר), המכוונות כנגד ז' הספירות התחתונות (ז"ת) שבו, ואילו כל שאר המדרגות – נשמה, חיה, יחידה – באות לו בתור תוספת. זהו הכלל הראשון.

כלל זה מתבסס על הנחת היסוד של כתבי האריז"ל, ובמיוחד על פי הסבריו של הרש"ש, על פיה הכל יחסי באופן המוחלט ביותר. לא משנה אם המדובר הוא על חכמה או על בינה, הוא מתחיל תמיד בתור נפש ורוח, ואחר כך מקבל תוספת של נשמה, של חיה ושל יחידה [ממילא, מי שלומד רק באופן שטחי לא מוצא בכך שום תועלת, ובעיניו נראה הכל אותו הדבר, רק משחק אחד גדול].

כידוע, פרצוף זעיר אנפין מקביל למדרגת הרוח של כללות עולם האצילות, פרצוף המדות שבו, והוא כולל בתוכו גם את המדרגה שתחתיו – את מדרגת הנפש – ולכן ההסבר מתחיל כאן ממנו. המשך הקטע יכלול את עליתם והתפתחותם, מלמטה למעלה, של עוד עשר מדרגות נוספות, כך שעד מדרגת הצמצום הראשון נשלים את יא המדרגות של בחינת ה"יבשה":

(עו) זעיר אנפין יש בו נפש-רוח שלמים, כל בחינה כלולה מ-כ"ה בחינות, דכן צריך להיות בכל בחינה כדי שתהיה שלמה בכל בחינותיה צריך שיהיה בה ה' בחינות נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, וכל אחד מה-ה' כלולה מנפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, הרי ה' פעמים ה' הם כ"ה בחינות. וחסר לזעיר אנפין כל ה-כ"ה בחינות דנשמה ו-כ"ה דחיה ו-כ"ה דיחידה. וכשמקבל המוחין מישראל סבא ותבונה, הנקרא נשמה דכללות האצילות, ונכנסים בכלי הבינה דזעיר אנפין, אז יש לו ה-כ"ה בחינות דנשמה שלמה,

עד כאן תיאור התפתחותו ועליתו של פרצוף זעיר אנפין במדרגה אחת.

וכשמקבל המוחין מאבא ואמא עילאין, הנקרא חיה דכללות האצילות, ונכנסים בכלי החכמה דזעיר אנפין אז יש לו כ"ה בחינת דחיה שלימותא, וכשמקבל המוחין מאריך אנפין, הנקרא יחידה דכללות האצילות, ונכנסים בכלי הכתר דזעיר אנפין אז יש לו כ"ה בחינות דיחידה שלים.

כאן הגיע זעיר אנפין אל תכליתו. כעת יש לו קכה בחינות, את כל מערכת נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה בשלמות. כדי להמשיך ולתאר את עלית המדרגות אנו שבים אל כלל היסוד של היחסיות המוחלטת:

אמנם כל זה הוא בערך הכללות, כי ישראל סבא ותבונה גם כן נקרא זעיר אנפין ונוקבא בערך אבא ואמא עילאין ואין בהם רק נפש ורוח וצריכים עיבור יניקה ומוחין כדי להשלים להם נשמה חיה יחידה.

בתיאור הקודם, כלל פרצוף זעיר אנפין מטבעו את המדרגות נפש-רוח, פרצופי ישראל סבא ותבונה כללו את מדרגת הנשמה, פרצופי אבא ואמא עילאין כללו את מדרגת החיה ופרצוף אריך אנפין כלל את מדרגת היחידה. אבל כאשר פרצופי ישראל סבא ותבונה נערכים בפני עצמם הם הופכים להיות בערכו של פרצוף זעיר אנפין הראשוני.

על פי ערכים אלו, פרצופי אבא ואמא עילאין הופכים להיות פרצופי ישראל סבא ותבונה, פרצוף אריך אנפין הופך להיות פרצופי אבא ואמא עילאין, ואילו פרצופי ישראל סבא ותבונה שבאדם קדמון הופכים להיות פרצוף אריך אנפין. בשלש עליות אלו מקבלים פרצופי ישראל סבא ותבונה את תוספת הנשמה, החיה והיחידה שלהם.

וכשמקבלים מוחין מאבא ואמא עילאין הנקרא בערכם נשמה אז יש להם נשמה שלמה לישראל סבא ותבונה, וכשמקבלים המוחין מאריך אנפין הנקרא בערכם חיה אז יש להם לישראל סבא ותבונה חיה שלמה, וכשמקבלים המוחין מאזן-חטם-פה דאדם קדמון, הנקרא בערכם יחידה, אז יש להם לישראל סבא ותבונה יחידה שלמה, כי מה שאמרנו דישראל סבא ותבונה הם נקראו נשמה והם ממשיך מוחין דגדלות לזעיר אנפין ונוקבא הוא בערך זעיר אנפין ונוקבא, אמנם בערך מה שלמעלה מהם נקרא זעיר אנפין ונוקבא, וחסרים נשמה חיה ויחידה, וצריכים לקבלם מג' מקומות שלמעלה מהם, דהיינו מאבא ואמא עילאין ומאריך אנפין ומאזן-חטם-פה דאדם קדמון, כי אלו נקראים נשמה-חיה-יחידה בערך ישראל סבא ותבונה.

העליה הבאה, על פי עיקרון היחסיות, הוא של פרצופי אבא ואמא עילאין. את תוספת הנשמה הם מקבלים מפרצוף אריך אנפין של עולם האצילות, את תוספת החיה הם מקבלים מאורות האזן, החוטם והפה של אדם קדמון, ואת תוספת היחידה הם מקבלים משערות הראש שלו:

וכן אבא ואמא עילאין נקרא חיה בערך זעיר אנפין ונוקבא ונשמה בערך ישראל סבא ותבונה וזעיר אנפין ונוקבא בערך מה שלמעלה מהם, וחסרים נשמה-חיה-יחידה וצריכים עבור יניקה מוחין כדי להשלימם. ומקבלים אותם מג' מקומות שלמעלה מהם, הנקרא בערכם נשמה-חיה-יחידה, דהיינו מאריך אנפין נשמה, ומאזן-חוטם-פה חיה, ומשערות הראש ע"ב דאדם קדמון יחידה.

וכן אריך אנפין נקרא יחידה בערך זעיר אנפין ונוקבא, וחיה בערך ישראל סבא ותבונה, ונשמה בערך אבא ואמא עילאין. אמנם בערך אדם קדמון האריך אנפין נקרא זעיר אנפין ונוקבא, ואין בו רק נפש ורוח, וחסר נשמה חיה ויחידה, וצריך עבור יניקה מוחין כדי להשלימו. ומקבלם מג' מקומות שלמעלה ממנו, הנקרא בערכו נשמה-חיה-יחידה, דהיינו מאזן-חוטם-פה דאדם קדמון נשמה, ומשערות דהיינו ע"ב דאדם קדמון, דהוא חכמה דאדם קדמון חיה, ומקוץ היו"ד – אריך אנפין – דאדם קדמון יחידה. כי אזן-חוטם-פה הם מס"ג ושערות הראש מע"ב ממוחין דאדם קדמון והם ישראל סבא ותבונה ואבא ואמא עילאין דאדם קדמון. נמצא כי אריך אנפין כשמקבל מישראל סבא ותבונה דאדם קדמון אז יש לו נשמה, וכשמקבל מאבא ואמא עילאין דאדם קדמון אז יש לו חיה, וכשמקבל מאריך אנפין דאדם קדמון אז יש לו יחידה. כי כמו שזעיר אנפין ונוקבא דאצילות, שהם נפש רוח דכללות האצילות, כן אריך אנפין דאצילות שהם זעיר אנפין ונוקבא דכללות אדם קדמון, ואין בו רק נפש-רוח בערך כללות אדם קדמון, נשלמו בו הנשמה-חיה-יחידה מישראל סבא ותבונה ואבא ואמא ואריך אנפין דאדם קדמון, שהם נשמה-חיה-יחידה דכללות אדם קדמון.

