חיפוש בתוכן האתר

רמ"ח אותיות (סה-עג) - שבת קדש פרשת נשא, ט' סיון ע"ז – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

שבת קדש פרשת נשא, ט' סיון ע"ז – כפ"ח

רמ"ח אותיות (סה-עג)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי הדלקת נרות]

נגנו ידיד נפש, מה ידידות (נדבורנא), יעלה תחנונינו.

א. פרצוף המטורפים

ישוב תלמידי חכמים וטירוף עמי ארצות בנטילת התאוה (אות סה)

האות הבאה מסבירה את מאמר חז"ל בסיום מסכת קינים – "זקני עם הארץ כל זמן שהם מזקינים דעתן מיטרפת עליהם, שנאמר 'מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח', אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שהם מזקינים דעתם מתיישבת עליהם, שנאמר 'בישישים חכמה ואֹרך ימים תבונה'":

סה. זקני ת״ח כ״ז שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם - שכל חפצם רק להיות בטלים לאלקות, רק שטבע הגוף ונה״ב מטרידים לרצות באכו״ש, וכשמזקינים ונסתלק רתיחת דמיהם שמחים בחלקם ונתיישבה דעתם. וע״ה שמזקינים ומרגישים העדר תאוותם הם בצער וזה טירוף ובלבול.

הוא מסביר פה שתלמיד חכם הוא מי שרוצה לעסוק בתפלה ובלימוד תורה מתוך בטול לאלקות, רק שבצעירותו, קשה לו כי הנפש הבהמית מפריעה, החשק לאכילה ושתיה ושאר תאוות הגוף בהתגברות אצל צעירים, אצל מי שדמם עדיין חם ורותח. בכל זאת, למרות רצונות הנפש הבהמית, תלמיד חכם רוצה תמיד שהיצר יפסיק לבלבל אותו. לכן בגיל מבוגר יותר, כאשר רתיחת התאווה מצטננת, הוא יכול סוף-סוף להתמקד בעבודתו, עבודת ה' יתברך, בלי הפרעות, כפי שתמיד רצה.

לעומתו, עם הארץ שקוע כל חייו בתאוות גשמיות, רודף אחרי הגשמיוּת ותאוותיה. אצלו כאשר התאוה חולפת הוא מגיע לטירוף הדעת – הגוף (מה שהרגל נעשה טבע אצלו) שלו מחפש תאוה אך רתיחת "הדם הוא הנפש" הבהמית שלו כבר מצוננת ואינו מקבל הנאה גשמית מהתאוות כמו פעם (נמצאנו למדים שרתיחת הדם, הקאך-זיך לקראת התאוה, היא סבת קבלת ההנאה כאשר ממלא תאותו הבהמית והרתיחת נרגעת לשעה קלה). הניגוד ביחס לתאוות – מעין "רצוא ושוב" שלילי – גורם לטירוף הדעת, "דעתן מטרפת עליהן". יתכן שגם קודם לכן היהודי שהיה שקוע בתאוות באמת הקפיד על תורה ומצוות (הרי בפסוק – "מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח" – מדובר ב"נאמנים" ו"זקנים", ראה רש"י שם), ובכל זאת הכי שמחה אותו ארוחה טובה, וכאשר הוא לא יכול יותר להנות מהארוחה הטובה הוא בצער גדול.

לא כתוב כאן בפירוש, אבל כמובן הדברים הכי נוגעים ונכונים לגבי תאות נשים. כאשר עם הארץ כבר לא יכול להנות מתאוה זו הוא בטירוף (לפי המבואר לעיל, חוסר הכח-גברא הוא לא רק מפני חלישות הגוף מפאת הזקנה אלא גם קשור לשקיטת רתיחת הדמים של הנפש הבהמית לקראת התאוה. הרי קבעו חז"ל ש"אין קישוי אלא לדעת", תופעה נפשית כמ"ש "גם בלא דעת נפש לא טוב" – והדבר נוגע לדיני נפשות – לא שזו תופעה פיזית גרידא, ודוק. בכל אופן ברור שהגוף ונפש הבהמית צמודים יחד, כמו שמופיע תמיד הצמד של "גוף ונה"ב" בדא"ח, וחלישות באחד היא חלישות בשני, לא כמו ביחס לנפש השכלית האלקית עליה נאמר ש"תוקפא דנשמתא חולשא דגופא" ולהיפך, ודוק). שער טרף מופיע בתורה באופן בולט לגבי יוסף הצדיק, עליו אומר יעקב "טָרֹף טֹרַף יוסף" (זהו אחד מסוגי הטירוף בתורה, וכנראה המרכזי שבהם, כדלקמן). מדתו של יוסף היא היסוד, מדת הברית, ומכאן שטירוף הדעת קשור לפגם הברית.

ועוד, נאמר "ובשר בשדה טרפה וגו'" ונדרש על פגם הברית-בשר. "ובשר בשדה" "כי בשדה מצאה" 'בשדה-בשדה' לגזרה שוה ("ובשר בשדה" "כי בשדה מצאה" = 1296 = 36 ברבוע = 6 בחזקת 4, הלעומת-זה של דרגת ה-6, ספירת היסוד, שבה 36 צדיקים. ה"חיה רעה [אכלתהו טרף טרף יוסף]" טורפת את הנערה המאורשה בשדה ואין מושיע לה). "לכלב תשלכון אתו" (ע"ה = 1296 כנ"ל!) היינו קליפת הכלב – "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה" ("משביעו רעב") – היונקת מפגם הברית. "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה וגו'" – "כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה". ובגמרא נדרש "ובשר בשדה טרפה" על אבר מן החי, פגם בספירת היסוד (האבר-חי), כמבואר באריכות במ"א (בענין אימפולסיביות).

על יוסף הצדיק, בזכות עמידתו בנסיון פגם הברית, נאמר "טרף נתן ליראיו ['את האלהים אני ירא'] יזכר לעולם בריתו [ברית יוסף, שמירת הברית שלו]". הוא זכה להיות המשביר והמכלכל לכל עם הארץ ו"משם רעה אבן ישראל" (בחינת "הטריפני [= יוסף יצחק = יד פעמים הוי'] לחם חקי [= יד ברבוע]"). ידוע שסוד "טרף" הוא רפח ע"ה, סוד בירור רפח נצו"ק על ידי הצדיק יסוד עולם (כידוע בסוד חכמת החשבון שצדיק מברר רפחצדיק ברבוע = רפח במשולש. רפח הוא הרבוע הכפול של זה – "זה אל זה" – בחינת הצדיק שעולה זה פעמים טוב, זה צירופי שם אהוה, שם הטוב, "אמרו צדיק כי טוב"). וז"ל בעל האמרי אמת: "כתיב ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתנת הפסים אשר עליו, זה היה לבוש של שמירה המסייע ליהדות, ויכירה ויאמר כתנת בני חיה רעה אכלתהו טרוף טורף יוסף ואיתא נצנצה בו רוה"ק סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר, הלא יוסף עמד בנסיון ומהו חיה רעה אכלתהו אולם הכוונה להכתנת שהיא הלבוש, טרוף טורף יוסף הוא כענין שכתוב טרף נתן ליראיו ואיתא טירוף נתן ליראיו, גם בשעת טירוף נשארת הפנימיות שהיא הנקודה של יר"ש, יוסף הצדיק עמד על עומדו בכל הנפילות".

ועוד, ועיקר, דווקא בלשון טירוף (ולא בשאר לשונות השגעון שיתבארו לקמן) נאמר לשון דעת – "דעתן מיטרפת עליהם" (לעומת "דעתן מתיישבת עליהם") – טרוף דעת (= שוטה כסיל מטֹרף, ראה לקמן שהם כנגד ג ספירות בדילוג, גבורה-נצח-יסוד). והיינו פגם היסוד העולה עד הדעת להמשיך משם את הטפה הזרעית (ו"אין קישוי אלא לדעת"). דעת היא לשון התקשרות והתחברות (כמבואר בתניא), וכמו שבמוחין דעת היא ענין ההתקשרות כך במדות היסוד הוא ענין ההתקשרות (התקשרות הלב לפעולה מסוימת). וידוע שעיקר טרוף הדעת באה מפגם הברית, כמבואר בספה"ק.

