חיפוש בתוכן האתר

יט הדפסה דוא

 

ניגנו 'לכתחילה אריבער'

 

יט. מאדמו"ר הזקן, איתא בזהר דמשה הוה דחיל [היה מפחד] מפרעה, ואמר לו הקב"ה "בא אל פרעה", ומובא בספרים שלא כתוב 'לך' אלא 'בא', פירוש שגם אני אלך עמך. ופרעה הוא אריך דקליפה [כתר דקליפה. נקרא בתנ"ך "התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו". ופירש ר' חיים ויטאל שזהו הדימוי של אריך אנפין בקליפה. יאור זה נחל היוצא מתוך המקור, וכן מלשון אור – כפי שנהר זה מלשון אור, נהירו – המאיר מתוך מקורו, עם תוספת האות י בתחילתו המרמזת בשם הוי' לחכמה. לפי זה, פירוש הפסוק כך: הוא, התנין הגדול – כתר דקליפה, רובץ בתוך 'יאוריו' – הם שאר הספירות דקליפה, מחכמה ומטה]. והוא [בלשון החסידות] הרצון שלמעלה מטעם ודעת [הרצון של "לי יאורי ואני עשיתיני", של "אנא אמלוך". אז למה משה רבינו מפחד ממנו?] אבל משה היה דעת [דקדושה] ולכן הוה דחיל. ולזה אמר לו הקב"ה "בא אל פרעה", שאני אעזרך שתוכל אותו [להתגבר עליו]. ובכל שנה כשקוראים [בתורה פרשת] בא נמשך הכח להתגבר על כל רצון.

ידועה אמרתו של האדמו"ר הזקן ש"יש לחיות עם הזמן", אבל פה יש משהו מיוחד, שיש הוראה ספציפית על הכח שניתן בכל שנה בפרשת בא. בכל שנה ניתן הכח להתגבר על פיזור הנפש – נפש מלשון רצון – של הקליפה. מה קרה בפרשת בא? הסתלקות הרבי הקודם ותחילת נשיאות הרבי שליט"א. האדמו"ר הזקן הסתלק במוצאי שבת פרשת שמות. הכתר של הדור שלנו נמשך מפרשת בא, שנמשך מלמעלה כח להתגבר על רצון שלמעלה מן הדעת.

איפה הכח הזה שה' נותן לדעת – גבול בקדושה – להתגבר על רצון שלמעלה מן הדעת – בלי גבול של הקליפה – רמוז במילה 'בא'? אין עוד מילה בלשון הקדש שערכה המספרי קטן מ-3 [ואין גדול מן המילה תשתרר]. זהו הצירוף הראשון שיכול להיות מתוך רלא שערים. מה ההבדל בין אב ל-בא? כתוב בקבלה שהאות א היא כתר ו-ב היא חכמה, או שכל בכלל. משה לפעמים מיוחס לחכמה – "ונחנו [כח] מה", לפעמים לבינה – "משה זכה לבינה" [העולה דעת], ולפעמים כמו פה הוא הדעת המייחדת את החכמה והבינה – "רעיא מהימנא". זיווג זה נעשה בדרך ממילא בעקבות יחוד המזלות העליונים שמעליהם. כל חלקי השכל נכללים באות ב, כי החכמה והבינה הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין". אבל מה שלמעלה מן השכל, האות א, הוא הפלא, השכל הנעלם מכל רעיון. בלשון הקבלה – מוחא סתימאה, מקור השכל. התורה יוצאת מן החכמה, ולכן פותחת באות ב. כאשר ה-א משפיעה אל תוך החכמה זה נקרא "אאלפך חכמה אאלפך בינה", וזהו הצירוף הישר אב. יש בחסידות חלוקה לשתי דרגות של הצירוף אב: יש 'אב הרחמים' בכתר, ו'אב הרחמן' בחכמה. את הביטוי של הכתר – אב הרחמים – אומרים רק במוסף של ימים נוראים. לכן מי שיעיין ב-כב אלף ביתא של אברהם אבינו, הכולל את כל רלא שערים, זה מופיע בתור הפנים של הכתר של החיבור בין חכמה לבינה. כאשר הצירוף בא בסדר הפוך – בא – אז זה שכל שבא אל למעלה מן השכל, מן החכמה אל הכתר. כלומר, כאשר ה' קורא אל משה ואומר לו בא, הוא מזמין אותו ונותן לו כח לעלות מן השכל אל למעלה מן השכל [כלל חשוב, כתוב שתמיד "מרובה מידה טובה ממידת פורענות", שכל מדרגה בקדושה היא יותר חזקה מן המידה המקבילה לה בקליפה. למה משה פחד מפרעה? כי היה יותר ממנו. הוא דעת ופרעה כתר. משמע שאם היה באותה דרגה לא היה מפחד]. לאחר עליה זו יכול משה כבר להתגבר ולא לפחד מפרעה.

