חיפוש בתוכן האתר

רמח אותיות - מקור הדפסה דוא

 

רמ"ח

אותיות

 

 

אוסף אימרות חסידיות מוסמכות שנשמעו על ידי המשפיע הראשי בתומכי תמימים בליובאוויטש – ר' שמואל גרונם (רש"ג) אסתרמן, שזכה להיות ממושפעיו של גדול ה'עובדים' – ר' הלל מפאריטש.

א. בעת ה'חתונה הגדולה' בין אדמו"ר הזקן ורבי לוי יצחק מבארדיטשוב, בשנת תק"ע, התפעלו מאוד החסידים מהנהגתו של רבי לוי יצחק ושאלו את אדמו"ר הזקן על מהותו. אמר להם אדמו"ר הזקן: "וואס מלאך מיכאל איז אויבען – איז ער אונטען"! [=מה שמלאך מיכאל למעלה – הוא (רלוי"צ) למטה]. והוסיף אדמו"ר הזקן ואמר לאחד האברכים: "מיין מחותן זאגסטו א עבירה? – מלאך מיכאל איז עפעס שייך צו א עבירה – אזוי איז ער שייך"! [=למחותני אתה מספר עבירה? כמו שמלאך מיכאל שייך לעבירה – כך גם הוא שייך]. אחר כך היה האברך אצל רבי לוי יצחק, וזה השיב לו במעלתו של אדמו"ר הזקן: "מיין מחותן קען אלץ טראגן און איך קען ניט טראגן" [=מחותני יכול לשאת (לסבול) הכל, ואני אינני יכול לשאת].

 

ב. יעקב אבינו אמר: "קטונתי מכל החסדים וגו' כי במקלי עברתי וגו' לשתי מחנות". וצריך להבין, במה "כי במקלי" הוא נתינת טעם ל"קטונתי"? וכן, מדוע קבל יעקב על היותו לשתי מחנות? – הרי הוא בעצמו עשה זאת ואילו רצה היה עושה מחנה אחד או שלושה מחנות. אלא הפירוש הוא, שיעקב התאונן על שנתקטנה חסידותו ("קטונתי מכל החסדים"). כי אמונתו בה' היתה צריכה להיות בתוקפה מבלי לפחד כלל, כיון שמי יעשה לו דבר מבלעדי ה' והרי "אין לך דבר חוץ ממנו". ואכן, כשהלך בתחילה לחרן היתה לו אמונה זו, שהרי (כהמשך דבריו) "במקלי עברתי את הירדן הזה", ללא מורא (וכידוע, שהבעל שם טוב עבר פעם את נהר דניסטער בכח האמונה בלבד, ללא שימוש בשום שם), ואילו כעת הוא כה ירא מעשיו עד שעשה כמה תחבולות ונחצה לשתי מחנות, שכל זה מורה על ירידה בדרגתו.

 

ג. יעקב אבינו אמר: "קטונתי וגו'", ופירש רש"י: "שהיה ירא שמא יגרום החטא". וצריך להבין, לאיזה "חטא" התכוון? וכן, מדוע היה יעקב ירא? – הרי הוא בעצמו מזכיר מיד ש"ואתה אמרת היטב היטיב עמך ושמתי את זרעך וגו'". אלא הפירוש הוא, שיעקב באמת חשב שאין זו סתירה כלל למה שהבטיחו ה' "ושמתי את זרעך וגו'", כי סתירה שייכת רק בדעת תחתון, בסדר השתלשלות ששם יש מקום לנמנעות; אולם אצל הקב"ה אין נמנעות, ולא רק למעלה אלא בכל מקום שנכתב "אד"ש" – הכוונה לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע. גם בגשמיות למטה, ובמילא יתכן שגם אם עשיו יהרגהו מכל מקום תתקיים ההבטחה. אך בכל זאת היה יעקב ירא "שמא יגרום החטא" – הוא החטא הידוע בעץ הדעת, שהוא יגרום שלא יושלם הענין בגשמיות ובפועל ממש.

 

ד. דרשו חז"ל על הפסוק: "וחי בהם – ולא שימות בהם". כלומר, שהתוצאה מכל הסיגופים והתיקונים שעושה האדם תהיה שיחיה בחיות אלוקית ולא שישאר כפגר, טויט און קאלט [=מת וקר].

 

ה. מסופר שרבי לוי יצחק מבארדיטשוב שאל את אדמו"ר הזקן, מדוע פסק בשלחן ערוך שבתי התפילין צריכות להיות ’פרודות', אף שהוא ואדמו"ר הזקן שמעו יחד מהמגיד ממעזריטש ששמע מהבעל שם טוב, שהיה בהיכל המשיח וראה שם שהתפילין לא היו כלל פרודות. והוסיף רבי לוי יצחק בטענתו, שהרי ה"ווילנער" [=הוילנאי, הגר"א מוילנא (כך היה לשונו)] גם הוא פוסק שהתפילין צריכות להיות פרודות, ומן הסתם אין הדין כך. והשיב אדמו"ר הזקן לשאלתו הראשונה – "תורה לא בשמים היא"... ולשאלתו השניה השיב בלשון הפסוק: "השליך משמים (אהבה ויראה, אש ומים) ארץ (תורה שבעל פה) תפארת ישראל" (ז"א דאצילות) – פירוש, שלעיתים גם בלי אהבה ויראה וביטול לה' יכולים לכוון להלכה. והביא על זה אדמו"ר הזקן שלושה סיפורים: המלאך ה'מגיד' שלמד עם בעל הבית יוסף, היה בא אליו רק כשעסק בלימוד המשנה שהיתה כמובן שגורה בפי הבית יוסף, ובמילא לא היה יכול אז להיות בביטול ואהבה ויראה, ואילו בזמן לימודו הלכה – שאז היה יכול להיות בביטול ואהבה ויראה – דוקא אז לא בא המגיד. פעם אחת היו צריכים לשאול שאלה בהלכה את האור החיים הקדוש אך הוא היה שרוי אז בדביקות. מה עשו? – לקחו נער אחד בן טובים שלא ראה קרי מימיו, ונגע בו באצבעו הקטנה וניערו מדביקותו, ואז היה יכול לפסוק את התשובה. ומזה מובן שדוקא בעת דביקותו כשעמד באהבה ויראה וביטול, לא היה אז יכול לכוון להלכה. ישנה הלכה מסויימת ברמב"ם שאיש לא הצליח לעמוד על בוריה, ואילו יהודי אחד שהתפלל ובכה מאוד שיגלו לו משמים את פירוש ההלכה, אכן זכה וגילו לו. כיון שרצה לזכות גם את הרבים מסר היהודי את הביאור להדפסה. המגיה בבית הדפוס היה יהודי שיכור גדול אך גם למדן, וגם הוא אמר פירוש על ההלכה הזו, מעצמו. ובאמת נמצא שהוא כיון לאמיתות ההלכה כפי שגילו ליהודי הפשוט משמים. ובכל סיפור סיים אדמו"ר הזקן שזהו מפני ש"השליך משמים ארץ תפארת ישראל".

 

ו. רבי אהרן מקרלין אמר שכל אחד ואחד צריך להאמין בבעל שם טוב – בשלושה דברים: שאליהו הנביא לא זז מארבע אמותיו. שאליהו עמד לפניו כעבדא קמיה מריה. שאילו היה הבעל שם טוב בימי האבות – גם אז היה נחשב לדבר מסוים. ופירוש הדבר, שהאבות היו בעולם האצילות וגם הוא היה כך. [במקום אחר נכתב, שאילו היה הבעל שם טוב בזמן התנאים היה נחשב לדבר פלא, כי הם היו נשמות דבריאה והוא היה נשמה דאצילות].

 

ז. אדמו"ר מוהר"ש אמר פעם במאמר שאדמו"ר הזקן המשיל משל לתשובה וחרטה אמיתית, "בכל לבבך", מאדם ההולך לרחוץ בנהר ולפתע הוא עומד לטבוע, שאז ודאי מתחרט מאוד על שירד כלל לרחוץ. ופירש אדמו"ר מוהר"ש את הנמשל: כל עניני העולם הזה נקראים "מים רבים", כידוע בחסידות. וכשהנשמה יורדת להתלבש בגוף, זהו כמו האדם שהולך לרחוץ בנהר להתענג, כיון שעיקר ירידת הנשמה לעולם הזה בתוך ה"מים רבים" הוא בשביל התענוג שיבוא אחר כך. אבל כשעניני העולם נעשים למניעות וטרדות בעבודת ה' אזי הנשמה מתחרטת לגמרי על ירידתה למטה.

 

ח. בספר תורה אור (פרשת בראשית) נתבאר ענין "מטבע ארוך" ו"מטבע קצר". ויש לומר, שבזה יובן המסופר שכאשר משה רבינו התפלל על מרים אמר תפלה קצרה: "א-ל נא רפא נא לה", ופירש רש"י: "שמא יאמרו אחותו בצער והוא מאריך בתפלה". ולכאורה היה צריך להיות להיפך, שיתפלל על החולה באריכות. אלא הפירוש הוא (על פי המבואר בתורה אור שם), שבאמת צריך להגיע למדריגת התפלה הקצרה ובפרט כאשר הצער נוגע בעומק האדם. וכן יש לומר, שזהו גם ענין התפלה הקצרה שהיה הכהן הגדול מתפלל ביום הכיפורים.

 

ט. אביו של ר' סנדר משקלאוו נעשה פעם בעל חוב גדול, וברח ממקומו ובא לאדמו"ר הזקן. בהיותו שם ביאר לו אדמו"ר הזקן מהו ענין בעל חוב ברוחניות, והדברים חדרו לליבו עד שנשכחו ממנו כל חובותיו ובכה מאוד. אחר כך ציוה לו אדמו"ר הזקן לנסוע לביתו, וחזר ונעשה שוב גביר גדול ופרע את כל חובותיו. ואמר על כך אדמו"ר הזקן שזהו ענין הפיכת העצב לשמחה, כמבואר בתניא (פרק ל"א). [להעיר, שבספר בית רבי כתוב שהוא לא היה כל כך מהחסידים. הכותב].

 

י. ר' נטע ממאלע-טיראסצענע שהה בליובאוויטש בעת שנפטרה בתו, וכשבא לביתו וסיפרו לו מה שאירע, חלץ נעליו וישב על הקרקע כדין. לפתע נתאדמו פניו וחשבו הנוכחים לתומם שזה מפני צערו הגדול. אך הנה, כשנתאדמו פניו יותר ויותר אמר בהתלהבות: "הנה הבאתי מאמר מליובאוויטש"... [ומסיפור זה נראה כמה היתה גדולה התקשרותו בחסידות].

 

יא. אדמו"ר הצמח צדק אמר פעם במאמר, שענין ה"כרת" שבנפש הוא כשאדם אומר "איך דארף דאס"; "איך דארף דאס" [=אני צריך את זה, אני צריך את זה]; כי האומר "איך וויל דאס" [=אני רוצה את זה] – אין זה רע כל כך, כיון שלכל אחד יש נפש המתאוה; אבל האומר "איך דארף דאס" – זהו מפני שנפשו נכרתה משרשה. וביאר הרש"ג את דבריו על פי דברי הרמב"ם "שכל הנמצאים צריכים לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם". והיינו, שכל הנשמות צריכות להרגיש כך שאינן צריכות דבר, שהרי גם הם "חלק אלוקה"; אבל כשאדם אומר "איך דארף דאס" – נמצא שנפשו נכרתה, כי האמת היא ש"הוא ברוך הוא אינו צריך להם".

 

יב. ידוע, ששני פסוקים נאמרו באשה: "מצא" ו"מוצא". ופירוש הדבר הוא, ששואלים את האיש באיזה אופן הוא לוקח אשה: אם כדי שיוכל לעלות למעלה בעבודת ה' בעסק הבירורים ולקיים מצות עשה של פו"ר, זהו "מצא אשה מצא טוב"; אך אם האדם מכוון לתאות נפשו – אין תאווה גרועה וירידת הנפש יותר מזה, וזהו "מוצא . . מר ממות את האשה".

 

יג. דרשו חז"ל על הפסוק: "וירא את הקיני וגו' איתן מושבך – משל לצייד שהיה צד צפרים ... הלכה וישבה לה על איקונין של מלך... איני יודע מה אומר לך אלא למקום יפה ברחת ונפלטת וכו'". ואמר הרשב"ץ שזוהי תורת החסידות, שהבורח והנפלט אליה הוא כיושב על איקונין של מלך.

 

יד. פעם אחת, נתחבה עצם בגרונו של ר' איצעלע מאולע כשאכל דגים, והגיב כנגדו אדמו"ר הזקן: "נשמות פון צדיקים דארף מען וויסן ווי צו עסין" [=נשמות של צדיקים (כידוע שנשמות של צדיקים מתגלגלות בדגים) צריך לדעת כיצד לאכול].

 

טו. אדמו"ר הזקן אמר ששלושה אנשים האבן געהאט א חוש אין וועלט [=היה להם חוש והכרה ב(מעלת ה)עולם]: אדם הראשון, רבי שמעון בר יוחאי והבעל שם טוב. [והראיה לבעל שם טוב היא, שאמר על עצמו שהיה יכול לעלות בסערה השמימה, כאליהו הנביא, אבל "איך זשאלעווע [=אני מיצר על (אי-קיום)] הפסוק עפר אתה ואל עפר תשוב". ואת הראיות על רשב"י והבעל שם טוב – שכח הרש"ג]. והמשיך אדמו"ר הזקן, שלשלושה אחרים לא היה חוש בעולם, האחד הוא האר"י ז"ל והשני הוא הקדוש [רבי אברהם, בן המגיד ממעזריטש, ואת שם השלישי והראיות עליהם – שכח הרש"ג].

 

טז. פעת אחת שהה משולחו של רבי נחום מטשערנאביל במחיצת רבו, ובניו של רבי נחום הפריעו לו במשחקיהם. צעק עליהם המשולח והבריחם ממנו, והלכו הילדים והתלוננו אצל אביהם. אמר לו רבי נחום שלא יפה עשה, כיון שכמו שהאדם מתנהג למטה כך מתנהגים עמו מלמעלה, והרי מדת הקב"ה היא שאף שרואה שמעשי בניו אינם כראוי בכל זאת קורא להם בנים ואומר ’מה אעשה עם בנים' וכו'; אבל באם הדבר להיפך וכו'.

 

יז. פעם אחת, לא בא ר' זלמן מקורניץ לבית הכנסת בחג השבועות אלא התפלל ביחידות בביתו. כששאלוהו על כך השיב בלשון הפסוק: "לבונה זכה" – ריינע מוחין [=מוחין (הבנה) זכים] – "בד בבד יהיה". עוד סיפר רש"ג, שר' אברהם מז'עמבין לא רצה לספר סיפור זה דלקמן, ורק פעם אחת סיפר לרש"ג שרבי מענדל מהאראדאק אמר: "רבונו של עולם, מיט וואס זאל איך פאר דיר קומען? – נאר מיט קריאת שמע שעל המטה" [=עם מה אבוא בפניך? – רק עם קריאת שמע שעל המטה]. [יש לומר הפירוש בדבריו, שצריך לחשוש בכל דבר בעבודת ה' אולי יש בו איזו פניה והנאה].

 

יח. אדמו"ר הזקן אמר שכתוב בזוהר (פרשת בא) שמשה היה ירא מפרעה, ואמר לו הקב"ה "בא אל פרעה" (וכדיוק לשון הפסוק, שלא נאמר "לך אל פרעה" אלא "בא אל פרעה", כלומר שגם אני, הקב"ה, אלך עמך). וביאור הדבר: בחינת פרעה היא, כלשון הכתוב, "התנים הגדול" – אריך דקליפה (כפירוש הרח"ו), "הרובץ בתוך יאוריו" – ט' ספירות דקליפה. והיינו, שפרעה הוא הרצון (אריך) דקליפה שלמעלה מטעם ודעת, ומשה – בחינת הדעת דקדושה, היה ירא שפרעה יתגבר עליו. ולכן אמר לו הקב"ה "בא אל פרעה", שאני אעזור לך שתוכל להתגבר עליו. ובכל שנה כשקוראים בתורה פרשה בא נמשך מלמעלה הכח להתגבר על כל רצון זר.

 

יט. איתא במאמר דהר"צ [דר' הלל?]: "אין אני מבקש – רק מג' הבהמות הנמצאים בבית; ואין אני מבקש ממך הז' מינים הנמצאים בבית בהרים ובשדות". יש בזה שני פירושים: הבקשה היא על שלושת הלבושים – מחשבה דיבור ומעשה שתובעים מהאדם שיהיה שלם בהם, כמבואר בתניא שצריך להיות בינוני, ואילו את זיכוך והתהפכות המדות לא דורשים. הבקשה היא על שלושת המוחין – חכמה בינה ודעת, שעיקר שלימות האדם עתה היא במוחין (כביאור אדמו"ר הזקן בענין "והסירותי את לב האבן") והאדם צריך להזהר במוחין שלו ובלבושיו, אך בהתהפכות המדות אין צורך לדקדק כל כך (כפי שנאמר בתניא "אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות"). ואתא אוירא [?].

 

כ. בחג הסוכות נאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'", ודרשו חז"ל: "ראשון הוא לחשבון עונות". הבעל שם טוב המשיל ענין זה לאיש פשוט ושוטה שחטא בגניבה, וכשדן אותו המלך – התחיל לרוממו ולייחסו במעלות גבוהות וכתוצאה מכך נעשה החטא חמור עוד יותר, ודי למבין. עוד אמר רש"ג, מהנהגות ר' הלל בראש השנה: כשבירך "המוציא" – טבל הפת בתחילה במלח כבשאר ימות השנה ואכל כזית, ואחר כך טבל גם בדבש ואכל. ואמר רש"ג שכך צריך להיות, כפי שמובא בחסידות שמלח ממתיק דינים.

 

כא. בנוסח הושענות: "למען איתן הנזרק בלהב אש". פירוש: "איתן" – פנימיות החכמה; "אש" – בינה. והיינו יחוד או"א, חכמה ובינה.

 

כב. ר' הלל דיבר פעם בענין קליפת הלבושים, ואמר שאת גודל קליפה זו אפשר להבין מסיפור התורה על יעקב אבינו, שלאחר שלבש את בגדי עשיו אמר "אנכי עשיו בכורך". והיינו, שאם נאמר שיעקב שיקר באמרו זאת (ואף שרש"י לא פירש כך, הרי בכל זאת כך אמר) – נמצא שלבושי עשיו פעלו על יעקב שיאמר שקר; ואם נאמר שלא שיקר אלא אמר זאת בפשיטות – בכל זאת פעלו עליו הלבושים בזה שכאשר לבש אותם, מיד אמר: "אנכי עשיו"!... עוד סיפר רש"ג שאדמו"ר מוהר"ש אמר: "קיין כבוד דארף איך ניט זוכן; קיין שפלות אויך ניט"... [=אין לי צורך לחפש כבוד, וגם לא שפלות].

 

כג. רש"ג סיפר בשם חסיד נאמן ששמע מאחד החסידים ששימש כשו"ב ומוהל בערי פולין, שפעם אחת שאל את אדמו"ר הצמח צדק, שבהיותו נזהר מאיסור "חדש", מה יעשה כשהוא שוהה בערים אלו. והשיב לו אדמו"ר הצמח צדק: "די פולישע היטן זיך ניט אין "חדש" ויש להם על מה שיסמוכו, אויפן ב"ח; דער ב"ח איז א בר סמכא; "אלע צדיקים מוז מען דורכפירן דעם גהינום, וכשנסתלק הב"ח – האט מען זעכציק טעג פריער געקילט דעם גהינום". [=יהודי פולין אינם נזהרים ב"חדש" ויש להם על מי לסמוך, על הב"ח; הב"ח הוא בר סמכא; את כל הצדיקים חייבים להעביר בגיהנום, וכשהב"ח הסתלק – ציננו את הגיהנום שישים יום קודם לכן].

 

כד. אדמו"ר הזקן אמר פעם כשהתקיימה אסיפה בעניני הכלל: "כשאין ברירה – דארף מען זיך פארלאזן אויפן אויבערשטן" [=צריך לסמוך על הקב"ה]. ופירש רש"ג: ההמשכות שבסדר השתלשלות הן תמיד בדרך אורות וכלים, וצריכים לעשות "כלים" כדי לקבל את האורות, כמו שכתוב: "וברכך ה' אלוקיך – בכל אשר תעשה"; אולם כשאין ברירה ואי אפשר לעשות "כלי", אזי צריכים להמשיך מלמעלה מסדר השתלשלות.

 

כה. ר' זלמן זעזמער אמר לפני הסתלקותו, שביכלתו לערוך דין וחשבון על כל רגע ורגע שעבר עליו, מלפני שבע שנים ועד עתה. כשסיפרו זאת לר' זלמן קורניצער – שחק מעבודה כזו... עוד סיפר רש"ג: פעם אחת סיפרו לר' הלל אודות רב אחד, ואמרו שאין בו רושם מפגעי הזמן, והגיב: "איך האב געזען ווילדע בעלי מוחין [=ראיתי בעלי מוחין עצומים] – ר' זלמן זעזמער – וגם הוא נשתנה מפגעי הזמן".

 

כו. רש"ג סיפר, שבתחילה היה קשה לו אודות דברי אדמו"ר הזקן בתניא (פי"ט), שכשיזכור האדם את ענין המסירות נפש תעבור הרוח שטות שבאה עליו, כיון שמצא כתוב כך גם בספר אחר. אולם לבסוף הבין, שההבדל בין הכתוב בתניא לכתוב בספר ההוא הינו כרחוק מזרח ממערב, מפני ששם כתוב שפעולת הזכרון היא בדרך סגולה, ואילו בתניא מבואר שזהו הדבר עצמו – שיש לו באמת מסירות נפש על כל דבר שהוא נגד רצון העליון.

 

כז. דבר ברור הוא שאי אפשר להיות חסיד בלי שלושה דברים: שיהיה עז פנים (בקדושה), היינו שלא יאמר: "לא אוכל ללכת לשם – שאין זה נאה לי; לא אוכל לעשות ענין זה בפני פלוני" וכדומה, אלא צריך להתנהג בעזות פנים. שיוכל לקחת משקה. שידע חסידות. ואם יבוא מישהו ויטען, שיכולים להיות חסידים גם בלי אחד מהדברים הללו – הרי זה שקר! קיין חסידים וועלן ניט אויסוואקסין אהן די דריי זאכן! [=חסידים לא יגדלו ללא שלשת הדברים הללו].

 

כח. רבי חיים אברהם בן אדמו"ר הזקן אמר: "טוב יותר לבוא בקשרי שידוכין עם בעל-הבית חסיד פשוט מאשר עם צדיק של פולין".

 

כט. אמרו חז"ל: "מאי חנוכה... כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברו מלכות בית חשמונאי... בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול". ופירוש הדבר: "שמן" הוא חכמה, ביטול; "היכל" הוא בינה, אותיות; ואם כן, ענין "השמנים שבהיכל" הוא – ביטול הבא רק מהאותיות. ופירוש הדבר בעבודת החסידות: מי שלימוד החסידות אצלו הוא בהבנה והתפשטות באותיות השכל – אין זה ביטול אמיתי, כי לא נרגש (דערהערט געווארן) אצלו טעם עצם החסידות, אלא עדיין הוא במציאות יש, כספירת הבינה ש"מקננא בבריאה" שבו מתחילה התהוות היש, ועל דרגה זו יכולה לשלוט חכמת יון; אולם כשיש לו "פך אחד של שמן", ספירת החכמה – שנרגש בו האלוקות שלמעלה מהשכל של החסידות, והפך גם חתום "בחותמו של כהן גדול" – היינו שההתעוררות וההרגשה (דער דערהער) באה מאהבה המסותרת ("כהן גדול") – על זה לא שולטת חכמת הפילוסופיה של יון, ודי למבין.

 

ל. בעירו של ר' נטע ממאלע-טיראסצענע היה עשיר מתנגד ושמו איצעלע. פעם אחת כשהיתה בדיחא דעתיה אמר ר' נטע: "איך וועל ניט בייטן איצעלעס אייגונס אויף דערמאנען איין מאל אין סוף"... [=לא אמיר הזכרת פעם אחת ’אין סוף' תמורת כל רכושו של איצעלע]. ופירש הרש"ג, שזה על דרך "כל האומר רחב וכו' ביודעה ומכירה" [ודפח"ח, ה' יעזרנו].

 

לא. מה בין מומר לתיאבון ומומר להכעיס?מומר לתיאבון עושה מה שטוב יותר לנפשו ותאוותו, אך באם בשר הבהמה הכשרה ישוו בטעמו לזו הטריפה – יאכל את הכשרה, ואילו מומר להכעיס – ימשיך להכעיס אף שאין לו מזה דבר. וכן הוא הדבר למעליותא, בעבודת ה': יש העובד רק כדי "לרוות נפשו הצמאה לה'" ויש העובד מפני שאוהב את ה' "יתיר מגרמיה", ודי למבין.

 

לב. ר' הלל המשיל משל לענין מוח שליט על הלב: אדם ההולך בדרך ופוגש בלסטים, טבעי הוא שיפחד מאוד וירצה לברוח ממקומו. אולם כשמתבונן מה יועילו לו פחדו ובריחתו שהרי ודאי ישיגוהו ויהרגוהו, ומחליט בדעתו שלא לפחד כלל, אלא ילחם בהם ואולי ינצחם – הנה זה בא מצד שליטת המוח על הלב, ודי למבין.

 

לג. ר' פסח מאלאסטאווקער אמר: מלפנים, בזמן הבית, היתה השמחה ביין ענבים דוקא ולא היה כלל עניין שתיית יי"ש, אולם עתה בזמן הגלות השמחה היא דוקא ביי"ש. והענין בזה: בזמן הבית היתה העבודה בהתבוננות בגדולת ה' ולא בדברים צדדיים, ולכן גם השמחה שבאה מזה היתה ביין דוקא, שהוא עצם מהות הענבים. אך בזמן הגלות ההתבוננות היא רק בריחוקו מאור פני ה', אלא שבכל זאת צריכה לבוא שמחה אחר העצב כמבואר בתניא, נמצא שהשמחה היא תמצית ושיירי ההתבוננות ואילו עצם ההתבוננות הוא בעצבות שדוחה מעצמו. ולכן עתה גם השמחה באה דוקא מיי"ש – שהדגן נזרק והשמחה היא רק מהתמצית והזיעה.