טירוף שגעון ושטות

יש טירוף ויש שגעון. אמרנו שטירוף הוא ביסוד – כפי שלומדים מ"טרף טרף יוסף" – ומתאים לומר ששגעון הוא במלכות. על מי נאמר שהוא משוגע? [דוד.] היינו מלכות. בכל זאת על דוד נאמר שהתנהג כמו משוגע ("הנה תראו איש משתגע וגו'". הערך הממוצע של שתי תבות "איש משתגע" הוא 562, עולם התהו, "וימלך... וימת" וכו') – הוא התחזה למשוגע לשם הצלתו (עליו נדרש הפסוק "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט", "מעט" דווקא, וגם זה בידי מי שמצד עצמו הוא חכם ומכובד), אך הוא לא היה משוגע בעצם (מי שקרא אותו "איש משתגע" היה אכיש מלך גת, גוי רשע, וקרא לו כך מתוך היקש לאשתו ובתו – "חסר משוגעים אני" – שהיו באמת משוגעות, הכל בחינת מלכות, ודוק). מי נקרא משוגע? [יהוא.] אכן עבדי יהוא, שרי החיל, כינו את הנביא (יונה בן אמתי לפי חז"ל) שבא בסתר למשוח את יהוא למלך על ישראל בשם "המשגע" דרך בזיון לנביאי ה' שהיו מתפשטים מגשמיותם (וגם מלבושיהם) בשעת הנבואה. ואכן הנביא נסך את רוח השגעון ביהוא עצמו, שגם מקדמא דנא היה נוהג בשגעון (כתוב "יהיב חכמה לחכימין" ועד"ז 'יהיב שגעון למשוגעים') שבהמשך נאמר עליו "כי בשגעון ינהג" (בגימטריא תענוג, חדוה ברבוע, זה התענוג שלו בחיים – יש בביטוי "כי בשגעון ינהג" אותיות ענוג ושאר האותיות, "כי בשגעון ינהג" = ת, ודוק), הוא נהג בשגעון (קשור למי שרוצה לעשות רשיון, שקודם עליו לתקן את נשמת יהוא שבו...). הכל קשור למלכות, גם יונה הנביא שהמליך את יהוא (ואח"כ נעשה נביא לגוים. הוא ברח לתרשיש ובעל כרחו נבא לנינוה. נינוה, יונה נ, לשון דג ובגימטריא דג גדול = 121 = 11 ברבוע. תרשיש = 1210 = 10 פעמים נינוה! יחד = 1331 = 11 בחזקת 3 = משיח במספר קדמי. נמצא רמוז שיונה הוא ניצוץ של מלך המשיח, כמבואר בספה"ק) קשור למלכות כמובן. ורמז: יונה ועוד משֻגע = יהוא ברבוע, והוא = "יהוא בן יהושפט [בן נמשי]"[ב]!

איזו עוד לשון של טירוף/שגעון יש בתורה? שוטה. לשון שטות קשורה לפרשת השבוע, בה דורשים חז"ל על "איש איש כי תשׂטה אשתו" (האמור בסוטה) ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". איך אדמו"ר הזקן מסביר זאת בתניא? [שהאדם טועה לחשוב שאינו נפרד מה' על ידי העבירה.] אדמו"ר הזקן מסביר בתניא, מפרק י"ח עד פרק כ"ה, שיהודי מוכן למסור את נפשו על עבירות חמורות – שלא להיות נפרד מה' – אך אינו מתגבר על יצרו בעבירות קלות, משום שהוא חושב שעודנו ביהדותו בשעת העבירה.

בעצם, השטות היא לומר שהצמצום כפשוטו, שה' צמצם וסילק מכאן את אורו הא"ס (וידוע שיש כמה שיטות בזה, או שהצמצום נוגע לעצמותו ית' ממש או רק לאורו הא"ס, אבל בין כך ובין כך אם סוברים שהצמצום כפשוטו יש כאן כפירה בעיקר האמונה שה' "אינו גוף [היינו שהעצמות אינו גוף] ולא כח בגוף [היינו שגם אורו הא"ס, שהוא גילוי כח עצמותו ית', אינו גוף]"), כמו שאדמו"ר הזקן כותב בשער היחוד והאמונה אודות "שגגת מקצת חכמים בעיניהם ה' יכפר בעדם ששגו וטעו בעיונם בכתבי האריז"ל והבינו ענין הצמצום המוזכר שם כפשוטו שהקב"ה סילק עצמו ומהותו [י"ל שמהותו קאי על  האור העצמי שלו] ח"ו מעוה"ז רק שמשגיח מלמעלה... אף גם זאת לא בדעת ידברו...". סוד הצמצום שייך לספירת הגבורה כנודע (ששם שך דינין בגימטריא שוטה), כחו של השי"ת להסתיר מעיני הנבראים את נוכחות הבורא, כמבואר בתניא שם. בעבודת הנפש, מדת הגבורה היא יראת חטא (השוטה הוא מי שאין לו יראת חטא, יש לו רק יראה ופחד טבעיים, פחד מות וכיוצא בזה, אך לא יראה הנולדה מהבנה שכלית מה תהיה התוצאה הרוחנית ממעשיו), היראה מעצם החטא, חטא לשון חסרון וחלל, תוצאת הצמצום המדומה. על ידי החטא אני גורם לניתוק חבל ההתקשרות שלי לה' ח"ו. ה'שטות' לומר שהצמצום כפשוטו היינו לחשוב שלכתחילה אין כאן נוכחות אמיתית של השי"ת (רק מה שהוא משגיח מלמעלה) וממילא אין רגישות לחומרת התוצאה של החטא, פגיעה בחבל ההתקשרות שלי להכיר תמיד שהשי"ת, עצמותו ומהותו, נמצא אתי, פה ועכשו, ממש (מה שנדמה לחוטא שהוא נשאר ביהדותו, כאילו לא קרה שום דבר, היינו באמת טמטום וטשטוש החוש והרגש הפנימי והעצמי של היהודי להכיר ש"לית אתר פנוי מיניה" ממש. החוטא חושב שאמנם ה' ודאי ראה את מעשיו, מלמעלה, אך ה' הוא טוב וממילא, לגבי עבירה קלה על כל פנים, "וירא און ולא יתבונן". אינו מרגיש כלל שבעברו על רצון ה' – הוא ורצונו אחד – הוא אבד את הקשר המודע שלו לה' בעצמו, מה ש"ה' הוא הכל והכל הוא ה'" ו"לית אתר פנוי מיניה").

פרצוף המטורפים

אם כבר אמרנו את שלשת אלה – שוטה בגבורה, טירוף ביסוד ומשוגע במלכות – נשלים את הפרצוף: איזו עוד לשון שגעון יש בתנ"ך? יש בספר משלי כמה לשונות. כל הספר מדבר על חכמים לעומת טפשים, הנקראים בכינויים שונים – אויל, כסיל (אותיות סכל) ופתי.

אויל הוא בחסד. כתוב בספר יצירה "תמורת חכמה אולת" וזו התמורה שכנגד החסד בשבע התמורות. האויל פוגם בשם א-ל – "חסד אל כל היום" (על אברהם איש החסד נאמר "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". האויל מתבלבל בין "אל עולם" ל'אל העולם', וממילא יש כאן נתינת מקום ל'שגעון' הבא, השטות של הגבורה לחשוב שהצמצום הוא כפשוטו ושהא-ל הוא רק 'אל העולם' ולא "אל עולם" ממש). בגבורה שמנו את השוטה.

