חיפוש בתוכן האתר

שמחת פורים הדפסה דוא

מיהו יהודי – שמחת פורים

 

 

שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש

 

יהודי – מאז ימי מרדכי ואסתר נקראים בני ישראל בשם "יהודים" – "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי". במחשבה ראשונה, כפי שרואים בגמרא, אפשר היה לחשוב שיהודי הוא בן שבט יהודה, כמו שימיני הוא בן שבט בנימין – אבל מלשון הפסוק ברור שלא כך הוא, ו"יהודי" כאן הוא שמו של כלל העם ולא רק שמו של שבט יהודה. ומאז ועד ימינו, יהודי – "הוא שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש" – כך נקראים בני ישראל בפי כל, למרות שאין לשם זה מקור ברור בתורה ובדברי הנביאים.

 

מיהו יהודי – כל כך לא ברור מקור השם "יהודי" עד שיכולים חז"ל לשאול בתמיהה "מיהו יהודי"? – מיהו זה המזדהה בשם יהודי? אנו ננסה כאן לעמוד על משמעות השם "יהודי" – תוך שאנו מתבוננים במצוות חג הפורים החל בחודש אדר החותם את השנה כולה.

 

שם מילתא הוא – שם הוא דבר גדול. שם הוא הגילוי החיצוני של המהות הכי פנימית של הדבר, ואם נקראים אנו "יהודים" – הרי צריך שם זה לגלות את פנימיות המהות של עם ישראל.


מצוות הוי'

אנו לומדים כאן מתוך ספר "סוד הוי' ליראיו" את השער האחרון הנקרא – שמחת פורים. בשעור זה נלמד רק פרק א' העוסק בענין מיהו יהודי – מתוך י"א פרקי השער. ספר זה מסביר איך שהמכנה המשותף לכל התורה כולה ולכל המציאות כולה הוא שם הוי'. הדבר הראשון המקביל לשם הוי' הן עשר הספירות – וכך גם כל אחת ואחת ממצוות התורה, שנקראו "מצוות הוי'", משקפת את שם הוי'. ומכאן, שבעת קיום כל מצוה ומצוה עלינו להתבונן ולחפש ולמצוא – מהו "סוד הוי'" במצוה זו, כיצד משתקף שם הוי' בכל פרטיה ודקדוקיה של מצוה זו.

 

יסוד היסודות ועמוד החכמות – ר"ת  י־ה־ו־ה.

כך פותח הרמב"ם את ספר ההלכה שלו "היד החזקה" אשר בו הוא מפרט את כל מצוות התורה. פתיחה זו מרמזת לנו שכל התורה ומצוותיה וכל המציאות, גם בכלל וגם בפרט – הכל הוא סוד שם הוי'.

וכך ננסה גם אנו להראות כאן כיצד מלבישים את הכלל הגדול של "שם הוי'" על מצוה פרטית אחת – היא מצות הפורים. וכאמור, עיקר הנקודה שאנו מנסים לברר כאן היא – מיהו יהודי?  – מי הוא זה הנקרא בשם יהודי?

 

כת"ר מצוות – מצות הפורים היא אחת משבע מצוות מדרבנן המשלימות את מנין תרי"ג מצוות התורה לכת"ר מצוות – שהן "תר"ך עמודי אור". מצות הפורים היא אומנם מצוה מדרבנן, אבל יש לה שייכות מובהקת לתורה שבכתב – שהרי מגילת אסתר המספרת את ענין הפורים היא אחת מחמש המגילות שבתנ"ך. לעומתה, מצות החנוכה היא כבר מצוה השייכת לגמרי לתורה שבע"פ – ואינה מפורשת כלל בכתבי הקודש.

אורה ושמחה וששון ויקר

"לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר" – מאמר חז"ל היסודי ביותר לגבי חג הפורים נאמר על פסוק זה, המופיע לקראת סיומה של מגילת אסתר והמהוה את השיא של כל ספור המגילה.

 

כן תהיה לנו – כל כך חשוב פסוק זה עד שקבעוהו חז"ל בנוסח ההבדלה שאנו אומרים במוצאי שבת – ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר כן תהיה לנו. זאת הברכה הכוללת ביותר שאנו מברכים בסוף כל ההתעלות שבכל שבת ושבת – על פני כל השנה כולה. מכאן מובן לנו שפסוק השיא של מגילת אסתר אינו רק ענין פרטי השייך למצות הפורים אלא הוא גם דבר כללי השייך לכל השנה כולה – ממש "פורים כל השנה".

 

ממוצע המחבר – ההבדלה במוצאי שבת קושרת וממשיכה את השפע מהשבת שעברה – לגילוי בשבוע שיבוא. כך גם חג הפורים הוא ממוצע המחבר וממשיך את כל שפע השנה שעברה אל כל הגילוי החדש שיבוא בפסח. ה"צחוק" של פורים נמשך ובא ומתגלה ביציאת מצרים – שהיא הלידה לגבי השנה הבאה.

 

והקשר הזה אכן משתקף בהלכה – שהרי ההלכה הראשונה מהלכות הפסח שמביא ה"שולחן ערוך" היא – "שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום" – כלומר מפורים. פורים הוא המחשבה וההכנה לגבי המעשה שיבוא בעוד חודש – בפסח. (שיא הצחוק – ללמוד הלכות פסח בפורים).


"לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר"

כתוב בכתבי האריז"ל שארבע המדרגות בפסוק זה מקבילות לארבע אותיות שם הוי':

י   –  אורה 

ה  –  שמחה

ו   –  ששון

ה  –  יקר

 

דורשים חז"ל במסכת מגילה: אמר רב יהודה, אורה זו תורה – וכן הוא אומר "כי נר מצוה ותורה אור". שמחה זה יום טוב – וכן הוא אומר "ושמחת בחגך". ששון זו מילה – וכן הוא אומר "שש אנכי על אמרתך". ויקר אלו תפילין – וכן הוא אומר "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך", ותניא רבי אליעזר הגדול אומר – אלו תפילין שבראש.

 

נתבונן בקצרה בארבע המדרגות מלמטה למעלה:

יקר אלו תפילין"וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הוי' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" – חז"ל דורשים את המלה "יקר" מלשון "נקרא" – ומכאן גם שהקריאה בשם היא דבר יקר. והשאלה הנשאלת היא – מה זה שם הוי' שנקרא עליך? כדי להשיב על שאלה זו מביאים חז"ל ברייתא הבאה להסביר מה זה שם הוי' שנקרא עליך – רבי אליעזר הגדול אומר – אלו תפילין שבראש. ומתי מתקיים "וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ"? – בפורים – "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם".

 

 
ששון זו מילה – חז"ל מפרשים ש"
אמרתך" – "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ" היא האמירה, בה' הידיעה, שנאמרה לאברהם אבינו בלשון "אמירה" – "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר". ובלשון רש"י – אמירה יחידה שקדמה לשאר אמירות – והיא מילה. ואם כן, מצות ברית מילה נאמרה בלשון אמירה וקדמה לכל שאר האמירות – ולכן כשאומרים סתם "אמרתך" – מתכונים למילה. ברית, היא התקשרות ומסירות למעלה מטעם ודעת לגמרי, "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה" – ואפילו אם הדבר כרוך בסכון עצמו וסכון כל עמו.

