חיפוש בתוכן האתר

סוד הצמצום בשלשה דילוגים הדפסה דוא
אינדקס המאמר
סוד הצמצום בשלשה דילוגים
הדלוג השני - מבלי גבול לגבול
הדלוג השלישי - מאחדות לריבוי
כל הדפים

 

ארכיון שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

סוד הצמצום בשלשה דילוגים

חשון-טבת תש"ן (קבר יוסף הצדיק - שכם)

 

Normal 0 false false false MicrosoftInternetExplorer4

 

 

הקדמה 

המטרה של השיעור היום זה ללמוד משהו שקשור בהבנת כל סדר ההשתלשלות, בהתבוננות במעברים שבין העולמות, באין שבין יש ליש, שם מורגש עיקר הכח האלקי.

בתניא כתוב שהאותיות שייכות לסוד הכלים ביחס לאור. אות הוא מלשון אתא, שכח האותיות הוא כח הגילוי שמדלג מן ההעלם. בפרטיות, ישנן ג מיני אותיות: זעירות, בינוניות, וגדולות. שלושת מיני הדילוג מתבארות אצל ר' הלל מפאריטש בסדר ההשתלשלות כך: מהעלם לגילוי – מעצמות לאור אין סוף, מאחדות לריבוי – מאור אין סוף לאור הקו, מכלל לפרט – מאור הקו לעולמות א"ק אבי"ע (או, בדרך אחרת, מאצילות לבי"ע). כל ג המעברים הללו הם כמו קרן זוית, כניסה לממד חדש, שלא יכולת להבחין בה בעודך מהלך בממד הקודם, לכן כל דילוג הוא חידוש גמור ביחס לקודמיו.  

האדמו"ר האמצעי כותב שכל התבוננות חייבת להתחיל בסקירה של כל סדר ההשתלשלות. צריך להתעדכן. הרבה מתחילים שואלים למה צריך את כל הסיבוך הזה? עיקר החידוש בקבלה הוא עולם האצילות – עולם שהוא אלוקות מחד ועדיין עולם מאידך. אצל הרמב"ם אין את זה. מה הרווחנו בזה? שיש יכולת להרגיש את קרבת ה'. החסידות מרחיבה את היריעה, ומה שבקבלה עולם האצילות בחסידות זה המעברים שבין עולם לעולם. האין שבין יש ליש הוא מכח העצמות ממש, והתבוננות בזה מדביקה אותי בה' – "ואתם הדבקים בה' אלקיכם". הגישה היחידה והבלעדית להמחיש את "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" זה רק ע"י התמקדות באין שבין יש ליש. במדע החדש זה מה שבין אטום לאטום. זה החידוש של כל תורת הקוואנטים. את האנרגיה עצמה לא רואים, רק את המצב לפני הקפיצה ואת הרגע שאחריו, אבל כח המדלג שווה שבכל המקום. מי שמדלג את ה' עצמו מעולם לעולם אלו ישראל – יש ששים ריבוא אותיות לתורה.

 

המושג של דילוגים קשור מאוד עם המושג לך לך. היחס בין ג הדילוגים הללו הוא של חש מל מל, "הכנעה, הבדלה, המתקה". דוגמא טובה לשלישיה החשובה הזו הוא היחס לדאגה. כתוב במשלי "דאגה בלב איש ישחנה", ופשוטו הוא שאם יש לאיש דאגה עליו להשפיל את עצמו. כך יפתור את בעיותיו. אך בחז"ל יש עוד שני פירושים: או יסיחנה מדעתו או ישיחנה לאחרים. להשפיל את עצמו זו הכנעה. אחר כך צריך להיבדל מן הבעיה ע"י הסחת הדעת, בתורה ובמצות. רק בסוף באה ההמתקה ע"י השיחה עם ידיד ויועץ טוב.

