חיפוש בתוכן האתר

רמז הדפסה דוא

ניגנו ניגון קובליץ

 

בתקופה הקרובה נלמד מתוך החיבור הזה – רמח אותיות – שהוא כתב פנימי שעבר בין החסידים. הכתב הזה לא הודפס והופץ עד היום, ובגלל זה צריכים להחזיר אותו בסוף [אסור לצלם אז כדאי לצלם במח...]. יש כאן אוסף של אימרות חסידיות מוסמכות, שנשמעו על ידי המשפיע הראשי בתומכי תמימים בליובאוויטש, ר' שמואל גרונם, שהיה מושפע אצל ר' הלל מפאריטש. כלומר, מסמך אוטנטי של זקני החסידים.

הפסקה הראשונה שנלמד, שהיא אחת לפני האחרונה, מתחילה בביאור הפיוט 'פורים לנו' [ הערה: מודפס בסידור בית יעקב. הניגון שהושר בפי החסידים לפיוט זה נלמד מיהודי תימן שעלו לארץ, ראה התוועדות פורים תשס"ח ברמת אביב.]. כנראה היה שיר כזה ששרו אותו חסידים, וכאן יש פירוש לזה. תוך כדי הלימוד נגיה שיבושים רבים שיש כאן וגם נלמד [לחסיד סתם קשה להבין את כתב החידה הזה].

רמז. פורים פורים פורים לנו ברוך אשר בחר בנו. יתאר שיש ג צמצומים, כמבואר בתניא, והצמצום הזה הוא ההן והלאו שבהמלכה אם יהיו נשמות ישראל אם לאו. ואף על פי כן פנימיות המכוון שיהיו דווקא נשמות ישראל וד"ל. פור הוא הגורל.

ג הצמצומים שבתניא נמצאים בהגהה שיש בסוף פרק ט של שער היחוד והאמונה והם: צמצום הראשון, צמצום אדם קדמון וצמצום הדיקנא. במקום אחר בתניא, בפרק מט, מוזכרים ג צמצומים – "עצומים כלליים" – אחרים, והם שלושת המעברים שיש בין ארבעת העולמות אצילות בריאה יצירה ועשיה. ההסבר הוא פשוט, שיש אבי"ע פרטיים ויש אבי"ע כלליים. שלושת הצמצומים שמזכיר האדמו"ר הזקן בשער היחוד והאמונה הם בדיוק אותם ג מעברים שיש בין עולמות אבי"ע הכלליים. באבי"ע הכלליים אצילות הכללית היא אור אין סוף שלפני הצמצום ובריאה הכללית היא אדם קדמון. המעבר ביניהם הוא הצמצום הראשון. היצירה הכללית היא כתר של עולם האצילות, שלהאצלתו קדם הצמצום של אדם קדמון. הצמצום האחרון, צמצום הדיקנא, הוא המעבר מכתר דאצילות לעולם האצילות עצמו, והיא העשיה הכללית.

אבל, כאן הוא רוצה לדבר על צמצומים אחרים. צריך להסביר למה פורים כאן הוא לנו. ההמלכה כאן היא התייעצות פנימית, שאדם מתייעץ בעצמו אם לעשות או לא. יש בו צד שאומר כן ויש בו צד הפוך שאומר לא, והוא בשיקול הדעת צריך להכריע. הביטוי 'המלכה' כאן הוא מלשון מלוכה כי המלכה היא הכרעה של המלך. למלך יש הרבה יועצים. אותה הִמלכות הוא סוד הצמצום, והשאלה שדנים בה היא אם יהיו נשמות ישראל או לא.

פורים הוא זמן של משפט בו מוכרע עתיד ישראל, כמו שחז"ל דורשים על הפסוק "בלילה ההוא נדדה שנת המלך". האמת היא שהוא כבר בחר והמשפט הזה הוא רק משחק על פני השטח, אבל משחק רציני מאוד. בעולם האצילות בפנימיות יש כוונה שיהיה עולם הבריאה, שהרי זו תכלית הכוונה. צמצום נמצא במלכות של כל עולם. האור העליון מפסיק לרגע כדי לאפשר למלך להימלך, ובחוץ זה נראה כמשבר, תהו ובהו. זה הצמצום. למרות שבפנימיות המלך יודע שכך רוצה, כמו אצל אדם שיש צמצום בין השכל לרגש. השכל צריך להחליט אם צריך רגש בכלל. כאשר השכל שוקל אז אין שכל וגם אין רגש, רק יש דיון אם יהיה המצב התחתון או לו. זה נישט א-הין נישט א-היר. הפנימיות, מה שיודע שכך בסוף יהיה, אלו נשמות ישראל. כל מה שצריך שיהיו עולמות זה בשביל שיהיו נשמות ישראל, לא בשביל עצמן. זה כמו פור, גורל. נקרא להפיל גורל, כי הוא יכול ליפול כך או כך. כאילו מקרה. צמצום זה מצב בו אתה כאילו לא יודע מה יהיה. אתה רוצה לשקול בצורה אובייקטיבית, אתה צריך לסלק הצידה את מה שאתה רוצה. יתכן שבתוכי פנימה, בסובייקטיבי האמיתי, אני כבר יודע אבל אני מתעלם מזה. על מצב זה נאמר "ליבא לפומא לא גליא".

