חיפוש בתוכן האתר

הפרו תורתך - ארבע מהפכות בלימוד התורה הדפסה דוא

 

 

 

 

מהפכה ראשונה

כתיבת התורה שבעל פה

 

 

 

 

 

 

 

מעובד מתוך שיעורי
הרב יצחק גינזבורג שליט"א

  

 

עיבוד ועריכה

יוסף פלאי, אליעזר שלמה מזרחי

  

 

הוצאת גל עיני, תשע"ו

966‑700‑700‑1

www.pnimi.org.il

 

להורדת הקובץ בצורת PDF לחצו כאן 

הקדמת המערכת

מאמר זה הוא הראשון מתוך סדרת מאמרים על המהפכות בלימוד התורה. המשך המאמרים בע"ה: המהפכה השניה – שכר על לימוד תורה. המהפכה השלישית – לימוד תורה לנשים. המהפכה הרביעית – לימוד תורה לגויים.

המאמרים מעובדים מתוך התוועדויות ושיעורי מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א בשנת תשע"ה, החל מהתוועדות כ"ד טבת תשע"ה בקבר דוד המלך בירושלים ת"ו.

לנושא זה נודעת חשיבות רבה למעשה, בלימוד התורה הקדושה והפצתה, עד לקיום היעוד "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".

הרב עורר ועודד את התלמידים לפרוש את היריעה בנושאים המדוברים, להרחיב ולהעמיק כדרכה של תורה. אנו השתדלנו לסדר ולברר את עיקרי הדברים בנושאים אלו, ולאחר מכן הבאנו שוב את הדברים לעיני הרב שליט"א שחזר והניף ידו לברר ולבאר.

כמובן, מומלץ ללמוד את השיעורים במקורם (רובם התפרסמו באתר האינטרנט "מלכות ישראל", וכולם עתידים לצאת בע"ה בסדרת "שיעורים והתוועדויות"), ולהתבשם מהאוירה שבה נאמרו וההקשרים השונים.

את המשך המאמרים נוציא בע"ה בקרוב.

העורכים

הערות והארות יתקבלו בברכה.

דוא"ל:   כתובת דוא"ל זו מוגנת מפני spambots, יש לאפשר JavaScript על-מנת לראות את הכתובת

 

 

 

תקציר המאמר

אחד מעיקרי האמונה של הרמב"ם קובע, "שֶׁזֹּאת הַתּוֹרָה לֹא תְהֵא מֻחְלֶפֶת וְלֹא תְהֵא תוֹרָה אַחֶרֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ". היינו מצפים שהדבר יודגש בעיקר בהלכות תלמוד תורה, שהרי "תלמוד תורה כנגד כולם". והנה, למרבה ההפתעה, דוקא בהלכות אלו, יותר מאשר שאר מצוות התורה, התרחשו שינויים כבירים במשך הדורות – מהפכות של ממש, שכל אחת מהן הרחיבה באופן דרמטי את יריעת לומדי התורה.

מאז מתן תורה היתה חלוקה ברורה בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. כל מה שלא כתוב בחמשה חומשי תורה (ובהמשך בכל כ"ד ספרי התנ"ך) – הלכות ופירושים, דרשות הכתובים ותקנות חכמים – היה חייב להשאר בעל פה. "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב", אלא כתורה חיה בבית המדרש.

כל זה השתנה כשבא רבי יהודה הנשיא ("רבינו הקדוש"), קבע את נוסח המשנה הסופי והעלה אותה על הכתב. חז"ל הסבירו שצעד זה נעשה מפני צורך השעה, "שלא תשתכח תורה מישראל" כעת כשגובר קושי השעבוד והגלות. הפסוק שעמד לנגד עיני רבי יהודה הנשיא היה "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ": יש להפר את איסור כתיבת התורה, מפני שזו "עת לעשות" לצורך התורה עצמה. או במלים אחרות, "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה".

אפשר לחשוב שמהפכת כתיבת התורה שבעל פה היתה בבחינת "ירידת הדורות", מציאות של 'בדיעבד' במקום ה'לכתחילה'. אך במבט פנימי מתברר שזו התפתחות חיובית, המכוונת ביד ההשגחה העליונה. במשך דורות רבים, 'התבשלה' התורה שבע"פ בתוך בתי המדרש, ואסור היה לצמצם אותה בניסוח סופי ובמלה הכתובה; אך בדורו של רבי יהודה הנשיא היא הגיעה לבשלות, ומעתה היתה יכולה להקבע ולהכתב.

אכן, מתוך המהפכה שחולל רבי יהודה הנשיא זינק כל "ארון הספרים היהודי", הממשיך להתרחב עד היום (עד למאגרי הספרים הממוחשבים). גם דמותו של "יודע הספר" היהודי – מי שבקיא בספרות התורנית הענפה (בפרט בתורה שבעל פה) – נולדה עם מהפכה זו.

 


פתיחה לארבע המהפכות

ניתן לזהות ארבע "מהפכות" בלימוד התורה: הראשונה, כתיבת התורה שבעל פה. השניה, שכר על לימוד תורה. השלישית, לימוד תורה לנשים. והרביעית, לימוד תורה לאומות העולם (מהפכה שאנו עומדים בפתחה). כל זה נוגע ל"הלכות תלמוד תורה", שאותן סידר הרמב"ם בספר "המדע".

נצחיות התורה

לפני שמדברים על "מהפכות", יש להזכיר את היסוד של נצחיות התורה, כמו שכותב הרמב"ם בי"ג עיקרי האמונה (הקדמה לפירוש פרק 'חלק' בסנהדרין): "והיסוד התשיעי הבטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, אמר לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו".

כלומר, אין להוסיף ואין לגרוע על תורת משה ומצוותיה שקבלנו בהר סיני. על יסוד אמונה זו, ישנם כמה איסורים חמורים שלא לשנות בהלכות התורה[א]. בפשטות, כלל זה תקף הן בנוגע למצוות התורה (בדברים הנוגעים לפועל, דוגמת מצוות תפילין וציצית[ב]) והן בנוגע לאופן לימוד התורה (כגון מי רשאי ללמוד והיכן וכו') – שכולם נצחיים הם.

נראה שכלל זה מקבל משנה תוקף בהלכות תלמוד תורה, שהרי כלל נקוט בידינו "תלמוד תורה כנגד כולם" (קידושין לט ע"ב. הלכות ת"ת פ"ג ה"ג), שקול כנגד כל המצוות, ואם כן צריכה להיות בו זהירות מיוחדת לא לשנות ולו במעט ממה שקבלנו ממשה מסיני – "תורה צוה לנו משה" (דברים לג, ד). אך למרות זאת, ראה זה פלא: דוקא בהלכות תלמוד תורה התרחשו במשך הדורות כמה וכמה שינויים גדולים ועיקריים הנוגעים לפועל לכל עם ישראל בעצם לימוד התורה – שינויים כה גדולים שמתאים לכנותם 'מהפכות' (שינוי הוא זמני ומקומי, מהפכה היא לתמיד, מכאן ואילך בכל מקום ובכל זמן. שינוי הוא בפרטים, מהפכה היא בכלל).

נעבור כעת למהפכה הראשונה. תחילה נבאר לפי הלכה, בגוף התורה הנגלית, ומתוך כך נגיע גם לפנימיות הדברים, בהסברה לאור הקבלה והחסידות.

 

 

מהפכה ראשונה: כתיבת התורה שבעל פה

 

פרק א: מקורות איסור הכתיבה

 

        א.       "התורה והמצוה" – תורה שבכתב ותורה שבע"פ

נאמר במעמד הר סיני: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם" (שמות כד, יב).

ואמרו חז"ל במסכת ברכות (ה ע"ב): "ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש, מאי דכתיב "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם"? 'לוחות' אלו עשרת הדברות; 'תורה' זה מקרא; 'והמצוה' זו משנה; 'אשר כתבתי' אלו נביאים וכתובים; 'להורותם' זה גמרא. מלמד שכולם נתנו למשה מסיני".

וכן כתב הרמב"ם בהקדמתו לספרו (היד החזקה): "'תורה' זו תורה שבכתב; 'והמצוה' זו פירושה. וצונו לעשות התורה על פי המצוה. ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה. כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו, ונתן ספר לכל שבט ושבט וספר אחד נתנהו בארון לעד, שנאמר "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו'". והמצוה שהיא פירוש התורה לא כתבה אלא צוה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל, שנאמר "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות וגו'". ומפני זה נקראת תורה שבעל פה".

התורה שבכתב נמסרה באופן מדויק במלים ובאותיות, שיש קדושה גם בצורתן ובכתיבתן, "'מִימִינוֹ אֵשְׁדָּת לָמוֹ' – שהיתה כתובה לפניו מאז באש שחורה על גבי אש לבנה" (דברים לג, ב ופירש"י), ואף "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה" (ראה הקדמת הרמב"ן לפירוש התורה). ואילו תורה שבעל פה היא פירוש התורה, ובמובן הרחב כוללת הן מה שמסר משה רבינו עצמו בפירוש התורה והלכותיה, הן מה שלמדו חכמי ישראל במשך הדורות (במדות שהתורה נדרשת בהם וכדו'), והן גזרות חכמים, תקנות ומנהגים[ג].

אכן, לכל התורה שבעל פה יש 'חותמת' של קדושה מאת ה', "הראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שהסופרים עתידין לחדש" (מגילה יט ע"ב)[ד], "מקרא משנה הלכות תלמוד תוספתות אגדות ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו, כולן נאמרו למשה בסיני" (ויק"ר כב, א)[ה]. ובגמרא חגיגה (ג ע"ב)"'דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד' (קהלת יב, יא)... מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין[ו]. בעלי אספות, אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם, היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר כולם נתנו מרעה אחד, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא".

 

        ב.        איסור כתיבת התורה שבע"פ

והנה נאמר בגמרא מסכת גיטין (ס ע"ב), וכיוצא בזה במסכת תמורה (יד ע"א-ב): "דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש: כתיב 'כתוב לך את הדברים האלה' וכתיב 'כי על פי הדברים האלה', הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב [גירסת רש"י: אי אתה רשאי לכתבן[ז]]. דבי רבי ישמעאל תנא: 'אלה' – אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות. א"ר יוחנן: לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל'".

וכן נאמר בגמרא בגיטין קודם לכן (ס ע"א) על "ספרא דאגדתא" – "והא לא ניתן ליכתב [רש"י: שום דבר גמרא והלכה ואגדה, כדאמרינן לקמן אלה אתה כותב וכו']".

ובמסכת תמורה נאמר עוד "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כותבי הלכות כשורפי תורה והלמד מהן אינו נוטל שכר [רש"י: כשורפי תורה, שאין מצילין אותן בשבת בפני הדליקה. לשנא אחרינא, שאסור לשהותן כתובים, דתורה שבעל פה היא]"[ח] (ומכל זה מקשה הגמרא על רב דימי שרצה לשלוח אגרת לרב יוסף ובה דבר הלכה חדש ששמע, ומתרצים "דילמא מלתא חדתא שאני", כפי שיובא לקמן).

אם כן, התורה שבעל פה צריכה להשאר בעל פה דוקא, "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב", "ואי אתה כותב הלכות". יש אומרים שזהו איסור דאורייתא ממש לכתוב דברי תורה שבעל פה[ט], יש אומרים שזהו איסור דרבנן (והלימוד הוא אסמכתא)[י], ויש אומרים שזו הלכה בגדרי מצות תלמוד תורה[יא]. ועוד יתבאר לקמן שעיקר ההקפדה היא שלא ללמד לאחרים מתוך הכתב (וכן משמע במיוחד לפי הגירסה "לאומרן בכתב". ומה שנאמר "כותבי הלכות כשורפי תורה", הכוונה להלכות שכותבים כדי ללמד לרבים)[יב]. אכן, הרמב"ם לא הביא דין זה בפירוש בהלכותיו[יג].

וכשם שהקפידו לא לכתוב תורה שבע"פ, כך הקפידו שהתורה שבכתב תיכתב בצורה מסוימת ומדויקת, כדברי אדמו"ר הזקן בשלחן ערוך (שלד, יב) "ובימי חכמי התלמוד לא ניתנו ליכתב אלא כ"ד ספרים... ואף כ"ד ספרים לא ניתנו ליכתב אלא על עור בהמה טהורה ובכתב אשורי ולשון הקודש ובדיו אבל לא על הנייר ולא בכתב או לשון אחר אפילו תרגום" (וגם היום יש הלכות מחייבות בכתיבת פסוקים מן התורה, כגון שאסור לכתוב ללא שרטוט[יד]).

 

 


 

 

פרק ב: טעמים לאיסור הכתיבה

        א.        גזרת הכתוב

באיסור לכתוב תורה שבע"פ נאמרו כמה טעמים. אך לפני הכל, נראה שזו גזרת הכתוב (ביחוד לפי הדעה שזהו איסור דאורייתא), רצון ה' שהתורה תמסר דוקא בדרך זו שניתנה, מה שבכתב בכתב ומה שבע"פ בעל פה. וכמו שדברים שבכתב צריכים להכתב דוקא בצורה מסוימת, כך דברים שבע"פ "לא נתנו להכתב" אלא להשאר בתור פירוש בעל פה לתורה שבכתב. וכן מבואר בגמרא שכריתת הברית של הקב"ה עם ישראל היא על דברים שבע"פ, דהיינו שהברית היא דוקא באופן זה שהתורה נמסרת בעל פה, כפי שמודגש בלשון המדרש[טו] "אם קיימת מה שבכתב בכתב ומה שבע"פ על פה כרתי אתך ברית ואם שנית מה שבכתב על פה ומה שבעל פה בכתב, לא כרתי אתך ברית". ועוד בפשטות, יש לחשוש שאם תורה שבע"פ תהיה כתובה, לא יכירו בהפרש בינה לתורה שבכתב, וממילא יפגמו בקדושתו של ספר התורה שבכתב.

ובעומק, כמו שמבאר אדה"ז (לקו"ת שה"ש כח, א): "הנה תורה שבע"פ עיקרה להשיג ולהבין הדין וההלכה, שאם אומר ההלכה ואינו מבין אינו נחשב לו ללימוד כלל... [לעומת זאת] עיקר תורה שבכתב היא הכתובה תמונת אותיות, כפי התמונה כן הוא רמיזתו למעלה. אבל השגת שכל האדם אין בהם כלל כי הם למעלה מן השכל... ולכן נקרא תורה שבכתב ואין תלוי בדעת, ואפילו עם הארץ אם אמר הפסוק בלתי שום דעת כלל נקרא עוסק בתורה שבכתב... ולכן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה, כי באמת אי אפשר להביאם בשכל ודעת, וכן דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב כי הם הדעת והכתיב הוא למעלה מהדעת". דהיינו, עצם התורה שבכתב היא המלים עצמן והאותיות הכתובות ממש, ועצם התורה שבע"פ היא דעת האדם הלומד בשכלו והבנתו[טז] (ומכאן ההבדל בהלכה שלימוד תורה שבע"פ ללא הבנה אינו נחשב לימוד ואמירת תורה שבכתב ללא הבנה נחשבת לימוד, כפי שיובא עוד לקמן). וליתר דיוק, אותיות התורה שבכתב הן מעל השכל (אע"פ שהאותיות הכתובות הן 'דומם', מכל מקום שורשן גבוה מאד, מעל תפיסת שכלו של האדם הלומד). ומכל זה ברור מדוע אין לקבוע את התורה שבע"פ באותיות כתובות.

ורבי צדוק הכהן מלובלין הרחיב לבאר עוד (רסיסי לילה נו): "ועל כן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה. כי כל דבר שבכתב הם דבר השם יתברך שנאמרו ברוח הקודש והנביא או המדבר ברוח הקודש שרוח ה' דיבר בו [שספרי הכתובים נאמרו ברוח הקודש] כל השומע ממנו היה שומע דבר ה' וחיותו יתברך שבתוכם. אבל אדם אחר שיאמרם בפיו אין בדיבורו אותו חיות כלל של דבר ה'. ורק מתוך הכתב יכול להשיג אותו חיות שהוא גנוז תוך הכתב, כי אותן כתובים הם לבושים גופנים לדבר ה'. כמו גוף האדם המלביש לנפש שהוא רוחניות וחלק אלוה, שאי אפשר להשיגה ערומה בעולם הזה אבל מתוך לבוש הגוף היא מושגת. כן דבר ה' הוא מושג על ידי לבוש הכתב וצורת אותיות המחכימות להשיג על ידי זה חיות דבר ה' שבתוכן. אבל דברים שבע"פ הוא להיפך אי אתה רשאי לאמרם בכתב, כי דברים שבע"פ הוא חכמת חכמי ישראל, ועל ידי דיבור החכם בפה יש בו חיותו מה שאין כן בכתב אין בו חיות עוד. כי פעולת אדם ומעשה בשר ודם אינו כמעשה השם יתברך ואין יכול להמשיך חיותו בנפעל, ורק הדיבור שהוא מכח רוח חיים שבו יש בו מחיותו ולא בכתב. ועל כן תורה שבע"פ שהוא מה שמסר השם יתברך התורה לתחתונים שיהיה בכוחם לחדש חידושין דאורייתא משלהם ולהיות ממש דברי תורה... ועל כן על פי התורה אסור לכתוב דברים שבע"פ כי בכתיבה מסתלק חיות האדם המדבר אותם דברים ואין משיג אלא גשמיות הדבר בלא חיות [לקמן יובא עוד מדבריו שם]". בתמצית: בתורה שבכתב החיות האלקית נתפסת דוקא בלבוש של האותיות הכתובות, שהוא הגוף של התורה, ולא באמירת האדם בלבד (מלבד הנביא עצמו כשאומר את הנבואה), ואילו התורה שבע"פ נמסרה לנו והחיות נמצאת דוקא כשאנו אומרים אותה (בעזרת החיות של האדם המדבר) ואינה נתפסת בכתיבה.

[באופן קצת אחר, ניתן לומר שהאיסור על כתיבת תורה שבע"פ נובע מקדושת הכתב והאותיות, שבהן נתנה התורה שבכתב דוקא ואין להשתמש בהן לדברים אחרים (כמו שלדעת הרמב"ם ועוד יש להמנע מלכתוב דברי חול בכתב אשורי[יז]). ולפי זה, אין איסור לכתוב דברי תורה בכתב אחר, וכן כתב הרמ"א בדרך אפשר[יח].]

מלבד זה, נאמרו כמה וכמה טעמים לאיסור, כפי שנביא כעת, אך נראה שכולם עולים בקנה אחד.

 

        ב.        התורה שבע"פ רק לישראל

בדברי חז"ל במדרשים נאמר במפורש טעם לכך שתורה שבע"פ לא נכתבה, כדי שלא ישלטו בה האומות. כלומר, התורה שבכתב גלויה גם לעיני האומות (כדברי חז"ל שהתורה נכתבה בשבעים לשון כדי שהאומות יוכלו ללומדה[יט]) עד שבמשך הזמן אף תלו בה דברי מינות (כמו שעשו הנוצרים), אך התורה שבע"פ צריכה להשאר בצורתה זו וכך לא תמסר בידי האומות.

טעם זה של המדרש מובא בתוספות, על הגמרא (בגיטין שם) שמבארת את הפסוק "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ" (הושע ח, יב) – "אתמוהי קא מתמה", ופירשו התוס': "במדרש אמרינן 'כמו זר נחשבו', שעובדי כוכבים כתבו את התורה ואם היה נכתב הכל לישראל היו עובדי כוכבים הכל כותבין. ולהכי קאמר רחמנא 'אכתוב לו רובי תורה [בתמיהה]' והלא מה שכתבתי להם 'כמו זר נחשבו' שהעתיקו זרים". כלומר, הקב"ה אומר: וכי אכתוב להם את התורה שבע"פ? והרי אם תהיה כתובה היא תמסר לידי זרים, כמו שאירע לתורה שבכתב[כ], ועוד נאמר במדרש בהקשר זה[כא] "מפני שהמשנה היא מסטורין של הקדוש ברוך הוא ואין הקדוש ברוך הוא מוסר מסטורין שלו אלא לצדיקים שנאמר 'סוד ה' ליראיו'". [ועוד: המינים-הנוצרים הוסיפו לכ"ד כתבי הקדש את ה"אָוֶן גליון"[כב] שלהם. והקביעה שאין עוד ספרים כתובים בתורה מלבד כ"ד הספרים חוסמת פיהם של המינים.]  

אם כן, נמצא שדוקא התורה שבע"פ היא המבדילה ומבחינה בין ישראל לאומות העולם, ובין דת האמת לדתות השקר[כג]. וזו משמעות דברי חז"ל (בגמרא ובמדרש) שהברית בין הקב"ה לישראל נכרתה דוקא על דברים שבע"פ. והדבר מבואר בעומק במהר"ל[כד], שהברית היא החיבור בין הקב"ה לישראל, וחיבור זה נעשה דוקא בתורה שבע"פ, שהיא החלק שמצד ישראל, "מצד המקבל" (וכמו שהוסבר לעיל שהתורה שבע"פ היינו מה שמובן בשכל שלנו). ובסגנון דומה: התורה שבכתב נכתבת על גבי הספר (הנקלף) ואילו התורה שבע"פ נכתבת בנפשות ישראל, כדברי המבי"ט (בהקדמה לספרו קרית ספר) "והתורה שבעל פה אי אתה רשאי לאומרה בכתב, להיותה גנוזה בנפשותיהן של צדיקים, כי זו היא קדושתן ומעלתן, ואם אומרים אותה בכתב, תפחות מעלת הנפשות, כי הדבר הנכתב לא ישאר ציורו בנפש כדבר שלא נכתב, שנשאר ציורו לעולם, בנתינת לב שלא ישכח". 

 

         ג.        טעמים נוספים במעלת הלימוד בעל פה

ועוד בארו הראשונים שיש מעלות גדולות בלימוד בעל פה דוקא שאין בכתב:

ראשית, בדברים שבכתב נופלים ספקות ומחלוקות, ואילו בתורה הנלמדת בעל פה הדברים מתבררים עם החכמים מוסרי התורה (במיוחד בזמן שהיה בית הדין הגדול המכריע בספקות ומחלוקות). כן כתב הרמב"ם במורה נבוכים[כה], וכ"כ בעל העיקרים (מאמר ג פכ"ג, עיי"ש!). וכיוצא בזה כתב הר"ן (מגילה יד ע"א מדפי הריף): "דברים שבע"פ הם פירוש לדברים שבכתב, וכשאין נאמרים אלא בעל פה אי אפשר לעמוד עליהן אלא מפי מלמד שיפרש לו הפירוש יפה, ואילו היה נכתב אפשר שיסתפק בו שלא יבין הלשון"[כו].

וכיו"ב כתב הריטב"א בגיטין "משום דכשאינם כתובין כל אחד ואחד מוסרן זה לזה בדקדוק אבל אם נכתבו ובא ללמוד אותם מתוך הכתב אינם מדקדקין". ורבי חסדאי קרשקש (תלמיד הר"ן) כתב בהקדמת ספר אור ה' "ואמנם זה מדאגה מדבר, פן יסורו מלבבו ויסמוך על הכתב ויביא זה אל השכחה לריבוי הענינים... וכמעט שבדרך הזה דרכו האומות [כלומר שגם חכמי האומות, הפילוסופים, אמרו כך, ומביא שכן אמר אחד מחכמיהם] מגנה מי שכותב דבריהם: אתה חושד ברעיוניך הזכים ובוטח על עורות הבהמות המתות".

ביתר ביאור: הרי אי אפשר לכתוב את כל התורה שבע"פ (כדברי הגמרא בעירובין שיובאו בהמשך), וכאשר כותבים רק חלק מן הדברים עלולים לבוא לידי טעות, כשסומכים על הכתוב מבלי לדעת את טעמי ההלכות וכו'. וכן מצינו לאחר שנחתמה המשנה ונכתבה, שהזהירו מאד שלא לפסוק הלכה מתוך המשנה עצמה, "התנאים מבלי עולם, שמורין הלכה מתוך משנתן" (סוטה כב ע"א), וכן הדגישו "העוסקים במשנה, מדה ונוטלין עליה שכר. העוסקים בתלמוד, אין לך מדה גדולה הימנה [רש"י: תלמוד, שהוא לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה מה הם]" (ב"מ לג ע"א). לכן מובן שמוטב לאסור בכלל את הכתיבה, כדי שלא יסמכו על הדבר הכתוב מבלי להבינו היטב. וכיו"ב כתב המהרש"א בגיטין (ד"ה והא לא ניתן): "נראה בזה דלא ניתן לכתוב, משום דלא יסמוך האדם על הכתיבה ולא ילמוד יותר. ובודאי דאי אפשר לכתוב כל הדברים שהפה יכול לדבר בדברי תורה. ולכך בדורות הראשונים שהיה לבבם רחבה מני ים אמר לא ניתן לכתוב, כדי שיחזור על תלמודו ומשנתו תמיד, ויהיו סדורים לו תמיד ללמוד ולהביאו לידי עשיה".

בסגנון אחר: תורה שבכתב הרי מטבעה, מצד רצונו של הקב"ה, היא חתומה ונעולה, אין להוסיף עליה ולא לגרוע ממנה אפילו תג אחד. אבל התורה שבע"פ היא דבר חי, מתפתח וגדל, "דברי תורה פרים ורבים", נתונה להכרעות חכמי ישראל בכל דור ודור, ופעמים רבות יכולים החכמים גם לחלוק על אלו שקדמו להם (כמבואר ברמב"ם הל' ממרים פ"ב), וכל חכם מחדש (על פי כללי התורה) בהעמקתו יותר ויותר[כז]. לכן אי אפשר לכתוב את הדברים בספר, שכן הכתיבה מגבילה ומצמצמת, קובעת את הדבר במסמרות[כח], בבחינת "עד פה תבוא ולא תוסיף". וכיוצא בזה פירש בספר 'מדרש שמואל' על המשנה באבות "'משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע'... שזאת התורה מסרה ליהושע לעשות בה כמו שירצה, כשיאמר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, כפי הזמן והמקום, בכל אלו היא שלו לעשות בה מה שירצה. וכן הוא מסרה לזקנים וזקנים לנביאים עד אנשי כנסת הגדולה... וזה אחת מהסיבות למה לא נכתבה תורה שבע"פ אבל נתנה לבית דין הגדול לעשות כמו שירצו" (ולהלן יתבאר עוד טעם זה, שהתורה שבע"פ היתה צריכה להיות 'גמישה' ובלתי קבועה בכתב).

 

        ד.        מניעת הכתיבה – שלמות התורה שבע"פ

והנה בגמרא עירובין (כא ע"ב) נאמר "נדרש רבא, מאי דכתיב 'ויֹתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה' וגו'. בני, הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה... שמא תאמר, אם יש בהן ממש מפני מה לא נכתבו? אמר קרא 'עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגִעת בשר'". ופירש רש"י "אלא לכך לא נכתבו שאין קץ לעשות ספרים הרבה בכל אלה".