עד כאן השלמנו שבע מתוך יא המדרגות – מפרצוף זעיר אנפין ועד אדם קדמון – כולן לאחר הצמצום הראשון. המונחים שבשלש המדרגות שיוסברו כעת כבר אינם מכתבי ר' חיים ויטאל, אלא 'מתגנבים' מספר עמק המלך [זהו המקום היחיד בו הם מוזכרים בספר חסדי דוד]. הסבר המפורט יובא בהמשך. נסתפק בהגדרתן: המדרגה הראשונה נקראת עולם המלבוש; השניה נקראת אויר קדמון; השלשית נקראת אדם קדמאה סתימאה.

בקצרה: 'עולם המלבוש' הוא מעין 'אריגה' ותכנית סמויה של המציאות העתידה בתוך אור אין סוף שלפני הצמצום. צורתו, כביכול, צורת ריבוע, אשר חלקו העליון 'ארוג' משמות ע"ב וס"ג, ואילו חלקו התחתון משמות מ"ה וב"ן. עולם זה עובר צמצום, בו 'מתקפל' המלבוש בחציו, חלקו התחתון ועולה כלפי מעלה – כלפי חלקו העליון – והחלל שנותר ריק מקיפול זה נקרא 'אויר קדמון'. בתוך אויר זה נוצרים עשרה עיגולים, המקיפים את המקום בו עתיד להתרחש הצמצום הראשון, המובא בספר עץ חיים. עיגולים אלו נקראים עיגולי 'אדם קדמאה סתימאה'.

כידוע, היחס בין ארבע השמות המרכיבים את 'עולם המלבוש' הוא כיחס היסודי שבין ארבע אותיות שם הוי' ב"ה. כיוון שכל השלבים שאחר קיפולו מתרחשים במקום שמות מ"ה וב"ן, הרי שהם נעשים במקום אותיות וה שבו. בערכים כאן, אותיות וה הן כנגד מדרגות הנפש והרוח, וזוהי הסיבה לכך שמדרגת 'אדם קדמון' נערכת כפרצוף זעיר אנפין ביחס לשלשת שלבים אלו, מהם היא מקבלת את תוספת הנשמה, החיה והיחידה.

וכן אדם קדמון עצמו נקרא יחידה בערך האצילות, אמנם בערך שלמעלה הימנו נקרא גם הוא זעיר אנפין ונוקבא, ואין בו רק נפש-רוח וחסר לו נשמה חיה יחידה. כי הרי כל כללות אדם קדמון עומד במקום חצי מלבוש התחתון כנודע, כי כללות המלבוש הוא סוד ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, וכשנחלק המלבוש ונקפל חצי התחתון, שהוא סוד מ"ה וב"ן, והלביש לחצי העליון, שהוא ע"ב ס"ג, המקום הפנוי הנ"ל שהוא במקום שהיה חצי מלבוש התחתון נקרא אויר קדמון. והכדור הנעשה בתוכו, שבתוכו עומדים י' ספירות דאדם קדמון, נקרא טהירו. ועל גבי הטהירו, בין אויר קדמון למלבוש, עומדים י' ספירות דאדם קדמאה עילאה סתימאה. הרי כי אדם קדמון עומד במקום מ"ה וב"ן, שהוא סוד חצי המלבוש התחתון, ולכן נקרא זעיר אנפין ונוקבא בערך מה שלמעלה ממנו, וצריך עבור יניקה מוחין להשלימו, ומקבלם מג' מקומות שלמעלה ממנו, דהיינו מאדם קדמאה סתימאה עילאה נשמה, ומאויר קדמון חיה, ומהמלבוש יחידה, והמבין יבין כי אי אפשר לדבר יותר.

עד כאן כלל ההסבר את עשר המדרגות שמפרצוף זעיר אנפין ומעלה [שלש קודם הצמצום ושבע אחריו]. כעת משלים המחבר את הסבר ארבע המדרגות שממנו ומטה:

וכן נוקבא דזעיר אנפין דאצילות נקרא זעיר אנפין ונוקבא בערך זעיר אנפין, וחסרה נשמה-חיה-יחידה, וצריכה עבור יניקה מוחין להשלימה, ומקבלת אותם מג' מקומות שלמעלה, הנקרא בערכה נשמה-חיה-יחידה. מזעיר אנפין נשמה, מישראל סבא ותבונה חיה, מאבא ואמא עילאין יחידה.

לגבי נוקבא דזעיר אנפין נחשב כל עולם הבריאה פרצוף אחד, ללא חלוקה לפרצופים:

וכן בריאה אין בה רק נפש ורוח בערך נוקבא דזעיר אנפין דאצילות, ומקבלת נשמה-חיה-יחידה מג' מקומות שלמעלה ממנה, הנקרא בערכה נשמה-חיה-יחידה. דהיינו מנוקבא דזעיר אנפין דאצילות נשמה, ומזעיר אנפין חיה, ומישראל סבא ותבונה יחידה.

וכן יצירה נקרא זעיר אנפין ונוקבא בערך בריאה, ומקבלת נשמה-חיה-יחידה מג' מקומות שלמעלה ממנו, הנקרא בערכו נשמה-חיה-יחידה. דהיינו מהבריאה נשמה, ומנוקבא דזעיר אנפין דאצילות חיה, ומזעיר אנפין דאצילות יחידה.

וכן עשיה נקרא זעיר אנפין ונוקבא בערך יצירה, ומקבלת נשמה-חיה-יחידה מג' מקומות, הנקרא בערכה נשמה-חיה-יחידה. דהיינו מיצירה נשמה, ומבריאה חיה, ומנוקבא דזעיר אנפין דאצילות יחידה.

נסכם את תיאור עלית כל המדרגות:

alt


מהי תכלית העליות?

באופן שאין פרצוף בעולם נשלם בכל בחינותיו עד שיעלה ג' מדרגות למעלה ממדרגתו, ולכן במנחת שבת, שאז נשלמים כל העולמות, עולה אריך אנפין דאצילות לאריך אנפין דאדם קדמון, ואבא ואמא עילאין לאבא ואמא דאדם קדמון, וישראל סבא ותבונה לישראל סבא ותבונה דאדם קדמון, וזעיר אנפין לאריך אנפין דאצילות, ונוקבא דזעיר אנפין לאבא ואמא עילאין דאצילות, ובריאה לישראל סבא ותבונה דאצילות הנקרא בריאה דאצילות, ויצירה לזעיר אנפין דאצילות הנקרא יצירה דאצילות, ועשיה לנוקבא דזעיר אנפין דאצילות הנקרא עשיה דאצילות, ואז נשלמו כולם בבחינת נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה וזו היא מדרגתן האמיתי.

