חיפוש בתוכן האתר

חנה אריאל פרשת חקת - דעת תורה ודעת נוטה הדפסה דוא

ארכיון שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

חנה אריאל פרשת חקת - דעת תורה ודעת נוטה

ז תמוז תשמ"ט

 

 

נתחיל מגמרא במסכת חולין (דף צ, ב):

משנה גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ... בירך של ימין ובירך של שמאל...

זו דעת חכמים אבל ר' יהודה סובר אחרת, כפי שמביאה הגמרא: 

מתניתין לא כרבי יהודה, דתניא רבי יהודה אומר: אינו נוהג אלא באחת, והדעת מכרעת את של ימין [ואילו ירך שמאל מותרת מדאורייתא]. איבעיא להו, מיפשט פשיטא ליה לרבי יהודה, ומאי דעת – דעת תורה, או דלמא סיפוקי מספקא ליה, ומאי דעת – דעת נוטה? [שאמנם יש לי ספק, אבל דעתי נוטה לומר שאם כבר ירך אחת אז היא ירך ימין. מה ה'נפקא מינה' אם זה פשוט לו או בספק? גם לא ברור מה מוסיף כשמתלבטים בין 'דעת תורה' ל'דעת נוטה', מעבר להתלבטות רגילה בין ספק לודאי]...  

בסופו של הדיון, באמצע העמוד הבא (דף צא, א), מכריעה הגמרא בספק ואומרת: 

שמע מינה מיפשט פשיטא ליה שמע מינה... וטעמא מאי [מהו טעמו של ר' יהודה שרק גיד ירך ימין אסורה]? אמר רבא: אמר קרא "הירך" המיומנת שבירך. ורבנן? ההוא דפשיט איסוריה בכוליה ירך, לאפוקי חיצון דלא [יש שני גידים בתוך הירך: הפנימי אסור מן התורה והחיצוני – שלא מתפשט בכל הירך - אסור רק מדרבנן, וזה מה שהפסוק בא ללמד]. ור' יהושע בן לוי אמר: אמר קרא "בהאבקו עמו" (בראשית לב) כאדם שחובק את חברו וידו מגעת לכף ימינו של חברו. רבי שמואל בר נחמני אמר: כנכרי [החשוד ברצח] נדמה לו [ואז צריך לטפל בו בהתאם], דאמר מר: ישראל שנטפל לו נכרי בדרך טופלו לימינו. רב שמואל בר אחא קמיה דרב פפא משמיה דרבא בר עולא אמר: כתלמיד חכם נדמה לו, דאמר מר: המהלך לימין רבו הרי זה בור [רש"י: אין בו חכמת דרך ארץ].

יש פה דבר מענין, שהיחס בינך לגוי ובינך לתלמיד חכם הוא אותו יחס. יש הלכה שאם אתה מזדמן עם גוי, עם ערבי, בדרך אתה צריך תמיד לשמור שצד ימין שלך יהיה עליו. כך גם, מטעמים שונים, עם תלמיד חכם. זה נוגע לכוונות של חתן. איך עומדים תחת החופה? הכלה עומדת לימין החתן, כלומר החתן לימין הרב המסדר והכלה לשמאלו. זה נקרא 'מוצא' או 'מצא', או שהאשה היא כמו תלמיד חכם ["מהוי' אשה משכלת"] או כמו גוי...

ורבנן [לפי הלימוד הנ"ל, המלאך פגע רק ברגל אחת, אז איך הם לומדים ששתיהן אסורות? זה נקרא שחזור המעשה]? מאחוריה אתא ונשייה בתרוייהו [כלומר, לא הלכו יחד בדרך אלא המלאך תקף אותו מאחור].

מה זה נשייה? זה להקפיץ כלפי מעלה. המלאך הקפיץ לו את הגיד כלפי מעלה. רש"י מסביר כאן: "הכהו בשתיהן עד שנשמטו ממקומן ועלו", "נשה ממקומו – קפץ". גיד הנשה כאן הוא קפיץ [כדאי לחקור את זה, יתכן והוא קשור על היכולת להקפיץ את הגוף]. מה עוד פירוש המילה נשה? גם מלשון לשכוח וגם מלשון נשים, אשה.

ורבנן, האי "בהאבקו עמו" מאי דרשי ביה [הרי המלאך תקף בלי היאבקות מוקדמת]? מבעי ליה לכאידך דר' יהושע בן לוי, דאמר ר' יהושע בן לוי: מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד, כתיב הכא: "בהאבקו עמו" וכתיב התם: "וענן אבק רגליו" (נחום א). ואמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמו גיד הנשה? שנשה ממקומו ועלה, וכן הוא אומר: "נשתה גבורתם היו לנשים" (ירמיהו נא). 