עיקר היסוד של הבעש"ט בזה נמצא בפרש שלנו, פרשת לך לך, על הפסוק הראשון שנאמר לאברהם אבינו: "לך לך מארצך – הכנעה (תקון פרצוף הנה"י), ממולדתך – הבדלה (תקון פרצוף החג"ת), ומבית אביך – המתקה (תקון פרצוף החב"ד)" [התבאר באריכות במאמר שהוצאנו לאור, 'הרכבת אנוש לראשנו'].

נסביר את העיקרון של תיקון שלושת הפרצופים על פי מה שלמדנו בחנה אריאל, בענין תיקון הטבע היהודי, פרצוף רחל, עם הכניסה לארץ ישראל. להיכנס לארץ זה שיהודי מרגיש שמה שטוב באמת זה רק מצוות. זה בא לו בטבע, ללא מודעות אלקות. פרצוף נה"י טבעי היא ההנחה יסודית שליהודי לא מתאים שלא להניח תפילין בבוקר, אחרת הוא גוי, בהמה. זה פשוט מחויב המציאות. זו הנורמה שלו [לעומת זה, הפסיכולוגיה היום הגיע עד לשפל הכי נמוך, שהכל היא מסבירה באופן של נורמות, של התנהגות והרגלים ותו לא]. זה לתקן את פרצוף העיבור, שאתה קבור באדמה ("מארצך") וצריך לצאת ממנה. בפרצוף החג"ת הביטוי לטבע היהודי הוא החביבות הטבעית למצוות ומיאוס טבעי בדבר טרף. אוהב אתרוג אז מנשק אותו. זה לתקן את פרצוף היניקה, לצאת מחיק המשפחה ("ממולדתך"), מכל ה"כיף" שבקליפה ל"כיף" שבקדושה. הכי מענין זה פרצוף החב"ד. זה השידור על הגל של התורה שבעל פה. אחד שנכנס לבית מדרש, ושוחה בים התלמוד, עם רש"י ותוספות, ומרגיש כמו שפרופסור מלומד מרגיש עם חכמה חיצונית. השכל של תורה הוא בהחלט לא שכל אנושי, ואף על פי כן הוא מרגיש שם בבית. למרות שרק לומד פשט נגלה לא מתבלבל לרגע שיש פה חכמה אנושית. זה לתקן את פרצוף המוחין, לצאת מן השכל של האוניברסיטה לשכל של הגמרא ("מבית אביך"). מעל לכולם עומד הכתר של רחל – עצם הדבקות, "ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם חיים כולכם היום". להיכנס לארץ זה לתקן את כל הפרצופים הללו שנפלו בעת הגלות.

ביחס לפסוק "לך לך" יש פירושים בקבלה: בזהר מפרש מלמעלה למטה, מן השורש שלך עד למטה. באריז"ל זה הפוך, מן הארץ התחתונה אל השורש שלך למעלה.

בתניא מדבר על עבודת הבינונים, לכן מדבר בעיקר על כפיה. אבל פה, בארץ הקדש מדברים על עבודה בדילוג, יחסית עבודת הצדיקים.

עד כאן הקדמה כללית לעניין הדילוגים.

 

 

צמצום, דלוג, קפיצה 

צמצום, דילוג, קפיצה. לכאורה מילים נרדפות. בדרך כלל תופסים צמצום כסילוק אור. יש גם בחז"ל במשמעות של דיוק, "אפשר לצמצם". בר' חיים ויטאל מובא לפעמים שהצמצום הוא סילוק אור, ולפעמים במשמעות של ריכוז כלפי חוץ היוצר ממילא סילוק אור. כל הפירושים הללו הם מובנים של מידת הדין. בהסבר החסידות המשמעות היא דריכה לצורך קפיצה ודילוג. כמו עשיית שריר. הלשון היא ש"המאור נכנס במקום האור". מצד המאור הריכוז הוא כלפי פנים ומצד האור הריכוז הוא כלפי חוץ. המשל העיקרי בחסידות הרב המגיד לצמצום הוא הסבר שכל של רב לתלמיד, שצריך לצמצם את שכלו לנקודה אחת כדי להמציא שכל שיובן בכלי התלמיד. צמצום הוא מושג שכלי בעצם, דיוק ושיעור – "נודע בשערים בעלה". דילוג הוא מושג של חג"ת, רגשי. קפיצה היא בעולה טבעית, נה"י.