העיקרון הוא, שכאשר עולה כל מדרגה עד למדרגתה הסופית, בה התפתחה בשלמות, היא מגיעה בעצם לאותה המדרגה בעולם שלמעלה ממנה. עולם העשיה, שכנגד האות ה תתאה שבשם, עולה לפרצוף נוקבא דזעיר אנפין; עולם היצירה, שכנגד האות ו שבשם, עולה לפרצוף זעיר אנפין; עולם הבריאה, שכנגד ה עילאה שבשם, עולה אל פרצופי הבינה – ישראל סבא ותבונה דאצילות[ט]; פרצוף זעיר אנפין עולה להיות פרצוף אריך אנפין, בעוד אבא ואמא שבאמצע משמשים רק בדרך מעבר. העצם הוא ה'אנפין', המכנה המשותף, אלא שקודם הוא בבחינת 'זעיר', כאשר הוא מגיע לעיקר תקונו ותכליתו הוא נעשה 'אריך' ואת ההשלמה הזו הוא מקבל מהמוחין שבאמצע. ממילא מובנת גם החלוקה הפנימית בין יא המדרגות, שכן ללא חלוקה לשלש-חמש-שלש זו תתאפשר העליה באופן זה.

עולה מכאן רעיון חשוב: המדרגה האמיתית של כל דבר היא בדיוק באותו מקום בעולם שלמעלה ממנו, ורק אז הוא שלם. המחשבה הראשונית היא, שאם אתה נמצא באיזה מצב, ואתה מבחין בכך שיש מישהו למעלה ממך, אתה צריך להתעלות אליו ובכך להגיע אל שלמותך. זו אינה מחשבה נכונה. אם תעלה אל המדרגה של אותו אדם לא תהיה זו השלמות האמיתית שלך. המקום האמיתי שלך הוא בדיוק איפה שאתה נמצא, אבל בעולם שלמעלה ממך. לעומת זאת, אם תעלה רק מדרגה אחת תהיה זו עליה חלקית, באותו העולם בלבד. המצב הראשוני של כל דבר הוא הטבע שלו מבריאתו, והמקום האמיתי שלו הוא אותו הטבע בעולם גבוה יותר[י].

רעיון זה הוא תמצית ההסבר שנלמד מקטע זה, והוא הנקודה הפנימית ביותר בכל תורת הקבלה, שמי שלומד רק קבלה, ללא חסידות, עלול לא לשים אליה לב.

יא מדרגות של "ים"

לאחר שהשלמנו את סקירת יא המדרגות שאחר הצמצום נעבור לסקור את יא המדרגות שאחריו, אלו שבבחינת "ים", מלמעלה למטה.

המדרגה הכוללת הראשונה לפני הצמצום היא מדרגת 'יחיד', ובה שלש מדרגות פרטיות. שלש מדרגות אלו הינן השרש האמיתי והנעלם ביותר לשלשת הממדים – "עולמות, נשמות, אלהות" – אותם מזכיר הבעל שם טוב באגרתו המפורסמת[יא]. כיוון שעיקרון זה הוא שרש השרשים לכל תורת הבעל שם טוב, צריך לזהות אותו אפילו בהעלם העצמות, במדרגת 'יחיד', שלפני הצמצום הראשון.

נסביר בקצרה: באותה אגרת מורה הבעל שם טוב לגיסו כי עליו לכוון בכל אות ואות מדבורו – של תורה, של תפלה או כל דבור אחר – לשלשה ממדים אלו. אחר כך הוא מוסיף ואומר, כי שלשה ממדים אלו "עולים ומתקשרים ומתיחדים זה עם זה". כלומר, ממד ה"עולמות" עולה, ממד ה"נשמות" מתקשר וממד ה"אלהות" מתיחד.

העולם עצמו הוא אותיות עולים, שכן עיקר תקונו הוא עליה. עולם הוא גם לשון העלם, העלם והסתר אלקות, ועליתו היא היציאה מאותה העלמה לתודעה מוארת באור אלקי. העליה ממצב של העלם אלקות נעשית בעיקר על ידי יראה. יראה היא תנועת בטול, ככל שדבר חדור יותר בתודעת בטול הוא נעשה קל יותר, וכך הוא עולה יותר. פעולת עליה זו היא כהקרבת קרבן עולָה, העולֶה כליל לה'.

עיקר העבודה של הנשמות היא אהבה והתקשרות שביניהן. הנשמה מצד עצמה אינה צריכה תקון, היא טהורה, ולכן תקונה אינו בעליתה. היא ירדה ממרום שרשה על מנת להאיר את העולם, את הגוף והנפש הבהמית, והסכנה הטמונה לה בכך היא ניתוק ההתקשרות.

עיקר העבודה בממד האלוקות הוא יחוד. האלקות נמצאת תמיד, בכל מקום ובכל זמן, בהשוואה אחת. השואה זו מרחפת ונעלמת, בבחינת אור מקיף, ולכן עיקר תקונה הוא יחודה עם המציאות. כלומר, לגלות את האלקות בתוך המציאות ממש. בלשון החסידות: להמשיך את האור המקיף בפנימיות[יב].

כל שלש העבודות מסורות לנו. כלומר, ה' הפקיד בידינו את המשימה הזו – להעלות את העולמות, לקשר את הנשמות, לגלות ולהוריד את האלקות. עליה היא תנועה מלמטה למעלה, התקשרות נעשית בשווה, ואילו יחוד הוא תנועה מלמעלה למטה. עליה והתקשרות נעשים על ידי אהבה ויראה, ואילו יחוד נעשה על ידי רחמים – היהודי מרחם על ה' וה' מרחם עליו[יג].

מדרגת 'יחיד', המתארת את יחידותו המוחלטת של ה', את עצמותו יתברך, והיא מכונה בלשון החסידות "העלם עצמי של אור במאור". כאמור, מדרגה זו מתפרטת לשלש מדרגות, כאשר הדגש בראשונה מביניהן[יד] הוא על המלה מאור. המאור הוא מקור האור, אבל אינו בגדר אור כלל.

נרחיב את הסבר המושג 'מאור' בעזרת מושגים נוספים, בהם מרבה להשתמש ר' הלל במקומות נוספים: המאור, העצם כשהוא לעצמו[טו], הינו למעלה מגדרי אור וחושך. אור הוא תנועת התפשטות פנימית, בכח, של "אור המאיר לעצמו". כאשר האור רוצה להתגשם הוא פונה כבר אל הזולת – "אור המאיר לזולתו" – בתנועה של הטבה. זו כבר התפשטות בפועל, והיא מכונה זיו. כאשר זיו זה חודר את המסך המבדיל בין האדם לזולתו היא מצטמצם לכדי הארה כללית, וכאשר היא חודרת אליו לפרטים היא מכונה הארה דהארה.

בלשון הקבלה: בכל מדרגה ומדרגה, הכתר הוא ה'מאור' של אותו עולם. הספירות שמחכמה ועד יסוד נקראות 'אור', כאשר החכמה היא ראשיתו והברקתו, והוא נמשך עד ליסוד ומתלבש בו, בסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א". המלכות נקראת 'זיו', ובה מסתיים אותו עולם[טז]. בין אותו עולם לעולם שתחתיו מפריד מסך, המעלים על האור, ורק הארה כללית מצליחה לחדור בעדו אל העולם התחתון, והארה דהארה פרטית אל כל נברא ונברא באמצעות צירופי האותיות בהן הוא נברא[יז].