 

לד. נאמר בכתוב: "והיה מדי חודש בחודשו גו' בשבתו גו' יבוא כל בשר להשתחוות לפני". ויש לפרש: "בשר" הוא ענין אהבה ויראה מתוך ישות, שנקרא "בשר", כידוע; ובראש חודש ושבת שמאיר בהם אור אבא (כידוע בחסידות שענין שבת הוא מלמטה למעלה וראש חודש הוא מלמעלה למטה) – אז נמשך ביטול, "להשתחוות".

 

לה. בנוסח "ועל הניסים": "ואתה... רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם, מסרת גיבורים ביד חלשים וכו'". ויש לפרש פרטים אלה: אצל הבינונים המלחמה תמיד בתוקפה והם צריכים להתגבר שלא ישלוט בהם הרע, וזהו "רבת את ריבם" - אתה בעצמך רבת, שעזרת להם לגרש את הרע ויוכלו לבוא למדריגת צדיקים, ששם אין ריב אלא כבר ניצחו; "דנת את דינם" - זהו לבוא למדריגת בינוני; "נקמת את נקמתם" - זהו להיות רשע וטוב לו, שיהיו לו חרטות וינקום ברע, שלא תהיה לו בלבד המלוכה בנפשו אלא כרשעים ש"מלאים חרטות"; "גבורים ביד חלשים" - זהו תוקף האורות דתוהו בעולם התיקון, שהכוונה היא תיקון.

 

לו. יש להמשיל משל לענין אור מקיף המבואר בתורת החסידות, מאדם הטרוד מאוד בעסקיו שכוונתו בכל תנועותיו ויגיעתו היא בשביל חיותו ופרנסתו, אך בכל זאת הוא לא מהרהר תדיר במטרה זו אף שבלעדיה לא היה כלל טרוד וכו'. וזהו פירוש ’אור מקיף': עיקר החיות והמציאות הינה הודות לאור זה ובכל זאת הוא אינו נרגש כלל.

 

לז. אדמו"ר האמצעי אמר לר' פרץ ביעשנקאוויטשער בהיותו ביחידות האחרונה אצלו: "מה בין משה'קע [ווילענקער] לבנימין'קע [קלעצקער]? – בנימין'קע איז גוט פאר זיך און ניט פאר דער וועלט; משה'קע איז גוט פאר דער וועלט און ניט פאר זיך. ס'דארף זיין ניט אזוי און ניט אזוי – מען דארף זיין גוט פאר זיך און גוט פאר דער וועלט; "דו, פרץ, וועסט ניט פארפאלן ווערן, פרץ ווייסט וואס איז רבי; "א רבי דארף זיין, ווען ער גייט צו חסידות, דארף ער זיין שפל בא זיך גלייך ווי ער גייט אין גאס און קינדער ווארפן אויף עם שטיינער – אזוי זאל אים דוכטן גייענדיק צו חסידות; און אלץ וואס מען דערציילט עם – זאל ער געפינען בא זיך, און אלץ וואס ער הערט [רעדט?] – זאל זיין צירופי שמות". [=בנימין טוב לעצמו אך לא לעולם; משה טוב לעולם אך לא לעצמו. צריך להיות לא כך ולא כך – צריכים להיות טוב הן לעצמו והן לעולם. אתה, פרץ, לא ’תלך לאיבוד', פרץ יודע מהו רבי. רבי, כשהוא הולך לומר חסידות, עליו להיות שפל בעיני עצמו כאילו הוא הולך ברחוב וילדים משליכים עליו אבנים – כך הוא ידמה בעצמו כשהוא הולך לומר חסידות, וכל מה שמספרים לו – עליו למצוא זאת אצלו עצמו, וכל מה שהוא שומע [מדבר?] – צריך להיות צירופי שמות].

 

לח. פעם אחת אמר אדמו"ר הצמח צדק מאמר לפני ר' בנימין קלעצקער, בישבם על מיטה אחת. לפתע עמד ר' בנימין ברעדה מהמיטה והתייצב לפניו כעבדא קמיה מריה. כששאלוהו על כך השיב, שבאמצע המאמר שמע שאדמו"ר הזקן מדבר מתוך גרונו.

 

לט. נאמר בכתוב אודות עבודת יעקב בצאן לבן והשכר שהתנה עמו על כך: "והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב". ופירוש הדבר: טבע האדם הוא שכאשר יש בידיו דבר היקר וחביב לו – רוצה הוא שיהיה זאת גם לזולתו, וכפי שמוצאים כך בחסידי אדמו"ר הזקן שמסרו את נפשם בפועל ממש להתפשטות החסידות בעולם, כיון שהיה זה כה יקר אצלם. וכן הוא בעבודת האדם, שלנפש האלוקית לא די באהבה ויראה שלה, אלא רצונה שגם הנפש הבהמית תתהפך לאלוקות. וזו היתה העבודה הרוחנית של יעקב בצאן לבן, להעביר ולקשר את צאן לבן אל צאנו. ועל זה טען אח"כ לבן: "למה גנבת את אלוהי".

 

מ. אמרו חז"ל: "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים". ופירוש הדבר, שעל ידי שלושה דברים אלו נמשך ענין הביטול בעולם, כדיוק הלשון "העולם עומד", שעמידה מורה על ביטול.

 

מא. הלכה היא שבתפלה צריך האדם להיות חגור בחגורה, שלא יראה לבו את הערוה. פירוש הדבר: ענין הערוה ברוחניות הוא - נגעי האדם ממעשיו הלא טובים; אך בעבודת התפלה צריך להיות "לבו למעלה" בלבד ושלא יראה את הערוה, היינו שלא יהרהר ויתמרמר בלבו על חטאיו אלא יקיים "עבדו את ה' בשמחה". וענין האזור שעל בגדיו הוא המשכת היחידה בפנימיות, ודי למבין.

 

מב. הרמב"ם כותב שהאדם צריך לכוון בתפלה בשפלות האדם ורוממות הא-ל, אך בחסידות אנו מוצאים שעל האדם לא לחשוב בתפילה על שפלות עצמו. אולם לפי המבואר בחסידות בענין "שפלות האדם" העליון, שמצד עצמו "כי לא אדם הוא" ואינו בערך כלל לעולמות – הרי שדברי הרמב"ם אמת, כי בזה יש לחשוב בתפלה, ודי למבין.

 

מג. אמרו חז"ל: "בשר שנתעלם מן העין אסור". פירוש הדבר: בשר – זהו ששת המידות; עין – זהו המוחין, שהמוח הוא עיני האדם. והיינו, שהתעוררות המידות ללא שליטת המוחין היא איסור ממש, והוא מי שמחשיב את עצמו תמיד גערעכט [=צודק]. ור' אברהם שנא אדם שכזה.

 

מד. אמרו חז"ל: "חמץ מבטלו בלבו ודיו". ופירש ר' אברהם בדרך צחות: אין צורך לדבר אודות המתנגדים ("חמץ") בוויכוחים וטענות, אלא מבטלם בלבו ודיו...

 

מה. רש"ג פירש מה בין ’תורה' ו'עולם' – שתורה היינו ביטול והרגשת אלוקות וכנגד זה הוא עולם וישות, וכההבדל בין מוחין ומידות (כנ"ל אות מ"ג). ועוד יש לומר בפשטות: ’עולם' היינו עולמ'שע, כגון השל"ה שכל תורת הקבלה שאצלו היא רק באלוקות השייך לעולמות, וכן הדבר בקבלת האריז"ל; ואילו ’תורה' היינו חסיד'ישע, ובדוגמת מה שאמר אדמו"ר הזקן (לקמן אות קנב) שדבריו הם למעלה יותר מספר עץ חיים.

 

מו. ר' משה ווילנקער פגש את הוואלפער, וביקש ממנו שיאמר לו דבר ששמע מהמגיד ממעזריטש. והשיב לו: מפני מה חסר ו' במזמור "לדוד בשנותו" [שמסודר לפי סדר אל"ף בי"ת]? – כי בעת שהכלה (מלכות) מתלבשת אין נאה לחתן (אות ו', ז"א, ששת המידות) לעמוד שם והוא הולך לו. והבן, שפירוש דבר זה הוא עמוק מאוד: "לדוד" – ספירת המלכות, כנסת ישראל, "בשנותו את טעמו לפני אבימלך" – ענין הקישוטים, ודי למבין.

 

מז. פעם אחת הלשינו אנשי קארלין בפני המגיד ממעזריטש על רבי אהרן רבם, באומרם שהוא מקפיד עליהם מאוד. אמר לו המגיד: "גלייבט מיר ר' אהרן, איך און איהר זיינען ניט ווערט א פאנטאפל פון קלענסטן איד". [=האמינו לי ר' אהרן, אני ואתם לא שווים נעל- בית של היהודי הקטן ביותר].

 

מח. פעם אחת שהה אדמו"ר הזקן אצל רבי מענדל מהאראדאק בראש השנה. בבוקר אחר התפלה, כשבא רבי מענדל מבית המדרש לסעודת יום טוב, ראה שאדמו"ר הזקן עדיין לא בא וביקש שיבדקו היכן הוא עומד, וחזרו והשיבו לו שאדמו"ר הזקן שרוי בדביקות בתפלה. כששמע זאת, הלך בעצמו והביט עליו מעט ואמר לכל הסובבים: "דער אויבערשטער פרייט זיך מיט עם און ער פרייט זיך מיטן אויבערשטען. לאמיר עסען ווארמעס" [=הקב"ה שמח (משתעשע) איתו והוא שמח (משתעשע) עםהקב"ה. הבה נלך לסעוד]. וציוה, שבעת שיבוא אדמו"ר הזקן לסעודה לא יתנו לו כבוד.

 

מט. רבי יהודה ליב בן אדמו"ר הצמח צדק בא פעם בתביעה לאביו על שאין סדר בזמן שאומר חסידות, ואנשים רבים באים ודוחקים זה את זה. השיב לו אדמו"ר הצמח צדק: "ישנו אדם אחד בעל מלאכת תנורים, שמכוון בכל יום כוונות האריז"ל, און איך דארף עם מער ווי ער מיר [=ואני זקוק לו יותר מאשר הוא לי], וכאשר הוא דוחק את עצמו שני שבועות בנסיעתו עד שמגיע לדלתי, וחיים בער [המשרת] גיט עם א שטופ אז ער פאלט פון טיר ביז צום וואנט – און צוליב עם דארף איך מען זאל זאך שטופן" [=נותן לו דחיפה (כזו) שהוא נופל מהדלת עד הקיר – הנה עבורו אני צריך שידחפו].

 

נ. רש"ג שמע מאדם נאמן בשם לוי'ק שבהיותו פעם בבית השו"ב של אודסה, סיפר לו זה סיפור והקדים באומרו לאשתו: "הקשיבי כיצד אני מספר ואל תניחי לי לשקר". והמשיך, שפעם אחת נסע עם אשתו למקום מעיינות מים חמים, ובדרכם עצרו לפוש בפונדק. בהיותם שם, הבחינו שבעלת הפונדק מופלגת בזקנותה וכל בניה ומשפחתה הגדולה דרים עמה, והתפלאו על כך מאוד. הזקנה ההיא הבינה שהשו"ב הוא מהחסידים, וסיפרה לו את סיפור חייה: בעלה נעלם ממנה בהיותה צעירה לימים (בת כ"ח שנה) והיא נשארה עגונה. כששמעה אודות הבעל שם טוב נסעה לחצרו, אולם משבאה לשם לא הניחו לה להכנס אליו בשום אופן, ונשארה שם ושהתה אצל הרבנית אשת הבעל שם טוב. הרבנית, בהכירה אותה לאשה כשירה השתדלה עבורה, וסיפרה לבעל שם טוב שאשה זו נתעגנה מבעלה ולה בן קטן ממנו. הניח הבעל שם טוב את ראשו הקדוש על ידיו, שהה מעט ולאחר מכן הרים את ראשו ואמר לאשה: "אינני יכול לעזרך, כיון שבעלך מת בלא עדים שיעידו על מיתתו, ובמילא תהיי מוכרחת להישאר עגונה כל ימי חייך". והוסיף הבעל שם טוב ואמר לה: "כשתבטיחיני להיות אשה כשירה כל ימיך – אברכך שתראי חמשה דורות מבנך זה, ותהיי עשירה", והבטיחה האשה כן. וסיימה הזקנה את סיפורה באומרה: "כל אלו הם צאצאיי מבני; חמשה דורות ישנם כאן אצלי והנני בת מאה וחמש".

 

נא. רש"ג שמע מפנחס מדאקשיץ, שבהיותו בעבר שותף בעסקיו עם מתנגד אחד שמעו שבשכנותם נמצא משרת הבעל שם טוב, ונסעו אליו לראותו. בהגיעם למקומו, ראו בחוץ זקן העומד ושאלוהו אם כאן דר משרת הבעל שם טוב וענה הן, ושאלוהו אם אפשר שזהו הוא בעצמו, וענה שלא, אלא זהו אביו. והוליכם הביתה, וראו הם שלפי מראה פניו של האב נראה הוא עוד צעיר יותר מבנו, ותמהו על כך. וסיפר להם המשרת, שפעם אחת בעת שניקה את בית הבעל שם טוב (הוא לא היה אז המשרת הקבוע), היו הפאנטאפלאך [=נעלי בית] של הבעל שם טוב תחת המטה שישן בה והרהר במחשבתו אם להוזיזם לרגע לנקות תחת מקומם, והחליט שלא לנגוע בהם אלא ניקה סביבם בלבד. משהקיץ הבעל שם טוב שאלו אם נגע בנעליים והשיב שלא, ואמר לו הבעל שם טוב "דערפאר זאלסטו לעבן הונדערט און צוואנציק יאהר" [=לכן תחיה מאה ועשרים שנה]. [להעיר מספר סיפורים נוראים של ר' יעקב מקיידאן].

 

נב. רש"ג שמע מר' שמואל, מורה-צדק בקובניץ, ששמע מאיש מהימן ששמע בעצמו ממשרת הבעל שם טוב: פעם אחת העירו הבעל שם טוב בלילה ואמר לו "בוא עימי, חפצי לטבול בנהר", ולקח המשרת קרדום ונר והלכו. באמצע הטבילה כבה הנר ואמר לו הבעל שם טוב: "קח נר מהקרח והדלק אותו", ולקח המשרת מהנהר והדליק והאיר נר-הקרח עד סיום הטבילה.

 

נג. אדמו"ר מוהר"ש אמר: "החסידות היא נשמת הקבלה".

 

נד. רש"ג ראה שתי הנחות ממאמר חסידות על הפסוק "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", האחת מר' גרשון דובער פאהארער והשניה מר' שמואל בער בוריסובער. באחת נכתב: אצל בעל תשובה, עיקר התחלת התשובה הוא ההחלטה החזקה בכל כחות נפשו להפרד מהרע לגמרי, ושלא יהיה שייך לרע כלל, חס ושלום, והוא מוסר את עצמו לעבודתו יתברך. ובעקבות התחלה זו יגיע הוא אחר כך לכל המדריגות הנעלות – אהבת עולם, אהבה רבה בתענוגים וכו'. וזהו פירוש "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", שההחלטה ורצון חזק זה בתוקף נפשו לצאת מהרע – היא שעומדת לו "כל ימי חייך", ו"יציאה" זו היא המקור והשורש לכל המדריגות שיבואו אחר כך, ודי למבין. ובשניה נכתב: "ארץ מצרים" זהו גם בצד הקדושה, והיינו שכל המדריגות בכל סדר ההשתלשלות הן רק "מצרים וגבולים", ואילו היציאה מארץ מצרים היא עליה והתכללות באחדות הפשוטה ממש, באור אין-סוף ברוך-הוא שלפני הצמצום. וכשיבוא למדריגה זו – אזי גם יבוא אחר כך לכל המדריגות, איזה שיהיו. וזהו פירוש "כל ימי חייך" – בחיות ההשתלשלות והעולמות, ודי למבין. [עד כאן ההנחות]. וההבדל ביניהם: הביאור הא' הוא מלמטה למעלה והביאור הב' הוא מלמעלה למטה.

 

נה. ר' גרשון דובער אמר שיש שני סוגי חסידים: העוסק עם עצמו בלבד ואינו מתגלה כלל לזולתו, לא בדיבור ולא בשום ענין אחר מדרכי התגלות החסידים, כמו באסיפה ואמירת לחיים על משקה וכו'. ואופן זה הוא דרך הישר, כי "נפשו יצאה בדברו", היינו שהדבור לזולתו ממעט החיות אצלו עצמו. וכן יש לפרש מאמר רז"ל "כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם", "כל הנהנה" בדרכים הנ"ל – "נוטל חייו" שבהעלם ("עולם") אצלו ויוכל להתקרר. העוסק בהתגלות לכול, בדיבור ובשאר דברים ואינו חושש, ואדרבה הדיבור פועל יותר את קנין הדברים בנפשו. ופירוש "נפשו יצאה בדברו" הוא, שבדבורו יוצאת נפשו – חיותו בחסידות – מן ההעלם אל הגילוי. ופירוש המאמר "נוטל חייו מן העולם" הוא, שנוטל ומוציא מההעלם ("העולם") אל הגילוי. ואמר רג"ד, שצריכים לנהוג באופן השני. והעצה לחשוש גם לאופן הראשון היא, שלאחר הדיבור בחסידות עם זולתו יחשוב אותו שוב במחשבתו לעצמו ויחקוק זאת בנפשו.

 

נו. פעם אחת אמר אדמו"ר האמצעי מאמר, ואחר כך אמר ר' זלמן זעזמער שלא שמע בו ’חדשות'. כשהגיעו הדברים לאדמו"ר האמצעי, הקפיד עליו ואמר: "ער וועט זאגן אז ס'איז ניטא דא קיין נאייעס?! – איך וועל איהם פארשיקן אין סיביר"! [=הוא יאמר שאין כאן חדשות?! – אשלח אותו לסיביר!]. באותו זמן הגיע כתב בקשה לרבנות מהעיר פאריטש, ור' הלל בא לליובאוויטש להציע שישלחו לשם את ר' זלמן זעזמער, אך אדמו"ר האמצעי השיב לו: "אתכם אשלח לרב לשם ולא אותו"! זמן מה לאחר מכן, אירע שבעקבות מלשינות שפטו את ר' זלמן זעזמער ללכת בגלות לסיביר, אך יום אחד קודם ביצוע גזר הדין הוא הסתלק. ופירש רש"ג את סיבת קפידתו של אדמו"ר האמצעי: כשרבי אומר חסידות באיזה ענין – עתה מתגלה הענין. ולמשל, כשמדבר אודות אור הסובב כל עלמין ואור הממלא כל עלמין, אזי מתגלה לכל (למי שיש נפש זכה) ענין סובב וממלא, והן הן ה'חדשות'. כי אף שהענין עצמו נשמע כבר בעבר, בכל זאת, ה'גילויים' הם חדשים (בדומה למבואר בחסידות בענין "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית").

 

נז. ר' הלל אמר: "דעם רבי'נס פלייש לגבי אונזער ברויט [=הבשר של הרבי לעומת הלחם שלנו] – אין צריך לומר; "דעם רבי'נס קינדער'ס פלייש לגבי אונזער ברויט [=הבשר של בני הרבי לעומת הלחם שלנו] – אויך [=גם] אין צריך לומר; "דעם רבי'נס קינדער קינדער'ס פלייש לגבי אונזער ברויט – דארף מען לאזן הערן אז ס'איז בילכער" [=הבשר של נכדי הרבי לעומת הלחם שלנו – צריך להשמיע שהוא חשוב יותר].

 

נח. ס'איז עפעס טשאנדע [=זהו דבר משונה]: דבר המנגד לחיות האדם הגשמית מרגישים מיד, אולם היזק ברוחניות ס'זאל זיין נוגע צו זיך... [=שזה יהיה נוגע לו...]. [וכמשל הידוע מהמלמד הקורא מכתב עבור הישוב'ניק בו נכתב אודות פטירת אביו, שאין הדבר משפיע עליו, ווייל ס'איז ניט זיין טאטע וכו' [=כיון שאין זה אביו], ודי למבין].

 

נט. החוזה מלובלין כתב לרבי לוי יצחק מבארדיטשוב, שכשפותח תניא ווערט אים פינצטער אין די אויגן [=חושכות עיניו], והשיב לו רבי לוי יצחק בביאור החסידות בענין "יוצר אור ובורא חושך".

 

ס. במקום שיש קצת התנשאות – שם דוקא שולט עין הרע.

 

סא. ר' אבא פערסאן שמע מאדמו"ר מוהר"ש: אהבה ויראה – יכולים יותר להשיג בלימוד ספר תורה אור; דעת – בלימוד ספר לקוטי תורה.

 

סב. חסיד אחד בא לר' אייזיק מהומיל וביקש ממנו שיאמר לפניו חסידות, באמרו שזה נוגע בנפשו. השיב לו ר' אייזיק: "בא מיר איז חסידות 50 רובל כסף; אז איך וואלט קומען צו דיר בעטן 50 רובל כסף וואלסט מיר געבן"? [=אצלי חסידות שווה 50 רובל; אם הייתי מבקש ממך 50 רובל היית נותן לי?]. ראה החסיד שאמר זאת ר' הלל באמת, ונמנע מלבקש ממנו עוד והמשיכו לדבר בענינים אחרים. אחר כך אמר לו ר' אייזיק: "שקרן ושוטה! אם היה הדבר נוגע לך באמת – היית מניח אותי לנפשי"?...

 

סג. ידוע, שעל ידי אתערותא דלתתא זוכה האדם ונותנים לו מלמעלה מדריגת רוח, כנאמר בזוהר הקדוש: "זכה יתיר יהבין ליה רוחא", וכאשר קיבל כבר מדריגת רוח אזי "זכה יתיר יהבין ליה נשמתא" וכו'. אך גם אדם שעדיין לא נתנו לו אפילו מדריגת רוח, בכל זאת יש לו איזו התעוררות והרגשה, ס'וועקט זיך בא עם עפעס א דערהער [=מתעוררת אצלו איזו תחושה]. וכן הוא בלימוד החסידות: ישנם כאלו החשים טעם ומתיקות אמיתית בלימוד החסידות וישנם כאלו שעדיין לא הגיעו לזה, אלא שהתעורר אצלם בלבד ענין זה. וזהו גם ההבדל בין כתבי החסידות של ר' אייזיק מהומיל – שבהם ישנן רק האותיות ככתבן, והקוראים בהם מבינים רק את היוצא מן האותיות (אף שר' אייזיק עצמו ודאי הבין והרגיש מאוד גם את האלוקות שבזה) – לבין הלימוד בכתבי החסידות של רבותינו הקדושים זי"ע, שבהם אפשר למצוא את תחושת האלוקות, דעם דערהער שלמעלה מן השכל, ודי למבין.

 

סד. בעיר הומיל היו מתנגדים ובעלי מחלוקת שהעיזו פניהם כנגד ר' אייזיק ודיברו עליו נוראות. פעם אחת שמע שאמרו עליו שבאמרו תיבת "אחד" ב"שמע ישראל" הוא חושב אודות איזו אשה. ר' אייזיק התפלא מאוד על כך, ושאל את אדמו"ר האמצעי איך יתכן שיאמרו עליו דבר שאינו בערכו כלל. שאל אותו אדמו"ר האמצעי אם הוא מתפלל מנחה בבית הכנסת והשיב ר' אייזיק בשלילה, וציוה אותו אדמו"ר האמצעי שיתחיל ללכת לבית הכנסת. ויהי לפלא.

 

סה. אמרו חז"ל: "זקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטרפת עליהן . . אבל זקני תורה אינן כן אלא כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן". פירוש הדבר: כל חפצם של תלמידי החכמים הוא רק לה', להיות בטלים לאלקות, אלא שרתיחת הגוף והנפש הבהמית מטריד אותם ומסיט אותם לרצות באכילה ושתיה וכו', אך כאשר הם מזקינים ומסתלקת מהם רתיחת הדמים, אזי הם שמחים בחלקם ומתיישבת דעתם. אולם זקני עם הארץ, כאשר הם מזקינים וחשים בהעדר תאוותם, הם בצער והדבר גורם להם טירוף ובילבול.

 

סו. נאמר בכתוב: "בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר, מפחד לבבך וגו'". ופירוש הדבר, שזהו הרצוא ושוב של הנשמה השואפת להסתלק מן הגוף ואומרת "מי יתן ערב", שהיה אז טוב יותר מעתה, ולאידך – "בעל כרחך אתה חי" ובאה לתנועת השוב, "מי יתן בוקר", וחוזרת חלילה, וכן לעולם. וכל זה – "מפחד לבבך", מפני יראת ה' שבלבו.

 

סז. בתפילת ליל יום הכיפורים: "יעלה תחנונינו מערב . . עד ערב". ופירוש הדבר: "ערב" הוא חושך הקליפות, ועל ידי עבודת הבירורים ישנה עליה מהם מלמטה למעלה ("מערב"), ואחר העליה נמשך גם גילוי אלקות מלמעלה למטה ("מבוקר") בחלק הקליפות ("עד ערב"), להאיר בהם את אור ה'.

