חיפוש בתוכן האתר

רמ"ח אותיות וספר אור האמת - שבת קדש פרשת שפטים, ד' אלול ע"ז – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

שבת קדש פרשת שפטים, ד' אלול ע"ז – כפר חב"ד

רמ"ח אותיות וספר אור האמת  

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי הדלקת נרות:]

נגנו ידיד נפש, מנוחה ושמחה (קרלין), מעין עולם הבא-מה ידידות (י"ט כסלו ע"ז), יבנה המקדש.

א. קיום ההבטחה

קיום הבטחה לפנים משורת הדין

קיח. ר״ז [ר' זלמן] מקורניץ הי' אוהב נאמן לר״ב [ר' בנימין] מקלעצק [היו חברים בלב ובנפש.]. פ״א הבטיחו ר״ז [שהיה עשיר.] שאחר חזרתו מנסיעתו לפריסען [עיר המסחר.] ילוה לו מעות [כנראה ר' בנימין היה צריך כסף.]. ובשובו מפריסען שנאבדו לו כל מעותיו בעסקו [לא הצליח בעסקים שם והפסיד את כל כספו.] - אך הוא הבטיחו [וצריך לקיים את ההבטחה.], והלך ומכר מרגליות (פעריל) של אשתו בד' מאות רו״כ וילוה לו.

קודם כל, לומדים מהסיפור על אהבה ודבוק חברים בין חסידים. דבר נוסף, על דרך "ועלהו לא יבול", "אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד", לומדים מהסיפור ש'מלה זו מלה', וצריך לקיים הבטחות. יש מושג בחז"ל 'אסמכתא', וכאן האסמכתא היא שר' זלמן הבטיח לר' בנימין שילוה לו, כיון שהיה בטוח שירוויח במסחר  כסף – ההבטחה היתה על סמך ההנחה שירוויח. בסוף, היות והמעות אבדו, לא סמכה דעתו שבמצב כזה ילוה לו, לכן על פי ההלכה הוא היה פטור מלקיים את הבטחתו. אבל מצד מדת חסידות הוא עשה מסירות נפש לקיים את דבריו. [לכאורה מחוייב מצד "לא יחל דברו"?] הלאו "לא יחל דברו" נאמר על קיום נדר, אבל כאן לא היה ממש נדר אלא אסמכתא ולכן על פי דין הוא היה פטור. אם הסיפור היה על קיום דין שמפורש בשולחן ערוך, הוא לא היה מופיע כאן. הנקודה היא שנהג על פי מדת חסידות לפנים משורת הדין.

הבטחה – נצח והוד,  קיום – יסוד

איפה נמצא הענין של הבטחה וקיום בספירות? [ביסוד.] ההבטחה נמצאת בנצח והוד, כמו בפסוק "בטֻחות חכמה"[ב], הן המבטיחות, והיסוד הוא המקיים את הדברים. בדור האחרון חסידים אומרים "הרבי הבטיח הרבי יקיים", ההבטחה מגיעה מהנצח וההוד – הן הכליות המבשלות את הזרע – והקיום הוא ביסוד. [כלומר, אי קיום ההבטחה הוא פגם הברית.] נכון. כאן ר' זלמן ראה שאין לו את היכולת לקיים את דבריו ביסוד בלי הסיוע מה"אשת חיל עטרת בעלה" שלו, מהכתר, כדי לקיים את הבטחת הנצח וההוד.

"זהיר טפי" בעמידה במלה

שמעתי לפני כמה ימים מאיש עסקים אחד שהוא הכי לא אוהב לעשות עסקים עם חרדים, כי אין אצלם מלה, תמיד יעשו כל מיני פלפולים כדי לא לקיים את מה שהם אומרים, המזרוחניקים יותר אמינים והכי אמינים הם החילונים. כנראה ככל שיש יותר מצות יש יותר סברות וענינים והידורים ופחות יש תשומת לב למלה של האדם. אצל חילוני טוב כבר מה יש לו? אין לו תורה ומצות, אז ה"זהיר טפי"[ג] שלו, הדבר שמאיר לו ובו הוא משקיע ומדקדק[ד], הוא הטוב הטבעי שלו – לקיים את מה שהוא אומר. יש אחד שה"זהיר טפי" שלו הוא מצות ציצית (כמו שכותב הנועם אלימלך על דורו, ואנחנו מסבירים שהדברים נכונים עד לדורנו ועד לביאת המשיח), אצל אחר זו מצות תפילין, ויש מישהו שה"זהיר טפי" שלו הוא לשמור על המלה שלו, זה הדבר הכי חשוב אצלו. [כנראה מפני שהמצוה היחידה שקיים היתה ברית מילה, לכן שומר על המלה שלו...] אכן בספר יצירה כתוב שמלת הלשון ומילת המעור מכוונות יחד זו כנגד זו. אדמו"ר הזקן מביא בתניא את מאמר חז"ל ש"בא חבקוק והעמידן על אחת – 'צדיק באמונתו יחיה'", שכל המצות הן אמונה, לשאת ולתת באמונה (ואכן ברית עולה ו פעמים אמונה דהיינו אמונה "פנים ואחור").

ב.  נס בלימוד לעצמו ונס בלימוד לזולתו

קיט. אצל ר״ע איגר [מה שיפה ברמ"ח אותיות, שהוא מביא סיפורים מכל גדולי ישראל, לאו דוקא מהרביים שלנו.] הי' נר דולק תמיד [כי היה לומד כל הזמן.], פ״א שלח משרתו לקנות נר טרם כיבוי' ושהה בהילוכו איזה שעות והנר דולק כל הזמן.

פה רואים שכאשר מישהו מוסר את הנפש על דבר מסוים – ה' עוזר לו לקיים אותו גם מעל הטבע. שוב, יש כאן דוגמא של מסירות נפש של גדול בישראל שלא היה חסיד. יש סיפור שאדמו"ר האמצעי היה בעיר פוזנא אצל רבי עקיבא איגר, גדול הדור בנגלה, ואמר לפניו מאמר חסידות במשך הרבה שעות, והוא נרדם באמצע המאמר[ה].