ואין הכוונה רק שאי אפשר לכתוב את התורה שבע"פ, שאין לה גבול ומדה, "'ועלמות אין מספר', אלו הלכות" (ע"פ זוהר ח"ג רטז, א, ועוד. מובא הרבה בספרי החסידות), אלא זהו גם טעם לאסור את הכתיבה, מפני שהתורה צריכה להיות בשלמות, "תורת ה' תמימה", וכיון שאי אפשר לכתוב את כולה, שאין לה סוף, לכן אסור לכתוב חלק ממנה. וכמו שמבואר בגמרא שמעיקר הדין יש איסור לכתוב חלקים מהתורה שבכתב שלא בשלימותה[כט], כך אי אפשר לכתוב תורה שבע"פ שלא בשלימותה ולכן אי אפשר לכתבה בכלל. וכיוצא בזה מבאר המהר"ל (גור אריה שמות לד, כז): "כבר נתנו טעם בפרק שני דעירובין למה לא הותר לכתוב תורה שבע"פ, מפני שאין קץ וסוף לתורה שבע"פ, כדכתיב 'עשות ספרים הרבה אין קץ', ולא כתבה התורה אלא דבר ששייך אליו כתיבה, דכל דבר שנכתב הוא משוער ומוגבל, וזה מה שנכתב, ודבר שבעצמו אין לו קץ וסוף נהגה עמו התורה כמו שהוא ראוי, שלא יהיה נגבל ומשוער ונכתב כלל בתורה, וזהו ענין שנאסר לכתוב תורה שבע"פ, וזולת זה מן הפירושים אינם כלל". והוסיף לבאר: "דע, כי אין ראוי שתהיה התורה שבע"פ בכתיבה, מפני שהתורה שבע"פ הם פרטי המצוה ופרושיה. ודבר זה אין קץ וסוף, כי הפרטים אין להם קץ. ולא היה דבר שלם אם היה כותב מקצת בלבד, לכך אין לכתוב כלל התורה שבע"פ חסירה. כי הכתיבה מורה על התמימות, שיהיה כאן הכל ביחד, והרי בתורה שבע"פ אי אפשר, כמו שאמרנו. אבל על פה, הרי כי ענין הפה כך הוא, שאין הכל ביחד. כי כאשר מדבר דבור, ואחר כך השני, כבר הלך לו דבור הראשון, ולא שייך בדבור 'תמימות'. ולפיכך תורה שבע"פ אין לכתוב כלל"(תפארת ישראל פס"ח)[ל]. דהיינו, כיון שלתורה שבע"פ אין סוף ואי אפשר לכתוב את כולה, לכן בעצם הכתיבה יש פגם בשלמות התורה.

ובעומק, התורה בשרשה היא אין סופית, בלי גבול, "ארוכה מארץ מדה" (איוב יא, ט), אך כשהיא יורדת לעולם הזה היא מופיעה בתוך גבול ומדה ("בלי גבול בגבול", בלשון החסידות, בכח עצמות ה' נותן התורה, בסוד "אנכי, אנא נפשי כתבית יהבית"). אך בתורה שבכתב יש הסתר של האין-סופיות בתוך מספר סופי של מלים ואותיות, ואילו התורה שבע"פ היא גילוי האין סופיות[לא], ולכן אי אפשר לכתבה ולהגביל אותה.  


 

פרק ג: "הפרו תורתך" – כתיבת המשנה

האיסור לכתוב את התורה שבע"פ אינו דין פרטי לאחת מתריג המצוות, אלא דין כללי בנוגע לכל התורה ואופן העברתה מדור לדור. ואכן, כך היו הדברים מדורו של משה רבינו, דרך דורות הזקנים והנביאים, תקופת השופטים והמלכים, בית ראשון ובית שני, עד לדור של רבי יהודה הנשיא, הנקרא רבינו הקדוש (או סתם 'רבי'), החותם את תקופת התנאים, ואז חל השינוי הגדול. כך כותב הרמב"ם בהקדמתו לספר היד:

"רבינו הקדוש חיבר המשנה. ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבע"פ, אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע, ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות והסכימו עליהם בית דין הגדול. וכן היה הדבר תמיד עד רבינו הקדוש, והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה וחיבר מהכל ספר המשנה ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם, ורבצו בכל מקום, כדי שלא תשתכח תורה שבע"פ מישראל[לב] [וראה לקמן ביאור ב].

ולמה עשה רבינו הקדוש כך ולא הניח הדבר כמות שהיה? לפי שראה שתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת. וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות. חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח. וישב כל ימיו הוא ובית דינו ולמדו המשנה ברבים".

מדברי הרמב"ם עולה שגם מתחילה לא היתה מניעה בכתיבה עצמה, ותמיד היה החכם "כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו" וכל אחד "כותב לעצמו כפי כוחו מביאור התורה ומהלכותיה"[לג] (כמו שנמצא בדברי חז"ל על "מגילת סתרים"[לד] וכיו"ב). דהיינו שעיקר האיסור הוא ללמד לאחרים מתוך הכתב (כפי שהוזכר לעיל)[לה], ולכן מדגיש הרמב"ם שהחכם היה "מלמד בעל פה [ולא מתוך הכתב] לרבים" (וזה מתאים יותר לגירסה "אי אתה רשאי לאומרן בכתב", שעיקר האיסור ללמד לרבים מתוך הכתב. ומה שאמרו "כותבי הלכות כשורפי תורה" צריך לפרש שזה כשכותבים כדי ללמד ברבים[לו]).

[הרמב"ם מתאר כאן ברצף אחד את השתלשלות התורה שבעל פה ממשה רבינו עד רבינו הקדוש. אך יש לשים לב שלמעשה יש שלב משמעותי במעבר מתקופת הנביאים לתקופת אנשי כנסת הגדולה, בתחילת ימי בית שני, שמאז היה עיקר התפשטות התורה שבעל פה בצורה המוכרת לנו. ובאמת, יש אומרים שלפני אנשי כנסת הגדולה לא הוצרכו כלל לכתוב, ורק מאז ואילך התחילו לכתוב כל אחד לעצמו[לז].]

כל זה עד שבא רבי יהודה הנשיא ועשה "מהפכה" כפולה: ראשית, בקביעת נוסח המשנה, שנעשה נוסח קבוע, מוסכם ומחייב, לתורה שבע"פ, בהסכמת חכמי ישראל ובסיעתא דשמיא מופלאה[לח] (בדומה לקביעת נוסח התפילה בידי אנשי כנסת הגדולה[לט]). שנית, בכך שהנוסח הזה נכתב בספר, "חיבר מהכל ספר המשנה... וכתבוהו כולם", לא כתיבה של אדם לעצמו לזכרון אלא "ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם" כספר שלומדים מתוכו ברבים. ומכל מקום, גם לאחר כתיבת המשנה, עיקר הלימוד בימי התנאים והאמוראים עדיין היה בעל פה (כמו שהקפידו לשנן כל שמועה מאה פעמים ויותר[מ])[מא].

ומבאר הרמב"ם שמעשה זה – בניגוד לדין "דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב" – נעשה "כדי שלא תשתכח תורה שבע"פ מישראל", שאם לא תכתב המשנה אזי ח"ו תשתכח התורה מחמת מיעוט התלמידים ופיזורם וכו'. לכן קם רבי ועשה מעשה, בניגוד לעצם הגדר של תורה שבע"פ, ובכך הבטיח את המשך לימוד וקיום התורה בידי עם ישראל.

אמנם יש להעיר שקיימת מחלוקת מתי נכתבה המשנה בפועל: לדעת הרמב"ם, בימי רבי כבר נכתבה המשנה בספר, וכן כתבו כמה גאונים שלפני הרמב"ם[מב], וכן דעת עוד ראשונים אחריו[מג]. אך מדברי ראשונים אחרים נראה שרבי קבע את נוסח המשנה אך לא כתבה בספר והיא נלמדה רק בעל פה, וכן בנוגע לגמרא (התלמוד), ורק בדורות מאוחרים יותר נכתבו המשנה והגמרא[מד].

 

        ה.        "עת לעשות לה' הפרו תורתך"

ההיתר לכתיבת התורה שבע"פ מיוסד על הפסוק בתהלים "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט קכו. וראה רש"י ומצו"ד שם). כך נאמר בגמרא גיטין שרבי יוחנן וריש לקיש היו מעיינים בספרא דאגדתא בשבתא, ואומרת הגמרא "והא לא ניתן ליכתב? אלא כיון דלא אפשר 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'". ובגמרא תמורה נוסף על זה "מוטב תעקר אות אחת מן התורה ואל תשתכח תורה מישראל".

וזה עצמו ההיתר של רבי לכתיבת המשנה, כמו שכתב ר' ישעיה דיטראני בגיטין "אבל משום 'עת לעשות לה'' התירו חכמים לכתוב, ועל זה סמך רבי שכתב המשנה ואחריו כתבו הברייתות, ורבינא ורב אשי כתבו התלמוד וכן כל חכמי הדורות כותבין פירושיהן" (וכן הרמב"ם נקט בלשון "שלא תשתכח תורה שבע"פ מישראל", כלשון הגמרא בתמורה על ספרא דאגדתא, והגמרא שם מביאה בסמוך לזה את הלימוד מהפסוק "עת לעשות לה'"). כלומר, כדי לחזק את בנין היהדות כולו שלא יחרב, שלא תשתכח תורה מישראל, לכן "הפרו תורתך", מעשה שאינו לפי כללי התורה כדי לקיים את התורה והמצוות אצל עם ישראל לדורות.

וכשם שטעם זה של "עת לעשות לה'" נאמר להתיר כתיבת תורה שבע"פ, כך הוא מתיר כתיבת תורה שבכתב שלא לפי הכללים הרגילים. שכך לומדת הגמרא בגיטין מרבי יוחנן וריש לקיש שקראו בספר אגדתא בשבת מכאן שמותר גם לקרוא ב"ספר אפטרתא" בשבת משום "עת לעשות לה'" (אע"פ שתחילה לא היו כותבים אלא ספר נביא שלם), וכן פסק הרי"ף שמותר לכתוב "מגילה" מתוך התורה, וביארו הפוסקים שגם זה מטעם "עת לעשות לה' הפרו תורתך"[מה].

 

         ו.         הפרו תורתך – יותר מהוראת שעה

הנימוק של "הפרו תורתך" המובא כאן דומה לכאורה לגדר "הוראת שעה" שבסמכות חכמי ישראל[מו], וכמו "פעמים שבטולה של תורה זהו יסודה" (מנחות צט ע"א). אלא שהוראת שעה במהותה היא לשעה, לזמן מסוים, ואילו כתיבת התורה שבע"פ היא מעשה לדורות! ואף שיש כח לחכמים "לעקור דבר מן התורה", הרי בדרך כלל זהו רק ב"שב ואל תעשה" ולא ב"קום עשה" (יבמות פט ע"א. וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך "יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה"). נמצא שכאן יש חידוש מופלג, שאינו בגדרי ההלכה הרגילים, וזו המשמעות של "הפרו תורתך" – לא רק הוראת שעה אלא דבר הנראה כ"הפרת התורה" לדורות (ולכן נקטו לשון מיוחדת זו, "הפרו תורתך", מה שלא נאמר בדרך כלל בהקשר לגזרות חכמים או הוראות שעה אחרות[מז]).

אלא ש"הפרת התורה" הזו היא באמת קיום התורה, מתירים הגבלה מסוימת בלימוד התורה ובזה דוקא מבטיחים שהתורה תמשיך לתפוס את מקומה הראוי בחיי עם ישראל. אבל אם נמשיך לדבוק באותו איסור ומגבלה, בכך תשתכח תורה מישראל, לא רק שלא יתקיים אותו איסור אלא תשתכח ח"ו כל התורה מישראל.

לא בכדי, הפסוק הראשון שמלמדים ילד שהגיע לחינוך הוא "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (סוכה מב ע"א), עוד לפני "שמע ישראל", כיון שיסוד האומה הוא התורה (ובלעדיה אין שום דבר, גם אמונה בה'). לכן, למען נצחיות התורה, ראו חכמי ישראל במשך הדורות צורך לבטל אחת ממגבלות לימודה ובכך (ע"י "הפרו תורתך" ב"עת לעשות לה'") שמרו על נצחיות התורה ונצחיות עם ישראל.

וכל כך נקבע ההיתר הזה של כתיבת דברי תורה שבע"פ, עד שהרמב"ם לא הביא כלל את ההלכה "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב" (כמבואר בהערה יג).

 

         ז.         התייחסות לטעמי האיסור

במאמר מוסגר, יש לבאר כיצד ההיתר משום "עת לעשות לה'" מוסבר ביחס לטעמי האיסור. ובקצרה: אם טעם האיסור לכתוב דברי תורה הוא מפני שהלימוד בעל פה מביא לתועלת גדולה יותר, כהסברים השונים שנאמרו בזה לעיל, אזי ניתן להסביר כיצד השתנה הדין, כיון שחכמים ראו שהמציאות השתנתה וכעת דוקא הכתיבה תעזור לשמירת התורה. וכיוצא בזה ביאר המהרש"א לשיטתו (בהמשך לדבריו שהובאו קודם): "אבל עתה עת שנתמעטו הלבבות ואי אפשר לזכרם ע"י הלימוד בע"פ מרבו, ומשתכחת ממנו, אדרבה עת הוא להביאו לידי עשיה ע"י שיהיו המצות סדורים לו בכתיבה, אע"פ שע"י זה הפרו תורתך שלא יחזור על משנתו ותלמודו תמיד כי יסמוך על הכתיבה". כלומר, אמנם יש חסרון בכתיבה ("שלא יחזור תמיד"), אבל מוטב לקבל את החסרון הזה ולהרוויח את המעלה שעל-ידי הכתיבה "יהיו המצוות סדורים". אם כן, ניתן לומר שאין כאן "הפרו תורתך" ממש, אלא כעין דרשת "טעמא דקרא" (והדבר רק נראה כהפרת התורה).

אבל אם טעם האיסור הוא יותר 'עצמי' (כפי שבאמת נראה), וכפי שהתבאר לעיל בכמה אופנים, אזי החידוש בהיתר הכתיבה גדול הרבה יותר, ולכן הדבר נקרא באמת "הפרו תורתך", אלא שחכמים רואים שזהו "עת לעשות לה'" הרווח גדול מההפסד[מח].

ובנוגע לטעם של המדרש, שיש לחשוש שהגויים "יאמצו" לעצמם את התורה שבעל פה, יש לומר בפשטות שכתיבת המשנה נעשתה לאחר שכבר נפרדו המינים (הנוצרים) מישראל. ואף על פי שעדיין היה מקום לחשוש שהגויים יאמצו לעצמם את המשנה, רבי יהודה הנשיא "לקח את הסיכון על עצמו", ובאמת למעשה הגויים לא אימצו כלל את המשנה והתלמוד, והם נותרו בגדר "ברית" בלעדית ו"מסטורין" בין הקב"ה וישראל[מט], כדברי חז"ל (אדרבה, הגויים רדפו אותנו תמיד על דברי המשנה והתלמוד, ואף שרפו את הספרים)[נ].

 

        ח.       היתר הכתיבה עדיין מוגבל

אמנם, גם לאחר חתימת המשנה וכתיבתה היו הגבלות על כתיבת תורה שבע"פ, ולא הכל הותר. שהרי הגמרא מביאה בתור חידוש את מעשה רבי יוחנן וריש לקיש (שהיו אחרי חתימת המשנה) שלמדו בספרא דאגדתא משום "עת לעשות לה'". וכן הגמרא בתמורה מדברת על רב דימי שרצה לשלוח לרב יוסף באגרת דבר הלכה שהתחדש לו (וזה בדור השלישי לאמוראים), ומקשה הגמרא שהרי "כותבי הלכות כשורפי התורה" ו"דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב", ומתרצת הגמרא "דלמא מלתא חדתא שאני", ומביאה סיוע לזה מרבי יוחנן וריש לקיש. הרי שגם האמוראים לא היו כותבים אלא מלתא חדתא או ספר אגדתא (וההבדל בין דברי הלכה לאגדה, ביאר המהר"ל "כי היו רגילים לכתוב אגדות, כי כל הלכות היו רגילים ושכיחים בהם על פה, אבל אגדות לא היו רגילים בה על פה והיו צריכים לכתוב" (באר הגולה, הבאר השישי פרק ט"ו. וכן יש לומר שהקלו בכתיבת סודות התורה, כמו שכתב בספר אמונת חכמים פכ"ה), וראה לקמן ביאור ג. ולכן צריך לומר כמו שכתב החיד"א "דלא התירו רבינו הקדוש ובית דינו אלא לכתוב המשנה ותו לא ובפירושא אתמר שהשאר ישאר בתוקף האיסור"[נא].

[וכן בהגבלות על כתיבת תורה שבכתב (כ"ד ספרי התנ"ך), אמנם למסקנת הגמרא התירו כתיבה ולימוד מספר אפטרתא, מטעם "עת לעשות לה'", אבל שאר ההגבלות נותרו בתוקפן בזמן הגמרא, לכתוב דוקא בספר (קלף נגלל) וכדומה.]

יתירה מזו, במשנה ובגמרא בשבת, בפרק "כל כתבי הקודש" (שבת קטו ע"א), מבואר ש"כתבי הקודש" שמצילים מפני הדליקה בשבת הם רק כ"ד ספרי התנ"ך (שחכמים גזרו שניתן להציל מהדליקה רק דברים מסוימים ולא יותר, כדי שלא ישכחו ויבואו לכבות את האש). וגם ספרים אלו אם כתובים בלשון אחרת אין מצילים (לדעת רב הונא שהלכה כמותו). אך כל דבר אחר אינו נחשב "כתבי הקדש", כמו שנאמר בגמרא "תנו רבנן, הברכות והקמיעין, אף על פי שיש בהן אותיות של שם, ומעניינות הרבה שבתורה אין מצילין אותן מפני הדליקה אלא נשרפים במקומן [הן ואזכרותיהן]. מכאן אמרו כותבי ברכות כשורפי תורה". וכן פסק הרמב"ם (הל' שבת פכ"ג הכ"ו ואילך)[נב]. ומשמע מהגמרא שגם ספרי הלכות ואגדות, משנה ותלמוד וכדו', אינם בכלל "כתבי הקודש" (לעניין זה לפחות)[נג], אע"פ שלפי הרמב"ם המשנה כבר היתה כתובה.

במלים אחרות: בתקופה הראשונה אמנם הותר האיסור החמור של כתיבת תורה שבעל פה, בכתיבת המשנה ע"י רבי, אך מכלל איסור יצא ולכלל היתר גמור ולכתחילה לא בא – הכתיבה היתה בדיעבד, ומה שנכתב לא הופץ בשופי. הדבר ניכר גם בכך שעצם מעשה כתיבת המשנה אינו מפורש בגמרא (ובאמת יש מחלוקת גדולה אימתי היא נכתבה, כמוזכר לעיל). [וכן ראוי לציין שגם המקור העיקרי לאיסור הכתיבה וגם המקור להיתר הכתיבה מפני "עת לעשות לה'" מובאים בגמרא בשם חכמי אותו דור, תלמידי רבי יהודה הנשיא (מרבי יוחנן וריש לקיש נלמד ההיתר לכתוב ואילו המתורגמן של ריש לקיש דרש את האיסור לכתוב). כלומר, זו תקופה של "ממוצע", שבה עדיין מוזכר האיסור ומצד שני מובא כבר ההיתר].

 

        ט.       היתר הכתיבה מתרחב

אמנם, לגבי הצלת כתבי הקודש, כבר כתבו גאונים וראשונים רבים, וכן נפסק להלכה[נד], שלמעשה מצילים מהדליקה בשבת כל דברי תורה הכתובים בספר, וכמו שנאמר בגמרא שב"ספר אגדתא" ו"ספר אפטרתא" שייך "עת לעשות לה'" כך מטעם זה מצילים את כל החיבורים. וכן כתוב במסכת סופרים[נה] "'דברי חכמים כדרבנות כו' נתנו מרועה אחד', רועה אחד אמרן, וכולן מצילין אותן מפני הדליקה, וספרי אגדתא אע"פ שלא ניתנו ליכתב מצילין אותן מפני הדליקה. מה טעם? 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' [פירוש כסא רחמים לחיד"א: אע"פ שלא ניתן להכתב דהוא תורה שבע"פ ודברים שבע"פ אסור לכתבן מ"מ האידנא הותר לכתבן ומצילין[נו]]".

והיתר זה התחדש לאחר זמן הגמרא[נז], וכדברי אדה"ז בשלחן ערוך (שלד, יב) "כל כתבי הקדש מצילין אותם מפני הדליקה. ובימי חכמי התלמוד לא ניתנו ליכתב אלא כ"ד ספרים אבל לא תורה שבע"פ ולא כל הברכות והתפלות שתיקנו חכמים אלא היו בעל פה, ואף כ"ד ספרים לא ניתנו ליכתב אלא על עור בהמה טהורה ובכתב אשורי ולשון הקודש ובדיו... וכל זה בימיהם אבל עכשיו משום עת לעשות לה' הפרו תורתך התירו לכתוב כל הספרים אפילו של תורה שבע"פ וכל הברכות והתפלות מפני שנתמעט הלב ונתרבה השכחה ולכן מצילין אותם מפני הדליקה ומכל מקום התורפה בשבת. וכן התירו משום עת לעשות לה' וגו' לכתוב אפילו כ"ד ספרים תרגום וכל לשון ובכל כתב על הנייר מפני שאין כל אדם יכול לכתוב אשורית וגם אין הכל מבינים לשון הקודש וגם אין ספק ביד הכל לקנות הקלף ולכן מצילים אותם ג"כ מפני הדליקה ומכל מקום התורפה".

וכיוצא בזה נפסק לעניין תשמיש המטה בחדר שיש בו ספרי קודש, "ועכשיו שניתנה תורה שבע"פ ליכתב משום עת לעשות לה' וכו' אף ספרי התלמוד כמו כן צריכין כיסוי" (הראב"ד בספר בעלי הנפש, הובא בבית יוסף או"ח ר"מ ונפסק שם בשו"ע סעיף ו). וכן יש הלכות נוספות שהשתנו בגלל המציאות שדברי תורה שבע"פ כתובים היום בספרים[נח].

כלומר, היתר הכתיבה התרחב ביותר לאחר זמן הגמרא, וכעת ניתן לכתוב דברי תורה שבע"פ, סדורי תפילה וכו', וכן כתיבת ספרי התנ"ך גם שלא כהלכתם, ומצילים הכל מפני הדליקה (אמנם איננו יודעים מתי בדיוק התרחב ההיתר, אלא שהראשונים מעידים שכן הדבר). וכן המשיכה כתיבת הספרים להתרחב ביתר שאת לאחר המצאת הדפוס[נט].

[אך הרמב"ם לא הביא חילוק בין זמן התלמוד לזמננו, ואפשר לומר שכיון שלשיטתו המשנה נכתבה כבר בימי רבי, ובכל זאת לא הותר במשנה ובגמרא להציל ספרי הלכות וכו', מכאן שההיתר של "עת לעשות לה'" אינו הופך את הדבר לכתבי הקודש שמצילים מדליקה. אבל שאר הראשונים שכתבו שהדין השתנה סוברים כנראה שהמשנה נכתבה רק לאחר זמן הגמרא (וכמשמעות לשון כמה ראשונים כאן), דהיינו שההיתר של "עת לעשות לה'" התרחב במיוחד לאחר זמן הגמרא, וממילא מובן שיש שינוי גם בדין הצלת הספרים.]

ומכל מקום, נחלקו הפוסקים מה דינם של דברים שנכתבים ללא צורך מוגדר של לימוד, כגון שנכתבו בשפה שאין מכירים או בתוך קמיעות וכדו', ובלשון אדה"ז: "לא התירו בזמן הזה לכתוב בשאר לשונות אלא כשאותו העם בקיאין באותו לשון אבל אם אינן מבינים אותו אסור לכתוב ואין קורין בו ואין מצילים אותו (בין בכ"ד ספרים בין בשאר ספרים של תורה שבע"פ) שהרי לא התירו אלא משום עת לעשות לה' וכשאין העם מבינים לא שייך עת לעשות לה'. (וכן אסור לכתוב שמות שאינן נמחקין או פסוקים בקמיעות או בשאר מקומות שלא שייך בהם עת לעשות לה'... ויש אומרים שמותר לכתוב ולהציל שכיון שניתן רשות לכתוב אזכרות בברכות וכן פסוקים שבסידורי תפלות ותחנונים משום עת לעשות לה' הוא הדין שניתן רשות לכתבם בקמיעות או שאר מקומות אף על פי שלא שייך בהם עת לעשות לה' ובלבד שלא יכתבם במקום שיוכלו לבא לידי בזיון... והעיקר כסברא הראשונה").

[עוד יש לציין שמצאנו בפוסקים שהשתמשו פעמים נוספות בנימוק של "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ללא מקור פרטי בש"ס[ס].]

 

         י.         מאיסור למצוה

יתירה מזו, לאחר שנקבע ההיתר לכתוב דברי תורה שבע"פ, הדבר הפך למצוה, כמו שנפסק בשולחן ערוך (יו"ד ער, ב. וראה ש"ך שם) "האידנא מצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, ולא ימכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה". וגם בהלכה שנאמרה "כופין בני העיר זה את זה לקנות להן ספר תורה נביאים וכתובים"[סא], כתבו הפוסקים שזה "בימיהם שלא ניתנה תורה שבע"פ ליכתב, ועכשיו שניתנה ליכתב כופין לקנות גם תורה שבע"פ כולה שהם ספרי התלמוד והפוסקים ומדרש אגדות שילמדו בהם גדולים וקטנים" (אדה"ז בהלכות ת"ת ד, יג. לפי המגן אברהם קנ סק"א).

וכן ביאר הרא"ש (בהלכות ספר תורה) בנוגע למצות כתיבת התורה: "ואומר אני דודאי מצוה גדולה היא לכתוב ספר תורה... וכן כתב הרמב"ם ז"ל דמצות עשה היא לכל איש ישראל לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת'... וזהו בדורות הראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בו. אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושים להגות בהן הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב 'ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם'. וע"י הגמרא והפי' ידע פי' המצות והדינים על בוריים לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם וגם לא למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה".

וביאר הרבי מליובאוויטש, שתחילה היתה המצוה דאורייתא דוקא לכתוב ספר תורה ככל הלכותיו, כיון שהיה איסור לכתוב תורה שבע"פ, אבל לאחר שהתפשט ההיתר לכתוב תורה שבע"פ, משום "עת לעשות לה'", אזי קיום המצוה מדאורייתא הוא בזה שיהיו לאדם ספרי קודש (ואין מצוה לכתוב לעצמו דוקא ס"ת כשר)[סב]. [וכיוצא בזה בדברי ר' צדוק הכהן (מחשבות חרוץ אות טו): "מצות 'כתבו לכם את השירה' כוללת כל כתיבות דברי תורה שיהיה השארה בעולם הזה, ואף דמדינא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב, מכל מקום אחר שהותר לכתוב הרי כתיבתם מצוה ובכלל מצות כתבו לכם, שעיקר הכוונה שיהיה קיים לדורות... ועל כן הזהירו הקדמונים לכתוב כל מה שמחדש... ואין לך יום שלא יתחדש בו איזה חידוש בתורה על ידי איזה תלמיד ותיק שבדור, ואותו חידוש שהוא חיי עולם צריך שישאר קבוע וקיים בפועל בעולם הזה". אלא שלפי הרבי הדברים מדויקים יותר, שהיום המצוה היא דוקא שיהיו לאדם ספרי קודש (ולא שזה רק חלק מהמצוה)].