 

סח. שני המאסרים של אדמו"ר הזקן בפטרבורג היו בוודאי בכוונה מלמעלה ובהשגחה פרטית, כדי שעל ידם יהיה גילוי החסידות. והנה מבואר בקבלה שבכל מקום שצריך להיות גילוי, לידה, צריך להיות קודם לזה עיבור (כשם שביציאת מצרים היה מתחילה עיבור ז"א ואחר כך לידת ז"א, כידוע בחסידות). ובלידה יש שתי בחינות, גדלות אימא וגדלות אבא. והנה עיקר שמחתינו בגאולת אדמו"ר הזקן היא לאו דוקא בגאולה הגשמית, אלא בעיקר ענינו וגאולתו הרוחנית של אדמו"ר הזקן – התפשטות וגילוי תורת הבעל שם טוב בעולם. והנה הבעל שם טוב היה מדריגת חכמה דחסידות, המגיד ממעזריטש היה מדריגת בינה ואדמו"ר הזקן היה מדריגת דעת שעל ידו התפשטה והתגלתה החסידות בעולם, ובעיקר היה זה ב'לידה' שלאחר המאסר בפטרבורג, שהיה ה'עיבור'. והנה ההבדל בין חכמה לבינה הוא, שבינה נקראת "אם הבנים" ותכליתה היא הולדת המדות, ואילו תכלית החכמה הוא הביטול מראיית המהות. וכן הוא אצל אדמו"ר הזקן, שגילה שני דברים: אהבה ויראה (מדות) של חסידות (ורחוק הוא ערך האהבה והיראה של ספרי מוסר שקודם החסידות מערך האהבה והיראה שנתגלה על ידי אור החסידות, הנקראים "פרומע חסידות"). ההשכלה בחסידות ברוממות עצמותו שהכל כאין נגדו ו"לית אתר פנוי מיניה", להבין דבר זה על בוריו בראיה חושית שמזה באים לביטול שבחכמה, כנ"ל. ולכן היו שני עיבורים (מאסרים): האחד לגדלות אימא – שעל ידו היה גילוי אהבה ויראה של חסידות, והשני לגדלות אבא – שעל ידו היה גילוי הביטול בראיית המהות. וענין העיבור שקודם הגילוי הוא אין וקטנות, כגרעין שצריך להרקב ולהיות אין ואפס קודם הצמיחה ממנו. וזהו מה שכתב אדמו"ר הזקן באגרת הקודש כשבא מפטרבורג, "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת": זה שהזדקק אדמו"ר הזקן לבחינת הקטנות "מכל החסדים" (מדות) – היה זה לגילוי האהבה ויראה של החסידות כנ"ל, והקטנות "מכל האמת" – היתה בשביל לבוא לגלוי ענין האמת והאחדות האלוקית שבחסידות, כנ"ל. וזהו שכתב "כל החסדים וכל האמת", שיש כמה בחינות ב"חסדים" (אהבה ויראה) – ביטול, אהבת עולם, אהבה רבה; וגם ב"אמת" יש דרגת אמת, אמת לאמיתו וכו'.

 

סט. אדמו"ר הזקן אמר לר' זלמן מקורניץ: "עץ חיים – זהו ספר מוסר; זוהר – זהו חסידות; גמרא – זהו קבלה; עין יעקב – זהו קבלה מעשית". ר' אברהם אמר שידע פירוש על מאמר זה.

 

ע. אחיו של ר' הענדל היה מתאונן תמיד ושואל מדוע כשלומד חסידות קודם התפילה יש לו הרבה חיות בזה, אך כשעומד להתפלל מסתלקת ממנו החיות ואינו מתפלל כראוי. אמר לו ר' הלל: "לך ושאל את הרבי". שאל אותו זה: "האם צריכים לשאול ממנו כל דבר"? ענה לו ר' הלל: "נמצא אז עס איז ניטא קיין אתרוג דארף מען נעמען א שטעקן און שאקל'ן"?... [=וכי כשאין אתרוג צריך לקחת מקל ולנענע?...]. המשיך זה להפציר בו: "ומכל מקום, אבקש שתייעצני אתה". והשיב לו ר' הלל: "וואס הארט דיר אז דו דאוונסט פאר'ן דאוונען"?... [=מה אכפת לך שאתה מתפלל לפני התפלה?].

 

עא. בנוסח ההלל: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". פירוש: ה' ציוה לשמוח ב"יום" הזה דוקא, אך אנו שמחים "בו" דוקא, כי ביום הזה מתגלה אור אין-סוף ברוך-הוא ובזה אנו שמחים. [עיין לקוטי תורה ד"ה להבין ענין ר"ה ויוהכ"פ בתחילתו].

 

עב. ר' אברהם אמר שישנן שלוש דרגות במחזיקים רובל כסף: תינוק – משחק בו (א צאצקע [=צעצוע]). גדול יותר – אוחזו היטב כי יודע שאפשר לקחת בעדו דבר מאכל שנהנים ממנו. בר דעת מבין שיכולים לעשות עמו מסחר להתפרנס ודבר יקר הוא מאוד.

 

עג. נאמר בכתוב שפרעה אמר למילדות העבריות: "אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה". כלומר, שגם פרעה הבין שמהמדות ("בנים") יכולה להיות יניקת החיצונים, וזהו ענין המתת הבן; אולם מקבלת עול מלכות שמים ("בת") לא יכולה להיות יניקת החיצונים, כי אין להם רשות על זה. אך המילדות ענו לפרעה: "כי חיות הנה", היינו שהחיצונים לא יוכלו לינוק גם מהמדות, מפני שישראל ממשיכים הביטול שבמוחין במדות. וזהו שהתרגום על "חיות" הוא – "חכימין".

 

עד. דוד המלך אומר בתהלים: "שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה". פירוש הדבר: מהמדות יכולה להיות יניקת החיצונים, אבל לא מקבלת עול מלכות שמים (כנ"ל אות עג). וזהו שאמר דוד המלך (מלכות) – שבמידת המלכות לא היתה שבירה. וזהו גם שאמר דוד "ולמות לא נתנני". וסיבת ההדגשה בלשון שבירה ("נשברה") היא: שבירה – היינו שנשבר ונעשה מהות אחרת. ולכן במדות יש שבירה, שלפעמים מזה גופא שהתעורר במידת האהבה בתפילה – נופל אחר כך באהבה זרה (וכידוע בענין פלשתים בקדושה, כמבואר בחסידות); אבל מקבלת עול מלכות שמים לא תהיה שבירה שיפול לההיפך מזה, אלא נפילה בלבד, שתסתלק הקבלת עול. עוד בענין זה – ישנם שני פירושים מאדמו"ר הזקן בענין "וארעא אתבטלת": על ידי קבלת עול ("ארעא") יכול לבוא לביטול אמיתי ("אתבטלת"). "ארעא אתבטלת" – קבלת עול יכולה להתבטל בלבד, אך לא יתכן שיפול מזה לההיפך, כנ"ל.

 

עה. אמרו חז"ל: "ישיבה קשה לתחתוניות . . עמידה קשה ללב". פירוש הדבר: אדם הנמצא רק בתנועת השוב ("ישיבה") – ישאר תמיד למטה ("בתחתוניות"); וכן אדם העומד בביטול ("עמידה") קשה הדבר לאהבה ויראה ("לב"), וכמו שכתוב "בעמדם – תרפינה כנפיהם", שהן האהבה והיראה שנקראו כנפיים.

 

עו. נאמר בזוהר: "מאן דנטר ברית איקרי צדיק". פירוש הדבר: האדם צריך לשמור ("נטר") שבכל דבר שבא בהתקשרות ("ברית") תהיה מטרתו רק לה', ואז נקרא "צדיק". לעיתים זה בדרך מלמטה למעלה, כפירוש הפשוט ב"מאן דנטר כו'", ולעיתים בדרך מלמעלה למטה, ודי למבין.

 

עז. פעם אחת, אמר ר' אייזיק מהומיל לאדמו"ר הזקן: "א רבי זייט איהר, און חסידות נעם איך פון אייערע ווערטער; און א טעם פון חסידות נעם איך פון אייער ר' בער'ן" [=אתם הנכם רבי, וחסידות הנני לוקח מדבריכם; אך טעם בחסידות אני מקבל מר' בער שלכם (אדמו"ר האמצעי)].

 

עח. אדמו"ר האמצעי אמר: "וואס שמועסן יונגע לייט צווישן זיך איז שערי תשובה, און וואס שמועסן בעה"ב וכו' איז תהלים" [=מה שאברכים משוחחים בינם לבין עצמם – זה (ספר [?]) שערי תשובה, ומה שבעלי בתים משוחחים וכו' – זה תהלים].

 

עט. בנוסח התפלה: "אשרינו שאנו משכימים ומעריבים . . שמע ישראל וגו' ה' אחד". פירוש הדבר: אף שלעיתים יכול האדם להיות בעמקי הקליפות ("ערב"), בכל זאת גם אז לא ימוש מזכרונו ענין אחדות ה' ("ה' אחד"), ודי למבין. וזהו פירוש דברי התניא (פכ"ה), "לקרות קריאת שמע פעמיים בכל יום . . שיהיה קבוע בלבו תמיד ממש יומם ולילה". כן ידוע בזה מה שאמר ר' לייב מסמארגאן, ששני ה"תמיד" – "שויתי ה' לנגדי תמיד" ו"וחטאתי נגדי תמיד" – לא יבלבלו זה לזה אלא יהיו שניהם יחד. ור' שמואל בער הוסיף ואמר, שהאחד הוא "תמיד של שחר" והשני הוא "תמיד של בין הערביים".

 

פ. בנוסח התפלה "והבדילנו מן התועים": פירוש הדבר: יש שהולכים בדרך מוטעית (טועים) אבל הם סבורים שהולכים בדרך טובה; יש "תועים" בדרך, דהיינו שהם יודעים שהם לא בדרך הנכונה והם מבקשים ומחפשים אותה; אך אנו אומרים "והבדילנו מן התועים" – מאלו שמחפשים את הדרך, מפני שאנו הולכים בדרך הנכונה ואין אנו צריכים לחפשה, כי על ידי הבעל שם טוב נתגלתה לנו הדרך האמיתית ואין לנו לחדש ולחקור בדרכים אחרות. והוסיף הרש"ג: הדבר ברור לנו יותר ממה שרואים לאור המנורה; בחוש הראיה יכולים לטעות בלילה ולא לדעת האם זה חלון או מיטה, אולם בדרכנו זאת לא – אנו "מובדלים" לגמרי מטעויות כאלו; "והבדילנו" – בבחינת קדוש ומובדל, היינו שאנו מעולים מהדרכים האחרות לא רק כמעלת הזהב על הכסף (שיש ביניהם ערך כלשהו) אלא בבחינת קדוש ומובדל, לאין ערוך, ודי למבין.

 

פא. כידוע היה אדמו"ר הזקן אומר לעיתים יונגע חסידות [=חסידות בפני אברכים הצעירים], ולא היו מניחים לגדולים להכנס, וכן כשאמר חסידות לפני הגדולים לא הניחו לצעירים להיכנס. ר' זלמן זעזמער חפץ מאוד לשמוע את החסידות וביקש מהאברך ששכן יחד עמו באכסניה, שכשיבואו לקרוא לו לאמירת החסידות, יודיע לו ור' זלמן יתגנב לשם, אך במשך שבועיים תמימים לא באו לקרוא לאברך (וללכת מעצמם לא היתה רשות). באחד הימים, באו לפתע להודיע לאברך ובאותו זמן ישן ר' זלמן, וכשהקיצו אותו שכח בחפזונו ליטול ידיו ויצא. בהכנסו לחדר אמירת החסידות גער בו אדמו"ר הזקן: "וואס איז דאס?! אן נעגל וואסער"?! [=מה זאת? – ללא נטילת ידים?!], ותיכף ברח משם.

 

פב. בעת שאדמו"ר הזקן אמר פעם חסידות בפני האברכים הצעירים, שמע מישהו שלא היה מהאברכים דברים אלה (ויותר לא שמע): "אמורי – פירושו הוא א זאגער; "גיב א קוק אהינצו", און ער גיט א קוק – איז ער מטמא די אויג" [=אמורי – פירושו שהוא אומר; "הבט לכאן", והוא מביט – הרי הוא מטמא את העיניים].

 

פג. אמרו חז"ל: "כל מי שאינו לא חגר ולא סומא . . ועושה עצמו כאחד מהם – אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם". רש"ג סיפר שפעם בא לר' שמואל בער בוריסובר, ובעמדו אחורי הדלת שמע שמדבר עם קצב אחד ואומר לו פירוש במאמר זה כך: כל מי שעושה את עצמו חיגר, היינו שאינו הולך למקום שאינו האסור, או מי שעושה את עצמו סומא, שאינו מביט למקום סכנה רוחנית, לא ימות מן הזקנה עד שייעשה באמת חיגר או סומא, היינו שה' יעזרו שלא יחפוץ בזה כלל ולא יזדקק לעבודת האתכפיא.

 

פד. פעם אחת, עקב מאורע שהחסידים ריחקו אדם שנכשל בענין מכוער, אמר אדמו"ר הזקן לחסידים: "איהר וויסט ניט דעם מקיף פון חסידות; א שטיבל פועל'ט אסאך. ניין, ניין, איהר זאלט עם מקרב זיין [=אינכם יודעים את ענין המקיף של חסידות; השהיה בבית הכנסת פועלת רבות. לא, לא, אתם צריכים לקרב אותו], אולי משום זה יכשל פחות פעם אחת בעבירה"; והמשיך אדמו"ר הזקן: "איהר ווייסט ניט וואס פאר א תענוג איז למעלה אז א איד מאכט איין עברה ווייניגהער" [=אינכם יודעים איזה תענוג יש למעלה כשיהודי עובר עבירה אחת פחות]. רש"ג פירש דברים אלה על פי מה שאמר ר"פ דאקשיצער, שבעבירה יש לנפש האלוקית יסורים כמדקרות חרב, וזהו גם ענין גלות השכינה, רע מר ממות.

 

פה. ר' נטע ממאלע-סטירצינעלע לא היה אוכל "שמורה" ו"חדש", ואמר: "איך ווייס ניט ווען אנהויבען" [=אינני יודע מתי להתחיל]. ועמוק הוא מאוד.

 

פו. אמרו חז"ל: "כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו". המגיד ממעזריטש המשיל לזה משל מאב הנותן את בנו לאוהבו שיעמידו במבחן, ובראות האוהב את גודל נחת האב כשבנו משיב לשאלותיו – שואל הוא את הבן שאלה קשה יותר, ודי למבין. ר' הלל אמר בשם המגיד ממעזריטש בפירוש מאמר זה: "כל הגדול" – באם האדם הוא גדול, הרי זה "מחבירו" ולא משלו; אך "יצרו גדול" - הרע שבו, הרי זה "הימנו" - זה בא ממנו עצמו. [ועיין סוף ד"ה זה מעשה המנורה (לקו"ת בהעלותך)]. והוסיף ר' הלל מפי עצמו: "יצרו גדול" פירושו - במדריגה נעלית ובדקות יותר, ודי למבין. רש"ג פירש מאמר זה בפשטות, בשני משלים: כלב האחוז בשלשלאות (היינו היצר הרע שבאדם) משתולל בזעם וקצף גדול; וכן בית שיש בו אוצר – קריכן דוקא אהין [=פורצים דוקא לשם] גנבים, ודי למבין.

 

פז. דוד המלך אומר בתהלים: "אני עבדך בן אמתך, פתחת למוסרי". פירוש הדבר: עבד כנעני שבהפקירא ניחא ליה, צריך לקשרו תמיד בשלשלאות ולהשגיח שימלא את עבודתו; אולם עבד עברי כשר, "בן אמתך" – היינו שנתגדל בבית האדון – הרי הוא עובד באמונה. [וזהו ההבדל בין עבודת הנפש האלוקית ועבודת הנפש הבהמית]. וזהו שאומר דוד המלך: "אני עבדך בן אמתך", ובמילא אין צורך להחזיקני בשלשלאות כיון שמצד עצמי אני רוצה לעבדך, ולכן: "פתחת למוסרי".

 

פח. אצל אדמו"ר האמצעי היו הרבה חסידים שהתפללו בראש השנה במנין ותיקין, כדי שיוכלו לחזור אחר כך חסידות.

 

פט. נאמר בכתוב: "אבדה האמונה ונכרתה מפיהם". ופירוש הדבר: זה ש"אבדה האמונה" הוא מפני ש"נכרתה מפיהם", שאין מדברים אודות ה' ואמונתו.

 

צ. אדמו"ר הזקן אמר: "כל החסידות שאני אומר זהו רק מהסעודה הראשונה [אצל המגיד ממעזריטש, כששהה במחיצתו]; איך האב נאך פעק [=ויש לי עוד חבילות], ומהסעודה השניה והשלישית עוד לא התחלתי לדבר".

 

צא. ר' הלל אמר, שמעלת ר' אייזיק מהומיל לגבי ר' זלמן זעזמער היא כמעלת הדומם לגבי השכל. ופירש רש"ג, שזהו בדומה למה שביאר אדמו"ר הזקן, בענין הנאמר בספרים שיש בגן עדן אבנים טובות ומרגליות.

 

צב. הבעל שם טוב אמר: "הרהורי תשובה יש לכולם, אבער אנדערע פארטרינקן דאס מיט משקה" [=אבל אחרים מטביעים אותם במשקה]. רש"ג שמע את פירוש הדבר מאד"ש: הרהורי תשובה הבאים לאדם מקורם משמיעת הבת-קול שלמעלה, וכשעצם הנשמה מתעורר לאלקות – נרגש בגוף רצון ותשוקה חזקה, אך מפני שהגוף הוא חומרי נוטה הרצון לשתיית משקה. עוד בענין זה: ר' אברהם אמר, שכשנופלת באדם מרה שחורה והוא חש שהמרה שחורה מרחיקה אותו מה' – זה עצמו נחשב למדריגה והוא כלי לזה; אך בגלל גסות גופו אין הוא מרגיש בסיבת המרה שחורה, ואזי הוא שותה משקה להפקיע את צערו.

 

צג. רש"ג אמר בפירוש דברי חז"ל שזלזול בפירורי פת "קשה לעניות": התורה נקראת לחם ("פת"), ואילו "פירורי פת" – אלו הדברים שמדברים בהתוועדויות, באמירת לחיים. וצריכים להזהר בזה מאוד כיון שהתועלת מהם גדולה, והמזלזל בזה בא לידי עניות – "אין עני אלא בדעת".

 

צד. ר' אברהם שמע מבני אדמו"ר הצמח צדק, שפעם אחת ישבו עם אביהם ודיברו אודות לימוד ספר מורה הנבוכים, ואמר להם כך: "דער אלטער רבי האט געזאגט אז דער רמב"ם האט [געהאט?] א געזונטען מאגען – ער האט געקענט עסין נחשים ועקרבים און ס'האט אים ניט געשאט [=אדמו"ר הזקן אמר שלרמב"ם יש [היתה?] קיבה בריאה – הוא יכל לאכול ’נחשים ועקרבים' (=לעסוק בדיונים וויכוחים בחקירת עיקרי הדת) וזה לא הזיק לו]; "און אויף זיך האט ער אויך געזאגט אז ער האט א געזונטען מאגען, און אויף מיר אויך [=וגם על עצמו אמר (אדמו"ר הזקן) שיש לו קיבה בריאה, וגם עלי]; "אבער איהר טאהרט דאס ניט און דו פשיטא ניט" [=אבל לכם זה אסור ולך ודאי שלא] – והראה באצבעו על אחד מהם. והוא פלא...

 

צה. רש"ג אמר דוגמה לכך שהאדם אינו מרגיש בתחילת נפילתו הרוחנית: אדם אחד סיפר לחבירו, שידוע שבקום האדם בבוקר משנתו אסור לו ללכת ארבע אמות בלי נטילת ידים, וכל זמן שהאדם לא נטל ידיו שורה עליו רוח הטומאה. והנה, הוא הלך בלי נטילת ידים ואינו חש במאומה. והשיבו חברו, שמה שהוא שואל כך – היא היא רוח הטומאה ששורה עליו...

 

צו. אמרו חז"ל: "אף על פי שמת יוסף ואחיו – אלוקיהם לא מת". פירוש: אף שיוסף עצמו מת, הנה גילוי האלוקות שהמשיך על ידי עבודתו לנשמות ישראל למטה – חי וקיים ("אלקיו לא מת"). וכן הוא עתה בדורותינו אלה, לגבי הבעל שם טוב והעומדים אחריו.

  

צז. בספרו של הווילעדניקער [בעל השארית ישראל מווילעדניק] נאמר שקיבל מאבותיו, שהחל מזמן הבעל שם טוב תובעים מלמעלה גם על דקות הרע שבאדם, וזאת כיון שהבעל שם טוב גילה שגם דקות – גסות היא, והבעל שם טוב נתן לנו כוחות לעבודה זו.

 

צח. פעם אחת אמר אדמו"ר הזקן לר' פנחס רויזעס: "פנחס, פנחס, דו זאגסט אז איך בין א צדיק, פארוואס איז מיר קאלט"?... [=אתה אומר שאני צדיק, (אם כן) מדוע קר לי?].

 

צט. עיקר החסידות הוא ההתאמתות באלוקות. ידוע המשל מר' אייזיק מהומיל, שבארמון המלך יש גם יעה לאשפה עשוי זהב, אבל אין משתמשים בו למלאכה בזויה כאיסוף אשפה, בקיץ דאשתקד אמר רש"ג, שלכאורה היה יכול לומר "גביע זהב" ומדוע נקט "יעה", אלא שה"יעה" אמנם נראה כמיועד לאיסוף אשפה, אבל מכל מקום הוא של זהב – וכך יש בחסידות עבודה שבדוגמת המוסר – שהוא ניקוי האשפה, אבל הוא "של זהב" ואין כדאי להשתמש בו אלא לעניינים נעלים. אולם עיקר החסידות אינו נמשל ל"יעה", מאחר ועיקר החסידות הוא אחדות ה' האמיתית. ודי למבין. וה' יעזרנו ויפקח את עינינו שיהיה החבל שלם וכו'.

 

ק. רבי זלמן מקאפוסט סיפר, שבעת שלמד עם אדמו"ר מוהר"ש אצל אדמו"ר הצמח צדק, היה מספר להם לעיתים סיפורים אודות הענין שלמדו. פעם אחת אמר להם: "מען דערציילט אויף איינעם אז דער וואס האט אים געזען אין דער וואכן – האט אים ניט דערקענט שבת" [=מספרים על אחד שמי שראהו בימות החול – לא הכירו בשבת]. שאל אותו רבי זלמן, איך היה בענין זה אצל אדמו"ר הזקן, והשיב אדמו"ר המצח צדק: "פעטאח, פעטאח, דער אלטער רבי איז געווען יעדער וויילע א אנדערער; האט ער גערעדט דעת עליון – האט ער געהאלטן בדעת עליון"! [=שוטה, שוטה, אדמו"ר הזקן היה שונה בכל רגע; כשדיבר אודות (דרגת) ’דעת עליון' – אחז הוא ב'דעת עליון'!].

 

קא. מסופר שאדמו"ר הזקן היה חותם את שמו במכתביו: זלמן בן ר' ברוך, ואמרו חבריו שהאותיות "זלמן" מאירים והאותיות "ברוך" אינם מאירים והפסיק לחתום כך, אך לאחר כמה שנים חזר לחתום כבתחלה (ומובן שזהו מפני שהעלה נשמתו). [להעיר מספר הזכרונות ומשיחות כ"ק אדמו"ר נ"ע, ששמע להיפך].

 

קב. בעת שהבעל שם טוב היה אומר תורה לפני תלמידיו, החבריא קדישא, עמדה לפניו צנצנת קטנה מלאה בחציה יי"ש. כשנתאדמו פני הבעל שם טוב סברו הזרים העומדים סביב שזה מפני היי"ש, אך הוא השיב להם, שכשם שמצוה שהשומע ישמע כך מצוה שהאומר יחדל. [ר' מרדכי חפץ הי"ד (השו"ב בריגא) אמר נוסח אחר: ושצריך נתינת מקום שהחדל וכו'].

 

קג. ר' פנחס רויזעס סיפר שבהיותו אצל רבי פנחס מקאריץ, ראה שהגיע אליו חסיד אחד בקארעטע [=מרכבה] ואמר: "קאריצער, רבי שלח אותי לראות העודכם חיים, כי לא ראה אתכם בהיכלות". השיב לו ר' פנחס: "אמור לרבך: איך בין נאך ניט קיין געקאנטשעטער [=עדיין אינני צדיק גמור], און פאר א נאר ווייזט מען ניט קיין האלבע ארבעט"... [=ולשוטה אין מראים חצי עבודה...].

 

קד. נאמר בכתוב: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו", ואומר רש"י "מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים". ר' גרשון דובער שאל את ר' הלל, מדוע נענש יוסף על שביקש משר המשקים "והזכרתני אל פרעה"? והרי הוא רק רצה לעשות ’כלי' בדרך הטבע להצלתו. ואף ששורש נשמתו הוא מסוד אדם-קדמון שלמעלה מהתלבשות בכלים (והתלבשות בכלים הוא רק מעקודים ולמטה), בכל זאת, הרי יתכן שמצד ענוותנותו חשב שאינו בדרגה נעלית כל כך. ועוד, שהרי יעקב אביו, שהיה נשמה דאצילות, שלח גם הוא מתנות לעשיו לפייסו בדרך הטבע. והשיבו ר' הלל במילים אלה: "א חוש דארף מען לאזען" [=חוש – צריך לשמור ולפתח]. והמשיל לזה משל [ספק אם ר' הלל המשיל לרג"ד או רג"ד לר' הלל] מאדם שבמקצועו הוא שען (א זייגער-מאכער) שנפל לשכרות כיאה לסנדלר; האם נאמר שמשום זה כדאי שיהפוך לסנדלר? – הרי טוב יותר שיגמל משכרותו.

 

קה. ר' הלל שאל אברך אחד, את מי הוא אוהב יותר... ולאחר שהשיב לו מה שהשיב אמר לו ר' הלל: "טועה אתה! על מי תמסור את נפשך"? (וכן היא הטעות אצל כל אחד, שהרי יש לו אהבה מסותרת).

 

קו. ר' הלל אמר: "ליובאוויטש היא כף הקלע דקדושה – ס'ווארפט א הער און א הער; מ'ווייס גאר ניט אין וואס פאר א וועלט מען איז" [=נזרקים לכאן ולכאן; לא יודעים כלל באיזה עולם נמצאים].

