חיפוש בתוכן האתר

רמ"ח אותיות (מב, נו-נז, עז) - שבת קדש פרשת בהר-בחֻקׂתי, כ"ד אייר ע"ז – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

שבת קדש פרשת בהר-בחֻקׂתי, כ"ד אייר ע"ז – כפ"ח

רמ"ח אותיות (מב, נו-נז, עז)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מוסף]

א. שפלות האדם התחתון ושפלות האדם העליון (אות מב)

נשחזר את הניגון החדש מ"ואביטה".

נגנו "דרור יקרא" של הרב. [יש בפיוט הזה בדיוק אלהים מלים והשם היחיד שמוזכר פה הוא שם אלקים.] גם שם א-ל. שם אלקים מופיע כאן בתחלת החצי השני של הפיוט – החצי הראשון מתחיל "דרור" והחצי השני מתחיל "אלהים". כמה שוה דרור אלהים? [מלכות] כן, והוא עולה משולש א-ל. קשור לפרשת שבוע בה כתוב "וקראתם דרור בארץ", ועל ידי זה מתקיים "אני אמרתי אלהים אתם", תיקון מלכות ישראל בארץ ישראל. כמה שוה "דרור בארץ"? משה-משיח ("ישמח משה"), משולש לז (יחידה), "ואת הארץ" (חותם הפסוק הראשון בתורה), אור מלכות, מלכות אין סוף. אם כבר, נתבונן בכל ראשי הבתים של הזמר. "דרור... דרוש... דרוך" (עד כאן לשון נופל על לשון, הכל רומז לדירה בתחתונים, תאותו של הקב"ה כביכול בבריאת העולם) עולה ה"פ "דרוך" ("דרוך" פנים ואחור: ד דר דרו דרוך דרוך רוך וך ך). "אלהים... הדוך... דעה" עולה ר, דהיינו אחורי אלהים: א אל אה אלהי אלהים. ממוצע כל ו הלשונות עולה יה ברבוע. הס"ת = אחד פעמים מה, הרוא"ת = טוב פעמים מה (טוב מאד, אדם טוב), וידוע שאחד וטוב מתחפלים באטב"ח. ועוד, הערך הממוצע של שש המלים החותמות את ששת הבתים – שבת, עמי, אקרא, נהר, רנה, קדשך = ז בחזקת ג, "גשם נדבות", "שבעתים כאור שבעת הימים", "ואהביו כצאת השמש בגבֻרתו" לע"ל, ודוק. ועוד: "דרור יקרא... דרוש נוי... דרוך פורה... אלהים תן... הדוך קמי... דעה חכמה" עולה אחד פעמים אור (יש יג לשונות של אור בתורה כנודע), אין סוף. תן לחכם ויחכם עוד.  

נגנו "ברוך אל עליון". [של מי זה?] לא יודע, נגון חסידים.

באיזו שפלות להתבונן בתפלה?

מב. אי' בשם הרמב״ם [צריך לחפש את המקור ברמב"ם, כי הוא נוגע להבנת הענין (יש בהלכות תפלה ברמב"ם כמה דברים דומים.) אם הוא כותב "איתא בשם הרמב"ם" מן הסתם אין הכוונה לדבר היוצא מפורש ביד בהלכות תפלה. אכן יש עוד ספרים שמביאים זאת כמובא בטור/במחבר בשם הרמב"ם (ומציינים להלכות יסודי התורה, ששם לא כל כך קושר לתפלה). לכאורה הכי קרוב זה לשון הרמ"א באו"ח צח, א: "ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם", רק ששם הוא לא מביא זאת בשם הרמב"ם] שא״א [כאן כך היא הגרסא. אם קוראים רק עד סוף המשפט היה אפשר להסביר שהכוונה שאי אפשר לכוון ביחד עם פירוש המילות גם שפלות האדם ורוממות א-ל, כי צריך לחשוב על פירוש המילות. אבל לפי ההמשך משמע שאכן יש כאן טעות, כמו שאחרים תקנו, שבמקום "א"א" צריך להיות כתוב "שיש" – שיש לכוין בתפלה, לצד פירוש המלות, בשפלות האדם ורוממות א-ל, כיון שבהמשך מביא כסתירה מדא"ח שאין לחשוב בתפלה על שפלות עצמו.] לכוון בפיה"מ בתפי' ב' דברים שפלות האדם ורוממות א״ס [הוא כותב כאן  'רוממות א"ס', והוא בדווקא כותב כך, ולא כמו הגרסאות ש'תקנו' ל'רוממות א-ל' – למרות שכך שגור הלשון בספרי החסידות הכללית ומן הסתם גם הרמב"ם עצמו כתב 'רוממות א-ל', כלשון הפסוק "רוממות אל בגרונם" – כי החסידות מדברת על אין סוף. הוזכר כאן 'פירוש המילות', אבל אצל חסידים 'פירוש המילות' היינו הדרושים הכי עמוקים שיש – כל הסידור עם דא"ח, הדרושים הכי עמוקים, נקרא 'פירוש המילות' (וכן ספר פירוש המלות לאדה"א). כאשר כתוב ב"היום יום" שהצמח צדק למד עם ילדיו פירוש המילות הכוונה כפשוטו, אבל כך היה עד גיל 6 – מכאן והלאה 'פירוש המילות' נעשה יותר ויותר עמוק.],