בחיצוניות – פורים לנו, שיש ג פעמים גורל והימלכות וצמצום אם יהיו נשמות ישראל, אבל בפנימיות – ברוך אשר בחר בנו. בלשון החסידות זה נקרא שהצמצום לא כפשוטו. הוא יודע ועושה עצמו כלא יודע. זה מצב של פרדוקס. פורים זה משחק. מתחפשים. כל המשחקים של אומות העולם, באו"ם, זה הכל עלינו – אם להשמיד אותנו או לא. זה ביטוי למה שהשרים של האומות למעלה עושים. הכל נוגע לנו באיזה שהוא מקום – "פורים לנו", אבל אנו יודעים ש"ברוך אשר בחר בנו".

 

לחיים לחיים!

 

זה דבר שהרבי שליט"א מביא כחידוש, שעיקר תכלית העולמות אינו בשביל העולמות העליונים אלא בשביל העולמות התחתונים. הייתי חושב שמספיק עולם האצילות. מביא כבר במאמר הראשון "באתי לגני" בשנת תשי"א. המקור שתמיד מביא לכך הוא תניא פרק לו: "והנה תכלית השתלשלות וירידת העולמות העליונים אינו בשביל העולמות העליונים... הואיל ולהם ירידה מאור פניו יתברך, אלא התכלית הוא עולם הזה התחתון". בין עולם לעולם דנים על זה, כי לא מבינים מה זה דירה בתחתונים. דירה בתחתונים זה "ברוך אשר בחר בנו", שהצמצום לא כפשוטו. חושבים שעולם האצילות זה מספיק. אצל הגויים רוצים להגיע למדרגה גבוהה ולהישאר שם. מספיק שכל בלי רגש, או מספיק רגש בלי מעשה. צמצום תמיד זה לפנות ולתת מקום לעולם תחתון, אבל פה עיקר החידוש הוא שיש אפשרות שלא יהיה, הן או לאו. הן לאו עולה פחד, הפחד יצחק. במצב של אָיִן יש פחד, לא יודעים מה יהיה. זה אין שבין יש ליש, אבל אין לא מוכרח. כמו שכתוב על אפרוח לפני שבוקע או גרעין לפני שצומח. "אמונות זה סדר זרעים, שמאמין בחי העולמים וזורע" כי אתה שם על קרן הצבי ובוטח שיגדל. שואלים על זה מה הגדולה? גם גויים עושים כך, זה על פי טבע? אלא אצל יהודי זה אחרת. הוא יודע שיש על זה כעת דיון, ובכלל לא בטוח שיגדל. זה ריזיקה אמיתית. צמצום זה דיון, ולא הכרח. זה דיון תוך כדי מצב של אין, שפושט צורה ולובש צורה. לכן זה קשור בכח המלכות כי מלכות זה הימלכות. מה שנחלקו המקובלים זה על פנימיות הדיון, האם הצמצום כפשוטו או לא.

לפי מה שהסברנו יש שלוש מדרגות באותו האין שבין יש ליש: יש מה שהעין תופסת על פי טבע, שהאין הוא רק מעבר שלא יתכן בלעדיו, כמו ריקבון הגרעין לפי הצמיחה. זה צמצום שבגדר עולמות. מעל זה יש אין של דיון, בו לא מחוייב שיצא משהו ממנו. זה דיון מצד הנשמות, וזה דורש אמונה. כאן זה סוד ההימלכות בנשמות דוקא. יועצים לגבי עצמם אם יהיו או לא. "לצביונן נבראו – לרצונם". והאין הפנימי הוא האלוקות שבו, שה' תמיד יודע. זה עיקר החידוש של הבעש"ט. מי שלא תופס את הממד הזה אז האין של הדיון נוטה אצלו לכיוון האין של הטבע. אצל החסיד ההכרח הפנימי, שמצד האלוקות, אינו נגלה ומתגלה רק באמונה פשוטה, ולכן הפחד במדרגת הנשמות הוא יותר גדול. לדוגמה, הרבי מרגיש שהמצב בוער. יש רבנים שלא רגישים כמוהו וחושבים שעקרונית המצב בסדר, והעיקר שיהיה כסף לישיבות. יש בעיות אבל זה נוטה לטבע. אם רק יהיו הפתרונות המקומיים – נסתדר. אצל הרבי המשבר הרוחני הוא משבר עצום ועם כל זה יש לו אמונה מוחלטת בעצמות ה' בלבד, בביאת המשיח. הרבי חוזר וכותב שצריך לבטוח בקב"ה וללכת לרופא, כי כך ה' רוצה ולא מצד הבטחון ברופא. ה' בוחר להסתתר בדרכי הטבע, שאנחנו נעשה טובה עם הטבע במה שנברר אותו.