וכן הכריז הרבי במבצע האחרון מ"עשרת המבצעים" הידועים לדורנו: "שכל יהודי יהיו לו ספרים בביתו – ומה טוב 'בית מלא ספרים' – אבל עכ״פ מוכרח שיימצאו אצלו ספרי היסוד: (סידורים) חומשים (תנ״ך) משניות ספרי פסקי דינים וכו".

והנה דעת החתם-סופר היא שגם היום קיימת הגבלה על כתיבת דברי תורה, וההיתר מותנה בכך שהכתיבה תהיה לשם שמים – "עת לעשות לה'", לשם ה' – אבל הכותבים ספרים שלא לשם שמים עוברים באיסור כתיבת דברים שבע"פ[סג]. דהיינו שעצם האיסור עדיין תלוי ועומד וההיתר הוא כהוראת שעה הנאמרת בכל פעם מחדש, או כ"פעולה נמשכת" (וכיוצא בזה כתב האבני נזר, שיובא לקמן, שההיתר הוא בגדר "דחוי"). אך אחרים מגדולי ישראל לא חשו לזה, וכתבו שבכגון זה יש לומר "מתוך שלא לשמה בא לשמה"[סד], ואיסור הכתיבה כבר הותר לגמרי (וראיה לדבר, שהאיסור לא הוזכר ברמב"ם ובשו"ע)[סה].

 

      יא.      גם לאחר הכתיבה – תורה שבע"פ

לאחר כל זה, גם לאחר כתיבת התורה שבע"פ, היא נותרה בגדר "בעל פה", כפי שמתבטא בכמה וכמה ענינים והלכות, כדוגמת אלו:

א. מבואר שגדר מצות לימוד תורה הוא לדעת את התורה ולהשתדל לזכור אותה (כפי היכולת), ואף שהדברים כתובים בספר אין זה פוטר את האדם מלדעת אותם, כדברי אדה"ז (הל' ת"ת ב, ד) "וגם עכשיו שנכתבה תורה שבע"פ ויוכל לעיין בספרים מה ששכח אין זה מועיל כלום, כי מיד ששכח עובר בלאו ['פן תשכח את הדברים'] קודם שיעיין כמו בימיהם שעובר בלאו בשעה ששוכח אף שאחר כך יחזור וישאל מרבו וילמדנו מה ששכח. ועוד שמצות התורה לא תשתנה בשינוי הדורות ולא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים".

ב. וכן בנוגע ללימוד בלא הבנה (כפי שהוזכר לעיל), פסק אדה"ז (הל' ת"ת פ"ב יב-יג): "אם מוציא בשפתיו אף על פי שאינו מבין אפילו פירוש המלות מפני שהוא עם הארץ הרי זה מקיים מצות ולמדתם ולפיכך כל עם הארץ מברך ברכת התורה בשחר לפני הפסוקים וכן כשעולה לספר תורה. במה דברים אמורים בתורה שבכתב, אבל בתורה שבע"פ אם אינו מבין הפירוש אינו נחשב לימוד כלל"[סו] (ומכל מקום מסיים אדה"ז: "ואף על פי כן יש לאדם לעסוק בכל התורה גם בדברים שלא יוכל להבין ולעתיד לבא יזכה להבין ולהשיג כל התורה שעסק בה בעולם הזה ולא השיגה מקוצר דעתו"). דהיינו, עיקר התורה שבע"פ (גם לאחר שנכתבה) היא בדעת האדם והבנתו, ואילו אמירת המלים וקריאתן אינה לימוד, מה שאין כן בתורה שבכתב. ובסגנון אחר: "דכל ענין תורה שבע"פ שהוא ביאור לתורה שבכתב וכשאינו מבין אינו כלום משא"כ תורה שבכתב עצם המלות מצוה" (שו"ת ארץ צבי פרומר סי' כ, עיין שם בכל דבריו הנעימים). ועוד ביאר האבני נזר (יו"ד סי' שעו אות ו עיי"ש) לפי זה מדוע גם לאחר שהתורה שבע"פ ניתנה להכתב היא אינה מטמאה את הידים, כי כתיבתה היא רק למי שמבין את הלשון, מה שאין כן בתורה שבכתב.

[ומכל מקום יש הבדל בין המשנה לגמרא. שנוסח המשנה מדויק מאד, ולכן יש מעלה מיוחדת בשינון הנוסח בעל פה, מה שאין כן בשאר דברי תורה שבע"פ, פירושים וכדו', שהעיקר הוא לזכור את התוכן. וכמו שביאר הרבי מליובאוויטש: "אף שבכללות כל התורה שבע"פ העיקר הוא השגת והבנת הדין וההלכה (אלא שצריך ג"כ להוציאה בדבור פה), ואם אומרה ואינו מבין אינו נחשב לו ללימוד, מה שאין כן בתורה שבכתב... בכל זאת חלוק ישנו בתלמוד גופא בין משנה ומה שבא לאחר המשנה... שבמשנה העיקר הוא הדקדוק בלשונה (אלא שצריך להיות בהבנה דוקא) ושמירת אותיותיה, וחלק השני בתלמוד הוא הנקרא בכלל פירוש המשנה היינו שעיקרו הבנה והסברת הטעמים וכו'... ולכן מובן אשר גם חזרה בעל פה... שייכת יותר במשנה מבגמרא, שהחילוק בין אחד לחבירו הוא: אמירת אותיות או הבנת הענין (אע"פ שבשניהם צ"ל אמירה והבנה)" (אג"ק ח"א עמ' רמא. עיי"ש).]

 

      יב.      קדושת ספרי תורה שבע"פ אינה כקדושת תורה שבכתב

ועוד דנו הפוסקים מה הגדר ההלכתי של הקדושה שצריך לנהוג היום בספרי תורה שבע"פ, ובלשון האבני נזר "ויש להסתפק בזה אם לאחר שהתירו חכמים לכתוב תורה שבע"פ שוב יש בו קדושה גמורה כמו ספרי תנ"ך או לא" (שו"ת אבני נזר יו"ד שעו, עיי"ש באריכות. וראה עוד שו"ת אגרות משה ח"ד סי' לט. אנצ"ת ערך כתבי הקדש). ומסקנת האבני נזר שעדיין יש הבדל מהותי ביניהם, וקדושת ספרי תורה שבע"פ היא מדין תשמישי קדושה, "כיון שעומד ללמוד מתוכם והלימוד הוא קדושה א"כ הוא משמש קדושה... ספרי תורה שבע"פ משמשין אל הלימוד שלומדין בתוכה. ולאו משום כתיבתן מתקדשת כמו תנ"ך דהויין גוף קדושה משום כתיבתן. אלא משום קריאתה מתקדשת דמשמש אל הקריאה" (וכן מה שהתירו להצילם מפני הדליקה בשבת הוא "מפני צורך המצוה לקרות בהם וכמו שמצילין בשבת מזון שלש סעודות. ואינה דומה לתורה שבכתב שמצילין אותה מפני קדושתה ג"כ").

ועוד מדייק בעל אבני נזר, שגם לאחר שהותר לכתוב תורה שבע"פ מדין עת לעשות לה', עדיין זה לא נקרא "ניתן להכתב" והלימוד נחשב כלימוד בעל פה! "שכך היתה תקנת חכמים שעדיין יחשב לא ניתן לכתוב ואין הכתיבה מקדשתו כלל. ולולא שמשמש קריאתו לא היה בהם שום קדושה כלל". והוא מדמה את היתר הכתיבה לדין "דחויה". 

[אמנם בהמשך מוכיח האבנ"ז שלפי הט"ז והמג"א הספרים נחשבים גוף קדושה ולא תשמיש קדושה, אך מכל מקום הוא מסיק "נראה לי אף לדידהו דקדושתן משום שעשוין ללמוד בהם". ולפי זה הוא פוסק שאין קדושה בספרים שלא למדו בהם, עיי"ש.]


פרק ד: המעלה בחבור המשנה וכתיבתה

מכל האמור עד כאן, נראה שההיתר לכתיבת התורה שבע"פ הוא רק בדיעבד, כדי שלא תשתכח התורה מישראל כתוצאה מהמצב "שנתמעט הלב והתורה משתכחת" (לשון רש"י) בירידת הדורות – שהרי "אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים" (שבת קיב ע"א) – וכתוצאה מהתנאים החיצוניים של ריבוי הצרות והתפזרות מרכז החכמה של ישראל. כך לא היתה ברירה אלא לכתוב את התורה שבע"פ, ולכאורה נראה שאילו היינו יכולים היה מוטב שהתורה שבעל פה תישאר כפי שהיתה תחילה ולא תיכתב.

 

        א.       מעלת רבינו הקדוש

אך מצד שני, ברור שחתימת המשנה וכתיבתה (שלפי הרמב"ם נעשו יחד) הן התקדמות מופלאה בתהליך התפשטות התורה והתפתחותה, כפי שמודגש בדברי הרמב"ם בהקדמה לספרו (היד החזקה), המתאר את השתלשלות התורה ומסירתה ממשה רבינו ועד רבינו הקדוש שחיבר את המשנה[סז] (וכן המשך המסורת עד חתימת הגמרא, שהיא החבור האחרון המחייב את כל ישראל[סח]). וכן בהקדמה לפירוש המשנה מעלה הרמב"ם על נס את חתימת המשנה על ידי רבינו הקדוש: "וכאשר עבר הזמן אחריהם [אחרי אנשי כנסת הגדולה] עד רבינו הקדוש ע"ה, והיה יחיד בדורו ומיוחד בתקופתו, איש שכלל בו ה' מן המדות הטובות והחסידות מה שזכהו בעיני אנשי דורו לקרותו רבינו הקדוש, והיה שמו יהודה, והיה בתכלית החכמה ורום המעלה, כמו שאמרו 'מימי משה ועד רבי לא ראינו תורה וגדולה במקום אחד'. והיה בתכלית הענוה ושפלות הרוח והרחקת התאוות, כמו שאמרו 'משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא'. והיה צח לשון ובקי בשפה העברית יותר מכל אדם... והיה לו מהעושר וההון עד שאמרו עליו 'אהריריה דרבי עתיר משבור מלכא'. ולכן היטיב לחכמים ולתלמידים, וריבץ תורה בישראל, ואסף כל הקבלות והשמועות והמחלוקות שנאמרו מימות משה רבינו ועד ימיו, והוא בעצמו היה מן המקבלים... וכאשר אסף כל הסברות והשמועות החל בחבור המשנה הכוללת ביאור כל המצות הכתובות בתורה".

אם כן, מתברר שבמהפכה הזו יש גם תיקון גדול במובן החיובי ולכתחילה. ואף על פי שלמעשה הדבר נעשה מחמת כורח וקלקול הדור, שלא תשתכח התורה, בכל זאת מתברר שבירידה עצמה יש גם עליה, "קלקלתנו זו תקנתנו" (ע"פ תענית יז ע"א, והם דברי רבי יהודה הנשיא!), והקב"ה גלגל שיהיה הכרח לחתום את המשנה ולכתבה. "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א).

 

        ב.        פסק זמן היסטורי

גם מבחינת התנאים החיצוניים, אמנם המשנה נחתמה כ"צידה לדרך" של הגלות הקשה, "לפי שראה [רבי] שתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות", כלשון הרמב"ם (בהקדמה ליד החזקה). ובכל זאת, תקופת רבי עצמה היתה "פסק זמן" מיוחד שבו היתה מנוחה יחסית שאיפשרה לעסוק בתורה כראוי ולסכם אותה, שכן אצל רבי היו "תורה וגדולה במקום אחד"[סט], היו לו יחסים טובים עם השלטון הרומאי והוא אסף את כל החכמים והתלמידים (כדברי הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה שהובאו לעיל).

וכן כותב רש"י (ב"מ לג ע"א): "משרבו תלמידי שמאי והלל שהיו לפניו שלשה דורות רבו מחלוקות בתורה ונעשית כשתי תורות מתוך עול שעבוד מלכיות וגזירות שהיו גוזרין עליהן, ומתוך כך לא היו יכולים לתת לב לברר דברי החולקים, עד ימיו של רבי שנתן הקב"ה לו חן בעיני אנטונינוס מלך רומי כדאמרינן בעבודה זרה, ונחו מצרה ושלח וקבץ כל תלמידי ארץ ישראל. ועד ימיו לא היו מסכתות סדורות, אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו גרסה ונתן סימנים הלכה פלונית ופלונית שמעתי משם פלוני, וכשנתקבצו אמר כל אחד מה ששמע ונתנו לב לברר טעמי המחלוקת דברי מי ראוין לקיים. וסידרו המסכתות...".

בשלב זה של רגיעה והרווחה, יכול רבי לברר ולזקק את התורה שבע"פ, ולכתוב את המשנה, מה שעד ימיו לא יכול להעשות! יש כאן שתי תופעות הפכיות יחד: מחד, מיעוט המוחות והלבבות וריבוי הצרות, ומאידך, רגיעה זמנית שבה הגיעה התורה שבע"פ לשיא של גיבוש וניסוח.

 

         ג.        גיבוש התורה שבע"פ

מתוך הדברים עולה שרק בימי רבי הגיעה התורה שבע"פ לדרגה כזו של שלמות וגיבוש שאיפשרה את המפעל האדיר והקדוש של חתימת נוסח המשנה, וכמו שאמרו בגמרא (ב"מ פו ע"א) "רבי ור' נתן סוף משנה". ופירש רש"י: "סוף תנאים, עד ימיהן אמרו איש את דבריו בבית המדרש והיו תלמידים גורסים שמועה שמועה לבדה ולא היו מסכתות סדורות, וסדר וקבץ על הסדר והם כללו האמור בדורות שלפניהם וסדרו את המסכתות, ואחריהם לא יוסיפו אלא מעט". עד ימי רבי, היתה המשנה בתהליך של עיבוד ופיתוח, אמנם גם לפני רבי היו נוסחי משניות קדומות (כמו שכתוב שהיו "שש מאות סדרי משנה"[ע] וכדו'), אך הדברים לא היו 'חתוכים' וגמורים, מסודרים וקבועים לגמרי, אלא נתונים בתהליך של עיצוב ובירור.

ובפשטות, זה עצמו הטעם לאסור לכתוב תורה שבע"פ עד ימי רבי. כיון שבתחילה המשנה עדיין לא הגיעה למצב שהיתה יכולה להיכתב, לא היה אפשר לנסח את כל דיני התורה בצורה ברורה ומוחלטת, לקבוע בהם מסמרות ולהפוך אותם לנחלת הרבים. אין לכתוב את המשנה קודם שיגיע זמנה, כמו שאין להוריד את התבשיל מן האש באמצע בישולו וכמו שאין לקטוע ילד באמצע גידולו.

ועוד: עד דורו של רבי, היה צורך שהתורה שבע"פ תמסר דוקא בעל פה כדי שיהיה "בית מדרש" גדול וחי, של חכמי ישראל המתחדדים זה בזה, דור אחר דור. ההכרח למסור את התורה מפי הרב לאזני התלמיד, הביא להתקשרות נאמנה וחזקה בין החכמים לתלמידיהם ומשא-ומתן בין בתי המדרש השונים, וכדי לקנות את התורה ולברר את הספקות היה צורך לגלות למקום תורה ולשמוע תורה מפי הרב עצמו. כך היה הדבר במשך דורות רבים שבמהלכם התגבשה התורה שבע"פ, מה שלא היה קורה אילו היו ספרים ללמוד בהם (כמו היום). וזה עצמו טעם גדול לאיסור הכתיבה עד רבי[עא]. אך בדורו של רבי הגיעה התורה שבע"פ לדרגה שהיתה מוכנה ובשלה לעיצובה, גיבושה וניסוחה הסופי, עד לכתיבתה בספר.

דהיינו, תחילה היתה התכנסות פנימה של חכמי התורה, הלומדים בעל פה זה מזה וזה עם זה. אך לאחר שיצאה "משנה ברורה" וסולת מנופה, אזי ניתן ומצוה לכתוב את הדברים ולהפיץ אותם החוצה עוד ועוד (בבחינת ההבדל בין "ממך והנה [פנימה]" ל"ממך והלאה [החוצה", כרמוז בדברי האר"י[עב]), מגמה שהולכת וגוברת ב"מהפכות" הבאות עד להפצת התורה בשבעים לשון במהפכה  הרביעית).

נמצא מכל זה שהשינוי שקרה במציאות הוא (בעיקר) לטובה. ודאי ישנו תהליך של ירידת הדורות, אך במקביל יש גם התקדמות לטובה במהלך הדורות[עג], והתורה מגיעה לדרגה חדשה. דורו של רבי היה "דור זכאי" שזכה למה שאחרים לא זכו לו, ו"מגלגלין זכות על ידי זכאי"[עד] הוא רבינו הקדוש עצמו (שהרמב"ם כל כך מפליג במעלתו). ואע"פ ש"ראשונים כמלאכים" וכו', מכל מקום יש נשמות גדולות מיוחדות שלא היו כמותן בדורות שעברו[עה].

כיוצא בזה נאמר על עזרא הסופר "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אילמלא קדמו משה... ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו נשתנה על ידו הכתב [לכתב אשורי]" (סנהדרין כו ע"ב. וראה אנצ"ת ערך כתב אשורי), וכמו שאצל עזרא הסופר בראשית ימי בית שני היה מעין "מתן תורה מחודש", כך אצל רבי יהודה הנשיא היה מעין מתן תורה נוסף כאשר נכתבה התורה שבעל פה (דהיינו שמהפכת הכתיבה מתחילה באמת בימי עזרא הסופר, שורש תורה שבעל פה בבית שני).

 

        ד.        מתלמידי חכמים לכל העם

אפשר עוד לומר שעיקר האיסור לכתוב תורה שבע"פ היה כדי להצניע את דברי התורה שבע"פ מעמי הארץ, שלא יבינו ממנה כפי קוצר מחשבתם ויוציאו דבריה לדברי הבאי וכפירה (בדומה ללימוד תורה לנשים ולגויים, כפי שיובא להלן). ולא זו בלבד שיעוותו את התורה, אלא שמחמת השכל שבה תכנס בהם "ערמומית" שלא לשם שמים ויעברו עבירות.

כלומר, תחילה היתה התורה שבע"פ נחלת החכמים בעיקר. ואף על פי שמצות תלמוד תורה שייכת ודאי לכל אחד מישראל, מכל מקום לא היתה ברירה אלא ליצור "חילוקי מעמדות" בין תלמידי החכמים העוסקים בתורה (מעין "שכבת עילית משכילה") ובין שאר העם, ובעיקר ההבדל והריחוק בין תלמידי החכמים (וה"חברים") מכאן ועמי הארץ מכאן[עו]. לכן תחילה לא היה שייך לכתוב את התורה כספר שכולם יכולים לקרוא בו. אבל לבסוף התרחש השינוי למעליותא, והוחלט שאין לחשוש יותר מעמי הארץ, וגם אם יש בקורת על מעשיהם בהווה סוף-סוף "המאור שבה יחזירם למוטב"[עז].

[אמנם בפועל המשיכו ההבדלות החמורות בין חברים ועמי הארץ, במיוחד בעניני טומאה וטהרה[עח] (שהמשיכו לנהוג בהם שנים רבות לאחר החורבן[עט]), אבל סוף סוף הדבר הלך והתמעט. עם ירידת הדעת, בטל למעשה רוב סדר טהרות שנקרא "דעת" (שבת לא ע"א). אכן, בפנימיות, תכלית הגלות היא גם לבטל את המחיצות בתוך ישראל, ודוקא מצד ירידת הדורות מתגלית מעלה זו, עד לרוח הבעש"ט שמגלה את המעלה ביהודים הפשוטים הקשורים לקב"ה "בלי חכמות", ומשננים משניות בעל פה... אדרבה, בעמי הארץ יש גם מעלה מיוחדת, "עם הארץ – עם שבשבילם נבראת הארץ" (ילק"ש פ' קדושים רמז תריח). ובסוף הגלות חוזרים לארץ בזכות "עמי הארץ", ו"אין הגלויות מתכנסות אלא בזכות משניות" (ויק"ר ז, ג).]

 

        ה.        חתימת המשנה וכתיבתה – שלא יחלקו עליה

עוד יש לומר שגם הסמכות של המשנה, החותמת את תקופת התנאים שמעתה ואילך אין חולקים על דבריהם, קשורה בכך שהמשנה חתומה וכתובה. דהיינו, כל עוד הדברים בעל פה, הם עדיין נתונים לדיון מתחדש, וכל דור יכל לחלוק על קודמיו, אך הכתיבה היא הכרעה וקביעה. וכיוצא בזה לגבי חתימת הגמרא בסוף ימי האמוראים, "רבי ורבי נתן סוף משנה, רב אשי ורבינא סוף הוראה" (ב"מ פו ע"א), וכדברי הכסף משנה (הל' ממרים פ"ב ה"א) "שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמרא שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה" – אך אפשר לומר שזה התקבע על ידי הכתיבה דוקא[פ].

וממילא זהו טעם לאיסור הכתיבה שהיה תחילה, כדי לא לקבוע מסמרות ולסתום את אפשרות החידוש והמחלוקת. עד שהגיע רבי וראה שיש צורך (וגם עת רצון) לקבוע ולחתום את הדברים כהלכות פסוקות שאין חולקים עליהם[פא].

 

         ו.         התורה פרה ורבה והקדושה מתפשטת בכתב

מאז שנכתבה התורה שבעל פה, היא פרה ורבה יותר ויותר. כל מה שנכתב הופך בעצמו למשהו שצריך לפרש אותו, מעין "תורה שבכתב" שצריכה בעצמה פירוש. לאחר חתימת המשנה, באים האמוראים ומפרשים אותה עוד ועוד; לאחר חתימת התלמוד, באים הגאונים והראשונים ומפרשים אותו; וכן הלאה, כל מה שנכתב בספר הופך בעצמו למקור שאותו חוזרים ומפרשים: האחרונים עוסקים לפרש את גדולי הראשונים, ואנו מנסים לפרש את גדולי האחרונים.

אחרי כל זה, יש לבאר עוד בפנימיות מה פעל היתר הכתיבה. והנה, כבר הובאו תחילה דברי רבי צדוק הכהן שהחיות של התורה שבכתב נתפסת (דוקא) באותיות הכתובות, ואילו החיות של התורה שבע"פ אינה אלא כשהיא בדעת החכמים ובפיהם אך אינה נתפסת בכתיבה. אלא שרבי צדוק ממשיך ומחדש שלאחר שהותר לכתוב תורה שבע"פ, ההיתר הזה פעל שינוי ממשי בקדושת התורה הנמשכת בעולם, ועכשיו יש קדושה גם בדברים הכתובים! וכל זה בכח חכמי ישראל, "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". אלא שעדיין יש חילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.

וזה לשון ר' צדוק: "ורק משום עת לעשות לה' הפרו תורתך התירו לכתוב כדי שלא ישתכח הדברים, דמכל מקום על ידי הכתב נודע הדבר כפי הלבוש שבעולם הזה. והמבין יבין מתוך הלבוש גם כן על ידי חיות עצמו [חיות האדם הלומד] המתלבש באותו הלבוש הנתפס במוחו ושכלו. וזהו 'עת לעשות' עשיה גופנית [דהיינו הכתיבה] לה', ואף על פי שהוא הפרת התורה היינו משפט התורה שבכתב שהוא רצון השם יתברך ודיבורו המתגלה בעולם, שכפי רצונו אין תורה שבע"פ מתקבל אלא פה אל פה ואין להלבישו בכתב, מכל מקום אדרבה זהו קיום התורה. כי גם זה דעת לעשות וגו' מכלל התורה, דפעמים ביטולה של תורה זהו יסודה, ואמרוהו על שבירת לוחות [במנחות צט: "אמר ריש לקיש פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב 'אשר שברת', אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה יישר כחך ששברת"] והמכתב מכתב אלהים [וזהו 'ביטולה של תורה', בטול התורה הכתובה דוקא]. וממש דוגמת זה היה גם כן כתיבת תורה שבע"פ שהוא בהיפך לכתוב מכתב בשר ודם שאין בו חיות [וזהו מעשה הפוך משבירת הלוחות]. אך כיון דיש כח זה גם כן ביד חכמי ישראל להפר תורה שהוא כטעם 'הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטל', שכך מסר השם יתברך התורה לגמרי לתחתונים וכן הנהגת העולם שהוא בתורה. על כן גם דבר זה שאי אפשר לכתוב דברים שבע"פ היה בידם לבטל, וממילא ישתנה הדבר גם בענין הנהגת העולם, שיהיה בכח להמשיך חיות בדבריהם הנכתבים. ואף שאין החיות המתלבש בעצם הכתב דוגמת החיות שבתורה שבכתב שהוא דומה לחיות הנפש המתלבש בגוף בעולם הזה, דעל כן צריך שיהיה כתובה אשורית על הספר ובדיו דוקא ואם חסר אות אחד נפסל הכל וכן שאר פסולי ספר תורה, דוגמת איזה קלקול שאירע בגוף הגורם סילוק לחיות הנפש שבו. מה שאין כן כתיבת התורה שבע"פ, שאין בו התלבשות חיות על דרך זה, אין תנאים בכתיבתו ולא שייך בו פסול בכתיבה. אבל מכל מקום יש בו התלבשות חיות דרך כלל בענין הנכתב שיהיה מושג גם עצם החיות שבדיבורים ההם לשכל האדם המשיגם כאשר הדברים מתעצמים בשכלו" (רסיסי לילה נו, ראה שם באריכות שמבאר לפי זה קדושת פורים וקדושת חנוכה. והדברים התבארו גם במקומות אחרים בספריו).

ועוד ממשיך ומבאר שם את מעלת תורה שבעל פה שהתגלתה במיוחד מראשית ימי הבית השני, עד שהגילוי הגיע לידי גמר בכתיבת התורה שבעל פה: "וכל הנפשות דישראל הם מאותיות התורה כידוע דאורייתא וישראל חד. כמו שהתורה שבכתב מלובשת בלבוש גופני של הכתב כן הוא התלבשות הנפשות דבני ישראל בגופות. כל גוף מקביל ומכוון לאור אותו הנפש שהוא נגד איזה אות או חלק אות מיוחד בתורה שבכתב. והתורה שבע"פ אינה תורה אחרת כלל חס ושלום רק היא פירוש התורה שבכתב וכולה רמוזה בתורה שבכתב ומיוחדת בה. וכל זמן שלא ניתנה לכתוב תורה שבע"פ היינו כי לא נתעצמה עדיין בנפש בגילוי גמור בענין שיהיה שורש הנפש כולו מאור התורה שבע"פ המתלבשת בתוך הגוף כי עד שנחתם התלמוד לא היה עדיין תורה שבע"פ על שלימותה בהתגלות כולה בעולם הזה. ועל כן היה אז כל שורשי הנפשות דישראל כפי התגלותם והתלבשותם בגופות רק בתורה שבכתב ולא היה עדיין התלבשות גופני לתורה שבע"פ בעולם הזה ועל כן לא ניתנה לכתוב. ובחתימת התלמוד אז נשלם כל התורה שבע"פ כמו דהתורה שבכתב כתיבא ומנחא כן תורה שבע"פ אחר חתימת התלמוד... ועל כן אז הותר כתיבת תורה שבע"פ[פב] כי אז כבר נגמר התגלות כל קומה השלימה דתורה שבע"פ והאירה בנפשות דבני ישראל להיות מקורם ושורשם תקוע ואחוז בתורה שבע"פ גם כן בהתגלות. וממילא גם הגופות המלבישים הנפשות שהם דוגמת אותיות הכתב הם מקבילות לאותיות התורה שבע"פ ובאה גם התורה שבע"פ בהתלבשות גופני בעולם הזה ועל כן ניתנה לכתוב גם כן".