ובדא״ח נתבאר שבשפלות עצמו לא יחשוב בתפי' [כמו שלמדנו בליל שבת על "עיניו למטה ולבו למעלה", שענין ה"כובד ראש" – "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", "הכנעה ושפלות", הוא לפני התפלה.] ודב״ק [ודברי קדש] הרמב"ם אמת על אחר - שפלות האדם העליון שמצד עצמותו כי לא אדם הוא וד״ל [הפסוק ששייך לכאן, שהוא לא מביא, הוא "המגביהי לשבת. המשפילי לראות בשמים ובארץ" – מצד ה' ההבטה בשמים היא השפלה בדיוק כמו ההבטה לארץ. עצם ההתייחסות למציאות – העליונה כמו התחתונה – בבחינת "אדם" היא כבר שפלות ביחס לעצמות ה', "כי לא אדם הוא". ההרגשה שהקב"ה הוא כן "אדם", כביכול, היא ברחמים שלו – "אל רחום וחנון ארך אפים". ה' מאריך אף מתוך רחמים, ועל האדם להדבק במדותיו – "מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו'". ברוממות של ה', "כי לא אדם", הוא למעלה גם מהרחמים, לכן "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". שמואל הנביא אמר זאת כששיסף את אגג שתי וערב במלחמת עמלק – לגבי עמלק אין שום רחמים, וזו דרגת "לא אדם". למה אין רחמים על עמלק? כי "כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים". היום אנשים מרחמים על כולם, גם על מחבל שבא לעשות פיגוע – חושבים שברגע שהוא מנוטרל כבר אסור לגעת בו לרעה, ונדמה שזו דרגת "אדם" אצלנו, אבל יש דרגה מעליה והיא "כי לא אדם".].

סובל כל עלמין

מבוארות כאן שתי מדרגות בשפלות: הראשונה היא שפלות עצמו, בנוגע אליה מבואר בחסידות שאין לחשוב עליה בזמן התפלה עצמה, והשניה היא שפלות האדם העליון ביחס לעצמות ה', בה כן ראוי להתבונן בתפלה (וזהו הביאור המחודש שלו במובא בשם הרמב"ם). צריך לומר שיש קשר בין השפלות שלנו לשפלות של ה'. איפה אפשר למצוא את הקשר? כתוב שה' מתחרט כל יום על שלשה דברים שברא, וביניהם היצר הרע. בכל ראש חדש מקריבים קרבן "חטאת להוי'" [כתוב שהוא כפרה על מיעוט הלבנה.] כן, בריאת היצה"ר קשורה גם למיעוט הלבנה. עוד אחד מהדברים שהקב"ה מתחרט כל יום על בריאתם הוא הישמעאלים, הערבים. כלומר, הקב"ה לוקח אחריות ואשמה כביכול על דברים שעשה.