 

קז. פעם אחת שאלו את אדמו"ר הזקן מפני מה הוא צריך לנסוע לרבי מענדל מהאראדאק, והשיב שזה על-דרך ווי א ישוב'ניק פארט אויף יום-טוב אין שטאט [=כמו בן כפר הנוסע לחג לעיר].

 

קח. אד"ש סיפר, ששמע מאביו ששמע מאדמו"ר הצמח צדק בשובו מפטערבורג, שראה אידן וואס גייען אין גאס און זיינען מייחד יחודים [=יהודים הולכים ברחוב ומייחדים יחודים].

 

קט. אדמו"ר הצמח צדק אמר: "רבי פנחס קאריצער היה משובח במדת השפלות; סבי (אדמו"ר הזקן) קיבל את מדת השפלות מרבי פנחס קאריצער ואני קיבלתי ממנו, וחושבני שמזה, תודה לא-ל, אריכות ימי".

 

קי. ר' זלמן זעזמער אמר לפני הסתלקותו: "הריני מוסר נפשי לעילת העילות". ופירש ר' הלל: "נא דיר מיין נשמה און טו מיט איהר וואס דו ווילסט – צי גן עדן צי גהנום" [=הא לך את נפשי ועשה איתה כרצונך – או גן עדן או גהנום].

 

קיא. כתוב בחסידות ש"מקיף מסמא עיני החיצונים". ופירוש הדבר: "עיני החיצונים" היינו שהחיצונים אין להם אלא מה שעיניהם רואות, בחינת החכמה, שמקבלים רק היכן שעיני השכל מגיעות, אך למעלה מן השכל אינם יכולים לקבל; וזהו ה"מקיף", החוש וההרגשה במה שלמעלה מן השכל ש"מסמא עיני החיצונים". כן ידוע שחכמה ובינה יש לחיצונים אך דעת אין להם, והרי דעת מקבל מכתר שלמעלה מהחכמה.

 

קיב. פעם אחת שאלו את ר' לייב איגר מפני מה הוא אינו שומר את הזמן (כידוע), והשיב: "איך דין ניט דעם אויבערשטען פון טאג; איך דין דעם אויבערשטען פון שטיק – וויפל איך קען ארויסגעבן ארבעט איך ארויס" [=אינני עובד את הקב"ה של ה'יום'; אני עובד את הקב"ה ב'קבלנות' – כמה שאני יכול להוציא ולתת אני עובד]. [אבל ידוע מה שאמר אדמו"ר הצמח צדק על חסידי קאצק: "דאס איז אן עבודה פאר [=זוהי עבודה [שמתאימה] לפני] מתן תורה"].

 

קיג. אדמו"ר מוהר"ש אמר שישנם שלושה דברים נאים, אך הם בספק מעיקרם צי ס'איז גאר די זאך [=אם זה אכן דבר זה]: אתרוג מקורפו שהוא מאוד "הדר", אך ספק אם הוא אתרוג או לימענע [=לימון]. מאשינאווע טליתים [=טליתות מכונה] שהם נאים מאוד, אך ספק אם הם שעטנז או צמר פסול. יהודי מתנגד שהוא נראה נאה מאוד – לערנט, דאוונט, זאגט תהלים [=לומד, מתפלל, אומר תהלים], אך ספק צי דאס איז גאר א איד [=האם זה (דרך זו) בכלל יהודי]... בדומה לזה ישנו פתגם מקובל האומר – שלושה עומקים הם: עומק שוטה – משוגע; עומק מתנגד – אפיקורוס; (והשלישי [עומק חסיד – רבי?] שכחתי).

 

קיד. פעם אחת אמר אד"ש: "איך פארשטיי חסידות בעסער פאר אלע אידן" [=אני מבין חסידות טוב יותר מכל היהודים]. עוד סיפר רש"ג: חסיד אחד קרא על אד"ש את מאמר חז"ל "כל השביעין חביבין": שבת, היום השביעי – הוא חביב מאוד; תשרי, החודש השביעי – הוא חשוב מאוד, ואד"ש – גם הוא דור שביעי להבעל שם טוב.

 

קטו. ר' שמואל בער אמר, שלימוד החסידות עתה הוא כלימוד האותיות אל"ף בי"ת וכו' מבלי להבין את התיבות שאומרים, ולעתיד לבוא יתגלו גילויים אלה וירגישו את הכתוב בחסידות, [ואדמו"ר הצמח צדק אמר לר' הלל שגם לעתיד ילמדו תורה אור]. אמר לו ר' אברהמ'קע: "דו ווייסט ניט וואס דער אויבערשטער איז" [=אינך יודע מהו הקב"ה], הקב"ה הינו כל יכול והוא יגלה מדריגות שאינם קיימות גם בחסידות (כשם שגילוי החסידות היה חידוש לגבי מה שהיה קודם לכן). ויתכן לומר ששניהם אמת, היינו שהמדריגות שבחסידות אכן יבואו בגילוי והרגשה ובלעדם יתגלו גם עוד מדריגות כאלה שאינן מדוברות בחסידות. שהרי בחסידות ובספר עץ חיים מתחיל סדר ההשתלשלות מבחינת אדם-קדמון עד עולם העשיה, אך כערך השתלשלות זו ישנן מדריגות שלא נתגלו מדרגת אדם- קדמון ולמעלה עד אין-סוף ברוך-הוא. ועתה רק אנו יודעים שאין-סוף הוא קדוש ומובדל ולעתיד לבוא יתגלו המדריגות ההן.

 

קטז. בענין יט כסלו: כל המועדים נחלקו לז' מדריגות כידוע ליודעי ח"ן, אולם חג י"ט כסלו אינו בכללם כיון שהוא החיות שלהם, ובדומה לחוט השדרה שאינו במנין האברים כיון שהוא החיות שלהם. בענין חנוכה: רש"ג אמר שהיוונים בחכמת הפילוסופיה שלהם רצו "להשכיחם תורתך" (ואין הכוונה לשכחת התורה עצמה אלא לשכחת נותן התורה), ומלחמת החשמונאים כנגדם היא (ככתוב בתניא) "להעביר רוח שטותוהשכחה". וביאור הענין: ההבדל בין "רוח שטות" ל"שכחה" הוא, שרוח שטות הבאה לאדם מכסה את האהבה המסותרת אצלו אך האדם עצמו עדיין יודע מקיומה; אך "שכחה" ענינה שהאדם שוכח לגמרי על אהבתו המסותרת, וזו דרגה נמוכה הרבה יותר כיון שעתה הוא אינו שייך כלל לטוב. ולהמחיש זאת: הנה ידוע שעל ידי כל מצוה או עבירה נברא מלאך כפי אופן עשייתה, וכשהאדם עושה מצוה ללא שותפות המוח או הלב, למשל, אזי נברא המלאך פגום או חסר מוח ולב; וכן הדבר גם להיפך – שאם האדם עובר עבירה ללא דעת או רגש תאווה אזי גם המלאך נברא כך כנ"ל. והנה כאשר תיכנס באדם רוח שטות לעבור עבירה, רחמנא ליצלן, יתכן שיעשה אותה בלא לב ולב, ללא התלהבות ולהט, מצד אהבתו המסותרת לה'. אך באם הוא ב"שכחה", ששוכח לגמרי על אהבתו המסותרת לה', אזי עשיית הרע היא בשותפות מוחו וליבו. וזו היתה מלחמת היוונים כנ"ל, ו"כשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום . . קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" ובהדלקת הנרות. ובכל דור מאירה פעולת החשמונאים בכל אחד ואחד שלא ישכח את אהבתו המסותרת. ושלושה ענינים אלו – הנר, ההלל והודאה – הם כנגד חב"ד, חג"ת נה"י. ובחנוכה מאירים ענינים אלו, מלבד עשיית המצוה ובשבילה יקבל השכר, והגילוי מזה בנפש האדם יהיה לעתיד לבוא.

 

קיז. באחת הסעודות (חג הסוכות תרס"ט) אמר רש"ג שצריכים לשמוח על כך שאדמו"ר הזקן לא נסע לארץ ישראל, שאם היה כך לא היתה החסידות בעולם. הגיב הרב שלמה לייב אליעזרוב (מארץ ישראל), שבאם היה כך אזי היו חסידים בארץ ישראל... ואמר אד"ש: "איך האב ניט געזען דארט קיין חסידים" [=לא ראיתי שם חסידים]. והוסיף ואמר אד"ש: "משיח וועט קומען נאר דארט וואו חסידות וועט זיין [=משיח יבוא רק למקום שתהיה בו חסידות]; "אויב חסידות וועט זיין דארט – וועלן מיר אהין גיין [=אם תהיה שם חסידות– נלך לשם]; "טאמער וועט חסידות ניט זיין דארט – וועלן מיר אהין ניט גיין, קיין ארץ ישראל אויך ניט [=אך אם לא תהיה שם חסידות – לא נלך לשם, גם לא לארץ ישראל].

 

קיח. ר' זלמן מקורניץ היה אוהב נאמן לר' בנימין מקלעצק. פעם אחת היה ר' בנימין זקוק למעות והבטיח לו ר' זלמן, שכשיחזור מנסיעתו לפריסען ילוה לו מעות אלו. בהיותו בפריסען אבדו כל מעותיו בעסקו, אך כיון שהבטיח לו, הלך ומכר פנינה (פעריל) של אשתו בארבע מאות רובל כסף והלוה לו.

 

קיט. אצל רבי עקיבא איגר היה תמיד נר דולק לפניו. פעם אחת שלח את משרתו לקנות לו נר חדש טרם שיכבה נרו והשליח התעכב בדרכו כמה שעות, אך הנר שאצלו המשיך לדלוק כל הזמן.

 

קכ. אצל החתם סופר היה כמו בבית המקדש – הבית היה קטן אך הכיל תלמידים רבים.

 

קכא. פעם אחת התוכח ר' הלל עם רבי יהודה ליב, בן אדמו"ר הצמח צדק, אודות מאמר של אביו. לאחר מכן, בשאלם את אדמו"ר הצמח צדק להכרעתו – אמר כדברי המהרי"ל, אך גם אז לא חזר בו ר' הלל מדבריו, באומרו: "בעת שהרבי אומר תורה ברבים אזי השכינה ממש מדברת מתוך גרונו; אולם אחר כך – אני בעל הבית כמוהו"...

 

קכב. רד"צ חן שמע מאדמו"ר מוהר"ש ששאל את אדמו"ר הצמח צדק, אם ל"ו הצדיקים הנסתרים שקיימים בכל דור ישנם גם עתה. והשיב לו אדמו"ר הצמח צדק: "הם ישנם, אבל כעת הם באופן אחר, ושנים מהם נוסעים לליובאוויטש".

 

קכג. פעם אחת, היה הבעל שם טוב בעיר בראד אצל רבי חיים [צאנזער] ראש חכמי העיר. בשהותו שם יצא לבית הכסא לזמן מה, ובשובו, לפני שנטל ידיו, עמדה בפניו אשה עגונה ואמרה לו שלא תניח לו להכנס עד שיאמר לה היכן בעלה. אמר לה הבעל שם טוב שבעלה נמצא בעיר לאוויסגראד. לאחר מכן תמה בפניו רבי חיים כיצד דיבר ברוח הקודש ללא נטילת ידים, והשיב לו הבעל שם טוב: "כמו שאני רואה את הצלוחית הזאת [שעמדה שם] בראיה גשמית – כך אני רואה שם בראיה גשמית ממש".

 

קכד. פעם אחת היו אדמו"ר הצמח צדק, רבי מרדכי מטשערנאביל ור' אייזיק מהאמליע במסיבת חתונה, ואמר רבי מרדכי שכתוב שאברהם רבינו אמר "יוקח נא מעט מים" ו"אין מים אלא תורה", והיינו שכשאדם מגיע לצדיק אזי צריך להיות רק "מעט מים". הגיב כנגדו ר' אייזיק: "הלא אברהם אמר זאת לערביים"! ואמר אדמו"ר הצמח צדק: "לא, אברהם אמר זאת למלאכים". והבן.

 

קכה. חסיד אחד הלך במסעו באזור מגורי הווילעדניקער [בעל השארית ישראל מווילעדניק] והחליט לשבות אצלו. בדרך ירד שלג גדול והחסיד נסע מעט בעגלה ומעט הלך רגלי, עד שהגיע לשם בערב שבת קודש אחר חצות, חצי שעה קודם הדלקת נרות. החסיד טבל במקוה, ואחר כך הלך להתפלל מנחה בבית הכנסת. כשבא לשם שאל איך נוהגים לתת שלום לווילעדניקער, והשיבו לו שכאשר הוא יוצא לומר "שבתא טבא" – אז נותנים לו שלום. הלך החסיד וישב בפרוזדור, והעמיק במחשבתו במאמר בענין "אין ערוך" של רבי אהרן משטראשעלע. אחר כך פתח הוועלידניקער את דלתו ואמר נכחו, "אין ערוך לך ואין זולתך; א ביסל געגיינגען און א ביסל געפארן, גוט שבת" [=הלך מעט ונסע מעט, שבת שלום]. בתחילה, מגודל התעמקותו, לא שמע החסיד מאומה, אך כשהווילעדניקער כפל ושילש את דבריו, נבהל במאוד בשמעו שיודע הוא מחשבות. במהלך השבת השתתף החסיד בסעודה אצל הווילעדניקער. לווילעדניקער היו תנועות מיוחדות שלרואה אותן לראשונה היו נראות תמוהות מאוד, וחסיד זה ישב בסעודה ותמה על תנועותיו. לפתע אמר הווילידניקער: "אסור להרהר אחר רבו, אסור להרהר אחר רבו, מי טאר ניט טראכטן בעת מ'זיצט מיט א רבי'ן בא איין טיש" [=אסור להרהר כשיושבים לשולחן אחד עם רבי], ושוב נבהל החסיד בראותו את הנהגת הווילעדניקער. אחר כך בהיותו בליובאוויטש, סיפר החסיד את סיפורו לאדמו"ר הצמח צדק, ואמר הצמח צדק: "דער ווילעדניקער איז א קליינער אינגל – וואס ער זעט דערציילט ער"... [=הווילעדניקער הוא ילד קטן – מה שהוא רואה הוא מגלה].

 

קכו. אדם אחד ביקש מאדמו"ר מקוידינוב עצה לכך שמשתין תמיד, והשיב לו שיסע ללמוד בישיבה ויתרפא. בתחילה תמה השואל על המענה אך הוא אמר לו שלא יתמה, כיון שגמרא מפורשת היא: "אין מי רגלים כלים אלא בישיבה". נסע אותו אדם ללמוד בישיבה ואכן התרפא.

 

קכז. בעיר ווילנא היה בעל השפתי כהן פרנס החודש ובעל הבאר הגולה היה השמש. פעם אחת הבחינו הם שבבית אחד הרבנים שבעיר לא דולק נר אחרי חצות הלילה, ובאותה התקופה היה מוטל על הרב ללמוד גם בלילה, ושלח הש"ך את הבאר הגולה לומר לרב שבאם לא ילמד בלילה יגורש מהעיר. בהגיעו לשם, שמע בנו הקטן של הרב את הדברים מפי הבאר הגולה והגיב בתדהמה: "על אבי, שאליהו הנביא לומד עמו, יאמר כך"?! לקח הרב את בנו, הכניסו לביתו והסתלק לבית עולמו. ואז נודע שהיה צדיק נסתר וכשנתגלתה מהותו לא יכל להשאר עוד בעולם הזה. בעקבות מאורע זה, קיבל עליו באר הגולה ללכת לגלות שתי שנים והש"ך נענש על כך משמים.

 

קכח. ר' אברהם המורה-צדק בעיר זעמבין סיפר: כשנדפסו ליקוטים מדברי המגיד ממעזריטש (חוץ מספר אור תורה) – הראה אותם המשרת ר' חיים בער לאדמו"ר הצמח צדק, והביט בהם זמן מה ואמר: "דער אלטער רבי האט בעסער ארויסגעגעבען" [=אדמו"ר הזקן ביטא זאת טוב יותר]; וזוהי תורת החסידות, שאצלנו היא בחינת הדעת, שכל ההמשכות בתורה ומצוות הן על ידי הדעת, כשם שבאדם יש את כח ההולדה שמעצמות הנפש. עוד מסופר בזה, ששאל אחד את ר' אליהו יוסף מדריבין, מדוע לא מונים במנין כחות הנפש גם את כח ההולדה. והשיב לו שמונים רק את הכוחות שהם הארה הנמשכת מן הנפש, ואילו כח ההולדה הוא מעצם הנפש, שהרי האדם מוליד בדומה לו ממש. אך בכל זאת צריך כח זה להימשך על ידי הדעת, מאחר שבלי ההתקשרות, ההרגשה והתענוג, לא תהיה ההולדה. וכן הדבר בקיום המצוות שהן בבחינת הולדה, שהרי הן בדומה ממש לפנימיות ועצמות האין-סוף, ובכל זאת צריך להמשיך זאת על ידי בחינת הדעת ובלעדיה לא תהיה הולדה. [סופר בכ"ד טבת תרס"ט].

 

קכט. אדמו"ר הצמח צדק שאל את בנו רבי יהודה ליב, אם הוא נוהג לכתוב לעצמו את מה ששומע בחסידות, והשיב לו שהוא אינו כותב מפני שזוכר את הדברים היטב. התפעל אדמו"ר הצמח צדק ואמר "טוב" [היינו שיש לו חושים טובים], אך המשיך ואמר לו שבכל זאת הוא צריך לכתוב את מה שהוא שומע. וזהו ההבדל בין כתבי אדמו"ר האמצעי לכתבי רבי אהרן מסטראשעלע, שבדברי אדמו"ר האמצעי יש את כל דברי אדמו"ר הזקן, באריכות ובתוספת ביאור ולא חסרה אות אחת מדבריו [וכמו שאמר פעם אדמו"ר הצמח צדק: "דעם אלטען רבי'נס חסידות קען מען איבערציילען ווי פערל אין דעם שווער'ס חסידות" [=את החסידות של אדמו"ר הזקן אפשר למנות כמו פנינים בחסידות של חמי]], ואילו בחסידות של רבי אהרן יש רק את הנקודה אך האריכות איננה.

 

קל. ר' אברהם המורה-צדק בעיר זעמבין סיפר: אדמו"ר האמצעי ביקש דבר מה מאדמו"ר הזקן [לא זכר מה], ושאל אותו אדמו"ר הזקן: "וואס ווערסטו רויט"? [=מדוע אתה מאדים?], והשיב לו אדמו"ר האמצעי בשאלה: "וואס ווערסטו בלייך צו חסידות"? [=מדוע אתה מחויר באמירת החסידות?]. אמר לו אדמו"ר הזקן: "מילא איך ווער בלייך וויילע דער בעל שם טוב וואלט ווערין רויט והרב המגיד בלייך; אבער דו – וואס ווערסטו רויט"? [=מילא אני מחויר כי הבעל שם טוב היה מאדים והרב המגיד היה מחויר; אך אתה – מדוע אתה מאדים?]. מסיפור זה נראה שאדמו"ר האמצעי היה בדומה לבעל שם טוב.

 

קלא. בארץ ישראל היה אברך בשם ר' לייזער. פעם אחת, בעת ששמע חזרת חסידות מאדמו"ר הזקן מפי אחד המשולחים לקופת רבי מאיר בעל הנס, התלהב מאוד, לקח את מקלו והלך לעיר יפו ומשם נסע באוניה לאדמו"ר הזקן בליאדי, בעודו צולע. בהיותו שם היה אוכל ממה שהיו מבשלים שם לאורחים לחם וגריפין, ולא הרהר כלל ממה שנעשה בביתו אלא עסק בעבודת ה' בכל לבו ונפשו, ובינתיים בארץ ישראל חיפשו אחריו ולא מצאוהו ולא נודעו עקבותיו. שנתיים לאחר מכן, שב המשולח ההוא לארץ ישראל ובהיותו שם סיפרו לו את המעשה. כשחזר לליאדי, ראה את ר' לייזער וגער בו איך מלאו ליבו לעזוב אשה ובנים כשאין להם במה להתפרנס, אך זה מיאן לעזוב את ליאדי. מסרו החסידים את הדברים לאדמו"ר הזקן, ואדמו"ר הזקן קראו והוכיחו ואמר לו שיסע לביתו, אולם הוא נשאר בשלו ואמר שלא יסע מליאדי. הציע לו אדמו"ר הזקן שיביא את משפחתו לליאדי והשיב ר' לייזער שגם כאן לא יוכל לפרנסם, אך הוא יכול לשלוח לאשתו גט, ואכן כך עשה. וכעבור זמן השתדך הוא עם משפחת ר' יחזקאל מדרויע, מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן.

 

קלב. דרשו חז"ל (וברש"י) על הפסוק: "והיו חייך תלואים לך מנגד – זה התולה תפיליו (ביתד יתלו חייו)". ופירוש הדבר: ענין מצות התפילין הוא כידוע לשעבד את הלב והמוח לה'; כי אף שהתפילין הן בבחינת מקיף על הראש, בכל זאת הרי אמרו חז"ל "אלו תפילין שבראש", היינו שעל ידי עבודתו יוכל להמשיך זאת גם בפנימיות. אולם אם האדם "תולה תפיליו", ש"תולם ביתד" ואינו מייגע את מוחו בעבודה זו, אזי "חייך" – בחינת החכמה, עליה נאמר "והחכמה תחיה" – תלויה היא "מנגד" לאדם ואינה נמשכת בפנימיות.

 

קלג. בנוסח לכה דודי: "התנערי מעפר קומי", ונאמר על כך "כהאי תרנגולתא דאיתערית מקיטמא". פירוש: באם ינסו אחרים לנער את התרנגולת מעפרה לא יצלח הדבר, אולם באם היא תעשה כן בעצמה אזי תתנקה מכל עפרה בניעור אחד. וכן הוא בנשמות ישראל: כמה שאחרים יטלטלו אותם לנערם ולנקותם – אין זה מועיל, אך כאשר ינערו את עצמם אזי הם מתנקים ברגע אחד. עוד אמר רש"ג: נאמר בכתוב "ואנכי הסתר אסתיר פני וגו'" – שתי פעמים לשון הסתר, ופירושו שגם ההסתר עצמו הוא מוסתר, שלא מבחינים שזהו הסתר.

 

קלד. ר' פסח מאלאסטאווקער היה מתפלל היטב ובדבקות, והמתנגדים בקנאתם גרמו לו בכישוף ליפול בתאוות ניאוף. ר' פסח תמה מאוד איך יתכן שהוא שייך לענין כזה, ונסע לאדמו"ר הזקן לשאול בעצתו. אדמו"ר הזקן, שהבין שמחשבות אלו באו אליו כתוצאה מכישוף, לקח תפוח, הביט בו זמן מה ונתנו לר' פסח ואמר לו: "אמור שאינך רוצה את התפוח". השיב ר' פסח: "איך אומר שאינני רוצה? הלא אני רוצה"! לקח אדמו"ר הזקן את התפוח מידו וחזר על דבריו כמקודם, אך גם ר' פסח עדיין לא שב מדבריו. לקח אדמו"ר הזקן את התפוח בשלישית, אמר לר' פסח כנ"ל ונענה ר' פסח: "כעת באמת אינני רוצה", אכל את התפוח ומאז לא הרהר עוד...

 

קלה. ר' הלל מפאריטש ור' בצלאל מאזאריץ היו אוהבים נאמנים, ונהגו לנסוע זה לזה פעם בשבועיים. פעם אחת, בשבוע שהיה צריך ר' בצלאל לנסוע לר' הלל, נפל הוא למשכב, ור' הלל להיותו איש רוחני חש בזה בביתו ושכר עגלה לנסוע אליו לבקרו. מחיר הנסיעה היה שש רובל כסף, ואשתו טענה כנגדו שבאם יוציא סכום זה לא יהיה להם כסף להוצאות הבית, אך הוא לא שת ליבו לדבריה ונסע. בבואו לבית חבירו, מצא עמו חסידים מהמנין שלו, ובבית ייחדו חדר לר' הלל ואנשיו וחדר נוסף שבו שכב ר' בצלאל, ורק הכותל חצץ ביניהם. ביום שבת קודש בזמן סעודה שלישית, אמר ר' הלל חסידות ארבעה פעמים וגם ניגנו בקולם כדרכו בקודש בביתו. אחר כך שמע ר' הלל שר' בצלאל קרוב לגסיסה, ואמר לו: "צאלקע, וואס איז מיט דיר געווארען"? [=מה קרה לך?], לקח ספר כתר שם טוב, נתן על לבו ואמר לו: "ראה את אותיות הבעל שם טוב", ונסתלק ר' בצלאל למעלה.

 

קלו. המתנגדים בעיר ווילקאמיר הוציאו ברעתם קול על החסידים, שהם מחליפים נשותיהם וכו'. בעיר זו היה חסיד של אדמו"ר הזקן שדר אצל חייט אחד, ושאלו המתנגדים את החייט אם ראה מעשים נוראים אצל החסיד, והשיב בחיוב. ושאלוהו מתי יוכלו לראות אותו ולהעיד על כך, וענה להם שבזמן חצות הלילה. ואכן המתנגדים באו לבית החייט וזה הכניסם לאחד החדרים עד שיתחיל החסיד במעשה החמור, וחסיד זה היה עורך בכל לילה תיקון חצות כראוי, בבכיה ובתחנונים. כשהגיעה שעת חצות והחייט שמע שהחסיד מתכונן למעשיו אמר להם שיבואו עמו, והנה הם מוצאים אותו עורך תיקון חצות בדביקות גדולה ואף אינו חש בעמדם לידו כלל. נזדעזעו המתנגדים והתפעלו בראותם להיפך מדמיונם הכוזב, ולפתע שאג החייט: "געוואלד! וואס האט מען זיך צוגישטעפעט צו אידין? – אלע נעכט טוט ער דאך אזוי"! [=אבוי! מה נטפלים ליהודי? – כל הלילות הוא עושה כך].