 

שמחה זה יום טוב – הדבר הפשוט ביותר הקשור עם פורים זו שמחה – שהרי שמחת הפורים היא השמחה העולה על כולנה. "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" – שמחת יום טוב.

 

אורה זו תורה – בפורים אנו קוראים את מגילת אסתר ובה כתוב "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים" – כלומר, קיימו מה שקבלו. בפורים קבלנו את כל התורה מחדש וביתר תוקף מאשר במתן תורה. מתן תורה בהר סיני שעליו נאמר "כפה עליהם הר כגיגית" – היה בעירעור עד פורים שבו אישרנו את שטר התורה – "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ" – קיימנו מרצוננו וללא כל כפיה את התורה שקבלנו בהר סיני.


נסכם עד כאן:

"לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר".

פסוק זה הוא פסוק השיא של מגילת אסתר ובו המסר הכי פנימי של חג הפורים. המסר של חג הפורים שייך לכל השנה כולה ולכן קבעו חז"ל לומר פסוק זה בהבדלה שבמוצאי שבתות השנה – ובכך להמשיך את ההתעלות שבכל שבת ושבת על פני ימי השנה כולה.

 

חז"ל דורשים את ארבע מדרגות הפסוק כארבע מדרגות של שלמות מעשה המצוות בסוד פרים ורבים, לשון פורים שיוצא לגילוי בניסי ניסים בניסן.

 

לַיְּהוּדִים – היא כותרת הפסוק והיא הנקודה שנתרכז בה – מיהו יהודי?

 

יהודים

איש יהודי – בימי מרדכי ואסתר נקראו בני ישראל, בפעם הראשונה בתולדותם, בשם אחד – יהודים, ומאז ועד היום זהו השם העיקרי של עם ישראל – העם היהודי. עד פורים, היה "יהודי" רק כינוי פרטי לבן שבט יהודה, ובפורים, במגילת אסתר – רואים אנו שמרדכי, שהוא איש ימיני בן שבט בנימין – נקרא מרדכי היהודי – "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי".

 

זהו אם כן החידוש הראשון של חג הפורים – כל עם ישראל מקבלים שם כללי חדש – יהודים. מחדשים את הברית – ומקבלים שם חדש.

ישנם הרוצים להסביר ע"פ פשט שקריאת השם "יהודים" לבני ישראל נעשתה ע"י הגויים. היינו בגלות בין הגויים שלא ידעו להבחין מיהו בן שבט בנימין, ומיהו בן שבט יהודה, ומיהו בן שבט לוי – ומאחר שבני שבט יהודה היו הרוב בין היהודים – קראו הגויים לכולם בשם יהודים.


דוקא ע"י גוי? – קודם אמרנו שהשם "יהודי", "שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש", הוא גילוי המהות הכי פנימית של עם ישראל. ואם כן, איך נסביר שדוקא הגוי הוא שמגלה את המהות הכי פנימית של עם ישראל קבל עם ועולם?

 

הרבה שליחים למקום – ישנם לפעמים דברים המתעוררים בחוץ ואפילו אצל הגויים – "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם". אבל כאשר הדבר מתקבל בתוככי עם ישראל ובין גדולי ישראל – יש בזה סימן שהדבר נכון ובא בהשגחה פרטית דוקא מבחוץ. זהו כלל חשוב – שידיעתו מונעת בילבולים רבים אצל אנשים המתקשים להבין תופעות כמו חלוקת התנ"ך לפרקים, עימוד התלמוד ועוד – שנעשו ע"י גויים ונתקבלו כמדויקים ע"י גדולי ישראל ע"פ תורת אמת.

 

כך נוכל גם אנו להסביר את התופעה שנקראנו יהודים בפי הגויים – והוא שמו של עם ישראל, העם היהודי – שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש. ואם כן, לפי הסבר זה – הגויים קראו לנו בשם "יהודים" – והתוקף לדבר ניתן במגילת אסתר שהיא חלק מכתבי הקודש – אותו חלק שישאר לעולם ועד – שהרי כל הכתובים בטלים לעתיד לבוא חוץ ממגילת אסתר.

 

מיהו יהודי

מיהו יהודי? – "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה", ושואלים חז"ל: מיהו יהודי? – מיהו זה הנקרא בשם יהודי? ועונים: כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי. חז"ל לומדים זאת ממרדכי היהודי שעליו כתוב: "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה".

 

ואם כן, יהודי הוא אחד כזה שמסרב וממאן להשתחוות עד כדי מסירות נפש, תוך סיכון עצמו וסיכון כל עמו.


בלי חשבונות – מרדכי היה חסיד – ולכן אצלו זה פשוט לומר "די", אבל "מתנגד" יכול היה למצוא מספיק סיבות למה צריך להשתחוות ולהכנע. ישנן דעות שונות בחז"ל לגבי השאלה האם המן הרשע היה באמת עבודה זרה. ויש מי שאומר, בתוספות, שאולי לא היה המן הרשע לגמרי עבודה זרה – שהרי הוא בן אדם, וכידוע שישנו מנהג להשתחוות למלכים ושרים גדולים. ואם כן, מכיון שיש בזה ספק – האם המן הרשע נחשב עבודה זרה או לא – יכול מי שבא ועושה חשבונות ומתחכם, למצוא התר להשתחוות להמן. ויותר מזה – הרי מאחר שזה כרוך בפיקוח נפש, למרדכי ולכלל ישראל, יבוא אותו בעל חשבונות ויאמר שזו מצוה להשתחוות להמן הרשע.

 

כאשר עושים חשבונות אפשר לקחת דבר אסור ולומר שזה מותר, ולא רק מותר – אלא אפילו מצוה וחייבים לעשות כך. וזאת רואים אנו גם בימינו אלו אצל אותם בעלי החשבונות שבאים ואומרים שחייבים, ואפילו מצוה, למסור שטחי ארץ ישראל לידי אויבי ישראל.

 

כך היה גם בימי אחשורוש, אלא שעמד שם מרדכי היהודי שאינו עושה חשבונות כאלו. ברגע שהדבר נוגע ל"יחידה" שבנפשו – יש לו העזות והחוצפה והנכונות למסור את נפשו ובפרוש לסכן את כל עמו. מרדכי ידע היטב במה כרוך סירובו להשתחוות בפני המן הרשע ובכל זאת אינו בורח ומסתלק למקום אחר – ויוצא מהסכנה הפרטית – אלא עומד שם באותו מקום ואינו כורע ואינו משתחוה. לשם אמונה, לשם יהדות – הוא מוכן לסכן את עצמו ואת כולם – ועל שם זה הוא נקרא יהודי.


כל הכופר בעבודה זרה – ואם כן, תשובתם של חז"ל לשאלת "מיהו יהודי" היא – כל הכופר בעבודה זרה ואינו כורע ואינו משתחוה – ואפילו הדבר כרוך בסיכון עצמו וסיכון כל עמו – נקרא יהודי.

אם לדוגמא יבוא מנהיג בישראל לסלק את הטומאה מהר הבית ויבואו ויאמרו לו שבזה הוא מסכן את העם כולו – ולמרות זאת הוא יבצע בעזות ובלא להתחשב במה שאומרים – על שם זה הוא נקרא יהודי.