 

         ז.         כתיבת ופרסום סודות התורה

לסיום, כמו שהתורה שבעל פה בכלל הולכת ומתגלה מדור לדור, הופכת להיות דברים שבכתב, מופצת ומתפשטת, כך קורה ביחס לסודות התורה. מצד אחד, בדורות הראשונים יש זהירות מיוחדת להסתיר את פנימיות התורה, סתרי תורה וחכמת הקבלה (שאותה מוסרים מפה לאזן, והתלמיד מקבל מפי רבו), "'דבש וחלב תחת לשונך', דברים המתוקין מדבש וחלב יהו תחת לשונך... 'כבשים ללבושך', דברים שהן כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך" (חגיגה יג ע"א).

אולם במהלך הדורות הולכים גם סודות התורה ומתגלים, עד שהדבר הופך למצוה גדולה. כדברי אדה"ז: "ספר הזוהר... שהיה גנוז בימיהם וגם כל חכמת הקבלה היתה נסתרה בימיהם ונעלמה מכל תלמידי חכמים כי אם ליחידי סגולה, ואף גם זאת בהצנע לכת ולא ברבים, כדאיתא בגמרא, וכמ"ש האריז"ל דדוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה ולא בדורות הראשונים" (תניא, אגרת הקדש כו. וראה פסק הגאון מהר"י דלטאש שנדפס בתחילת ספר הזהר במהדורות הרגילות).

ובודאי גם בזה נאמר "עת לעשות לה'", כמו שכתב הרמב"ם בפתיחה לספרו מורה נבוכים ("צוואת מאמר זה"): "האל יתעלה יודע, שאני לא חדלתי לירוא הרבה מאוד מלכתוב את הדברים שרציתי לכתוב במאמר זה, מפני שהם עניינים עמוקים לא נכתב בהם כלל ספר באומה בזמני הגלות הללו במה שבידינו ממה שנתחבר בהם, והיאך אתחיל אני תחלה לכתוב בהם? אך נשענתי על שתי הקדמות: האחת, אמרם בכגון עניין זה 'עת לעשות לה' וכו'', והשנית אמרם 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים'", ולפי דבריו כתב הרבי מליובאוויטש (לקו"ש ח"ל עמ' 172): "ועל דרך זה הוא בנוגע לגילוי פנימיות התורה בדורות האחרונים, שזהו בגדר 'עת לעשות לה' הפרו תורתך': גודל הירידה של הדורות האחרונים, שנתמעטו הלבבות וכו', וכן מצד מצב העולם בכללותו, שהרע בדורות אלה הוא בהתגברות יתירה, מהווה הכרח רב לגלות זאת החכמה, פנימיות התורה, שהיא מעוררת את הכחות הפנימים הנסתרים שבנשמת האדם, הנותנים לו עזר וסיוע להתגבר על חשכת הגלות מבחוץ ועל המניעות שמבפנים, להתעורר באהבת ה' ויראתו כו' ולעבדו בלב שלם", וביאר הרבי שיש טעם נוסף לגילוי פנימיות התורה דוקא בדורותינו, והוא בתור הכנה לימות המשיח. וכל זה מתרחב במיוחד מאז התגלות תורת החסידות, והסרת המניעות השונות, והרי דוקא בזכות פנימיות התורה יצאו בני ישראל מהגלות ברחמים[פג], במהרה בימינו אמן.



ביאורים

ביאור א: תורה שבכתב ותורה שבעל פה

הלימוד לאסור כתיבת תורה שבעל פה הוא מהפסוק שנאמר בפרשת כי תשא (לאחר הציווי למשה לפסול לוחות שניים ולאחר גילוי י"ג מדות הרחמים): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל" (שמות לד, כז). ומיד נאמר "וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ".

והנה בפסוק הראשון פירשו חז"ל: "כְּתָב לְךָ" תורה שבכתב, ו"עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" תורה שבעל פה[פד]. ובפסוק השני, "ארבעים יום" היינו תורה שבכתב ו"ארבעים לילה" תורה שבעל פה, שהרי "בשעה שהיה הקב"ה מלמדו מקרא היה יודע שהוא יום ובשעה שהיה מלמדו משנה היה יודע שהוא לילה" (ילק"ש רמז תו). "ויכתב על הלחת" זו תורה שבכתב, אך גם תורה שבעל פה, שהרי "בלוחות הראשונות לא היו אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות"[פה] (ודוקא לאחר חטא העגל זכו ישראל ללוחות שניים, כמו שבעקבות התמעטות הדורות זכו לכתיבת המשנה). ובפסוק השלישי (ועד סוף הפרשה), קירון עור פני משה הוא בחינה נוספת של כתיבה, דברי התורה, "תורה אור", נכתבים כביכול על עור פניו, כמו שכותבים ספר תורה על עור בהמה (אור הוא פנימיות עור כנודע, "כתנות עור – כתנות אור"[פו]). אך משה עצמו מדבר לישראל, ואז רואים את פניו המאירות (ללא מסוה), סוד תורה שבעל פה, "פתח פיך ויאירו דבריך" (וכן "קָרַן" מלשון קרי, לעומת כתיב).

[במתן תורה נאמר "לא ראיתם כל תמונה", אבל התורה שבכתב היא תמונת אותיות. דהיינו שהתורה שבע"פ נמשכת ממה שלא ראינו כל תמונה במ"ת, ואילו התורה שבכתב נמשכת ממה שבמתן תורה הקב"ה התגלה "כזקן מלא רחמים". ועוד: במתן תורה "רואים את הקולות", הראיה שייכת לתורה שבכתב והקולות שייכים לתורה שבע"פ, וכאן היה חיבור שתי התורות.]

עיקר המעבר (הממוצע) בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ אצל משה רבינו הוא בספר דברים, "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל", "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", ומה שהוא מדבר בעל פה הופך לתורה שבכתב. תורה שבכתב ניתנה לדור המדבר ותורה שבעל פה ניתנה (בעיקר) לבאי הארץ, וכן בפנימיות "והנה בחי' ארץ ישראל הוא בחי' תורה שבעל פה" (לקו"ת פרשת תבא מא, ג ) – ואילו ספר דברים הוא הממוצע ונאמר לאלו שעתידים להכנס לארץ (ונקרא "משנה תורה", כמו המשנה, וכמו משנה תורה לרמב"ם). את ספר דברים אמר משה בהבל ימיו האחרונים (א' בשבט עד ז' באדר), והוא תקון שרש הבל, שרש משה רבינו[פז], בחינת תורה שבעל פה (בהבל פה). 

 

חכמה ובינה, ז"א ומלכות

היחס בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ הוא של משפיע ומקבל. תורה שבכתב ניתנת כולה בהשפעה מלמעלה, ותורה שבעל פה היא מצד ישראל, המקבלים, וכולה נסמכת על תורה שבכתב (ורמוזה בתוכה).

בפנימיות התורה, זהו היחס בין חכמה, מוחין דאבא, לבינה, מוחין דאמא, אותיות יה בשם הוי'. "שמע בני מוסר אביך" תורה שבכתב (אבא), "ואל תטש תורת אמך" תורה שבע"פ (אמא). תורה שבכתב מצד עצמה אינה נתפסת ומובנת בשכל כלל, כדברי אדה"ז (שהובאו לעיל) שתמונת האותיות הוא למעלה מהשכל (והרי אפילו הניקוד הוא כבר בגדר תורה שבע"פ[פח]), כגדר ספירת החכמה שבעצמה למעלה מהשכל, כמו נקודה בלתי נתפסת (כציור אות י, חכמה), ואילו תורה שבע"פ כל ענינה שתהיה מובנת בשכל (אע"פ שבאמת היא למעלה משכל האדם, אך היא נתספת ומובנת בשכלו), בחינת בינה (ציור אות ה. אות י היא תחילת כל ציור אותיות ואות ה היא תחילת כל דבור). החכמה נקראת "קדש", וכן בתורה שבכתב יש בספרים קדושה בעצם, לעומת ספרי תורה שבע"פ שאין בהם קדושה כזו (כמ"ש האבנ"ז שהם רק בגדר תשמיש).

באמת, היחס הזה חוזר גם באותיות וה בשם הוי': תורה שבכתב היא ספירת התפארת, ו ("עמודא דאמצעיתא"), ותורה שבע"פ היא המלכות, ה אחרונה בשם הוי', "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה". גם כאן, זהו יחס של זכר ונקבה: פרצוף "זעיר אנפין", ו, הוא הזכר המשפיע, והמלכות היא הנוקבא המקבלת. וכן מבואר שתורה שבכתב היא בחינת שמש, המאור הגדול, ותורה שבע"פ היא בחינת לבנה, המאור הקטן[פט].

במלים אחרות: תורה שבכתב ותורה שבע"פ הם בחינת איש ואשה. האיש כותב והאשה מדברת (ונטלה תשעה קבין של שיחה), האיש נותן את הזרע הראשוני והאשה מפתחת ומגדלת. אם כן, ההקפדה שלא לומר תורה שבכתב בעל פה ושלא לכתוב תורה שבע"פ קשורה לשמירת הזהות של איש ואשה, ואילו המהפכה של כתיבת התורה שבע"פ מגלה את היסוד הזכרי שבתוך האשה (בחינת "איש ואיש יולד בה").

 

חכמה, בינה ודעת

נחזור לחכמה ובינה: אחד החלקים הראשונים בתורה שבע"פ שנכתב היינו התרגום (אונקלוס ויונתן). והנה גם היחס בין מקרא ותרגום הוא של חכמה ובינה. ורמז נאה: תורה תרגום = 9 פעמים חכמה בינה, דהיינו הערך הממוצע של כל אות ב-תורה תרגום![צ]

והנה יש "ספר סופר וסיפור" (שבהם ברא הקב"ה את עולמו, ככתוב בתחילת ספר יצירה), ומבואר ש"סופר" היינו חכמה, "ספר" בינה, ו"סיפור" דעת. "סופר" מתאים לסופר הכותב תורה שבכתב, אך כיצד נתאים "ספר" לתורה שבע"פ? אלא שבאמת כאשר יש כבר ספר בפועל אזי קוראים אותו בפה, ויש תורה שבע"פ (כמו שנקודת החכמה נתפסת ונקלטת רק בבינה). הדבר יובן במיוחד לפי הקשר בין ספר לסיפור, "אם אין דעת [סיפור] אין בינה [ספר], אם אין בינה אין דעת" (אבות ג, יז), הספר שייך בעצם לסיפור, תורה שבע"פ שצריכה להקלט בדעת ממש[צא]. הרי בפועל יש רבוי ספרי תורה שבע"פ, ובכל זאת זו תורה שבע"פ (כמבואר בפנים, וכסברת האבנ"ז שגם כאשר קורא תורה שבע"פ מתוך הכתב נחשב כקורא בע"פ – עיקר הספר נשאר הסיפור). כלומר, ה"ספר" של הבינה[צב] הוא-הוא סוד המהפכה המוסברת כאן – כתיבת הסיפור שבעל פה בספר (תוך כדי שהוא נשאר סיפור). וברמז: בינה דעת = ישראל, סוד תורה שבע"פ המופיעה ע"י ובתוך נשמות ישראל[צג]. וכאן המקום להדגיש את מעלת תורה שבע"פ, שאמנם "התורה קדמה לעולם", תורה שבכתב כתובה באש שחורה ע"ג אש לבנה, אבל "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", סוד תורה שבעל פה, בפיות ישראל.

 

בבלי וירושלמי

היחס בין הבבלי לירושלמי גם הוא על דרך זו: ירושלמי, חכמה, מוחין דאבא; בבלי, בינה, מוחין דאמא. לכן הירושלמי, תורת ארץ ישראל, מקל יותר בכתיבת דברי תורה שבע"פ (כפי שיתבאר), כי אצלו התורה שבע"פ קרובה יותר לתורה שבכתב, מוחין דאבא.

ההיתר לכתיבת דברי תורה שבע"פ אמנם כתוב בבבלי בפירוש, אבל מודגש שהוא נעשה על פי חכמי ארץ ישראל דוקא, רבי יוחנן וריש לקיש שלמדו בספרא דאגדתא. וכן מבואר בגמרא (בגיטין), בענין ספר אפטרתא, שאמוראי בבל, רבה ורב יוסף ומר בר רב אשי, אסרו לקרוא בו בשבת, אך המסקנה היא להיתר ע"פ רבי יוחנן וריש לקיש אמוראי א"י. וכן בגמרא בתמורה, הדיון נובע מזה שרב דימי עלה לא"י ושלח משם אגרת לרב יוסף, דהיינו שההיתר נקבע בא"י דוקא. והכל נובע מרבי יהודה הנשיא שכתב וחתם את המשנה בארץ ישראל (וכן התלמוד הירושלמי נחתם הרבה לפני הבבלי, כלומר שגם כתיבת התלמוד מתחילה בא"י דוקא).

והנה בירושלמי לא מובא בפירוש ההיתר לכתוב משום "עת לעשות לה'", אלא שגם האיסור אינו מודגש שם, כמבואר לעיל (הערה יג) שעיקר האיסור לפי הירושלמי הוא בקריאה בתורה (שלא לקרוא פסוקים בע"פ ושלא לקרוא תרגום מהכתב). ויש לומר שגם לפי הירושלמי מעיקרא היה אסור לכתוב, אלא שהירושלמי אינו "עושה ענין" מהאיסור ומההיתר גם יחד. דבר זה עצמו מתאים למוחין דאבא, שהם בחינת בטול ואין (חכמה, כח מה), וגם "מהפכה" גדולה יכולה להופיע בדרך שקטה ובלתי מורגשת, אם צריך אז הדבר נעשה, ללא התפעלות מיוחדת. לעומת תלמוד בבלי, מוחין דאמא, שבהם ניכרת יותר הרגשת היש, כל המשא ומתן, הקושיות והתירוצים וכו', תוסס ורועש ורוגש – "מקל חובלים" תלמידי חכמים שבבבל, לעומת "מקל נעם" תלמידי חכמים שבארץ ישראל (לפי סנהדרין כד ע"א).

 

תורה וישראל

בפשטות, היחס בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ הוא בין תורה לישראל. התורה שבכתב היא התורה עצמה, והתורה שבע"פ היא התורה שמתגלה בתוך נשמת ישראל. ישראל ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"[צד], ומכללות נשמות ישראל יוצאת התורה שבע"פ.

והנה, התבאר שמעיקר הדין היה אסור לכתוב חלקים מהתורה שבכתב כי תורה צריכה להיות שלמה דוקא (במיוחד לפי הדעה ש"תורה חתומה ניתנה"), וזה עצמו אחד הטעמים העיקריים לאיסור כתיבת תורה שבע"פ שאי אפשר לכתוב את כולה (שאין לה סוף) וממילא אסור לכתוב בכלל. אמנם במהפכה של כתיבת התורה מתגלה ש"התופס בחלק מן העצם תופס בכולו", ולכן ניתן לכתוב גם חלק מתוך התורה שבכתב, "אורייתא וקוב"ה כולא חד", ובכל חלק יש אחיזה בעצמות. וכן בכתיבת תורה שבעל פה, כל נשמה היא "חלק אלוה ממעל ממש" וגם בכל חלק מהתורה שבע"פ יש תפיסה בעצמות.


ביאור ב: כתיבת תורה שבע"פ בדורות הראשונים

 

מדברי הרמב"ם נראה שכתיבת דברי תורה של יחיד לעצמו לזכרון מעולם לא נאסרה, אלא רק ללמד לאחרים מתוך הכתב (כמבואר בגוף המאמר, וכפי שכתבו כמה אחרונים).

אך מדברי רש"י נראה שככלל לא היו כותבים דבר, אלא רק דברים שיש בהם חידוש: "מגילת סתרים, שהסתירוה מפני שלא ניתנה ליכתוב וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינן נשנין בבית המדרש וכותבין אותן שלא ישכחו מסתירין את המגילה"[צה]. המקור לכתיבת "דבר חידוש" מפורש בגמרא תמורה שרב דימי רצה לכתוב מימרא באגרת, ושאלה הגמרא הרי אסור לכתוב, ותירצה "דילמא מילתא חדתא שאני". אמנם בגירסת השטמ"ק שם נוסף "לישנא אחרינא, רבנן אגרסייהו סמיכי. וכיון דאיכא שכחה, כתבין ומחתין, וכי משכחנא מילתא מעיינין בספרא [=חכמים סומכים על גרסתם. וכיוון שיש שכחה, כותבים ומניחים, וכשנשכח דבר מעיינים בספר]", וזה מתאים יותר לדעת הרמב"ם שמותר לכתוב כל דבר לזכרון לעצמו.

ובפשטות, מחלוקת זו תלויה גם בשתי הגרסאות בגמרא בגיטין – "אי אתה רשאי לאומרן בכתב" או "אי אתה רשאי לכותבם". "לאומרן בכתב" היינו שעיקר האיסור הוא ללמד מתוך הכתב, כדעת הרמב"ם, ו"לכתבן בכתב" היא גירסת רש"י כשיטתו שיש איסור בעצם הכתיבה, אלא שהותר לכתוב דבר של חידוש כדי שלא ישכח.

 

השוואה לגדר מצות תלמוד תורה

ויש לומר שהדבר תלוי בגדר מצות תלמוד תורה, האם עיקר המצוה הוא ללמוד לעצמו ("וּלְמַדְתֶּם") או ללמד לאחרים ("ושננתם", "וְלִמַּדְתֶּם"). והנה מדברי הרמב"ם בתחילת הלכות תלמוד תורה נראה שעיקר המצוה הוא ללמד לאחרים, לבנים ולתלמידים, עד ש"מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים", והלימוד לעצמו הוא (בעיקר) כדי ללמד לאחרים, "וּלְמַדְתֶּם" כדי "וְלִמַּדְתֶּם"[צו]. אם כן, ממילא מובן שהאיסור בכתיבת תורה שבע"פ הוא רק בדרך זו כשמלמד לאחרים, ולכן תחילה לא לימדו ברבים מן הכתב, והחידוש בחיבור המשנה הוא שמלמדים לרבים מהכתב (כמו שמדגיש הרמב"ם "וישב כל ימיו הוא ובית דינו ולמדו המשנה ברבים"). מה שאין כן אם עיקר המצוה הוא בלימוד לעצמו, אז מסתבר שהאיסור לכתוב דברי תורה הוא גם כשכותב לעצמו, וכדעת רש"י.

ובפנימיות, דעת הרמב"ם בגדר מצות תלמוד תורה מבוארת על פי הכלל הגדול שכל מצוות התורה הן "בשם כל ישראל" (כמו בנוסח "לשם יחוד"), דהיינו לאחד את כל נשמות ישראל בקיום רצון ה' (מצוה לשון צותא וחיבור עם ה', וכן פועלת צותא וחיבור בכל ישראל). דהיינו שאליבא דאמת אין מצוה "פרטית", כל המצוות הן כלליות, נוגעות לכלל. לשם כך נתנה תורה לישראל, שנהיה עם סגולה, ככתוב "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ולא רק שימצאו בתוכנו כמה צדיקים גדולים ונביאים כו'. אמנם בהרבה מצוות עניין זה נמצא בהעלם, אך במצות תלמוד תורה, השקולה כנגד כל המצוות, זהו גדר המצוה בגלוי, ללמד את כל התלמידים, להנחיל את התורה לעם ישראל בכלל.

 

הלימוד בפה

ותוספת ביאור בגירסה "דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב": היינו שעיקר הלימוד לאחרים, "לאומרן", צריך להיות בפה דוקא (ולא להראות להם את הכתב). וממילא גם כשלומד בינו לבין עצמו, העיקר הוא שיוציא בפה, וכמו שהזהירו חז"ל להוציא בפה, "חיים הם למצאיהם, למוציאיהם בפה", "'ערוכה בכל ושמורה', אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, ואם לאו אינה משתמרת" (עירובין נד ע"א).

ההוצאה בפה אינה רק סגולה לשמירה בכל אבריו לבל ישכח מצד קליפת הגוף, אלא (גם) סידור דברים בפה על מנת שיוכל למסור את הדברים הלאה, ללמד לאחרים (וכמבואר לעיל עה"פ "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל") – וזה גופא עיקר הסגולה שהדברים יחדרו בו ויזכרם היטב, ודוק.

 

כתיבת "דבר חדש"

ובדעת רש"י הנ"ל, שהותר לכתוב דבר חדש, ניתן לומר עוד שטעם ההיתר אינו רק מחשש שכחה, אלא מפני שהחידוש עדיין אינו בגדר תורה שבע"פ כל עוד אינו נמסר מרב לתלמיד, כדברי רש"י "חכמה, מה שאדם שומע מאחרים ולמד" (שמות לא, ג. בהקשר לבצלאל). ואע"פ שלרש"י עיקר המצוה הוא על הלומד עצמו כנ"ל, מכל מקום הלומד צריך לקבל מפי המלמד (דהיינו ש"וְלִמַּדְתֶּם" הוא על מנת "ולְמדתם", הפוך מדעת הרמב"ם כנ"ל). רק לאחר שהמחדש ימסור את חידושו הלאה, הדבר הופך להיות תורה שבע"פ, ועל כן מותר למחדש רק לכתוב לעצמו.

בהמשך לזה יש לומר עוד בפנימיות, שכאשר מתחדש דבר הריהו כשמיעת הדיבור מפי הגבורה בהר סיני (שהרי "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה בסיני", ובשעה שהתלמיד מחדש את ההלכה השכינה מדברת מתוך גרונו, כמבואר בחסידות על הפסוק "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", ש"לאמר" כאן פירושו שבכל מה שיאמר על ידי ישראל בלימוד התורה יש השראה של אותו דבור של מתן תורה). וכשם שעשרת הדברות שנאמרו תחילה בעל פה ניתנו אחר כך להכתב (תחילה בשני לוחות הברית, בארבעים יום שמשה עלה להר, ולבסוף גם בספר התורה), כך החידוש של התלמיד ניתן להכתב לעצמו (אלא שאחר כך הוא הופך להיות כשאר תורה שבע"פ ושוב אסור לכתבו).

והנה ההבדל בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ הוא בין ראיה לשמיעה: את הכתוב בספר רואים ואת התורה שבע"פ שומעים. אולם במתן תורה נאמר "וכל העם רואים את הקולות", "רואים את הנשמע", והיינו השורש של כתיבת הדברים שבע"פ בספר (ובמושגי הקבלה בקצרה: "רואים את הנשמע" היינו בחינת "חכם בבינה", בחי' ישסו"ת, שרש הכתיבה בספר. אך גם "שומעים את הנראה", בבחינת "הבן בחכמה", או"א עילאין, וזהו השרש של כתיבת משה אותיות החקיקה בלוחות, וד"ל).

 

כתיבת סתרי תורה

והנה יש לדון במיוחד בעניין כתיבת סודות התורה. בפשטות, ההגבלה "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב" מתייחסת גם לדברי אגדה (כלשון רש"י "והא לא ניתן ליכתב שום דבר גמרא והלכה ואגדה", וכן מוכח בגמרא שמביאה את ר"י ור"ל שלמדו בספרא דאגדתא כהוכחה שניתן לכתוב משום עת לעשות וכו', דהיינו שלולא זה היה הדבר אסור[צז]). אדרבה, הסודות הם סתרי תורה שאין מגלים לרבים, כמו שהזהירו "אין דורשין במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד" (משנה חגיגה פ"ב מ"א), וכן כתב הרמב"ם שאם ענייני הלכה לא היו נכתבים קל וחומר ענינים אלו[צח]. אך מצד שני, מצינו שדוקא "ספרי דאגדתא" היו כתובים כבר בזמן קדום (כמוזכר בכמה מקומות בגמרא), יותר מספרי הלכות, וכדברי המהר"ל (שהובאו לעיל), וכן ידוע שהיו כמה וכמה ספרי קבלה קדומים[צט]. ומדברי הרדב"ז עולה שזו מחלוקת בין האמוראים ביחס ל"ספרא דאגדתא"[ק], אלא שגם האגדות שהיו כתובות, עדיין הסוד עצמו מוסתר בתוכן ואינו מובן אלא למי שמקבל מפי רבו[קא]. אכן, אם עיקר האיסור בכתיבה הוא בכתיבה לרבים, ולא ב"מגילת סתרים", יש לומר שכל ספרי סודות התורה עצמם היו נשמרים בסוד, ולכן היה מותר לכתבם[קב], וספרי אגדה שהיו נכתבים זהו דוקא דברים שיש בהם גם הבנה כלשהי בנגלה.

ובפנימיות, יש לומר שהאיסור על כתיבת דברי תורה שבע"פ אינו חל על סודות התורה, לפי מה שכתב אדמו"ר הזקן[קג] שחכמת הסוד כלולה בלימוד תורה שבכתב, "שליש מקרא", וממילא יש לומר שאין כל איסור בכתיבתה. אך כעת ניתן להוסיף עוד שגדר חכמת הסוד הוא "חידוש בעצם", "מלתא חדתא", ולכן היא דומה לשעת מתן תורה ומותר [או מצוה] לכתבה בספר, כנ"ל. אלא שהדברים שנכתבו בחכמה זו צריכים להיות תחילה בהסתר (כ"מגילת סתרים"), כמו ספר הזוהר, עד שמן השמים גוזרים שהגיע הזמן לגלותם (כמובא בסוף המאמר).

 

א."שלא תשתכח תורה מישראל"

הרמב"ם כותב שכתיבת המשנה נעשתה "כדי שלא תשתכח תורה מישראל". והנה לשון זה לקוח מהגמרא: "תנו רבנן כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו, עתידה תורה שתשתכח מישראל... תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר חס ושלום שתשתכח תורה מישראל שנאמר 'כי לא תשכח מפי זרעו'" (שבת קלח ע"ב. עיי"ש).

ולכאורה נראה שההיתר לכתיבת התורה שבע"פ מתאים יותר לדעת חכמים ולא לדעת רשב"י, שהרי אנו מובטחים שהתורה לא תשתכח. אמנם יש לומר שגם רשב"י מתכוון שהתורה לא תשתכח בזכות ההשתדלות והעבודה שלנו, ולכן עלינו לכתוב את התורה וכך להבטיח שלא תשתכח (וכמו שאמר רבי חייא "אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל", כשכתב את התורה ולימדה, כתובות קג ע"ב). וכיוצא בזה מבואר בספרים[קד] שדברי רשב"י כאן מכוונים לדבריו בספר הזוהר שעל ידי ספר זה יצאו מהגלות ברחמים, וזהו הרמז "כי לא תשכח מפי זרעו" ס"ת יוחאי, שבזכות רשב"י (זרעו של יוחאי) התורה לא תשכח[קה]. והנה רשב"י הוא רבו של רבי, ויש לומר שהוא שהורה לרבי לכתוב את התורה שבע"פ (על דרך המגיד ממעזריטש נ"ע, שהורה לאדמו"ר הזקן לכתוב את השו"ע שלו).

ונראה שיש לחלק בזה בין הנגלה של התורה לסודות התורה. כאשר עוסקים בנגלה, חוששים יותר שהתורה תשתכח מישראל (שהרי "אין סומכין על הנס"), ולכן יש צורך דחוף לכתוב את התורה, "עת לעשות לה' הפרו תורתך". מה שאין כן בנוגע לגילוי פנימיות התורה וסודותיה, יש לומר שבזה ברור כרשב"י, ש"חס ושלום שתשתכח תורה", ומה שבכל זאת כותבים ומגלים את סודות התורה זהו בעיקר בדרך גילוי מלמעלה למטה, בהכרעת רוח הקודש של גדולי ישראל שהגיע הזמן לגלות זאת החכמה, ודוק.