ה' קם בבקר, מקבל את העיתון עם החדשות ונהיה לו שחור בעיניים... הוא סובל זאת, "ואני אסבול", למרות שהוא יכול לבטל את כל העולם ברגע. יש ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ויש גם סובל כל עלמין. כמו מישהו שיש לו בעיה עם הילדים שלו – הוא יכול לעשות סדר בדרך קשה אבל הוא גם יכול לקחת את הדברים כלפי עצמו ולראות שאולי אני אשם, שלא חינכתי אותם כמו שצריך. זו תחושת אשמה שקיימת אצלנו וכביכול גם אצל הקב"ה והיא מקום החיבור בין השפלות שלנו לבין השפלות של הקב"ה. זו לא הכוונה של מה שכתוב כאן ברמ"ח אותיות, אבל אם לוקחים את הדברים הכי רחוק מגיעים לשם.

[שאלו שאלה על רחמי ה'.] רבי נחמן מביא בשם אדמו"ר הזקן – דרוש שלא עבר במסורת חב"ד אלא רק בברסלב, נראה שרבי נחמן מאד אהב את הווארט הזה ששמע מפי אדמו"ר הזקן – שאת הפסוק "רחמיך רבים הוי'" יש לפרש כמה גדולה הרחמנות עליך ה', שהרחמים הכי גדולים הם על ה' יתברך עצמו, שסובל הכל (הרחמים על ה' מוזכרים גם בתניא ובדרושי דא"ח על הפסוק "וישוב אל הוי' וירחמהו" אבל בפסוק "רחמיך רבים הוי'" מודגש הפלגת הרחמים על ה').

ב. בין הרבי והחסידים – חסידות, בשר ולחם (אותיות נו-נז, עז)

עד כאן 'סתימת החור' של האותיות שהיו בין מה שלמדנו לפני למעלה מ-30 שנה לאותיות שבהן התחלנו בסבב הלימוד הנוכחי.

חדשות במאמר (אות נו)

הגענו עד לאות נו:

נו. פ״א א' רז״ז [רבי זלמן זעזמר. הוא היה חסיד של אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי, משכיל גדול בחסידות, ויש מי שיאמר שהוא היה החסיד הכי חריף של אדמו"ר האמצעי. הוא הביא את רבי הלל לחב"ד – דווקא רבי הלל, שהיה ה'עובד' הכי גדול. ר' הלל היה אברך בן 12 בטשערנוביל, אבא שלו היה מקושר לרבי מרדכי מטשערנוביל, ורבי זלמן זעזמער קירב אותו לחב"ד. יש הרבה סיפורים סביב הענין. רבי הלל מזכיר בהקדמה לספר שער היחוד בנוגע לחידוש שלו ש-ז תקוני גלגלתא הם שבעה חושים בנפש.] על מאמ' א' מאדמוה״א שלא שמע בה חדשות [לא שמע במאמר דבר חדש, 'נייעס'.], והקפיד עליו [השמועה על מה שאמר הגיעה לאזני אדמו"ר האמצעי על ידי "אינשי דלא מעלי".] ואמר ער וועט זאגן אז ס'איז ניטא דא קיין נייעס איך וויל אים פארשיקן אין סיביר ['הוא אומר שהוא לא שומע במאמר חדשות? אני אשלח אותו לסיביר!'. כנראה ראה ברוח הקדש שהוא הולך להישלח לסיביר ולכן אמר כך. עוד מעט נזכיר שרבי זלמן זעזמער נשלח לסיביר בגלל עיסוקו במסירות נפש במהפכה הרביעית, שלימד גוים תורה וגייר אותם.].

ואז הגיע כתב רבנות מפאריטש [כנראה נפטר שם רב המקום – מכל עיירה של חסידים שנפטר בה המרא דאתרא והוצרכו לרב חדש היו שולחים לרבי שימנה להם את הרב החדש.]. ובא ר״ה לליובאויטש [כנראה הוא היה השליח להביא את הכתב רבנות.] שישלחו לשם את רז״ז [הרב שלו. רבי הלל היה מספיק קרוב לרבי שהוא יכול להמליץ את מי לשלוח לרבנות.], וענהו אדמוה״א: אותך אשלח לרב שם ולא אותו. אח"כ ממלשינות נסתבב ששפטוהו להשתלח לסיביר [כמו שאמרנו קודם, כאן לא כתוב, אבל במקום אחר מסופר שהמלשינות שהיתה עליו היתה שעסק בלקרב גוים ליהדות. העונש על כך היה מות, וגזרו לשלוח אותו לסיביר.] ויום אחד קודם שנשלח נסתלק [כנראה שההסתלקות היתה ברצונו. יש סיפור שלם בענין: כאשר באו לקחת אותו לסיביר אמרו להם שהוא נפטר, השוטרים לא האמינו להם, חשבו שאומרים כך כדי להפטר מהם, וחפרו בקבר כדי לבדוק.].