 

עצם היהדות – אנו נקראים יהודים בגלל שלנו הכח לעשות דברים כאלו – ומי שחושב שאין בו כח זה, ואומר שאין בו כח כזה – מדכא את היהדות שלו. ברגע שהאדם אומר שצריך להתחשב ולהתפשר – הוא מדכא את עצם היהדות שלו – בגלל שיהדות זה – "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה".

מרדכי לא כורע ולא משתחוה ובזה הוא מחדיר את מסירות נפשו בכל שאר עמו – עד שכולם נקראים יהודים – "עַם מָרְדֳּכָי".

ואם כן, "יהודי" – זהו החידוש והמושג הכולל של כל מגילת אסתר.

 

אברהם העברי – אבינו הראשון נקרא "עברי" – "כל העולם כולו מעבר אחד ואברהם מהעבר השני". גם אברהם אבינו מוסר את נפשו – אבל עדיין מסכן רק את עצמו. בעקדת יצחק מגיע אברהם למדרגה גבוהה יותר של "עברי" – כאשר הוא מסכן גם את זולתו, את יצחק בנו ואת כל עם ישראל שעתיד להוולד ממנו. לעומתו, מרדכי היהודי מסכן את כל עם ישראל בפועל ממש ועל שם זה נקרא יהודי.


אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא

כתוב בכתבי האריז"ל שמרדכי הוא גלגול משה רבינו. כל דור ודור מונהג ע"י ראש הדור – שהוא ה"משה" שבדור. מרדכי היהודי הוא מנהיג אותו דור והוא הגואל אותנו מגלות פרס ומדי – ועל זה כתוב שמרדכי היהודי הוא הגלגול העיקרי של משה רבינו בכל תקופת התנ"ך. וכאמור, עוד לפני שקוראת המגילה בשמו – היא מכנה אותו "אִישׁ יְהוּדִי".

 

נס פורים

בקריאת מגילת אסתר נוהגים לומר ארבעה פסוקים של גאולה בקול רם, קודם כל הצבור – ורק אח"כ חוזר עליהם שליח הצבור הקורא את המגילה (או"ח תרצ, יז). בארבעה פסוקים אלה, שכמובן מקבילים גם הם לד' אותיות שם הוי', מרוכז עיקר תוקפו של נס חג הפורים – והראשון מביניהם שבו העיקר של תוקף הנס – הוא הפסוק בו פתחנו את ההתבוננות שלנו:

י   – "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר ... אִישׁ יְמִינִי"

ה  – "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב

גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה".

ו   – "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר".

ה  – "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים

וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעו".

 

חותם שם הוי' – כאמור, ארבעה פסוקים אלו מסודרים גם הם כנגד ארבע אותיות שם הוי' וממילא יש להתבונן גם בהם ע"פ אותו עיקרון. קודם אמרנו ששם הוי' משתקף בכל מצוה ומצוה, ועל אחת כמה וכמה שהנס משקף את שם הוי' – שהרי הנס הוא גילוי שם הוי' – "הוי' נסי" (שם המזבח שבנה משה כשנצחו את עמלק, "חג הפורים" של התורה). ואם כן, עיקר תוקף הנס מתגלה בפסוק הראשון (שכנגד החכמה, סוד האיתן שבנשמה, הכוללת את כל שם הוי' ב"ה, כמו שנאמר "הוי' בחכמה") – שהוא גילוי ה"יהודי" – חותם שם הוי' שיש בנפש כל אחד ואחד מישראל.

 

מסירות נפש

הכינוי הראשון שמכונה בו מרדכי הוא "יהודי" והוא השם המצביע על תכונתו הפנימית ביותר של כל יהודי ויהודי – הוא כח המסירות נפש למעלה מטעם ודעת לגמרי. כאשר יש כאן "איש יהודי", כזה שמוכן למסור את עצמו ואת כל עמו על קידוש השם – ממילא כבר נתגלה עיקר הנס שודאי יהפוך את המצב – "רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים".

 

יהודי – שם הוי'

חלק הוי' עמו – הפסוק בתורה אומר: "כִּי חֵלֶק הוי' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ". כל יהודי ויהודי הוא חלק הוי' – חלק של שם הוי'. חלק הוי' שבכל אחד ואחד מישראל נקרא "יהודי" – והדבר נראה כאשר אנו מתבוננים באותיות "יהודי" – שהן אותיות שם הוי' ב"ה ממש – רק שאות ה' תתאה שבשם מצטיירת בציור   ד י.

אותיות "יהודי" – התבוננו מעט בשם יהודי בכלל, "שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש", ובמשמעות השם "יהודי" בפרט – כפי שמשתקפת בסיפור המגילה ובדברי חז"ל. עתה נעמיק להתבונן באותיות "יהודי" – שהן כאמור אותיות שם הוי'.


אות ה' – רוב האותיות מצטיירות כהרכב של אותיות פשוטות יותר. באות ה' ישנן שלוש אפשרויות של ציור:

ד  י

ד  ו

ו  ו  ו

 

וכאמור, אצלנו מצטיירת אות ה' בציור ד י – וכך אותיות "יהודי" הן ממש אותיות שם הוי':

י   –   י

ה  –   ה

ו   –   ו

ה  –   ד י

מרדכי היהודי

רואים אנו שהשם "יהודי" הוא ממש שם הוי' ורק הרגל השמאלית שבאות ה' תתאה, שממנה עלולה להיות יניקת החיצוניים, עולה למעלה להצטייר כאותיות  ד י – בסוד "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי הוי'" (הנאמר ביהושפט מלך יהודה, בחינת מלכות יהודית, בחינת הא תתאה שבשם) – אות י' גבה, עלה למעלה.

 

מהו סודו של ציור אות הא תתאה כהרכב אותיות ד י ?

אות ה' תתאה שבשם הוי' היא המלכות – היורדת לפעמים למטה, לעולמות התחתונים, להניק את החיצוניים. כאשר המלכות ממאנת כביכול ומסתלקת מלתת שום יניקה לחיצוניים – אזי הרגל השמאלית שבאות ה' תתאה עולה למעלה בסוד – ד י.


מרדכי היהודי – וזהו בדיוק סוד היהודי – שהוא אחד כזה האומר "די", אחד כזה שאומר לא עוד – "ומרדכי לא" (= איש, "איש יהודי וגו'"). ואכן, מרדכי הוא לשון מורד, ויש בו גם אותיות "די". הפסוק אומר: "וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם" – מרדכי מורד במציאות הגלותית הזאת ואכן  אותיות השם מרדכי מצטרפות ל דָי מֹרֶךְ.

 

מלכות – המלכות היא בדרך כלל שפלות, ואזי נקודת השפלות היא הרגל השמאלית הקטנה שבתוך אות ה'. לפי השפל של הקדושה, כך גם הגאות של הקדושה – ואזי הרגל השמאלית הקטנה עולה למעלה להיות – די.

 

"הוי' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ" – ר"ת ים גל. ישנן בים, בים המלכות, שתי תנועות הופכיות המאזנות האחת את השניה – שפלות וגאות – והרמז הנפלא הוא:

גאו"ת = שפ"ל = 410

 

שפלות – השפלות היא פנימיות המלכות – וכמאמר דוד המלך "וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי".