קכ. אצל הח״ס [החתם סופר, בבית המדרש שלו.] הי' כמו במקדש שהבית קטן, והכיל הרבה תלמידים.

מה ההבדל בין הסיפור של רבי עקיבא איגר לסיפור של (חתנו בזיוו"ש) החתם סופר? אצל רבי עקיבא איגר הנס היה בקשר ללימוד התורה שלו ואצל החתם סופר הנס היה בקשר ללימוד תלמידיו. הרבי אומר שה' עושה לאדם נסים על מה שהוא מוסר עליו את נפשו, ה"זהיר טפי" שלו. לכן, לרבי עקיבא איגר, שמסר את נפשו על לימוד תורה (לעצמו), נעשה נס בכך שהנר המשיך לדלוק במשך שעות, ואילו לחתם סופר, שמסר את נפשו ללמד אחרים, נעשה נס שהבית הכיל הרבה תלמידים.

איך יודעים שה"זהיר טפי" של החתם סופר היה על לימוד לאחרים? החתם סופר היה מפרנפורקט, מקום מאד מתקדם, ומשם נסע להונגריה, מקום מיושן, רק כשליחות לחזק שם את הקהילה – ואכן הוא החזיק את כל יהדות הונגריה. החתם סופר היה קצת אחרי אדמו"ר הזקן. אומרים שהוא הפוסק האחרון שכל עם ישראל קיבל. [אפשר לומר שאצל רבי עקיבא איגר הנס היה בממד הזמן ואצל החת"ס בממד המקום?] כן. זמן ומקום הם משפיע ומקבל, חכמה ובינה, חכם ותלמיד חכם, מאד מתאים.[יש לו המשך היום?] יש את ערלוי, את ישיבת פרשבורג ואת חוג חתם סופר.

ג. ראיה מרחוק – בראיה גשמית

את אותיות קכא ו-קכב כבר למדנו, לכן נמשיך ל-קכג:

קכג. פ״א בהיות הבעש״ט בבראד אצל ר"מ [צריך להיות "ר"ח" – ר' חיים צאנזר, כפי שמובן גם מהמשך הסיפור. אין הכוונה כמובן לבעל ה"דברי חיים", מגדולי החסידות, שחי הרבה שנים אחר כך, אלא לרב גדול בזמן הבעל שם טוב שהתנגד לחסידות.] ראש חכמי בראד [בראד היתה עיר של גאונים. מספרים שבבית כנסת היו יושבים ברציפות 300 גאונים ומתפלפלים ביניהם, ולמי שלא ידע ללמוד כמו שצריך לא היה כרטיס כניסה לשם – היה ממש סכנת נפשות...]. ויצא לביהכ״ס [לשירותים.] לשעה, ובשובו טרם נטל ידיו, השיב לעגונה שאמרה לו איני מניחכם להכנס [כנראה שנטילת הידים היתה בתוך בית מדרש.] עד שתאמרו לי היכן בעלי, [הבעש"ט ענה לה:] בעלך הוא בק״ק לאוויסגראד, ועל שאלת ר״ח איך א' רוה"ק בלי נט״י השיב הבעש״ט כמו שהנני רואה הצלוחית הזאת (שם עמד צלוחית) ראי' גשמית כך אני רואה שם בראי' גשמית ממש.

"גברא" ו"חפצא"

הבעל שם טוב ראה מסוף העולם ועד סופו, והצמח צדק כותב במאמר שראייתו היתה מכח האור הגנוז עליו נאמר "וירא אלהים את האור כי טוב" – "'כי טוב' לגנזו לצדיקים לע"ל". משאלת ר' חיים צאנזר מובן שבשביל רוח הקדש צריך להתעלות מעל הדרגה שאתה נמצא בה, ואי אפשר לעשות זאת ללא נטילת ידים, נטילה גם מלשון העלאה, כמו בפסוק "וינטלם וינשאם כל ימי עולם"[ו]. אבל הבעש"ט היה במדרגה כזאת שהוא לא צריך להתעלות – ממקומו הוא רואה איפה בעלה נמצא. במושגים של נגלה קוראים לשני המצבים "גברא" ו"חפצא". ר' חיים שאל אותו מצד ה"גברא" של הבעש"ט – ומצד ה"גברא" צריך להתעלות לפני שאומרים רוח הקדש. אבל הבעש"ט היה ב"חפצא" של המקום, במקום אחר לגמרי, ולכן יכול היה לראות שם גם בלי נטילת ידים (בלי עליה מיוחדת ברוחניות כדי לראות ברוח הקדש). למרות שגם לבעש"ט היו עליות נשמה, כמו שמספר באגרת הידועה לגיסו על עלית הנשמה בה פגש את המשיח, והסיפור של "אימתי קאתי מר" וכו', אבל בהיותו פה למטה הוא היה במקום אחר לגמרי.

ראית הבעש"ט – באופן של "השראה"

נסביר באופן אחר: רבי אייזיק מהומיל מסביר שיש שלש בחינות בקבלה[ז] – קבלת הרמ"ק (כלומר, כל המקובלים עד הרמ"ק ועד בכלל), קבלת האריז"ל וקבלת הבעש"ט (מונח שהוא מחדש, להגדיר את תורת הבעש"ט כשיטה בקבלה). הוא מסביר שקבלת הרמ"ק היא "השתלשלות", קבלת האריז"ל "התלבשות" וקבלת הבעש"ט "השראה". רוח הקדש היא התלבשות – כמו "ותלבש אסתר מלכות", "ורוח לבשה את עמשי". בשביל לקבל רוח הקודש צריך לעבור מצב, ולשם כך צריך נטילת ידים. אך קבלת הבעש"ט היא "השראה" – גילוי של הקב"ה במקום האדם. לכן הוא יכול היה לראות כל מקום בלי לעבור מצב.