פסוק מפורש הקושר בין קפיצה כלפי מעלה ובין נשים, שנאמר על בבל שהגבורה שלהם קפצה מן המציאות והסתלקה ונשארו חלשים כנשים. אגב, ראשי התבות של הפסוק – נשתה גבורתם היו לנשים –  הוא נגלה, וסופי התבות שלו הם המום...

[גיד הנשה עולה שמואל. בקבלה כתוב שהפגיעה הזו בגיד הנשה של יעקב היתה פגומה עד שמואל הנביא. לפני שהוא שיסף את אגג שתי וערב, כדברי חז"ל, אמר: "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם", ובזה תיקן את רגל ימין, את הנצח. לדעת חכמים, שגם ירך שמאל אסורה, כתוב בכתבי האריז"ל שהנוקבא-כנסת ישראל עומדת מולו, ורגל שמאל שלה עומדת מול רגל ימין של הזכר. לכן היא אסורה בשניהם. כלומר, המלאך פגע בימין הזכר ובשמאל הנקבה. זה נוגע להמשך הסוגיה, מי שיעיין, על שני גידים משתי בהמות].

עד כאן הסוגיה, כעת נראה את דברי ר' אייזיק בפנים:

בגמרא בחולין איתא: "רבי יהודה אומר: אינו נוהג אלא באחת, והדעת מכרעת את של ימין... איבעיא להו, מיפשט פשיטא ליה לרבי יהודה, ומאי דעת – דעת תורה, או דלמא סיפוקי מספקא ליה, ומאי דעת – דעת נוטה? ע"כ". וצריך להבין מהו הענין דדעת תורה ודעת נוטה, דודאי הדעת נוטה הוא ענין זולת הספק, דאם כן מה ענינו ומה בצע בנטייתו [זו השאלה ששאלנו בתחילה, מה זה אומר לי שהדעת רק נוטה אם בסופו של דבר אני אומר ש"סיפוקי מספקא לי"]?

המאמר פה הוא מאמר ארוך על הכאת משה בסלע במי מריבה. הנקודה כאן שהוא מסביר היא סוד מטה משה בכל התורה כולה. ה' אמר לו לקחת אותו ולדבר עם הסלע ובמקום זה הוא לקח אותו והכה בו [אגב, בקבלה מטה משה ומטה האלקים הם שני פרצופים שונים, כמו פרצוף דור המדבר שלמדנו]. המטה של המנהיג, שהוא משתמש בו לפעמים כדי להכות, הוא הסוד של דעת נוטה.

סוד המטה ביד המנהיג הוא הסוד של דעת נוטה הזה, הוא ענין ובחינת מטה משה. מה שאין כן דעת תורה, היא תורת משה – "תורה ציוה לנו משה", "זכרו תורת משה עבדי".

משה היה צריך לדבר ולא להכות. אם היה מדבר היה משפיע בסלע דעת תורה. עכשיו, כשהכה בו ולא הקדיש את ה' לעיני העדה, נענש ולא נכנס לארץ. לא החדיר בסלע דעת תורה – לא שנה לו פרק משניות, כדברי חז"ל – היא דעתו הפנימית, ובמקום זה רק הוציא מים מן הסלע, שהיא פעולה חיובית, רק עם דעת נוטה, שיש בה עדין משום ספק. לא פוטר אותך לגמרי מן הספק, מן העמלק.

מה זה דעת נוטה ודעת תורה? כאן יש הבחנה מאד יסודית וחשובה בחסידות בין המונח התפעלות ובין המונח הרגשה. מה ההבדל? אפשר להתפעל ממה שאמרתי עכשיו ואפשר להרגיש. התפעלות ללא הרגשה זו דעת נוטה ואילו כשיש כבר הרגשה זה דעת תורה [יש בחסידות שלושה מושגים: הרגש, רגש והרגשה. הֵרְגֶשׁ הוא בשכל, בדעת, בחיבור ללב. רגש זה התרגשות המתחילה כבר להיכנס לתוך הלב. הרגשה היא בפנימיות הלב]. דעת התורה זה לא גזירה. להיפך. לדוגמה, אם אתה דורש "הירך – המיומנת" אז יש כאן הרגשה שלמה שכך היא האמת. זה לא רק דרוש וממילא זו גזירת חז"ל. אז מה ההבדל? התפעלות היא ללא שום מודעות כלל וכלל. התפעלות היא תזוזה מסוימת, אתה זז, משהו בתוכך זז. יש תזוזה ללא ידיעה בכלל, בתת-מודע. בדרך כלל בחסידות זה לא מוסבר כך, בדרך כלל זה כמו להתרגש. משהו 'קפץ' אצלך ואתה לא שם לב.