גאות – הגאות היא חיצוניות המלכות – "הוי' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ". גאות בקדושה היא נכונות ומסירות בעד הוי', ובלשון יואב בן צרויה שר צבא דוד המלך: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ". ואם כן, יהודי צריך לנהוג בגאות, בחוזק ותוקף בעד עם ישראל.

 

עם חזק – קודם הסברנו שהשם "יהודי" הוא ממש שם הוי', ויוצא מזה שעם יהודי חזק ומנצח בארץ ישראל – זה קידוש השם. ולעומתו – עם יהודי חלש בארץ ישראל – זה חילול השם. וזהו שמסירות נפש בשביל עם ישראל נקראת בלשונו של יואב שר צבא דוד "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ".

 


ויגבה לבו – על יהושפט מלך יהודה אומר הכתוב "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי הוי'". הגבהות, היא הגאות של הקדושה המתגלית אצל המלך הלוחם את מלחמות הוי' למען קידוש הוי'. אותה גבהות מתגלית גם אצל מרדכי היהודי "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה" – והיא גבהות הלב ומסירות הנפש למסור את עצמו ולתקן את כל עם ישראל, למרות כל ההתנגדות שעלולה לקום כנגדו מתוך עם ישראל.

 

חוצפא ישגא – כתוב שלפני ביאת המשיח תגאה חוצפת הלעומת זה, ולעומתה תגאה גם החוצפה דקדושה. החוצפה דקדושה היא החוצפה לעשות ולעמוד נגד כל הדברים השליליים ולהלחם בעד הטוב – למרות כל הסכנות שעלולות לבוא מעמידה איתנה זו.

 

מלך שמו נקרא עליהם

שם המלך – אות ה' תתאה שבשם הוי', שבה אנו מתבוננים, היא המלכות, היא השם – שם המלך. המלך מולך בכח שמו – ועם כל זה ששם המלך נמצא ומשתקף בכל המציאות – הוא נעלם ונבדל ואינו נמצא. "אֵין קָדוֹשׁ כַּהוי'" – שם הוי' נקרא קדוש ופרושו נבדל, והריהו נמצא לא נמצא. ומאחר שאינו נמצא, אינו מוסיף אף פעם יניקה לחיצונים – אלא ברצונו.

 

לעומתו, הקדושה כשיורדת למטה ובאה במגע עם החיצונים – יכולה להניק גם יתר על המדה. ולכן יהודי צריך להיות דוקא "יהודי" – כלומר, להגביה את אות י' שבתוך אות ה' – ואז משם הוי' נעשה יהודי – האומר די.

 

י – גבה – וזהו סוד הפסוק "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי הוי'" – י' גבה, להגביה את אות י' מתוך אות ה' – ואזי שם הוי' הופך להיות "יהודי".

דרכי הוי' – ר"ת די – ס"ת – י"ה.


וגבה מאוד – "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ" רומז למלך המשיח שעליו נאמר: "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד" – והן חמש מדרגות (ישכיל, ירום, נשא, גבה, מאד), מלמטה למעלה, בהתגלות שמו של מלך המשיח – בסוד ה' תתאה שבשם הוי'.

 

תקון המלכות – יוצא לנו ש "די" הוא תקון המלכות, אות ה' תתאה שבשם הוי'. ד"י = דו"ד  והוא שורש המלכות של הקדושה. לגבי עצמו, דוד המלך הוא בשיא השפלות – "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי" – משפיל את עצמו ומבזה את עצמו. אך לגבי כבוד הוי', דוד המלך הוא בבחינת "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי הוי'". ואם כן, הגאות היא התנתקות והתנשאות למען שמו ית' מתוך שפלות והכנעה בעצם – ובמגילה שני סימנים לתיקון זה – "לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה".

 

לא יכרע ולא ישתחוה

מרדכי היהודי – מרדכי הוא מנהיג יהודי ונקרא כך על שם שאינו כורע ואינו משתחוה. הכורע ומשתחוה מיד כשמאימים עליו – נקרא לא יהודי – כלומר, אינו מעלה את אות י' ואומר די!  אמנם גם בו ישנה נקודת היהדות בכח – אלא שאינו מגלה אותה בפועל ובכך הוא מדכא את היהדות שלו.


נמשיך להתבונן וננסה לדייק ולעמוד על ההבדלים בין כריעה להשתחויה:

כורע בברוך – אומרים חז"ל – "כל הכורע כורע בברוך וכל הזוקף זוקף בשם". ע"פ פשט, כריעה שייכת לכפיפת הברכים – וכך אנו נוהגים לכרוע בתחילת התפילה ובסופה – ברוך אתה הוי' – בברוך כורעים ובהזכרת שם הוי' – זוקפים. ולכאורה הייתי חושב שכאשר היהודי מזכיר את שם הוי' צריך הוא להיות בטל בתכלית – וכאן אנו רואים את ההיפך הגמור – כאשר היהודי מזכיר את שם הוי' הוא מזדקף, הוא מזדהה – היהודי שבו מזדהה עם סוד שם הוי' שמזכיר בפיו. וזהו שאמרנו   ש"יהודי" – הוא ממש אותיות שם הוי'.

 

כורע ומשתחוה – יוצא מכאן ש"כורע ומשתחוה" הם שני שלבים של יחס בין היהודי לבין הגוי:

כריעה – כפיפת הברכים – לשון ברכה והמשכה.

לא יכרע – אינו מוכן להמשיך שפע להמן הרשע.

 

השתחויה – השתטחות על הארץ בפישוט ידים ורגלים. התבטלות גמורה בפני זה שמשתחוה לו.

ואם כן, כריעה היא הנכונות לתת לגוי משהו – להמשיך לו שפע ולהניק את החיצונים – שלא בשביל הרמת קרן ישראל. בעקבות הכריעה באה אח"כ השתחויה שהיא כבר התבטלות גמורה בפני הגוי – מוכן לקבל הכל ממך. כריעה בפני הגוי היא בעצם השתתפות עמו – ולכן החוצפה הראשונה שצריכה להיות אצל היהודי היא שלילת ההשתתפות עם הגוי – לא להשתתף בכל המסיבות שלו.


שלמות העם ושלמות הארץ

לא כל יום פורים – "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" – לא כל יום פורים ולא בכל דבר מותר להשתתף. כאשר אנחנו עושים מסיבה – אנחנו מזמינים את כולם להשתתף איתנו – ואפילו את המן הרשע – אבל בסעודת פורים שלהם – אנו איננו משתתפים.

 

כריעהכרע בארמית פרושו רגל – ועל זה כתוב שהבן הוא הרגל של האב – "ברא כרעא דאבוה". ומכאן שלכרוע בפני הגוי פרושו – להיות בא כח שלו, לשמש כשמש לכל המזימות שיוזם. ואם כן, הכורע פוגם בבן – פוגם בשלמות העם – פוגם בזה שהוא בן של הוי' – "בָּנִים אַתֶּם לַהוי' אֱלֹהֵיכֶם".

 

השתחויה – המשתטח אפיים ארצה פוגם בשלמות הארץ ומוכן למסור שטחי ארץ ישראל לזרים ולאויבים. הרבי שליט"א אומר שפורים הוא היום החשוב בשנה מפני שבו מרוכזות שתי הבעיות העיקריות של דורנו:

שלמות העם – מיהו יהודי ,     שלמות הארץ – שטחים.