ביאור ג: עת לעשות לה'

 

הפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך" מובא במשנה סוף מסכת ברכות: "והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם שנאמר 'והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה'', ואומר 'ה' עמך גבור החיל' ואומר 'אל תבוז כי זקנה אמך' ואומר 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' ר' נתן אומר הפרו תורתך עת לעשות לה'[קו]". ובגמרא (מכות כג ע"ב) אמרו ששאילת שלום בשם היא אחד הדברים שעשו בית דין של מטה והסכימו בי"ד שלמעלה על ידם.

ופירש רש"י: "שיהא אדם שואל לשלום חבירו בשם – בשמו של הקדוש ברוך הוא, ולא אמרינן מזלזל הוא בכבודו של מקום בשביל כבוד הבריות להוציא שם שמים עליו, ולמדו מבעז שאמר ה' עמכם, ומן המלאך שאמר לגדעון ה' עמך גבור החיל... ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך – פעמים שמבטלים דברי תורה כדי לעשות לה', אף זה המתכוין לשאול לשלום חברו זה רצונו של מקום שנאמר 'בקש שלום ורדפהו' מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור" (אמנם הרמב"ם פירש שהפסוקים "אל תבוז כי זקנה אמך" ו"עת לעשות לה' הפרו תורתך" לא הובאו בהקשר לתקנה זו לשאול בשלום חבירו בשם, אלא באופן כללי לחזק תקנת חכמים שמי שעובר עליהם יענש שנקרא "הפרו תורתך", וראה עוד ברמב"ם שפשט הפסוק מכוון לסוד עמוק בעניין הידיעה והבחירה).

ויש לומר שרבי רמז כאן, בסוף המסכת הראשונה, את טעמו בכתיבת המשנה, שהוא מטעם "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (כמו שמובא בגמרא בשם רבי יוחנן וריש לקיש, ורבי יוחנן הוא תלמידו של רבי). כלומר, כשם שהתירו לשאול בשלום חבירו בשם, אע"פ שנראה כזלזול בשם ה', "להוציא שם שמים עליו [על חבירו]", וזה "הפרו תורתך", כך התירו לכתוב את התורה שבעל פה, אע"פ שנראה כמזלזל בתורה שניתנה להאמר דוקא בעל פה.

אכן, רש"י מדייק "פעמים שמבטלים דברי תורה... אף זה המתכוין לשאול בשלום חבירו... מותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה אסור", דהיינו פעמים שמבטלים לגמרי דברי תורה משום "עת לעשות", אבל לשאול בשלום חבירו בשם אינו בטול גמור אלא רק "נראה אסור", שנראה כמזלזל בכבוד המקום[קז]. ואילו "הפרו תורתך" בכתיבת תורה שבעל פה הוא בדבר איסור ממש. נמצא שיש כאן התפתחות: השורש הוא בדברי בעז "ה' עמכם", לעשות דבר הנראה אסור, וממנו למד רבינו הקדוש (מזרעו של בעז) והרחיב עוד את הדבר להתיר כתיבת התורה שהיתה אסורה עד אז.

 

בטול לבעל הרצון

והנה, פירוש הפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך" בדרך פנימית הוא לפי המבואר בחסידות שיש התקשרות לרצון ה' הגלוי, בתורה ובמצוות, ומעבר לזה יש התקשרות פנימית ל"בעל הרצון". ואמנם בדרך כלל, ההתקשרות לבעל הרצון אינה באה בסתירה לרצון הגלוי, אבל לפעמים רואים חכמים ש"עת לעשות לה'", מתוך התקשרות לבעל הרצון, אע"פ שזה בדרך של "הפרו תורתך", בניגוד לרצון הגלוי. וכן בנידון שלנו: מתוך התקשרות לבעל הרצון, "שלא תשתכח תורה מישראל", הפרו תורתך, לעבור על הרצון הגלוי של איסור הכתיבה [וכך יש לומר בדרך דרוש שמה שכותב רש"י "דבר הנראה אסור" הכוונה שמצד גדרי התורה הנגלית (הבטול לרצון) הוא באמת אסור, אך כיון שחכמים ראו שצריך להתירו מפני "עת לעשות ה'" (בטול לבעל הרצון) אז מתברר שרק היה נראה אסור].

והנה מבואר בחסידות בענין "נעשה ונשמע", ש"נעשה" הוא התקשרות ל"בעל הרצון" לפני התגלות הרצון, "ונשמע" הוא שמיעת הרצון הגלוי. אם כן, נמצא שסדר הדברים כאן הוא "נשמע ונעשה", שהרי קודם מופיע הרצון הגלוי ("נשמע"), כמו איסור כתיבת תורה שבע"פ, ואחר כך מופיע הבטול לבעל הרצון ("נעשה"), כאשר "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (והנה מבואר בחסידות[קח] ש"נשמע ונעשה" הוא הגילוי שלעתיד לבוא, עניינו של רשב"י ופנימיות התורה, וכן יבואר בהמשך בע"ה שהמהפכות בנגלה של התורה משתלשלות מהמהפכות של פנימיות התורה, ודוק).

 

עת וזמן

הפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך" מתקשר לפסוק "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". זמן הוא לשון זכר ועת לשון נקבה, תורה שבכתב זכר ותורה שבע"פ נקבה, בחינת מלכות (כמבואר לעיל)[קט]. לכן כתיבת התורה שבע"פ נקראת דוקא "עת לעשות". העת-המלכות משתנה כל הזמן, כח עתים (כמו ימי המחזור החדשי של הנוקבא), וכן מצד המלכות יש שכחה (אשה לשון שכחה, "נשני אלהים", לעומת זכר לשון זכירה) ולכן לבסוף הוצרכו לכתוב את התורה שבע"פ.

מצד ה"זמן", נראה שיש ירידת הדורות, ואז ההיתר של כתיבת התורה שבע"פ נתפס רק כבדיעבד. אבל מצד ה"עת" מתברר שבאמת יש תהליך של עלית המלכות[קי], ואז כתיבת התורה שבע"פ נתפסת כעליה; התורה שבע"פ, בחינת מלכות, עולה ומתדמה לתורה שבכתב (גם בחכמות הטבע יש עליה בדורות, כדברי המלבי"ם בהערה עג, הטבע הוא בחינת עת, מלכות). ובאמת זהו עיקר רצונו של הקב"ה, "ועת לכל חפץ [לשון רצון, ומבואר בחסידות שחפץ היינו פנימיות הרצון, רצון שמורגש בו תענוג וחשק רב]", שהרי "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" דוקא.

 

הפרה והתרה

בהלכות נדרים יש הבדל בין התרת החכם, בלשון התרה דוקא, להפרת האב והבעל, בלשון הפרה דוקא. וכאן נאמר "הפרו תורתך", לשון הפרה. ויש לומר שהתרה שייכת בהיתר לומר פסוקי תורה שבכתב בע"פ (כהיתרים השונים שיש בזה בהלכה, וכמעט לא משתמשים שם ב"עת לעשות לה' הפרו תורתך") – שהרי תורה שבכתב היא בחינת חכמה כנ"ל. התרה זו רמוזה בפסוק "ועלהו לתרופה" – "להתיר פה", היתר לומר בפה. לעומת זאת, ההיתר לכתוב תורה שבע"פ מתייחס לישראל שבבחינת נוקבא (שכחה כנ"ל), ואז האב והבעל "הפרו תורתך", מפרים את האיסור, וכן שאר המהפכות שיתבארו בהמשך, הכל בסוד עלית הנוקבא.


ביאור ד: המתקת הגזרה

 

הקביעה "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב" דומה לחלוקה בין "עליונים" ל"תחתונים" (כמ"ש המהר"ל שתורה שבכתב היא מצד הקב"ה ותורה שבע"פ מצד ישראל). והנה במתן תורה התבטלה הגזרה של החלוקה בין עליונים לתחתונים, כדברי המדרש הידועים: "כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' כשבקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים ואני המתחיל" (שמות רבה יב, ג). לפי זה, בטול הגזרה על כתיבת תורה שבע"פ הוא מעין מתן תורה מחודש, איחוד עליונים ותחתונים.

והנה, היסוד הגדול של מורנו הבעש"ט הוא שכל תיקון אמתי הוא בסדר של "הכנעה, הבדלה, המתקה" – בסוד "חש-מל-מל" ['חש' שתיקה. 'מל' מלשון כריתה והבדלה. ו'מל' מלשון דיבור] (כש"ט כח. מבואר במקומות ברים בספרינו). ובנדון שלנו: עצם קבלת עול מלכות שמים במתן תורה הוא ההכנעה (חש); עם קבלת תורה ניתנה ההגבלה-גזרה "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה ודברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב", וזו ההבדלה (מל מלשון ברית מילה); ובטול הגזרה משום "עת לעשות להוי'" הוא ההמתקה (מל מלשון דיבור), סוד האחדות האמיתית בין כתב לפה (סוד "מלא כף נחת". כתב פה = ג פעמים אחד ברבוע, כמבואר במ"א). וכן הדבר בנוגע ל"מהפכות" הבאות שיתבארו לקמן: כל מהפכה היא "בטול גזרה", המתקה.

והנה שרש ההבדלה בין עליונים לתחתונים הוא הבדלת מים עליונים ממים תחתונים, במעשה היום השני, ובטול הגזרה הוא עניין ההמתקה, בחינת "וימתקו המים" (לאחר שבתחילה המים התחתונים הם מרים, כיון שהם בוכים ורוצים להיות "קדם מלכא"). וזהו סוד דברי רבי עקיבא לחבריו בכניסתם לפרדס "אל תאמרו מים מים" (חגיגה יד ע"ב), ששם הכל אחד ואין מקום להבדיל בין מים למים, אלא רק "וימתקו המים" (והוא סוד האות א כמבואר בכתבי האר"י, קו המחבר בין מים עליונים [היוד העליונה] למים התחתונים [היוד התחתונה][קיא]).

והנה "עת לעשות להוי'" = 1332 (היהלום של 36, 36 פעמים 37) = "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", פסוק הכותרת של עשרת הדברות שבו ה' אמר את עשרת הדברות בדבור אחד ממש, היינו שממנו הכח בכל הדורות לאחד דברים נבדלים, גם כאשר הם נבדלים על פי תורה, שהיא תורת אמת, אך יש גם אמת לאמתו הנושא הפכים כמבואר בדא"ח, והוא כח ההמתקה.

ההבדלה בין עליונים לתחתונים היא מעשה ה' בששת ימי בראשית, אך סיום מעשה בראשית הוא "אשר ברא אלהים לעשות" – לתקן, והיא עבודת התחתונים, לבטל את הגזרה המפרידה בין עליונים לתחתונים. וזהו "עת לעשות לה'" – אותו "לעשות" של סיום מעשה בראשית (לעשות = אל פעמים הוי', "אל הוי' ויאר לנו", על ידי מעשינו). כאשר מבטלים את הגזירה, מייחדים מים תחתונים במים עליונים, בחינת זיווג, ואז יש הולדה. "הפרו תורתך" מלשון "פרו ורבו" – שעל ידי כתיבת התורה שבע"פ דברי תורה "פרים ורבים" עוד ועוד.

והנה "עת לעשות להוי'" עולה גם "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" (דברים ג, כג)[קיב], משה רבינו רצה ש"בעת ההוא" תהיה "עת לעשות לה'" שאז יופר האיסור על כניסתו לארץ (וברש"י שם: "דמיתי שמא הותר הנדר", בחינת הפרת הנדר כנ"ל). אם היה משה זוכה להכנס לארץ, היו מיד כותבים גם את התורה שבע"פ, אך לא הגיע הזמן עד רבינו הקדוש (ממשה רבינו עד רבינו הקדוש אין עוד 'רבינו'), שאז היתה "עת לעשות להוי" ב"עת רצון" ("עת לעשות להוי'" בדלוג אותיות [עלשתיו] עולה עת רצון).


ביאור ה: חן תורה

 

"גן נעול אחתי כלה גל נעול מעין חתום" (שיר השירים ד, יב) – ומבואר בדא"ח[קיג] כי "גן נעול" היינו "גן פרשיות דאוריתא", תורה שבכתב; "גל נעול" היינו תורה שבע"פ, "גל עיני"; "מעין חתום" היינו רזין דאוריתא. הגן הנעול מתאים דוקא לתורה שבכתב בהיותה חתומה ונעולה, לעומת התורה שבע"פ שהיא 'פתוחה', "פרה ורבה" לאין קץ (גם ודוקא  לאחר שנקבעה ונכתבה כנ"ל).

נעול חתום ראשי תבות חן, החן של בנות ישראל (חן אמת, לעומת "שקר החן") בהיותן נעולות וחתומות, וכך הוא גם החן של התורה (שהיא "יעלת חן") בהיותה נעולה וחתומה.

נעולה חתומה בגימטריא כתר, "כתר תורה", כתר אותיות בעשרת הדברות, כללות התורה שבכתב. לעומת זאת, החן המיוחד של התורה שבע"פ הוא בהיותה "חידוש נפלא" (לשון מצוי בספרי החסידות) ר"ת חן, "תשאות חן חן לה" – חן התורה שבכתב וחן התורה שבע"פ. ובפסוק "אשת חן תתמוך כבוד" יש לרמז: "אשת חן" היא התורה שבכתב, ו"תתמוך כבוד" היינו התורה שבע"פ שבה נמצא עיקר כבוד התורה, "כבוד חכמים ינחלו". אך אפשר גם לדרוש הפוך: "אשת חן" היינו תורה שבע"פ, בחינת אשה והחן שייך לאשה, והיא "תתמוך כבוד" היינו שהתורה שבע"פ תומכת את התורה שבכתב ("אוריתא מחכמה נפקת" ב"לב [כבוד] נתיבות חכמה").

בפסוק "גל נעול" יש שלש דרגות, גן-גל-מעין (המקור הוא המעין, עליו יש גל, וממנו מושקה הגן). גן גל מעין = אהרן (ח פעמים לב, "לב אהרן", בגן-גל-מעין יש ח אותיות. אהרן הוא מספר מושלם, יו ברבוע, ד בחזקת ד, ב בחזקת ח כו'). גן גל מעין במילוי = כב פעמים אל. כל הפסוק = כב פעמים חיים, "חיים הם למצאיהם" (אל תקרי "למצאיהם", תורה שבכתב, "אלא למוציאיהם בפה", תורה שבע"פ). הממוצע של שני מספרים אלה הוא 1089 = 33 – גל – ברבוע!


ביאור ו: חיבור המשנה והפצתה

 

בתיאור חיבור המשנה והפצתה בדברי הרמב"ם (בהקדמה ליד החזקה) יש סדר של ששה שלבים: "[א] קיבץ כל השמועות"... [ב] וחיבר מהכל ספר המשנה [ג] ושננו לחכמים ברבים [ד] ונגלה לכל ישראל [ה] וכתבוהו כולם [ו] ורבצו בכל מקום".

ויש לומר שששה אלו מקבילים לששה סדרי משנה. בפרט, יש לערוך את ההקבלה לפי דרשת חז"ל על הפסוק "והיה אמונת עתיך חסן ישועת חכמת ודעת" (ישעיה לג, ו) שנדרש בגמרא (שבת לא ע"א) על ששה סדרי משנה, ובפנימיות, בהתאמת ששה סדרי משנה לשש המדות (ו"ק). וזו ההקבלה בקצרה: [א] "קיבץ כל השמועות", כנגד סדר זרעים (אסיפת התבואה), "אמונת", מדת החסד (אמונה מלשון אומן, "כאשר ישא האומן את היונק" במדת החסד). [ב] "וחיבר מהכל ספר המשנה", כנגד סדר מועד (מועד מלשון חיבור. משנה נוטריקון מועדי השנה), "עתך", מדת הגבורה לשנות את העתים [כח עתים, גבורה]. [ג] "ושננו לחכמים ברבים", כנגד סדר נשים (השינון של חכם הדור הכולל לשאר החכמים הוא בסוד זיווג משפיע ומקבל, סדר נשים, ורומז ל"ששים המה מלכות", ששים מסכתות במשנה), "חסן" (האשה היא חוסן האיש, שכל השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה וכו'), מדת התפארת (האשה נקראת "כתפארת אדם לשבת בית"). [ד] "ונגלה לכל ישראל", כנגד נזיקין, "ישועת", ספירת הנצח שהיא "יוצאת לבר מגופא" בגלוי לכל (תחילת הספירות המעשיות). [ה] "וכתבוהו כולם", כנגד סדר קדשים, "חכמת", ספירת ההוד, ההודאה המתבטאת בקבלה של כל ישראל את המשנה (כאשר ההודאה היא למה שלמעלה מההבנה, בחינת קדש-חכמה. בסדר קדשים יש מסכת 'חולין, החול מודה לקדש (ב"חולין שנעשו על טהרת הקדש") קבלה הנעשית מתוך שמחה (השמחה יוצאת מבינה ומתפשטת עד ההוד). ועוד, בעשרת ה'מבצעים' של הרבי מליובאוויטש, המבצע שכנגד ההוד הוא "בית מלא ספרים". [ו] "ורבצו בכל מקום", כנגד סדר טהרות, "ודעת", מלשון זיווג ("והאדם ידע את חוה אשתו") דהיינו שיש כלי טהור לקבל את הזיווג, וזהו "ורבצו" רמז ליסוד הרובץ על המקבל (והוא המשכת "ושננתם" של התפארת). לאחר כל זה, בא סיום דברי הרמב"ם בהמשך "וישב כל ימיו ולמדו המשנה ברבים", כנגד ספירת המלכות לאחר הו"ק, ויש לומר שהוא מכוון על המשך הפסוק "והיה אמונת עתך... יראת הוי' היא אוצרו" (יראת המלכות).

ועוד יש לומר שהשורש לכתיבת רבינו הקדוש את המשנה הוא בכתיבת משה רבינו את השירה-התורה, "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת [כתורה שבכתב] ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם [כתורה שבע"פ] למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים לא, יט ). כתיבה זו נאמרה למשה כנתינת כח לעמוד בימי הסתרת הפנים וכו', כמפורש בפסוקים ("ואנכי הסתר אסתיר פני כו'"), ומזה למד רבינו הקדוש לכתוב את המשנה לפני הסתר הפנים המוחלט של הגלות. יש כאן שלשה שלבים: "כתבו... ולמדה... בפיהם" – ויש לומר שששת השלבים של רבינו הקדוש הם תולדה של שלשת השלבים הללו של משה רבינו (רבינו-רבינו כנ"ל). ["כתבו" היינו חכמה, אותיות מחכימות, "ולמדה" היינו מה שהחכמה מלמדת את הבינה, בחינת "כתבם על לוח לבך", "בפיהם" היינו דעת ("דעת גניז בפומא"), והיינו תורה שבע"פ ממש, כמבואר לעיל שתורה שבע"פ היינו בינה-דעת].



[א]. ראה הלכות יסודי התורה פ"ט ה"א. הלכות ממרים פ"ב ה"ט. הלכות מלכים פי"א ה"ג.

[ב]. ראה רש"י דברים ד, ב. יג, א.

[ג]. על פי הקדמת הרמב"ם למשנה: "נמצא שכלל הדינים האמורים במשנה נחלקים לפי חמשה חלקים אלה. מהם פירושים מקובלים ממשה ויש להם רמז בכתוב או שאפשר ללמדם באחת המדות. ומהם הלכה למשה מסיני. ומהם שנלמדו באחת המדות ובהם נפלה מחלוקת, ומהם גזרות, ומהם תקנות" (וכדאי להביא כאן את דברי השל"ה על הקדמת הרמב"ם למשנה: "ומי שרוצה לזכות בכתר תורה שבעל פה צריך לידע כל דברי ההקדמה זאת"). אמנם בהמשך הדברים כאן נתייחס (בדרך כלל) לכל התורה שבעל פה כענין אחד, מבלי להפריד בין חלקיה השונים.

[ד]. וראה בהקדמת התוספות יום טוב לפירוש המשנה, שפירש "בדרך ראיה בלבד. לא בדרך מסירה. כאדם המראה דבר לחבירו לראותו ואינו נותנו לו".

[ה]. ובפע"ח שער הנהגת הלימוד פ"א: "כי משה ע"ה ידע כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בכל התורה, אך היה יודע הסוד בע"פ, והרבה מהם לא ידע לדרשה ולהוציא מהכתוב, אך אח"כ שבאו חכמים שבכל דור, ודורשיו דורשים אותם מהכתובים", וכ"כ אור החיים הק' ויקרא יג, לז. וראה דברי ר' לוי יצחק שניאורסהאן (אביו של הרבי מליובאוויטש), בלקוטי לוי יצחק, אגרות קדש, עמ' רסו.

[ו]. ולפי זה כתב הטור או"ח סי' קלט: "'אשר נתן לנו תורת אמת', זו תורה שבכתב, 'וחיי עולם נטע בתוכנו' היא תורה שבעל פה, דכתיב 'דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים'".

[ז]. כגירסת הגמרא לפנינו, "לאמרן בכתב", כן הוא בילק"ש פרשת תשא רמז תד, ובכמה ראשונים: הרמב"ם (מו"נ ח"א פע"א), הריטב"א, הר"ן, האשכול (הלכות פסוקי דזמרה), היראים (סימן רסח מהדורת תועפות ראם), ועוד. וכגירסת רש"י בגמרא, "לכתבן", כן כתוב גם בפירוש רש"י על התורה (שמות לד, כז) "את הדברים האלה, ולא אתה רשאי לכתוב תורה שבע"פ". וגירסה כזו נזכרת בעוד ראשונים: רבינו בחיי (שמות לד, כז), מרדכי (שבת פרק כל כתבי שצו), ראב"ן (שו"ת סי' מב), פסקי הרי"ד.

[ח]. וכן הוא בשמות רבה מז, ג. ובמגילת תענית ד"ה בארבעה בתמוז עדא, נאמר שהיה לבייתוסים "ספר גזירתא" (מעין ספר הלכות), וביום שהתבטל הספר קבעו חכמים יום טוב. ולפי אחד הנוסחים שם (בברייתא המפרשת את ימי מג"ת) דורשים מהפסוק (דברים יז, יא) "על פי התורה אשר יורוך" – "מלמד שאין כותבין הלכות בספר" (אך בנוסח כ"י אוקספורד אינו. ראה מגילת תענית דפוס וילנא תרפ"ה). וראה דברי הרבי מליובאוויטש בהתוועדוות ש"פ פינחס תשד"מ, שספר גזירתא של הצדוקים הוא ה"לעומת זה" של ספר הלכות כששה סדרי משנה וספר הרמב"ם (התוועדויות תשד"מ עמ' 2215).

[ט]. כן דעת התשב"ץ (ח"א סי' ב), ספר חרדים (מ"ע מן התורה התלויות בעינים), ר' יהושע הנגיד (להלכות שבת פכ"ג), והחת"ס (שו"ת חת"ס או"ח סי' ס וסי' רח).

[י]. כן כתב היראים (סי' רסח במהדורת תועפות ראם), ונראה שזו הדעה המקובלת בפוסקים האחרונים. יתירה מזו, התוספות ישנים (יומא ע ע"א ד"ה ובעשור, עיי"ש) כתבו שאין זה אלא "למצוה מן המובחר", וכן הוא בתוספות רא"ש (יומא סח ע"ב ד"ה ובעשור). לכל הנושא ראה ברכי יוסף או"ח סי' מט (אות ג) ושיורי ברכה שם (אות א). שו"ת יחוה דעת ח"ג סי' עד, ושם נסמן.

[יא]. כ"כ החקרי לב או"ח סי' יב "אם קרא שבכתב בעל פה או שבע"פ בכתב לא קיים עשה של לימוד", עיי"ש (ואפשר לומר שזו גם כוונת התוספות ישנים הנ"ל).

[יב]. כמו שמוכיחים מדברי הרמב"ם שיובאו לקמן, שתמיד היו החכמים כותבים לעצמם את זכרון השמועות.

והנה, לגבי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה יש דעות שונות בפוסקים בגדר הדין, כמבואר בטור ושו"ע או"ח סי' מט (ובפירוט רב בספר ילקוט יוסף). ולדעת הרא"ש ועוד ראשונים איסור זה נוגע רק להוציא אחרים ידי חובתם (דעת הרא"ש מובאת בטור או"ח סי' מט. וכ"כ תוס' תמורה יד ע"ב בתירוץ השני, יראים סימן רסח, תו"י יומא ע ע"ב. ולמעשה כתב אדה"ז בשו"ע שם "המקיל כסברא האחרונה [סברת הרא"ש] אין צריך למחות בידו", וראה ביאור הגר"א ומשנ"ב). והנה, משמע מהגמרא ששני הדינים דומים זה לזה, "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ. דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב" – אם כן, לדעת הרא"ש וסיעתו מסתבר שגם הדין "דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב" מתייחס להוציא אחרים ידי חובתן, והיינו כשמלמד תורה לאחרים (כמ"ש אדה"ז בהלכות תלמוד תורה ב, יב, שבשמיעת דברי תורה מפי אחר יוצא ידי חובת תלמוד תורה בדיבור מפני ששומע כעונה). וכיו"ב ביאר הקרן אורה (תענית כח ע"א) "ונראה דעיקר האיסור בין בדברים שבכתב לאומרן על פה בין בדברים שבע"פ לאומרן בכתב היינו ללמוד לאחרים... ולכן אסור לקרות בציבור בעל פה כי קריאת התורה בציבור הוי כעין לימוד לאחרים", וכן כתב הנצי"ב (העמק שאלה, קדמת העמק סי' ג אות י). וראה עוד בהערה הבאה בדעת הרמב"ם.

אולם ראוי להזכיר את דעת האבני נזר (יו"ד שעו, אותיות יג-טו), שנוקט להיפך: "דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב. היינו דממילא אינו רשאי לכתוב כדי ללמוד בהם שאם יהיה רשאי לכתוב יחשב מתוך הכתב", עיי"ש שלדעתו כיון שלא ניתן לכתוב אזי בעצם הלימוד מהכתב אין איסור כי זה עדיין נחשב לימוד בעל פה. ודבריו יובאו עוד לקמן.

[יג]. ואע"פ שהרמב"ם הזכיר דבר זה במורה נבוכים כ"ציווי המפורסם באומה" (מו"נ ח"א פע"א, שיובא לקמן), מכל מקום לא הביאו כלשונו בהלכותיו. והנה הרמב"ם לא הביא בפירוש גם את הדין השני, "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן ע"פ". וכן הרי"ף בגיטין לא הביא שני דינים אלו.

אכן, אע"פ שהרמב"ם לא הביא דינים אלו כלשון הגמרא בגיטין, מכל מקום הביאם לגבי קריאת התורה: בהלכות תפלה פי"ב ה"ח: "והוא שלא יקרא על פה, שאסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת", וכתב הכס"מ שמקורו בגיטין "דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה". והנה הראשונים הביאו מהירושלמי שהדין "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן בע"פ" הוא דוקא בקריאה בספר תורה, שמא יאמר חסר (ריטב"א יומא ע ע"א. ב"י או"ח מט בשם כל בו ואבודרהם), ויש לומר שזה גם מקורו של הרמב"ם שלא הביא דין זה באופן כללי אלא רק בקריאת התורה. ואמנם בערוך השלחן כתב (או"ח מט, ג) "וברמב"ם לא נמצא זה כלל. ואולי סבירא ליה דכמו דדברים שבע"פ אסור לומר בכתב ועם כל זה התירו משום עת לעשות לה', כמו כן בדברים שבכתב שאסור בעל פה ג"כ כן, משום דאי אפשר להיות אצל כל אחד ספר בעת התפלות והזמירות", אך יותר נראה כמ"ש, שהרמב"ם מצמצם את הדין הזה, ע"פ הירושלמי.