 

קלז. אמרו חז"ל: "ישראל מונין ללבנה ועובדי כוכבים לחמה". ופירוש הדבר: השמש מאירה ומחממת והלבנה מאירה אך אינה מחממת. להאיר – אי אפשר ללא מקור הקיים ומאיר עתה, אולם חמימות יכולה להיות גם ללא מקור המחמם עתה. ולמשל כשמחממים בית בהסקת התנור היטב, הנה גם באם יסלקו את התנור ישאר הבית בחמימותו למספר שעות. ולכן דוקא ישראל "מונים ללבנה", כי הם מאמינים שהנהגת העולם אינה יכולה להיות בלי מקור הוא עצמות אין-סוף המאיר למטה, ואילו עכו"ם "מונים לחמה" כיון שטענתם היא ש"עזב ה' את הארץ ביד הכוכבים ומזלות וכו'", כידוע.

 

קלח. ר' יקותיאל מדאקשיץ אמר, שישנו הבדל בין נסיעות החסידים אל רבם בדורות הקודמים ובדורות אלו. והמשיל לזה משל, שזה בדומה לנסיעות החולים לשאול בעצת הרופאים, שהרי חולי הנפש הוא כחולי הגוף. כי הנה בעבר היו החולים נוסעים ושוהים אצל הרופא זמן מה, חודש- חודשיים, מתרפאים ושבים לביתם בריאים, ועתה כשנוסעים (למשל) לברלין ולמרחצאות לא מתרפאים לגמרי, אלא נוסעים לשם כדי להשיג את התרופות הנמצאות רק אצל הרופאים, ואחר כך מביאים אותן הביתה. וכמו כן הוא בחולי הנפש, שבדורות הראשונים היו שוהים אצל הרבי זמן מה וחוזרים בריאים ושלמים בעבודת ה', באתכפייא ואתהפכא. ואילו כשנוסעים עתה, חולים מטורח הנסיעה ברכבת ובבואם לליובאוויטש נעשים חולים עוד יותר, ורק כשחוזרים הביתה מתעסקים בתרופות שציווה הרבי לכל אחד לפי חוליו.

 

קלט. אמרו חז"ל שינוי בנרות חנוכה מנרות שבת: "פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה", ולאידך גיסא נאמר בנרות חנוכה ש"אין לנו רשות להשתמש בהן" ואילו לאור נרות שבת מותר לעשות צרכיו, אלא שמזרזים אותו שלא יטה. ופירש רש"ג: בשבת מאיר רק האור המתלבש בכלים, וכידוע שבשבת מתגלית האהבה המסותרת שבכל אחד מישראל שזהו אור המתלבש בכלים. ולכן אפשר להשתמש לאור נרות שבת, היינו שאור זה בא בהשגה ובפנימיות, ומזהירים את האדם "שמא יטה" – שמא ימשיך יניקה לחיצונים היכולים לקבל מאור מצומצם זה; אולם בחנוכה מאיר אור שלמעלה מהתלבשות בכלים כידוע, ולכן אסור להשתמש לאור הנרות, היינו שאין בהן תפיסה והשגה, ומאור זה גם אין יניקה לחיצונים (כידוע ליודעי ח"ן).

 

קמ. ידועה השאלה איך על ידי אתערותא דלתתא נעשים יחודים למעלה להמשיך אור אין-סוף ברוך-הוא למטה, וכיצד משפיע למעלה מעשה התחתונים. המגיד ממעזריטש המשיל לזה משל מאנשים הרוצים שהמלך יפנה לקריאתם ומביאים לפניו ציפור מדברת ומפני החידוש שבזה מתעורר לב המלך אליהם, וכן הוא בנמשל – שמעשה התחתונים הוא חידוש למעלה, שהרי הם מציאות יש ובכל זאת הם בביטול ולכן הקב"ה פונה אליהם. וכן יש להביא משל משור ההולך בשוק וצועק "שמע ישראל" – כך הנפש הבהמית ששורשה מפני שור שבמרכבה האומרת "שמע ישראל" ובטילה לה' הרי זה חידוש למעלה. אך בכל זאת אין משלים אלה מבטאים דיים את החידוש שבמעשה התחתונים, שהרי המלך לא יצר את הציפור ולכן הוא מתענג בזה, אך לענין מעשה הנבראים שכולם הם ממנו יתברך אין זה חידוש לגביו. ואפשר לומר שהפעולה הנגרמת למעלה היא על פי הפסוק "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", שעל ידי שהאדם מראה אהבתו לה' עושה הדבר רושם למעלה. ברם גם טעם זה אינו מספיק, כיון שענין זה הוא דוקא בבני אדם, שאהבת אדם לחבירו מעוררת את אהבת חבירו אליו, אולם אדם המראה אהבתו לבהמה לא יעורר את אהבת הבהמה אליו, וכן להיפך, והרי אנו נחשבים כבהמות למעלה. ועוד טעם יש לומר, שזהו מפני הניצוצות דתוהו שנפלו בשבירת הכלים ועל ידי עבודתנו אנו מעלים אותם וממשיכים אור אין-סוף למטה. אולם גם טעם זה שייך רק בבחינת תוהו ואיך ניתן לעורר ולפעול בעצמותו יתברך ממש – הנה על זה הביא אדמו"ר הזקן את מאמר חז"ל "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", ואמר "אויף א תאוה פרעגט מען ניט קיין קושיות" [=על תאוה אין מקשים קושיות], ובזה מובנים כל התירוצים היטב.

 

קמא. בעיר גלובאקע שהיתה בשליטת המתנגדים, הטילו חרם על כל מי שיעמוד בד' אמות של החסידים. היתה משפחה בעיר ולה שני בנים ואחד מהם התגנב ונסע לאדמו"ר הזקן, שהה שם זמן מה ועסק בלימוד החסידות. כששב לביתו ראו אותו אחיו ואנשי העיר, כפתו אותו בחבלים בעמדם רחוקים ממנו ד' אמות, והכו אותו בשוט עד שיצאה נשמתו. לאח זה המכה היו שני בנים, וגם אחד מהם עזב את ביתו וברח לאדמו"ר הזקן. בהיותו שם, חשש לחזור לביתו שמא יעשו לו כפי שעשו לדודו וסיפר זאת לאדמו"ר הזקן, ואדמו"ר הזקן נתן לו פתק שימסור אותו בעירו, ובו נכתב: "אם יבוא למחניכם אל תהרגוהו". נסע הבן לעירו ונכנס מיד לאחיו, כיון שמאביו פחד מאוד. שאל אותו אחיו מדוע עשה כך שנסע לשם, והשיב לו שידע שטוב מאוד שם ברוחניות, והראהו לו את הפתק שכתב אדמו"ר הזקן. אמר לו אחיו, שהנה כאשר אביהם יבוא יתחיל הוא מיד להכותו עד מות, עוד בטרם יספיק להראות לו את הפתק, ולכן יעץ לו האח ללכת לבית המדרש שבחצר אביו ואילו הוא יראה לאביהם את הפתק. הלך האח לבית המדרש, ובצאת האב מביתו שמע מבית המדרש קול אדם העורך תיקון חצות בנעימות גדולה עד שנמס לב האב, ואמר לעצמו שודאי אין זה אלא איש אלוקים. בתוך כך בא בנו לחצר, ושאל אותו אביו אם יודע את פשר הקול הזה, והשיב לו שזהו קול בנו שהיה בליאזנע. התפעל האב מאוד והביאו לביתו, אך כיון שהיה אסור בחרם לעמוד בד' אמות שלו ייחד לו חדר מיוחד לעצמו. לאחר זמן, התקוטט האב עם אמם עד שדרשה ממנו גט פטורין. הבעל רצה לנסוע לסדר את הגט אצל הגאונים בוילנא או בקאבנע, אולם האשה חפצה מאוד לנסוע דוקא לאדמו"ר הזקן ובצר לו הסכים לנסוע לליאזנע. בבואם לשם השלים אדמו"ר הזקן ביניהם והוטבו דבריו בעיניו, והחליט בלבו שאדמו"ר הזקן הנו אדם גדול מאוד וביקש ממנו דרך תשובה על חטאו שהרג את אחיו. אמר לו אדמו"ר הזקן "הרי אתה יודע ללמוד; האם מותר לישראל להרוג עכו"ם"? והשיב שלא נמצא דבר כזה בש"ס. אך המשיך האיש, שבכל זאת הוא מבקש תיקון ותשובה. אמר לו אדמו"ר הזקן שימצא הוא בש"ס דרך תשובה על חטא זה, אך האיש חשב ואמר שאינו יודע. אמר לו אדמו"ר הזקן שכתוב בגמרא במסכת בבא בתרא, שהורדוס המלך "קטלינהו לכולהו רבנן" ואחר כך ביקש מחכמי ישראל תשובה, ואמרו לו "הוא כבה אורו של עולם . . ילך ויעסוק באורו של עולם" – שיבנה את בית המקדש שהוא אורו של עולם. והמשיך אדמו"ר הזקן, שכיון שהרג חסיד אחד, תיקונו הוא שיבנה בעיר גלובאקע בית כנסת של חסידים.

 

קמב. מעשה היה במלך אחד שגזר לגרש את כל היהודים ממדינתו והיתה עת צרה גדולה, ועלה בדעתו של פרנס החודש להחרים חלילה את משה רבינו ע"ה, מפני שכל הצרות על ישראל באות עקב התורה – שכאשר אינם שומרים תורה ומצוות מיד נענשים, ולכן מוכרח משה רבינו להושיעם. ואכן התאספו מאנשי המדינה במנין וחשבו לערוך את החרם, רחמנא ליצלן. בתוך כך בא לשם עני אחד ואמר להם: "אל תעשו את החרם – משה רבינו ע"ה אינו חייב בזה; משה אמת ותורתו אמת". והבטיח להם העני שהוא יושיעם והתבטלה האסיפה. לאחר מכן בא העני למלך ואמר לו: "שמעתי שאתה חפץ לגרש את היהודים ממדינתך; אינני ירא ממך, ובאם תגרשם – יגדלו עליך שערות ארוכים וקשות אשר כל ספריך לא יוכלו לספרם". העני כילה את דבריו והנה מיד גדלו על המלך השערות הללו. תיכף הזעיקו את ספרי המלך אך לא הצליחו להסיר את השערות, כדברי העני. פנה העני אל המלך ואמר: "אם תתן כתב שלא תגרש את היהודים – אסיר ממך את השערות". נתן לו המלך את הכתב חתום בטבעתו ומיד נשרו השערות. כשסיפרו לבעל שם טוב את הסיפור הזה, אמר: "לגדל שערות גם אני יכולתי אך להסירם לא יכולתי". [ר' אברהם המורה-צדק בעיר זעמבין אמר לרש"ג, שמזה משמע שהבעל שם טוב לא היה מהל"ו, ותמוה].

 

קמג. רבי אשר מסטולין אמר שהוא לא יכנס לגן עדן עד שיבוא משיח לעולם, והוסיף ואמר שאותו לא יטעו כמו שהטעו שני גוטע אידין [=אדמו"רים] אחרים; רבי אהרן מקרלין אמר כדבריו אך הטעו אותו מלמעלה, והרחיבו את כותל הגן עדן ובמילא נשאר בגן עדן, וכן רבי לוי יצחק מבארדיטשוב אמר כך, אך כשהתחילו לומר קדושה בגן עדן לא התאפק, נכנס לענות עמהם ונשאר שם – ומן הסתם הטעו גם את רבי אשר מסטולין, שהרי עדיין לא בא משיח.

 

קמד. רש"ג סיפר שפעם אחת אמר רבי אהרן מקרלין, שאם תארע אחרי מותו איזו גזירה ויבואו לבקש על קברו, הוא ישתדל למעלה לשנות את הגזרה. פעם אחת אירע כן והתפללו על קברו, אך לא נשתנה מאומה לטובה. לאחר מכן בא רבי אהרן בחלום לאחד המתפללים ואמר לו, שאין זה מפני שלא ידע על הגזרה, אלא שאף שידע והיה יכול לפעול לשנותה – בכל זאת, כיון שהאמת היא שגם גזירה רעה הבאה מלמעלה היא חסד וטוב מעלמא דאתכסיא, אלא שאינו גלוי ונראה, הנה אחרי שראה רבי אהרן את הטוב שברע הוא כבר אינו יכול לבקש שישנו את הגזירה.

 

קמה. בבוא אדמו"ר האמצעי מהחתונה של בתו עם בנו של רבי מאטעלע מטשערנאביל, בשנת תקע"א, סיפר לרבנית שהיה ריב בינו ובין רבי מאטעלע על מהותו של הבעל שם טוב, וסיים ואמר אדמו"ר האמצעי שהצדק כפי שטען. [ויש להוסיף, שהרי אדמו"ר הריי"צ אמר, שכתב יד אדמו"ר האמצעי בתקופת אמצע רבנותו הוא דומה ממש לבעל שם טוב]. ופירש הרש"ג: הנה ידוע שכל הנביאים היו נופלים ארצה בזמן קבלת הנבואה מאחר שגופם לא היה כלי לגילוי זה, מלבד משה רבינו, שאף שגופו ונשמתו היו בטלים במציאות בשעת הנבואה (כיון שהגילוי היה למעלה ממדריגתו, כמבואר בחסידות), בכל-זאת היה נשאר על עומדו; אמנם יתירה מזו יהיה לעתיד לבוא, שאז העולם יהיה מאוחד באלוקות, למעלה מבחינת ביטול. וכמשל הגוף המאוחד עם הנפש ומקבל חיותו ממנה ולא ביטול – כן תהיה לעתיד ההתאחדות באלקות. וזהו מה שכתוב שלעתיד תקבל האיצטומכא חיות מאור הסובב כל עלמין, היינו שהמעיים יחושו באור זה ויתוסף על ידו חיות בגוף האדם. [ברור שאין הכוונה שהאצטומכא תהיה בר-שכל, אלא שעל ידי התאחדות זו היא תקבל חיות מאלקות]. וזו היא מדריגת משיח, וידוע שהבעל שם טוב היה ניצוץ משיח. ובזה יש לפרש את השייכות בין אדמו"ר האמצעי והבעל שם טוב, וכמסופר שפני אדמו"ר האמצעי היו מתאדמות בזמן אמירת החסידות, כפי שהיה אצל הבעל שם טוב (כנ"ל אות קל), וזאת כיון שחיותו היתה ממש מהאלוקות, ואף כשכתב חסידות היה דופק ידו הולך בטוב יותר מהרגיל. וזהו גם הטעם שאדמו"ר האמצעי לא היה מתגולל על הקרקע בעת התפילה, כאדמו"ר הזקן, ולא היה ניכר בו כלל הביטול במציאות, כנ"ל; אמנם המגיד ממעזריטש ואדמו"ר הזקן בעת אמירתם חסידות נעשו בלייך [=חיוורים], היינו שנפעל בהם הביטול רק כמשה רבינו ע"ה.

 

קמו. פעם אחת שהה ר' הלל מפאריטש בדרכו באכסניה. כשעמד לצאת ממנה נשק למזוזה הקבועה בדלת, נע ממקומו לצאת וחזר ונשקה מספר פעמים, וכך נשאר עומד על המפתן מבלי יכולת לצאת. אחר כך בא בעל הבית, היטה הצידה את המחצלת הסמוכה לדלת ורק אז היה יכול ר' הלל לצאת משם. בעל הבית תמה מאוד על המאורע, בדק את המחצלת והנה מצא עליה דם נדה. לאחר מכן, שאל ר' נחום מטשערניגוב (או מטשערנאביל) את ר' הלל בתמיהה אם הוא בעל מופת, והשיב לו שלא, אלא שבכל עת שהוא עושה איזו מצוה חושב הוא אודות המצוה והלכותיה, ובנשקו אז את המזוזה נתערבו לו הלכות נדה בהלכות מזוזה, וחשב לעצמו שהלא דבר הוא ולכן לא יצא משם.

 

קמז. שמעתי מהנ"ל ששמע מחמיו, שהיה נוכח בעת שאדמו"ר הצמח צדק ישב עם רבי נחמיה מדובראוונע בבית אדמו"ר הזקן, ונכנסו שני אנשים לבקש ממנו שיעורר רחמים למעלה, שזה זמן רב שלא ירדו גשמים ובאם ימשך כך עוד זמן מה יהפכו הם לעניים, רחמנא ליצלן. אדמו"ר הזקן לא השיב להם דבר, ונכנסו האנשים לאדמו"ר הצמח צדק ובכו לפניו, וסיפרו לו שיש בידם גם מעות של אחרים ובאם יאבדו גם מעות אלו עקב המחסור בגשמים לא יהיה להם במה לפרוע. אמר להם אדמו"ר הצמח צדק שכתוב בגמרא (וברש"י), "רב פפא גזר תעניתא ולא אתא מיטרא, חלש ליביה שרף פינכא דדייסא ובעי רחמי ולא אתא מיטרא, אמר ליה רב נחמן . . אי שריף מר פינכא אחריתי דדייסא אתי מיטרא (ולחוכא קאמר ליה הכי משום דטעים ברישא והדר בעי רחמי), איכסיף וחלש דעתיה ואתא מיטרא" – והסביר להם אדמו"ר הצמח צדק, שרב פפא לא היה שייך כלל לגשמיות ולכן אין זה מועיל שיבקש רחמים, ורק כשרב נחמן עורר את לבבו להתפלל אז "אתא מיטרא". והמשיך אדמו"ר הצמח צדק, שכן הדבר לגבי אדמו"ר הזקן שאינו שייך לגשמיות ולכן אינו יכול לעורר רחמים רבים, והעצה היא לעורר את לבבו. ואמר אדמו"ר הצמח צדק שהם עתה בית דין, וקראו למשרת ר' לייב ואמרו לו שילך לאדמו"ר הזקן ויאמר לו שיחוס על עם ישראל, ואם אינו רוצה – לא יקבל על עצמו להיות ראש בישראל. והוסיפו ואמרו למשרת, שאם אינו הולך לאדמו"ר הזקן – שידע שהם בית דין של מטה והם מצווים עליו ללכת. המשרת ר' לייב נבהל מאוד ואמר, "אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר"... נכנס המשרת לאדמו"ר הזקן והיה ירא לפצות את פיו, ואמר לו אדמו"ר הזקן "הרי חפצת בדבר מה", והשיב לו שכפו אותו להכנס ומסר לו את דבריהם. נפלו פני אדמו"ר הזקן, נשען על ידיו הקדושות ב' וג' פעמים ותיכף התקדרו השמים בעננים וירדו גשמים. אחר כך כשיצא אדמו"ר הזקן מחדרו, נגש לאדמו"ר הצמח צדק, נשקו ואמר לו: "דיין קעפל האט דאס געטאן"... [=הראש שלך עשה את זה].

 

קמח. שלושה קראו את ספריהם בשמות נעלים ולא עלתה בידם שיקראו לספריהם כך: הרמב"ם קרא לספרו "משנה תורה" וקוראים לו רמב"ם; האלשיך קרא לספרו "תורת משה" וקוראים לו אלשיך; השל"ה קרא לספרו "שני לוחות הברית" וקוראים לו של"ה סתם.

 

קמט. פעם אחת חלם ר' הלל חלום רע בנסעו בדרך, ואמר לחסידים שבאם יבוא וימצא את כולם בשלום יתן להם משקה. כשבא ומצאם בשלום היה זה קודם ראש השנה ולא מצאו פנאי לזה, אך בערב יום הכיפורים נתן משקה וסיפר: באחת השנים שתה אדמו"ר הצמח צדק עם החסידים בסעודת פורים, נכנס יין יצא סוד והיתה בדיחא דעתיה מאוד. קרא לו אדמו"ר הזקן ואמר לו: "וואס איז היינט"? [=מה אירע היום?] והשיב: "היינט איז פורים" [=היום פורים]. ואמר אדמו"ר הזקן: "נו, איז וואס"? [=ואז מה?] והשיב: "היינט האט מען געוואלט הרג'ענען אלע אידן, דערנאך האט מען עם אויפגעהיינגען" [=היום רצו להרוג את כל היהודים, ובסוף תלו אותו]. אמר אדמו"ר הזקן: "שיקט זיך דאס"? [=אתה מבין זאת?], אדמו"ר הצמח צדק לא ענה ואמר אדמו"ר הזקן: "איך וועל דיר זאגן: המן האט ניט געקענט ליידן די וועלט, האט מען איהם אויפגעהיינגען העכער פון דער וועלט; האט ער גיהאט דער מפלה. [= אומר לך: המן לא יכל לסבול את העולם הזה, לכן תלו אותו גבוה מהעולם הזה – זו היתה מפלתו].

 

קנ. להלן העתק מכתב אדמו"ר הזקן ששלח לחסידים בטערקיש מאהליעוו [מאהליב שעל נהר דניעסטער], שביקשו ממנו שיכתוב להם את הדברים שהיו בינו ובין רבי ברוך ממעזיבוז (נכד הבעל שם טוב) בעיר טולטשין, בפגישתם בשנת תק"ע קודם פורים – כדי להסיר חילול ה' שגרם איש מרמה בשם דוד ששלח מכתב שקר למדינתם, בבחינת "שגיון לדוד" (המכתב גם הועתק במקצת בספר בית רבי): המכתב שגיון לדוד קיבלתי, ותרגז בטני. הנמצא כזה איש תהפוכות להפוך הדברים מן הקצה אל הקצה, ואדרבה, אני הוכחתי את רבו [רבי ברוך] אותו על פניו למה הוא כפוי טובה – הלא השני פעמים שהייתי בפטרבורג היה בשביל זקינו הבעל שם טוב זלה"ה, והייתי יכול לאמר הלא נכדו בחיים חיותו יבוא יתרץ כל הקושיות שהקשו עליו כו', ואמרתי מי אני שיתקדש תורת הבעל שם טוב על ידי. ואחר כך שאל אותי [רבי ברוך] למה אתם צריכים לכל זה, הלא יכול להמתיק הדינים בהעברת היד על המצח ועל הפנים. ואמרתי לו, הלא יעקב [אבינו] עליו השלום ידע בודאי להמתיק הדינים ועם כל זה אמר "אכפרה פניו וגו' במנחה", והאמת הוא שצריך המתקת הדינים וגם מנחה כו' שלוחה לעשו. ואחר כך שאל אותי וכי זה לפי כבודם לסבב בעיירות רחוקות כאלו, והשבתי לו וכי גדול אני מרבי פנחס בן יאיר שסבב כל ימיו בעיירות על פדיון שבויים. ואחר כך שאלתי אותו האמת שאומרים לי משמו שאמר כל ספר של בינונים שלי שהוא מוסר השכל, והודה לי לדברי. ושאלתי אותו, אם כן למה חרה אפכם עלי, והשיב לי למה באתם למדינתי. והשבתי לו שתי תשובות בדבר: חדא, "לד' הארץ ומלואה" כתיב, השנית, שלא יכולתי לסבול הצער והיסורים מאנשי הכפרים אשר גלו לעיירות ומושלכים בחוצות נפוחי כפן ומתי רעב. והשיב לי מה איכפת לכם שהם מתים, ואמרתי לו נכרים הדברים שקבלתם לשון הרע עלי מהנהו בני מערבא, כי עד שנת תקס"ב היינו אוהבים נאמנים והנהו בני מערבא דברו עלי לשון הרע וקיבל דבריהם כמו שקיבל שאול על דוד, לכן אני אומר כמו שאמר דוד אל שאול "ישפוט ד' ביני כו' ובינך". ואמרתי שלא להעתיק המכתב לאנ"ש בכדי שלא יהי' חילול ה' בפני המתנגדים כו', ואחר כך נחמתי אדרבה להעתיק המכתב הנ"ל ולשלוח המכתב הנ"ל לכל אנ"ש שידעו שהכל השקר שלהם: במכתב הנ"ל היה כתוב כי בקשתי הסכמתו על נסיעתי לפטרבורג, והוא אמר לי שכל מי שנסע לפטרבורג צריך ללבוש בגדי רוסיא ולגדל בלורית וקבלתי עלי לעשות כן מפני טובת ישראל, וזהו שקר בידוע ומפורסם במדינתינו כו', כי רבים הנוסעים ממדינתי לפטרבורג ואינם צריכים לכל זה, גם מה צריך לי הסכמתו הלא יש תחת ידי כתב חירות מהקיסר ירום הודו על כל הנהגותי. ואסיים ואומר שלום מאדון השלום סר צילם מעליהם וד' אתנו אל תראו. (שניאור זלמן במוה"ר ברוך ז"ל נ"ע זי"ע אכי"ר).

 

קנא. אדמו"ר הזקן ציוה להדפיס את ספר התניא באותיות מרובעות [התניא שנדפס בעיר (שקלאוו) [זאלקאווע] באותיות רש"י – ידוע שזה לא היה ברצונו וידיעתו]. והסיבה היא, כי ספר התניא הוא כמו תורה שבכתב לגבי שאר ספרי החסידות (ולכן יש בתניא ג"ן פרקים כנגד ג"ן פרשיות התורה), ומשום זה הוא אינו נכתב באותיות רש"י ואילו שאר ספרי החסידות נדפסים באותיות רש"י.

 

קנב. רש"ג סיפר שפעם אחת אמר אדמו"ר האמצעי לר' זלמן מקורניץ: "מאנסט בא מיר חסידות [על ספר עץ חיים]; וואס שטייט אין עץ חיים? – השתלשלות! איך רייד העכער און נאך העכער" [=אתה תובע ממני (לומר) חסידות [על ספר עץ חיים]; מה כתוב בעץ חיים? – השתלשלות! אני מדבר למעלה מזה יותר ויותר]. עוד סיפר: הבעל שם טוב אמר שתכלית בריאתו היא רק בשביל שתבוא ממנו תועלת לעם ישראל, ואם לא היתה ממנו תועלת לישראל לא היה נברא; והוסיף, שיכול להיות שיברא אדם בשביל שתבוא ממנו תועלת לישראל פעם אחת בלבד במשך כל שבעים שנות חייו.