 

נחזור – כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי – והיא תשובת חז"ל לשאלה – מיהו יהודי? כופר ויהודי זה היינו הך – וצריך לכפור בעבודה זרה במסירות נפש, לפחות בכח. הכופר בעבודה זרה עד כדי כך שמוכן למסור את נפשו על קידוש השם – נותן לו הקב"ה שם שהוא שמו שלו בעצמויהודי, שהוא שם הוי'.


יהודי לשון הודיה

וכאמור, פשט השם יהודי בא משם יהודה – לשון הודיה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת הוי' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה". הודיה בנפש הוא הסכם חזק בלב להזדהות ולהתחייב על דבר שלמעלה מהבנתך, שלמעלה מטעם ודעת לגמרי.

 

מדת ההוד בנפש – היא כח אדיר להסכים לדבר שלמעלה מהבנתך – ואחרת לא שייך להודות כלל. ובלשוננו – לקבל על עצמו מחויבות לדבר שלמעלה מטעם ודעת. נמשיך ונתבונן בקשר בין השם יהודי לבין הכפירה בעבודה זרה.

 

שש מצוות תמידיות

הרמב"ם מונה שש מצוות תמידיות המכוונות, על פי סוד, כנגד שש מדות הלב:

חסד                               גבורה

אהבת הוי'                            יראת הוי'

תפארת

יחוד הוי'

נצח                                  הוד

          אנוכי הוי' אלקיך               לא יהיה לך אלקים אחרים

                                האמנת האלקות                      שלילת עבודה זרה

 

יסוד

לא תתורו אחרי לבבכם

ואחרי עיניכם

שמירת המחשבה

 

יהודי לשון הוד – מהסדר כאן עולה ששלמות ההודיה בהוי' זו הכפירה המוחלטת בכל דבר אחר. שלמות האמונה בהוי' ובכוחו האין סופי, היא כפירה בכל דבר אחר – עד כדי נכונות למסור את נפשו על קידוש השם.

שד"י – משדד המערכות

שאמר לעולמו די – כאמור, יהודי הוא ממש שם הוי', וכולל בתוכו גם שם                               קדוש נוסף – שם שד"י.    יהו די

                                                                      ש   די

שתי אותיות די נמצאות בשני השמות,

ואותיות יהו – הן כנגד אות ש' שבשם שד"י.

 

האות ש' היא האות הˉיהו (21) בא"ב, וממילא יוצא שהשם שד"י במספר סדורי עולה יהודי.

האות ש' נקראת אות האבות על שם שלושת הקוים המתחברים בה. כאשר מצטרף לאבות דוד = ד"י  – הם מהוים יחד את ארבעת רגלי המרכבה שכנגד ארבע אותיות שם הוי'.

 

להשתלט על הטבע – בשם "יהודי" – שתי אותיות אחרונות של שם שד"י ושלוש אותיות ראשונות יה"ו של שם הוי' – ומכאן ש"יהודי" הוא ממוצע בין שני השמות (כאשר במספר סדורי יהודי = שדי כנ"ל). שם הוי' הוא מעל לטבע לגמרי ולעומתו שם שד"י הוא הכח לבוא במגע עם הטבע ולהשתלט על הטבע.

 

שם שד"י – הוא לשון שודד, "משודד המערכות", וכאמור, יהודי הוא הממוצע בין שני השמות, העומד ביניהם לחבר אותם – ובכך לגלות את העל טבעי בכח האלוקי המתלבש בתוך הטבעי.

 


משודד מערכות הטבע כתוב בחסידות שה' אוהב את הטבע שברא והראיה לכך היא שבדרך כלל הוא מתלבש בתוך הטבע. ולמרות זאת, כדי שלא יטעו הבריות ויחשבו שהטבע הוא הקובע ח"ו לכן מדי פעם משודד הוי' את מערכות הטבע מתגבר, משתלט והופך ומשנה את הטבע בסוד שם שד"י.

 

הסברנו כאן את היחסים בין שלושת השמות:

י־ה־ו־ה – למעלה מן הטבע לגמרי.

שד"י – בא במגע עם הטבע על מנת להשתלט עליו.

אלהי"ם = הטבע.

 

ויוצא אותו החוצה

"וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי הוי' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". על אברהם אבינו כתוב: "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ".

 מפרש רש"י ומביא מהמדרש – "אמר לו צא מאיצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן – אברם אין לו בן אבל אברהם יש לו בן". כלומר, ראית שלפי חוקי הטבע אינך מוליד. אבל אני, א"ל שד"י – שודד את המערכות – משנה ומתגבר כנגד הקביעות של המזלות – ואני אומר שאתה אכן תוליד בן.

 

מזלות וגורלות

יוצא מכאן – ששם שד"י זה מעין "חוצפת" הוי' בעצמו כנגד הטבע שהוא בעצמו ברא. בפורים אנו רואים תהליך דומה: המן הרשע, שהיה האיצטגנין הגדול באותה תקופה, קבע שיש ביום הפורים הצטברות של כל כוחות הטבע, המזלות והגורלות – ולכן, ע"פ הטבע, זהו היום המתאים ביותר להשמיד בו את עם ישראל.

ביחס לתופעת טבע זאת מגיב מרדכי היהודי בשתי צורות:

תחילת הנס – בסוד שם הוי' – למעלה מן הטבע – "לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה" – מתעלם לגמרי מן הסכנה עד כדי נכונות למסור את נפשו ולסכן את כל עמו.

סיום הנס – בסוד שם שד"י – שליטה בפועל והפיכת מערכות הטבע – "וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם".

 

מנהיג יהודי – כאשר מנהיג הדור מוכן לקחת על עצמו את גורל כל עם ישראל, למסור את נפשו ואת כל עמו על קידוש השם – ה' עוזר לו והגזרה מתהפכת בכח שם שד"י – "וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם".

א"ל שד"י

א"ל שד"י – שני שמות אלו פרושם תקיפות וכח ולכן מצטרפים יחד בהרבה מקומות:

א"ל – אילי הארץ – תקיפי דארעא.

שד"י – תקיפות – משודד המערכות.

א"ל שד"י = מש"ה = חז"ק חז"ק חז"ק.

 

שני השמות הם לשון כח ותקיפות – ומהו אם כן היחס ביניהם?

א"ל – התוקף להוציא יש מאין ולברוא את העולם – "אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ". אברהם, אותיות בהבראם – הוא קרא לה' בשם א"ל – "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם הוי' אֵל עוֹלָם".

א"ל הוא העולם – הוא הכח שעומד תמיד בתוך העולם – להוות להחיות ולקיים את העולם בכל רגע ורגע – "חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם", "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" ("חסד לאברהם"). החסד מכוון כל הזמן אל העולם – וכתוב בתניא שאם היה מסתלק ואפילו לרגע – היו חוזרים כל העולמות לאין ואפס המוחלט.


שד"י – שד"י הוא הכח להפוך את סדרי בראשית. אחרי שישנם חוקי הטבע שברא הוי' בסוד שם א"ל – שכאמור הוא הכח שבורא את העולם בכל רגע ורגע – ישנו כח הופכי שהופך את חוקי הטבע ונקרא שד"י.