ופי' רש״ג כשאדמו״ר או' דא״ח זהו התגלות הענין למשל כשמדבר מסובב וממלא אז נתגלה בכל - לשיש נפש זכה [ניתן להמליץ טוב על ר' זלמן זעזמער שבמה שעסק בקירוב גוים במסירות נפש הוא התלבש בנפשם כדי להעלות אותם – מי שהולך לעסוק בקירוב, או בהחזרה בתשובה של יהודים או בגיור גוים, מתלבש בנפש מי שהוא מתעסק עמו – וההתלבשות לכלכה את נפשו, לכן לא התגלה אצלו הענין הפנימי באותה פעם.] - סובב וממלא שזהו חדשות אף שהענין כבר נשמע מ"מ הגילויים הם חדשות (ע״ד המחדש בטובו [בכל יום תמיד מעשה בראשית.]) ולכן הקפיד על שאמר שלא שמע חדשות.

יש שלש דרגות במי שבא לרבי: יש יהודי פשוט שרוצה רק עצם, רק לראות את הרבי, והולך למאמר של הרבי אף שאינו מבין כלום (בדור שלנו יתכן שהוא מאד מלומד אך אינו מבין את השפה בה הרבי מדבר); יש 'עובד' שמגיע לשמוע את המאמר, וכך לזכות שיתגלה אצלו הענין, האלקות שבדברי הרבי (הגם שכבר שמע את ההשכלה שבמאמר בעבר); ויש 'משכיל' שרוצה לשמוע דווקא השכלות חדשות – עליו הקפיד אדמו"ר האמצעי.

טעם בחסידות (אות עז)

הדבר מזכיר את מה שכתוב באות עז:

עז. פעם אחת, אמר ר' אייזיק מהומיל לאדמו"ר הזקן: "א רבי זייט איהר, און חסידות נעם איך פון אייערע ווערטער; און א טעם אין חסידות נעם איך פון אייער ר' בער'ן" ['אתם הנכם רבי, וחסידות הנני לוקח מדבריכם; אך טעם בחסידות אני מקבל מר' בער שלכם (אדמו"ר האמצעי)'.] [לכאורה זו 'עזות' לומר כך לרבי.].

במקום אחר כתוב שצהבו פניו של אדמו"ר הזקן מדברי רבי אייזיק. רבי אייזיק גם היה 'משכיל', ואצל אדמו"ר האמצעי הוא קבל טעם בחסידות. [בספר לשמע אזן כתוב גרסא אחרת, שאמר לאדה"ז שאלקות הוא לוקח ממנו, חסידות מהמאמרים שלו, וטעם בחסידות מאדמו"ר האמצעי].

בספר חסדי דוד הנאמנים הסברנו על סוד האח"פ – אורות האזן-חוטם-פה דא"ק – שהם מכוונים אצל הרבי (א"ק) ל'משכילים' כדוגמת רבי אייזיק מהומיל (אזן), 'עובדים' כדוגמת רבי הלל מפאריטש (חוטם) ו'חוזרים' כמו ר' יואל כהן (פה). שם הסברנו גם שאורות העינים והמצח הם שתי דרגות של שלוחים – השלוחים הראשונים הם בסוד אור העינים שנשבר, שלוחים שחוששים מהשגת גבול ולא מתכללים זה בזה, והשלוחים השניים הם בסוד אור המצח, שלהם נוגע רק קיום השליחות (בלי שום "אנא אמלוך") ולכן הם מתכללים ונותנים מקום לעוד שלוחים שיפעלו. בכל אופן, אורות אזן הם רבי זלמן זעזמער ורבי אייזיק מהומיל, לכך רומז הלשון שרבי זלמן לא 'שמע' חדשות במאמר – שמיעת האזן, השייכת ל'משכילים'.