פעם ישבו רבי אייזיק ורבי הלל. רבי אייזיק אמר שלאדמו"ר הזקן היתה רוח הקדש כל הזמן, לאדמו"ר האמצעי היתה מתי שרצה ולצמח צדק יש כמה פעמים ביום. רבי הלל הקפיד עליו, שהוא 'מודד' את רוח הקדש של הרביים, וסנט בו: ולך, אייזיק, יש גם רוח הקדש?! רבי אייזיק ענה לו, תשובה ידועה – 'רוח הקדש אין לי, אבל מבינות ברוח הקדש יש לי'.

[לכאורה ר' חיים שאל כיצד כאשר שורה עליו רוח טומאה, לפני נטילת ידים, הוא יכול לומר רוח הקדש, ההפוכה ממנה.] כן, הוא שאל על פי נגלה. אם כבר הזכרת רוח טומאה, ידוע מה שאמר הגאון, הגר"א, שאחרי מסירות הנפש של אברהם בן אברהם הגר בטלה הרבה רוח טומאה מהעולם. רבי הלל אמר על הסיפור שלו שאם הוא היה חסיד הוא היה מתחמק ולא מוסר נפשו על קידוש ה'. בסיפור שם אברהם בן אברהם יכול היה איכשהו להתחמק מלמות מבלי לכפור ביהדותו, ולמרות זאת הוא בחר למות על קידוש ה', כמו רבי עקיבא. אבל רבי הלל שמצד החסד, כמו אברהם אבינו, אמר שעדיף היה להמשיך לחיות, למען הפצת אור אלוקי בעולם.

ד. "מעט מים" – לערבים, למלאכים או ליהודים?

קכד. פ״א הי' הצ"צ ור"מ מטשערנאביל [מהמשך הסיפור אפשר להבין שאולי מדובר לפני נשיאותו של הצ"צ, כאן הוא עונה יחד עם ר' אייזיק כו'. אבל לפי שנות רבנותו של ר"מ משרערנאביל יתכן שמדובר בראשית שנות נשיאותו של הצ"צ.], ור״א מהאמליע על חתונה. ואמר הר״מ [ווארט, בקורת נגד שיטת חב"ד לומר הרבה דא"ח.] יוקח נא מעט מים והשענו תחת העץ [מה שאמר אברהם אבינו לאורחים שהגיעו אליו.], כשהאדם נוסע להצדיק אז המעט מים בחי' תורה כידוע [הוא דורש את הפסוק "יֻקח נא מעט מים... והשענו תחת העץ"[ח], שיש לומר לחסידים מעט תורה, והם צריכים להשען תחת העץ, הצדיק[ט].]. א' ר״א הלא אמר זה לערביים, ואמר הצ"צ לא - זה אמר למלאכים.

רואים מכאן שהחסיד – רבי אייזיק – ירד (בתגובה לעקיצה) על חסידי פולין ואמר שלפי דברי רבי מרדכי יוצא שאתה מסתכל על החסידים שלך כמו על ערבים, ואילו הרבי – הצמח צדק – המתיק ואמר שאתה מסתכל על החסידים כמו על מלאכים. בכל אופן, שניהם לא לענין – החסידים הם לא ערבים ולא מלאכים. יוצא שלערבים ולמלאכים מספיק "מעט מים", קצת תורה, אבל יהודים צריכים הרבה תורה.

מענין שרבי מרדכי מטשרנוביל לא ציטט את כל הפסוק "יֻקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ" – הוא דילג על הביטוי "ורחצו רגליכם" כי הוא קשור למחשבת אברהם שאלה ערבים המשתחוים לאבק רגליהם, כמו שכותב רש"י. [יש מחלוקת בין רש"י לרמב"ן אם אברהם חשב שהם ערבים או שידע שהם מלאכים.] כנראה רבי אייזיק אומר כדעה שחשב שהם ערבים והצמח צדק כדעה שידע שהם מלאכים.

קנאות החסיד יותר מהרבי

הסיפור כאן – שהחסיד יותר קנאי מהרבי – מזכיר קצת סיפור שהיה עם רבי שמחה בונם מפרשיסחא והרבי מקוצק:

בזמנו היתה מחלוקת על חסידות פרשיסחא. בפרשיסחא נקטו בדרך של לימוד חזק, גמרא בעיון, וכל צדיקי החסידות – צדיקי פולין, לא חב"ד – חלקו ואמרו שזו לא דרך הבעש"ט, שעיקרה קירוב היהודים הפשוטים, ולא הדגשת הלימוד שמתאימה למתנגדים. המחלוקת היתה כל כך חזקה שרצו לעשות על פרשיסחא חרם. ראש החולקים היה האפטער רב, ה"אוהב ישראל" מאפטא.

[הוא קבור ליד הבעל שם טוב?] כן, הוא היה רב באפטא ואחרי פטירת רבי ברוך ממעז'יבוז', נכד הבעש"ט, נסע למעז'יבוז' להיות שם הרב. כשהיינו שם לפני כמה שנים ראינו את בית המדרש שהוא הקים. את פרשיסחא התחיל היהודי הקדוש, אחריו היה ר' שמחה בונם ואחריו הרבי מקוצק. [ההמשך שלהם היום הוא גור?] כן.

בכל אופן, המחלוקת הזאת היתה בימי רבי שמחה בונם, והוא רצה לנסוע לחולקים כדי לדבר אתם וליישב את ההדורים. החסיד שלו, הרבי מקוצק, שכנע אותו שאין זה לכבוד הרבי שיסע אליהם ולכן עדיף שישלח אותו לנסוע. הרבי הסכים אך שאר החסידים חששו שאם ילך הקוצקער הוא רק ילבה את אש המחלוקת ויגרום לפיצוץ ולכן הרכיבו משלחת שלא כללה את הקוצקער (ואכן הצליחו בסוף לרכך את המחלוקת, בעיקר בעזרת רבי ירחמיאל בנו של היהודי הקדוש שהעיד בשם אביו על צדקת הרבי ר' בונם). הסיפור מזכיר קצת למה שמתואר כאן, שהחסיד (החריף, הקוצקער בדומה לר' אייזיק) יותר קנאי מהרבי.