 

ואם כן, הצרוף "א"ל שד"י" – הוא בבחינת נושא הפכים. כלומר, שני כוחות הופכיים שמתחברים יחד – שני הפכים בנושא אחד.

 

אהבה טבועה

בתוך הטבעאלהי"ם = הטב"ע. שם אלהי"ם מתחיל באותיות א"ל – והוא החסד, האהבה שטבועה בתוך הטבע, הכח לברוא את הטבע. צרוף אותיות זה "אל" – הוא גם מילת שלילה – הכח לשלול לגמרי את כל מה שנראה מוכרח ע"פ חוקי הטבע – "וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן".

נחזור:

ממוצע מחבר – אנו מסבירים שיהודי הוא ממוצע בין העל טבעי לגמרי – שם הוי', לבין הכח להשתלט על הטבע ולהפוך את הטבע – שם שד"י. כלומר, היהודי הוא הממוצע המחבר את העל טבעי לגמרי – שם הוי' שלמעלה ממקום וזמן – ואת הכח האלקי שמשתלט על הטבע ומסוגל להפוך את הטבע – שם שד"י.

 

על טבעי בתוך הטבעי – כך גם הסברנו את סדר המגילה: בתחילת הנס מתגלה מסירות נפש אצל מרדכי המתעלם לגמרי מהמן הרשע – ואז הוא יהודי, מלשון שם הוי'. בסופו של הנס ממשיך היהודי את הקשר שלו עם העל טבעי – לשם שד"י שהוא הכח להפוך את הטבע – וזאת כדי להפוך את גזרותיו של המן שהיו ע"פ הטבע – ואזי הוא יהודי מלשון שד"י – שאמר די.

וזהו שנאמר – "וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם".


שאמר לעולמו די – חז"ל בדרשתם מחלקים את שם שד"י לשנים וכל חלק הוא מדרגה בפני עצמה: ש אמר לעולמו די. והם כמו שני חלקי הדבור – קול ודבור:

ש – קול – ממשיך את השפע מהעלמו לגילוי הדבור – ממוצע בין העלם לגילוי.

די – דבור – מה שאח"כ נאמר – ש אמר לעולמו די.

 

ויראו ממך – מרדכי ואסתר הם שתי מדרגות של ממוצע להמשיך את גילוי מסירות הנפש לכל אחד ואחד מישראל – עד שנקראים כולם יהודים – בסוד שם הוי' שמעל לטבע לגמרי.

ואז – "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הוי' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ". אז מתהפך טבע ההעלם של העולם ומתגלה – "אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם".

 

מח ולב

היחס בין מרדכי לאסתר הוא כיחס שבין המח ללב:

מרדכי – מח – כפירה מוחלטת בעבודה זרה. ממשיך את מסירות הנפש ללב, לאסתר – "וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה" – בסוד מח שליט על הלב.

 

אסתר – לב – הלב מחלק לכל האברים. אסתר ממשיכה את מסירות הנפש לכלל עם ישראל. היא המגלה לכל עם ישראל – ולכן מגילת אסתר נקראת על שמה.

 

נמשיך ונרחיב קצת את ההתבוננות בצרוף השמות א"ל שד"י.


אסתר מן התורה מנין?

כאמור, הטבע נברא ע"י שם א"ל, שם החסד וע"י שם אלקים – כאשר א"ל הוא תחילת שם אלקים – שם הדין.

 

טבע – מלשון טובע – "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד". הטבע של הטבע זה לטבוע – לרדת עד התהום. ובאמת בכל ירידה ישנו גם טוב – אך ככל שיורדים יותר ויותר, כך מתעלם הטוב יותר ויותר. הירידה הוא טבע המים – וככל שיורדים המים יותר ויותר ונבלעים בתוך הבוץ – כך פחות ופחות הם ניכרים – ועד שלגמרי מתעלמים.

וזהו ששואלים חז"ל "אסתר מן התורה מנין"? – ועונים – "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא". אסתר – זה הסתר הוי', הסתר הטוב, הסתר החסד שישנו בגלות – כאשר יורדים וטובעים עמוק בתוך הבוץ. החסד אומנם מסתתר – אך באמת הוא נמצא בכל מקום – מפני שלא תתכן שום בריאה בלי אהבה.

 

די לטביעה – כאמור, האהבה היא עיקר כח הבריאה, "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" – אבל ככל שהעולם טובע יותר ויותר עמוק – מסתתר החסד יותר ויותר – זהו טבע הטבע – לטבוע. ומכאן, שהכח שמתגבר על הטבע והופך את הטבע – הוא כח שמגביל את הירידה והטביעה של הטבע. שם א"ל הוא שם החסד ונמצא מצד עצמו בירידה מטה – בטביעה – וצריך לבוא שם שד"י ולומר די, מספיק – די לירידה ולטביעה.

 

שאמר לעולמו די – מפרשים בחסידות שעולם הוא לשון העלם – ואז מובנו של פסוק זה – די להעלם, לא יותר מדי העלם. לפי פרוש זה שם שד"י שודד את הטבע נגד הטבע ואומר די לירידה האין סופית – די לטביעה.


פרוש נוסף של חז"ל לשם שד"י – הוא "ש די באלקותו לכל בריה ובריה" – כלומר, ישנה מדה מסוימת, מתאימה, של גילוי אלקות לכל בריה ובריה – לכל אחד ואחד.

ואם כן, מהו ההבדל בין שני הפרושים לשם שד"י?

 

שאמר לעולמו די – לפי הפרוש הראשון – שאמר לעולמו די – שם שד"י הוא רק כח שעוצר את הירידה – שלא ירד העולם עמוק מידי, שלא יהיה יותר מדי העלם והסתר. משל לאדם שנקלע למשבר נפשי וחשוך לו – ואם ימשיך להתדרדר יגיע למצב של יותר מדי חושך – והוי' עוצר בעד ההתדרדרות כדי שלא יאבד האדם תקוה. תגבורת החושך אמנם נעצרה אבל עדיין לא נתגלה שום זיק של אור – זהו הפרוש הראשון.

 

די באלקותו לכל בריה ובריה – הפרוש השני, הפנימי יותר, מגלה שישנה מספיק אלקות לגלות את הטוב בכל מצב. "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ" – אפילו בתוך שאול תחתית הוי' מתגלה, שהרי "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר".

 

בכל צרתם לו צר – הוי' נמצא לכל אחד בתוך הצרה שלו – ומה שיותר צר לו כך הוי' יותר נמצא לו – כי רחמי הוי' אין סופיים ונמשכים אל מי שיותר רחמנות עליו. אע"פ שהכל זה הוי' – הוי' נמצא יותר עם מי שצר לו – ובתוך הצרות שלו מתגלה לו איך שדי באלקותו לכל בריה – והוא היפך הטבע – שטבעו להסתיר.


כח, פועל – שני פרושים אלו הם כנגד שתי מדרגות במציאות היהודי – מסירות נפש בכח ומסירות נפש בפועל ממש:

 

ש אמר לעולמו די – מסירות נפש בכח. מסירות נפש בכח נקראת נכונות – כמו חיל שבכל רגע מוכן למסור את נפשו. הנכונות התמידית למסור את נפשו – זה מה שמגביל ועוצר את ההתדרדרות של החושך.