בתפארת יש את הפתי. כתוב "פתי יאמין לכל דבר" ורבי לוי'ק, האבא של הרבי, מסביר (על דברי אדמו"ר הזקן באגרת כז שחיי הצדיק הם אהבה יראה ואמונה) שאמונה הוא התפארת[ג]. [פתי = תמים, מתאים ל"יעקב איש תם יושב אהלים".] נראה תכף לגבי התמימות שהיא פנימיות ספירת ההוד. יש את הפתי גם בקדושה, כמו שהבעל שם טוב אמר שאחרי כל ההשגות הוא עובד את ה' באמונה פשוטה. כך כותב אדמו"ר הזקן בתניא פרק יח שלגבי ה' כולם כפתאים, ומביא את הפסוק "פתי יאמין לכל דבר". היינו אמונה פשוטה ששייכת לפנימיות ועצמיות התפארת, סוד הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, משרש האמונה שברדל"א ועד לסוף ותכלית האמונה שבמלכות. הצמח צדק בביאורו לתניא שם שואל שלכאורה בפסוק הפתי מופיע בהקשר שלילי – "פתי יאמין לכל דבר והערום יבין לאשורו" – והוא עונה באריכות[ד]. את אותו דבר שואל הבעל שם טוב לפי המסורת, ועונה במשפט אחד, הלשון היא כך: איי "פתי יאמין לכל דבר"? שטייט דאך "שומר פתאים הוי'"! – פסוק מהפרק החדש של הרבי, שהקב"ה שומר את הפתאים[ה]. הרחבנו כדי להגיד שיש גם פתי טוב. [אומרים שמי שמאמין שכל סיפורי הבעש"ט היו הוא פתי ומי שלא מאמין שיכלו להיות הוא כופר.] אם מעמידים את הפתי מול הכופר ברור שפתי עדיף. הבעל שם טוב עבד את ה' בבחינת פתי וצריך להאמין בפתיות לכל הסיפורים שמספרים עליו. הבעל שם טוב מסביר שעבודת השי"ת במדת התפארת היא קיום התורה והמצות בכוונה לעשות נחת רוח לו יתברך, שיתקיים הפסוק "ישראל [רמז לישראל בעל שם טוב] אשר בך אתפאר". היינו עבודת הפתי של הקדושה, הבן-קטן (פתיא – "'שומר פתאים ה'' – שכן קורין בכרכי הים לינוקא פתיא") שכל מה שהוא עושה אינו אלא לעשות נחת רוח לאביו ושאבא יוכל להתפאר בו. גדר הפתי הוא מי שמניח את עצמו ואת שכלו הצדה... האות העיקרית של השרש פתה היא פ, גם האות העיקרית של השרש פאר, ודוק. פתי גם קשור ל"פתיל תכלת" ול"פתיגיל" (חגורה רחבה בספר ישעיהו) – בסוד שנגל"ה לבוש הוא בתפארת, "לכבוד ולתפארת".

הכסיל שייך לספירת הנצח. אחד המובנים של שרש כסל הוא בטחון – כמו בפסוק "כי הוי' יהיה בכסלך" – והבטחון היא פנימיות ספירת הנצח. השרש כסל הוא לשון כסלים (מתנים), שני צדדי הגוף, וכידוע שנו"ה הם "תרין פלגי גופא". והוא סוד חדש כסלו, שהחג שבו, חג החנוכה, הוא חג הנצח, נצחון המעטים והחלשים על הרבים והגבורים (וכן נס המנורה – ח ימים – רומז לנצחיות). היות שיש שתי בחינות של בטחון, בטחון פעיל מצד הנצח ובטחון סביל מצד ההוד, וכן כסלים (מתנים) הם זוג כנגד נו"ה, נמצא שלכסיל יש גם קשר להוד (בגימטריא, כסיל הוא המשולש של הוד). וכן חג החנוכה בחדש כסלו הוא "להודות ולהלל" (וספירת ההוד היא השמינית מלמעלה למטה), וכידוע שלגבי חנוכה ופורים יש שתי דעות איזה חג בנצח ואיזה חג בהוד.

בהוד נשים את הטפש. פנימיות ההוד הוא תמימות – פתי הוא תמים (חושבנא דדין כחושבנא דדין), אך כבר שמנו אותו בספירת התפארת (בסוד הצירוף, התפארת וההוד הם אור ישר ואור חוזר, ו-י-ה וה-י-ו, והיינו מה ששניהם לשון יפי, מ-ח לשונות היפי שבתורה, כמבואר במ"א) ולכן בהוד נשים את הטפש. כשהתלמוד הירושלמי מונה את ארבעת הבנים של ההגדה הוא כותב "אחד חכם אחד רשע אחד טפש ואחד שאינו יודע לשאול" – הטפש הוא במקום התם (והתמימות היא פנימיות ההוד, כנ"ל). כמו שהפתי הוא לשון פתיא (ינוקא) כך הטפש הוא לשון טף ("אנשים נשים וטף") – שניהם מתנהגים כילדים קטנים.

לשרש טפש יש עוד ארבעה צירופים בעלי משמעות (כולם שרשים בלשה"ק): שפט, שטף, פטש (פטיש), פשט (רק הצירוף טשף אינו שרש בלשון המקרא). בעצם, השרש טפש מופיע רק פעם אחת בתנ"ך, בתהלים קי"ט, "טפש כחלב לבם אני תורתך שעשעתי", ופירש המצודות "'טפש'. ענין שומן כי השמן לב העם הזה תרגומו טפש לבא ומזה קראו לכסיל טפש". היינו שכסיל וטפש הם זוג, מתאים לנו"ה (סוד "איהו בנצח איהי בהוד", לשון מקרא ולשון תרגום, ודוק). ופרש החיד"א: "'טפש כחלב לבם וכו''. אפשר דהאומר שאין בתורה אלא פשט הוא טפש שהוא אותיות פשט. ונתעבה שכלו ונסתם כחלב המכסה ואינו ניכר מה שתחתיו". הנה הוא משוה בין השרשים טפש ופשט. מי שאומר שאין בתורה אלא פשט אינו מודה ברבדים העמוקים יותר של התורה ובזה פוגם בספירת ההוד. י"ל שהטפש הוא 'שטוף מח' מכל מיני שטויות המשודרות בתקשורת כו' (לפי המתבאר כאן, טפש-הוד הוא ענף השוטה-גבורה). הוא זקוק ל'פטיש בראש', כולי האי ואולי להכניס בו קצת תבונה, להחזיר לו את חוש השיפוט השקול.   

ביסוד ובמלכות שמנו את המטורף והמשוגע, כנ"ל.

ולסיום גימטריא לבעלי הגימטריות שלנו: אויל שוטה פתי כסיל טפש מטֹרף משֻגע – המכוונים כנגד שבע המדות, כנ"ל – עולים בדיוק חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות!

ב. ערב ובקר

סדר נצחי של "רצוא ושוב" (אות סו)

סו. בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב [תאמר מי יתן בקר] כו' מפחד לבבך [זהו פסוק מהקללות שבפרשת כי תבוא, אך אדמו"ר הזקן אומר כלל שכל הקללות הן בעצם ברכות סמויות, ברכות במדרגת "עלמא דאתכסיא". למדנו פעם את הביאור שמופיע בעבודת הלוי על הברכה הטמונה בפסוק הזה[ו], וכאן יש ביאור אחר של עבודת ה' נעלית אליה רומז הפסוק:]. פי' מי יתן ערב הקדום [יש גרסאות שמתקנות "הקודם".] שהיה טוב יותר [זהו פשט הפסוק, כפי שמפרש רש"י, שבבקר תאמר מי יתן את הערב שהיה אמש ובערב תאמר מי יתן את הבקר הקודם – אתה יודע שקודם היה טוב יותר. לעומת זאת, מסביר רש"י, אי אפשר לפרש שאתה מקוה לערב או לבקר הבאים, משום שאינך יודע האם יהיו טובים יותר.] וזהו״ע הרצוא והשוב של הנשמה [הערב הוא ה"רצוא" – העליה למצב חשוך, כמו שדברנו בשבת שעברה על "יוצר אור ובורא חשך" – והבקר הוא ה"שוב", הגילוי כלפי מטה. בעבודת הלוי הערב והבקר הם דעת תחתון ודעת עליון וכאן הם "רצוא ושוב".], כשבא להרצוא להסתלק מהגוף, אז דוקא בע"כ אתה חי ובאה להשוב ואח״כ רוצה עוד בהרצוא דוקא, כו' וכן לעולם [כאן ההסבר הוא שבסוף ה"רצוא" עושים 'אחורה-פנה' ל"שוב" – מערב פונים לבקר – ובסוף ה"שוב" שוב שואפים ל"רצוא", בבקר שואפים לערב.

מבין ארבעה שנכנסו לפרדס על רבי עקיבא כתוב ש"נכנס בשלום ויצא בשלום", ומבואר בחסידות שכיון ש"נכנס בשלום" – היינו שבכניסתו ל"רצוא" היתה אצלו החלטה חזקה שכרצון ה' הוא יחזור ל"שוב" – לכן "ויצא בשלום", לא כמו נדב ואביהוא שהיו ב"רצוא" ללא "שוב". אפשר לומר גם כאן, שלפני ה"רצוא" יש החלטה חזקה כזו הפועלת שבסיום ה"רצוא" עושים אחורה-פנה ל"שוב". ההחלטה היא לפני ה"רצוא", אבל בעת ה"רצוא" נמצאים בו לגמרי, בלי שום מחשבה על ה"שוב".