ה. אומר כל מה שרואה

קכה. אחד [חסיד חב"ד.] בנסעו בשכונת הווילענדניקער [נסע באזור ווילענדניק. למדנו לפני כמה שבתות[י] על הווילענדניקער, הוא היה צדיק בלי 'ייחוס', אביו היה חייט, יהודי פשוט, והוא נהיה צדיק. יש לו ספר וכותב שם מאמרים בסגנון קרוב לחב"ד. הוא מכונה 'בעל הידית', כיון שהבטיח שיושיע את כל מי שרק יחזיק בידית הדלת של בית העלמין בו הוא קבור. עד היום אנשים נוסעים לשם כדי להחזיק בידית הזאת.] החליט להיות גם שם [גם בווילעדניק וגם אצל הרבי.]. ובדרך הי' שלג גדול ורוב כו' ומעט נסע [עם העגלה.] ומעט הלך רגלי [בגלל קשיי הדרך.]. והגיע לשם עש״ק אחר חצות ח״ש [חצי שעה.] קודם הדלקת הנרות, והלך למקוה ואח"כ למנחה בביהכנ״ס, ושאל שם איך נותנים שלום להווילעדניקער [רצה להגיד לו שלום עליכם.]. והשיבו שבעת צאתו [היו אדמו"רים שלא היו מתפללים עם החסידים אלא היה להם חדר שני בו היו מתפללים.] לאמר שבתא טבא אז נותנים לו שלום. והלך וישב בפרוזדור והעמיק מחשבתו במא' אין ערוך של שטראשעלע [מאמר עמוק של ר' אהרן מסטרשעלע, בעל עבודת הלוי ושאר ספרים, חסיד של אדמו"ר הזקן.]. אח"כ פתח אדמו״ר את דלתו ואמר אין ערוך לך ואין זולתיך א ביסל געגאנגען און א ביסל געפארן גוט שבת גוט שבת [ממש רוח הקדש, אמר מה שעבר עליו, "אין ערוך לך ואין זולתך, קצת הולך קצת נוסע, גוט שבת גוט שבת". אפשר לחזור על המשפט...]. ומתחי' מהתעסקותו לא שמע אך כשהאווילדניקער כפל ושלש הנ״ל, נבהל במאוד בשמעו שיודע מחשבות.

ב'טיש' – הרבי הוא "רבו המובהק"

להוואילעדניקער הי' תנועות שלרואה בפעם הראשונה נראים לתמי' גדולה [כך מסופר גם על רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שהיו לו תנועות של התלהבות עד שמי שראה אותו פעם ראשונה היה חושב שהוא לא בסדר.], והנ״ל ישב לסעודה ומתמה על תנועותיו [חשב לעצמו: 'מה הן התנועות האלה?!'.]. ופתאום אמר אדמו״ר אסור להרהר אחר רבו [מאמר חז"ל[יא].]. אסור להרהר אחר רבו מיטאר ניט טראכטען בעת מעזיצט מיט א רבי'ן בא איין טיש [אסור לחשוב כך כשיושבים עם הרבי על אותו שולחן. כלומר, בפשטות האיסור להרהר אחר רבו הוא על רבו המובהק, אבל כשיושבים עם רבי על אותו שולחן, אף שאינו הרבי שלו, באותה שעה הוא נקרא "רבו" ואסור להרהר אחריו. אם כן הוא שוב קרא את המחשבות שלו.] ושוב נבהל. אח"כ בהיותו בליובאויטש סיפר להצ״צ [לא כותבים את שם החסיד – כנראה כדי לא לבייש אותו שנסע לרבי אחר... (ואולי בגלל ההתבוננות במאמר של סטרשעלע...) אולי... – אבל מן הסתם מדובר במישהו מספיק חשוב כדי שיוכל להכנס אל הרבי ולספר לו דבר כזה. לא כל אחד נכנס לרבי כך, ועוד יותר – לא כל אחד שהיה מספר סיפור היה זוכה למענה כזה.]. וא' הצ"צ דער ווילעדניקער איז אקליינער אינגל וואס ער זעהט דערציילט ער [הווילדיניקער הוא ילד קטן, מה שהוא רואה הוא מספר.].

הצמח צדק והווילעדניקער

הצמח צדק הוא זה שפרסם את הווילדניקער בתור בעל מופת. פעם באה אל הצמח צדק אשה עגונה ובקשה שימצא את בעלה, והצמח צדק שלח אותה לווילדינקער שתגיד לו בשמו שהוא שלח אותה אליו שיגלה לה איפה בעלה. היא נסעה לווילדניקער ואמרה לו כך, כששמע זאת הלך לחלון, התבונן בו, קרא לה ואמר: 'הנה הוא, את רואה?'. כשהיא אמרה שלא ראתה כלום מהחלון הוא אמר 'אני רואה את בעלך בעיירה הזאת והזאת ברחוב זה', והיא נסעה לאותה עיירה ומצאה אותו שם. כך הוא התפרסם בתור בעל מופת.

קודם ראינו שהבעש"ט התיר עגונה כשראה את בעלה במקום אחר. מסתמא הווילדניקער לא היה במדרגת רוח הקדש של הבעש"ט. העובדה שהלך לחלון מלמדת שהיה צריך קצת להתעלות. [כנראה הצמח צדק שלח אותה אליו כי הוא מספר כל מה שהוא רואה.] כן, הצמח צדק גם היה יכול לעזור לה, גם לו היה רוח הקדש, רק שהוא נמצא במוחין דגדלות שלא מספרים כל מה שרואים, חוץ מזה שבודאי היתה לו כוונה פנימית שהמופת הזה יעבור דווקא דרך הווילדניקער ושכך יתפרסם שמו בישראל.

התפללו קבלת שבת וערבית.

 

[אחרי מוסף:]

נגנו ניגון ר"ח אלול ע"ז.