וכן לגבי אמירת דברים שבע"פ מתוך הכתב, פסק הרמב"ם שם (הי"א) "ולא יתרגם מתוך הכתב אלא על פה". ומקור הלכה זו בירושלמי שהביא הרי"ף במגילה (יד ע"א בדפי הרי"ף): "א"ר חגי ר' שמואל בר יצחק על לבי כנישתא חמא חד סופר מושיט תרגומא מן גו ספרא [פירש הר"ן: שהיה התרגום כתוב בספר והיה המתרגם קורא התרגום באותו ספר] אמר ליה אסור לך דברים שנאמרו בפה בפה בכתב בכתב" (וראה בר"ן שם שמשווה בין הירושלמי לבבלי בגיטין). אם כן, גם בזה פסק הרמב"ם את הדין "דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרן בכתב" באופן מצומצם בלבד, רק לגבי קריאת תרגום התורה בצבור (שבזה יש הרבה הלכות מדויקות. כמו שחששו "שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה", מגילה לב ע"א, וברמב"ם שם). וליתר דיוק, הדין "דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרן בכתב" באמת היה תחילה רחב יותר, כמו שמוכח בבבלי וכמו שהביא הרמב"ם במו"נ, אך למעשה הוא הותר משום "עת לעשות לה'" (כדברי ערוה"ש), ומה שנותר ממנו להלכה הוא רק לגבי קריאת התרגום בציבור, שמוזכר בירושלמי כדין בפני עצמו (ואולי גם לגבי "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ" יש לומר כך, שתחילה היה הדין רחב יותר אלא שהותר מפני "עת לעשות לה'" ומה שנשאר להלכה הוא רק לגבי קריאת התורה. ובדומה לדברי ערוה"ש).

[יד]. לפי גיטין ו ע"ב. רמב"ם הל' ספר תורה פ"ז הט"ז.

[טו]. תנחומא פרשת וירא סימן ה. וכיו"ב בשמות רבה מז, ג: "כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה תורה שבכתב ותורה שבעל פה כרתי אתך ברית, ואם המרת אותה ועשית אותה מה שבעל פה בכתב ומה שבכתב בעל פה אינך מקבל שכר למה שכך נתתיה תורה בכתב ותורה בעל פה". וראה תנחומא פרשת נח סימן ג, על מעלת התורה שבעל פה שדוקא עליה נכרתה ברית, עיין שם!

[טז]. ובתורה אור פרשת וארא נז, ד: "והענין כי תורה שבכתב עיקר יסודתה הוא בחי' אותיות התורה. ולכן מדקדקין באותיותיה שלא יהי' חסר או יתיר ושיהיו צורתן עליהן כדמותן בצלמן ושיהיו גולם אחד... אבל אין נראה בה גילוי ההשכלה כמו בתורה שבע"פ. שעיקר גילוי השכלת הדינין והמשפטים שבתורה אינו מפורש בתורה איך ומה לעשות... כך הנה כל אותיות התורה שבכתב הם רק רמזים והמשכות מחכמה עלאה בדרך רמז. וכל ההמשכות נרמזים באותיות אלו דוקא שיהי' הקרי כך והכתיב כך ולכן כל אותיותיה ספורים ומנויים בל יעדוף ובל יחסור. וכל אות ואות צ"ל בדמותו וצלמו מפני שרומזים להמשכה עליונה מח"ע אבל עצמות ההשכלה אינו מתלבש באותיות תורה שבכתב. משא"כ בתורה שבע"פ הן עצמות ההשכלה מלובשת באותיות ההלכה ולכן אין מדקדקין באותיותיה כ"כ רק ההשכלה היא עיקרית המתגלה תוך האותיות גם לפי רבוי ההשכלה כך ירבו אותיותיה. ולכן מה שמשכילים בה יותר כגון פרש"י ותוספות ופוסקים הכל בכלל תושבע"פ יחשב ואפי' כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש". וראה גם לקוטי שיחות ח"ל עמ' 10 ואילך.

[יז]. מובא בבית יוסף יו"ד רפג. וכיו"ב כתב הרמ"א ביו"ד רפד, ב. וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך כתב אשורי.

[יח]. שו"ת הרמ"א סימן לד: "ואפשר דהראשונים ז"ל המציאו כתב אחר [הכוונה לכתב הנקרא 'משיטא', כמו 'כתב רש"י'] כדי לכתוב הדברים שבע"פ, ואף על פי שלא ניתנו לכתוב אפשר דהיינו בכתב אשורי שהתורה שבכתב נכתב בה אבל בשאר כתבים אין לחוש". אך יש להעיר שלמעשה מקלים בזה מכמה טעמים להדפיס ספרי תורה שבע"פ בכתב מרובע (הקרוב לכתב אשורי), וכן מקלים אפילו בהדפסת דברי חול, להבדיל. ראה ערוה"ש יו"ד רפג, יד; רפד, ח. שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סי' קכ. שו"ת יביע אומר ח"ט יו"ד סי' כד. ונראה שגם המנהג להדפיס ספרי קודש בכתב מרובע נובע מהרחבת ההיתר של "עת לעשות לה' הפרו תורתך" שיבואר לקמן, כיון שלא כולם בקיאים בכתב רש"י.

[יט]. "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב" (דברים כז, ח) – "בשבעים לשון" (רש"י). כמבואר בגמרא סוטה לה ע"ב, לו ע"א.

[כ]. המדרש מופיע בכמה מקומות בנוסחים מעט שונים: למשל בתנחומא פרשת תשא לד: "'ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה', זה שאמר הכתוב 'אכתב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו' א"ר יהודה בר שלום כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה כתב לך בקש משה שתהא המשנה בכתב ולפי שצפה הקדוש ברוך הוא שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין בה יונית והם אומרים אנו ישראל ועד עכשיו המאזנים מעויין. אמר להם הקדוש ברוך הוא לעכו"ם אתם אומרים שאתם בני איני יודע אלא מי שמסטורין שלי אצלו הם בני ואיזו היא זו המשנה שנתנה על פה והכל ממך לדרוש, א"ר יהודה בר שלום א"ל הקדוש ברוך הוא למשה מה את מבקש שתהא המשנה בכתב ומה בין ישראל לעכו"ם שנאמר אכתב לו רובי תורתי וא"כ כמו זר נחשבו אלא תן להם מקרא בכתב ומשנה על פה, כתב לך את הדברים הרי מקרא כי על פי הדברים האלה הרי משנה על פה". וכיוצא בזה בשמות רבה מז, א. פסיקתא רבתי סימן ה. במדבר רבה יד, י. תנחומא פרשת וירא סימן ה, ובמהדורת בובר סימן ו (בנוסח מתוקן יותר). ילקוט שמעוני הושע רמז תקכה. וראה לקמן מה שמביא הסמ"ג מפרקי דרבי אליעזר (ולפנינו בפרקי דר"א אינו. ואולי הכוונה למדרש 'משנת דרבי אליעזר' שם כתובים דברים דומים).

ובירושלמי פאה פ"ב ה"ד וחגיגה פ"א ה"ח: "אמר רבי אבין אילולי כתבתי לך רובי תורתי לא כמו זר נחשבו מה בינן לאומות אלו מוציאין ספריהם ואלו מוציאין ספריהם אלו מוציאין דפתריהן ואלו מוציאין דפתריהון", ופירש בפני משה "הטעם שלא נכתבו הדברים שבע"פ שאלולי כתבתי לך רובי תורתי שהן שבע"פ לא כמו זר היו נחשבין ישראל שאף להעכו"ם יש להן ספרים ואף התורה שלנו העתיקו אותה ומה יהיה בינן לבין האומות" (וראה 'עלי תמר' לירושלמי).

[כא]. תנחומא וירא סימן ה (והמדרשים המקבילים המצוינים לעיל). ועניין זה פירש רבינו בחיי, שמות לד, כז: "ונראה לי באמרו 'שהמשנה מסתורים', שהמשנה מגלה מסתורים ותורה שבכתב היא המסתורים, בשכבר ידעת כי המשנה כנגד ה"א שניה שבשם שהיא פירוש השם הנסתר והנעלם ועליה נקרא השם המפורש, וכן המשנה פירוש לתורה שבכתב ותורה שבכתב מתגלה ומתפרשת על ידה, ומטעם זה רצה הקדוש ברוך הוא שתהיה כתובה על לוח הלב ולא נתן רשות למשה לכתבה כי יהיה בזה גלוי מסתורים, ויהיו שאר האומות שלא קבלו התורה ולא רצו בה שוים עם ישראל, וזהו שאמר 'כמו זר נחשבו', שיהיו הכל שוים בכתיבתה ואין למקבלי התורה יתרון עליהם. ועוד לטעם אחר: כדי שלא יהא לעכו"ם פתחון פה ליום הדין, ואמשול לך משל, למה הדבר דומה, למלך ששלח כתבו חתום לבניו על ידי עבדו נאמן ביתו, וצוה להם באותו כתב היאך יתנהגו עמו ועם בני העולם, ומסר לעבד דברים על פה שיגיד להם תשלום דברי הכתב, והמלך קבע שכר גדול לכל מי שיבא בבריתו ויקיים דברי כתבו כמצותו, מה עשו בני המדינה, העתיקו הכתב: אמרו אף אנו יש בידינו כתבו של מלך, ואנו מקיימין אותו. לזמן בא המלך ליתן שכר, באו בני מדינה ועומדין לפניו, והוא שאל אם עסקו בדברי כתבו לעשות כמצותו וכיון שלא ידעו אותם דברים שבע"פ אמר תיפח נפשם".

וראה בשל"ה, תולדות אדם, בית חכמה טו; מסכת שבועות, תורה אור, אות קפג. לקוטי מוהר"ן תניינא תורה כח. שו"ת משנה הלכות חי"ב סי' קלה. וראה בהקדמת הצל"ח לספרו "ולכך נקרא מסכת שהוא מסך המבדיל בין ראוים לאינם ראוים, והוא הפרוכת המגין להסתירה שלא תתגלה רק להראוים".

[כב]. כך כינו חז"ל ספרים אלו, שבת קטז ע"א (ובדפוסים הרגילים הושמט מפני הצנזור): "רבי מאיר הוה קרי ליה אוון גליון, רבי יוחנן הוה קרי ליה עוון גליון" (הדמיון של און-עון דומה לדרשה של רבי מאיר: כתנות עור, כתנות אור). 

[כג]. וזה לשון הסמ"ג בהקדמה למצוות ל"ת: "ועל כי התורה רבה ועצומה מאד אשר הכתב לא יכילנה כמה שאמר דוד 'לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד', וכן ישעיה אמר 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר', לכך כתב הקדוש ברוך הוא זכרון המצות בקוצר בתורה שבכתב ופתרונם ודקדוקיהם בתורה שבע"פ [זהו טעם אחד, ולכאורה עדיין אין בזה לאסור את הכתיבה]. ועוד טעם אחר בפרקי דרבי אליעזר, מפני שראה הקדוש ברוך הוא שעתידין אומות העולם לכתוב עשרים וארבע ספרים שיש בספר תורה נביאים וכתובים ולהפכם לרעה ולמינות מסר סימנין למשה בעל פה. ולא הסכימו מן השמים לכתבן עד לאחר שעמדו אמונת אדום וישמעאל פן יעתיקו אותם הגוים ויהפכו אותם לרעה ולמינות כמו שעשו בתורה שבכתב [דהיינו שעיקר כתיבת התורה שבע"פ נעשתה רק בזמן רבנן סבוראי, לאחר עמידת הנצרות והאיסלאם, וכך לא השתמשו טועים אלו בדברי התורה שבע"פ להבליהם]. ולעתיד לבא ישאל הקדוש ברוך הוא מי הם בניו, ובני ישראל מביאים ספר תורה, והאומות מביאים ספר תורה, אילו אומרים שהם בניו, ואילו אומרים שהם בניו, והקב"ה שואל מי יש לו הסימנים שמסר בסיני בעל פה ואין מי שיודע אותם כי אם ישראל, וזהו שכתוב בנביאים 'אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו'". וכיו"ב כתב גם הסמ"ק בהקדמה לספרו (אך ראה לקמן שלפי הרמב"ם החשש העיקרי הוא מהנצרות ולא מהאיסלאם).

טעם זה מוזכר בקצרה ע"י הסמ"ע בהקדמת חיבורו לשולחן ערוך בשם "הקדמונים". ושם הביא עוד פירוש "כדי שלא יסמכו על מה שכתובה בפניהן ולא יעסקו בה כ"כ בעיון", והם דברי ר' חסדאי שיובאו לקמן. ועוד כתב הסמ"ע "ואני אומר שגם מהאי טעמא לא רצה הש"י שיכתבו תורה שבע"פ  מפני שהדבר שנכתב לפנינו ישתנו בו הפירושים", וזה כדברי הרמב"ם במו"נ שיובאו לקמן.

[כד]. חדושי אגדות גיטין שם, תפארת ישראל פרק ס"ח, דרוש על התורה. בכלל, המהר"ל הרבה לעסוק בנושא קדושת התורה שבע"פ ודברי חכמים, במיוחד בספרו "באר הגולה" המוקדש לנושא זה, כדבריו בהקדמתו "בזה החבור נבוא לבאר דרכי תורה שבע"פ, ולהסיר לזות שפתים מחכמי עולם, כי המבזה את החכמים הוא בכלל מי שאומר אין תורה מן השמים. ולברר דבריהם מה שבא בתלמוד הקדוש מה שנראה להם זרים".

[כה]. ח"א פע"א (תרגום הרב קפאח): "וכבר ידעת כי אפילו התורה שבע"פ המקובלת באומה לא היה כתובה לפנים, כפי הציווי המפורסם באומה דברים שאמרתי לך על פי אי אתה רשאי לאומרם בכתב. והרי זו היא תכלית החכמה בתורה, לפי שהיתה הרחקה ממה שאירע בה בסופו של דבר, כלומר רבו הסברות והסתעפות השטות ומשפטים בלתי ברורים שיארעו בהסברת המחבר ושכחה שתארע לו ויתחדשו מחלוקות בין בני אדם, ונעשים כתות ונבוכים במעשה, אלא נמסר הדבר בכל זה לבית דין הגדול כמו שבארנו בחבורינו התורתיים וכפי שמורה על כך לשון התורה". ולשון הרמב"ם "הציווי המפורסם באומה", משמע קצת שזה דין דרבנן, אך אינו מוכרח.

[כו]. ובספר הליכות עולם בתחילתו: "ודברים שבע"פ פירוש לדברים שבכתב הן וכשאינן נאמרין אלא בעל פה אי אפשר לעמוד עליהן אלא מפי מלמד שיבאר לו הפירוש ואילו היה נכתב בספר ובדיו אפשר לספק בו שלא יבין הדבר על בוריו". והפרישה או"ח סי' מט כתב "ומהאי טעמא שמעתי נמי שאמרו דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבם משום כדי שלא תשתבש מדיוקים יתירים הנופלים מתוך הכתב וחלופי גירסאות". וראה בספר פנים יפות שמות לד, כז: "כי מפי הכתב אי אפשר להבין שורש הכוונה כמו המקבל מפי רבו, שמסביר לו כוונת הדברים שלא יסתפק בו, כאשר קרה באמת בדורות האחרונים, שנחלקו בספרי ראשונים בכוונתם מחלוקת רבות כמאוד, ע"כ הזהיר שלא יקבלו מכתב, אלא פה אל פה", עיי"ש בכל דבריו הנעימים. וכיו"ב בחידושי חת"ס גיטין ס ע"ב.

ובדברי ר' צדוק הכהן (מחשבות חרוץ טו): "וכל זמן שהיו כל ישראל יחד בארץ ישראל ולמדו תורה התלמידים מפי רבותיהם נאסרה הכתיבה כדי שלא יסמכו על מה דכתיבא ומנחא, ויצטרכו ללמוד מפי הרב דאין דומה לומד מפי רבו למפי כתבו, וכמו שנאמר 'והיו עיניך רואות את מוריך' וכמו שאמרו (הוריות יב ע"א) 'תחזו לפומיה', כי בפה מתגלה מעמקי הלב, מה שאין כן בכתב שאי אפשר לכתוב מה שבלב, וכמו שאמרו (סנהדרין לה ע"א) דאף על גב דסופרי הדיינים כותבין ליבא דאינשי אינשי, והתלמיד השומע מפי רבו הוא משיג מה שבלבו, אבל אחר שנפזרו בגלות לכל קצוות עד שאם יצטרכו ללמוד מפי רב היתה התורה משתכחת חס ושלום, הרי הכתיבה מצוה חיובית".

[כז]. ו"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני". וראה מה שכתב בזה בספר מאור עינים בליקוטים על שבת לא ע"א. ובספר אגרא דכלה (פרשת יתרו) כתב "ובכל דור ודור כל חכם לב בישראל זה מחדש ומוליד דבר זה וזה דבר חידוש אחר, הכל מדברי אלקים חיים, זה מחדש ומוליד דבר וכו' בכל פעם שכל משכל ומושכל ממושכל כמדליק נר מנר" (וראה עוד שו"ת משנה הלכות ח"ה סי' קסד. שו"ת עשה לך רב ח"ז סי' נ"ד).

[כח]. להעיר שהרבי מליובאוויטש הרבה להדגיש "שלא לקבוע מסמרות".

[כט]. ראה גיטין ס ע"א. במיוחד לפי פסקי הרמב"ם בהל' ס"ת פ"ז ה"א ש"אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות", ושם הי"ד שאין כותבין מגילה בפני עצמה (עיי"ש במפרשים ואכמ"ל).

[ל]. וכיו"ב כתב בחידושי אגדות לגיטין. ובספרו באר הגולה, הבאר השני, כתב טעם נוסף: "ולכך מטעם זה אסרה תורה לכתוב תורה שבע"פ, כי תורה שבע"פ נמסר לחכמים, ואם היו כתובין היו חולקים בני אדם עליהם כאשר עושים [כלומר, כמו שעינינו הרואות שעושים], ודבר זה אין ראוי לחכמים כי 'כבוד חכמים ינחלו' וכאשר הם כבוד ינחלו אז יש קיום לתורה כי שומעים ומקבלים דבריהם, אבל תורה שבכתב שנמסר למשה על זה אין חולקין".

[לא]. ראה פלח הרמון פרשת וירא סוף ד"ה ארדה נא (נא, ד).

[לב]. לכל הנושא של התפתחות התורה שבע"פ ראה בספר 'יסוד המשנה ועריכתה' מאת הרב ראובן מרגליות.

[לג]. אמנם יש שרצו לפרש בדברי הרמב"ם "כותב לעצמו זכרון השמועות", שהכתיבה היתה דוקא בדרך של ראשי פרקים וכדו'. אך מהמשך דברי הרמב"ם "כותב לעצמו כפי כוחו" נראה שלא היתה הגבלה בצורת הכתיבה אלא רק שתהיה לעצמו.

[לד]. שבת ו ע"ב, ופירש רש"י שם: "מגילת סתרים, שהסתירוה מפני שלא ניתנה ליכתוב, וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינן נשנין בבית המדרש, וכותבין אותן שלא ישתכחו מסתירין את המגילה" וביבמות מט ע"ב "מצאתי מגילת יוחסין וכו'".

[לה]. וכן פירשו כמה אחרונים ע"פ דברי הרמב"ם. וכמו שכתב הנצי"ב (העמק שאלה, 'קדמת העמק' סי' ג אות י): "וראוי לדעת דאע"ג שהיה אסור בימי שלמה לומר דברים שבע"פ בכתב מכל מקום בפ"ע [בפני עצמו, או: בפני עצמם] רשאי לכתבן, כדאתא במסכת שבת דף ו מגילת סתרים ופירש"י שהסתירוה מפני שלא ניתן להכתב... ומה שכתב  שלא ניתנה להכתב ר"ל שיהא בתורת לימוד לאחרים, שהרי בברייתא תני דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרן בכתב, ולא תני אי אתה רשאי לכתבן [אכן, גירסת רש"י היא לכתבן, כדלעיל], אלא ודאי מותר לכתבן כדי שלא ישכח [ומוכיח את הדבר ממקומות נוספים]... אלא דאסור ללמוד מהם כדאיתא בתמורה כותבי הלכות כשורף התורה והלמד מהן אינו מקבל שכר דאסור ללמוד מן הכתב, על כן אסור לכתוב הלכות המקובלות אבל לרשום לעצמו שלא יהא שוכח דעת עצמו ודאי שרי ע"פ דין [ומוכיח זאת מההשוואה לדברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן בע"פ, כנ"ל בהערה לעיל]... ומשום הכי היו כותבין ומסתירין שלא יבואו אחרים ללמוד מהם, וכ"כ הרמב"ם בהקדמת ספר היד... והזהיר קהלת [בפסוק 'עשות ספרים הרבה אין קץ'] שמי שיש בו כח להגדיל תורה ולעשות הוראות קבועות להלכה יהיה רושם לעצמו תחילה", עיי"ש. וראה חידושי הגרי"ז תמורה יד ע"ב.

[לו]. ולגירסת רש"י "אי אתה רשאי לכתבן", משמע יותר שיש איסור בעצם הכתיבה. ולפי זה מה שהיו כותבים "מגילות סתרים" וכיו"ב זהו רק מפני ההיתר של "עת לעשות לה' הפרו תורתך".

[לז]. כך כתב המאירי בהקדמתו לאבות, ורבי חסדאי בהקדמה לאור ה'. ובאמת, כאשר היה אור הנבואה בישראל היתה התורה שבעל פה באופן אחר ממה שהיא היום, כמבואר באריכות בכתבי ר' צדוק הכהן (בכמה מקומות), ורק בבית שני היה עיקר "הדרה וכבודה של תורה" (ע"פ 'פרקי היכלות' כח, ג), ואכמ"ל.

[לח]. כדברי רב שרירא גאון באגרת "אלא רבי עקרי הדברים תקן וכתב, וכגון קלות [כנראה הכוונה: כללות] ולשנא קייטא [לשון קצרה], דאפילו מחדא מילתא מגמר ממנו כמה טעמי ותלי תילים של הלכות והגדות גדולות ונפלאות, דבסיעתא דשמיא אתאמרה מתניתין". וכ"כ הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה: "ועשה דבריו בה כלומר במשנה דברים קצרים הכוללים ענינים רבים... אין בכל הבריתות הללו [תוספתא וכדו'] כמתק לשון המשנה ולא כסדר עניניה וקיצור לשונה, ולפיכך נעשית היא העיקר כלומר המשנה, וכל אותם החבורים טפלים לה, והיא החשובה בעיני הכלל, ובהשואה לאותם החבורים 'ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופלגשים ויהללוה'", עיי"ש. ובלשון השל"ה ('תורה שבע"פ'): "רבינו הקדוש בודאי רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו בחבור המשניות בלשון צח, אומר מעט וכולל הרבה, והמועט מחזיק המרובה. ואם יש חסר או יתר או חילוף בדבריו הכל מיד ה' השכיל". ובהקדמת ספר הון עשיר על המשנה: "מי לא ידע בכל אלה. כי יד ה' עשתה זאת המשנה. באמצעי שלם בממונו ובתורתו רבינו הקדוש. ואם כן אפוא אמת ויציב. כי לא הוציא דבריו לבטלה. לא סדר. ולא מסכת'. לא פרק. ולא משנה. לא בבא. ולא תיבה. לא מלה. ולא אות. ושכל דבריו שקולים בשקל הקדש. ואין מוקדם ומאוחר בדיעבד. אלא לכתחילה. ובכוונה הגונה ורצויה".

וכמו חתימת המשנה בידי רבינו הקדוש כך גם בנוגע לחתימת התלמוד בידי רבינא ורב אשי, כמו שכותב הרמב"ם בהקדמה ליד החזקה, וכן בהקדמה לפירוש המשנה. ומתוך דבריו בהקדמה למשנה: "וכאשר גמר רב אשי חבור התלמוד כמו שהוא, הנה יופי סדרו וגודל תועלתו מעידים עליו די רוח אלקין קדישין ביה... וכאשר מתו כל החכמים ע"ה שהאחרונים מהם רבינא ורב אשי וכבר נשלם התלמוד, הרי כל מי שעמד אחריו אין מטרתו אלא הבנת דבריהם שחברו בלבד, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע").

[לט]. ראה רמב"ם הלכות תפילה פ"א א-ד.

[מ]. חגיגה ט ע"ב. וכמ"ש אדה"ז בהל' ת"ת ב, ג: "וכן היו עושים בימיהם שהיו לומדים בעל פה היו לומדים בתחלת לימודם רק ב' או ג' פרקים משניות או ברייתות בשבוע והיו חוזרים עליהם מאה פעמים ויותר ואמרו חכמים אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה פעמים ואחת שזה נקרא עובד אלהים וזה נקרא לא עבדו כראוי".

[מא]. ולכן כותב הרמב"ם "ושננו לחכמים ברבים", שינון בעל פה מתוך הספר (ולא כמי שרצה לפרש ברמב"ם שגם לאחר שרבי כתב את המשנה הוא הקפיד לא ללמד ברבים מתוך הספר).

[מב]. רב סעדיה גאון ב"ספר הגלוי" (ששרידים ממנו נדפסו בספר "זכרון לראשונים"). רב שרירא גאון באגרתו הידועה (לפי הגירסה "הספרדית". ראה מהדורת הרב בנימין מנשה לוין, חיפה תרפ"א, בהקדמותיו שם). הקדמת רב נסים גאון לפירוש הגמרא (נדפס בש"ס וילנא בתחילת מסכת ברכות). רבי שמואל הנגיד ב"מבוא התלמוד" (נדפס בש"ס וילנא בסוף מסכת ברכות. והנה חלק מדבריו: "המשנה היא הנקראת תורה שבע"פ והיא יסוד התורה שהעתיקו ממשה רבינו ע"ה עד ימי רבינו הקדוש ע"ה והוא רבי יהודה הנשיא [ונקרא קדוש שמימיו לא הכניס ידו מן האבנט ולמטה] כי כתבה למען תעמוד ימים רבים פן תשכח מלב הקוראים ותאבד... כי החכמים הקדמונים כל אחד ואחד העתיק לנפשו מה שלמד בין דבר שהוא הלכה בין שאינו הלכה, וכשבא רבינו הקדוש להעתיק הוצרך לכתוב אותן הדברים שאינם הלכה כדי שלא יהא רשות למי שלמד מהם לומר כך וכך למדתי מפי פלוני ופלוני").