ההחלטה על ה"שוב", שהופכת ללא-מודעת בזמן ה"רצוא", מזכירה את הדרגה הגבוהה של בעל סוד שמסביר הצמח צדק. הצמח צדק אומר – לגבי גבאי של רבי – שיש שלש דרגות בבעל סוד: דרגה ראשונה היא בעל סוד שכולם יודעים שיש לו סוד – הוא לא מגלה את הסוד, אבל על פניו רואים שהוא מסתיר משהו; דרגה שניה היא בעל סוד שלא רואים עליו שיש לו סוד, אבל הוא עצמו מודע לסוד שלו, וממילא אם יענו אותו בחקירת שב"כ הוא יחשוף את הסוד הידוע לו; בעל סוד בדרגה השלישית אינו מודע בעצמו לסוד הטמון אצלו – ולכן גם אם יחקרו אותו לא יוכלו להוציא ממנו את הסוד – ורק בשעת הצורך, כאשר הרבי יבקש ממנו, הוא ישלוף את הסוד מהלא-מודע למודע. בדומה לכך, לפני שנכנסים לחוית ה"רצוא" מקבלים החלטה חזקה שלא להסתלק ב"רצוא" אלא לעבור לתנועת "שוב" ברגע הנכון, אך ההחלטה הזו נגנזת בלא-מודע כדי לא לפגום בעצמת ה"רצוא" המלאה, ונשלפת למודע רק כאשר יש בה צורך ובאמת זקוקים לפנות אל ה"שוב".

מה פועל את המעבר הקבוע מהערב לבקר ומהבקר לערב, מה"רצוא" ל"שוב" ומה"שוב" ל"רצוא"?] מפחד הקב״ה ["פחד יצחק", היראה פועלת את התנועה בשני הכיוונים. על כך כתוב "אשרי אדם מפחד תמיד", ר"ת אמת. (היראה היא בשני הכיוונים?) כן, הייתי חושב שתנועה מה"שוב" ל"רצוא" היא אהבה, אבל את עצם הפניה והפיכת הכיוון עושה היראה (לכן כתוב "לבבך"?) כן, בשני הכיוונים – "'בכל לבבך' בשני יצריך", יצר העליה (יצר טוב, "אין בטובה למעלה מענג", יצר העליה לענג העליון), הרצוא, "רוח האדם העולה היא למעלה", ויצר הירידה (יצר הרע לשון מטה כנודע), "רוח הבהמה הירודת היא למטה לארץ" (ובשרש, שם בן בגימטריא בהמה, גבוה יותר משם מה בגימטריא אדם, סוד הבהמה-רבה שלפני האצילות, כמבואר בתניא). הנה כתיב "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך וגו'" – "את" בא לרבות יראה כנודע, והיא נצרכת על מנת לקיים "בכל לבבך", שהיא הכח לווסת נכון את שתי התנועות ההפכיות של שני היצרים, ודוק. כל פעולת "רצוא ושוב" היא דופק החיים של הלב. לכן המלה חיים היא בלשון רבים, "רצוא ושוב", חי בשני הכיוונים. זהו גם פירוש הביטוי "חי וקים" – "חי" הוא דופק החיים ב"רצוא ושוב", ו"קים" הוא הקיום של התנועה הזו, כמו מקיף השומר שפעולת החיות תמשיך (נמצא ש"חי" הוא אהבה ו"וקים" הוא יראה, תרין גדפין, שבסוד "שש כנפים שש כנפים לאחר בשתים... ובשתים... ובשתים..."[ז] היינו גם לצורך העליה וגם לצורך הירידה, כמבואר במ"א).

איפה דופק הלב? בצד שמאל, בחינת הגבורה. כתוב בספר יצירה "אם רץ לבך שוב לאחור" – בסוף ה"רצוא" ("רץ לבך") בא "שוב" ("שוב לאחור"). יש שלש נוסחאות למשפט – "אם רץ לבך שוב לאחור" "אם רץ לבך שוב למקום" ו"אם רץ לבך שוב לאחד" – המכוונות כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה, כמבואר במ"א. ובתמצית: שיבה לאחור היא הכנעה; שיבה למקום היא הבדלה – "איזהו חכם? המכיר את מקומו" המיוחד והנבדל;  שיבה לאחד היא המתקה, כשהאחדות תתגלה בכל. אדמו"ר הזקן בתניא כותב את הנוסחא של "שוב לאחד" , שלא מופיעה בנוסחי ספר יצירה שלפנינו, אך כך מופיע בתקוני הזהר בצטוט המשפט מס"י.

ההעלאה מערב וההמשכה מבקר עד ערב (אות סז)

אמרנו כבר פעם שהאותיות כאן קשורות אחת לשניה, גם האות הבאה קשורה לערב ובקר:

סז. יעלה תחנונינו מערב [פיוט שאומרים בליל יום כיפור, עם הנגון שנגנו קודם.] – עלי' מהבירורים מלמטה למעלה ["יעלה תחנוננו" היינו עבודתנו מלמטה למעלה, בירור והעלאת הניצוצות.]. ערב הוא חושך דקלי' [והפתיחה של כל בית ב"יעלה... מערב" מלמדת על הניצוצות שמעלים מחשך הקליפות.] ואחר העלי' נמשך גילוי אלקות מלמעלמ״ט, ובבקר כו' עד ערב [החלק השני בכל בית הוא "יבוא... מבקר", הגילוי מלמעלה שנמשך בעקבות ההעלאה, והגילוי נמשך עד למטה, למקום הקליפות, כחלק השלישי-המסיים של כל בית "ויראה... עד ערב".] - שגילוי אלקות יומשך למטה מטה בחלק הקלי' להאיר בהם באור הוי'.

יש בכתבי האריז"ל סוד של אנ"ך אורות-ניצוצות-כלים. בשבירת הכלים האורות הסתלקו למעלה, הכלים נשברו ונפלו למטה, ובתוך הכלים נשארו ניצוצות כבויים. עבודתנו היא לברר את הניצוצות מתוך הכלים ולהעלותם ואחר כך להמשיך בחזרה את האורות שהסתלקו אל תוך הכלים. כך הוא מסביר שאחרי העלאת הניצוצות ("יעלה... מערב") ישנה עבודה של המשכת האורות ("ויבוא... מבקר") חזרה אל הכלים שנשברו ("ויראה... עד ערב"). [אפשר לומר שזהו פירוש נוסף ל"נסתיימה עבודת הבירורים" שאמר הרבי? שעם העלאת הניצוצות סיימנו וכעת עיקר העבודה הוא ההמשכה של האורות אל תוך הכלים?] כן, זהו פירוש טוב. הבקר הוא הגאולה ו"עד ערב" היינו עד לגילוי העריבות ("נעימות עריבות ידידות מתיקות") של לע"ל (ועד לגילוי ה"רֹכב בערבות" – "סֹלוּ לרכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו"), והוא על ידי עבודתנו היום לעשותם "בשם כל ישראל", "כל ישראל ערבים בזה בזה [וזה לזה]", עבודת היחודים. גילוי העריבות הוא דווקא כאשר ממשיכים את האור עד למקום הערב הראשון, ה"חשך יכסה ארץ", מאירים את החשך ואף הופכים את החשך לאור גדול ("העם ההלכים בחשך ראו [פתאום] אור גדול"), וכמבואר בתניא שטעם ערב (שלא כטעם מתוק שהוא מתוק מלכתחילה) הוא דווקא מדבר מר שהפך למתוק, "ומתוק האור". ורמז יפה לסיום: "מערב... מבקר... עד ערב" = 1000 (י בחזקת ג. יש כאן יג אותיות, ק-100 באמצע ו-900 מסביב, י ברבוע ו-ל ברבוע, סוד לי – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"), גילוי אלף אורות שנתנו למשה ("האלף לך שלמה") רבינו במתן תורה (ונלקחו ממנו בחטא העגל וחוזרים אליו בכל שבת בסוד "ישמח [משיח] משה במתנת חלקו").