בסוד ה', עמוד עב הערה כא, יש קטע חשוב בעניין פעולת הצמצום. אחרי שחשים (משיח) בן דן חתך את ראשו של עשו הוא התגלגל ונח בחיקו של יצחק. הפרשנים מסבירים שפירוש המילה חיק היא הנקודה האמצעית. הצמצום נפער בחיק הבורא, בנקודה האמצעית [לשיטת הרמב"ם "יש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא". כל הסוד של הצמצום זה ליצור מצב בו שולט ההיגיון. שורש שיטתו בקדושה הוא כאן, לאחר הצמצום. הרשב"א, שחלק עליו, סובר בשורש שהמצב הזה של נשיאת ההפכים שלפני הצמצום נמצא גם פה. הצמצום לא כפשוטו]. עשו היה ראש כל המדענים, איש ציד, והראש הזה, השכל האנושי, חכמת אדום – מקומו בחיקו של יצחק.

[אברהם העברי נקרא על שם היכולת לעבור ולדלג אל מעל לצמצום, מעבר לנהר. הרבי כותב בשיחה שביום כיפור יש חמש תפילות שבכל אחת צריך להתוודות, החטא עוד תופס שם מקום. ואילו עיצומו של יום המכפר זה לתפוס את המקום בו אין מקום לחטאים. מעבר לנהר, לצמצום. שיהודי מעולם לא חטא. זה ההבדל בין יהודי לגוי, כמבואר בשיטת איז'ביצא]

בלי צמצום אתה לא יכול ללמוד הלכה. אין לך את היכולת להחליט ולהכריע שהרי אתה נושא הפכים. הן ולאו שווים אצלך (כך כתב לי פעם הרבי...). הרמב"ם, גדול הפוסקים, ניכר בכח הצמצום שבו, עד כדי שהצמצום נתפס כפשוטו. עיקר הקונץ הוא להשתמש בכח הצמצום, אך לא להשאירו במובנו הפשוט, חלילה.

נחזור לסוד ה', יש כאן ארבע מדרגות של צמצום: הראשון: שהמאור נכנס במקום האור, השני: היפוך היוצרות בין כח הגבול וכח הבלי גבול. כמו להפוך שרוול. מה שהיה בגילוי הופך לנעלם ומה שהיה בהעלם מתגלה (יחיד). השלישי: רשימו הנשאר מאור אין סוף שלפני הצמצום (אחד). רביעי: רשימו הנשאר מן ההשערה שבכח מלפני הצמצום (קדמון). שני הראשונים נעלמים. הם התיאור מה קרה מצידו של ה' יתברך, כאשר הראשון הוא עליו ממש והשני הוא כוחו. שני האחרונים נגלים. רואים מהם מזכרת, זה מזכיר לי היהודי אור שכבר היה או תכנון שכבר היה. המדרגה הכי גבוהה, כניסת המאור במקום האור, היא זו שפועלת את הדילוגים.

עד כאן על הצמצום בפני עצמו. אמרנו שהיחס בין צמצום-דילוג-קפיצה הוא יחס של חב"ד חג"ת נה"י. "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". בחז"ל: הרים אלו האבות, גבעות אלו האמהות. ועוד בחז"ל: דילוג – ברגל אחת, קפיצה – בשתי רגלים. ביחד: הדילוג הוא על ועל ידי שלושת האבות – החג"ת בנפש ואילו הקפיצה היא בזכות ארבעת האמהות – הנהי"מ בנפש (לפי העיקרון של שיר פשוט-כפוט-משולש-מרובע בכתר-במוחין-בחג"ת-ובנהי"מ. וכן בשיר 'אחד מי יודע'). בפרט, שרה היא הנצח, רבקה היא ההוד, לאה ביסוד (ו פעמים ו, אם דינה שהוחלפה ביוסף) ורחל במלכות. לפי זה משה ואהרן הם כנגד חכמה ובינה.