נעבור למדרגה הבאה – "העלם הפנימי והעצמי דאהבה והתקשרות אור אין סוף לנשמות ישראל שבגופים". זו המדרגה בה מזוהות נשמות ישראל בשרשן – בעצמות. על פי הפרוש הפשוט בשולחן ערוך, הכוונה בקריאת שמע במלים "הוי' אלהינו" הוא, שה' הוא הנמצא אצלנו ונותן לנו כח – "כוחנו וחיותנו"[יח], אבל הכוונה הפנימית הפוכה, והיא, שיש לנשמות ישראל מקום בעצמותו יתברך, ש"הוי'" הוא "אלהינו". הפירוש הפשוט הוא תוצאת של הפירוש הפנימי – כיוון ש"הוי'" הוא "אלהינו" בשרש הנעלם ביותר, גם בגלוי הוא אצלנו, מחיה ונותן בנו את כחו[יט].

כאמור, במונחי הבעל שם טוב, מדרגה זו היא שרש ממד ה"הנשמות" שבמדרגת 'יחיד'. למה אהבה זו שייכת דוקא ל'התלבשות' ול'נשמות'? כי ה' אוהב את הנשמה כפי שהיא מלובשת בתוך גוף. מדויק בחסידות, כי עיקר האהבה והבחירה של ה' בנו אינה מצד הנשמה, ואפילו לא מצד הגוף כפי שהוא, אלא לנשמות בגופים דוקא. ה' רוצה שהבן שלו יתגשם בכל המובנים – בשכל ובמדות. גם אהבת האב לבנו היא בראותו את בנו בתוך גוף, ולא לנשמה ערטילאית. דוגמה נוספת: כאשר אוהבים ומטפחים ילד מחונן, שנועד לגדולות ו"מקיטפיה ידיע", עיקר החנוך והצפיה הם ששכלו יכנס אל תוך מוחו, וזהו סוג של התלבשות נשמה בתוך גוף.

עד כאן המדרגה השניה[כ].

המדרגה הבאה היא "אורות דתהו", ובמונחי הבעל שם טוב היא שרש ממד ה"עולמות" בתוך עצם האלוה[כא]. לכאורה, עולמות הם מציאות נפרדת, וכיצד היא תתכן במדרגת 'יחיד'? בחסידות מוגדרת מדרגה זו "כל יכול"[כב], והיא יכולת ה' לשאת בפשיטות עצמותו את המציאות העתידה, יכולת שאינה גלוי של ספירה או מדרגה מסוימת של בריאת עולמות. אצל האדם זו התחושה שגלומה בו פוטנציה אין-סופית, וכי הוא מסוגל ליצור כל דבר. בחסידות החלוקה היא ל"יכולת, כח, פועל". כח הוא פוטנציה המוכנה לצאת לידי פועל, "העלם שישנו במציאות", אבל יכולת היא פוטנציה נעלמת של "העלם שאינו במציאות".

מה ההבדל בין מדרגה זו למדרגה הקודמת? ההתקשרות והאהבה העצמית הם תודעה של "חלק אלוה ממעל ממש". הם אינם בגדר יצירה, אלא הולדה – "ויולד האדם כדמותו". בתודעת האדם קיימת התקשרות עצמית אל בנו, עוד טרם נולד. הכח והפוטנציה להוליד הם משהו אינסטינקטיבי לגמרי. התקשרות זו אינה 'מתפוצצת', אלא מתנהלת בשקט, על מי מנוחות, "בחשאי וברעותא דלבא". למה? כי זו התקשרות בעצם, שאין בה שני דברים. אב ובן הם דבר אחד והמשך ישיר.

לעומת זאת, אורות דתהו הם יכולת העצמות לברוא. זהו שרש העולמות כפי שהן בעצמות. ידוע היום בפיזיקיה, שבכל חלק קטן של חומר יש אנרגיה רבה מאוד, ואם הופכים אותו לאנרגיה ניתן לייצר ממנו פצצה גרעינית. כך הוא בתוך הנפש: יש בה אנרגיה אין סופית של יצירה, שכאשר היא מתגלה ללא כלים מתאימים האדם 'מתפוצץ' מרוב כח יצירה. פתאום מתרחשת אצלו התגלות פנימית-עצמית כי הוא כל יכול. זו התפשטות ולחץ יותר מדי חזקים של "אורות מרובים בכלים מועטים" השוברים את הכלים. למעשה, אותו החלק שנשבר הוא חלק קטן מאוד, ושבירתו נגרמת מפזיזות ומחוסר סבלנות, בעוד עיקר האנרגיה לא יצאה מעולם. זהו תיאור נפשי של עולם התהו שאחר הצמצום.

כל זאת לאחר הצמצום[כג], אבל בשביל להגיע אל 'אנרגיה אטומית' של שלום מבלי להגיע לידי פיצוץ צריך להגיע אל מדרגת אורות דתהו, אלו השמורים וגנוזים בתוך העצמות. קיים בה החוש כיצד לשמור את אותה אנרגיה מבלי להתפוצץ.

נסכם את שלש המדרגות הראשונות: יכולת היצירה שבתוך העצם היא מדרגת אורות דתהו (מדרגה ג'). התקשרות פנימית של העצם אל הבן שהוא מוליד היא מדרגה ב'. הפנימיות והעצמיות היא מדרגת המאור (מדרגה א'). בגוף הפרק הסביר ר' הלל, כי אורות דתהו צריכים לעלות אל מדרגת האהבה העצמית כדי לעורר את התחדשותה, ואילו העצם צריך לרדת לתוכה ולהתגלות בה. במונחי הבעל שם טוב, זהו היחס בין עליה העולמות ליחוד האלקות – העולמות עולים, האלקות יורדת, ואילו הנשמות צריכות להתקשר.

נמשיך אל חמש המדרגות של מדרגת 'אחד' הכללית [המקבילות אל חמש המדרגות שיש בעולם האצילות אחר הצמצום]: המדרגה הראשונה היא 'רצון המוחלט ורצון הפשוט'. המהוות מעבר ממדרגת ההעלם העצמי של מדרגת 'יחיד' – "העלם עצמי של האור במאור" – אל שלב של גלוי האור לעצמו כ"אור המאיר לעצמו" במדרגת 'אחד'.

על מדרגת הרצון המוחלט והרצון הפשוט מביא תמיד ר' הלל את הפסוק "רוצה הוי' בעמו". אף על פי שרצון זה הינו למעלה מן השעשועים העצמיים שבגדר "אור המאיר לעצמו", בכל זאת ה' רוצה בו בעמו, בנשמות ישראל שבגופים. במדרגת האהבה העצמית היתה התקשרות אליהן, אבל כאן מתגלה ההתקשרות כרצון.

גלוי ה"אור המאיר לעצמו" הוא מדרגת השעשועים, אשר נחלק גם הוא לשתי מדרגות[כד]: מדרגה ראשונה היא המשכה של אור וענג, אבל שאינו מתגלה לגמרי, ומדרגה שניה של המשכה המתגלית כענג מורגש [שעשועים אלו מקבילים לחכמה ולבינה, פרצופי אבא ואמא, של עולם האצילות שאחר הצמצום].

המשכה ללא גלוי מורגש היא כמו הענג בהיותו נעלם בתוך החכמה, ואילו המשכה במורגש היא כהתגלות הענג בבינה, ככלל הגדול בספר הזהר, בקבלה ובחסידות – "התגלות עתיקא באמא". אמנם, גם בחכמה יש עונג רב, ואפילו יותר מאשר בבינה, אלא שתכונתה העצמית של החכמה היא בטול, ולכן גם הענג שבה הוא בבטול[כה].