[מג]. רי"ד גיטין ס ע"ב. הקדמת המאירי לפירושו על אבות. רבינו בחיי שמות לד, כז. הרא"ה בהקדמת פירושו לברכות. אור ה' לרבי חסדאי, בהקדמת הספר. אורחות צדיקים שער התורה. ספר יסוד עולם לרבי יצחק הישראלי מאמר ד פי"ח ("והאמינו בו כל ישראל וידעו כי ברוח הקודש ובסיוע הש״י נתחבר הספד הזה וכתבו אותו ונתפרסם בכל גליות ישראל וחזרו ללמוד אותו ברבים כמו תורה שבכתב"). שבילי אמונה, הנתיב השמיני בתחילתו. הליכות עולם בתחילת הספר (הובא בשל"ה, כללי התלמוד). מגן אבות לתשב"ץ אבות א, א. מגילת אסתר על ספר המצוות (בהקדמתו). וכן פשוט למרן הבית יוסף אהע"ז קלו שבימי רבא "כבר ניתנה תורה שבע"פ להכתב" (ומזה הוא מקשה על דברי המרדכי והסמ"ג, אך ראה בהערה הבאה שלשיטתם באמת בזמן האמוראים עדיין לא כתבו. וראה מה שתירץ קושייתו הקרבן נתנאל על הרא"ש גיטין פ"ח סי' ב) וכן כתב הב"י ב'כללי הגמרא' (על ספר הליכות עולם, דף יב, א בסוף העמוד). וכן הרדב"ז בתשובה (ח"ד סי' רלב), ועוד.

והנה בגמרא כתובות (קד ע"א) נאמר "בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה", ופירש היעב"ץ (בהגהות לגמרא ע"ז יא) "נ"ל דהיינו שלא נהנה מיגיעתו בתורה באצבע קטנה אע"פ שיגע בה בעשר אצבעות שחבר המשניות וכתבן באצבעו. כך נ"ל אע"פ שהיו גורסין בע"פ ואמרו כותבי הלכות כשורפי תורה מ"מ משעשה המשניות חבור מסודר לא היה אפשר להשמר כתקנו אם לא נתן לכתוב ומתוך הכתב היו משגירין המשנה בע"פ".

[מד]. כן כתב הסמ"ג בהקדמת ספרו, שרב אשי סדר את התלמוד הבבלי, "ואחרי כן עמדו צרות רבות ונתפזרו חכמי ישראל פיזור גדול ונתמעטו הלבבות והתחילו לכתוב התלמוד בספר", דהיינו שחתימת התלמוד בתחילה לא היתה בכתיבה. וכן עוד בסמ"ג לאוין סה: "בימי התנאים והאמוראים שלא נתנו ליכתב לא התלמוד ולא תפילות משום דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכותבן אבל עכשיו שרבתה השכחה אנו מתירין לכתוב את הכל משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך", וכיו"ב במרדכי שבת רמז שצו. ובספר התרומה סימן רמה. וכן משמעות לשון הרבה ראשונים בתחילת פרק כל כתבי בשבת שבזמן הש"ס לא היו ספרי תורה שבע"פ ככלל (תוס', רא"ש, בעל המאור, רמב"ן, ריטב"א, ר"ן, מאירי). וכיו"ב כתב רבינו יונה בפירושו לאבות א, א: "ואנשי כנסת הגדולה מסרוה לאנשי דורם. והחכמים לבניהם אחריהם בכל דור ודור, והיתה הקבלה מחכם לחכם עד שנתקבצו כל חכמי ישראל ונזרקה עצה מפי כלם להכתב תורה שבעל פה וכתבו וסתמו התלמוד [משמע שבחתימת התלמוד היתה הפעם הראשונה לכתיבת תורה שבע"פ] ואחרי כן לא נוסף בו דבר ולא נגרע ממנו. וגם הדור ההוא מסרוה לגאונים והיתה הקבלה מגאון לגאון רב מפי רב עד היום הזה". כן ראוי לציין לדברי מהר"א שטיין (מפרש הסמ"ג) שנדפסו מכ"י בידי הרב מירסקי ב'מבואות למשנה' עמ' 40, שמאריך כדעה זו שהמשנה והתלמוד נכתבו מאוחר יותר (ושם רוצה להעמיס כך גם ברמב"ם, וזה צ"ע).

ובדעת רש"י יש ויכוח גדול: יש שהוכיחו מדבריו כדעה זו שהמשנה לא היתה כתובה תחילה [מרש"י עירובין סב ע"ב ד"ה כגון מגלת תענית "להכי נקט מגילת תענית שלא היתה דבר הלכה כתובה בימיהן אפילו אות אחת חוץ ממגילת תענית ולהכי קרי לה מגלה", ו"בימיהן" שכתב רש"י היינו בימי אביי שממנו שאלו דבר זה בגמרא, וכן בריטב"א שם "נקט מגילת תענית מפני ששאר ספרים לא היו נכתבין בימי חכמי התלמוד" (וראה עוד רש"י שבת ו ע"ב ד"ה מגילת. שבת יג ע"ב ד"ה מגילת תענית). ורש"י בבא מציעא לג ע"א ד"ה ואינה מדה "שבימיהם לא היה גמרא בכתב, וגם לא היה ניתן לכתוב, אלא לפי שנתמעטו הלבבות התחילו דורות לכתבו" (וגירסא אחרת ברש"י: התחילו דורותינו לכתבו! וכמובן יש בזה נפק"מ). ורש"י בגיטין ס ע"ב "ודברים שבע"פ אי אתה רשאי לכתבן, מכאן אתה למד שהתלמוד לא ניתן לכתוב אלא מפני שהתורה משתכחת" (משמע שרק בדורות מאוחרים כתבוהו)]. ויש שדחו ראיות אלו והשוו דעת רש"י לדעת הרמב"ם (כמו דברי הרבי בלקוטי שיחות חי"ב עמ' 89 הערה 35, אלא שהוא מדגיש שזה בדוחק, עיי"ש). וראה חידושי חת"ס  נדרים לז ע"א, שכתב בפשטות "אף על פי שרבינו הקדוש סידר המשנה אבל לא נכתבה בימיו", וכ"כ ר"צ הכהן ברסיסי לילה נו. ובתפארת ישראל על אבות ב, א, ב'בועז' אות א, כתב שזו מחלוקת רש"י והרמב"ם.

בנושא זה הרבו לדון כמה אחרונים, ונציין מעט: החקרי לב, או"ח סימן יב, מחזיק בדעת רש"י וסיעתו ומקשה על הרמב"ם. וכן בספר עץ החיים על משניות (למהר"י חגיז) ב"הקדמה לדרכי המשנה". והשיג עליהם החיד"א בפתח עינים (בבא מציעא לג) המחזיק בדעת רב שרירא והרמב"ם (ורוצה לפרש כך גם ברש"י), ושוב חזר החקרי לב להצדיק דבריו בחבורו יו"ד ח"ב בקונטרס "כונן לחקר". וכן דעת המהר"ץ חיות בספריו. ובהגהות "איי הים" על תשובות הגאונים שערי תשובה (ליוורנו תרכ"ט, לרבי ישראל משה חזן, נכד החקרי לב), סימן קפז, האריך מאד לחזק דעת הגאונים והרמב"ם (ובשדי חמד מערכת הדל"ת, פאת השדה כלל כב, שבח את דבריו). וראה ב"יסוד המשנה ועריכתה" לרבי ראובן מרגליות. כן הרבו לעסוק בזה החוקרים, ונציין רק מעט (מהכשרים שבהם): ר' זאב יעבץ, תולדות ישראל ח"ו עמ 340. רי"נ אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, ח"ב עמ' 692. הרב מירסקי במבואות למשנה שנזכר לעיל. וראה לאחרונה בקובץ 'בית הלל' גליון מד עמ' קסו.

סוף דבר, יש שתי 'אסכולות' בשאלה מתי נכתבו המשנה והתלמוד, וקשה להכריע בדבר. מכל מקום, הרבי מליובאוויטש, שהזכיר את חילוקי הדעות, הדגיש "המסקנה היא שגם כתיבת המשנה היתה ע"י רבינו הקדוש" (תורת מנחם תשמ"ה עמ' 2147. ונראה שמסקנה זו נובעת בעיקר ממה שהרבי נותן עדיפות לשיטת הרמב"ם).

[מה]. הר"ן בשבת (על הרי"ף פרק כל כתבי, מג ע"א). המאירי בגיטין. המרדכי (גיטין רמז תז). וכן פירש הבית יוסף יו"ד רפג עיי"ש, וכן היש"ש בגיטין. ובדומה לזה כתב הרא"ש (הובא בב"י, עיי"ש) בסוף דבריו "ועוד ראה [הרי"ף] להקל משום דלא אפשר לכל עני בישראל לכתוב תורה שלמה לבנו". ואף שבשלחן ערוך (שם ס"ב) סתם כדעת הרמב"ם שאסור לכתוב מגילה, אך הב"ח הט"ז והש"ך הסכימו להקל כרי"ף מטעם "עת לעשות לה'", וכ"כ אדה"ז בשו"ע או"ח רפד, ד עיי"ש. וראוי לציין שהיתר הכתיבה מתרחב כאן אע"פ שזה לא נראה חשש גדול ש"תשתכח תורה מישראל", אלא יותר עניין של נוחות יחסית. ומכאן ש"עת לעשות לה'" מתרחב גם במקום שאינו ממש הכרחי.

[מו]. כמ"ש הרמב"ם בהל' ממרים פ"ב ה"ד: "שאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה, כיצד בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה, מכין ועונשין שלא כדין אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא, וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו [כולם] כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".

[מז]. אמנם ביומא סט ע"א מובא פסוק זה כדי להסביר איך יצא שמעון הצדיק עם בגדי כהונה לקראת אלכסנדר מוקדון. וכן לפי פירוש רש"י בברכות סד ע"א, דורשים את "הפרו תורתך" על הוראת שעה כאליהו בהר הכרמל. וראה שו"ת ארץ צבי (פרומר) סי' כ, שביאר באופן אחר מדוע נקטו לשון "הפרו תורתך" בהקשר לכתיבת התורה דוקא.

[מח]. וכדברי הרמב"ם המובאים בהערות לעיל, שמדמה הוראת שעה לחתיכת איבר להצלת הגוף.

[מט] כמו שכתב השל"ה (מסכת שבועות, תורה אור, אות קפג, בהגה): "ואפילו עתה שנתנה התורה שבע"פ לכתוב משום 'עת לעשות לה'', נתן הקדוש ברוך הוא שנאה בלב האומות שאינם חפצים בהעתקת תורה שבע"פ, ואז ישארו הסימנים בידינו, ברוך הוא וברוך שמו".

[נ]. כך מתבארת שיטת הרמב"ם, שלא כדברי הסמ"ג (שהובאו בהערות לעיל) שכתיבת התורה שבע"פ נעשתה דוקא לאחר האיסלאם. אך לפי הרמב"ם ברור שאין לחשוש כלל מהמוסלמים שהרי הם אינם מודים כלל בקדושת התורה שבכתב, כדברי הרמב"ם בתשובה (סי' קמט וסי' תמח), וכל שכן שאין לחוש שיעסקו בתורה שבע"פ לאחר שתכתב (ששכלה רחוק מהם).

[נא]. פתח עינים ב"מ לג. וראה גם דברי החיד"א בספרו שמחת הרגל (לימוד ב, עמ' 10 בדפוס פיעטרקוב תרס"ט) "ואף כי נכתבה המשנה כל הברייתות והתלמוד היה על פה ואשר נשאו לבו ללמוד היה מוכרח יום ולילה לחזור על לימודו תדיר ולא פסיק שלא ישכח, ועסק התורה ללמוד בפה תדיר היה להם לעזר ולהועיל והיו קדושים ממש כמפורסם בתלמוד". וראה בספר יד דוד על הגמרא גיטין ס, א, שרצה לפרש שרבה ורב יוסף שאסרו לקרוא בספר אפטרתא גם הם סברו את עיקר ההיתר של כתיבה משום "עת לעשות לה'" אבל סברו שזהו היתר מצומצם במקום הצורך, ואילו מסקנת הגמרא לפי רבי יוחנן וריש לקיש שהדבר מותר ברווח, לא רק כשאי אפשר אחרת. החילוקים והמחלוקות הללו מובנים בפנימיות לפי המבואר בפנים שתחילה היה היתר הכתיבה בגדר "ממוצע" ועדיין לא היתר גמור ובשופי.

[נב]. ודוחק לומר שהרמב"ם כולל ב"כתבי הקדש" גם ספרי תורה שבע"פ. וכן מדברי המגיד משנה שם מוכח שהרמב"ם אינו מדבר על ספרי תורה שבע"פ.

[נג]. לכל זה ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך "כתבי הקדש".

[נד]. כמובא בטור וב"י ושו"ע או"ח שלד, יב. המקורות הראשונים להיתר זה (כמו שמביא הרמב"ן) הם מסכת סופרים (שיובא לקמן) והלכות גדולות, וכן המאירי מביא את ההיתר בשם גאונים.

[נה]. פי"ז משנה א (משנה י במהדורת היגר, והנוסח כאן מוגה ע"פ מהדורה זו).

[נו]. אכן, מדברי הרדב"ז בשו"ת ח"ד סי' רלב, נראה שהבין במסכת סופרים שהדבר נותר באיסורו לכתוב, ומכל מקום מצילין מפני הדליקה.

[נז]. וגם מסכת סופרים נערכה לאחר הגמרא, כדברי הרא"ש (הלכות ס"ת סי' יג) "מסכת סופרים נתחבר בדורות האחרונים ולא הובא מדבריו בתלמוד". וראה שם הגדולים לחיד"א, מערכת ספרים, ערך סופרים. אמנם הרמב"ן בחדושיו למגילה כא ע"ב, כתב שמסכת סופרים "היא גמרא ירושלמית ממנהגן של אבותינו", ונראה שזה לא כדברי הרא"ש.

[נח]. בהלכות פסח, מבואר בשו"ע אדה"ז תכט, ג, שתחילה היה הרב צריך לדרוש בציבור את הלכות החג, מה שאין כן היום שכל אחד יכול ללמוד בספר. ובהלכות תלמוד תורה, מבואר בשו"ע אדה"ז א, ו: "ובזמן הזה שכל התורה שבעל פה היא כתובה לפנינו א"צ לשכור מלמד לבנו שילמדנו כל התורה שבע"פ אלא שילמדנו להבין היטב בתלמוד ברוב המקומות גם בהלכות וסוגיות העמוקות עם רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים ויעמידנו על עיון ההלכה למעשה שיוכל לעיין בעצמו ללמוד ולהבין ולהורות כל הלכה למעשה מתוך עיון בתלמוד ופוסקים ראשונים ואחרונים ואזי יוכל הבן ללמוד בעצמו כל התלמוד והפוסקים לידע כל ההלכות של תורה שבע"פ שהן פירוש התרי"ג מצות ודקדוקיהן בטעמיהן ומקוריהן כאלו למדו המלמד. וכן כל התנ"ך ודרשות ההגדות", עיי"ש.

[נט]. ראה שו"ע אדה"ז או"ח רפד, ד. וראה לקוטי הלכות (לר' נתן מברסלב) הלכות יין נסך הלכה ג אות ו.

[ס]. כמה דוגמאות: א. לעניין פרנסה מדברי תורה, כפי שיבואר ב"מהפכה השניה". ב. לענין אמירת פסוקים בעל פה ("בן זוג" של כתיבת דברי תורה שבע"פ), כמו שהביא בבית יוסף סי' מט בשם הכלבו (ומקורו הראשון בראב"ן, שו"ת שבתחילת הספר סי' מב). ג. דברי הרמב"ם על בטול תפילת לחש (שו"ת סי' רנו). ד. ובבית יוסף או"ח סי' עה: "כתב המרדכי בשם רא"ם (יראים סי' שצב) הילכך אסור לומר דבר שבקדושה בשמיעת קול שיר של אשה ובעוונותינו בין הגויים אנו יושבים ועת לעשות ליי' הפרו תורתך הילכך אין אנו נזהרים מללמוד בשמיעת שיר נשים ארמאות".

[סא]. תוספתא שהובאה ברי"ף בבא בתרא ה ע"א, וברא"ש שם סי' כד. ולדעת הרמב"ם, שהמשנה נכתבה מתחילה, צריך עיון מדוע נאמר בתוספתא רק תנ"ך.

[סב]. לקוטי שיחות חכ"ג עמ' 17. מובא בתרגום ב"שערי הלכה ומנהג" יו"ד עמ' שח, ומתוך דבריו: "שהענין ד'כתבו לכם' אינו עצם גדר המצוה, אלא חיוב פרטי בהמצוה מצות עשה מהתורה מיוחדת לעשות מעשה (כתיבה) שיהיה לו (ספר) תורה שבכתב וללמוד בתורה זו... ובזמן אמירת הציווי היה מעשה זה (כתיבה) קשור ואפשרי רק ע״י לימוד בס״ת, תורה שבכתב (כי ארי׳ הוא דרביע עלי׳, על הגברא – תושבע״פ הי׳ אסור אז בכתיבה, דברים שבע״פ אי אתה רשאי לכותבם). על ידי זה (ארי׳ דרביע) מתוסף דבר צדדי, שלא מחמת הענין דידן ד'למדה .. שימה בפיהם', אלא מפני הדינים דעשיית ספר – ספר תורה, צריך להיות שרטוט, לשמה, בכתב אשורי ובלשון הקודש, כתובה כולה וכו' – לכן בנוגע לפועל מוכרח להתקיים ה'כתבו לכם' ע״י כתיבה עם פרטי דינים הנ״ל. אבל  'האידנא' – כשמחמת 'עת לעשות לה׳ הפרו תורתך' כתבו גם תושבע״פ, והלימוד בכדי 'לידע פי׳ המצות והדינים על בוריים' אינו מס״ת, אלא מספרים כתובים של חומשי תורה משנה וגמרא ופירושיהן, אז המצוה ד'כתבו' (המעשה) קשורה עם ספרים אלו: ובהם אין דין שרטוט וכו', פרטי הדינים שישנם בס״ת, הרי בהתאם לזה בקיום המצוה על ידם צריך להיות ומספיק מעשה העושה אותן לספרים שעל ידם יכול להיות ולמדה שימה בפיהם מתוך הכתב".

[סג]. שו"ת חת"ס או"ח סי' רח. והיא היא דעת רבו של החת"ס, רבי נתן אדלר, כפי שמעיד ר' אהרן מרקוס (בסוף ספרו קסת הסופר, פירוש לשו"ת מן השמים): "ושמעתי מהגאון רבי שמעון סופר זצ"ל ששאל את אביו רבי משה סופר זלה"ה על מעלת רבו רבי נתן אדלר... ואמר לו בזה הלשון: אני אינני חסיד ואיני אוהב גוזמות, אך זה אומר לך כי השגת מורי למעלה ממלאך ושרף, וסיפר איך שלא כתב מעולם דבר מתורה שבע״פ, מפני שאמר כי לא התירו לכתוב אלא למי שתקפה עליו משנתו, אבל מי שלא שכח דבר אחד ממשנתו לעולם, עדיין האיסור הראשון עומד בתקפו, ואני לא שכחתי מעולם. ע״כ".

ויפה מפרש לפי זה הרב מרקוס (שם) את המשנה האחרונה במסכת ברכות "והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם... ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך ר' נתן אומר הפרו תורתך עת לעשות לה'" – שרבי רמז כאן על כתיבת המשנה משום עת לעשות לה', אבל רבי נתן בר פלוגתיה דרבי לא הסכים עמו ואמר שזה "הפרו תורתך", ואם תאמר שהשעה צריכה לכך, הרי "עת לעשות לה'", הוא ידאג לתיקון העת המיוחדת. כלומר, רבי נתן התנא הוא השורש לדעת רבי נתן אדלר! [והרב מרקוס מסביר זאת גם ע"פ דברי האר"י, ש'עת' היא המלכות, ומכוחה יש כח להפר את התורה בהוראת שעה, ואילו ר' נתן הוא מעל המלכות, מהתפארת ששם אין שכחה, עיי"ש. ולהוסיף שרבי נתן אדלר רומז למדת התפארת-רחמים, נשר המרחם על בניו, שהרי אדלר פירושו נשר.] וראה עוד על רבי נתן אדלר בממעין גנים ויקרא, מאמר "צום העשירי".

אך לעצם הנהגתו של ר"נ אדלר, כתב על זה ר' צדוק (מחשבות חרוץ טו): "וראיתי כתוב על שם חכם גדול אחד שלא כתב שום דבר מחידושיו באומרו כי לא הותר לו הכתיבה, כי הוא זוכר הכל ולא שכח שום דבר ממשנתו ומחידושיו מעודו, וטעה כפי מה שנתבאר כי אין כוונת הכתיבה לעצמו לבד רק לדורות הבאים". כן ראוי לציין שרבו השני של החת"ס, רבי פינחס הלוי הורוביץ, כתב דברי תורה בהרחבה בספריו הנפלאים – הפלאה, המקנה, פנים יפות – וכן נהג החת"ס אחריו. והנה בספר פנים יפות, שמות לד, כז, פירש שרבי נתן במשנה בא להוסיף על דברי רבי, שרבי קבע את המשניות בלשון קצרה, המתאימה להבנת אותו הדור, אך רבי נתן חשש גם לדורות הבאים – "הפרו תורתך" עכשיו על שם "עת לעשות לה'" בדור הבא – ולכן הרחיב את הביאור, כמו שרואים במסכת אבות דרבי נתן!

[סד]. פסחים נ, ב. רמב"ם הל' ת"ת פ"ג ה"ה.

[סה]. כן כתב בשו"ת אפרקסתא דעניא ח"א סי' ב, עיי"ש. והרחיב בזה בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סי' ע"ד), שם הביא מכמה אחרונים שחלקו על החת"ס, וכתב שהדבר תלוי בשאלה אם האיסור דאורייתא או דרבנן. שאם זה איסור דאורייתא אזי הוא לא פקע לגמרי אלא רק במה שנוגע ממש ל"עת לעשות לה'", כשכותב תורה לשמה ("לה'", לשם שמים), אבל אם כותב להגדיל שמו וכדו' חוזר האיסור. מה שאין כן אם האיסור דרבנן אזי הוא פקע לחלוטין, גם כשלא לומד לשמה (כלומר ש"עת לעשות גו'" הוא חד פעמי והאיסור בטל לגמרי). עכ"ד. אך יש להעיר שאין זה מוכרח: מצד אחד, גם אם האיסור הוא דרבנן ודאי לא ניחא לחכמים להתירו עבור אדם הלומד לא לשמה להגדיל שמו וכו'. מאידך, אין הכרח לפרש בכתוב "[עת לעשות] לה'" שהוא תנאי, שדוקא לימוד לשמה הותר, אלא כפשט הפסוק שבטול האיסור ("הפרו תורתך", איסור דאורייתא) הוא בשביל ה'.

[סו]. מקורו במגן אברהם סי' נ סק"ב שאמירת משניות ללא הבנה אינה נקראת לימוד, אלא שאדה"ז מחלק שזה דוקא בתורה שבע"פ. וראה הערות וציונים לשו"ע אדה"ז שם במהדורת הרב אשכנזי זצ"ל. ויש שהקשו על המג"א ואדה"ז ממה שנאמר בגמרא "לעולם ליגריס איניש, ואף על גב דמשכח ואף על גב דלא ידע מאי קאמר", ותירץ החיד"א בספר מראית העין (על הגמרא שם) שזה כשאין בידו להבין, ועוד כתב שדי הפירוש המלים. וראה עוד: ילקוט יוסף סי' מז הערה יז. כתב-העת קול התורה גליון ס' עמ' קסד. ספר יאיר נתיב לרבי יצחק אלפיה עמ' לד (בספר זה מאריך במעלת הלימוד בגירסה).

ועוד העירו שהמהר"ל בספר גבורות ה' פרק סב כתב "בתלמוד תורה אנו מברכין לעסוק בדברי תורה שכל עסק שיש בו בתלמוד תורה הוא המצוה אף על גב שאינו מבין מה שאמר רק שגורס כך ואינו מבין הוי נמי מצוה לכן הברכה לעסוק בדברי תורה", ומשמע מדבריו שכן הוא גם בתורה שבע"פ. אלא שזו מחלוקת גדולה האם הנוסח הוא "לעסוק בדברי תורה" או "על דברי תורה" (כנוסח הרי"ף, הרמב"ם והשו"ע. וכן נוסח אדה"ז בסדור), וגם בנוסח "לעסוק בדברי תורה" נראה מדברי הפוסקים שהכוונה לעמל התורה בהבנה (ראה למשל ט"ז או"ח סי' מט סק"א).

[סז]. ועוד, גם כאשר הרמב"ם מתאר את המצב לפני כתיבת התורה שבע"פ (שהיו רק כותבים לעצמם), הוא אינו אומר בפירוש שהיה איסור בכתיבה (אלא רק שבפועל לא כתבו), ומשמע מדבריו שהכל הוא תהליך חיובי. בהקשר זה, ראוי לציין שהרמב"ם ראה את ספרו הגדול כמו "מהדורה חדשה" של המשנה, ולא לחנם הוא מזדהה כל כך עם דמותו של רבינו הקדוש, וכפי שכתב בסוף ההקדמה שספרו הוא "מקבץ לתורה שבעל פה כולה" ולכן הוא קרא לו "משנה תורה", "לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם" (משנה תורה במקום משנה)! וכן לשון הרמב"ם היא לשון המשנה, כמו שכתב הרמב"ם עצמו בהקדמה לספר המצוות (וכמו שכתב הכס"מ על הקדמת הרמב"ם שם). אלא שאחרים מגדולי ישראל חלקו על הרמב"ם, כמו השגת הראב"ד החריפה שם (וראה כס"מ שם, ובהלכות ת"ת לאדה"ז פ"ב בקו"א אות א, ודברי ר"י קפאח בהקדמה למהדורתו עמ' יח), וכן שם הספר "משנה תורה" לא התקבל בישראל אלא "היד החזקה" (וראה עוד בדברי הרב קפאח שם, עמ' כב-כג, שטעמו של הרמב"ם שלא הביא אלא דינים המפורשים בתלמוד הוא כיון שחשש ל"דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרן בכתב", ולכן לא הביא אלא מה שכבר נזכר במקורות העתיקים לפניו).

[סח]. "נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם. סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבע"פ. ושגזרו גזירות והתקינו התקנות והנהיגו מנהגות ופשטה גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותם".

[סט]. גיטין נט ע"א: "מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד... מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד [חתימת המשנה וחתימת התלמוד]".

[ע]. חגיגה יד ע"א. ובתוס' ב"ק צד ע"ב: "לפי שהמשניות היו קודם רבי אלא שרבי סדרם". והאריכו בזה בספרי הכללים, והוכיחו זאת מעוד מקומות רבים, למשל: המשנה בתחילת פסחים "ולמה אמרו שתי שורות במרתף" דהיינו "לשון משנה שקודם רבי היא, ששם היו שונים שתי שורות במרתף" (של"ה, כללי התלמוד, כלל רבי, צט). וכן המשנה האחרונה במסכת כלים "אמר רבי יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה", והרי רבי יוסי קדם לרבי וכבר אז היתה סדורה מסכת כלים (ראה שם בתפא"י, בועז אות ב). וראה באריכות ב'יסוד המשנה ועריכתה' הנ"ל.

ובירושלמי פאה פ"ב ה"ד "כמה הלכות נאמרו לו למשה מסיני וכולן משוקעות במשנה", וראה 'הון עשיר' על פאה ו, א, שהרחיב בזה.