הווילעדניקר – מוחין דיניקה דאבא

אתמול קראנו את הסיפור על החב"דניק שנסע לווילעדניקער והוא קרא את כל המחשבות שלו, וכשהחסיד סיפר לצמח צדק הוא התבטא עליו שהוא ילד קטן שמספר כל מה שרואה. כעת נסביר קצת את הסיפור יותר בעומק:

הרי לווילעדניקער היתה רוח הקדש, כלומר שהוא צדיק גדול, ואיך אפשר לומר עליו שהוא ילד קטן?! לילד קטן יש רוח הקדש?! צריך לומר, על פי תורת האריז"ל, שהכל שייך לסוד הפרצופים. יש שלשה שלבים של גדילה בקבלה – עיבור, יניקה, מוחין כנגד נה"י-חג"ת-חב"ד. כנראה הווילדניעקער היה במדרגה מאד גבוהה, רק שבה הוא היה בבחינת יניקה. עיבור ויניקה הם שלבי קטנות, ומוחין הוא שלב של גדלות. היכולת לראות מחשבות היא בחינת אבא (בחינת ראיה ומחשבה, סוד "מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין") – כנראה היה שייך לפרצוף יניקה דאבא. [יסוד אבא מתגלה בתחלת שני שלישי התפארת התחתונים דז"א ונמשך לנצח והוד, לכן הכל אצלו בבחינת גילוי.] כן, מתאים שרוח הקדש היא בבחינת נצח והוד, ויסוד מגלה את רוח הקדש. [מתאים שחסידות הכללית ביסוד.] כן, הם כנגד התאו[יב], אותיות אות ברית קדש.

הרביים של חב"ד הם בבחינת מוחין דגדלות, שלא מגלים כל מה שיודעים (כמבואר בדא"ח על הפסוק הנאמר במשה רבינו, "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא"). קשור גם עם "הצנע לכת עם אלהיך" של עבודת התשובה של חדש אלול, שה-ה של המלה "תשובה" היא "הצנע לכת עם [הוי'] אלהיך"[יג].

ו. "אין מי רגלים כלים אלא בישיבה"

קכו. א' שאל מאדמו״ר דקוידענויב [שוב רואים כאן שהוא מביא כאן מאדמו"רים אחרים שלא מחסידות חב"ד, ובהערכה. הרבי מקוידענוב היה הנכד של הרבי מלכוביץ. בשונה מהווילעדניקער, שאביו היה יהודי פשוט, הרבי מקוידנוב הגיע ממשפחות של אדמו"רים. הוא גם נכד של רבי נחום מטשרנוביל, שהיה מחותן עם אדמו"ר הזקן, לכן יש קשר לחב"ד.] עצה שמשתין תמיד [תמיד צריך ללכת לשרותים.] וא"ל שיסע ללמוד בישיבה ויתרפא [לגמרי "פלא יועץ", עצה פלאית.], ותמה על זה [מה הקשר בין הבעיה שלו, שצריך ללכת לשרותים כל הזמן, לבין העצה ללמוד בישיבה?] וא"ל על תתמה גמרא מפורשת היא בברכות אין מי רגליים כלים אלא בישיבה [הפשט שם בגמרא[יד] הוא "בישיבה" ולא בעמידה[טו], אבל הוא דרש זאת על לימוד בישיבה.]. ונסע ונתרפא.

ברמ"ח אותיות לא מביאים סתם סיפורים, אלא סיפורים שיוצא מהם איזה ווארט פנימי. אם מישהו אחר היה דורש דרשה זו ושולח אותו יהודי ללמוד בישיבה, מסתמא הוא לא היה מתרפא. דווקא כשצדיק אומר כך הווארט פועל את הישועה. אפשר לשאול, אם עכשיו תהיה למישהו את הבעיה הזאת, שכל הזמן הוא צריך לשרותים, והוא ילך ללמוד בישיבה בעקבות קריאת הסיפור – יעזור לו או לא? כנראה שאם ילך עם מספיק תמימות, כמו שכתוב בפרשת השבוע "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", כנראה שיעזור לו.

העצה שהקוידנובער נתן לו היא ממש פלאית, "פלא יועץ"[טז] שנאמר על המשיח. כשהרבי היה נותן עצות הוא הלביש אותן בכלים של טבע – היה אומר איזו עצה בעניני רפואה, ואומר שמייעץ כך וכך כי למד ספרי רפואה וכדו' (הרבנית היתה ספרנית והיתה מביאה לו ספרים עדכניים). אבל כאן הקוידנובער כמענה לתמיהת החסיד הלביש את דבריו בווארט של הגמרא, כשאמר לו שזו גמרא מפורשת. אפשר לרמוז זאת ב"אין מי רגליים כַּלים אלא בישיבה", מלשון כֵּלים – שזה הכלי לעצה הזאת.

ח. גלות על גילוי צדיק נסתר

קכז. הש״ך [חי כמאה שנה לפני הבעש"ט, היה גאון עצום וכתב פירוש על השלחן ערוך. כמו שכבר הערנו כמה פעמים, הרש"ג מביא ברמ"ח אותיות סיפורים ממגוון של צדיקים, גם כאלה שלא היו חסידים – גם מצדיקים שחיו אחרי הבעש"ט, כמו רבי עקיבא איגר והחתם סופר, וגם מצדיקים מדורות יותר עתיקים.] הי' הפרנס חֹדש בווילנע [עיר של גאונים. אף שהוא היה רב המקום, הוא גם היה אחראי על הצרכים הגשמיים של הקהילה.] ובאר הגולה [גם לו יש פירוש סביב השלחן ערוך] השמש. ו[שניהם ]ראו שרב א' שם [וילנא היא עיר גדולה, היו בה כמה שכונות כשלכל אחת היה הרב שלה, כמו היום.] אין נר דלוק אצלו אחר חצות. שמלפנים [פעם] הי' צריך הרב ללמוד בלילה. ושלח הש"ך את הבאר גולה להגיד לו שבאם לא ילמוד בלילה יגורש מהעיר. ובן הרב בשמעו הדברים האלה אמר, על אביו שאלי' לומד עמו יאמר כזה? ואמר הרב עכשיו בא עתי ונסתלק לב״ע – שהי' נסתר וכשנתגלה טבעו אינו יכול להשמר בעוה״ז [כך היה לפני הבעש"ט – שהיו צדיקים נסתרים שלא היו יכולים להתגלות, והבעש"ט בקושי הצליח לפעול שצדיק נסתר יוכל להתגלות. כאן ההסתר שלו היה בכך שהיה רב בלי שהנר דלוק אצלו אחרי חצות. היו צדיקים נסתרים שבכלל חיו חיים אלמוניים בקצה העיירה שאף אחד לא שמע עליהם.]. ויקבל באר הגולה ב' שנים גלות [(באר הגולה קבל גלות?) כן, יכול להיות שהוא קרא לספרו כך בגלל הסיפור הזה.], והש"ך נענש מלמעלה [לא כתוב במה נענש.].