 

ש די באלקותו לכל בריה ובריה – מסירות נפש בפועל.

 

קידוש הוי'

קידוש הוי' – המושג משבר נפשי בא בעצם לתאר מצב של התגברות היצר הרע. כאשר, ח"ו, בא יצר רע לאדם ומפתה אותו לעשות דבר רע – מרגיש האדם שהוא כמעט אנוס לעשות כפי רצון היצר הרע שלו. ואומר אדמו"ר הזקן בספר התניא – שאם באותו רגע שבא היצר לתקוף אותו יזכור האדם שהוא בעצם יהודי ומוכן למות על קידוש הוי' בכל רגע וגם ברגע הזה – אזי עצם המחשבה די בה לפעול עצירה ודיכוי של כח היצר הרע עד שלא יוכל להתגבר עליו בשום פנים ואופן.

 

אי מילוי תאותו גורמת לאדם צער, אבל ברגע שעולה בו המחשבה שבעצם הוא מוכן למות על קידוש הוי' – מתבטל הצער מאי מילוי התאוה לגבי הנכונות שלו למות עכשיו, ברגע זה, על קידוש הוי'. הנכונות שלו למות על קידוש הוי' עכשיו, ברגע זה – עוצרת את כל היצר הרע שיש בעולם.


מסירות נפש בכח – הנכונות התמידית של היהודי למסור עצמו למות על קידוש הוי' בכל רגע, עוצרת את כל היצר הרע שבעולם – והיא גילוי שם שד"י ע"פ הפירוש הראשון שאמרנו: ש אמר לעולמו די – מסירות נפש בכח. אומר אדמו"ר הזקן שתודעה זו של נכונות תמידית למסור את עצמו על קידוש הוי' שייכת וקשורה במיוחד לדור שנכנס לארץ על מנת לקיים את כל מצוות הוי' בגשמיות ממש. "ובזה יובן למה ציוה משה רבינו ע"ה במשנה תורה לדור שנכנסו לארץ לקרוא קריאת שמע פעמיים בכל יום לקבל עליו מלכות שמים במסירות נפש והלא הבטיח להם 'פחדכם ומוראכם יתן הוי'' וגו' אלא משום שקיום התורה ומצוותיה תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירות נפשו לה' על יחודו שיהיה קבוע בלבו תמיד ממש יומם ולילה לא ימיש מזכרונו כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו לנצחו תמיד בכל עת ובכל שעה כנ"ל" (תניא כ"ה).

 

מסירות נפש בפועל – ברגע שיהודי עומד בנסיון קשה ומתחיל לגלות מסירות נפש בפועל ממש, מתגלה אצלו אלקות ממש. אצל היהודי שעומד בתנועת מסירות נפש, וכמו אצל חיל בקרב, מתגלה בשעת מעשה היחידה שבנפש – ואז לא רק שזוכר את נכונותו למסור את נפשו בכל רגע, אלא כל האלקות השייכת לשורש נשמתו, כל גילוי אור הוי' השייך לאותה נשמה – מתגלה כולו בשעת מעשה. וזהו גילוי שם שד"י ע"פ הפירוש השני שלא רק עוצר את הירידה אלא ממשיך גילוי אור שהופך את מציאות החושך לאור – ש די באלוקותו לכל בריה ובריה.

 

נחזור:

די, די – הסברנו את שני הפרושים מחז"ל לשם שד"י – ובעצם הסברנו שני פרושים באותיות "די".


דילשון הפסקהמספיק אותיות מפסיק – עד כאן ולא יותר.

דידי והותרמספיק – יש די כדי לגלות לכל אחד ואחד.

וכאמור, אלו שתי מדרגות של מסירות נפש המכוונות כנגד מרדכי ואסתר מחוללי נס הפורים:

מרדכי – גלוי מסירות נפש במחבכח – הרצון מעניק כח למח לשלוט על הלב.

אסתר – גלוי מסירות נפש בלב – בפועל – גילוי הרצון בלב נקרא רעותא      דליבא – רצון הלב.

 

פנימיות הלב שליט על המח

לכל אחת משתי מדרגות אלו מעלה לגבי חברתה:

מח שליט על הלב – אסתר מקשיבה ועושה את מאמר מרדכי כלומר, מקבלת ממרדכי. מרדכי ממשיך לה ומגלה בה מסירות נפש – וזהו מח שליט על הלב.

פנימיות הלב

שליט על המח – גילוי מסירות הנפש אצל אסתר כל כך גדול עד שיכולה אסתר לומר למרדכי מה צריך הוא לעשות – כלומר, מרדכי מקבל מאסתר – פנימיות הלב שליט על המח.

 

מח, לב, כבד – המח הוא משכן השכל, והלב הוא משכן הרגש, והכבד הוא משכן תאוות האדם. האדם נקרא אדם ישר כאשר מתקיים אצלו הסדר מלמעלה למטה – מח, לב, כבד – ר"ת מלך. מח שליט על הלב ולב שליט על הכבד – הוא הסדר המתוקן – ואזי נקרא האדם – אדם ישר.


תיקון – אדם, חוה, נחש

אדם, חוה, נחש – פורים הוא התקון של אדם, חוה, נחש – כאשר כל דמות משלוש אלו מתחלקת לשנים בסיפור המגילה – חלק טוב וחלק רע – בסוד "וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע":

 

מ – מח – אדם   –  מרדכי ; אחשורוש

ל – לב – חוה    – אסתר ; ושתי

ך – כבד – נחש – חרבונה ; המן

 

חטא עץ הדעת הוא היפך הסדר הישר: כבד, לב, מח – ר"ת כלם, מלשון כליה:

הנחש מפתה את חוה – כלומר, הכבד מעל ללב.

חוה מפתה את אדם – כלומר, הלב מעל המח.

 

תיקון חטא עץ הדעת – וכאמור, פורים הוא התיקון:  מרדכי ממשיך לאסתר "וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה". "חרבונה זכור לטוב" הוא חברו של המן שברגע המתאים קופץ ומשרת את אסתר – "וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו: וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה".


היהודי הוא ממוצע המחבר

נמשיך להתבונן בשלושת השמות – יהודי, הוי', שד"י:

ש  – אות ש נקראת אות האבות על שם שלושת הקוים המתחברים בה.

ד"י = דו"ד – וביחד הם ד' רגלי המרכבה – אברהם, יצחק, יעקב, דוד –   שכנגד ד' אותיות שם הוי'. דוד המלך הוא המלכות – היא אות ה תתאה בשם הוי' המצטיירת מאותיות די – כמו שהוסבר. ואם כן, ד' רגלי המרכבה מקבילים כך לד' אותיות שם הוי', לשם יהודי ולשם שד"י:

 

אברהם  –  י   –  י   –

יצחק     –  ה  –  ה  –    – ש

יעקב     –  ו   –  ו   –

דוד       –  ה  –  די –       די

כבר הוסבר שהקשר בין יהודי לשם הוי' הוא פשוט – אותיות יהודי הן אותיות שם הוי'. רמז, ישר מן המגילה, יראה גם קשר נוסף בין יהודי לשם שד"י:     מרדכ"י היהוד"י = 314 = שד"י

מרדכ"י  היה"ו = 300 = ש' –  כאשר היהו הן אותיות שם הוי'.