כאמור, שעשועים הם התגלות של "אור המאיר לעצמו", שאין בהם עדיין שום התעוררות רצון לבריאה, ואילו "אור המאיר לזולתו" הוא כבר תנועה הפונה כלפי חוץ, אל הזולת. הגלוי הראשון מסוג זה הוא מדרגת הרצון להטיב, עליה נאמר הפסוק "כי חפץ חסד הוא". רצון זה הוא זיו שהיה כלול בהעלם בתוך אור השעשועים הפנימי, וכעת נחשף[כו]. בלשון ספר הזהר: "כד סליק ברעותיה למברי עלמא".

הבטוי המתאים לגלוי הרצון להטיב הוא 'התעוררות', כאדם שמלא שמחה כל כך גדולה בעצמו עד שפתאום מתעורר לשתף בה גם את זולתו. בתחילה היה מצוי בשלוה פנימית מושלמת, עד שלא היה זקוק לאף אחד, ובכל זאת התעורר מתוכו אור גדול של רצון לשתף את הזולת בחויה שלו.

לאחר גלוי הרצון להטיב מתעוררת מדרגה נוספת: מחשבת 'אנא אמלוך'. זוהי מחשבת הטבה 'מבוגרת' יותר, הבאה לאחר המסקנה כי חסד מחייב מלוכה. על כך נאמר הפסוק "מלכותך מלכות כל עולמים". "מלכותך" היא ה'אני' של ה', והיא סיבת ה'אני' בכל העולמות כולם[כז]. זו הפעם הראשונה שמופיע 'אני' אצל ה', והוא הנקרא בכל מקום 'מלכות דאין סוף'. לעומת זאת, אצלנו, כאשר מרגיש האדם את עצמו נפרד, זו הרגשה שלילית של פירוד מה'. אמירת "אנא אמלוך" של כל אחד ממלכי עולם התהו היתה סיבת מיתתם שגרמה לשבירתו.

שלשת השלבים הבאים הם שלש מדרגות פרטיות בתוך מדרגת 'קדמון' הכללית, והם השרש באור אין סוף שקודם הצמצום לשלשת העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה שאחריו. בכך מושלמת התמונה: מדרגת 'יחיד' על שלשת שלביה היא כנגד 'אדם קדמון' אחר הצמצום; מדרגת 'אחד' על חמשת שלביה היא כנגד עולם האצילות; מדרגת 'קדמון' על שלשת שלביה היא כנגד עולמות התחתונים בי"ע.

השלב הראשון נקרא בלשון הקבלה 'עולם המלבוש'. הוא מעין 'אריגה' ותכנית סמויה של המציאות העתידה, כפי שהיא קיימת  ב"מציאות בלתי נמצאת" עוד קודם הצמצום, בתוך אור אין סוף. צורתו, כביכול, צורת ריבוע, אשר חלקו העליון 'ארוג' משמות ע"ב וס"ג, ואילו חלקו התחתון משמות מ"ה וב"ן. על פי ההסבר העולה כאן, 'מלבוש' הוא כינוי להיות מדרגה זו הלבוש החיצוני בו מתלבשת מדרגת 'אחד' [כפי שכל שלשת העולמות התחתונים בי"ע נקראים לבוש ביחס לעולם האצילות, ה'אדם' המתלבש בתוך העולמות. כיוון שהפנימי מביניהם הוא לבוש המחשבה, הנקרא "לבוש המתאחד", נקרא כך גם העולם המקביל אליו קודם הצמצום].

התלבשות זו היא מעין צמצום של מדרגת 'אחד' – כך היא מכונה בלשונו של ר' ישראל סרוג – בדוגמת הצמצום שבין עולם האצילות ועולם הבריאה, צמצום המאפשר את התלבשותה של מדרגה עליונה בתוך מדרגה תחתונה. על כך נאמר הפסוק "עוטה אור כשלמה" – ה' עוטה את אור ההשערה כמו שמלה.

בשפת החסידות מתואר שלב זה "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", והיא מחשבת הבריאה. על שלב השערה בכח מסביר ר' הלל[כח] את הפסוק "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה... איש לא נעדר". כלומר, כל האישים וכל הפרטים נמצאים בו ב"מציאות בלתי נמצאת", בלשון הרבי הרש"ב. זהו סוד הבריאה כפי שהוא כלול בעצמותו יתברך.

בשלב הבא עובר 'עולם המלבוש' צמצום, בו 'מתקפל' המלבוש בחציו, וחלקו התחתון עולה כלפי מעלה – כלפי חלקו העליון. כעת נותר מקיפול זה חלל ריק, שצורתו צורת מלבן, והוא נקרא 'אויר קדמון'. אויר הוא אור י, אשר אותיות אור רומזות לרושם שנותר מאור אין סוף, ואילו האות י רומזת לרושם שנותר מעולם המלבוש. הפסוק המתאים למדרגת זו הוא "הנה מקום אתי", בו ממנו דרשו חז"ל כי "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו". 'אויר קדמון' הוא סוד המקום בעודו בתוך האין סוף.

השלב השלישי והאחרון קודם הצמצום נקרא 'אדם קדמאה סתימאה'. בתוך אויר קדמון נוצרים עשרה עיגולים נעלמים, הנצבים ומקיפים את המקום בו עתיד להתרחש הצמצום הראשון, המובא בספר עץ חיים [המכונה גם 'טהירו תתאה', ובו גם עשרה עיגולים, אבל אלו עיגולי 'אדם קדמון', לא 'אדם קדמאה סתימאה', ואחריהם כל עיגולי כל העולמות ויושרם].

הפסוק המתאים למדרגה זו הוא "ותשת עלי כפך"[כט], אותו אומר אדם הראשון, "יציר כפיו של הקב"ה". בהקשר זה, אדם הראשון דומה ל'אדם קדמון', ואילו כף ידו של ה' המונחת על גביו היא בדוגמת עיגולי 'אדם קדמאה סתימאה' שלמעלה מהחלל.

בתרגום לשפת הנפש: קיפול המלבוש הוא הרצון להפנים את חלקה התחתון של השערת האדם. משל, אדם רוצה להקים מוסד להפצת תורה וכל כוונתו לשם שמים. בכל זאת, מחיצוניות המוסד עלולה להסתעף תחושת והרגשת ישות. קיפול ההשערה הוא ההכרה באותה הסתעפות של 'יש', והנטיה לקפל ולהעלימה. בלשון הקבלה: ההעלמה היא כלפי כל מה שעתיד להיות ממנו 'יניקת החצונים'.

אכן, גם לאחר הקיפול וההעלאה כלפי מעלה עדיין נשארת במקום הריק הרגשת ישות, ואדרבה, היא גדולה יותר. בדחיית הישות ניתן מקום יותר גדול להתגשמות ולהגשמה. מה שנשאר בתוך אותו חלל הוא נקודת ראשית ההתגשמות בכח של תכנית עולם המלבוש. נקודה זו היא 'הרשימו של אויר קדמון'. עשרת העיגולים הפרטיים – עיגולי 'אדם קדמאה סתימאה' – הם התפרטותה של אותה נקודה.

כעת, לאחר סקירת יא מדרגות ה"ים" ו-יא מדרגות ה"יבשה", ניתן לסכם את כל כב המדרגות בתרשים הבא:

alt


 


"הפך ים ליבשה"

להשלמת התמונה במלואה עלינו להתבונן בהקבלה של בין יא מדרגות ה"יבשה" לבין יא מדרגות ה"ים". הקבלה זו היא בסוד הפסוק "הפך ים ליבשה" – ה' הופך את מדרגות ה"ים" הנעלמות למדרגות "יבשה" גלויות. התבוננות בהקבלה זו, מלמטה למעלה, היא בסוד הפסוק "מבשרי אחזה אלוה", כאשר "בשרי" אלו המדרגות שאחר הצמצום, ומהם ניתן לחזות ב"אלוה" – במדרגות שלפני הצמצום. כיוון שעלו לנו כב מדרגות, כנגד כב אותיות ה-אב, יוצרת ההקבלה את חילוף האותיות אלב"ם – מדרגה א' קשורה עם מדרגה ל', מדרגה ב' קשורה עם מדרגה מ', וכך הלאה[ל].