צמצום היא פעולה שאתן בתוך השכל שלי מקום לשכל של הזולת. דילוג היא נתינת מקום ברגש שלי לזולת. כמו צדיק בחסידות פולין, שרוצה לדבק את החסידים, להדליק להם את הניצוץ, וצריך לותר על התפעלות עצומה לצורך זה. לפעמים נראה למראית עין שהמושפעים מעצבים אותו, אבל בפנימיות מה שקורה זה פעולת צמצום, לצורך יצירת תקשורת ושפה משותפת. קפיצה היא צמצום ההתנהגות לצורך בניית הזולת. האדמו"ר הזקן אמר שויתר על הרבה ממנהגי האריז"ל כדי להתאים את ההנהגה לנשמות של בינונים, כמו י"ב חלות בשבת והרחת בשמים. לפעמים היית רגיל לדבר בקול שקט ועכשיו אתה צריך לדבר בקול, גס מן הטבע הראשוני שלו. כך אצל יעקב, שמטבעו יושב אהלים (רש"י: שאינו יודע לרמות), ואצל לבן צריך ללמוד את מקצוע הרמאות. להיות אחיו ברמאות.

הרמז פה הוא: צמצום דילוג קפיצה ר"ת צדק. "צדק צדק תרדוף". המלכות נקראת בזהר צדק. בשביל להוות מלכות צריך לצמצם. יהודי הוא בעצם טוב, ובשביל ללבוש את לבוש הצדק זהו צמצום גדול. בשביל לעשות צדק – תיקון המלכות – אתה צריך לצמצם את עצמך לגמרי .

הקפיצה בנה"י היא צמצום המנהגים הטובים. "אל תטוש תורת אמך", ו"מנהג עוקר הלכה". הדילוג החג"ת הוא הצמצום החויה, ברגש. על הבעש"ט מסופר שהיה רועד מרוב דבקות בעת התפילה עד כדי שהמים שבקצה החדר השני היו רועדים גם. פעם ניגש הרב המגיד כדי לסדר לו משהו בבגד ונדבק ברעד, עד שהבעש"ט היה צריך להפסיק את התפילה בשבילו. זו דוגמה לצמצום הרגש. רגש לא מצומצם זה כמו במתן תורה, ש"כפה עליהם הר (בחינת אהבה) כגיגית".

הדילוג הוא מחושב, יש חוט חורז בין שני המקומות. יש לך עוד רגש כלפי המקום ממנו דילגת. בקפיצה יש היסח הדעת גמור ממה שהיה. המעשה (נה"י) מנותק ממך, קיים בפני עצמו. רק שם אתה יוצא מעצמך לגמרי.

יש שני סוגי קפיצה: קפיצת הדרך וקפיצת הארץ. שניהם בנה"י – הראשון ביסוד השני במלכות. כתוב באריז"ל שבמצב של עיבור הנצח וההוד מקופלים יחד, כמו תאומי סיאם, דו-פרצופין. מצד החיצוניות רגליהם רגל אחת, ושם מאיר בהם שם צבאות. מצד הפנימיות הם נפרדים ואז הופכים להוי' צבאות ואלקים צבאות.

