והרפואה היא לבטש הגוף. בלשון אשכנז 'אונזידלימען' שלא יחזק המנגד.

זה נקרא היום שפשוף, כמו שעושה חייל בתקופת הטירונות. זה הפירוש של ביטוש בחסידות. כמובן צריך שהביטוש יהיה נכון, ולא מצד הסטרא אחרא. צריך שהביטוש יהיה כמו הרפואה השניה, שהטבע הוא הרופא. כאן טבע זה הנשמה שלך, שה' נתן בה כח לתקן את הגוף.

צריך שהביטוש והשפשוף יהיו באופן שרק לא יעבור את המידה, אבל לא בתור פעולה הפכית. ברוחניות, הרפואה הראשונה היא שאתה אומר לו שהטיפול הוא על ידי סגולה. השיטה השניה, שהיא האמיתית של הזהר ובתניא, אומרת שהרפואה נמצאת כבר בטבע – הקב"ה נמצא בכל מקום ומאיר דרך נשמתך לתוך גופך – ואם כן הדבר היחיד שמפריע ומונע את אור ה' הוא רק אני בעצמי. לא צריך שום 'טריק' להביא את הקב"ה לכאן. הוא כבר נמצא כאן, ורק יש דבר את שמנגד, סיבת המחלה, וזה אני בעצמי. אם רק נפעל את השפשוף הדרוש אז בדרך ממילא הנפש תאיר והקב"ה יאיר, והכל יבוא על מקומו בשלום. הגוף ישוב למצב האיתן שלו. צריך לשפשף את הדימוי העצמית שלנו. השפשוף זה להשפיל את ה'אני' הזה, שלא יתנפח וירצה לכבוש את העולם ב'אגו' של עצמו. מה שישאר הוא הטבע של "אתם המעט מכל העמים – לפי שממעטים את עצמכם", כפי שהתבאר במאמר 'בין ישראל לעמים' חלק ו. המלכות של עם ישראל זה הכח למעט את עצמנו, להרגיש שהכל חסד והשגחה פרטית מאת ה' ולהודות לו מאד מאד ולהשפיל את עצמו. זה ה'אני' המתוקן. ה'אני' המתוקן זה שפלות, "ארץ רחבה". ברגע שתוריד את עצמך לארץ היא תהיה רחבה, יותר מכל מה שתשוטט באויר עם הישות המדומה. כך אתה לא כלי לשום דבר.

וזהו "גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה", וזהו כפי אופן השני ברפואות, "וכדין ההוא גופא מודי ומשבח ומצלי" [ממילא ומאליו, ובלשון הזהר שקראנו: "שלהבת העולה מאליה"]. וכן הוא למעלה "ואתה מחיה את כולם", אור הממלא כל עלמין, שהוא סוד שם מה, שורש התקון בקבלה, שתפקידו לפעול הבטול בנבראים [הרגשת הישות היא פעולת שם בן וזה שאתה מסוגל להרגיש את עצמך בטל לאלוקות בא משם מה]... שהבטול דשם מה אינו מאיר להדיא היינו מחמת ישות וגסות העולם, שלא נתברר עדיין, ולעתיד יאיר הבטול [אבל הוא נמצא גם ברגע הזה] ולא כמו שהוא עכשיו [עכשיו הבטול לא מאיר בגלל שאני מפריע ולעתיד לבוא כן יאיר, אז לומר כך אלא] לא שעתה לא מאיר כלל הבטול דשם מה רק מדרגה יותר תחתונה דבטול ולעתיד יאיר הבטול דשם מה.

כשאני רואה שאין בטול בעולם, אז אולי אומר שאין עכשיו הארת בטול בעולם. זה שיש קומץ של אנשים שקצת מקבלים עליהם עול מלכות שמים ומקיימים תורה ומצוות עם קצת בטול חיצוני, אז לא לומר שזה תוצאה של איזו מדרגה יותר תחתונה של בטול – מה דבן בלשון הקבלה. הדעה המסולפת של האדם היא שהוא מדמה את המצב האובייקטיבי בהתאם למה שהוא מסוגל באופן סובייקטיבי להרגיש. הוא חושב שאם אני לא מסוגל להיות עכשיו בטל וגם אני רואה שאף אחד מסביב לא בטל אז סימן שהאור הזה לא נמצא כרגע. אולי בעתיד כן יאיר ונהיה בטלים, אבל כרגע לא. אבל מה לעשות, יש בכל זאת משהו – "לא אלמן ישראל"? כנראה זו רק הארה של בטול. יש כך גם תפיסה בקבלה, שהדבר עצמו לא מאיר רק איזו התכללות שלו במדרגה יותר נמוכה. זו התיחסות שמביאה לידי השיטה הראשונה של הרפואה. מה שאין כן כשאתה יודע שהדבר עצמו בסדר, המציאות בסדר גמור.

זה על דרך 'העלם וגילוי' מול 'עצם והתפשטות', או בלשון אחרת 'לכתחילה אריבער'. זו גם מידת הביטחון, שהטוב נמצא בפועל ממש. מה שהוא בהעלם זה רק בגללי, אבל ההצלה והישועה נמצאים לידי ממש. שום דבר אחר לא מפריע. לא שהדבר שנמצא לידי הוא רק איזה תחליף שלו ואילו את הדבר האמיתי אני סילקתי. זו תפיסה חיצונית. הכל נמצא ברגע הזה ממש. זה היסוד של מידת הביטחון. להאמין שיהיה טוב, ורק עכשיו יש איזו הארה זה אולי אמונה קטנה, אבל אין בזה ביטחון. ביטחון היא הדבקות – ביטחון מלשון "וטח את הבית" – באמת שהכל נמצא ומושלם, ורק אני המפריע. הכל תלוי בבטוש האני וזה הכל. זו היתה ההתפעלות של רשב"י, עד כדי שהתכופף ונשק את האדמה. שאין שום שמפריעה לגאולה האמיתית והשלמה באמת. הטבע בסדר, העולם בסדר, רק אני לא בסדר. כדרשת חז"ל: "אם ריק הוא – מכם".

זה בדיוק מה שדברנו הרבה פעמים פה על היחס למתרחש ומה עושים. עד כמה נלחמים לוחמה של מלאכה ולא מלחמה של חכמה. תקיעת שופר היא הסימן של ביאת משיח, בשורת הגאולה. למה? כי תקיעת שופר היא "חכמה ואינה מלאכה". זה לא להילחם על דבר שאינו, זה החכמה לגלות את הדבר שישנו שהוא יפעל בדרך ממילא. שהוא ינגן בדרך ממילא. זו נקודה מאד עמוקה. אתה מונע את עצמך והדבר נעשה מעצמו. זה ה'לכתחילה אריבער' ומידת הביטחון שאנחנו לומדים. זו הדרך השניה והאמיתית של הרפואה. הכל בסדר, רק לא לתת לישות להגזים.