ג. ענינו של אדמו"ר הזקן ומטרת שני מאסריו (אות סח)

נלמד עוד אות. רמ"ח אותיות הם דברים שהתקבלו במסורת מרבי שמואל גרונם אסתרמן, המפשיע הראשי של ישיבת תומכי תמימים, ממה ששמע מהמשפיע שלו, ר' אברהם לנדא, בשם רבי הלל מפאריטש ועוד גדולי החסידים, והם כוללים מסורות מהרביים ומהחסידים לדורותיהם. כאן יש מסורת חסידים בענין שני המאסרים של אדמו"ר הזקן:

מאסר ושחרור – עיבור ולידה

סח. ב' הפעמים שהי' אדמוה״ז בפ״ב [במאסר בפטרבורג.] הי' בודאי בכונה מלמע' [כל דבר שקורה הוא בהשגחה פרטית מלמעלה, בודאי דבר שקורה עם צדיק[ח], ובפרט דבר כל כך כללי שקרה עם הצדיק.]. שעי״ז הי' גילוי החסידות וכל פרט ופרט הי' בהשגחה, ומבואר בקבלה שבכל מקום שצ״ל גילוי (הו״ע לידה) צ״ל עיבור מקודם [כעת הוא אומר שכל מאסר הוא עיבור והשחרור ממנו הוא לידה מחדש. ככה גם עם מי שהיום זוכה להתפס על דבר תורה ולהיות בכלא – זמן המאסר הוא עיבור והשחרור הוא לידה מחדש. בקבלה מבואר שיש עיבור ראשון ועיבור שני – עיבור לקבל מוחין דאמא ועיבור לקבל מוחין דאבא.]. (כביצ״מ הי' עיבור ז״א [בזמן העבדות.] ואח״כ לידת ז״א [ביציאת מצרים.] כידוע) ויש ב' בחי' עיבור כמו שיש ב' בחי' לידה, והו״ע ב' בחי' גדלות - [גדלות] אימא - ו[גדלות ]אבא -

הבעל שם טוב והמגיד – מקיף או פנימי?

עיקר שמחתנו באדמוה״ז לאו דוקא שהי' צ״ג [צדיק גמור] וכדומה, כי אם בעיקר ענינו בהתפשטות וגילוי תורת הבעש״ט בעולם, שהבעש״ט הי' מדרי' חכ' דחסידות הה״מ בינה, ואדמוה״ז דעת [כאן הוא אומר שהבעש"ט-המגיד-אדה"ז הם חב"ד – הבעל שם טוב הוא החכמה, המגיד הוא הבינה ואדמו"ר הזקן התעצם עם תורת החסידות (דעת עליון) והוריד אותה לדעת (תחתון), הגשר בין המח ללב, בין ה"אור המאיר לעצמו" ל"אור המאיר לזולתו", כך שהדברים נוגעים לאדם, "אתה הראת לדעת", וחודרים למציאות, כמו שכתוב "ובדעת חדרים ימלאו".

הרבי הריי"צ מביא ומסביר בלקוטי דבורים מסורת אחרת – שהבעל שם טוב הוא עתיק, המגיד הוא אריך, אדמו"ר הזקן הוא חכמה, אדמו"ר האמצעי בינה ואדמו"ר הצמח-צדק דעת – וכותב ש'עד כאן שמענו, מכאן ואילך לא שמענו'. היו לנו הרבה שיעורים על האפשרויות השונות איך להקביל את הרביים לספירות – בדרך כלל רוצים להקביל את הרבי הריי"צ ליסוד ואת הרבי למלכות, אבל באמצע הסדר לא ברור לגמרי.

על כל פנים, מה ההבדל אם אומרים שהבעל שם טוב והמגיד הם כתר או שהם החו"ב (שני המוחין שבפנים) של החב"ד? ההבדל הוא אם מסתכלים עליהם בתור מקיף מעל הראש – אך לאו דווקא לומדים את התורות שלהם לעומק – או שאומרים שהם בתוך החב"ד, אור פנימי, וממילא צריך ללמוד את התורות שלהם ולהתעמק בהן.], שע״י דוקא נתפשט ונתגלה החסידות בעולם, והתפיסה בפ״ב הו״ע העיבור.

שני המאסרים – לגילוי מדות חסידיות והשכלה חסידית

ההפרש בין חכ' לבינה כמו מחו״ב למדות [לכאורה יותר מתאים לומר מבינה למדות, אך בבינה, התבוננות, צ"ל נקודת החכמה, הבטול לאלקות. הרי חו"ב הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעולם" ועל ידי יחודם ה' מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, היינו התהוות המדות – "ששת ימים עשה הוי' גו'" – מהמוחין. והוא בכח הד"ע המיחד חו"ב והד"ת המוליד את המדות בלב.] שתכלית הבינה [היא] המדות אם הבנים, וכשמתבוננים באים לאהוי״ר [אם כן, המאסר הראשון הוא עיבור דאמא כדי להוליד מדות, אהבה ויראה. דומה למה שראינו בשבת שעברה שמהספר תורה אור מקבלים בעיקר אהבה ויראה.]. אבל תכלית ועיקר החכ' הוא הביטול מראיית (מראי') במהות [החכמה היא בטול, שהוא עיקר החסידות, מוחין דאבא.].

וכן אצל אדמוה״ז שגילה: אהוי״ר וחסידות (ריחוק ערך גדול בין אהוי״ר דספרי מוסר וכו' שקודם החסידות לאהוי״ר שנתגלה ע״י אור החסידות [כאן הוא מבהיר – וחשוב לו להדגיש – שיש הבדל גדול בין המדות של המוסר למדות של החסידות. אפשר לחשוב שבמדות הנולדות ממוחין דאמא החסידות לא חדשה – יש אותן מלים, אהבת ה' ויראת ה', כמו שכותב הרמב"ם שצריך להתבונן כדי להגיע לאהבה וליראה – והחידוש הוא רק במוחין דאבא, בראית המהות. הוא מדגיש שגם ההתבוננות והאהבה והיראה הנולדות ממנה שונות לגמרי בחסידות מספרי המוסר. ידועים סיפורים על חסידים שכאשר למדו תניא והיה נראה להם שמה שכתוב שם זהה למשהו שכתוב בספרי המוסר הם לא ישנו בלילה, כי היה ברור להם שבחסידות הדברים מחודשים ואחרים לגמרי וממילא ברור שהם לא הבינו את הפירוש בתניא...] שנקרא פרומע חסידות [יש מאמרי חסידות שנקראים "פרומע חסידות" – כמו המאמר "דער פרומער וארא", שלמדנו לאחרונה[ט] – מאמרים המסוגלים לעורר רגש אהבה ויראה לה'.]) והשכלת דא״ח - רוממות עצמותו, שכולא קמי' כלא, לית אחר פנוי מיני', ההבנה בהסבר גדול להבין על בוריו בראי' חושית ממש שמזה באים לביטול כנ״ל. ולזה הי' ב' עיבורים - א' לגדלות אימא הי' גילוי אהוי״ר דחסידות, וב' לגדלות אבא הי' גילוי הביטול בראיית המהות ברוממות עצמותו. וענין העיבור - הקטנות שצריכים לבוא לבחי' הקטנות והאין כגרעין שצריך לרקוב ולבוא לבחי' אין טרם יצמח הימנו [ויש קטנות א' וגדלות א' וקטנות ב' וגדלות ב'.].