קודם אמרנו שהיחס בין הדילוגים הוא יחס של חש מל מל, כעת נוסיף שבכל דילוג בעצמו יש יחס דומה. בשלב ראשון יש "הנחת עצמותו" – הכנעה, אחר כך כריתת המונע – הבדלה, ואז התנועה קדימה להתגלות – המתקה. עבודת ה' זה כל הזמן לדלג. לחדש כל הזמן את פני האדמה, את הדמיון. כמו בקידוש לבנה, שקופצים ג פעמים, וצריך לקפוץ במקום. לדלג קדימה – כפי שנראה בטעות שהיה צריך – זה דילוג של המידות, עם הרבה "התפעלות", אבל העיקר זה במוחין. כתוב בצואת הריב"ש (לא כל החסידים נהגו כך) שכל התפילה צריכה להיות בצעקה חרישית, כמו בשמונה עשרה. לגבי נענועים "מתירים" בחב"ד, ("התנועות מזינות את המלאכים") אבל ביחס לקול תופסים כפרוש "בכל כוחו – בכל כח כוונתו".

 

נחזור לדף (שבעמוד הראשון). כל צמצום הוא באמצעות התפרטות. נעשה זאת ביחס לאות א, שיש בה שלוש בחינות: א. האות א עצמה. ב. המילוי שלה – אלף. ג. מילוי דמילוי שלה – אלף למד פא. כל מילוי הוא בחינת ביאור וצמצום. א לבדה אינה אות נשמעת, רק כאשר ממלאים אותה. באריז"ל כתוב שהיחס בין ג הבחינות הללו הוא כנגד כח"ב. האות עצמה היא הכתר, ולכן לא נשמעת. המילוי הראשון זה להוריד לחכמה. בחכמה יש "אותיות קצרות". יש בה משהו שתופס את ההברקה. היא נקודה מצוירת – דבר והיפוכו. מצד אחד נקודה חסרת ממדים ומצד שני מצוירת. כמו האות י, שהיא כנקודה אבל מזהים בה קוצא-גזעא-שבילא. המילוי השני הוא כנגד הבינה המפרטת.

נסביר ע"י הקבלת השלישיה הזו ל"הכנעה, הבדלה, המתקה". הכתר, המכתר את החכמה מבחוץ, הוא בבחינת "סיג לחכמה שתיקה", חש. על ההבדלה שיש בחכמה נאמר בזהר "כולם בחכמה איתבררו". זהו הבירור הראשון ותפקידו הוא שהגברא יברר את עצמו, ללא עזרה מבחוץ. כמו בראיה ראשונית. "בימי משה חכמים אשתכחו, נבונים לא אשתכחו". בסוף יש בירור שני, של הבינה, והיא נקראת הבחנה, כלשון הפסוק "אוזן מלים תבחן". על יוסף הצדיק – בחינת המלך השביעי (יסוד) של מלכי התהו, שאול מרחובות הנהר, בינה – נאמר "אין נבון... כמוך". הבירור הזה נעשה ע"י הצדיק. "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". זוהי כבר המתקה של הדינים בשרשם. מן הבינה יוצאים הדינים – "מינה דינין מתערין" – ולכן זהו מקום המתקתם. עיקר הנחת-רוח שיש להורים מן הילדים זה שיש ביניהם אחוה. זה מצד אמא, אבל מצד אבא עיקר הנחת רוח זה מן הבטול שיש בהם. שמקיימים את ההוראות. בנוכחותו אין הרגשת אחוה, אלא הבטול מאיר. אבא ואמא הם שורש ומקור. איזו עבודת ה' יוצאת מן האחוה הזו? בבין אדם לחברו עיקר העבודה זה זיכוך, תקון הכלים שמצד אמא, בעוד שבבין אדם למקום הדגש הוא על הארת אור הבטול שמצד אבא. "כל שרוח בריות נוחה ממנו (ולאו דוקא מתוכחת מגולה) – רוח המקום נוחה הימנו". בלשון הקבלה נקראות שלושת הבחינות הללו: פנים, פנים מאירות, פנים מסבירות.

הרמז: א, אלף, אלף למד פא עולה חשמל, כאשר בפרט אלף עולה מסוה (מסוף העולם [הא"ס] ועד סופו [של העולם שלנו]) המונח על הפנים, ואלף למד פא עולה צמצום גמור. 