 

שאלה: מה שה' נמלך בנשמות ישראל זה לא הכוונה שנמלך בעניינם, ולא אתם?

תשובה: גם אם מבינים את המדרש כך, חז"ל למדו את זה מן הפסוק "עם המלכים ישבו", אז בכל אופן איך שלא יהיה היינו שם.

 

שאלה: מה המקום לפחד כשיש גילוי של עצמות ה'?

תשובה: הפחד הוא מה' עצמו. פחד נוטריקון פה אחד. בתוך הפחד יודע שעתיד לצחוק – הפחד יצחק. הפחד אצלו הוא שחקן מעולה שנכנס לתוך התפקיד למרות שיודע שהמשחק נגמר עוד חמש דקות. ירא חטא זה אחד שמפחד לנתק את עצמו ממקור החיות שלו. כל העולם הזה הוא משחק אחד גדול שה' שם אותנו בתוכו. "והעיקר לא לפחד כלל" למרות שעולים על גשר צר מאוד. מי שלא מפחד נופל מיד, אבל הוא מרכז את כל הפחד בכיוון הנכון ועובר אותו בשלום.

 

הכלל צריך לפרט והפרט צריך לכלל. לא שמאבד אותו, אלא הכלל צריך אותו בתוכו, כאשר מזדהה אותו. כמה שיותר פרטי יותר בגדר אי-ודאות. זה קשור עם המחלוקת שיש בין הרמב"ם לראב"ד בענין הידיעה והגזרה. הרמב"ם כותר שלפעמים גוזרים עליו שיהיה כך אבל לא גוזרים מי יעשה (האדמו"ר הזקן מביא את זה בתניא) והראב"ד חולק בתוקף. איך שלא יהיה, ברור לרמב"ם שכמה שיש יותר תודעה של פרט יש יותר אפשרות של גורל, וכמה שיש יותר תודעה של כלל יותר ברור מה שיהיה. צריך לפרש את זה למעליותא, שככל שיהודי מזדהה עם כלל ישראל – יותר נמצא בתודעה של "ברוך אשר בחר בנו". ככל שפחות – מרגיש את הפורים, את הגורל. כשהמן מפיל פור על עם ישראל ורוצה להרוג אותו זה כאילו שעם ישראל דן אם להישאר בעולם או לא. זה לא תלוי בהמן. כמו המצב היום בארץ, במי תלוי המצב אם תהיה ידינו תקיפה או לא? רק בנו, לא באלו שרוצים להשמיד אותנו.

נשמות ישראל הם אלו שדנים על הקיום של עצמם, וזה עצמו פחד, כי ליהודים יש בחירה. גוי לא יכול לבחור שלא יהיה עם ישראל אבל לזה שיושב בכנסת יש בחירה חופשית, הוא יכול. רק רבי, רק מי שקשור לחסידות, יכול להרגיש את המצב, את הצמצום הזה. אם מתקשרים לעצמות באין הזה, שבין יש ליש, בדיון הזה – אז יודעים שנולד מזה דבר טוב, שיהיה עם ישראל. זה בדיוק מה שקורה היום. כשהיתה השואה זה לכאורה לא היה תלוי בנו, לפחות לא בצורה גלויה לעין, אבל היום כל ה'המנים', כל החבלנים, זה רק מה שאנחנו מגרים את הכלב על עצמנו. אין להם שום מציאות. אפשר להשמיד ולחסל אותם ביום אחד. מי אשם שמתים חיילים בלבנון? רק אנחנו. זה נקרא איבוד עצמי לדעת.

 

שאלה: אני מבין את הפחד אצל הפרט, אבל איך זה אצל הכלל?