 

קנג. רש"ג סיפר שאדמו"ר האמצעי אמר, שיש נשמות שהיו שבע מאות שנה בגן עדן ובכל זאת אינם יודעות מאומה וואס אלוקות איז [=מה זה אלוקות]. ופירוש הדבר: כתוב בתניא שהנשמות שאינם עוסקות בתורה לשמה אלא רק מפני ש"הרגילו ולימדו אביו ורבו לירא את ה' ולעבדו", הרי תורתם נשארת בעולם הפירוד, חיצוניות העולמות, ועולה רק בהיכלות בי"ע, מדור המלאכים. וההבדל בין הגן עדן וההיכלות הוא, שנשמות בגן עדן משיגים את מהות הזיו המאיר שם, אך המלאכים משיגים רק את מציאות הזיו, וכן הנשמות העולות שם גם הן אינן משיגים אלא רק את המציאות. ולכן אמר אדמו"ר האמצעי "זיי ווייסען ניט וואס אלוקות איז", כי אינם משיגים אלא רק את מציאות האלקות.

 

קנד. אדמו"ר האמצעי אמר אודות אחד הגדולים: "ער זאגט אחד און ווייס וואס אחד איז, און פארשטייט וואס אחד איז, ומכל מקום איז בא עם רעכט בשעת מעשה מאכן א פאלשען וועגען" [=הוא אומר "אחד" ויודע ומבין מהו "אחד", ומכל מקום לא מופרך אצלו בשעת מעשה לעשות מעשה שקר].

 

קנה. רש"ג סיפר בשם גדולי החסידים, שאדמו"ר הזקן אמר על הבעל שם טוב "ער איז קיין איין מאל ניט געווען קיין אינגעל" [=הוא אף פעם אחת לא היה ילד]. ופירוש הדבר: כשנשמת צדיק יורדת לעולם הזה היא גם בנעוריה במדריגה גבוהה, וכמו שכתוב באברהם "בן שלוש שנים הכיר אברהם את בוראו", שאילו נשמת הבינונים שייכת בתחילה לרע, ורק אחר כך זוכה הבינוני שתתעבר בו נשמת צדיק וכו' כמו שכתוב בתניא, אולם נשמת הצדיק, עיקר ירידתה היא לצורך תיקון העולם וגם בנעוריה היא במדריגה גבוהה מאוד.

 

קנו. בנוסח התפלה: "ומקיים אמונתו לישיני עפר". פירוש: אף שעסקינו בתאוות גשמיות וחומריות, אף על פי כן יש לנו אמונה שיעזור ה'; החסידות פעלה שאף שעוסקים בתאוות עד הקצה האחרון, בכל זאת על ידי האמונה הוא השלימות.

 

קנז. כשהוצרכה נשמת הבעל שם טוב לרדת לעולם הזה השפל בדורות דעקבתא דמשיחא, והיתה נשמה גבוהה מאוד, נתנו לה "שישים גבורים" שיסייעו לה, והם הצדיקים שהיו אז. ופירוש הדבר: נשמת הבעל שם טוב שייכת למשה – בחינת הדעת, ולמשיח – פנימיות הדעת, וירידת נשמתו למטה היא המשכת פנימיות הדעת ממש, וכל זה היה בכדי להאיר את הדור בזמן שהחושך כפול ומכופל ומכסה ארץ, ולצורך זה המשיכו בחינת חב"ד, לסייעו בשישים גיבורים שהמשיכו מדות, שזיככו את העולם במדות טובות, ואזי יכלה נשמת הבעל שם טוב לפעול המשכת בחינת הדעת בכל אחד, והצדיקים הנ"ל הם שישים כנגד ששה מדות, שכל אחד כלול מעשר.

 

קנח. רש"ג סיפר: ידוע שהאר"י ז"ל היה משיח בן יוסף, ופעם אחת שאלוהו תלמידיו אם יש בכל דור משיח בן דוד, והשיב שישנו ובדור הזה הוא דר בעיר תשב"ץ ושמו שמואל בן אליקים. אחרי הסתלקות האר"י ז"ל הלכו תלמידיו לחפשו בתשב"ץ, ובליל שבת קודש הוכרז מעל בימת בית הכנסת "היש כאן שמואל בן אליקים" ולא נענו, כי המתפללים חשבו לעצמם שכיון שהשואלים הם בעלי צורה מן הסתם גם המבוקש תלמיד חכם הוא. למחרת ביום שבת קודש המשיכו להכריז, ובתפלת במנחה שאלו "מי יודע מאדם ששמו שמואל בן אליקים – איזה שיהיה". קפץ אדם אחד ואמר שיש בסוף העיר אדם בשם זה, המתקן מנעלים ישנים ואינו יודע ללמוד ואולי יבקשוהו. הלכו אליו התלמידים ואמרו לו "האריז"ל אמר שהנכם משיח בן דוד ולא תוכלו להכחיש", ואמר האיש: "נו, פארפאלין; דער אריז"ל האט מיר ניט געטאן קיין טובה און זיך ניט" [=נו, אבוד; האריז"ל לא עשה לי (בזה) טובה וגם לא לעצמו], ואמר להם תורה בזמן סעודה שלישית ובערב הסתלק לבית עולמו. תלמידי האריז"ל עסקו בקבורתו והעמידו מצבה על קברו וזה לשונה: "פה נטמן איש תם וישר שמואל בן אליקים", ושלושים אמות סביב לקברו לא מניחים לקבור שום אדם. [סיפור זה שמע ר' ליב מאפצועה מחסיד אחד שראה את המצבה].

 

קנט. רש"ג סיפר ששאלו פעם את אדמו"ר הזקן, שכיון שהקב"ה משגיח על כולם ויודע את מחשבות הצדיקים והרשעים, ורשעים בחייהם נחשבים למתים טמאים, אם כן הרי הוא חושב גם במקום המיתה והטומאה כביכול, חלילה. והשיב אדמו"ר הזקן, שאף שבאמת הקב"ה יודע הכל, בכל זאת הוא לא מתלבש ונתפס בידיעותיו, אלא הכל גלוי וידוע לפניו בדרך ממילא. ובפרטיות יותר: שינוי ופעולה שייך (בעיקר בעולמות בי"ע וכן) בכלים דאצילות שנעשים נשמה לבי"ע, וכמו שכתוב "עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ", שזה נאמר על המלאכים המשגיחים על כל הנבראים ומעשה התחתונים פועל בהם ונעשה בהם שינוי, וכמו שאדם הרואה דבר טמא הרי הוא נפגם בכח הראיה, כן הדבר במלאכים שכיון שיודעים מחשבות בני האדם, ובהן גם מחשבות טמאות, נעשה בהם פגם, וכשהמלאכים עולים למעלה הם צריכים לטבול בנהר דינור לנקותם מזה – אולם אצל הקב"ה במחשבתו הקדומה שבה צופה ומביט עד סוף כל הדורות – שם אין הידיעות נוגעות כלל. ודוגמה קרובה לזה: נשמות דאצילות יכולות להיות בעולם הזה ואין זה נוגע להם כלל אולם לנשמות דבי"ע זה נוגע, כהשבטים שהיו נשמות דבריאה ולכן היו רועי צאן, שבעבודה זו היו מופשטים מהעולם ודבוקים בקב"ה, ובאם היו בהתלבשות בעולם היה זה מפריע לעבודתם, אולם יוסף היה נשמה דאצילות ולכן גם בהיותו במצרים לא נמנע ממנו להיות בדביקותו בה'. ולכן כשפגשו בו השבטים נאמר "והם לא הכירוהו", היינו שלא הבינו איך אפשר להיות דבוק בה' גם במצרים. וכן הבעל שם טוב זכה לזה בסוף ימיו, שאף שנשמתו היתה בהיכלות דאצילות, בכל זאת המשיך להשיב דבר לשואליו. ומדוגמה זו נוכל להבין איך מחשבת התחתונים אינה נוגעת כלל למעלה, אלא היא בדרך העברה בעלמא בלבד.

 

קס. נאמר בזוהר: "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר ... יפקון ביה מן גלותא". פירוש הדבר: על ידי ספר הזוהר מתפרסם גילוי אלוקותו יתברך בעולם, וכל השתלשלות העולמות והדורות הראשונים לא זכו לזה (וזו נחמתינו אף בהיותינו נשמות שפלות מאוד) ובזה יוצאים מהגלות. וכשם שהוא בבחינת עולם כן הדבר בנפש האדם שגם היא בגלות ככתוב "גלו לאדום שכינה עמהם" (כידוע ליודעי ח"ן), ועל ידי לימוד החסידות יוצאת הנפש מגלותה. והיינו, שמלבד הפעולה על האדם כתוצאה מהלימוד שמשתנה ונעשה מהות אחרת, הנה גם בעת הלימוד עצמו שעוסק בענין "ה' הוא האלוקים" וכיצד אין ההסתר אמיתי אלא "אני ה' לא שניתי" וכו' – על ידי זה יוצא הניצוץ האלוקי שבנפשו מהגלות. וזהו שאמר ר' הלל שבזמן אדמו"ר האמצעי האט ניט אויסגעפעלט משיח [=לא היה חסר משיח], היינו שמפני גילוי האלוקות הרב שהיה בחסידות של אדמו"ר האמצעי כידוע, לא היה חסר להם דעת באלוקות שזה ענינו של משיח. [ודאי שמשיח יגלה עוד יותר דעת באלוקות ועוד באופן של ראיה, אך בכל זאת להם לא חסר אז].

 

קסא. נאמר בכתוב: "וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב", וידוע שפסוק זה מדבר אודות משיח. ויש לפרש שמדבר גם על הבעל שם טוב, כי "שבט" מורה על המשכה, ו"שבט מישראל" היינו המשכה מישראל הוא הבעל שם טוב ותורתו, ועל ידי זה יתקיים "ומחץ פאתי מואב" – חכמה ובינה דקליפה (כמבואר בחסידות), שהם נמחצים על ידו.

 

קסב. רש"ג סיפר שאדמו"ר הזקן אמר, שהוא בקושי יכול לפעול על עצמו להתפלל בבית הכנסת של החסידים, מפני שהחסידים חושבים אודות יחודא עילאה ויחודא תתאה ומחשבות אלו נשארות שם ואינם מסתלקות למעלה, וכן להיפך, שגם מחשבות טמאות חלילה נשארות במקומן ועובדי ה' מרגישים בהן וזה מפריע להם בתפלתם. עוד סיפר בענין זה: ר' שלום מהומיל בנה בית חדש וייחד בו חדר לר' הלל מפאריטש, והיה שומר שאף אדם או דברים בטלים לא יכנסו לשם. פעם אחת התפלל שם ר' הלל תפלת מנחה ואמר: "מיאוס'ע מחשבות זיינען פאראן"! [=יש כאן מחשבות מאוסות!]. בתחילה תמהו בני הבית על כך שהרי החדר נשמר היטב, אך לאחר מכן נזכרו שכשעבר שם פאלקאווניק [=מפקד] פינו עבורו את החדר ושהה שם יום או יותר, ור' הלל חש את המחשבה שחשב שם.

 

קסג. הבעל שם טוב אמר שערך חוט אחד של ציצית בעצם קיום המצוה בלי שום כוונה, יקר יותר מששת אלפים שנה של עבודת המלאך מיכאל שעומד במסירות נפש ללא שום מחשבות אחרות.

 

קסד. פעם אחת (לפני המאסר), קודם אמירת אחד מדרושיו אמר אדמו"ר הזקן: "מי שישמע הדרוש – יהיו לו בנים". רש"ג סיפר שאכן ראה מאמר שכתוב בראשו "סגולה לבנים".

 

קסה. פעם אחת התבטא אדמו"ר האמצעי: "הפרי גדל מהענף ולא מהאילן", ושאלו אדמו"ר הזקן האם כוונתו מבן או מבת – בהתכוונו לאדמו"ר הצמח צדק שגדל מענף אדמו"ר האמצעי, ואדמו"ר הזקן היה האילן הגדול.

 

קסו. אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצמח צדק היו כנגד הספירות חסד גבורה ותפארת, בדומה לאבות. ידוע שעבודת אברהם היתה מאהבת ה' ועבודת יצחק היתה מיראתו, ויצחק לא הביט ולא למד כלל מעבודת אברהם אביו, ואדרבה ישנה מעלה ביצחק על אברהם שהרי לעתיד לבוא יאמרו דוקא ליצחק "כי אתה אבינו". וכן היה ביעקב, מדת התפארת. וברבותינו נשיאינו: עבודת ותפילת אדמו"ר הזקן היתה בהתלהבות ודבקות כל כך עד שהתגולל בדביקותו (קייקלען זיך), ולאידך לא שמענו שעבודת אדמו"ר האמצעי היתה כך (עיין לעיל סוף אות קמח), אלא אדרבה באופן אחר לגמרי לפי שורש נשמתו, שהרי בתפלתו עמד כאבן דוממת בביטול במציאות. גם מצינו באדמו"ר האמצעי מעלה על אדמו"ר הזקן, שבעצמו התבטא עליו: "זיין אהוי"ר – בין איך אליין מקנא"! [=באהבה ויראה שלו – אני עצמי מקנא!], היינו שהאהבה ויראה של אדמו"ר האמצעי היו בלי הרגשת עצמו כלל מפני זיכוך גופו, ואף גוטע איד [=אדמו"ר] לא הגיע למדריגתו בעבודת זיכוך הגוף, ועם זאת היה בטל במציאות ולא היה ניכר בגופו מאומה, כמדריגת יצחק. [אף שודאי שחסידות קיבל מאדמו"ר הזקן אך לא את דרך עבודתו]. ואדמו"ר הצמח צדק היה כיעקב אבינו, מדריגת התפארת הכוללת חסד וגבורה (מדריגות אברהם ויצחק), היינו שרוב עבודתו היתה כאדמו"ר הזקן ומיעוטה כאדמו"ר האמצעי, שהיה גם משורר בתפילתו.

קסז. אד"ש סיפר שאדמו"ר הצמח צדק אמר אודות אדמו"ר האמצעי, שבאם יחתכו את בשרו לא יזוב ממנו דם אלא חסידות... רש"ג שמע מר' אברהם מזעמבין שאדמו"ר הצמח צדק אמר כך: "דער שווער איז געווען א מלאך אלקים; אז מ'וואלט עם שניידן די אברים – וואלט ניט גיין בלוט נאר חסידות" [=חמי היה מלאך אלקים; אם היו חותכים את אבריו – לא היה יוצא דם אלא חסידות]. ופירש ר' אברהם שהתואר "מלאך אלקים" אינו על נשמתו כי נשמתו גבוהה ממלאך, אלא הכוונה היא שהגוף והנשמה הם בערך זה לזה וגופו לא הסתיר על נשמתו, בדומה למלאך שאין החומר שבו מסתיר לצורתו, וגופו היה ניזון מאלוקות ממש, וכשכתב חסידות היה דופק ידו טוב יותר (עיין לעיל אות קמה; קסו), כי היד הגשמית קיבלה חיות מאלוקות. וזהו שאמר שבאם היו חותכים את בשרו היה יוצא חסידות.

 

קסח. ר' אבא [פערסאן] סיפר שר' זאב ווילענקער אמר, שכשהיה פעם אחת בחדר שני של אדמו"ר הזקן בעת שלמד שם – הונח אז אצלו ש"אין עוד מלבדו", ורשימו מזה נשאר לו כל ימי חייו. וביאר רש"ג, שמצד גילוי השכינה ממש שהיה בבית המקדש כשבאו להשתחוות, הונח אז אצלם ש"הוא לבדו ואין זולתו", אלא שצריך להיות כלי לקבל זאת.

 

קסט. ר' מרדכי יואל דוכמן סיפר: ר' אייזיק מהאמליע הביא לאדמו"ר הזקן דרשה-גישאנק [=דורון דרשה] – פרשיות של ר' שאול סופר ואדמו"ר הזקן הביט בהם ואמר: "ליכטיג, ליכטיג" [=מאיר, מאיר]. עוד סיפר, שפעם אחת הביאו לר' אייזיק האמליער מזוזות מר' שאול והביט בהן ואמר: "זיי זיינען זייער ליכטיג; איך האב מורא אריינלייגען זיי אין הישאנקעס" [=הן מאוד מאירות; אני ירא לשים אותן במזוזת הדלת] והניחם במגירה.

 

קע. ר' חיים מוואלאזין שלח שליח לאדמו"ר הזקן בשאלה, שהנה כתוב בגמרא (וברש"י) שכדי לשמר את התבואה צריכים לערב בה "קב חומטין" ש"משמרת את הפירות מלהתליע", ואדמו"ר הזקן כותב בזה ש"קב חומטין" הוא תורת החסידות, ותמוה לו שהרי מידת הקב היא מעט מזעיר (חלק אחד ממאתיים), ואם כן צריכים ללמוד מעט חסידות ומדוע לומדים כה הרבה. והשיב לו אדמו"ר הזקן, שאת קב החומטין לא צריכים להניח בתבואה אלא לערב אותו בה ובאם הוא אינו מעורב לא יועיל, וכן הוא בנמשל, שאת תורת החסידות צריכים דוקא לערב בתורת הנגלה, ומלאכת העירוב דורשת זמן רב.

 

קעא. רש"ג סיפר שאדמו"ר האמצעי היה שולח אל אדמו"ר הצמח צדק את כל השאלות בהלכה שהגיעו אליו כדי שיפסוק את התשובות עליהן, אך בכל זאת אמר לו שלא ישלח אותן ליעדן לפני שיראה לו אותן, ואכן כך היה עושה. עבר זמן רב, ואף פעם לא חלק אדמו"ר האמצעי על פסקיו. פעם אחת רצה אדמו"ר הצמח צדק להראות לו אחת מתשובותיו קודם ששולחה, אך אדמו"ר האמצעי היה טרוד מאוד ואדמו"ר הצמח צדק שלח את התשובה מבלי להראותה קודם. לאחר מכן שאל אותו אדמו"ר האמצעי אם שלח את התשובה, וכשענה בחיוב שאלו מדוע לא הראה לו וביקש ממנו שיראה לו העתק ממנה. הראה לו אדמו"ר הצמח צדק את התשובה ואמר לו אדמו"ר האמצעי שהוא טעה, כיון בתוספות במסכת יבמות כתוב להיפך מדבריו, והראה לו את התוספות במפורש. ראה אדמו"ר האמצעי שחלשה דעתו של אדמו"ר הצמח צדק, ואמר לו: "למה תיבהל? – הרי אין אתה רבי כעת". [והמבין יבין].

 

קעב. פעם אחת כשחל י"ט כסלו במוצאי שבת קודש, יצא אדמו"ר הזקן ואמר: "צריכים לומר "ותודיענו", שהרי בסידור כתוב: כשחל יו"ט במוצאי שבת אומרים ותודיענו"... [ומילת "יו"ט" מתפרשת גם כ"יוד-טית" (כסלו)].

 

קעג. רש"ג סיפר ששמע מחסיד אחד, שחמיו נכח בבית המדרש של אדמו"ר הזקן כשיצא פעם ואמר כך: "הגיהנום הישן נשרף, וכעת הוסכם שלא יבנו גיהנום חדש אלא יעשו גיהנום מהגן עדן הישן". החסידים תמהו על דברים אלו, ולאחר שבועיים נודע שממש באותה השעה שאמר זאת אדמו"ר הזקן – נפטר הגאון מוילנא. זמן מה לאחר מכן הזדמן לחותן ההוא להיות אצל האדמו"ר רש"ח מקוידענוב, וזה ביקש ממנו לספר לו דבר מאדמו"ר הזקן, וכשסיפר לו את המעשה הנ"ל הגיב: "עמוק עמוק מי ימצאנו"...

 

קעד. מצאו פתק אצל הגאון מווילנא שכתוב בו כך: "כשהלכתי בגולה הייתי בקהילת-קודש פולנאה, ושמעתי שיש בעל מופת במעזיבוז והלכתי אצלו והייתי בביתו [והיה זה קודם הסתלקותו], ושמעתי שאמר שיעמידו מיטתו באמצע החדר ואיש לא יהיה שם, ושאלוהו מתי יוכלו להכנס לחדרו ואמר שיהיה סימן: כשיעמדו כל השעונים בעיר – יכנסו, וכן היה, שבשעה אחת עמדו כל השעונים שבעיר וגם שעוני שבצלחתי עמד. אבל אני אינני מאמין בו". פתק זה הראו גם לאדמו"ר הזקן ואמר, שהבעל שם טוב דיבר אז שליד הדלת עומד "נער" אחד שיהיה מנגד לדרכי וכו'.

 

קעה. אדמו"ר הזקן אמר: "כמה יגיעות צריך האדם להתייגע עד שיבוא למדריגת גילוי אליהו, וכמה צריך להתייגע עד שיבוא למדריגה שאליהו יעמוד אצל פתחו ויבקש להכנס – ובמעט גסות יאבד הכל". עוד אמר: "ניט מיט א שטעקן טרייבט מען חושך [=לא במקל מגרשים חושך]; אך כשממשיכים אור ממילא נדחה החושך".

 

קעו. נאמר במגילת איכה: "תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות". פירוש: "אבנים" הן אותיות (כמבואר בחסידות), ו"אבני קודש" הן אותיות החסידות; והיינו שאותיות החסידות "תשתפכנה . . בראש כל חוצות", גם בראש אדם שבתוכו ענינים חיצוניים ("חוצות") שלא לה' המה.

 

קעז. ר' בנימין מקלעצק סיפר מופת שאירע עימו, שפעם אחת בהיותו ביחידות העביר אדמו"ר הזקן נר כנגד פניו, ואמר: "דו האסט פארזוכט פון גראבען חלף" [=אתה טעמת מ(בשר שנשחט ב)סכין שחיטה עבה], ואכן הדבר היה עקב שהיה חולה והרופאים ציוו עליו שיאכל בשר, ולא היה בנמצא אלא בשר שנשחט בסכין עבה ואכל ממנו. [מסיפור זה גם מובן שאדמו"ר הזקן לא מצא בו חטא אחר מלבד ענין זה].

 

קעח. אמרו חז"ל: "מצאו נעול – בידוע שיש שם אדם; מצאו פתוח בידוע שאין שם אדם". פירש ר' זלמן מקורניץ: כשהאדם "נעול" מדברים בטלים וליצנות ודאי הוא אדם כדבעי ("יש שם אדם"), אך אם הוא "פתוח" ומדבר כל מה שלבו חפץ – "בידוע שאין שם אדם".

 

קעט. רש"ג סיפר: אחד מגדולי פולין חפץ להכיר את אדמו"ר הזקן, לבש בגדים פשוטים כדי שלא יכירוהו ונסע אליו, אך בהיותו שם הכיר בו אדמו"ר הזקן ואמר לו שבגדים כאלו אינם נאים לאיש כזה, ונתן לו בגדים לבנים מביתו. בחזרתו למקומו היה צריך לעבור דרך העיר האמליע, ואדמו"ר הזקן ביקש ממנו שיכנס שם לבקר את ר' אייזיק. בתוך כך שלח אדמו"ר הזקן מכתב לר' אייזיק וכתב בו: "הזהר בכבודו של זה כי אדם גדול הוא", ואכן ר' אייזיק שימש אותו ככל שיכל. כשנפרד ממנו שאל אותו ר' אייזיק מה דעתו על אדמו"ר הזקן, והשיב: "שמעתי ממנו, שלולא שמע מרבו [המגיד ממעזריטש] שרבו הבעל שם טוב היה ילוד אשה – לא היה מאמין בזה; וגם הוא כן". לאחר שנסע, הסתפק ר' אייזיק במה שאמר "וגם הוא כן" – אם כוונתו שאדמו"ר הזקן הוא שאמר זאת ביחס למגיד ממעזריטש, או שהגדול מפולין אמר זאת על אדמו"ר הזקן לאחר ששמע זאת ממנו, והצטער ר' אייזיק שלא שאל אותו בזה.

 

קפ. אשה עגונה באה לאד"ש לשאול בעצתו, ואמר לה שתסע ברכבת ובכל תחנה תקנה בעצמה בילעטין [=עיתון] וכך עשתה, ובאחת התחנות מצאה את בעלה מוכר בילעטין [=עיתונים]. [הוא עזב אותה כי המיר את דתו, רחמנא ליצלן].

 

קפא. ר' מיכאל סיפר: פעם אחת הזדמנו רבי מענדל מהאראדאק ור' בנימין מקלעצק לברית מילה, ורבי מענדל היה המוהל ור' בנימין היה הסנדק. ואמר רבי מענדל לר' בנימין: "איך קאן ניט קוקן אויף דיין מורה ווייל ער איז פארוואלקענט מיט יראת שמים" [=אינני יכול להביט על המורה שלך כיון ששורה עליו עננה של יראת שמים].

 

קפב. רש"ג סיפר בשם חסיד אחד ששמע מחותנו, שפעם אחת ישב עם אדמו"ר האמצעי ליד בית אדמו"ר הזקן בליאזנע והנה עצרה עגלה ובה שני אנשים (אחד מהם היה עם פיאות עבים). היו אלה רבי שלמה מקארלין ורבי ישראל מפאלאצק, והם שאלו אותם: "וואוווינט דא [=היכן גר כאן] ר' זלמינקע"? והשיבו להם שהנה הוא כאן בחדר זה. נגש רבי שלמה אל הדלת ואמר: "עפען אויף [=פתח] ר' זלמינקע". פתח אדמו"ר הזקן את הדלת ורבי שלמה נכנס ונשקו זה לזה באהבה כנשמה אחת בשני גופים, וסגרו את הדלת ושמעו אותם מדברים ביניהם בתוקף גדול ומכים בשולחן. לאחר שעתיים יצאו ודמעות בעיניהם, ואמר רבי שלמה: "אתה מסכים על זה"? ואמר אדמו"ר הזקן: "חוששני מפני חילול ה'". ואמר רבי שלמה: "אם לא תסכים על זה יכשלו בניך בחילול השם"! (כששמע זאת אדמו"ר האמצעי – התעלף). ואמר אדמו"ר הזקן: "מובטחני שבחיי לא יכשלו בחילול השם, ולאחר מותי – אף אם יכשלו יעשו תשובה", ונפרדו זה מזה. [הויכוח היה מפני שהם רצו להפריד את נשמת הגאון מוילנא משורשה ולמנוע בזה את המשך ההתנגדות על החסידות. אך כיון שהיו צריכים שיסכים לזה גם חריף בנגלה כמותו – לכן באו לאדמו"ר הזקן. אך אדמו"ר הזקן טען שהוא חושש מחילול השם, כי באם יפרידו את נשמתו משרשו – יהפוך לאפיקורוס]. [ראה ליקוטי דיבורים (בלשון הקודש) ליקוט יד, סעיף מג-מז].