מה זה כתר דקליפה? זה פצצה אטומית שאפילו משה מפחד ממנה. זה רצון ללא גבול, שלמעלה מן הדעת. הוא מפחד שמישהו יכנס לתוך הקרמלין וילחץ שם על איזה כפתור והכל יתפוצץ.

צריך להסביר משהו יותר עמוק, שקשור עם שלום בית. בא בכל מקום הוא מלשון ביאה. "ושמרו בני ישראל את השבת" זה ראשי תיבות ביאה, כידוע. לפי זה, בכל זיווג צריך להיות אותה בחינה – קבלת עזר מיוחד מן הקב"ה, שהקב"ה יתלווה ויצטרף אליך. ביאה זה מלשון ליווי. זה ה"שותף השלישי". האות ב במילה בא הם בני הזוג, והאות א הוא השותף השלישי – "אלופו של עולם". בכל מקום דעת היא ההתקשרות, וכאן החידוש שהתחברות צריכה להגיע אל מקום החיבור שלמעלה מן הדעת, אל הרצון. איזה כח צריך להתגלות בתוך הרצון הזה? מידת ארך אפים, סבלנות, לאט-לאט. מה ההבדל בין 'בא' ל'לך'? הילוך זה במהירות, בזריזות. בא זה זריזות במתינות – "ותבא בלאט". פסוק זה, הנאמר בהקשר לזיווג, מלמד שהיא פעולה של זריזות אבל עם מתינות. לא מספיק ששנים יתקשרו. זה אש באש. צריך את השותף השלישי. ביאה היא בא יה, שהוא בא עם בני הזוג יחד.

אגב, חוץ ממה שכתוב כאן על פרעה, הרבה פעמים בזהר נקרא סתם נוקבא דקליפה שכנגד מלכות דאצילות. זה מלשון גילוי – "דאתפרעו מיניה כל נהורין". עלמא דאתגלייא זה סוד המלכות, ולכן "בא אל פרעה" הוא לשון זיווג של הצדיק, הדעת והיסוד, עם המלכות. זו ההתגלות, כאשר היא באה מכח העליה של הדעת אל למעלה מן הדעת, כפי שהסברנו.

שוב, הכח שמתגלה עם עלית השכל אל מקורו ברצון הוא כח הזריזות במתינות, כח הסבלנות של "ארך אפים", כאשר שורשה היותר עליון הוא בצניעות. בכתר יש ג פירושים בחסידות, כנגד ג רישין שבו: לשון המתנה – "כתר לי זעיר ואחוך", לשון עטרה שעל גבי הראש, ומלשון סיבוב – "כיתרו את בנימין". ההמתנה שבכתר היא הראש העליון, הרדל"א, וממנה בא כח המתינות. כח הצניעותא.

זו ההוראה המיוחדת לדור שלנו, שנפתח בפרשת בא.

 

לחיים לחיים!

ניגנו 'מארש לרבי מהר"ש'

 

מה זה בפסיכולוגיה של היום, שדעת דקדושה מפחדת מרצון של קליפה ומתגברת עליו? שהמודע מפחד מהתת-מודע. אף אחד לא יודע מה יש שם, ואף אחד לא יכול לשלוט על זה. התוצאה מזה היא ביטול הבחירה החופשית. האדם תמיד בידים של התת-מודע, ולא יעזור לו כלום. גם בבתי המשפט זה קיים. מה שכתוב כאן זה שבאמת משה רבינו מפחד, אבל כדי לצאת ממצרים ולעבור את ים סוף ולקבל את התורה צריך להתגבר על הפחד הזה – "בא אל פרעה". זה בפרשת בא. זה עצמו יציאת מצרים. כתוב שאפילו עבד לא ברח ממצרים, מן התנין הגדול. בשעת יציאת מצרים נקראים ישראל צבאות ה'. עד אז אין בחינת צבא בארץ, יש רק צבא השמים. למדנו פעם, ויש על זה תורה אצל האיז'ביצר, שהמילה צבא מורכבת מילים – יוצא ובא. איש חיל בצבא הוא אחד שיוצא לשלול שלל – "ושבית שביו", ואחר כך מביא את אותם ניצוצות הביתה – מלשון ביאה, "ובא". מי שיש לו את הכח הזה הוא איש צבא, וישראל מקבלים את הכח הזה ביציאת מצרים. הרבי מאוד אוהב את השימוש במילה הזו, צבא. משה צריך את הכח הזה כדי להתמודד עם פרעה. הביטוי התמודדות הוא מלשון מידה כנגד מידה, שכל עוד אתה באותה המידה בקדושה אתה יכול להתמודד איתו, אתה יכול לו, שהרי "מרובה מידה טובה".