ההקבלה הראשונה היא בין מדרגות א' ו-ל', בין "פנימיות ועצמיות המאור" לבין כתר של אדם קדמון – "רצון הכללי לאבי"ע בהשוואה גמורה". השוואה היא בחינת השראה, ולכן הרצון הכללי לכל העולמות בהשוואה אחת הוא מקור השראת האלקות לאחר הצמצום[לא].

ההקבלה השניה היא בין מדרגות ב' ו-מ', בין "אהבה והתקשרות אור אין סוף לנשמות ישראל שבגופים" לבין "אבא ואמא עילאין דאדם קדמון". המכנה המשותף לשתיהן הוא שרש ממד ה"נשמות" – לפני הצמצום ואחריו. שרש הנשמה נקרא 'איתן שבנשמה', על שם הפסוק "משכיל לאיתן האזרחי"[לב]. אחר הצמצום, "משכיל" היינו חכמה של אדם קדמון, ממנה מאיר שם ע"ב, הנקראת בלשון ספר התניא "קדמות השכל"[לג], והיא באה לגלות את שרש הנשמה הנקרא "איתן האזרחי". שרש הנשמה קשור בעבר הרחוק ביותר ובעתיד המוחלט, ולכן 'אזרח' הוא הותיק והמבוסס בארץ, מי שתמיד היה בה בעבר, ומאידך הוא זה שעתיד לזרוח[לד]. כידוע[לה], שרש נשמת הבן הוא במח האב.

ההקבלה השלישית היא בין מדרגות ג' ו-נ', בין "אורות דתהו" שקודם הצמצום ובין אורות אדם קדמון, מהם התהווה עולם התהו אחר הצמצום. אורות אלו שייכים לשם ס"ג, אשר בתור ספירה נכללים בספירת הבינה של אדם קדמון. בכך השלמנו את הקבלת שלש מדרגות 'יחיד' קודם הצמצום למדרגות כתר-חכמה-בינה של אדם קדמון.

ההקבלה הבאה היא בין חמש המדרגות של מדרגת 'אחד' לפני הצמצום ובין חמשת פרצופי עולם האצילות. ובפרט: מדרגה ד' מקבילה למדרגה ס', הרצון המוחלט והרצון הפשוט לכתר של עולם האצילות; מדרגה ה' מקבילה למדרגה ע', השעשועים שאינם במורגש לחכמה דאצילות; מדרגה ו' למדרגה פ', השעשועים הבאים במורגש לבינה דאצילות; מדרגה ז' למדרגה צ', התעוררות הרצון הפשוט להטיב לפרצוף המדות דאצילות; מדרגה ח' מקבילה למדרגה ק', רצון ומחשבת 'אנא אמלוך' למלכות דאצילות.

ההקבלה האחרונה היא בין שלש מדרגות 'קדמון' שלפני הצמצום לבין שלשת העולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה. ובפרט: מדרגה ט' מקבילה למדרגה ר', השערת עולם המלבוש לעולם הבריאה. שלשת העולמות התחתונים הם כנגד שלשת לבושי הנפש – מחשבה דבור ומעשה – ולבוש המחשבה הינו הלבוש הפנימי ביניהם. פעולת ההשערה דומה לספירת הבינה, המשערת את הבריאה בחמישים שערי בינה, וכידוע "אמא עילאה (בינה) מקננא בכורסייא (בעולם הבריאה)". שתי המדרגות י' ו-כ' מקבילות למדרגות ש' ו-ת'. הרושם שנותר מהשערת העולמות מקביל לכלל המאפיין את עולם היצירה, ואילו התפרטות עיגולי 'אדם קדמאה סתימאה' מקבילה לפרטים המתגלים בעולם העשיה[לו].

למה חלוקת המדרגות מוכרחת להיות לקבוצות של שלש-חמש-שלש? נתבונן במדרגות ס' ו-ע' – פרצופי אריך אנפין ואבא ואמא עילאין של עולם האצילות. בערכי עולם האצילות הן משמשות כפרצופי הכתר והחכמה, אבל ביחס לשלש המדרגות של אדם קדמון (מדרגות ל' מ' נ') משמשות מדרגות אלו כפרצופי זעיר אנפין ונוקבא. כלומר, פרצוף אריך אנפין משמש את מקומו של פרצוף זעיר אנפין של אדם קדמון, ואילו פרצופי אבא ואמא עילאין משמשים את מקומו של פרצוף הנוקבא  של אדם קדמון.

באופן דומה נתבונן בשני הפרצופים התחתונים של עולם האצילות – זעיר אנפין ונוקביה (מדרגות צ' ו-ק'). כיוון שלשלשת העולמות התחתונים חסרים את מדרגות הכתר והחכמה, מהווים שני פרצופים אלו השלמה להם. לפיכך, עולמות בריאה, יצירה ועשיה הן כנגד פרצופי נוקבא, זעיר אנפין ואמא, ואילו כפרצופי אבא ואריך אנפין משמשים פרצופי זעיר אנפין ונוקבא של עולם האצילות. אכן, מבואר בחסידות כי זעיר אנפין הוא הכתר לגבי העולמות, ונקרא אור הסובב כל עלמין, ואילו פרצוף הנוקבא הוא החכמה בערכם, ונקרא אור הממלא כל עלמין.

לפי זה, מדרגות צ' ו-ק' מהוות אריך אנפין ואבא של שלשת העולמות התחתונים, ואילו מדרגות ס' ו-ע' מהוות זעיר אנפין ונוקבא של א"ק:

alt

בהתבוננות זו נשארת מדרגה אחת (מדרגה פ') מחוץ לתמונה.

כעת נתבונן באופן דומה במדרגות שלפני הצמצום:

alt

בהתבוננות זו נותרת מדרגת השעשועים הבאים במורגש (מדרגה ו') מחוץ לתמונה. זוג מדרגות זה ו-פ הוא הפאה, קרן הזוית[לז], המהוות את ציר ההתבוננות העומד בפני עצמו. פו עולה פאה [וכן אלהים], ומבואר בכתבי האריז"ל, כי פאה היא ציר.


צורות שונות של חן

עד כאן הוסברה החלוקה העיקרית של שני חלקי המפה, והיא לשלש קבוצות – 'יחיד, אחד, קדמון' קודם הצמצום, 'אדם קדמון, אצילות, בי"ע' אחר הצמצום. אבל קיימות עוד שתי אפשרויות חלוקה סימטרית: אפשרות אחת היא להחשיב את שלש המדרגות של 'יחיד' (מדרגות א', ב' ו-ג') כמדרגות נפרדות, כל אחת בפני עצמה, את חמש מדרגות 'אחד'' (מדרגות ד' עד ח') כמדרגה אחת, וגם את שלש מדרגות 'קדמון' (מדרגות ט', י' ו-כ') כמדרגה אחת. בסך הכל – חמש מדרגות קודם הצמצום. באותה סימטריה נחלק אחר הצמצום: שלש מדרגות 'אדם קדמון' (מדרגות ל', מ' ו-נ') כמדרגה אחת, חמשת פרצופי האצילות (מדרגות ס' עד ק') כמדרגה אחת נוספת, ושלשת העולמות התחתונים (מדרגות ר', ש' ו-ת') כל אחד לעצמו.