בהשגחה פרטית, הסיפור ממש קשור לפרשת שבוע – דין רוצח בשגגה שבורח לעיר מקלט. האות הזו היא סיפור של דין, לפני גילוי הבעש"ט.

[איך קראו לש"ך?] רבי שבתאי הכהן. [ולבאר הגולה?] נסתכל בשער של יורה דעה בשלחן ערוך. [הביאו.] הנה, כתוב כאן שפתי כהן לר' שבתאי בן ר' מאיר הכהן ובאר הגולה לר' משה רבקש. מענין מה פירוש המלה "רבקש". יכול להיות שכמו שאצל חסידים כאשר רוצים לזהות מישהו מזהים לפי שם אמו (או חמותו), כמו ר' ליב שרה'ס, כאן יכול להיות שהכונה משה בן רבקה. בכלל, לאנשי וילנא היתה בעיה להגות את האות שׁ – כמו שכתוב על בני אפרים, שהתקשו לומר את המילה שׁבולת ואמרו שׂבולת[יז] – במקום שׁ היו אומרים שׂ ובמקום שׂשׁ, גוט שׂאבעס. לכן יכול להיות שרבקש הוא רבקה'שׂ, כמו רבקה'ס. אם כבר מדברים על השמות שלהם – יש קשר מספרי ביניהם: שבתאי = אל פעמים חיה ואילו משה = יה פעמים חיה (שני שמות הקדש של שתי אותיות הם אל ו-יה) – הממוצע שלהם הוא חיה ברבוע, תענוג וכו'.

ט. ספרי ליקוטים מהרב המגיד

אדמו"ר הזקן מסביר יותר טוב

קכח. ר"מ [צריך להיות ר' אברהם, יכול להיות שר"מ זו האות האחרונה של אברהם. הוא היה המשפיע של ר' שמואל גרונם, יש כאן הרבה מימרות ממנו.] מ"ץ [מורה צדק, פוסק.] דזעמבין סיפר: כשנדפסו לקוטים מהה"מ - חוץ מספר אור התורה [בימי הצמח צדק נדפסו כמה ספרי ליקוטים מהמגיד, כמו הספר אור האמת ועוד כמה ספרים. יש שלשה ספרים שצריכים להיות בכל בית, ספרי הבעש"ט-המגיד-אדמו"ר הזקן – כתר שם טוב, אור תורה וספר התניא. אור תורה ומגיד דבריו ליעקב הם בעצם כמעט אותו ספר. כאן מציינים שהסיפור היה עם הספרים שחוץ מהספר אור תורה.] הראם המשרת ר' חיים בער [הוא היה המשרת של הצמח צדק.] להצ״צ ויבט בהם זמן מה [דפדף בספר.] ויאמר דער אלטער רבי האט בעסער ארויסגעגעבן [אדמו"ר הזקן הסביר עוד יותר טוב[יח]. עד כאן דברי הצמח צדק. כעת מבאר המשפיע ר' אברהם:] וזה החילוק שאצלינו שמבחי' הדעת שכל ההמשכות הוא ע״י הדעת עד"מ בהאדם שיש בו כח ההולדה שמעצמות הנפש.

כח ההולדה מעצמות הנפש

א' שאל מר' אלי' יוסף מדריבין [אחד מגדולי החסידים[יט].] מדוע אין מונים כח המוליד [הרי כח המוליד כל כך חזק וחשוב, אם כן מדוע לא מונים אותו בעשרת כֹחות הנפש? (לכאורה הוא ביסוד.) נמשך דרך היסוד, אבל נראה עוד מעט שקשור בעיקר לדעת.], [עד כאן השאלה, כעת התשובה:] וכח המוליד הוא מעצמות הנפש שמוליד בדומה לו ממש [כיון שכח המוליד הוא מעצמות הנפש[כ], אז כמו שלא מונים את עצמות הנפש לכן לא מונים את כח המוליד.] ומ"מ צריך להמשיך ע״י הדעת שבלי קישור [כאן יכול להיות שצ"ל: קישוי, כמאמר חז"ל "אין קישוי אלא לדעת". אבל גם יכול להיות קישור, קישוי וקישור שניהם קשורים לדעת, כמבואר בתניא[כא] שדעת היא מ"לשון התקשרות והתחברות" – התקשרות גורמת לקישוי. קישוי יכול להיות גם במח, מסופר על הרוגאטשובר שכאשר למד את קונטרס אחרון בשו"ע אדה"ז אמר בהתפעלות שפשוט לו שגידי אדמו"ר הזקן התקשו והתעבו כאגודל כאשר כתב את הדברים.] לא יהי' הולדה - ובלי הרגש ותענוג [הוא מקשר את ההולדה לפנימיות הכתר, תענוג.] - ונמשך לו בפנימיות [צ"ל: מפנימיות.] הנפש ממש, אך מ"מ צ' לעבוד [צ"ל: לעבור.] ע״י הדעת.

הקבלת צדיקי החסידות לקומה שלמה

איני יודע אם מכירים, אבל חוץ מהקבלת שבע הדרכים הכשרות ביהדות לשבע החיות הטהורות, יש לנו עוד הקבלה שלא נדפסה, של כל צדיקי החסידות לקומה שלמה. בשבע חיות הטהורות יש בכלל דרכים ביהדות, לאו דווקא חסידות, רק שהחסידות היא העמוד האמצעי (תפארת – חב"ד, יסוד – חסידות כללית, מלכות – ברסלב), אבל בהקבלה הזאת נמצאים רק צדיקים מהחסידות. הבעש"ט הוא הלב – "לב ישראל חי", כפשוט, המגיד הוא הפה, רבי נחמן הריאות וכו'. רבי נחמן הוא כנראה המקור העיקרי להקבלה, שעורר את ההשראה לכל ההתבוננות הזו, משום שהוא אמר על עצמו, בקשר למחלוקת הסבא משפולי עליו, שהוא (רבי נחמן) הריאות, מרה לבנה, והסבא משפולי הוא הטחול, מרה שחורה. לכן בהקבלה הנ"ל הסבא משפולי הוא הטחול.