 

שאלה: איך אפשר להגיע לזה, לקבל את הכח להתמודד?

תשובה: יש פה משהו שיוצא מן הכלל בדרך העבודה של חסידות חב"ד. בדרך כלל אומרים לך איך להגיע לדבר ביגיעת עצמך, בעוד שכאן זה כמו סגולה הבאה מלמעלה, ואילו באה בכל שנה ושנה. משה מתוך התמסרות לתפקידו ולכן זוכה לכח הזה, שלא יפריעו לו – פרעה מלשון הפרעה – במילוי השליחות.

 

פרשת בא בתוך חומש שמות כפרשה ה-בא, הפרשה ה-א שבאה אחרי ב פרשיות. מתחילת התורה הפרשה היא ה-יה. שוב רמז ליחוד ביאהבא יה. כל הזמן לצאת ולבא.

כעת נחפש את השער של המילה צבא – צב – בתוך מכלול הרלא שערים [הרשימה הזו, בה מופיע כל שער רק פעם אחת חוץ מאלב"ם, היא תמצית ספר יצירה], ונראה שהוא האחור של החכמה שביסוד. אחורי החכמה של הצדיק. אפשר לומר שהצב היא החיה המבטאת את המתינות ואילו הצבי היא החיה המבטאת את הזריזות...

פרעה הוא המפלצת שיש בתוך התת-מודע, ומשה רבינו צריך לקבל כח בדעת של הקדושה להתגבר עליו. אז מה זה כל התורה, כל יציאת מצרים? שיש תמיד כח במודע של הקדושה, בעזר של ה', להתגבר על אותה מפלצת תת-מודעת. זה יסוד התורה כולה ובלי זה אין תורה. זה נקרא בא, איתי.

איפה רואים בפשט התורה שפרעה הוא רצון שלמעלה מטעם ודעת? בעקשנות שלו. הוא מת ולא נכנע, שוב ושוב. אי אפשר להרוג את המפלצת הזו. אפילו השכל שלו – החרטומים שלו – אומרים שלא כדאי, והוא ממשיך למעלה מטעם ודעת. למרות כל הניסים הגלויים. הביטוי שחוזר כל פעם במכות האחרונות [בעיקר בפרשת בא, בה יש בא מכות, כנגד ג ראשונות] הוא "ויחזק הוי' את לב פרעה" – ראשי תיבות אלף [נדיר. אין עוד בתורה]. זו העקשנות של הכתר, שלמעלה מטעם ודעת לגמרי. כתוב בקבלה שהמילה אלף היא אור השכל של האות א, הנמשך ללב באות ל, ומתגלה בפה באות פ, בסוד הפסוק "לב חכם ישכיל פיהו" – שהשכל משכיל את הלב ומתגלה בלב. כתוב גם שפרעה הוא פה רע, כמו מצורע, שמוציא רע מן הפה שלו. מה זה בפסיכולוגיה? אם פרעה הוא המקור של פרויד [שהיה לו, כידוע, עסק עם משה רבינו], אז הסדר הוא כך: בתחילה יש תת מודע של השכל, אחר כך נמשך לתת-מודע של הלב [חמדת הלב אינה מחשבה עדיין, והיא קודמת לגילוי, ככתוב בתניא] ומתגלה הפה הרע של פרעה כמפלצת גמורה. אם כתוב שה' חיזק את לב פרעה אז סימן שזה היה לב חזק. קל וחומר שזה בשם הוי', בחינת נס שלמעלה מן הטבע. פשט שמו של פרויד הוא מלשון פרוד. מה יכול להתגבר על אלף? פלא. פלא רמוז בתורה במילים "פסח להוי' אלקיך" של יציאת מצרים. משה עולה חזק חזק חזק, שצריך להתגבר על לב פרעה, להתמודד ולהגיע לאותה מידה בקדושה. ה'מתנגד' האמיתי הוא המתנגד שלמעלה מטעם ודעת, אבל הוא זה שמוציא את הרצון בקדושה – "ופרעה הקריב".

 

לחיים לחיים!