הדוגמה שהוא נותן לכך קשורה להסבר שלו שמופיע לאורך כל הספר להבדל בין "ממלא כל עלמין" ל"סובב כל עלמין". סובב זה איך שה' חושב את העולמות, ובזה הוא בורא אותם ואת כל המקרים שקורים בהם. המשל הפשוט הוא כמו אדם שמצייר בדעתו – חולם בהקיץ ובמכוון – אנשים. אתה סוגר את העיניים ומצייר אנשים. אתה עושה שחזור שלם ומסריט אותם בעיניים סגורות. בלשון שלו, הם [האנשים שבמחשבה שלך] "מתעצמים אחד עם השני", הם מתפעלים – צועקים וכו', ועם כל זה הם ממושמעים אליך, הם ללא מודעות. אין להם הרגשה. כך זה בסובב כל עלמין. ממלא כל עלמין זה לתת להם מודעות עצמית שירגישו את ההתפעלות. איך היה נראה העולם אם ה' היה בורא את העולם רק כך, במחשבה ולא בדיבור, בבחינת סובב בלי ממלא? היה בדיוק אותו סיפור. היינו צועקים, מרביצים אחד לשני, הכל בדיוק אותו דבר רק בלי מודעות. הסובב הזה חודר ומגיע עד הסוף, עד הגוף הנברא, מה שאין כן הממלא מגיע רק עד לפנימיות שלו. מה שהסובב מהווה את המציאות במחשבה הוא חובק את המציאות עד סופה, בלי להשאיר שום מציאות חוץ לחיבוק הזה, אבל אור הממלא – נתינת המודעות וההרגשה – מגיע רק עד לפנימיות. לכן כתוב תמיד בחסידות שהסובב הוא סיבת התהוות הגשמיות, בעוד הממלא הוא רק סיבת התהוות המודעות של כל דבר ודבר. כל הטעם של כל המצוות זה יחוד קוב"ה ושכינתיה, כלומר שיהיה אפשר להרגיש במודעות את ההתפעלות מן הסובב, עד הגוף [זה מוסיף הסבר למה שאנחנו מדברים הרבה בזמן האחרון, שרק מי שקשור לסוד, לנסתר, יש אצלו קשר ישיר בין האלקות ובין הגוף, וממילא יש אצלו הבדל בין הגוף של יהודי לגוף של אינו יהודי וכו'. להגיע עד הסוף ממש, עד הגוף, זה קשור עם הסובב כל עלמין דוקא. אם כל העבודה וההשקפה היא רק מצד הממלא אז כל ההבדלים בין נברא לנברא הם רק הבדלים של מודעות, של פנימיות, של נשמה, שאחד יודע יותר ואחד פחות. אבל הבדלים מהותיים, שתופסים עד הסוף, עד הגוף ממש, זה בא מצד הסובב]. שבתוך הממלא אסתכל פנים בפנים גם במהות של הסובב, איך ש"בידיעת עצמו יודע את כל הנבראים", כביכול. זה מה שיתגלה לעתיד "כי עין בעין יראו בשום ה' ציון".

זו דוגמה קיצונית. יש מצב ביניים, שהאור של הסובב לא מגיע עד להרגשה הפנימית שלי בלב. הוא מגיע עד לשכל שלי, עד הדעת במודע, ושם אין לי ספק. זה דעת נוטה. יש לי דעת אבל בלב עדין "סיפוקי מספקא ליה". הלב לא משוכנע עדין. השכל הוא כמו הרב כאן והתלמיד הוא הלב. כמו כאן, שאני יכול לומר משהו וזה לא מתקבל על דעת השומעים. הספק הוא מצד המקבל, לא מצד המשפיע. זה נקרא דעת נוטה, אף על פי שהלב עדין בספק. האור הגיע עד השכל ולא להרגשת הלב. כאשר השכל משוכנע והלב עדין ממאן ההתפעלות תהיה בדרך כפיה וזה נקרא שמשה מכה במטה. כאשר זה מגיע עד ההרגשה היא דעת תורה. זה ודאי, כמונח בקופסה. דעת נוטה זה כשיש עדין ספק באיזה שהוא מקום. הדעת אמנם זזה ויש התפעלות לכיוון מסוים, אבל אני לא יכול לשכנע את הלב. מה השכל עושה? מכה. "מח שליט על הלב". הדיבור של משה היה אמור להביא את הדעת הפנימית. כמו בסוף הסוגיה, שמגיעים למסקנה של "מיפשט פשיטא ליה" של דעת תורה.

זה בקיצור נמרץ הנקודה של המאמר.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com