 

קפג. ר' משה ואחיו ר' זאב מווילענקע נסעו פעם בספינה מפאלאצק ובמהלך מסעם חנו גם בוויטעבסק. בהיותם שם נדחתה נסיעתם למחרת היום והם נשארו ללון בעיר אצל אחד האברכים, והזמין האברך לביתו גם את הרב זלמן פינסקער להיות עמהם. חמיו של אברך זה היה מתנגד, ובראותו שהרב הולך לשם חשב שבודאי בני תורה הם, וקיבל אותם בכבוד מלכים ובמשקאות ועמד בצדם. הם ישבו ושוחחו, ר' משה חזר חסידות וגם חותן זה עמד ושמע. באמצע המאמר, השתתק ר' משה לרגע ושאל מספר פעמים: "דא זיינען אלע אונזערע"? [=כולם כאן משלנו?], והמשיך: "כך אמר הרבי [אדמו"ר הזקן], לחסידים יש אמונה דגדלות ולמתנגדים אמונה דקטנות, כמו שהיה לעם ישראל במצרים". אחרי שהלכו שאל החותן את חתנו, מה התכוון האורח כששאל "דא זיינען אלע אונזערע", כי את יתר הדברים לא שמע... מעשה דומה היה בעיר שקלאוו בעת שדרש שם אחד המגידים, וכשסיים את דבריו קפץ ר' משה לבימה וצעק בקול: "אפיקורסים, הערט וואס דער רבי זאגט – איהר האט קיינער קיין אמונה ניט"! [=הקשיבו למה שהרבי אומר – לאיש מכם אין אמונה!], והעומדים שם לא שמעו אלא את המילה "אפיקורסים" ולא יותר...

 

קפד. פעם אחת חטף יצחק מוורשה שיריים בפני אד"ש, והגיב אד"ש: "מי מאכט הייליג די בלאטע און מ'קריכט אין איהר; ס'ווילט זיך קריכען אין בלאטע נאר עס פסאט ניט, מאכט מען איהר הייליג און מען קריכט אין איהר" [=מקדשים את הבִּיצה ומתפלשים בה; רוצים להתפלש בביצה אך זה לא מתאים, אזי מקדשים אותה ומתפלשים בה].

 

קפה. פעם אחת בא ר' פרץ חן לאדמו"ר הצמח צדק עם אחד החסידים הגדולים שהיה לבוש בבגדים לא רגילים. אדמו"ר הצמח צדק לא הכירו ושאל את ר' פרץ מי האיש, והשיב ר' פרץ שזהו ר' לייב יואל'ס, ואמר אדמו"ר הצמח צדק בתמהון: "אה! דאס איז לייבקע יואל'ס? אז איך וואלט וויסען אז לבושים פועל'ן אזוי פיל – וואלט איך זיך וועגן דעם מוסר-נפש גיווען [=הא! זהו לייב יואל'ס? אילו ידעתי שלבושים פועלים (שינוי) כל כך – הייתי מוסר נפשי על כך].

 

קפו. מסופר על אחד מחסידי אדמו"ר הזקן, שבאמרו וידוי לפני פטירתו והגיע לתיבת "לצנו" אמר: "דאכט זיך מיר אז איך האב קיין מאל ניט גע'לץ'ט; טאמער איין מאל אין לעבן גע'לץ'ט פון א מתנגד, איז אז ער וואלט דא געווען וואלט איך אויך פון עם גע'לץ'ט" [=דומני שאף פעם לא התלוצצתי; באם פעם בחיי התלוצצתי ממתנגד, הנה אילו הוא היה כאן – גם הייתי מתלוצץ].

 

קפז. אדמו"ר הזקן התבטא פעם בפני ר' מרדכי מליעפלע: "בינוני אנא", ושאל אותו ר' מרדכי: "הלא גם אני אינני רשע", והשיב לו אדמו"ר הזקן שבינוני זה עולם מלא. ופירש ר"י: הבינוני הוא נשמה דיצירה, וביצירה יש ארבע עולמות אבי"ע, והוא היה בדרגת אצילות דיצירה.

 

קפח. ר' אייזיק אמר: "זוהר טוט זיך אויס אין קבלה; קבלה – אין חסידות; און חסידות טוט זיך אויס אין דאוונען" [=זוהר מתגלה ומתפשט בקבלה; קבלה – בחסידות; וחסידות – בתפלה].

 

קפט. פעם אחת שלח אדמו"ר הזקן את משרתו להודיע בעיר שכולם יתענו ביום עשרה בטבת, ולהיותו איש פשוט לא הבין את דברי אדמו"ר הזקן והודיע שלא יתענו. לאחר שאכלו נודע הדבר לאדמו"ר הזקן וציוה שלא ישתו היום, וכמעט שגוועו האנשים בצמא בזמן כה קצר מפאת קושי הצום.

 

קצ. אמרו חז"ל: "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס". פירש רש"ג: רפ"ח הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים נקראים "פרוטה", וה"כיס" הוא הכיסוי וההסתר שעל הניצוץ האלוקי. וכאשר "תכלה פרוטה מן הכיס", היינו שיוסר לגמרי ההעלם שעל הנצוצות ויתבררו כולם – אזי יבוא "בן דוד", כי ענינה של ביאת המשיח הוא גילוי אלוקות.

 

קצא. אדמו"ר הצמח צדק אמר לר' אליהו יוסף מדריבין בהיותו ביחידות: "לערן תורה אור, פאלג מיר – וועסט מיר דיינקען; אז משיח וועט קומען וועט מען אויך לערנען תו"א" [=למד תורה אור, ציית לי – (עוד) תודה לי; כשמשיח יבוא גם ילמדו תורה אור], ונתן לו ספר תורה אור במתנה. [עוד מסופר, שכאשר ר' אליהו יוסף בא מארץ ישראל, יצא אדמו"ר הצמח צדק לקראתו בבגדי שבת ואמר שצריך לחלוק לו כבוד מפני כבוד ארץ ישראל]. פעם אחת, היה ר' אליהו יוסף יחד עם ר' הלל מפאריטש ושאלו אותם כמה מיני אהבות ישנם בתורה אור, ור' הלל נקב במספר מסויים אך ר' אליהו יוסף טען שישנה עוד אחת (כמדומה שויכוחם היה אם ישנם י"ג או י"ד סוגים). ומסיפור זה נראה גודל בקיאותו בתורה אור. [גם מובן שמתנת הצמח צדק הועילה לו בזה. ודי למבין].

 

קצב. ר' אברהם מזעמבין סיפר: פעם אחת בהיותו אצל אדמו"ר הצמח צדק, דיברו החסידים אודות אדם אחד והתבטאו שהוא אפיקורוס, ואמר להם אדמו"ר הצמח צדק: "קיין אפיקורוס איז ער ניט, נאר אין אמונה – א משהו"... [=אפיקורוס הוא אינו, אלא באמונה – משהו...]. פירוש: כשם שחמץ אסור אפילו במשהו כך הדבר ברוחניות, שגם מעט ישות – חמץ (כמבואר בחסידות) – הוא ההיפך מאחדות ה' לאמיתתה. ודי למבין.

 

קצג. ר"א מסלאנים אמר בדרך צחות, שאדם צריך להתפלל שינצל מידי גויים ומפי חסידים – ידי גויים יכולים להרוג בגשמיות ופיות חסידים ברוחניות. [ענין זה הוא עמוק ויקר, ודי למבין]. רש"ג נתן רמז לזה: "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" – כשם שידי עשו מזיקות כך יכול קול יעקב להזיק.

 

קצד. ר' ברוך תאמארעס שמע מאדמו"ר הזקן, שאילו היה הרמב"ם חי בימי המגיד ממעזריטש וואלט ער הייצן בא אים די הרובעס, אבי הערן פון אים מושכלות [=היה מסיק אצלו את התנורים, העיקר (שיוכל) לשמוע ממנו השכלות]. ופירש רש"ג, שאצל הרמב"ם היה זה שכל אנושי ואצל המגיד ממעזריטש היה זה שכל אלוקי.

 

קצה. פעם אחת ישבו בסעודה אדמו"ר הצמח צדק, אדמו"ר מוהר"ש ור' זלמן מלובלין. ראה אדמו"ר מוהר"ש שר' זלמן לא אוכל ואמר לו: "עסט, עסט, מיר עסען אויך" [=אכול, אכול, גם אנחנו אוכלים]. פנה אליו אדמו"ר הצמח צדק ואמר: "פון וואנען ווייסטו? טאמער לערנט ער תורה לשמה, און פון תורה לשמה קען מען זאט זיין ווי פון אכילה גשמיות" [=מהיכן אתה יודע? אולי הוא לומד תורה לשמה, ומתורה לשמה אפשר לשבוע כמו מאכילה גשמית].

 

קצו. אדמו"ר הצמח צדק בימיו האחרונים אכל מעט מאוד, ואדמו"ר מוהר"ש שאל אותו מדוע אינו אוכל והשיב לו: "בא מיר איז עסן א רפואה; וויל א מענטש נעמען א רפואה"?! [=אצלי אוכל הוא תרופה, וכי רוצה אדם לקחת תרופה?!].

 

קצז. ר' הענדל נכנס פעם ליחידות לאדמו"ר מוהר"ש לשאול אודות ענין גשמי וענין רוחני, והגיש שני צעטליך [=פתקאות] – תחילה אודות הענין הרוחני ואחריו אודות הענין הגשמי. שאל אותו אדמו"ר מוהר"ש: "וואס מאכסטו עפעס אויף צווי צעטליך באזונדערע? עס שטייט דאך [=מדוע אתה מחלק לשני פתקים נפרדים? הרי כתוב] "אסתכל באורייתא וברא עלמא"".

 

קצח. מקובל להזהר מאכילת דג הנקרא שלייען בחודשים סיון ותמוז, כיון שאז נמצאים בביצות שרצים הדומים לדג זה.

 

קצט. ר' זלמן מקורניץ נהג ללמוד בספר עץ חיים רק לאחר בואו מבית המרחץ בערב שבת קודש.

 

ר. מי שעוסק בתיקון מעשיו נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה, ובדומה למאמר חז"ל על הפסוק "שכל טוב לכל עושיהם – ללומדיהם לא נאמר, אלא לעושיהם".

 

רא. ההבדל בין היחס של תלמיד ורב ליחס חסיד ורבי: התלמיד מקבל רק הארה מהרב והחסיד מקבל מהרבי את עצמיותו; התלמיד הוא בערך לרב אך החסיד אינו בערך כלל לרבי.

 

רב. באמירת הקינות מזכירים את כל החורבנות יחד, וכמו כן צריך להיות בצד השמחה – שבזמן של שמחה צריכים להזכיר גם את שמחתינו באדמו"ר הזקן ולהדגישה יותר משאר השמחות, כיון שהוא נשמת כל השמחות והאיר לנו בכל. [בדומה למבואר בענין "נגילה ונשמחה בך", לעיל אות עא].

 

רג. פעם אחת אמר אדמו"ר הזקן לר' זלמן קורניצער ביחידות: "למחותני [רבי לוי יצחק מבארדיטשוב] יש כעת צרות גדולות, כיון שהוא גילה לאדם אחד את מעשיו הרעים, והלה תקיף ואלים ורודף אותו מאוד". והמשיך אדמו"ר הזקן: "מיינסטו אז ער איז ניט ווערט? – וואס דארף מען דאס עפעס זאגען וואס מען זעהט? איך זעה אויך און איך שווייג"! [=חושב אתה שלא מגיע לו? – למה צריך לומר מה שרואים? גם אני רואה ואני שותק!].

 

רד. אמרו חז"ל (וברש"י): "זיווג ראשון לפי מזלו זיווג שני לפי מעשיו", ופירש אדמו"ר הזקן שזה יחוד חיצוני וזה יחוד פנימי. ויש לומר שכן הוא ההבדל בין פסח ראשון ופסח שני, פסח ראשון הוא יחוד חיצוני הנמשך מלמעלה בלי אתערותא דלתתא ואילו פסח שני הוא יחוד פנימי התלוי באתערותא דלתתא. [מכאן ואילך אינני זוכר אם הביאור הוא מאדמו"ר הזקן או ממקורות אחרים]. וזהו גם פירוש המחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע אם העולם נברא בניסן או בתשרי: דהנה ידוע מה שכתוב בעץ חיים שכשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולם היה זה מפני "כי חפץ חסד הוא" (אור הסובב כל עלמין, והוא העיגול הגדול שלפני הקו), שחפץ ברצונו הפשוט "להיות לו יתברך דירה בתחתונים" ולא היתה אפשרות לשום אתערותא דלתתא. ולכן הוכרח להיות הצמצום, שהרי בלעדיו לא יוכלו להיברא עולמות ושייקרא עליהם שם תחתונים כי "הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא" ו"אין דבר חוץ ממנו". ואף שהעולמות נתהוו מיד כשעלה ברצונו להוותם, בכל זאת לא היו הם בבחינת יש ודבר נפרד מהבורא אלא היה גלוי וניכר שאין עוד מלבדו. ולכן היה בתחילה הצמצום ואחר כך נמשך הקו וחוט בדרך השתלשלות אורות וכלים, שהכלי הוא לפי ערך האור. וזהו מה שכתוב בעץ חיים שעתה לאחר הבריאה הנה "באתערותא דלתתא תליא מילתא", שהאור נשפע לפי ערך הכלי [בזה גם מתבאר מה שנאמר בכמה מקומות בכתבי אד"ש שהמשכת הקו היא עוד למעלה מרצון הקדום]. וזהו פירוש המחלוקת הנ"ל: חודש ניסן הוא בדומה לענין "כי חפץ חסד הוא" ואילו חודש תשרי הוא אתערותא דלתתא. ולכן גם בראש השנה שהוא ראש-חודש תשרי נקבע לומר תחינות ובקשות וזהו יום דין ומשפט, כיון שאז נמשכים האורות לפי ערך הכלים, אך בחודש ניסן לא עושים מעין זה ואף לא שייכת אתערותא דלתתא. וזהו ענין חג הפסח – שבני ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה ולא היה להם שום חפץ ורצון מצד עצמם להדבק באלקות, אלא "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם". אולם מיד לאחר יציאת מצרים נצטוו לספור ספירת העומר כדי לקדש ולהכשיר את עצמם, אתערותא דלתתא. [וזוהי גם הכונה במשל אדמו"ר הזקן, שלאחר שהיין נקנה – המוכר מבקש תשלום גם עבור הטעימות שניתנו מתחילה בחינם לקונה]. וקיצור הענין: כדי להגיע לגילוי של פסח ראשון אין צורך ביגיעה מלמטה למעלה, אך להגיע לגילויים של פסח שני צריך יגיעת נפש ובשר. ובכללות, שני המדריגות קיימות בנפש כל אחד ואחד, כי טבע כל איש ישראל הוא לחפוץ להדבק באלקות, ודי למבין. [כעין זה ראה בענין וימאן, עיין שם].

 

רה. ר' משה ווילענקער שמע מאדמו"ר הזקן, שבזמן שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" קיבלו על עצמם שאפילו חושך כפול ומכופל לא יסתיר בעדם מלעסוק בתורה ומצוות. ואמר רש"ג שזה מבואר בחסידות.

 

רו. נאמר בזוהר שקראו לרבי שמעון בר יוחאי בשבחים שונים: "מאן פניבהאדון ה' דא רשב"י", "ר' יהודה קרי ליה שבת". ויש לומר שזה בדומה למהבשכתוב באבן עזרא, שבשבת מאיר תוספת אור בשכל, ואמת הוא. ובפנימיות הכוונה, שבשבת מאיר פנימיות שם אדנ-י, והכל הוא ענין אחד. ולכן יש לומר דבכולהו שבתא הלכה כרשב"י.

 

רז. נאמר בתהלים: "זדים הליצוני עד מאוד מתורתך לא נטיתי". פירוש הדבר: אף על פי שממשלת הזדים מתלוצצים עלי ("זדים הליצוני"), וכמו שכתוב בזוהר "ולזימנין דחייכן ביה" (ולמשל כשהאדם מסגף את עצמו ואחר כך יש לו גאוה מזה, אזי הם שוחקים ממנו), בכל זאת "מתורתך לא נטיתי". וכמשל הזייגער- מאכער דלעיל (אות קד). [ענין זה עמוק הוא מאוד].

 

רח. בנוסח הושענות: "גולה וסורה" – היינו קליפת נוגה וג' קליפות הטמאות לגמרי. "ההרוגה עליך ונחשבת כצאן טבחה" – פירוש: כשאדם מוסר את נפשו על קידוש השם, הנה אף שעושה כך מפני יראת העונש או מאהבה ה' וכדומה ("ההרוגה עליך", מתוך כוונה) – בכל זאת נחשב הדבר כאילו אין לו נגיעה אישית כלל אלא "נחשבת כצאן טבחה", כצאן ההולכות להישחט ללא דעת וכוונה כלל. [עיין בתניא פי"ח].

 

רט. בנוסח הושענות: "כבושה בגולה, לומדת יראתך". פירוש: אף שלעיתים הנפש האלוקית "כבושה בגולה" תחת ממשלת הנפש הבהמית כמבואר בתניא (פי"ז), בכל זאת הרי היא "לומדת יראתך", כמבואר לעיל שם, כי באמת הן שתי נפשות. וזהו יסוד גדול בחסידות.

 

רי. בנוסח הושענות: "רשומים בשמך". פירוש: הנשמה נקראת טהורה ("טהורה היא") כיון ששורשה בדרגת טהירו עילאה ("גליף גליפו בטהירו עילאה"), ששם היתה עליית הרצון לנשמות בפנימיות הכוונה, וזוהי גם דרגת "הוא ושמו" (כידוע בחסידות). וזהו "רשומים בשמך" – ששורש נשמות ישראל הוא בדרגת "שמו".

 

ריא. בנוסח התפלה: "ועם רוחי גויתי ה' לי ולא אירא". יש לומר הפירוש בזה, בדומה לפירוש ר' הלל בענין "ולא נבוש ולא נכלם": יש שתי מיני דביקות בה': א) ביטול. ב) התאחדות. והיינו, כי בכל המדריגות שבביטול עדיין האדם הוא מציאות נפרדת מה' אלא שהוא בטל, ובמילא שייך שם ענין הבושה (וכמבואר בחסידות בענין "אוכם הוא קדם עילת העילות"); אולם לעתיד לבוא, כשתתגלה מהותו ועצמותו יתברך עד שהאדם יהיה בהתאחדות עם ה' – אז לא יהיה ענין הבושה שהרי אין מי שיתבייש (אלא נהיה מאוחדים עם אלוקות). וזהו "עם רוחי גויתי": לעתיד לבוא, בזמן התחיה ("רוחי גויתי", כדברי הרמב"ן) – יהיה "ה' לי", בהתאחדות ממש איתי, ואז "לא אירא". ודי למבין.

 

ריב. הבעל שם טוב אמר: "קל יותר לתקן נכרי מאמין מאשר ישראל אפיקורוס". ותמוה, שהרי בכל זאת יש בכל אחד מישראל ניצוץ אלוקי ו"לא ידח ממנו נדח". אלא ודאי שאין הכוונה מצד הנשמה שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, אלא מצד הגוף. וכפי שכתוב בכתבי האר"י ז"ל שיש תיקון לדור המבול והפלגה, וזאת אף שידוע ש"אין להם חלק לעולם הבא", אלא הענין הוא כמבואר בחסידות שזה אמור אודות הגופים אך הנשמות באמת תוקנו.

 

ריג. פעם אחת קיבל רבי מענדל מהאראדאק כתב רבנות ובו כמאתיים אלף חתימות, וראו מקורביו שבתחילה היה שרוי בשמחה ואחר כך נהפכו פניו לארשת צער. והשיב רבי מענדל לפליאתם, שבתחילה חשב שעתה אין לו לחשוש מהדין וחשבון שלמעלה, כי יוכל להראות שמאתיים אלף יהודים יראים וחסידים כותבים בשבחיו, ולכן היה בשמחה. אולם אחר כך חשב שודאי ישאלוהו למעלה: "מענדל, וואס זאגסטו אליין אויף דערויף"? [= מה אתה עצמך אומר על כך?], ולכן התעצב...

 

ריד. פעם אחת ישב ר' הלל בסעודה והבחין שאחד המסובים אכל מאכל מסויים שאדמו"ר הזקן כותב לגביו "ובעל נפש יחמיר על עצמו" שלא לאכלו; לאחר מכן ראה ר' הלל שאותו חסיד נמנע מלאכול מאכל אחר שאדמו"ר הזקן כותב עליו "וירא שמים יחמיר על עצמו". אמר לו ר' הלל בתמיהה: "במה ש"בעל נפש יחמיר" – לא נזהרת; והרי מדריגת "ירא שמים" גבוהה יותר, ומדוע בזה אתה נזהר ובזה לא"? [מסיפור זה מוכח ש"בעל נפש" הוא למטה במדריגה מ"ירא שמים"].

 

רטו. רבי לוי יצחק מבארדיטשוב שאל את אדמו"ר הזקן, מדוע פסק להלכה שלא לומר בערבית של שבת פסוקי "ושמרו", אף שידוע שבזמן אמירת "ושמרו" ווערט אויפן הימעל א גאנצער יריד [=נהיה בשמים ’יריד' גדול (מעבודת המלאכים)], והשיב לו אדמו"ר הזקן בשאלה: "אויף אלע יריד'ין דארף מען דאס זיין"? [=וכי בכל הירידים צריכים להיות?].

 

רטז. רבי נחום בן אדמו"ר האמצעי אמר: "אין לי בעצמי אלא שני מופתים", והם: פעם אחת היתה שריפה בעיר ניעז'ין וגם אוהל אדמו"ר האמצעי בער באש, והלך רבי נחום להציל מהשריפה ספר תורה של אדמו"ר הזקן שהיה מונח באוהל. כשבא לאוהל ראה שארון הקודש סגור וגם הוא עצמו שכח את המפתח. רבי נחום עמד כך מבוהל ולפתע בא אדמו"ר הזקן, נתן את ספר התורה בידו והלך... פעם אחת בא לניעז'ין בערב שבת קודש פריקאזניק [= פקיד בבית מסחר] אחד של סוחר ובידו היו אלף רובל כסף, וקודם השבת מסר אותם לשמירה אצל בעל האכסניה שאירח אותו. במוצאי שבת כשבא לבקש את כספו בחזרה, כפר בעל האכסניה בדבריו וטען שלא היו דברים מעולם. האיש צעק ובכה מאוד ואף התעלף מספר פעמים, והלך לרבי נחום וביקש ממנו שיעזור לו. קרא רבי נחום לבעל האכסניה וציוה אותו שיודה בגניבה, אך הלה עמד בכפירתו. יעץ רבי נחום לאורח ללכת לאוהל אביו להתפלל, אך זה ביקש ממנו שילך עמו ונעתר לו רבי נחום. באותו היום כשישב בעל האכסניה לסעודה, קפצה לפתע חולדה על שולחנו וגירשה, ושוב קפצה וגירשה עד שקפצה כנגד ליבו ואחזה בשני ידיה בצווארו. האיש חשש שהחולדה תפגע בסימניו והבין מדוע באה לו הצרה הזו, ומיד התוודה שלקח מהאורח אלף רובל כסף והחזירם לו, אך עדיין לא ירדה החולדה מגופו. שאלו אותו הסובבים אם אולי העיז את פניו כנגד רבי נחום, ואמרו לו שילך ויבקש ממנו מחילה. בא האיש לרבי נחום וביקש את מחילתו, אולם גם לאחר שאמר לו רבי נחום שהוא מוחל לו לא ההינה עדיין החולדה לרדת ממנו. שאל אותו רבי נחום אם אולי בעבר הטיח פניו כנגד אביו, אדמו"ר האמצעי, והשיב בחיוב, ואמר לו שילך לאוהלו ויבקש מחילה, ועשה כך ואז ירדה החולדה ממנו...

 

ריז. ר' הלל סיפר שהוא נסע לראות את אדמו"ר הזקן כשהיה בטשערנאביל, והגיע לשם לשבת קודש אך אדמו"ר הזקן כבר נסע משם בערב שבת (אז היתה החתונה הידועה, שאדמו"ר הזקן היה בכעס גדול ושבת בכפר) ולא הספיק לראותו. באותה שבת אדמו"ר הזקן דיבר במאמר על חידוש המקובלים הראשונים, חידושי האר"י ז"ל, הבעל שם טוב וחידושו שלו, ור' הלל שמע את חזרת המאמר מר' זלמן זעזמער ואמר: "איך האב ניט זוכה געווען אז דער אלטער רבי זאל זיין מיין מוהל" [=לא זכיתי שאדמו"ר הזקן יהיה המוהל שלי] – כך היה לשונו. רש"ג פירש זאת, שמאמר זה שייך להתאמתות כללות ענין החסידות, ור' זלמן לא זכה לקבל את הדברים מאדמו"ר הזקן עצמו. וזהו ענין המילה, שהענין נחקק ומתאמת היטב. [וחלילה לומר שזהו ענין "ומלתם את ערלת לבבכם"].