תשובה: באמת ככל שמתקשרים לכלל אז יש פחות פחד. האדם יותר מתנחם, "כי עמנו אל". הוא יודע שאפילו אם נדמה שרוצים לפרוק עול מלכות שמים, שרוצים להיות עם ככל העמים ולהתבולל – ה' לא יתן לנו "כי ביד חזקה... אמלוך עליכם", היו לא תהיה. אצל הרבי הפחד הוא מרוב האחריות, כי אם הוא חלילה נופל הכל נופל איתו. הבעש"ט לקח פעם את נכדו, ה"דגל מחנה אפרים", על ברכיו ואמר לו שיש צדיק ששומע תורה בכל יום לא מפי מלאך או שרף אלא מפי קוב"ה ושכינתיה, ובכל זאת מפחד שיפול בכל רגע לנוקבא דתהומא רבא [הבעש"ט הצטיין בעיקר במידת היראה שלו. בעולם ובזכות תלמידיו ידוע בעיקר במידת האהבה שלו – אהבת ה' ישראל והתורה, ועל כן נקראת התנועה חסידות, אבל בעצמו היה מיוחד ביראה. האדמו"ר האמצעי כותב בדרך חיים שביראה לא היה כמוהו מבריאת העולם ולא יהיה עד משיח. כשהיה מתפלל היו המים בחדר רועדים בכל החדר. פעם נגע בו המגיד בעת התפילה ונתפס בעווית, שאם לא היה מציל אותו הבעש"ט היה נפטר].

 

הכנסת זה ההשתקפות של הצמצום, ומה שמעבר לצמצום צריך להיות חכם כדי להרגיש. כל הדיונים תמיד זה אם יהיו יהודים או לא. יש עמים שזה במודע אצלם. לפעמים נדמה להם שיהודים זה דבר טוב, יש כסף וכו', ופעמים זה מפריע כמו גוף זר שדוקר לך כל הזמן. עם ישראל הוא הפרעה רצינית לכולם, בין שדורשים בין שלא. בכלל לא יודעים מה זה.

 

נקודה חשובה שצריך להסביר. בשביל מה צריך את המשחק? אם יודעים את האמת אז למה צריך את הפחד? התשובה היא כדי לתקן את כל כוחות הנפש. ה' רוצה דירה בתחתונים, ובשביל זה צריך כלים מזוככים, מתוקנים. לעמוד בנסיון זה זיכוך הכלי. הוא מתלבט, עומד בדילמה, ועומד בניסיון. היה אפשר רק לסמוך על הנס ודי. למה לא? חזקיה סמך על הנס, אז למה לא טוב לסמוך על הנס? לא בגלל שאולי לא יהיה. ודאי יהיה. אלא שאם אני סומך על הנס לא תיקנתי שום דבר. ה' אמנם האיר אבל לא תקנתי את השכל והרגש שלי. בשביל לתקן צריך את המשחק הזה. בלי זה היה רק אור מקיף של אמונה בלבד, ללא כלים לקבלו בפנימיות. צריף לפחד עם ביטחון, לשחק שזה לא משחק, שזה רציני 'על אמת', ואז יש כלים לקבל את אור הנס בפנימיות.

 

שאלה: מה המשמעות של פחד כפה אחד שהרב הזכיר?

תשובה: פחד קשור עם בחירה. פה אחד זו ההחלטה המתקבלת על רקע של ריבוי דעות. בשביל להסכים על משהו צריך פחד. הוא נותן בהירות שלא היתה קודם. אפילו בכנסת, מקום שבו אוהבים להתנגח אחד עם השני, זה קורה. אחד מהדברים הטובים של הפחד הוא שמשפיל את היש [מבואר באריכות בשערי אורה של האדמו"ר האמצעי]. אי אפשר להיות גאותן עם פחד, ואז אפשר להגיע גם לאחדות, להחלטה פה אחד. אמרנו שכל ההימלכות שייכת לפה, וכדי להביא אותו לאחדות זה קורה על ידי פחד. כך מובא גם בסיפורי מעשיות של ר' נחמן במעשה מבעל תפילה, שמגיע למדינה של עשירות. שם הורגים על כסף. אבל כשהתקרב למדינה הזו הגיבור שכבש מדינות, החליטו החלטות משותפות למרות כל המריבות, וזה מה שהכשיר אותם לבסוף לקבל את דברי הבעל תפילה – שהיה אצלם בגדר פושע נמלט.

הפחד מביא את הפרט אל הכלל, ולכן הוא נוטה לבטל את עצמו. זה נקרא "הפחד יצחק", שהפחד עצמו מתהפך לצחוק. פחד אותיות דחף, כי הוא דוחף את הפרט. אהבה היא התקרבות ויראה היא תנועה של בריחה. ממה אדם בורח? מדבר מזיק. לפעמים אדם בורח מעצמו. אבל לפעמים זו בריחה טובה – שאדם בורח אל משהו אחר. בריחה אמיתית היא כמו שכתוב בזהר על הפסוק "ברח לך אל מקומך", אל השורש העצמי שלו באלוקות. בתוך הבריחה הזו מרגישים את הבחירה אמיתית של "אשר בחר בנו". הפחד מביא דחף לבריחה, והבריחה מביאה אל הבחירה.

 

לחיים לחיים!



[1] מודפס בסידור בית יעקב. הניגון שהושר בפי החסידים לפיוט זה נלמד מיהודי תימן שעלו לארץ, ראה התוועדות פורים תשס"ח ברמת אביב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com