חיפוש בתוכן האתר

יא הדפסה דוא

ניגנו ניגון

 

יא. ר' נתן מוסטריאצנה [חסיד הצמח צדק] היה בליובאוויטש בזמן שביתו נפטרה, וכשבא הביתה והגידו לו חלץ נעליו וישב על קרקע כדין, ואחר כך ראו בני הבית וראו שפניו נתאדמו, וחשבו שהיצר לו מאוד, ואחר כך נתאדמו פניו עוד יותר ואמר בהתלהבות "הנה הבאתי מאמר חסידות מלויבאוויטש". הנה נראה עד כמה התקשרותו עם חסידות.

בשבוע שעבר למדנו שדיני אבלות באים לתקן את העולמות, שהרי היעדרות הנשמה מן העולם היא רק בממד העולמות, בעוד שעל ממד הנשמות והאלקות כתוב "איש לא נעדר". ר' הלל מסביר בפלח הרימון שזה נאמר על עולם המלבוש. על המלבוש כתוב "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". אפשר לחשוב שמה שלא התייחס כל כך לאסון זה היסח הדעת מן הצרה לחסידות. אגב, למרות שבדיני אבלות אסור ללמוד תורה, חסידות – וגם מקובלים כך נוהגים – כן לומדים. כך גם בתשעה באב. גם כאן, זה לא היסח הדעת. אסור להסיח דעת מן האבלות. זה חלק מתקון לסיבת האבלות. יש דרכים שונות: אמירת לחיים וכד'. תקון הנשמה זה לקשור אותה עם שורשה, ומה הדבק? תורת החסידות. תורת הנגלה קשורה עם העולמות – "ועלמות אין מספר – אלו ההלכות". נקראת עץ הדעת טוב ורע כי התייחסת ונכנסת אל טוב המציאות המעורבת טוב ורע. ברגע שבא האריז"ל ועוד יותר הבעש"ט יש שינוי בעולמות. מה שהיה צריך לתקן כבר ניתקן. בכל ספרי הסוד כתוב שהעיקר זה לקום בחצות ואילו הבעש"ט היה רגיל להיות ער לפני חצות. ביתו, אדל, מעידה עליו במכתב שהיה ישן מחצות ועד שעה שש, ופעם שאלה אותו 'מה עם תקון חצות?' וענה לה שאת החצי השני כבר תקנו, והוא בא לתקן את החצי הראשון. כך זה ביחס ללימוד חסידות בשעת אבל. הגענו לשלב כזה שתקון העולמות – שחסיד מתלהב בעת אבלות על בתו ממאמר חסידות – שפנים חדשות באו לכאן. לא צריך לדאוג יותר מדאי על תקון העולמות, כי כעת זה זמן תקון הנשמות והאלקות. הקליפה תמיד תופסת את הקדושה בנקודת התורפה שלה, כמו שאת החסרונות שלך אתה יוכל לשמוע מן השונא שלך. לכן מה שרואים שהמתנגדים מסלפים ומעלילים על החסידות – זה עצמו על נקודת האמת. אחת העלילות שהיו על תחילת ימי החסידות זה שאוכלים בתשעה באב – כך הלשינו לגר"א וגרמו להחרמתם מצדו. הטענה היתה טענת שקר אבל שייכת לחסידות. למה אמרו דוקא את זה ולמה התפתה להאמין דוקא לזה? כי יש בזה משהו שמתאים ושייך דוקא לחסידות. הם מבטלים אבלות כי כנראה המשיח כבר בא, ואם כן זו משיחיות שקר. האמת היא כמו עכשיו, אצל הרבי, שקשה מאוד לעמוד על דעתו. פעם אחת אומר שמשיח כבר מגיע ופעם אחת אומר שכעת "חושך כפול ומכופל".

נדייק יותר: יש משהו בתוך העולמות שכבר ניתקן ויש חלק שלא רק שעדיין לא ניתקן אלא שיש בו יותר חושך, עד כדי כך שאפשר ליפול מזה למרה שחורה. היו צדיקים שאפילו נתנו רשות לחסידים קצת להתהולל ובלבד שלא ליפול בעצבות. אפשר לומר שזו חולשת הדור, והדורות הקודמים היו חזקים כדי לקבל את האסון בלי להתמוטט, אבל הדורות שלנו זה פיקוח נפש ממש שתהיה התמוטטות נפשית [סוגיה חשובה שלא נידונה מספיק בהלכה. בזהר שבירה נקראת מיתה, מיתת המלכים]. אבל, מצד שני, יש בחושך שלנו משהו יותר חזק, שגם אם הייתי חזק כמו הדורות שעברו גם לא הייתי מצליח להתמודד. כמו לשמוע הרבה על השואה, כיוון שדבר בסדר גודל כזה לא היה קודם, אז גם אם אני חזק כדי לשמוע על דברים כאלו לא היה מסוגל לשמוע על זה יותר מדאי. שני האופנים האלו הם על דרך ההסבר הרגיל, שאסור להיות בעצבות ולכן משתנה היחס לאבלות. אבל כעת אמרנו משהו אחר לגמרי. אמרנו שההסבר הוא שעיקר העניין עכשיו זה לגלות אלוקות, שמשיח עכשיו. יש אור של האריז"ל והבעש"ט ואני צריך להפיץ אותו.