 

ריח. מסופר שכאשר אדמו"ר הזקן שלח את המדפיס ר' ישראל יפה עם ספר התניא לקבל את הסכמות חבריו להדפסתו, ישב קודם לכן לכתוב מכתב לרבי זושא מאניפולי, והתחיל לכתוב "הגאון..." ופנה לר' ישראל ואמר: "אל תתפלא שאני כותב "הגאון"; אני יודע שהוא גאון". וסיפר אדמו"ר הזקן: "פעם אחת בא הרב המגיד [ממעזריטש] לבית המדרש וטען "מדוע כולם מתמסרים לתורת הנסתר ולא עוסקים בנגלה? – צריכים להתעסק גם בנגלה", וקבע אותי ואת ר' שמשון משפיטאווקע שנעסוק בנגלה. "פעם אחת התייגענו בדין מסויים ברמב"ם שהיה מוקשה מאוד ולא מצאנו לזה שום תירוץ, והוסכם אצלינו לא כדעת הרמב"ם. בתוך כך בא רבי זושא ושאל: "מה קשה לכם כאן"? ואמרנו לו. [ואמר אדמו"ר הזקן בדרך אגב: "א אנדערען וואלטן מיר גארניט ענטפערען, נאר מיר ווייסן דאך ווער ר' זושא איז האבן מיר געענטפערט" [=לאחר לא היינו משיבים מאומה, אבל הרי ידענו מיהו ר' זושא ולכן השבנו]]. "לקח רבי זושא נייר והלך לאיזה מקום וברגע קטן כתב על הנייר, ובא ואמר לנו: "תעיינו היטב במה שכתבתי ויתורץ לכם". והנה ראינו שהוא כתב מראי מקומות בש"ס ופוסקים שהתפעלנו מהם מאוד, ואכן דברי הרמב"ם התיישבו על פי מראי מקומות אלו. "ושאלנו אותו: "מהיכן ידעתם זאת"? – והשיב: "בעת שהקשיתם על דברי הרמב"ם היה לרמב"ם זייער ניט גוט [=מאוד לא טוב] בגן עדן, וכאשר החלטתם בדעתכם שלא כדבריו היה לו עוד יותר ניט גוט [=לא טוב], ובא אלי ואמר לי "אני יאמר ואתה תכתוב""... וסיים אדמו"ר הזקן בדבריו לר' ישראל: "הלוא תראה שהוא גאון"!... לפני שר' ישראל יצא לדרך ציווה אותו אדמו"ר הזקן שבנסעו דרך בארדיטשוב לא ישאר לנוח אצל רבי לוי יצחק, כיון שהוא לא רוצה שידבר איתו במטרת הנסיעה. ואכן, בבוא ר' ישראל לרבי לוי יצחק שאל אותו: "וואס פארסטו, סערצע"? [=לשם מה אתה נוסע, חביבי?] וענה לו ר' ישראל איזה תירוץ. אחר כך בישבם בסעודה שאל אותו רבי לוי יצחק פעם נוספת: "וואס פארסטו, סערצע"? ושוב ענה לו ר' ישראל מה שענה, וכך גם בשלישית לא גילה לו ר' ישראל את האמת. משם נסע ר' ישראל לרבי זושא וכשהגיע אליו אמר לו: "רבינו שלח לכבודכם שתתנו הסכמה על ספרו התניא", ואמר רבי זושא: "אודאי, אודאי צריכים ליתן", והוסיף ואמר ר' ישראל: "הוא ציוה שלא תכתבו את שמו בהסכמה", וענה רבי זושא: "לא, לא, דוקא אכתוב, זאל מען וויסן ווער עס האט דאס געמאכט" [=דוקא אכתוב, שידעו כולם מי עשה את זה]. החזיר לו ר' ישראל: "הוא ציוה שאם תכתבו שמו – שלא אקח את ההסכמה", ואמר רבי זושא: "נו, וועל איך ניט שרייבין, מי וועט אליין וויסן, ווער עס קאן מאכען אזא חיבור אז ניט ר' זלמינק'ע"... [=טוב, לא אכתוב. ידעו כבר לבד, מי יכול לכתוב כזה חיבור חוץ מר' זלמינק'ע], והמשיך: "גיי בריינג פאפיר" [=לך והבא נייר], ותיכף אמר לו שוב: "וויפיל פאפיר וועסט בריינגען"? [=כמה נייר עוד תביא?], והשתומם ר' ישראל על השאלה הזו והמשיך רבי זושא: "גיי בריינג א היווער פאפיר"! [=לך והבא (כמות גדולה של) נייר]. אך תיכף אמר רבי זושא לעצמו: "און אויף א ליווער פאפיר וועט מען אויסשרייבין זיינע שבחים? – ברענג א פערטיל פאפיר" [=וכי על כמות גדולה של נייר נצליח לכתוב את שבחיו? – הבא רבע [גליון] נייר], והביא לו ר' ישראל וכתב. משם נסע ר' ישראל לרבי יהודה ליב הכהן, ולאחר שכתב את הסכמתו אמר לר' ישראל: "הסתכל נא, היפה כתבתי"? והשיב ר' ישראל שזה בוודאי טוב, ואמר לו רבי יהודה ליב: "ראה מה שכתבתי "וכעת ישמח ישראל" – כוונתי להבעל שם טוב שהיה בהיכל המשיח ושאל אותו "אימתי קאתי מר"? והשיב כשיקום אחד מתלמידך וכו' ויפוצו מעיינותיך חוצה [כמבואר במכתב] – הנה כוונתו היתה עליו"! [על אדמו"ר הזקן]...

 

ריט. אדמו"ר הזקן אמר שלשלושה אנשים יש לו אהבה נפשית: לרבי זושא מאניפולי, לרבי נחום מטשערנאביל ולרבי יהודה ליב הכהן.

 

רכ. מקובל בשם הבעל שם טוב: כש[האדם נמצא ב]סכנה רחמנא ליצלן וצריך לנס – יתן ח"י גדולין [מין מטבע] לבית הכנסת ויאמר בפה מלא: אני נודר אותם ח"י גדולין בשביל נשמת רבי מאיר בעל הנס. אלקא דמאיר ענני, אלקא דמאיר ענני, אלקא דמאיר ענני. ובכן יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, כשם ששמעת תפלת עבדך מאיר ועשית לו נסים ונפלאות, כן תעשה עמדי ועם כל ישראל עמך הצריכים לנסים נסתרים וגלויים אמן כן יהי רצון.

 

רכא. ר"מ מני אמר, שבעניני אלוקות צריך להיות בבחינת פרצוף אבל בעניני העולם צריך להיות רק בבחינת נקודה. פירוש הדבר: בעניני התבוננות והשגה באלקות צריכים לדעת גם את הפרטים על בוריים (בבחינת פרצוף שלם), שלא יטעה את עצמו, ודוקא בדרך זו של "דע את אלוקי אביך" כראוי יבוא ל"ועבדהו בלב שלם"; אבל בעניני העולם צריכים להיות עסוקים רק בכללות ובחיצוניות, בדרך העברה בעלמא (כיון שבכל זאת אנו לבושים בעניני העולם), אך אין צורך לעמוד בכל דבר על בוריו אלא "כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו שלא ברצונו", כפריעת חוב ולא יותר (בבחינת נקודה).

 

רכב. מרמ"מ שי': יש להמשיל משל במעלת היסורים הבאים על האדם, מבדחן המלמד לבנו את מלאכת הבדחנות ותוך כדי הלימוד הוא מכה אותו שלא יתרשל בלימודיו, ומדריך אותו מתוך צערו ובכיותיו כיצד לומר דברי שמחה ובדיחותא ולהריע בקולו: פריילעכער!... [=שמח יותר!]. וכן הדבר בנמשל, שהכוונה ביסורים שמביאים כל האדם היא לגלות את כוחותיו הפנימיים, ומתוך צערו וצעקותיו הוא צריך להתעורר לאלקות. ודי למבין.

 

רכג. ר' הלל סיפר שכאשר למד עם בני אדמו"ר הצמח צדק בילדותם, שאל פעם את אביהם איזה מסכת להתחיל ללמוד והשיב לו: "הבעל שם טוב התחיל ללמוד את הש"ס כדי להעלות את התורה של כל ישראל שלא עלתה למעלה [כיון שנלמדה ללא אהבה ויראה, כמבואר בתניא פל"ט], ולמד ברכות, שבת ועירובין עד דף י"ז ואחר כך הסתלק; ולכן תתחיל עתה מדף י"ז"...

 

רכד. ר' גרשון בער אמר, שלאחרונה העולם משתלם במדעים וחכמות חיצוניות יותר מבשנים הקודמות, והוא מפני שהעולמות עולים תמיד בעליה אחר עליה, וידוע שחכמת עולם הזה היא הפסולת מעולמות עליונים, ועקב עלית העולמות הנה גם הפסולת מזוככת ואיידעלערע [=עדינה יותר].

 

רכה. רש"ג סיפר שבשנת תרמ"ג היה בליובאוויטש בימי האבלות על אדמו"ר מוהר"ש, ובליל ראש חודש שאל את הרז"א מדוע הוא ואחיו, כ"ק אד"ש, לא התפללו ערבית לפני העמוד, והשיב לו הרז"א: "אני יודע מאבי הכ"מ שכשהיה אבל על אאזמו"ר [הצמח צדק] – לא היה מתפלל בראש חודש לפני העמוד". עוד סיפר רז"א, שפעם אחת אמר אבל אחד בליל שבת קודש את ה"ברכו" השני, והגיב אדמו"ר מוהר"ש שלא היו עושים כך בעבר.

 

רכו. ר' הלל היה מקפיד שכאשר מנקים את ביתו יתחילו תחילה לטאטא את החול מהדלת לאמצע הבית ומשם זורקים אותו החוצה, וזאת כי ר' הלל היה אומר: "דער אויבן-אן איז דארט וואו די מזוזות איז" [=החשוב ביותר הוא מקום המזוזות].

 

רכז. רבי חיים אברהם בן אדמו"ר הזקן לא היה חפץ לחזור חסידות בפני הקהל. פעם אחת הפצירו בו מאוד, עד שהיה קשה לו להשתמט מהם והבטיח שאכן יחזור חסידות. התקבצו כולם בחדרו וישב על כסאו ושהה זמן רב, ואחר כך אמר בקול: "בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך", והלך משם.

 

רכח. כשנתמנה רבי יוסף יצחק בן אדמו"ר הצמח צדק לאדמו"ר בערי פולין, שלח לו אביו למנעו מזה, וכתב לו שהאדם צריך להיות תמיד בשפל המדריגה ולא להיות ראש. עוד כתב לו אביו מדיני צרעת הבית: "בית אפל – אין פותחים בו חלונות לראות את נגעו".

 

רכט. פעם אחת אמר אדמו"ר הצמח צדק חסידות בלחש, עד שאף אדם לא הצליח לשמוע את דבריו. החסידים הצטערו מאוד באומרם שלאחר כל הטורח שלהם בנסיעה לליובאוויטש, הנה לבסוף לא שמעו כלום, ואמר להם ר' הלל: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו"!

 

רל. ר' פסח ממאלאסטאווקע אמר שבמשך כל השנה הוא מקבץ שאלות בחסידות לשאול את אדמו"ר, אולם מיד בהכנסו ליחידות מתיישבות כל שאלותיו ואין לו צורך לשאול. ופירש רש"ג, שהקושיות הן מצד הקליפה שבאדם (כמבואר בחסידות), וכאשר הוא נכנס לחדר ששורה בו השכינה והדבר מורגש בנפשו, מתבטלת הקליפה וממילא מתיישבות הקושיות.

 

רלא. ר' הלל ביאר דבר תמוה: כאשר מדובר בחסידות אודות ראש השנה (למשל) אזי אומרים שהוא גבוה מכל החגים האחרים, ואילו כשלומדים אודות חגים אחרים, הנה בכל חג אומרים שהוא הוא הנעלה מכולם, וצריך להבין הכוונה בזה. אלא הענין הוא שכשהרבי אומר חסידות אין זה רק חידוש בשכל והסברה, אלא שהענינים האלוקיים עצמם מתגלים (ראה לעיל אות נו). וכיון שבכל פעם שהרבי מדבר באיזה דבר אזי מתגלה ממש ענין זה, הרי הוא אז גבוה יותר מכל הגילויים שהיו עד אותו היום. רש"ג המתיק את הדברים: ידוע שבכל מדריגה ישנה מעלה מסויימת שאינה בשום מדריגה אחרת, ובפרט זה היא גבוהה מכל המדריגות. ואף שכל המדריגות מתכללות זו בזו, בכל זאת כשמתגלית המדריגה הפרטית, אזי העילוי שבה הוא בגלוי ואילו שאר המדריגות בהעלם. ואם כן, כאשר הרבי אומר חסידות אודות ענין ראש השנה, הוא מדבר אודות גילוי האלוקות שהתגלה בענין זה, ועתה פרט זה הוא הגבוה ביותר, וכן בחג הפסח וכו'. [וצריך להבין היטב את הענין הזה כי הוא עמוק מאוד].

 

רלב. אמרו חז"ל (וברש"י): "הרואה אוכלוסי ישראל (חיל גדול של ששים ריבוא) אומר ברוך חכם הרזים". ופירש ר' גרשון בער: מדוע לברך דוקא "חכם הרזים" ולא הדיעות או החכמות? אלא הענין הוא, שיש בנשמת כל אחד ואחד מישראל ענין המיוחד רק לו ומוסתר בו ("רזים"), ופרט זה הוא המייחד את דבקותו והכרתו באלקות ואת אופן עבודתו המיוחדת שאין זאת לשום אדם אחר. וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק "איש אשר רוח בו – שיכול להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד". וזהו ענינו של רבי, שיודע את הרזים של כל אחד וכוללם יחד.

 

רלג. נאמר בכתוב: "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו". האר"י ז"ל אמר שבפסוק זה מרומז שאדם העובר על איסור נדה – מת ומתגלגל ככלב: "בשר" הוא הברית קודש; "שדה טריפה" הוא נוקבא דקליפה, איסור ערוה; "לא תאכלו" הוא כלשון הכתוב (לגבי פוטיפר) "הלחם אשר הוא אוכל"; ובאם עבר ועשה כן – אזי "לכלב תשליכון אותו".

 

רלד. אדם אחד שהיו בניו מתים בהיותם קטנים בא פעם למגיד ממעזריטש, וביקש ממנו ברכה די קינדער זאלן זיך האלטן [=שהילדים יהיו חיים וקיימים], וציוה אותו שיתנהג בצניעות בזמן התשמיש. ואמר רש"ג, שמסיפור זה ראיה שהדבר מועיל בענין החיות, אלא שאדם זה זכה שנשתלשל אצלו הדבר בחיים גשמיים ואצל אחרים זה פועל בחיים הרוחניים – שתהיה לאדם חיות בקיום התורה והמצוות. ומסיפור זה גם מובן מדוע דור זה פרוץ יותר בפריקת עול ואין שום חיות בעבודת ה', ירחם ה'.

 

רלה. משמעותה של קריעת ים סוף בעבודת ה': ים הוא הכיסוי וההסתר על אלוקות, וכל זמן שהאדם עובד את ה' בטבעו אינו יכול לעמוד נגד המונעים ומעכבים אותו, ונס קריעת ים סוף הוא שהאדם משבר את טבעו ופורץ את הענינים המסתירים על התקשרותו באלוקות. ומעמד זה של קריעת הים נתן כח לנשמות ישראל שיוכלו לעמוד נגד כל מונע ומעכב הבא עליהם.

 

רלו. בכל שנה, ביום בשבוע שבו חל יום ראשון של חג הפסח יחול גם תשעה באב. ופירוש הדבר: חג הפסח ותשעה באב הם ענין אחד, אלא שחג הפסח הוא באור ישר ותשעה באב באור חוזר. וכמשל אהבת האב לבנו, הנה בחג הפסח מראה הקב"ה את אהבתו לבנו בנתינת מתנות ובתשעה באב מגלה את אהבתו באופן אחר, וכוונתו בזה להכריח את הבן ללכת בדרך הישרה. ובאמת, האופן השני אף גדול מהראשון, שהרי גם אדם זר יוכל להתלבש באהבה של נתינת מעות ומתנות לבן זה, אך לא יתכן שימצא אדם שיבטא את אהבתו לבן בתוכחות ויסורים כפי שיעשה זאת האב. ולכן בסימן לקביעות המועדים בא"ת ב"ש, הנה פסח באות א' ותשעה באב באות ת', ודי למבין.

 

רלז. אדמו"ר הצמח צדק אמר: "די וועלט זאגט אז דער שווער האט קיינעם ניט געהערט און איך הער אלעמען; אין אמת'ן, ער האט קיינער ניט געהערט און געהערט אלעמען, און איך הער אלעמען און הער קיינעם ניט" [=העולם אומר שחמי (אדמו"ר האמצעי) לא שמע אף אחד ואילו אני שומע את כולם; האמת היא, הוא לא שמע אף אחד ושמע את כולם, ואילו אני שומע את כולם ולא שומע אף אחד].

 

רלח. שוועבעלע [=גפרור] בוער, כשנופחים עליו מעט מיד הוא כבה מפני שהוא אש חיצונית, אבל אש פנימית כשלהבת שעל הגחלת, כמה שנופחים עליה יותר רק תגדל האש. והנמשל מובן.

 

רלט. נאמר בכתוב: "ראה נתתי לפניך ... את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע... ובחרת בחיים". ותמוה, הרי הכול יודעים שחיים טובים ממות וטוב עדיף מרע, ומהו הציווי בזה? אלא הענין הוא שצריך להכיר בזה בעומק הדעת, שהרי ישנם כמה וכמה דברים הנראים לחיים וטוב ובאמת הם מות ורע. וזהו "ובחרת בחיים", היינו בבחירה שכלית דוקא, ואילו מה שהבהמה בורחת מדבר המזיק אותה ועוסקת במה שטוב לה אין זה נקרא בחירה.

 

רמ. ר' גרשון בער לא היה נוהג צו זעגענען זיך [=להפרד], והיה נוהג לומר אז מי צושייד זיך גאר ניט [שלא נפרדים כלל].

 

רמא. פעם אחת התבטא ר' הלל שרבי מענדל מהאראדאק היה גבוה בדרגתו מאברהם אבינו, ור' הענדל בשמעו זאת תמה מאוד, ואמר לו ר' הלל: "מדוע אתה מתפלא? – האבות היו מרכבה לחג"ת ורבי מענדל היה מרכבה לאו"א" [חכמה ובינה]. ופירש רש"ג, שהבעל שם טוב היה ניצוץ משיח (ראה לעיל אות קמה), ובמילא יכול להיות בתלמידיו מעלה יתירה גם מהאבות. ועוד יש לומר בזה על פי המבואר במאמר אדמו"ר הצמח צדק, שאהרן הכהן היה במדריגה גבוהה יותר מהאבות (בבחינת "ורב חסד") כיון שהיה לאחר מתן תורה. ודי למבין.

 

רמב. ישנו כתב מאדמו"ר האמצעי וזה לשונו הזהב: "כידוע שהבעל שם טוב הי' לו המראה ממש", כנ"ל. עוד כתוב שם, שאדמו"ר הזקן אמר על רבי מענדל מהאראדאק שבמידותיו האט ער דערליינגט דעם בעש"ט [=הגיע עד לבעל שם טוב]. [ובכל זאת יהיה נכון הנ"ל, ודי למבין].

 

רמג. ר' הלל סיפר בהיותו בזעמבין שאדמו"ר האמצעי אמר, שאם יתן לו ה' חיים וכוח – יכתוב פירוש על כל הזוהר, כמו ספר ביאורי הזוהר הנדפס. והוסיף ר' הלל, שבאם היה עושה כן בודאי היה בא משיח.

 

רמד. פעם אחת התפאר הקדוש רבי אברהם המלאך, בן המגיד ממעזריטש, לפני אדמו"ר הזקן על שאינו נכשל באכילת נמלים חלילה, כי בביתו מבררים תחילה את החיטים ותיכף טוחנים ואופים, וכיון שנוהג כך כל הזמן כמעט בלתי אפשרי להכשל בנמלים ח"ו. והשיבו אדמו"ר הזקן: "איר עסט ניט קיין מילבין על פי חוש און מיר עסן ניט קיין מילבין על פי תורה" [=אתם אינכם אוכלים נמלים על פי החוש ואנו לא אוכלים נמלים על פי התורה].

 

רמה. ר' הלל המשיל משל לענין התגלות תורת החסידות בדורות אלו: חכם המתעמק בענין מסויים ובתוך כך הוא מדבר בינו לבין עצמו איזה דברים – בודאי הם מאותו ענין שמעיין בו, וכן הוא לגבי הגילויים שנתגלו על ידי הבעל שם טוב בדורות אלו שהם הם הגילויים שיתגלו בביאת משיח, כיון שעתה היא העת לבואו. ודי למבין.

 

רמו. רש"ג (כמדומה) המשיל משל: הנה אנו רואים שהמסחר בעסקי היער הוא טוב ומועיל ומתעשרים ממנו מאוד; ואף אם יקרה שאחד הסוחרים יפסיד פעם אחת בעסקו, בכל זאת הוא לא יעזוב את המסחר בגלל זה, כיון שהמסחר עצמו הוא טוב – כן הוא הדבר בנמשל, בלימוד תורת החסידות.

 

רמז. בפיוט לפורים: "פורים פורים פורים לנו, ברוך אשר בחר בנו". פירוש, שהפיוט מתאר שיש ג' מיני צמצומים, כמבואר בתניא, שענינם ההמלכה אם יהיו נשמות ישראל אם לאו, ואעפ"כ פנימיות הכוונה היא דוקא בנשמות ישראל. וזהו ענין פורים – פור הוא גורל. ודי למבין.

 

רמח. רש"ג סיפר שהוא נכח בשנת תרמ"א בסיום כתיבת ספר תורה אצל ר' משה ליב, בעלה של דבורה לאה בת אדמו"ר מוהר"ש. הסיום נערך ללא פרסום ורעש כדרך העולם שעושים פאראד [=תהלוכה] גדול, אלא בחשאי. גם הקרואים היו רק מאנ"ש ומועטים במספר, ולקחו מעט משקה עם לעקאח ואדמו"ר מוהר"ש סיפר מעשיות ודיבר שיחות נאות, כדרכו בקודש. בין הדברים סיפר שאצל אביו אדמו"ר הצמח צדק גם היה מספר פעמים סיום ספר תורה בלי שום פאראד, ורק בניו היו בשעת מעשה ולא יותר. בשנת תרט"ז סיים אדמו"ר מוהר"ש עצמו ספר תורה ושאל את אביו מתי יערכו את הסיום, והשיב לו שהוא יודיע לו בבוא העת. כך היה ממתין מיום ליום, ולפתע, כעבור שבועיים, קרא לו אביו ואמר לו שהלילה יתקיים הסיום. ואכן באמצע הלילה, בשעה השניה אחר חצות עשו את הסיום ולא נכחו שם אפילו בניו האחרים, אלא רק אדמו"ר מוהר"ש ושני אנשים נוספים שהחזיקו את החופה, ואביו הלך תחת החופה עם ספר התורה ונר דולק בידו. באותה עת, הסתובב שם בלן אחד שיכור שהלך מבית המרזח (ואמר אדמו"ר מוהר"ש: "מסתמא איז ער געווען פארקלאפט" [=כנראה הוא היה הלום יין]), ופתאום הבחין במראה נורא – שני אנשים נושאים חופה ואדמו"ר הצמח צדק הולך תחתיה ונר בידו, ונבהל האיש מאוד והתעלף.

כשהחזירו אותו לאיתנו בכה מרוב פחד כיון שלא הבין את פשר המחזה שראה, ולמחרת סיפר לקהל שראה מראה נורא באמצע הלילה, והכול שחקו ממנו ואמרו לו שהיה זה בדמיונותיו, אך הוא נשבע שבועות שראה זאת בהקיץ ממש. [מזה מובן עד כמה עשה זאת אדמו"ר הצמח צדק בחשאי, ואף אדם לא העלה על דעתו שהיה זה סיום ספר תורה]. והמשיך לספר אדמו"ר מוהר"ש: "קודם הסיום שאלתי את אבי: האם אקרא לאחיי ולאמי? והשיב לי שאין צורך לקרוא לאף אחד. ואמרתי: אבל לכל הפחות אקרא לאמי, וענה לי: לך וראה, אם דודתי לא יושבת עמה – תקרא לה; ובאם היא שם – אל תקרא לה. והוסיף ואמר לי שהלוחות הראשונות ניתנו בקול רעש ואחר כך נשתברו, ואילו הלוחות השניות שניתנו בחשאי היה להן קיום, וכן צריך להיות גם כאן". את כל הנ"ל סיפר אדמו"ר מוהר"ש בסיום ספר התורה בשנת תרמ"א, ואחר כך לקח את היריעה לכתוב את התיבות "לעיני כל ישראל", ועשה בעצמו קולמוס חדש ובזמן עשיית הקולמוס דיבר עם כולם גלייכע ווערטלאך [=דברי חידוד וצחות] ושחק בפנים צהובות כדרכו.

 

* * *

בנוסח התפלה: "ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, הוא יפתח לבנו בתורתו וישים בלבנו אהבתו ויראתו ולעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם". ופירש רש"ג: כל המאמר הזה מדבר אודותינו, על החסידים, שהרי המתנגדים לא נבראו אלא לכבודם שלהם, וכל עבודתם היא רק עבור טוב גן עדן ועולם הבא, ואילו החסידים נבראו לכבודו של מקום ("שבראנו לכבודו") ועבודתם היא רק בביטול לאלקות; "והבדילנו" – מלשון "קדוש ומובדל", שאינו שייך כלל למדריגות שלמטה ממנו ואף תואר מקור אין שייך לומר עליו. והמתנגדים, מעבודתם בריבוי ההשתלשלות יוכלו להיות "תועים" ואי אפשר לומר שהם מובדלים, אך החסידים מובדלים לגמרי ("והבדילנו מן התועים"); וכל זאת מפני ש"נתן לנו תורת אמת" – תורת החסידות; "וחיי עולם נטע בתוכנו" – כיון שאצל המתנגדים התורה היא לפי הזמן, ואומרים שדוקא מלפנים היו צריכים להתנהג כך וכו', אבל אין היינטיקע וועלט [=בעולם הנוכחי] צריכים להתנהג אנדערש! [=אחרת!], אבל אצל החסידים התורה היא "חיי עולם", בלי שום שינויים בזמן; "הוא יפתח לבנו בתורתו" – היינו בענין המוחין והמדות והדעת בזה; והחסידים הם שלמים אלא שחסרה לעיתים ההבאה מהמוח אל הלב, ולכן אנו מבקשים "הוא יפתח לבנו... ולעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com