כל הענין של הדילוגים, ושל כל מעשה בראשית, קשור עם סוד החשמל – מהעלם לגילוי. בראשית מלשון לגלות החוצה (כמו בהלכות טרפות). כלל נוסף: השתיקה (חש) הקודמת לדיבור היא עבודה. זה לא רק מצב. בסיפורי מעשיות של ר' נחמן מובא שאחד הדוגמאות של 'מעט המחזיק את המרובה' זה אחד שיודע לשתוק וזו התשובה הטובה ביותר. כך גם במקור העבודה הזו, אצל הבעש"ט, שעיקר מעלת הרב האמיתי שיודע לשתוק לפני שמדבר.

יש בחינות שונות בשתיקה: בכתר – השתאות ("והאיש משתאה לה מחריש..."), בחכמה – התבודדות, בבינה – חשיבה המכינה את הדיבור. גם על ה' יתברך כתוב שחוזר ד פעמים לפני שמדבר ("הכינה...חקרה" וכו').

 

שאלה: האם היחס בין חש ל-מל הוא יחס של זכר ונקבה?

תשובה: אפשר לומר, אבל יותר מדויק זה לומר שהמל הראשון, הברית-היסוד, זה הזכר והמל השני – הדיבור, המלכות – זו הנוקבא. החש, השתיקה, היא החופה הכוללת את שניהם. מהדברים הבסיסיים בסוד ה' ליראיו הוא הפרק העוסק בהוראת המספרים [כל כך בסיסי, שרוב מחשבות האדם עוסקות במספרים, ומכאן החשיבות הרבה שנותנים לשיר 'אחד מי יודע'. זה מיסודי החינוך, לבנות בנפש את ההקשרים באופן מתוקן. החשיבה נקראת על שם החשבון. במקום אחר מתבאר שיש פרצוף שלם מן המילים הללו:

 

כתר

סך (סכום)

 

חכמה                          בינה

מספר                     חשבון

 

מידות

מנין

 

מלכות

גימטריא

 

זה בשביל להסביר את הקשר בין חשבון לבינה], שם נתנו שמות מופשטים לתוכן של המספרים. למספר שנים – זיווג ושלום, ולמספר שלוש – תקון וקיום. כשהראתי את הספר, לפני הדפסה, לאנשים 'מומחים' בחסידות היתה לכמה מהם הערה על מה שכתבתי שלום, ולא מחלוקת, כפשוטו. שנים הוא ביטוי לתהו, בעוד ששלוש הוא ההתכללות של עולם התקון [הרבי תמיד מסביר ש"האשה נקנית ב-ג דרכים" זה התיקון, ו"קונה את עצמה ב-ב דרכים" זה התהו], ואם כך איזה שלום יש בעולם התהו? ההערה היא מחוסר הבנה, שהרי אין מושג שלילי באופן מוחלט (להבדיל מכל מיני שיטות פסולות, הוברי שמים למיניהם, שיש מספרים טובים ויש שאינם). לא מדובר פה על שלום השורה בין השנים, שאם כך זה כבר לא שלושה שוים אלא שנים שוים ואחד המאחדם, אלא על הגדרת השנים עצמם. מה אני צריך לחשוב כאשר אני רואה שנים. אם רוצים את המושג במקומו הראוי לו אז זה המספר חמש, המבטא התחלקות (לצורך) והבעה.