כמו שספרנו על ר' מנחם מנדל מויטבסק, שאצלו בחדר המשיח כבר בא. ממילא ברור ש"איש לא נעדר". החסיד הזה כל כך דבוק וקשור בחסידות שאצלו משיח כבר בא. זה עצמו מתקן את הנשמה. חסידים מספרים על הגר"א שפגש את אחותו לאחר כמה עשרות שנים. הוא יצא רק לרגע וחזר לחדרו ללמוד. חסידים אומרים על זה 'איפה דרך הארץ'? אני לא אומר כך. לא מופרך שבזה שממשיך ללמוד עושה את התקון האמיתי. על ירושלים כתוב ש"מי שלא מתאבל על חורבנה לא זוכה לראות בנחמתה". כך בונים את ירושלים, אבל עכשיו אנחנו צריכים לבנות חלק אחר של בית המקדש, את חלק האור והשכינה שבה. בדורות הראשונים האבלות היא כדי שהנשמה לא תרד לגהינום אלא תלך לגן עדן – זה עדיין תיקון העולמות, אבל בדורות האלו התקון הוא לקשור את הנשמה בצרור החיים את ה'. איך עושים את זה? כשהפנים מתאדמות מחסידות. לגבינו, הממד הפנימי הוא שהמשיח כבר בא, והתפקיד שלנו הוא להפיץ אותו. אם אתה יכול להגיע להתאדמות זה סימן שאתה מפיץ את האור. זה שחסידים לא אוכלים בתשעה באב זה דרך אגב. לא אוכלים למרות שבאמת כבר אפשר היה לאכול רק שעוד לא גמרנו את המלאכה להפיץ את החסידות. זו נשיאת ההפכים של "משיח now" עם "חושך כפול ומכופל".

להגיע להשגה כזו, שנקראת "מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר", זה גילוי של תחית המתים. ר' הלל מסביר שהשגה זו היא יחוד פנימי של אבא ואמא לשם הולדת נשמות חדשות. "רוב אונים" היא פנימיות אבא פנימיות עתיק, "אמיץ כח" היא פנימיות אמא פנימיות עתיק.

לפני כמה שבועות סיפרנו שמצוות של גשמיות הם לא התכל'ס, לא צריך להדר בהם. כעת אנו אומרים את הצד השני, שגם מצוות של צער הגוף הן לא התכל'ס. עושים את זה, אבל דרך אגב. העבודה עכשיו, גם בשבת וגם בתשעה באב, היא ללמוד חסידות. היא עבודה ששווה ומשווה. כמו האמרה של הרבי מקוצק שכמו שבת כל יום חול ויום כיפור.

כמובן, צריך לומר שכמו שעיקר התניא זה 'אל תהיה רמאי', אז מי שרק מחקה מדרגה כזו הוא ממש בשאול תחתית, אבל מי שאצלו זה באמת – אז הוא חסיד אמיתי.

 

לחיים לחיים!

 

אנחנו יוצאים משבועות, אז החג הבא הוא תשעה באב. כתוב שהיום טוב שיהיה הוא בספירת היסוד. שלושת הרגלים – פסח שבועות וסוכות – הם כנגד חג"ת, חנוכה ופורים הם כנגד נצח והוד, ותשעה באב הוא היסוד. חורבן הבית הוא פגם הברית. אבלות זה אמיתית זה לומר בכנות גמורה "אבל אשמים אנחנו", שאמרו אחי יוסף על מכירתו למצרים. כל זה לפני שכתוב "ויגש אליו יהודה", שאז היה זיווג המלכים, כמבואר בזהר. זו התקשרות עצמית של מלך במלך, החזרת הנשמה לשורש על ידי הדבק. הדבק הוא השם הטוב – "אומר לדבק טוב הוא", שהבעש"ט הוא הבעל של השם הזה. להשלמת התמונה – ראש חודש הוא המלכות.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com