 

* * *

 

ניגנו ניגון של ר' הלל

 

נמשיך עם אות יט. בפעם הקודמת למדנו על פרעה, כתר דקליפה, ועל הפחד שיש למשה, דעת דקדושה, ממנו. ראינו שכדי להתגבר עליו צריך משה לקבל כח מלמעלה – "בא אל פרעה" – וכח זה נמשך בכל שנה ושנה בפרשת בא לשלוט על כל רצון זר. הסברנו שפרעה הוא המפלצת של התת-מודע.

היום הביאו לי מאמר של הרבי מאוז'רוב בספרו באר משה, שם מבאר את אותו מאמר בזהר בדרך דומה. הוא מביא חלק בזהר שלא הובא ברמח אותיות: "קוב"ה איצטריך לאגחא ביה קרבא ולא אחרא כמה דאת אמר "אני הוי'".

כתוב כאן שפרעה הוא "התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו", שהוא כתר דקליפה הרובץ ושולט על ט ספירות שלמטה ממנו. כיוון שמשה מפחד מן המפלצת הזו אז ה' אומר שהוא עצמו ילחם בו. כל פעם שכתוב בתורה אני ה' מפרשים בצורה אחרת. הנקודה הראשונה שצריך להבהיר היא, שאצלנו מוסבר שמה שנאמר למשה הכוונה היא שאני אבוא עמך אבל אתה בסופו של דבר תוכל לו, אבל מפשט הזהר משמע הפוך, שה' עצמו ילחם ומשה רק יבוא לראות איך ה' נלחם. איך אפשר ליישב? הסברנו שהתמודדות זה להגיע לאותה מידה, שכדי לנצח את פרעה משה צריך לעלות מדעת של קדושה לכתר של קדושה. פרעה מסמל את שיא הישות ושיא החוצפה של פולחן עצמי – "לי יאורי ואני עשיתני". איך זה הכתר בקדושה? לבוא לבחינת אין. מוסבר בחסידות, במיוחד בקדושת לוי לפרשת תצוה. שם מסביר למה לא הוזכר שמו של משה בכל הפרשה. כל זמן שיש למשה שם הוא בחינת דעת, וכאשר הוא לא מוזכר בשמו זה סימן שהוא עלה למדרגת אין. להיות אין בעבודת ה' זה שהוא לא עושה כלום, הכל הקב"ה עושה דרכו. זאת הסיבה שכאשר עולה משה לדרגת הכתר, האין, זה נקרא שה' עצמו נלחם עם פרעה, וזה עובר דרך משה. זה היינו הך. האין של משה הוא הכלי לגילוי האני של ה'. אצלנו ה' עוזר למשה בזה שמעלה אותו למדרגת אין, ובזהר זה שהוא כבר עלה לשם. עוד רמז שהוא מביא שם שהמילה בא עם פרעה עולה משיח.

כמו כן, הוא שואל שאין זו הפעם הראשונה בתורה שנאמר בה 'בא אל פרעה', כבר יש במכות הקודמות? אלא שפה זה נאמר לפני המכה השמינית, מכת ארבה, שכנגד ספירת הבינה. עד כאן לא זיהה משה את פרעה ככתר של הקליפה. בדרך כלל הקליפות הם תחת הז"ת, אבל כאן רואה משה שגם אחרי ז מכות עוד לא נכנע פרעה זה הסימן ששורשו הוא מאריך, שהוא פרוע לגמרי ללא שום גבול. רק אז הוא מתחיל לפחד. פי זה מסביר שעד כאן נאמר שה' מחזק את לב פרעה, ואילו כאן כתוב שה' הכביד את לבו. להכביד זה מלשון כבוד, שכאן מתגלה למשה מהות הקליפה של פרעה – הפולחן העצמי. משה עולה חזק חזק חזק, ומידתו היא מידת הנצח, שהחוזק של משה היא הביטוי שלה. לחזק את לב פרעה זה להוסיף לו נצחנות של קליפה. החוזק של הנצח מתחיל מחכמה. בלשון האדמו"ר הזקן זה נקרא 'כח הרצון שבשכל'. הכבוד העצמי הוא כבר בכתר. בקבלה כתוב שכח זה ראשי תיבות כתר חכמה. כבוד הוא מקיף כללי – "על כל כבוד חופה", חוזק הוא פנימיות אבא פנימיות עתיק. זה כמו האיתן שבנשמה שיורד ומתגלה למטה בנצח, והכבוד כמו גולגלתא. אצל משה הכבוד הוא כבוד שמים, כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ו.