וז״ש אחר ביאתו מפ״ב קטונתי מכל החסדים ומכל האמת [אגרת קטנתי. הוא מדייק כאן את הכפל בביטוי "מכל החסדים ומכל האמת", הרומזים לשני העיבורים ותכליתם.], זה שהוזקקתי לבחי' הקטנות מכל החסדים לגילוי אהוי"ר כו' כנ״ל. ומכל האמת הוא אופן הב' כנ״ל וכל החסדים וכל האמת שיש כמה בחי' באהוי״ר [ולכן כתוב הריבוי של "מכל [החסדים]":], ביטול [היינו ביטול היש לאין, מדרגת הביטול השייך למדות. והוא בחינת יראת תתאה שאחריה באות שתי המדרגות של אהבה, אהבת עולם ואהבה רבה.], אה״ע, ואה״ר. ובאמת יש ג"כ [כמה בחינות, ולכן כתוב הריבוי של "[ומכל] האמת":] אמת ואמת לאמיתו כו' [מענין שאדמו"ר הזקן כתב את אגרת הקדש "קטנתי" אחרי המאסר הראשון, ואכן הוא לא צטט שם את הפסוק במלואו אלא כתב "קטנתי מכל החסדים ומכל וכו'", בלי לומר בפירוש את המלה "האמת" – מתאים למה שכתוב כאן, שאחרי המאסר הראשון הוא עוד לא הגיע לגילוי של גדלות אבא, "מכל האמת", אלא רק לגדלות אמא, "מכל החסדים". אך ברוח קדשו הוא רמז שעתיד להיות עוד מאסר ועוד גאולה, עוד עיבור ועוד לידה, עליה בקדש בעילוי אחר עילוי (עיבור לידה ר"ת על, לשון עילוי, סוד "ונאם הגבר הקם על משיח אלהי יעקב", וכידוע שאדה"ז הזדהה עם דוד המלך ובשעת לידתו – הרומזת לגאולתו – מורנו הבעש"ט קרא עליו "גאון יעקב" דהיינו "משיח אלהי יעקב"), במה שכתב "ומכל וכו'", והוא רמז נפלא (למה חוגגים בעיקר י"ט כסלו, הגאולה מהמאסר הראשון, ולא כל כך את הגאולה מהמאסר השני?) כי ענין הגאולה מהמאסר השני הוא בטול במציאות, גדלות אבא, שאינו מורגש ו'נחגג', וכידוע שכל חגיגה, כל החגים, בבינה, "אם הבנים שמחה".].

קבלת שבת וערבית.

 

[אחרי תפלת מוסף]

נגנו ניגון התועדות (שנוהגים לשיר על "תשכון תתגדל"), ונגון 120 (האחרון ב"ניגונים חסידיים" 6) של הרב (שמתחיל דומה).

שני המאסרים – הלשנה על הגברא ועל החפצא ("היום יום" כ"ז כסלו)

אתמול למדנו, באות סח, על ההבדל בין שני מאסרי אדמו"ר הזקן, שהם עיבור להוליד מוחין דאמא ועיבור להוליד מוחין דאבא. הגאולה מהמאסר הראשון היתה בי"ט כסלו, אותו כולם חוגגים, והגאולה מהמאסר השני היתה בנר שלישי דחנוכה, כמו שמובא מהרבי הריי"צ ב"היום יום" של כ"ז כסלו. כז הוא התאריך שהרבי הכי אהב בחודש – כי הוא שלש בחזקת שלש, 'חזקה' של שלש (בחינת אוריין תליתאי כו'), חוץ מהפירוש הפשוט שזך הוא לשון זְכות וזַכות, כמו "שמן זית זך".

נקרא מתוך "היום יום" על ההבדל בין שני המאסרים:

במאסר השני של רבינו הזקן – בשנת תקס"א – לא ישב בתפיסא ומאסר כבד כבראשונה [התנאים שלו בכלא היו טובים יותר.]. אבל המלשינות היתה כבדה יותר, כי עיקר ההלשנה היתה על תורת החסידות וההתנגדות היתה גדולה במאוד [בפעם הראשונה המתנגדים הלשינו על אדמו"ר הזקן בפני עצמו, שהוא מעביר כספים לטורקיה. כשראו שלא הלך להם הלכו והלשינו על עצם הענין – מה שהפריע להם באמת – על גילוי תורת החסידות. הם אמרו לשלטונות שאדמו"ר הזקן סוטה מדרך היהדות והדבר יכול לערער את היציבות החברתית של היהודים, ולכן צריך לאסור אותו. באותם זמנים השלטון התערב בעניני דת וראה בפגיעה ביציבות הדת פגיעה בסדר החברתי. כלומר, ההלשנה הראשונה היתה על הגברא והשניה על החפצא – מאד מתאים להסבר שהמאסר הראשון נועד להוליד מאמא מדות אהבה ויראה, תקון מדות האדם, הגברא, והמאסר השני נועד לגלות מוחין בעצם ולהוליד בטול, עצם החסידות, ה'חפצא' של החסידות, ולכן ההלשנה היתה על עצם החסידות. (אפשר להקביל לכך שקודם מניחים תפילין דרש"י, מוחין דאמא, ואחר כך תפילין דר"ת, מוחין דאבא?) כן. כמו מי הרמב"ם פוסק? כמו רש"י, מוחין דאמא, והוא כתב על ענין האהבה והיראה שקיום שתי מצות אלו הוא על ידי התבוננות. בכלל, הרמב"ם הוא מוחין דאמא.]. היה תפוס "בטיינע סאָוועט". יום שיצא לחרות: נר ג' דחנוכה.

רמזי אהבה, יראה ובטול

נעשה כמה רמזים: אמרנו שהמאסר הראשון נועד להוליד אהבה ויראה והשני לגלות בטול. אהבה יראה בטול בגימטריא 276, המשולש של חיה. הממוצע של שלש המלים הוא פחד – הכל קשור לתיקון הפחד, "פחד יצחק". [לכן המשולש הוא של חדוה] כן, פחד נוטריקון פֹּה חדוה. כמה אותיות יש כאן? [12]. אם כן, ממוצע כל אות הוא 23, חיה-חדוה, כמו הכלל במשולשים – משולש של מספר אי-זוגי הוא המספר כפול הנקודה האמצעית שלו.

אהבה יראה בטול במספר סדורי (מספר האות באלף-בית) עולה 78, ג"פ הוי' (גם במספר סדורי) – סוד השם של יב אותיות, הרמוז בשלשת שמות הוי' של ברכת כהנים שקראנו השבת (נמצא רמוז שאהבה ויראה הן כנגד שני השמות של "יברכך הוי' וישמרך. יאר הוי' פניו אליך ויחנך", ואילו בטול הוא כנגד השם של "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום", וכנודע, ומבואר בסוד הוי' ליראיו בשער אהרן הכהן ש"שלום" הוא ח"פ בטול, עיי"ש). גם 78 הוא משולש, של 12.

אהבה יראה במספר קדמי = 900 = ל ברבוע, סוד הלב היהודי, עמידת שתי המדות העיקריות של הלב, אהבה ויראה (שהן בסוד חתן וכלה) אחת מול השניה, במבט של אהבה והשתוקקות לשם יחוד. בטול במספר קדמי = 174 = 3 פעמים חן. ביחד, אהבה יראה בטול במספר קדמי = 1074 = משיח משיח משיח (הממוצע הוא משיח. המשיח הראשון שנולד לאחר העיבור של המאסר הראשון הוא המשיח שמצד מוחין דאמא, לידת אהבה ויראה בלב, שהוא משיח בן יוסף, כמבואר במאמר "הרכבת אנוש לראשנו", והמשיח השני שנולד לאחר העיבור של המאסר השני הוא המשיח שמצד מוחין דאבא, בטול במציאות, שהוא משיח בן דוד).

ראשי התיבות של אהבה-יראה-בטול הם איב, בגימטריא אהבה. הכל בא מתוך אהבה, כידוע שגם שרש היראה הוא אהבה, שהרי היראה (שבכללה גם הבטול במציאות, דהיינו יראה עילאה מצד אבא, ירא בשת) היא מצות עשה ושרש כל מצוות עשה הוא האהבה, כמבואר בתניא.

ד. מוסר, חסידות, קבלה וקבלה מעשית (אות סט)

סט. אדמוה״ז אמר לר״ז מקורניץ עץ חיים איז א מוסר ספר. זהר - חסידות, גמ' - קבלה, עין יעקב - קבלה מעשית ... ר״א [ר' אברהם לנדא, המשפיע של ר' גרונם, אמר] שיודע פי' ע״ז.

במקום אחר המאמר מובא בשם אדמו"ר המהר"ש, שאמר שבשבילי עץ חיים הוא ספר מוסר וכו' – וכאן הוא בשם אדמו"ר הזקן ובצורה כללית. הסברנו אותו כמה פעמים[י]. מה ההסבר?