 

הדלוג הראשון: מהעלם לגלוי

נחזור לנושא. כל הדילוג הראשון, שיש בו חש מל מל, הוא כולו חש בכללות תהליך בריאת העולמות, וזה הכל עוד לפני הצמצום הראשון. אפילו לפני ההשערה ב"גליפו". הכל גילוי פנימי, לעצמו. הדילוג השני – המשכת הבלי-גבול לגבול – הוא המל הראשון, ההבדלה. הדילוג השלישי – מאחדות לריבוי – זו ההמתקה, הדיבור אל הנוכח עצמו. להאיר לזולת אור הגורם לו בטול, לצורך עשית דירה לו יתברך בתחתונים. כמו מעבר ממצב של צדיק אחד למצב העתידי של "ועמך כולם (בגילוי) צדיקים". מל הוא מלשון מלכות, ואי-אפשר למלוך רק על אחד. צדיק הוא בבחינת "שלוחו של אדם כמותו", מקסימום סרסור של ישראל, אבל בשום אופן לא אחד מהם.

יש מאמר חשוב מאוד של ר' הלל, בפלח הרימון שמות, שמבאר בה את תהליך העברת שכל עמוק מרב לתלמיד, שמוכרחת בה שבירה. זה קורה לאחר שהרב כבר המציא שכל חדש, והוא עומד מוכן "על קצה הלשון" אצלו, ובכל זאת מה שיוצא זה גמגום לפני תחילת אמירת השכל החדש. זו שבירת של הנקודה שבה הצטמצם השכל. כל המעברים הם עם עוצמה אבל לא היו עם שבירה, אבל כאן בדילוג האחרון יש עוצמה יתרה ולכן יש גם שבירה.

Normal 0 false false false MicrosoftInternetExplorer4

  * * * 

 

נמשיך עוד קצת בנושא שלשת הדלוגים. יש כאן שלושה דילוגים כאשר בכל אחד מהם יש שלושה דילוגים, לפי הסדר של חש מל מל. הדילוג הראשון בכללות הוא מהעלם לגילוי, הרגשת כח הגילוי. מה שהעצמות, שכולה העלם, תרגיש שיש פה כח גילוי. עצמות מלשון עצימת עיניים, טרום הגילוי. בנפש, היא הרגשת היכולת שיש לי.

בפרטות, חש הוא גם מלשון תחושה. אצל ה' יתברך הוא היותו כל יכול. לאחר מכן יש גילוי לעצמו, שעשועים עצמיים – מל הראשון, ולאחריו בא הגילוי לעצמו כהכנה לגילוי אל זולתו – מל השני. כל שלושת הדילוגים הללו שייכים לפני הצמצום, על כן כולם בבחינת חש הכללי. עולה כי יש לנו ארבעה מצבים: עצמות ממש – העלם עצמי של אור במאור (יחיד), תחושת כח הגילוי – אחד האמת – שרש נשמות ישראל בתוך היחיד, גילוי ראשוני לעצמו – אור מופנם (אחד), גילוי לעצמו לצורך זולתו (קדמון). ביניהם יש שלושה דילוגים.

הרמז: "יעקב איש תם יושב אהלים" – אהלי שם ועבר. אהל שם הוא אור המאיר לעצמו, ואהל עבר הוא אור המאיר לזולתו (על כן נטמן דווקא אצלו יעקב לפני המעבר לחרן).

 

נסביר: אחד האמת הוא הכל להביא את היחיד לגילוי באחד, שורש נשמות ישראל שביחיד. בלשון חז"ל: "במי נמלך? בנשמותן של צדיקים". הם אלו שנותנים את העצה לדלג [על דרך "קודשא בריך הוא (יחיד), אורייתא (העלם העצמי) וישראל (אחד האמת)" שבמדרגה זו].

מן החש מדלגים לגילוי אור. עדיין לא מדובר על אור גלוי, אלא על עצם האור. אור בכח. בו אנו מזהים ב סוגי רצון: רצון המוחלט ורצון הפשוט. רצון המוחלט היא ההחלטה לקבל ולפעול לפי העצה של אחד האמת, והיא ראשית כל התחושות בנפש. היו הרבה רצונות בתעלומות הנפש, אבל זו הראשונה שבאה בגילוי. אחר כך בא הרצון הפשוט (ע"ד אריך) הוא רצון להגשים, גם אם לאו דווקא מיד.

 

* * *



 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com