 

יהודי – נמצא שהיהודי הוא בחינת ממוצע המחבר את שני השמות הקדושים הוי' ו שד"י. שם הוי' ב"ה הוא למעלה מן הטבע לגמרי. שם שד"י הוא הכח האלה"י השולט בטבע להפוך את חוקי הטבע כרצונו יתברך – שד"י לשון "משודד המערכות". בכח מסירות נפשו של היהודי הכופר בעבודה זרה ב"תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים" – להמשיך כח עצם שם הוי' ב"ה בבחינת שם שד"י – "וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם".

דוד – ה – די – דבור – התגלות בחינת דוד מלך ישראל חי קיים. ד"י = דו"ד. דוד המלך, בעל התהלים, נקרא "נעים זמירות ישראל" – שלמות הביטוי. המלכות נקראת "עולם הדבור" – "דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן".

 

יהודי הוא הממוצע – שם שד"י זו המרכבה – שלושת האבות ודוד המלך, ושם הוי' זה הרוכב על המרכבה – והיא מדרגת משה רבינו שמעל למרכבה. ולכן כתוב "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי הוי': וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי הוי' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". שמי הוי' לא נודעתי להם – אבל לך כן נודעתי. רק לך, למשה, אני מודיע את שמי המיוחד מפני שזו היא מדרגתך. ואם כן, הממוצע המחבר את שם הוי', הרוכב על המרכבה, ואת שם שד"י, המרכבה בעצמה – הוא יהודי.

 

הוי' – משה רבינו הוא סוד הש"ם = מש"ה. והוא כביכול האדם העליון הרוכב על המרכבה – ניצוץ משה רבינו שיש בכל אחד ואחד.

 

יהודיממוצע המחבר. הכח לחבר את הרוכב למרכבה.

 

שד"יסוד המרכבה.  האבות – השורש הנשמתי שלנו, ודוד מלך ישראל – שחי וקיים בנו תמיד.


אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא

ניצוץ משה רבינו – ניצוץ משה רבינו הוא הכח שיש ביהודי להעמיק בהתבוננות באלקות ואפילו הוא במצב של חטא וריחוק. גם במצב כזה מסוגל היהודי להתגבר ולהעמיק ולדרוש את הוי' – עד שמתוך ההתבוננות הוא מוליד מדות חדשות של אהבת ויראת הוי'.

 

ושוב,

שם הוי' – ניצוץ משה – התבוננות –  התעצמות

יהודי – מסירות נפש –                      התאחדות

שם שד"י – אהבה ויראה – אבות –    התמודדות

שפלות – דוד המלך

 

זכור את אשר עשה לך עמלק

בשבת שלפני חג הפורים אנו קוראים את פרשת זכור "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק". עמלק הוא לשון מליקה: עמלק – עם מלק. מליקה היא הפרדת הראש מהגוף – על דרך מליקת קורבן העוף שהיו הכהנים מולקים בציפורן מהעורף.

 

עמלק – הוא כח שרוצה להפריד בין ראש בני ישראל לגוף בני ישראל. רוצה להפריד בין הראש, הרוכב , לבין הגוף – המרכבה.

 

"כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַהוי' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר".

כס – חסר א' – לשון כיסוי.

ונהפוך הוא – כאמור, כס הוא לשון נסתר ולכן בשיאו של נס פורים כתוב: "וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם". ה"הוא", לשון נסתר, הופך מהעלם ופרוד שנגרם ע"י עמלק – לגילוי ולאחדות – ע"י גילוי מסירות הנפש של היהודי.


הוי' אחד

הכלל אומר שממוצע המחבר שני דברים הופכיים – שורשו גבוה משניהם גם יחד – וכך גם לגבי מסירות הנפש של היהודי ששורשה בכתר. ואם כן, יהודי – מסירות נפש – הוא ממוצע מחבר בין שם הוי' לשם שד"י, וגם בין שני חלקי שם הוי' עצמו:

בין שם הוי'  ושם שד"י – ובין י"ה  ל ו"ה.

 

יהודי – מלוי י"ה – כתוב בכתבי האריז"ל שיהודי הוא מילוי אותיות י"ה:

י' – יוד – מילוי אות י' הן אותיות  – י, ו, ד.

ה' – הי – ג' אפשרויות למילוי אות ה' – הא, הה, הי.

ואכן, יוד הי = יהודי.

וכאמור, כאשר אותיות די של יהודי מצטיירות כאות ה אזי יהודי הוא ממש אותיות שם הוי'.

 

מילוי האות הוא עיבור האות – כלומר, מה שעתיד להוולד ממנה. העיבור שבאותיות י"ה זה הכח להוליד את המדות – וה. וזה מה שהסברנו שיהודי זה הכח לחבר את י"ה ל ו"ה. היהודי כאילו מעבר מחדש את אותיות י"ה על מנת להוליד את ו"ה – עד שיהיה שם הוי' שלם – הוי' אחד.

 

חבור עבודת הראש ועבודת הגוף – בעבודת האדם, חיבור הראש והגוף זה ענין חיבור עבודת הראש עם עבודת הגוף – חיבור המח והלב, והוא כאמור – יחוד מרדכי ואסתר. מרדכי מתעבר על מנת לגלות את עצמו.

 

הוי' אחד – ובדרכו של המקובל רבי אברהם אבולעפיא:

הוי' אחד – אותיות הוא חידה – מח – מרדכי.

הוי' אחד – אותיות היא חדוה – לב – אסתר.


מצוות הפורים

נסיים שעור זה בקטע מתוך פרק י' בשער "שמחת פורים" – המדבר על מצוות הפורים שעלינו לקיים – וזאת כדי להמשיך את הנלמד ולהביאו לידי מעשה – שהרי המעשה הוא העיקר.

 

וכן בפורים ישנן ארבע מצות עיקריות:מקרא מגילה, כנגד "אורה זו תורה"; סעודת פורים, כנגד "שמחה זה יום טוב" (ב"יין המשמח" "עד דלא ידע" – גילוי עתיקא בבינה, סוד שער הנו"ן שבקש המן לקבל ממנו, "ונהפוך הוא וגו'"); "משלוח מנות איש לרעהו" כנגד "ששון זו מילה" (שהרי המילה היא ברית התקשרות בין נשמות ישראל, ובה מתגלה סוד החשמל אותיות משלח, וכן זרע – בחינת מרדכי "דורש טוב לעמו ודובר שלם לכל זרעו" – הוא סוד נוטריקון זה לרֵע וד"ל), וכן מרדכי נקרא "איש" – "איש יהודי". איש עולה לרעהו סוד "איש ימיני" (שורשו באמונה כנ"ל ששם ברוך מרדכי שוה לארור המןאמונה פשוטה וד"ל); "מתנות לאביונים", כנגד "יקר אלו תפלין", בחינת מלכות "דלית לה מגרמה כלום", ובה תפילת עשיר ותפילת עני, על מנת להשפיע מעשיר לעני (והיא מחלקת את השפע ל ב' עניים, מה שאין כן היסוד משפיע מנה כפולה – שתי מנות – לרע אחד).

 

י   – תורה   – מקרא מגילה

ה  – יום טוב – סעודת פורים

ו   – מילה  – משלוח מנות איש לרעהו

ה  – תפלין – מתנות לאביונים

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com