אפשרות שניה היא בדיוק הפוכה. ניתן להחשיב את שלש מדרגות 'יחיד' (מדרגות א' ב' ו-ג') כמדרגה אחת, את חמש מדרגות 'אחד' (מדרגות ד' עד ח') כמדרגה אחת נוספת, ואילו את שלש מדרגות 'קדמון' (מדרגות ט', י' ו-כ') כל אחת לעצמה. כל זאת קודם הצמצום, ובאותה סימטריה הפוכה גם אחריו: שלש מדרגות 'אדם קדמון' (מדרגות ל', מ' ו-נ') תהינה כל אחת לעצמה, חמשת פרצופי האצילות (מדרגות ס' עד ק') יחשבו למדרגה אחת, ושלשת העולמות התחתונים (מדרגות ר', ש' ו-ת') למדרגה אחת נוספת.

אלו שתי צורות סימטריות מתהפכות[לח], שעל פי קבלה[לט] מכוונת האפשרות הראשונה כנגד עשרת הדברות, ואילו השניה כנגד עשרה מאמרות, באופן הבא:

שתי הדברות הראשונות – "אנכי" ו"לא יהיה לך" – הן צמד, שכן "'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום". והן כנגד מדרגות המאור ואור האהבה הגנוז בו בהעלם עצמותו (מדרגות א' ו-ב'). הדברה השלישית – "לא תשא את הוי' אלהיך לשוא" – קשורה עם מדרגת "אורות דתהו" כפי שהם בבחינת 'יחיד' (מדרגה ג'). בעת שה' אמר אותה הזדעזע כל העולם כולו, והסיבה לכך היא ששם ה' הוא כח בריאה אין סופי, ואם אומרים אותו לשוא דומה הדבר למי שמשתמש בקבלה מעשית. בהזדעזעות העולם יש רמז לשבירת הכלים מכוחם של אורות דתהו. הדברה הרביעית – "זכור את יום השבת לקדשו" – היא כנגד מדרגת 'אחד' כולה (מדרגות ד' עד ח'). עליה נאמר "שמור וזכור בדבור אחד נאמרו". הדברה החמישית – "כבד את אביך ואת אמך" – מפנה את האדם לשרשו שלמעלה ממנו, ולכן הדברה הזו היא כנגד מדרגת 'קדמון' בכללותה (מדרגות ט', י, ו-כ'). הדברה הששית – "לא תרצח" – היא כנגד שלש המדרגות של 'אדם קדמון' (מדרגות ל', מ' ו-נ'), כמו שכתוב "שופך דם האדם באדם דמו ישפך". הדברה השביעית – "לא תנאף" – היא כנגד עולם האצילות כולו (מדרגות ס' עד ק'). מובא בספר דרך מצותיך של הצמח צדק, שכל איסורי הביאה שיש בתורה קיימים ביחודים של עולם האצילות. מה שהינו בגדר יחוד בעולם האצילות הופך לערוה וניאוף בעולמות התחתונים[מ]. הדברה השמינית – "לא תגנֹב" – היא כנגד עולם הבריאה (מדרגה ר'). הדברה התשיעית – "לא תענה ברעך עד שקר" – כנגד עולם היצירה (מדרגה ש'). הדברה העשירית – "לא תחמוד" – היא כנגד עולם העשיה (מדרגה ת').

בהקבלת עשרה מאמרות בהם נברא העולם הסדר הוא בדיוק הפוך, שכן אמירה היא סדר של התגלות[מא]. המאמר הראשון אינו מאמר גלוי – "'בראשית' נמי מאמר" – ולכן הוא כנגד מדרגת 'יחיד' כולה (מדרגות א', ב' ו-ג'). המאמר השני – "יהי אור" – הוא גלוי של אור אין סוף, ולכן הוא כנגד מדרגת 'אחד' כולה (מדרגות ד' עד ח'). על המאמר השלישי – "יהי רקיע" – כתוב בפרוש בכתבי האריז"ל שהוא כנגד המלבוש, ולכן הוא כנגד הראשונה מבין שלש מדרגות 'קדמון' (מדרגה ט). המאמר הרביעי – "יקוו המים אל מקום אחד" – הוא סוד הפנמת הרקיע, והוא כנגד מדרגת 'אויר קדמון' (מדרגה י')[מב]. המאמר החמישי – "תדשא הארץ דשא" – הוא כנגד 'אדם קדמאה סתימאה' (מדרגה כ'). המאמר הששי – "יהי מאֹרות" – היא כנגד כתר דאדם קדמון שאחר הצמצום (מדרגה ל'). המאמר השביעי – "ישרצו המים" – הוא כנגד פרצופי אבא ואמא עילאין דאדם קדמון (מדרגה מ'). המאמר השמיני – "תוצא הארץ" – כנגד פרצופי ישראל סבא ותבונה דאדם קדמון (מדרגה נ'). המאמר התשיעי – "נעשה אדם" – הוא כנגד כל פרצופי האצילות (מדרגות ס' עד ק'), שכן 'אדם' הוא כינוי לכללות האצילות. המאמר העשירי – "הנה נתתי לכם" – בו נותן ה' לאדם הראשון את כל המציאות כולה כרכושו הפרטי, הוא כנגד שלשת העולמות התחתונים בריאה, יצירה ועשיה (מדרגות ר', ש' ו-ת').

בכך השלמנו את פרישת מפת כב המדרגות, מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין, שהיא יסוד כל מאמר זה, ומהווה גם אבן יסוד למאמרים נוספים של ר' הלל מפאריטש.



[א] אות עו.

[ב] מקור דבריו הוא ספר עמק המלך, אותו כתב תלמידו של ר' ישראל סרוג.

[ג] במקום אחר למדנו על מערכת אחרת בעלת כב מדרגות, ג' ראשונות לפני הצמצום, ואחריהן עוד יט מדרגות אחר הצמצום. במערכת ההיא אכן מופיעים אותם המושגים.

[ד] במדרגות שאחר הצמצום, פרצוף עתיק יומין אינו מופיע בין פרצופי עולם האצילות, בעוד שבמדרגות שלפניו הוא מופיע [שתי המדרגות שכנגד הכתר של מדרגת 'אחד' – הרצון הפשוט והרצון המוחלט (מדרגה ד') –  הן כנגד פרצופי אריך אנפין ועתיק יומין שבו]. למה? כי בעלית העולמות אין עליה מאריך אנפין לעתיק יומין. ישנה רק עליה של כללות הכתר דאצילות (מדרגה ס') אל ישסו"ת דא"ק (מדרגה נ').

[ה] אגרת הקדש בספר התניא.

[ו] אמנם, סגנונו של הרב המגיד עצמו היה דומה לסגנונו של הבעל שם טוב, שאינה עושה שימוש כל כך בלשון הקבלה.

[ז] התבאר בהרחבה גם בחסדי דוד הנאמנים ח"ד עמ' 79 ואילך.

[ח] כדרשת חז"ל "'בראשית' – ברא שית".

[ט] בסוד ""אמא עילאה מקננא בכורסיא".