הזכרנו בשיעור הקודם שמשה ופרעה זה זיווג, שיש פרעה גם בקדושה, ו"בא אל פרעה" זה יחוד הדעת דז"א עם המלכות. משה ופרעה עולים מספר שלם – שת. במספר סידורי הם טל וחן העולים אלדד ומדד. פרעה של הקליפה הוא "שקר החן", חנופה שהיא חן פה. אצל פרעה רואים מצד אחד חוצפה, כשהולך לו טוב. כשקצת נחלש מיד מתגלה אצלו החנופה למשה. כתוב "לא תחניפו את הארץ" ולדעת בעל ה"יראים" זו מצוה מדאורייתא ממניין תרי"ג המצוות. זו מצוה הקשורה עם הארץ. בספר יצירה יש שבע מידות כנגד שבעה שערי הראש – שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי נחיריים והפה. החן דקליפה של הפה הוא חנופה, ושל הקדושה היא "דברי פי חכם חן". ראשי התיבות עולים יפי. משה הוא מידת האמת – "משה אמת ותורתו אמת" – ויחד עם פרעה, חן עם אמת זה בחינת משיח (חן אמת עולה צבאות). משה במספר קטן מספרי עולה 3, ופרעה עולה 4, ובגמרא כתוב שאותיות גד רומזות למשפיע ומקבל – "גומל דלים" [במספר הגדול הם היו 300 ו-400]. "...משה בא אל פרעה" – משה עולה בא, פרעה עולה אל.

עוד רמז: בפשטות, אם נתעלם ממה שדברנו עד עכשיו, למה משה רבינו מפחד מפרעה? למה פחד אחר כך מעוג מלך הבשן? אם רואים שצדיק מפחד מאיזה רשע זה כי רואה בו זכות שאין בעצמו. איזו זכות היתה לפרעה? שביתו גידלה אותו. הוא כמו סבא חורג שלו, שדאג וטיפל בו ואף עשה אותו שר. כתוב שצריך הכרת הטוב. כל הקדושה זה זיקה. למה לא מצליחים להיפטר מהערבים פה? כתוב בזהר שיש להם זכויות. אם לא מתגברים על זה יכול להיות מזה חורבן בית המקדש, כמו אצל ר' זכריה בן אבקולס. רלוונטי מאוד להיום. יש לנו בתת-מודע שאנחנו חייבים להם, הכרת טובה פנימית ורוצים ללמד זכות, להיות אנושיים והגונים וכו' וכו'. הדבר הטוב הזה שאנו מזהים מעכב את הגאולה. זה רעיון פשוט, שצריך למצוא לו מקור בספרים. אז לכן משה מתקשה להילחם בפרעה חורגו. הרבי מאיז'ביצא אומר שכל דבר בקדושה, אפילו דק שבדק, מתגלה לאחר כמה דורות. מי התנ"ך הרג את הסבא שלו? מנשה – אותיות משה – הרג את ישעיהו הנביא [בת ישעיהו התחתנה עם חזקיה] סבו. בפסל מיכה, מנשה הוא סבו של יונתן הנער הכהן, וחז"ל אומרים שמנשה שם הוא משה. ישעיהו הוא החן אמת הראשון הגדול. הוא הנביא הראשון שמנבא, שמטיף. אז פרעה לפי הזהר הוא מפלצת, אבל הוא קיים, וצריך להוציא את הניצוץ הקדוש שיש אצלו.

נחזור לשאלה שהבאנו קודם, ביחס לפעם הראשונה בו מופיע הביטוי "בא אל פרעה". הוא אומר שהביטוי מופיע בכל פעם שיש מכה ששייכת לגאוה או לזנות. הוא מופיע לראשונה במכת צפרדע, שכנגד ספירת היסוד, ובפעם השניה במכת דבר, שכנגד התפארת – התפארות וגאוה. לדרכנו, כל עוד היה משה נתון בהכרת הטובה לניצוץ הטוב שבו – לא פחד ממנו. אבל כשהתגלה במלוא 'מפלצתיותו', שראה שהוא הכתר של הקליפה, אז פחד וגם יכל לו. אף על פי ששלושת הפעמים בהם נאמר הביטוי הם כנגד יסוד תפארת ובינה, שלושתם גופא הם בבחינת כתר-חכמה-בינה. לכן בפעמיים הראשונות הוא עוד לא מפחד, כי עדיין יש לו הכרת טובה בבחינת "כבד את אביך ואת אמך", חכמה ובינה. זה לא מוסרי להרוג אותם, אז צריך חיזוק מה'. אבל רק במכת הבינה – גילוי עתיקא בבינה – נתגלה לו כתר דקליפה, ואז ה"בא אל פרעה" זה שה' ממש עושה את זה.

 

לחיים לחיים!

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com