חיפוש בתוכן האתר

כז הדפסה דוא

ניגנו ניגון

 

כז. רש"ג הצטער תמיד על זה שחידש אדמו"ר הזקן בתניא "יזכור מסירות נפש בהוי' שבזבה יעבור הרוח שטות" וכו', שראה באיזה ספר שכשיעלה לו איזה הרהור יזכור מסירות נפש [ראה את זה באיזה ספר מוסר, ושואל את עצמו מה חידש האדמו"ר הזקן? צריך להסביר איזה צער זה לחסיד]. אך אחר כך הבין שרחוק מזרח ממערב [ואז נחה דעתו], כי שם כתוב ענין הזיכרון בדרך סגולה ובתניא נתבאר שזהו הדבר עצמו, שהמסירות נפש שלו הוא באמת על כל דבר ודבר שנגד רצון העליון, והבן.

ההסבר של הרש"ג הוא שסתם ספר מוסר נותן סגולה, ובתניא כתוב שעל ידי התבוננות מעוררים את המסירות נפש נגד הרוח שטות הפרטי שתקף אותך. זה מתייחס לעצם הדבר. זה לא שבא מישהו ומפריע לך והעצה היא איך לסלק אותו על ידי הסחת הדעת. אצל יהודי הדבר הכי חזק זה מסירות נפש אז ממילא צריך לחשוב על כח זה. בתניא כתוב שיהודי צריך להגיע למודעות שכל שטות כזו היא נפש בהמית, וכל נפש בהמית היא סטרא אחרא, וכל סטרא אחרא היא "תועבת ה' אשר שנא", ואת אותה מסירות נפש למות על קדוש ה' להפנות אל אותו הדבר. למה זה כל כך חשוב לרש"ג? חב"ד זה 'עצמי', בלי בחינות וסגולות [אצל ר' נחמן, בהשקפה חיצונית, זה נראה כך. כמובן שלא הכוונה, רק הסגנון. בחב"ד זה בדיוק ההיפך]. רש"ג רוצה לומר שכל הסגנון הזה הוא עולם התהו ביחס לחב"ד. 'עצמי' מדבר רק על אותו הדבר. בלי זה – ריבוי, לא אחדות. תמיד צריך להבין את העצות. התניא נקרא בפי הרבי הקודם "ספר עצות לתחלואי הנפש", "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו... ונכון לבו יהיה בטוח בה' הגומר בעדנו" (הקדמת התניא). כאלו עצות לא נתנו לפני חסידות חב"ד. עצה זה מלשון עצמי. הרבי הרש"ב בשיחה קורא לזה תקון השלמות. לעשות תשובה זה לא שלמות. תשובה זה שאתה עושה משהו כדי לתקן משהו אחר שעשית. זו תשובה של 'מתנגד'. הוא אומר שם שכל ההשקפה הזו לא מביאה תקון עצמי, לא מגיעים לעצם. השלמות היא רק כשמתעמקים בדבר עצמו, באלוקות שבו, וזה רק על ידי פנימיות התורה. אין פה שום קונצים [גם אצל ר' נחמן – שזו הגזמה ביחס לכל מי שקדם לו – זה גם בשביל להילחם בחיצוניות, רק מן הכיוון השני. אם כל דבר הוא סגולה לכל דבר אז זו דרך נוספת לגילוי העצם. אמר "תורתי היא כולה בחינות", לא רק סגולות].

שוב, צריכה להיות אותה מסירות נפש על כל דבר כמו על עבודה זרה. כאשר העצה באה רק בתור סגולה, יוכל האדם לגרש הרהורים רק עד גבול מסוים. רק במודע, ולא יגיע אף פעם לתת-מודע. פרויד, להבדיל, אומר שכל התאוות זה רק טיפה בים ממה שיש בראש. בדרך כזו אתה תגרש רק את התופעה בחיצוניות. אמנם, כל התניא זה רק עבור העבודה במודע, כאשר הרע שבלב נשאר בתקפו, אבל כאן מסוגל לגלות לך, ולתקן לך לאט לאט את תוך הלב, כי מסירות נפש זה דבר עצמי. זה הבדלה בשביל המתקה, להבדיל בין בינוני לצדיק. כשמבינים את זה נכון ועובדים כך על המודע במסירות נפש, בהתעצמות, זה מגיע גם עד לתת-מודע. לכן פותח האדמו"ר האמצעי את קונטרס ההתפעלות בציון העובדה שאדמו"ר הזקן מסר נפשו על כך שכל אחד יוכל להגיע לעבודת הצדיק של יחודא עילאה. עבודה כזו מסוגלת לתקן גם את הרע הנעלם, מה שאין כן בדרך של סגולה. יש הבדל בין עבודת כלל לפרט. כלל זה מקיף, שלא מגיע לידי פועל. אתה רק חושב על מסירות נפש, אבל לא מסירות נפש בפועל ממש. יש הבדל גדול בין מסירות נפש בכח למסירות נפש בפועל. ר' עקיבא לא הסתפק בכח, רצה בפועל. סגולה פועלת בדרך של בכח. אתה מוכן. אבל אם זה נגד הרהור עצמו, אז זה בפועל נגדו. אתה יודע שאותו הרהור הוא כמו עבודה זרה ממש. אתה מתבונן שזה אותו הדבר, אותה רוח שטות. כל זה בכח זה רק כללי. הפועל מתמקד על הפרט, כמו שעולם העשיה הוא פרט, למעליותא. בפרט יש עצמיות, יש יחס ודו-שיח. כשמתקנים אדם יש משמעות לזה שאתה מתייחס לפרט, וזה נכנס לתוך הלב ממש, ומתחיל לתקן את הרע הנעלם.

 

לחיים לחיים!

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com