בקשר לרביים של חב"ד, המוחין מתחלקים לשלש: מח ימין, מח שמאל ומח אחורי. אדמו"ר הזקן הוא מח ימין, אדמו"ר האמצעי הוא מח שמאל והצמח צדק מח אחורי, הדעת [כאן כתוב שצריך לעבור דרך הדעת, וכן משמע שהולך על אדמו"ר הזקן.] יש כמה הקבלות של הרביים, ויש גם הקבלה כזאת שהבעש"ט-המגיד-אדמו"ר הזקן הם חב"ד, ועל פיה אדמו"ר הזקן הוא דעת, אבל כאן אנחנו מדברים בציור קומה שלם של כל צדיקי החסידות, ובו הצמח צדק מכוון כנגד הדעת-מח האחורי. הזכרנו את פרצוף הצדיקים משום שבאות שאנחנו לומדים כעת מדובר על כח ההולדה שמהדעת, והסיפור כאן היה עם הצמח צדק שמכוון שם כנגד הדעת. ממח הדעת נמשכת מערכת המשכת הזרע ברוחניות דרך חוט השדרה, כנגד הרבי המהר"ש, ו"תרין ביעין" המבשלים את הזרע, כנגד הרבי רש"ב, הרבי הריי"צ כנגד היסוד, והרבי בחינת עטרת היסוד כו'. המדע לא מכיר בכך שהזרע מגיע מהמח, אבל על פי התורה, וכך מוסבר בחסידות, הזרע מגיע מהמח האחורי. המדע עוד יגלה איך הדבר מתרחש גם בגשמיות.

כח ההולדה אצל יהודים – המשכה חדשה

הוא מסיים את ההסבר באות הזו:

וכן במצוות [קודם דובר על תורה שבבחינת דעת, וכעת מדובר גם על מצות. הבעש"ט אומר שצריך לעשות את המצות ב"אבר חי", בחיות, משום שרק "אבר חי" מוליד.] הן בבחינת הולדה בדומה לו בפנימיות [צ"ל: מפנימיות.] ועצמות אוא״ס

ידוע שהעולם מלא באנרגיה, ויש את "חוק שימור האנרגיה". העולם רק משמר את כמות האנרגיה שקיימת, בבחינת "פושט צורה ולובש צורה", ללא הוספה של אנרגיה חדשה. אבל בחסידות מוסבר שהמצות הן המשכת אנרגיה חדשה לעולם שלא היתה עד כה אף פעם, ממשיכים מהאין סוף, ולכן הוא אומר כאן שמצוות הן בבחינת הולדה. ענינו של כח ההולדה – שאצל יהודים הוא מעצמיות הנפש, עצמות אין סוף ב"ה – הוא להמשיך ולגלות דבר חדש לגמרי.

כח ההולדה שקיים גם אצל גוים (וכך גם אצל בעלי חיים, שיש להם גם כח הולדה חזק, כידוע שדג סלמון שוחה ימים רבים נגד הזרם רק בשביל להגיע למקום לידתו, להוליד שם מחדש), על אף שפועל ריבוי עצום, מליארדי סינים לדוגמה, הוא רק מיחזור אנרגיה קיימת ולא הולדה חדשה לגמרי. אבל אצל יהודים יש גילוי חדש לגמרי, כי הכח נמשך מעצמיות הנפש הממשיכה מעצמות אור אין סוף. [אבל כתוב שרוב הנשמות מגולגלות ולא חדשות?] קודם כל, לכן הבעש"ט לא היה מגלה לבן אדם את הגלגול שלו, שלא כמו האריז"ל שכן היה מגלה וכך אומר לו מה הוא צריך לתקן. הבעש"ט לא היה מגלה את הגלגולים, אף על פי שידע, כיון שלא רצה להגביל את האדם. קבלת הבעש"ט היא "השראה" ולכן לא נוגע מה היה בגלגול הקודם, משא"כ קבלת האריז"ל שהיא "התלבשות". ועוד, גם בנשמה מגולגלת, אצל יהודים, יש תמיד גם משהו חדש. הגוים, גם כאשר הם מולידים, הם עדיין בבחינת "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין". הנושא קשור לפרשת השבוע הבא "פצוע דכא", פסוק עליו דברנו בשיעורי "היום יום".] אך שצריך להמשיך ע״י הדעת, שבלי התקשרו' [כאן זה ודאי התקשרות.] לא יהי' הולדה. ([הוא מציין כאן תאריך – שלא כדרכו – שהמשפיע אמר את הווארט לכבוד אדמו"ר הזקן, בהתוועדות יום ההילולא שלו:] כ"ד טבת רס״ט).

הסבר על הניקוד מתוך הספר "אור האמת"

היות והזכרנו את הספר "אור האמת", נלמד ממנו משהו. הספר מבוסס על ליקוטים של דברי הרב המגיד ממעזריטש מהספר קדושת לוי של רבי לוי יצחק מברדיטשוב:

הסוד שהכתר הוא נקודה קמץ [תשעת הניקודים מכוונים כנגד הספירות (כפי שמופיע בסידור אדמו"ר הזקן בשמות הוי' ב"תהלה לדוד"): קמץ – כתר; פתח – חכמה; צירה – בינה; סגול – חסד; שבא – גבורה; חולם – תפארת; חיריק – נצח; קבוץ – הוד; שורוק – יסוד. המלכות היא בלי ניקוד. מוסבר בחסידות על קמץ שכנגד הכתר, שהקו העליון הוא האוירא, והנקודה היא המוחא סתימאה. (איך מחשבים את הגימטריא של הניקוד?) נקודה היא 10 וקו הוא 6, כך שקמץ הוא 16, פתח 6 וכו'. (מהאריז"ל?) עוד לפני האריז"ל. ההקבלה של הניקוד לספירות היא מתיקוני זהר.]. לפי שהוא קומץ וסותם האור שלו [כמו "וקמץ הכהן"[כב].]. שהכתר נעלם מאוד ואינו מתגלה כלל. אבל חכמה נקודה פתח. לפי שהחכמה פותחת מעט מהאור שלו [הייתי חושב שהניקוד פתח פותח לרווחה, אבל הוא אומר "פותחת מעט", כמו שפותחים מעט את הדלת. החכמה היא "ראשית הגילוי", אך עדיין לא בהרחבה. (למה הניקוד של החכמה הוא קו, פתח? היה מתאים שהחכמה תהיה נקודה, חיריק או חולם.) כאן הוא לא מתייחס לצורת הניקוד, אלא רק לשמות.]. ר"ל שהחכמה נגלת קצת יותר מהכתר.

על פי ההסבר כאן, אפשר להמשיך ולבאר את הניקוד צירה: צירה מלשון צורה. כלומר, אחרי שיש קמיצה בכתר ופתיחה בחכמה, מתחילה צורה בבינה, כבר יותר התפשטות של הגילוי שהתחיל בחכמה. לפי זה, הסדר של כתר-חכמה-בינה הוא חש-מל-מל: "חש" בקמץ של הכתר, "מל" בפתח של החכמה, כמו מל של ברית מילה שהוא התחלת הגילוי (שייך בפרט ליסוד אבא), והצירה של הבינה הוא המל השני, מלשון דבור, ראשית מציאות-מה מוארת באור החכמה.

אמונה – בענינים גשמיים, בטחון – בעניני מצות

[הרבי מזכיר את הספר אור האמת בקונטרס "ענינה של תורת החסידות".] מגיע לספר הזה שמישהו ילמד אותו פעם. נקרא עוד קטע כאן:

ברוך הגבר אשר יבטח בה' ר"ל דאין לבטוח בה' על אכילה ודברים גשמים דלמא לא יתן לו ה' [הוא אומר שלא לבטוח בה' על דברים גשמיים, כי אולי ה' לא יתן לו...]. אבל רשאין לבטוח בעבודתו שבודאי יתן לו ה' כח לעשות את המצוה [כל הבטחון צריך להיות מופנה לעבודת ה'.]. ואין לבטוח שכחו יהיה ע"י אכילה אלא סתם בודאי יתן לו ה' כח לעבודתו ואין מעצור להושיע דוקא ע"י אכילה והיה ה' מבטחו ולא ע"י אכילה.

רק נאמר שלכאורה הרבי לא חשב כך, אלא אמר שאדם צריך לבטוח בה' שיהיה לו טוב הנראה והנגלה בכל מכל כל. אבל באמת מעניין מה שהוא כותב, וצריך להוסיף אותו בהתבוננות שלנו באמונה ובטחון, שיוצא לפי דבריו שכל הבטחון צריך להיות בשביל עבודת ה', ואת האכילה ושאר העניינים הגשמיים להשליך על האמונה. ואכן, על דרך זה פרשנו במאמר "אמונה ובטחון" את מאמר חז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", שעיקר מדת הבטחון נוגע לענינים של יראת שמים. מעניין, לפי דבריו, שאדמו"ר הזקן בחר לסיים את ברכת המזון דווקא בפסוק הזה... יש כאלה שמוסיפים אחריו עוד פסוקים, כמו "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וגו'", אבל אדמו"ר הזקן עצר בפסוק "ברוך הגבר אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו". [כנראה דווקא אחרי האוכל צריך לומר לאדם שלא ישים מבטחו באוכל, אלא בעבודת ה'.] כן.

 



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי אליעזר שלמה מזרחי. לא מוגה.

[ב] איוב לח, לו.

[ג] שבת קיח, ב.

[ד] ראה תניא אגה"ק ז.

[ה] ראה בית רבי חלק שני פ"ג.

[ו] ישעיה סג, ט.

[ז] ראה באריכות בספר בעתה אחישנה פ"א.

[ח] בראשית יח, ד.

[ט] ראה רש"י במדבר יג, כ: "'היש בה עץ'. אם יש בהם אדם כשר, שיגין עליהם בזכותו".

[י] פרשת בלק פ"ד.

[יא] סנהדרין קי, א: "אמר רבי אבהו, כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה".

[יב] מוסבר בכמה מקומות ששבע חיות הטהורות בפרשת ראה (דברים יד, ה) מקבילות לשבע דרכים בעבודת ה', כנגד מדות הלב: "איל [מקובלים, לובשי לבן, חסד] וצבי [בעלי נגלה, גבורה] ויחמור [חב"ד, תפארת] ואקו [הרב קוק, נצח] ודישן [מוסר, הוד] ותאו [חסידות כללית, יסוד] וזמר [ברסלב, מלכות]".

[יג] היום יום ג' תשרי.

[יד] ברכות מ, א.

[טו] רש"י שם: "'מי רגלים כלים'. מן הגוף אלא בישיבה לפי שכשהקלוח קרוב לפיסוק הוא דואג שלא יפלו נצוצות על רגליו ומפסיק".

[טז] ישעיה ט, ה.

[יז] שפטים יב, ו.

[יח] יש להעיר שלפעמים הסיפור מובא על הספר פרי הארץ מהרה"ק רבי מנחם מענדל מוויטבסק.

[יט] ראה רמ"ח אותיות אות קצא.

[כ] וכמבואר בחסידות שכח ההולדה נקרא "כח האין סוף" – ראה לקו"ת שה"ש לט, ד ואילך. המשך שמח תשמח ע' 7 (סה"מ תרנ"ז ע' קעט) ואילך.

[כא] סוף פ"ג.

[כב] ויקרא ה, יב; במדבר ה, כו. ראה תקוני זהר ה, א; יט, ב; קכו, א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

מסרוני פוש

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2018. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com