בעץ חיים כתוב על שבירת הכלים של עולם התהו והתקון שלהם בעולם התיקון. איפה היתה השבירה? במדות. כלומר, עץ חיים הוא ספר של תקון המדות, הענין של המוסר. במוסר יש משמעות של יסורים, "שבט מוסר", מתאים לשבירת הכלים, מיתת ז' מלכין קדמאין דתהו. כפי שאנו מזכירים הרבה פעמים, הרש"ש כותב שהימים המכוונים כנגד המלכין דתהו – המדות של עולם הנקודים – הם מי"ח עד כ"ד אלול, השבוע שלפני כ"ה אלול, יום בריאת העולם, בו החל השבוע של בריאת עולם התיקון. הוא כתב זאת בלי לדעת על המשמעות המיוחדת של חי אלול, יום פטירת המהר"ל מפראג ולידת שני המאורות הגדולים, הבעש"ט ואדה"ז. חי אלול, יום תחלת השבירה של עולם התהו, הוא היום הכי מסוגל לתקן את עולם התהו (בפרט בדרא דעקבתא דמשיחא, על ידי גילוי אורו של משיח). המלך הראשון של עולם התהו, המלך שכנגד ספירת הדעת דתהו (עיקר המודעות של עולם התהו, מודעות של "אנא אמלוך", מודעות שסופה להשבר ולמות – "וימלך... וימת" = עולם התהו וכו' כנודע), הוא בלע בן בעור ומורנו הבעל שם טוב בא לתקן אותו. תכלית התיקון של בלע הוא כאשר יקוים "בלע המות [של המלכין קדמאין דתהו] לנצח ['תמורת חיים מות' בנצח כנודע]". תיקון זה התחיל על ידי מורנו הבעל שם טוב (שהחיה את היהדות ונסך בנש"י רוח חיה, חיות פנימית בעבודת השי"ת, חיות הקיימת לעד, חיים נצחיים. והסימן: "בלע המות לנצח" ועוד בעל שם טוב = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", חמש העליות של מלך המשיח עד שזוכה ומזכה את הרבים בחיים נצחיים). אם כן, שבירת הכלים ותיקונם שייכים לתקון המדות, ענין המוסר.

עוד דבר: פעם (כך מובא בראשית חכמה בשם האר"י) ר"ת תשובה היו תענית שק ואפר בכי הספד וכיום החסידות – כמצוטט בחב"ד בשם הרבי ר' זושא מאניפולי – הפכה את ראשי התיבות ל"תמים תהים עם הוי' אלהיך", "שויתי הוי' לנגדי תמיד", "ואהבת לרעך כמוך", "בכל דרכיך דעהו", "הצנע לכת עם הוי' אלהיך".

למה ספר הזהר הוא חסידות? בזהר – בקריאה פשוטה – יש סיפורים וענינים המעוררים את הלב, ענין החסידות (הענין הראשון של החסידות, התעוררות אהבה ויראה בלב). והעיקר, אצל מי שקורא בספר הזהר הקדוש מאיר אלקות, אור אלקי (כשמו של ספר הזהר, לשון אור וזהר, על שם "והמשכִלים יזהירו כזהר הרקיע"), ובא לידי הרגשת ביטול בפני השי"ת (הענין השני של החסידות, מוחין דאבא, שהוא עיקר ענינו של תורת החסידות).

למה הגמרא היא קבלה עבור אדמו"ר הזקן? קבלה בלשון התורה היא מלשון הקבלה, כידוע אצלנו, והענין בגמרא – כמו שאנחנו לומדים – הוא להקביל כל דבר, כל דעה, לקבלה ולראות את פנימיות הדברים. אנחנו גם מסבירים ששרש קבל בלשון תרגום הוא חשך ("קבל לילה"), מתאים ל"במחשכים הושיבני כמתי עולם" שנאמר על "תלמודה של בבל".

עין יעקב הוא חלק האגדתא של הגמרא, שאדמו"ר הזקן אמר ללמוד בין מנחה לערבית – בין השמשות. כתוב שכמה דברים מיוחדים נבראו בערב שבת בין השמשות – זהו זמן מיוחד שאפשר לפעול בו דברים על-טבעיים. כתוב (לדעה אחת בגמרא) שבין-השמשות הוא "הרף עין" – קבלה מעשית פועל במציאות דברים שנעשים בהרף עין. בעין יעקב יש סיפורים מופלאים – אפילו יותר מהזהר – שמי שמאמין בהם (למרות הקושי להאמין בעל-טבעי לגמרי) יכול לפעול דברים מופלאים. הבעל שם טוב אמר שאת כל המופתים אפשר לעשות אם מגיעים לאין. כך הבעל שם טוב הדליק נר מקרח, בדוגמת "מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק". הבעל שם טוב אמר שצריך להפוך צרה ל-צהר – אפשר לשנות את צירופי האותיות על ידי שמגיעים לאין. על ידי האגדתא של עין יעקב אפשר להגיע למדת אין עם יכולת לשנות את הצירוף...

[אפשר לומר ש"עין יעקב" שייך ליעקב אבינו, שפעל בקבלה מעשית עם המקלות?] כן, ואז נאמר שהגמרא שייכת ליצחק – היא בינה, מוחין דאמא, שרש קו שמאל אליו שייך יצחק – והזהר לאברהם אבינו, חסידות. אם כך, את עץ חיים נקביל לאדם הראשון, תחלת התיקון של שבירת הכלים. גם השם עץ חיים לקוח מגן עדן, בו הושם אדם הראשון (עד שחטא).

ה. להתפלל לפני התפלה (אות ע)

ע. אחיו של ר״ה [יש נוסחאות שפתחו רבי הענדל.] התאונן תמיד מפני מה כשלומד דא״ח קודם התפילה יש לו חיות גדול מאד. וכשעומד להתפלל נסתלק ממנו החיות ואינו מתפעל [יש גרסאות שכתוב 'מתפעל' ויש שכתוב 'מתפלל' כאן, כי עיקר ענין התפלה הוא להגיע להתפעלות הלב.] כראוי וכנכון [הוא שואל את המשפיע רבי הלל מה לעשות שהחיות שיש לו בעת לימוד החסידות לפני התפלה מסתלקת ממנו בזמן התפלה עצמה.] א״ל ר״ה לך ושאל מאדמו״ר [מה אתה שואל אותי? תשאל את הרבי, הצמח צדק. הוא רצה להתחמק ממנו או שהבין שלא טוב שהוא יענה לו אלא רק הרבי.] א"ל האם צריכים לשאול ממנו כל דו״ד [הוא היה חסיד נבון ושאל – בכל דבר קטן צריך ללכת לרבי?]. א"ל ר"ה בזה״ל: נמצא [היה כתוב כאן פעמיים נמצא, זאת טעות.] אז עס איז ניט קיין אתרוג דארף מען ניט נעמען א שטעקן און שאקלען [כשאין אתרוג לא צריך לקחת מקל ולנענע! יש נוסחאות שמופיע בנוסח של שאלה – אם אין אתרוג תנענע מקל?! כך רבי הלל אמר לאותו חסיד, שילך לשאול את הרבי.]

א"ל ומ"מ אבקש שתייעצני אתה [הוא התעקש. כנראה הדבר נגע בנפשו, לא כמו שקראנו לפני כמה אותיות על החסיד שבקש דא"ח מרבי אייזיק וכאשר הוא דחה אותו הוא ויתר.]. וא"ל ר״ה וואס ארט דיר אז דו דאוואונסט פארן דאוונען [מה אכפת לך שאתה מתפלל לפני התפלה?].

יש כאן כמה לימודים:

דבר ראשון, רואים את היחס של שאלת משפיע מול שאלה לרבי. יש "עשה לך רב" (דהיינו משפיע שידריך אותך באופן אישי בעבודת ה'), אבל לפעמים המשפיע מתחמק ושולח לרבי. דווקא בשאלה זו רבי הלל התחמק ולא רצה לענות, כנראה כי כך קורה גם לו, שהוא מתפלל קודם התפלה – לכן הוא לא רצה לקחת אחריות ושלח לרבי. לא בטוח שהרבי היה עונה אותה תשובה – זה בסדר שאתה מרגיש חיות קודם התפלה ולא בתפלה עצמה.

עיקר ענין העבודה הוא חיות והרגשת אלקות, לשם כך נועדו כל מאמרי דא"ח. נוסח הסדור הוא ישן יחסית עבורנו, לכן הוא פחות מעורר התלהבות והתפעלות אלקות, ועל כך אמר רבי הלל – לכן אם אתה מרגיש את הקב"ה לפני התפלה אתה בעצם מתפלל לפני התפלה, וזה בסדר.