[עא]. ומצאנו שכתב כך הראי"ה קוק בקובץ 'עיטור סופרים' א (בהקדמתו הנקראת 'שער הסופר'), ונעתיק מדבריו: "לא היה אפשר בעולם להעשות דבר גדול כזה כי אם ע"י קיבוץ חכמים רבים, אשר בכל לבבם ונפשם נתונים המה לבקר בהיכל תוה"ק ולחזות בנעמה, על ידי רב גדול ותלמידים המחדדים זה את זה בהלכה... שאין התורה נקנית אלא בחבורה, על כן הזהירו חז"ל הוי גולה למקום תורה, ולגדולי העם קראו בחיל 'העמידו תלמידי הרבה', 'מרבה ישיבה מרבה חכמה'. כי להעמיד ולהקים עולה של תורה מוכרח הדבר שיהיו רבים מתאספים... לכן כאשר מאת ה' היתה זאת... היתה זאת עצת ה' איך לסבב פני הדברים שרבים מאנשי המופת גדולי חכמי ישראל יהיו תמיד בכל דור לאגודה אחת שעל ידם יתלבנו הדברים הנעלמים, וכאשר התורה היתה חביבה מאד על לומדיה, וכל אשר פנה ושת אל התורה פניו מאס בכל מחמדי העולם... וחפצו לא היה כי אם להביט נפלאות מתורת ה', ואם סוגרו ממנו דלתות שערי תורה מבוא בחדרי הבנתה לא חשך כל עמל וטורח מנפשו לנוד בארץ מרחקים... ולבוא למקום תורה... וכאשר אחד באחד יגשו נקיי דעת וגדולי דעה כאלה, כביר מצוה ידם לחקור לכל תכלית, והמה אבות העולם... ומי פעל כל זאת? מי נתן כח לתשוקה הגדולה שהיתה אז בלבות תלמידי חכמים להמית עצמם באהלה של תורה? שתצא לפעולה רבה כזו שיבואו כולם לכלל חבורות כוללות מרכזיות? לדעתי, הגורם הגדול היה בזה איסור כתיבת תורה שבע"פ שהיא עיקר חכמת התורה ואמיתת ידיעתה. כי אם היה גם אז חזון ספרים נפרץ, וכל חכם היה כותב הגות לבו על ספרו, היו אז רבים אשר היו משברים צמאם כל אחד על מקומו ע"י קריאת הספרים. ואם אמנם יודעים היו את התורה, אבל לא היתה סיבה מוצאת להעשות ועדים כוללים שיהיה עז בידם לחוקק הלכות קבועות לדורות... איסור כתיבת הספרים היה סיבה גדולה שלא היו חושקי תורה יכולים למצוא מקום להשקיט רעבון נפשם המשכלת כי אם ע"י גלות למקום תורה ומזה נתהוו הועדים. על כן כאשר במשך שני הדורות האחרונים [של התנאים] אשר כבה נר החכמה ולומדי תורה לשמה בעוה"ר מעטו מאד.... אז רועי ישראל בהתבוננם על כל אלה חרדה לבשו, שלא תהפך חלילה איסור כתיבת הספרים לרועץ להאומה בכללה.... ובחכמתם הרבה הקדימו רפואה למכה... פנו אל הספרות לעזרה. ראו כי עת לעשות לה', ותחת האיסור אשר רבץ על כתיבת ספרים, נכנסה בגבול מצוה רבה ונכבדת מאד... ומני אז נעשתה הספרות למגדל עז וחומה בצורה לתורתינו הקדושה אשר תמלא לנו כמעט בחסד ה' חסרון הועדים הכוללים והישיבות הגדולות".

[עב]. לקוטי תורה לאר"י ספר שמואל. הובא והתבאר בשיעור ז' מנחם אב תשע"ו.

[עג] ראה למשל מלבי"ם תהלים קמה, ד: "כל שיוסיפו דור ודור לעיין במעשי ה' ובסתרי הטבע, יכירו בם חכמות ופליאות שהיו נעלמים מראשונים, וישבחו את מעשיו שיוסיפו בטובם חכמתם על מה שהיו עד הנה, עד שכל דור הבא יראה שדור הקודם לא הבין את מעשה ה' כראוי".

[עד]. שבת לב, א. ובתענית כט, א: "מגלגלין זכות ליום זכאי". ורמז: דור זכאי = אברהם, "אברהם התחיל להאיר" אור חדש, וכן בכל דור זכאי יש גילוי של אור חדש.

[עה] וראה דברי הכסף משנה בהלכות ממרים פ"ב ה"ב, על דברי הראב"ד שריב"ז לא היה גדול ממתקני התקנה שלפניו: "קושית הראב"ד איני מכיר דמי אמר לו שריב"ז לא היה גדול כראשונים?... ואל יקשה בעיניך היאך אחרונים גדולים מהראשונים...", עיי"ש.

[עו]. ראה למשל את הדברים החריפים שנאמרו על עמי הארץ בפסחים מט ע"ב. וראה בבא בתרא ח ע"א שרבי הצטער שנתן פתו לעם הארץ, עיי"ש.

[עז]. איכה רבה ב, ב.

[עח]. ראה במיוחד רמב"ם הל' מטמאי משכב ומושב פ"י ואילך. ורמז נאה: ברמב"ם שם מבואר שיש שלשה גדרים עם הארץ, חבר, תלמיד חכמים והנה שלשת אלו יחד עולים ג"פ עם הארץ (כאשר עם הארץ עולה ז"פ חן, כח במשולש).

[עט]. ראה נדה ו ע"ב "חבריא מדכן בגלילא". רא"ש חולין פ"ח סי' ד. משנה למלך הלכות אבל פ"ג ה"א.

[פ]. כמו שהמושגים "כתיבה" ו"חתימה" באים יחד בכמה מקומות, "כתיבה וחתימה טובה"! וברמז: כתיבה ועוד חתימה עולים יחד מספר מושלם, 900, 30 ברבוע (סוד "הלב היהודי", שתי אותיות למ"ד זו מול זו).

[פא]. הסבר זה לקוח מדברי הרב משה שמואל גלאזנר, בהקדמה לספרו 'דור רביעי' על מסכת חולין, והנה חלק מדבריו הנחמדים: "דהנה החילוק הגדול והנגלה לעין כל שבין תורה שבכתב לתורה שבע"פ הוא כי תורה שבכתב נמסרה למשה מלה במלה, מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל', ותורה שבע"פ נמסר לו הענין, ולא המלות... והנה כל ענין הנמסר על פה, בטבעו מונח שישונה בהבנתו מאיש לאיש, דכל אחד מכניס בו מעט מהשגתו והבנתו הפרטית... ומעתה מי שאינו רוצה לעקם האמת, יגיע להחלטה, שמה שנמסר פירוש התורה על פה ונאסר לכתבה, חוא כדי שלא לעשותה קיום לדור דורות ושלא לקשור ידי חכמי דור ודור לפרש הכתובים כפי הבנתם, כי רק על אופן זח נבין נצחיות חתורה, כי שינוי הדורות ודעותיהם, מצבם ומעמדם הגשמיי והמוסרי דורשות שינוי דיניהם תקנות ותיקונים... שהיא חכמה נפלאה מחכמת התורה, שמסרה לחכמי כל דור ודור פירוש התורה, כדי שתהיה התורה חיה עם האומה ומתפתחת עמה, והיא היא נצחיותה... דאף על פי שנמסר למשה מסיני תורה שבע"פ, כיון דלא נמסרו המלות אלא הענין, ולא נתנו לכתוב, זאת מורה שרצון המצוה יתברך היה, שלא לעשות קיום לדורות לפירוש התורה, למען לא יבא סתירה גלויה בין החיים ובין התורה, וזה הוא מה שתירץ הש״ס [בעירובין] על הקושיה, אם יש ממש בתורה שבע"פ למה לא נכתבו, ותירץ, משום עשות ספרים הרבה אין קץ, רצה לומר דהיה מוכרח לכתוב לכל זמן וזמן פירוש חדש משונה מכפי שהיה לפנים, כפי צורך המקום והזמן [וזה 'אין קץ']... והן הן דברי הרמב״ם שהעתקתי למעלה [הרמב"ם בהלכות ממרים פ"ב], דסבירא ליה דכל בית דין בדורו אף שאינו גדול מן הקדום אלא קטן ממנו, יוכל לחלק ולפרש ולדרוש הכתובים כפי הבנתם ועל פי הכללים המוסכמים בין החכמים, שנמסרו למשה מסיני... ואפילו בית דין של יהושע הוה מצי לחלוק על בית דין של משה רבנו בפירוש התורח וחדרשות. אמנם זאת כתב הרמב״ם מעיקר הדין... והיא באמת הלכתא למשיחא, שאם במהרה יבנה בית המקדש ושבו בנים לגבולם ותוחזר עטרה ליושנה, להיות תורה שבע"פ רק על פה ויהיה אסור בכתב. כי זאת שימסר פירוש חתורח לחכמי דור ודור מבלי שיצרכו להשגיח על פירושי בתי דינים הקודמים תלוי בזה, שתורה שבע"פ לא נכתבה ולא נעשה לה קיום בעט ברזל. אבל מעת אשר רבנו חקדוש וחכמי דורו עקרו את האיסור דדברים שעל פה אסור לכתבם, פשיטא שאסור לן לחלוק על מה שקבעו דורות שלפנינו בכתב, למען יעמדו ימים רבים, כי זאת היתה כוונת היתר הכתיבה לחסום את הדרך בעד הדורות הבאים לחלוק על הראשונים שקודמים. ורק בזה נבין הרעש הגדול שהיה בהיתר כתיבה זו... ולמה הרעישו כל כך על היתר כתיבה? אבל הדבר מובן על פי מה שכתבנו למעלה, דהאי היתר כתיבה אינו כשאר מצוה או לאו שעקרו, אלא על ידי היתר כתיבה עשו מתורה שבע"פ תורה שבכתב, דהיינו שאסרו ידי הבית דין הבאים אחריהם, שלא לחלוק על דרשתם והכרעתם, רק לפרש דבריהם, כמו שמפרשין תורה שבכתב".

אמנם, מה שכתב שלעתיד יחזור האיסור למקומו, יש לפקפק בזה הרבה, במיוחד לפי דברי ר' צדוק הכהן שיובאו לקמן שלאחר שחכמים התירו לכתוב נפעל שינוי לטובה בעולם שקדושת התורה שבעל פה נתפסת בכתב. וכן מבואר שהלכות של תורה שבעל פה הם דבר נצחי, כדברי הרמב"ם (הל' מגילה פ"ב הי"ח) "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם, הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם", וכמבואר בעומק בחסידות (תו"א מגילת אסתר צ, ד. צד, ב), וממילא נראה שכתיבת ההלכות תמשיך להיות בספר (וראה גם דברי הרב שטרנבוך שליט"א בהקדמת ספר מועדים וזמנים שדן מה יהיה בביאת המשיח בב"א).

[פב]. ר' צדוק סובר שהכתיבה נעשתה לאחר חתימת התלמוד, כפי שהוא כותב בתוך דבריו שם (שהשמטנו כאן).

[פג]. לפי זוהר ח"ג קכד, ב. וראה דבריו הנמרצים של רבינו חיים ויטל בהקדמה לעץ חיים. וכן מה שנלקט מדברי הרבי בספר שלחן מנחם יו"ד סימן פב.

[פד]. נמצא שבמושג התמציתי מדובר על: תורה כתב פה שעולה 1118 = שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד! ר"ת תורה כתב פה הן תכף (תכף ומיד) = 500 = פרו ורבו, לקיים "פרו ורבו" בדברי תורה, ע"י הפריה בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ (זיווג או"א). הערך של שאר האותיות, 618, הוא מספר היחס של "חתך זהב".

[פה]. שמות רבה מו, א. וראה נדרים לח ע"א, שפלפולה של תורה (עיקר תורה שבע"פ) ניתן תחילה רק למשה ולזרעו והוא נהג טובת עין ומסרה לכל ישראל.

זרעו של משה מיוחס בדברי הימים (דהי"א כג, יד-יז): "וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי. בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשׁוֹם וֶאֱלִיעֶזֶר. בְּנֵי גֵרְשׁוֹם שְׁבוּאֵל הָרֹאשׁ. וַיִּהְיוּ בְנֵי אֱלִיעֶזֶר רְחַבְיָה הָרֹאשׁ וְלֹא הָיָה לֶאֱלִיעֶזֶר בָּנִים אֲחֵרִים וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמָעְלָה". בפסוקים מנויים חמשה שמות: משה, גרשום, אליעזר, שבואל, רחביה = 1776 = מח פעמים הבל (סוד הבל דתורה שבעל פה, כמבואר בפנים). והנה, משה אליעזר רחביה = 888 = גרשום שבואל! מספר זה עולה גם משה גרשם (כפי הכתיב בתורה, חסר ו), ששמותיהם עולים היפוך ספרות – 345 (משה) 543 (גרשם, העולה גם "אהיה אשר אהיה") – כנודע.

רק הפסוק האחרון, "ויהיו [= הבל] בני אליעזר רחביה הראש ולא היו לאליעזר בנים אחרים ובני רחביה רבו למעלה" (הרומז לריבוי והתרחבות התורה שבעל פה עד ל"ועלמות אין מספר" בהלכותיה; רחביה = יה ברבוע ו"ובני רחביה רבו למעלה" = הוי' ברבוע) = 2590 = 70 (סוד "שבעים פנים לתורה", שבעים פני התורה שבעל פה בפירוש התורה שבכתב) פעמים הבל (ויהיו)! רק הפסוק הראשון, "ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי" = 1600 = 40 ברבוע, סוד "ארבעים ויום וארבעים לילה" בהם נתנו שתי התורות גם יחד, התורה שבכתב (ביום) והתורה שבעל פה (בלילה).

[בכל ארבעת הפסוקים יש 30 תבות ו-128 (רבוע כפול של 8) אותיות. רק הפסוק השני, "בני משה גרשום ואליעזר", עולה 1280. התבות הראשונות של ארבעת הפסוקים עולות 512, רבוע כפול של 16, כך שממוצע כל אחת מהן הוא 128. כשמוסיפים גם את התבות האחרונות מקבלים 1568, רבוע כפול של 28. רק הטיות המלה בן – בניו בני בני בני בנים ובני = משיח בן דוד.]

[פו]. בראשית רבה כ, יב.

[פז]. כנודע (בריבוי מקומות בכתבי האריז"ל ויסודו בתקו"ז סט) ש-משה ר"ת משה שת הבל (סדר גלגוליו למפרע),

[פח]. ראה שו"ע יו"ד רעד, ז: "ספר [תורה] המנוקד פסול". ובשו"ת רדב"ז חלק ג סימן תרמג (אלף סח): "ומסר הנקודות והטעמים כשאר תורה שבעל פה שהיא פירוש לתורה שבכתב כן הנקודות והטעמים הם פירוש לתורה שבכתב". דווקא בסוד טנת"א (הרמוז בפסוק "ושמת בטנא") רואים כי שרש התורה שבעל פה (טעמים-נקודות-תגין) – כפי שהוא נכלל בתורה שבכתב – הוא למעלה ממה שנתפס בתורה שבכתב (המלכות, תמונות האותיות בלבד). רבי עקיבא, עמוד התורה שבעל פה (בדוגמת משה רבינו בתורה שבכתב), דרש את תגי האותיות ומשיח עתיד לדרוש טעמי תורה.

[פט]. ראה של"ה, תולדות אדם, בית חכמה (תניינא), אות יג ואילך.

[צ]. ועוד: תורה תרגום = 1260, כח פעמים מה (חכמהכח מה, "אורייתא מחכמה נפקת"). 1260 היינו צורת ה'יהלום' של 35, מילוי יה (יוד הי) – י, חכמה, תורה; ה, בינה, תרגום. יוד הי אותיות יהודי (במושגי הקבלה: יוד הי היינו שם המוחין דעב סג).

[צא]. במושגי הקבלה, בינה הקשורה לדעת היינו פה דתבונה, ומשם יוצאים ז' הבלים של בריאת העולם, שרש תורה שבע"פ (הבל פה). בריאת העולם מתחדשת בכל יום תמיד, וכן תורה שבע"פ מתחדשת בכל יום ובכל רגע, ולכן היה אסור לכתוב אותה ולקבוע בה מסמרות.

[צב]. יש גם "ספר" של החכמה, הנקרא "ספר תורה שבהיכל" – סוד יסוד אבא ("ספר תורה") הנכנס ביסוד אמא ("היכל") – בו ה"ספר" הוא אכן התורה שבכתב, אך ה"ספר" הנזכר בספר יצירה היינו כתיבת הסיפור שבעל פה בספר, ה"ספר" שבאמא מצד עצמה, ולא ה"ספר" שנכנס בה מאבא.

[צג]. לעומת סוד התורה שבעל פה שבישראל (= בינה דעת) התורה שבכתב שייכת לחכמה ("אורייתא מחכמה נפקת") והיא דבר הוי', בסוד "הוי' בחכמה". כשם שעל תורה שבעל פה נאמר "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת" כך על תורה שבכתב נאמר "אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה", והיינו "יראת הוי'" דווקא.

[צד]. מגלה עמוקות אופן קפו. והנה, אדמו"ר הזקן מסביר (לקו"ת בהר מא, ב; מג, ד) ששים רבוא אותיות לתורה יש רק בצירוף (חלק מ)הנקודות – שהרי אותיות גלויות יש קצת יותר משלשים רבוא – והיינו שרש התורה שבעל פה בתוך התורה שבכתב (כנ"ל בפנים ובהערה ה).

[צה].  רש"י שבת ו ע"ב (וראה הגהות מהר"ץ חיות שם). וראה רש"י שבת יג ע" ד"ה מגילת תענית: "לפי ששאר כל משנה וברייתא לא היו כתובין, דאסור לכתבם, וזו נכתבה לזכרון לדעת ימים האסורין בתענית, לכך נקרא 'מגלה', שכתוב במגלת ספר". ובעירובין סב ע"ב כתב רש"י (ד"ה כגון מגלת תענית): "להכי נקט מגילת תענית, שלא היתה דבר הלכה כתובה בימיהן אפילו אות אחת חוץ ממגילת תענית, ולהכי קרי לה 'מגלה'" (ויש לפרש בדבריו "שלא היתה דבר הלכה כתובה בימיהן אפילו אות אחת" – היינו בצורה שמיועדת לרבים, שמגילת תענית בלבד היו כותבין לרבים, אבל באמת היו עוד מגילות (מגילת סתרים) ודברי זכרון ליחידים שהיו מצניעים אותם).

וראה דברי רבינו פרץ בהגהות הסמ"ק שהביא הבית יוסף (או"ח תקמה, ט): "מצאתי כתוב דמותר לכתוב חידושין בחולו של מועד ונראה לי ראיה מהא דפריך בפרק ב' דתמורה והא אמר רבי אבא אמר רבי יוחנן כותבי הלכות כשורפי תורה וכו' דילמא מילתא חדתא שאני פירוש דבר חדש וירא שמא ישכחנו, אלמא דאפילו בזמן שנאסרה הכתיבה בדברים שבע"פ הותרה בדבר של חידוש. גם בחולו של מועד נתיר מטעם זה לכתוב דברים שהם חדשים אצלו וירא שמא ישכחם". והנצי"ב ב'קדמת העמק' כתב אף יותר מזה, שהיה חיוב לכתוב חידושים.

[צו]. וראה בפירוש ר"י פערלא לסהמ"צ של רס"ג, מצוות יד-טו, שרס"ג מונה שתי מצוות בתלמוד תורה, ללמוד וללמד, משא"כ הרמב"ם מונה מצוה אחת. והבה"ג מונה שלש מצוות, ללמוד, ללמד לבנים מ"ולמדתם", וללמד לתלמידים מ"ושננתם", ואכמ"ל.

[צז]. כל זה בסוגיא בגיטין ס ע"א-ב. ולא כמו שכתב מהר"ץ חיות שם.

[צח]. מורה נבוכים ח"א פע"א (בהמשך לדבריו שהובאו לעיל): "ואם במשפטי ההלכה חשו לקבעם בספר שיהא מסור לכל אדם, מחמת מה שיארע בסופו של דבר מן ההפסד, קל וחומר לחבר ספר בדבר מסתרי תורה הללו שיימסר לכל אדם. אלא היו נמסרים מיחידי סגולה ליחידי סגולה, כמו שביארתי לך באמרם 'אין מוסרים סתרי תורה אלא ליועץ חכם חרשים וכו''".

[צט]. אמנם מתי ואיך בדיוק התחברו כל ספרי הקבלה והסוד, זה עצמו מעין סוד שאינו גלוי. רק נציין כמה משמות הספרים שנחשבים לקדומים ביותר: ספר יצירה, ספר הבהיר, ספרא דצניעותא, ספר היכלות, שיעור קומה, ספר רזיאל, ועוד. ונראה שהם היו ספרים כתובים, ולא רק מסורת בעל פה, וכמו שכתוב בזוהר שרבי אבא היה כותב את דברי רשב"י (וראה הקדמת מוהר"ח מוואלוזין לספרא דצניעותא עם פירוש הגר"א, שספד"צ הוא מעין משנה ושאר הספרים הם כברייתות וגמרא). ואכמ"ל.

[ק]. שו"ת ח"ד סי' רלב (אלף שג). ומתוך דבריו שם, בביאור דעת רבי יהושע בן לוי: "בימי רבי התירו לכתוב המשנה משום עת לעשות לה' וגומר. והאגדה נשארה באיסורה כאשר בתחלה שלא נתנה להכתב", ומסביר שזה מפני שאי אפשר לעמוד על הסוד הנסתר באגדה אלא כשהדברים נמסרים מפה אל פה, ולכן "לא ניתנה אגדה ליכתב עד זמנו של רבינא ורב אשי וכתבוהו משום עת לעשות לה' וכו' כשאר תורה שבעל פה. ולא כתבוה ספר באנפי נפשיה אלא מאמרים מפוזרים בגמרא כדי שמי שאין יודע סוד המאמר יסתפק בסיפור האגדה וינוח שכלו מעט מפלפול הגמרא. ומי שיבין סוד המאמר על ידי כך יזכור הסוד אשר בו ויתבונן עליו".

[קא]. כדברי הרדב"ז הנ"ל. ואלו דברי הרמח"ל ב'מאמר על ההגדות': "והנה כבר ידעת שמה שהביא לחז"ל לכתוב דברי התורה שבעל פה אחר היות המקובל אצלם שדברים שבעל פה אסור ללמדם בכתב, היה מה שראו שהיו הדיעות הולכות ומתחלשות באורך הגלות וחליפות הזמנים, והזכרון מתמעט והסברא מתקצרת, ונמצאת התורה משתכחת. על כן בחרו משום עת לעשות לה', לחקוק בספר פירוש המצות כלו, למען ישאר קיים כל הימים, והוא כלל המשנה והגמרא. והנה התבוננו עוד וראו שבחששא זאת שחששו על חלק המצות ראוי היה לחוש גם כן על חלק סתרי התורה ועיקרי האלקיות, אך אין התיקון שמצאו לחלק המצות ראוי לחלק הסודות, וזה כי ביאורי המצות והדינין אין היזק כלל אם יכתבו בספר בביאור גלוי לכל קורא, אך חלק הסודות אין ראוי שימסר כך לפני כל הרוצה ליטול את השם, לא מצד יקר המושכלות, ולא מצד עמקם. אם מצד יקרם, כי אינו כבודו של הבורא ית' שימסרו סתריו ביד אנשי מדות רעות, ואפילו שיהיו חכמים מחוכמים. ואם מצד עמקם, שהרי הענינים באמת עמוקים מאד ולא יצליחו בם אלא אנשים זכי השכל ומלומדים בדרכי העיון היטב, ואם יפגעו בם שכלים גסים אף בלתי מלומדים בעיונים, יוציאו הענינים האמיתים היקרים לשיבושים ודיעות רעות. על כן גמרו לבצוע את הדין, והיינו לכתוב אותם, למען לא יאבדו מן הדורות האחרונים, אך בדרכים נעלמים ומיני חידות שלא יוכל לעמוד עליהם אלא מי שמסרו לו המפתחות, דהיינו הכללים שבהם יובנו הרמזים ויפורשו החידות ההם, ומי שלא נמסרו לו המפתחות יהיו לפניו כדברי הספר החתום וכאלו לא נכתבו כלל. והמפתחות האלה השאירום בידי תלמידיהם שקבלום מידם, ואמנם עליהם סמכו שלא ימסרום אלא לתלמידיהם אחרים הגונים כהם, וכן מדור אל דור. והמה הזהירו וכן צוו לכל משכיל ומלמד שיהיה מזהיר ומכריז לכל, שדברי חכמים וחידותיהם צריכים למוד, ושכל הקרוב להם ואין המפתחות בידו אינו אלא רוצה ליכשל. ואולם אחרי הזהירם האזהרה הזאת, אם יבא איש ויעפיל ליכנם בם והמפתחות אינם בידו, וכשל אחור ונשבר, הנה דמו בראשו יהיה והם את נפשם הצילו".

[קב]. וראה בספר 'קדמות ספר הזוהר' לרבי דוד לוריא, ובמאמר 'זהר הרקיע' שנדפס בסופו מאת הרב ליינער (בהוצאת נצח, ניו יורק תשי"א).

[קג]. לקו"ת פרשת ויקרא ה, ג.

[קד]. הקדמה ללקוטי מוהר"ן.

[קה]. ובזה גופא יש שתי גישות עיקריות בחסידות: בדרך צדיקי פולין שבכוח הצדיק לא תשכח התורה מפי התלמידים, "וצדיק באמנותו יְחַיֵה [אחרים]", ואילו בדרך חסידות חב"ד צריך להיות "עבודה בכח עצמו", ומכל מקום גם זה מכח הההתקשרות לצדיק.

[קו]. התוי"ט פירש שרבי נתן לא חולק על התנא שלפניו. ואחרים פירשו שיש נפק"מ בין הדעות: ראה תפא"י, הון עשיר, ומה שהובא לעיל בשם הפנים יפות ור' אהרן מרקוס.

[קז]. וכן בגמרא סג ע"א "מסיפיה לרישה מדריש, הפרו תורתך משום עת לעשות לה'", פירש רש"י "הפרו תורתו, עושי רצונו כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקב"ה" – הרי ש"הפרו תורתך" נדרש גם לדבר שהוא איסור גמור, ומה שדייק כאן "דבר הנראה אסור" זה מפני ששאילת שלום עצמה רק נראית כאיסור (וכן פירש בשו"ת גינת ורדים או"ח ב, כו).

מכל מקום, הרבי מליובאוויטש (לקו"ש חי"ב עמ' 90 הערה 41) מבאר שרבינו הקדוש (בכתבו את המשנה) פירש שהפסוק "הפרו תורתך" מדבר בעיקר על כתיבת התורה שבע"פ, ולא על הוראת שעה כאליהו בהר הכרמל, שאם כך היה צ"ל "הפרו מצוותיך".

[קח]. וראה באורך בספר לב לדעת, ביאור ח ל"פרק בעבודת ה'" (עמ' מד ואילך).

[קט]. ליתר דיוק יש לפרש: "לכל זמן" היינו יסוד דכורא, לכל = יסוד. "ועת לכל חפץ" יסוד נוקבא, "חפצי בה".

[קי]. עת ר"ת עולת תמיד, עלית (ה)תחתון.

[קיא]. ראה בספר אותיות לשון הקדש, אות א.

[קיב]. ראה 'שעשועים יום יום' לפרשת ואתחנן.

[קיג]. ראה פלה"ר שה"ש ד"ה "גן נעול".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com