[י] בדרך ציורית: לכל אחד יש אבא וסבא, אבל ה'אלטער זיידע' של האדם הוא אותו האדם בעולם גבוה יותר. העליה לתודעת האב זו עליה אחת, העליה לתודעת הסב זו עליה שניה. לכן כתוב ש"רחמי האב על הבן עד שלש דורות". ברגע שאתה מגיע לאב-הסבא מגיע אל עצמך לגמרי.

זהו סודה של ארץ ישראל, אותו מרבה להסביר ר' אייזיק מהומיל בספריו. ארץ ישראל היא הטבע של עם ישראל, אלא שטבע זה הוא בעולם גבוה יותר. זהו תקון טבע היהודי.

[יא] כתר שם טוב אות א; התבארה בהרחבה בסוד ה' ליראיו שער 'עולמות, נשמות, אלהות'; ובשעורים שניתנו עליו. על הקשר ביניהם לשלשת המושגים 'השתלשלות, התלבשות, השראה' ראה שם פרק יא.

[יב] כך הוא במצות יחוד ה': כאשר אומרים את המלים "הוי' אחד" יש לכוון ליחד את ה' ב-ז' רקיעים וארץ וב-ד' רוחות העולם. זהו קיום כוונת ה', כפי שהפקיד אותה אצלנו.

[יג] מבין שש המצות התמידיות מכוונת מצות יחוד ה' כנגד מדת הרחמים.

[יד] גם במדרגה זו עצמה ניתן לחלק, כפי שנתבאר במקום אחר (ראה סוד ה' ליראיו שער א סימן כב ובשיעורים שניתנו עליו).

[טו] כאן מזוהה המאור עם העצמות. אכן, לעתים בחסידות ישנה הבחנה ביניהן לשתי מדרגות שונות (ראה סוד ה' ליראיו שער 'טעם הבריאה' פרק ה ובשיעורים שניתנו עליו).

[טז] על הצדיקים לעתיד לבוא בגן עדן נאמר כי הם "יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". החידוש בגן עדן לגבי העולמות הוא, שכל העולמות מקבלים רק מההארה הכללית של מלכות דאצילות המאירה דרך המסך לכתר של עולם הבריאה, אבל לצדיק שיושב בגן עדן המסך אינו מבדיל ויושביו מקבלים ישירות מן הזיו [שכינה היא המלכות, המכונה זיו – "זיו השכינה"].

[יז] שער היחוד והאמונה פ"א.

[יח] כמבואר בחסידות.

[יט] על פי זה, המשך הקריאה במלים "הוי' אחד" הוא המעבר ממדרגת 'יחיד' למדרגת 'אחד'.

[כ] האות השניה בלשון הקודש היא האות ב, משמעותה היא בְּ, בִּפְנִים, והיא מורה על שרש ההתלבשות. זו הסיבה שהתורה מתחילה באות ב, שכן עיקרה אהבת ישראל. האות העיקרית במלה אהבה היא האות ב, שכן היא העיצור היחיד במלה, בעוד שאר האותיות הן מאותיות א.ה.ו.י ההיוליות [כפי שבמלה יראה האות העיקרית היא האות ר. שתי האותיות בר הן שתי האותיות הראשונות בתורה].

[כא] תהו הוא מושג שקשור עם ממד העולמות – "והארץ היתה תהו" – כל עוד אין בהם התגלות של נשמות הבאות ליישבם. כל מה שקשור לממד של עולמות הוא בבחינת תהו, עד מעלה-מעלה, עד העצמות ועל היהודי ליישב אותו – "לא תהו בראה לשבת יצרה".

[כב] ראה שיעורים לספר סוד ה' ליראיו שער 'טעם הבריאה'; ניב הלקוח מהבטוי "הכל יכול וכוללם יחד", פיוט "וכל מאמינים" לימים נוראים.

[כג] במדרגה נ' [נ היא האות הנופלת].

[כד] חלוקה זו נרמזת בכפילות הפסוק "שעשועים יום-יום", ממנו דרשו חז"ל על "אלפים שנה שקדמה תורה לעולם", תורה שהיא בבחינת שעשועים. מהם אותם אלפים שנה? אלו "אאלפך חכמה אאלפך בינה". שעשועים של הקב"ה הם "אור המאיר לעצמו", ואילו בריאת העולם עצמה היא כבר "אור המאיר לזולתו".

[כה] כאמור, הרצון הפשוט והמוחלט של מדרגה ד' מגלה את ההתקשרות העצמית של מדרגה ב'. ובפרט: כאשר השעשועים עדיין במצב של העלם (מדרגה ה') יש בהם גלוי של ההתקשרות העצמית ממדרגה ב', אך כאשר השעשועים באים במורגש (מדרגה ו') עיקר הגלוי בהם הוא של היכולת הפשוטה – "כל יכול" – שבאורות דתהו (מדרגה ג'). הרמז לכך: ד הוא ב ברבוע, ו הוא ב פעמים ג.

[כו] בפרט: שעשועים הם כנגד חכמה ובינה, ואילו היציאה מתוכם כלפי חוץ הוא גלוי הדעת שבהם (ראה סוד ה' ליראיו פרק כב).

[כז] ראה סוד ה' ליראיו שער א סימן יט ובשיעורים שניתנו עליו.

[כח] ראה תחלת פלח הרמון לבראשית.

[כט] תהלים קלט; פסוק מובא במאמר אדם דאצילות [בספר ויקהל משה], ונדפס גם בשער הפונה קדים בספר לשם שבו ואחלמה, כהסבר לכל המדרגות שקדמו לצמצום הראשון.

[ל] על הפסוק "כלם בחכמה עשית" מפרש בעל מגלה עמוקות "כלם באלבם עשית", שכן חכמה עולה אלבם.

[לא] שרש ממד השראת האלקות לפני הצמצום הוא מדרגה א', ואילו אחר הצמצום הוא מדרגה ל'. צרופם יחד – הראשון בחלוף אלב"ם – הוא השם הקדוש אל.

[לב] תהלים פט, א; וכן על שם הפסוק "והאתנים מוסדי ארץ".

[לג] אגרת הקדש ה; ולהעיר שתניא אותיות איתן.

[לד] משמעות כפולה יש גם במלה "איתן". מחד משמעותה היא חוזק והשרשה הנשענת על העבר, ומאידך אותיות א.י.ת.ן הן האותיות ה"משמשות לעתיד לבוא".

[לה] תניא פרק ב.

[לו] ראה סוד ה' ליראיו שער 'ארבעה עולמות' סימן א ובשיעורים שניתנו עליו.

[לז] והן זוג האותיות היחיד הזהה בחלוף אלב"ם ובחלוף אתב"ש.

[לח] נסכם את צורות החלוקה: החלוקה הראשונית היא לשנים – לפני הצמצום ואחריו. בחלוקה הפנימית עלו לנו שש קבוצות כלליות – שלש לפני הצמצום ושלש אחריו. כאן הוספנו את חלוקת כב המדרגות ל-י ו-י (מובא בקבלה, שחלוקת המספר מב היא ל-כב, י ו-י). לפי זה, סך כל הפרטים בצורות החלוקה השונות עולה נ.

[לט] הרעיון הזה כמעט כתוב בספר שער הפונה קדים, אם כי לא בדיוק.

[מ] כמוסבר לעיל, מדרגות האצילות אחר הצמצום מקבילות למדרגות 'אחד' לפני הצמצום, ואם כן מצות השבת מקבילה לאיסור "לא תנאף", ואכן, שבת היא זמן הזווג.

[מא] בסוד אמראור, מים, רקיע.

[מב] "מקום אחד" הוא סוד הפסוק "הנה מקום אתי", כדלעיל.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com