רבי הלל ענה רק אחרי שהחסיד התעקש. ידוע שרבי הלל היה 'חצי חסיד' ו'חצי רבי'. כנראה בהתחלה רבי הלל חשב שהשואל פונה ל'חצי חסיד' שלו, וכשהוא התעקש הוא פנה ל'חצי רבי' שבו ואז הוא עונה. מכאן נלמד כלל גדול, שעל ידי ההתעקשות מגלים במשפיע את ניצוץ הרבי שבו (כלומר שבפנימיות, באיזה מקום-ממד עמוק בנפש, כל חסיד הוא "חצי חסיד וחצי רבי". והוא סוד 147 שנות חיי יעקב אבינו, הבחיר שבאבות שכולל בעצמו את כל נשמות עם ישראל – 147 = חצי חסיד ועוד חצי רבי. והוא הערך הממוצע של 3 אותיות אמת – "תתן אמת ליעקב"). [רבי הלל הוא 'עובד', ולכאורה התשובה הזאת יותר מתאימה לרבי אייזיק ה'משכיל'.] רבי אייזיק התפעל מההשכלה שבחסידות ורבי הלל מהעבודה שבה, אבל אצל שניהם ההתפעלות היא מדברי הדא"ח עצמם.

ה. "נגילה ונשמחה" (אות עא)

עא. זה היום ע״ה נגילה ונשמחה בו [כנראה שמדובר על י"ט כסלו.]. הוי' צוה לשמוח ביום הזה דוקא וקבע יום זה דוקא [ש"זה היום עשה ה'", הוא עשה את היום והגדיר שביום זה נשמח.], ובמה אנו שמחים, בו דוקא, כי אוא״ס ב״ה נתגלה בו, ובו אנו שמחים [שאנחנו שמחים על גילוי האלקות שיש ביום זה.]. עי' לקו״ת ד"ה להבין ענין ר״ה ויוה״כ בתחי' [הוא כותב שכדי להבין את זה צריך לעיין במאמר שם].

פסוקי "נגילה ונשמחה"

שלש פעמים בתנ"ך כתוב "נגילה ונשמחה" (בישעיהו, בתהלים ובשיר השירים): "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה הוי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו", "זה היום עשה הוי' נגילה ונשמחה בו", "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך נזכירה דודיך מיין מישרים אהבוך". שלש פעמים "נגילה ונשמחה" = 1521 = 39 – טל, הוי' אחד – ברבוע (והוא עולה סכום כל זך מילויי שם הוי' ב"ה).

המדרש וביאורו

ואיתא במדרש (ביחס לשני הפסוקים האחרונים): "... דבר אחר 'נגילה ונשמחה בך' רבי אבין פתח 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו' אמר רבי אבין אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה בא שלמה ופירש 'נגילה ונשמחה בך' בהקב"ה 'בך' בישועתך 'בך' בתורתך 'בך' ביראתך אמר רבי יצחק בך בכ"ב אותיות שכתבת לנו בתורה בי"ת שנים כ"ף עשרים הרי 'בך'".

מה שאמר "'בך' בישועתך" רומז לפסוק הראשון הנ"ל "נגילה ונשמחה בישועתו". נמצא לפי המדרש שהכל כלול ב"בך". וי"ל שמה שכתב "נגילה ונשמחה בך בהקב"ה" היינו כלל, ואחר כך מפרט "'בך' בישועתך, 'בך' בתורתך, 'בך' ביראתך", כנגד ישראל (הישועה היא "ישועת ישראל") אורייתא ("תורתך") וקוב"ה ("יראתך") דכולא חד ממש (הכל עם ך פשוטה – ישועתך-תורתך-יראתך – דקאי על עצמותו יתברך כנודע), הכל "בך" ("בהקב"ה").

והם כנגד שלשת הפסוקים – "נגילה ונשמחה בישועתו" היינו "'בך' בישועתך" (כנ"ל. כל הפסוק מדבר על ישראל: "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה הוי' קוינו לו..." – פעמיים "קוינו"[יא] בסוד "קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך וקוה אל הוי'"), "נגילה ונשמחה בו" היינו "'בך' בתורתך" (היינו סוד "זה היום עשה הוי'", "היום" הוא אור יום, "תורה אור", המראה לאדם את דרך החיים. "זה היום" = חכמה – "אורייתא מחכמה נפקת". "זה היום עשה הוי'" = דעת, דעת תורה), "נגילה ונשמחה בך" היינו "'בך' ביראתך".

ותוספת הסבר: הגילה היא בלב (כלשון הפסוים "יגל לבם בהוי'", "יגל לבי בישועתך") והשמחה מתפשטת מהלב לכל האברים ("לבא פליג לכל שייפין"). זהו גם היחס בין "בך" (גילה בנקודה הפנימית שבלב, שמתייחסת בודאי לקדוש ברוך הוא) ו"בו" (שמתפרש גם על השמחה בקב"ה בלב וגם על התפשטותה לשמחת הרקוד ברגלים בשמחת תורה ובשמחת הגאולה-הישועה). אכן בסופו של דבר הכל "בך". והנה, "[נגילה ונשמחה] בישועתו" "[נגילה ונשמחה] בו" "[נגילה ונשמחה] בך" = שמחה של מצוה, מצוה לשון צוותא חדא עם עצמותו יתברך, "בך" (ב"נגילה ונשמחה" יש יא אותיות החוזרות כאן ג פעמים – גל אותיות – ובצירוף יא אותיות בישועתו-בו-בך עולה הכל בך-בך אותיות).

נגנו "יום זה מכובד", "יונה מצאה בו מנוח", ו"כי אשמרה שבת". הניגון הראשון מגיע מסאטמר (והחסידות הכללית) והשניים האחרונים מנדבורנא שהניגונים שלהם באים מלמעלה מעלה בקדש ועד למורנו הבעל שם טוב. ניגון ז' סיון.

התפללו מנחה.



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי אליעזר שלמה שי' מזרחי. לא מוגה.

[ב] "יהוא בן יהושפט בן נמשי" = 936 = 36 (לאה) פעמים 26, הוי' ב"ה = אהבה פעמים חסד = יב פעמים לחם, יב הלחמים של שבת קדש. הערך הממוצע של כל אות (יש חי אותיות) = בן. והוא עולה רחל במספר קדמי, סוד המלכות. יהוא יהושפט נמשי (ד-ו-ד אותיות, רמז לדוד מלך ישראל חי וקים), ר"ת יין ("נכנס יין כו'", "הרבה יין עושה") = 832 = 32 פעמים הוי' = ארץ ישראל.

[ג] נתבאר באורך בשיעור ה' תמוז ש"ז (ובכ"ד).

[ד] ראה דבריו וביאורם באריכות בהתוועדות ל"ג בעמר ש"ז.

[ה] וראה גם בשיעור ז' סיון ש"ז.

[ו] שיעור י"ד אלול ע"ג ושיעור שבת כי תבוא ע"ו.

[ז] "שש... שש... בשתים... ובשתים... ובשתים" (חמשה מספרים) – בשתים ובשתים ובשתים = 6 (2 2 2) פעמים חשמל (זך במשולש), סוד השרפים בעולם הבריאה (קודם חש ואח"כ מל – "קדוש קדוש קדוש"). ויחד עם שש שש = 3468 = 3 פעמים 34 (טוב טוב, השם הקדוש בוכו) ברבוע = "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" "בית יעקב לכו ונלכה באור הוי'" "אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה" (שלשת הפסוקים העיקריים של אור בתורה-נביאים-כתובים שבכל אחד 6 תבות ו-23 אותיות).

[ח] וראה גם במה שהובא ונתבאר בהתוועדות י"ב תמוז ש"ז משיחת הרבי על מאסר הרבי הקודם.

[ט] שיעורי כ"ג וכ"ח טבת ושיעורי ז', כ"ב וכ"ט שבט ש"ז.

[י] ראה חסדי דוד הנאמנים ח"ד עמ' 3 ואילך (ובכ"ד).

[יא] כל "קוינו לו" = יצחק = ח"פ הוי'. הר"ת קל = ה"פ הוי' והאוס"ת = ג"פ הוי', בסוד "ביום הגמל את יצחק".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com