צרכי הרבי ובני ביתו מול צרכי החסידים (אות נז)

נלמד עוד אות אחת:

נז. ר״ה אמר דעם רביינס פלייש לגבי אונזער ברוייט איצ״ל, דעם רביינס קינדערס פלייש לגבי אונזער פלייש איז אויך איצ״ל דעם רביינס קינדערס פלייש לגבי אונזער ברוייט דארף מען לאזן הערן אז ס'איז בילכער.

ידוע אצל חסידים שהצדקה הכי מובחרת היא דמי מעמד – מעמד-געלט – שנותנים כדי להחזיק את בית הרבי. על חשיבות הגשמיות של בית רבי אומר רבי הלל: חשוב שלרבי יהיה בשר יותר מאשר שלנו יהיה לחם – פשיטא; חשוב שלבני הרבי יהיה בשר יותר מאשר שלנו יהיה בשר – גם פשיטא; אם הבשר של בני הרבי יותר חשוב מהלחם שלנו – על זה כבר צריך לתת את הדעת אם אכן כן.

מה הענין כאן? מי אמר בתניא שאכל בשרא שמינא דתורא וזה גרם לו להרחבת השכל? רבא, כלומר שבשר גורם להמשיך מוחין. מוחין היינו חיות והמוחין של הרבי מחיים את כל עדת החסידים ואת כל ישראל. את שלש הדרגות כאן – יחס בשר הרבי ללחם שלי, יחס בשר בני הרבי לבשר שלי, יחס בשר בני הרבי ללחם שלי – יש לכוון כנגד חב"ד:

הרבי הוא חכמה, לו נביעת האין-סוף כנודע (סוד ה-י של רבי), ו"החכמה תחיה בעליה" – הרבי מחיה את החסידים שתומכים בו בגשמיות (שעל שם כך נקראו "בעליה") ועד כדי שמוותרים על הצרכים הבסיסיים שלהם (לחם) כדי שלרבי יהיו מותרות (בשר). בינה היא "אם הבנים". פשיטא (לא כל כך פשיטא כמו הדרגה הראשונה ביחס לרבי עצמו, אלא גם פשיטא למי שיש לו בינה להבין דבר מתוך דבר) שהבשר של בני הרבי חשוב יותר מהבשר שלי (וגם דרכם מקבלים חיות, מתוספת המוחין שלהם, מוחין דאמא). "אם אין דעת אין בינה" – דעת ובינה תלויות זב"ז. אך שרש הדעת בכתר, בפנימיות הכתר ועד לשרש העליון ברדל"א. לכן אין הדבר ידוע בברור שבשר בני הרבי חשוב יותר מהלחם שלי (כמו שבודאי בשר הרבי חשוב מהלחם שלי כנ"ל בסוד החכמה, מוחין דאבא, בטול אמיתי), וד"ל.


 

שבת קדש פרשת במדבר, ב' סיון ע"ז – כפ"ח

רמ"ח אותיות (נח-סג)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[ב]

[אחרי הדלקת נרות]

נגנו בצלא דמהימנותא, ידיד נפש, "יעלה תחנוננו" ו"כוס ישועות" (עד שיביאו את החוברות).

א. האפלת המוחין על המדות

נגיעה ישירה בפנימיות הלב (אות נח)

נח. ס'איז עפעס טשאדנע [ישנו דבר משונה, מוזר], דבר שנגד חיותו ממש מרגישים תיכף. כי תמיד מיוחד עמו – ס'זאל זיין נוגע צו זיך [כלומר, הדבר נוגע לעצמו. דבר שנוגע לעצם חיותו של האדם מורגש מיד ומתפעלים ממנו מאד באופן מורגש אפילו אם לא תופסים אותו בשכל.],

[הוא ממשיך כאן במשל ידוע שמובא בחסידות בענין:] משל למלמד שיקרא מכתב כו' ס'איז ניט זיין טאטע כו' וד"ל [משל לכפרי שהגיע אליו מברק-טלגרמה ובו נמסר לו שאביו נפטר. הכפרי לא ידע קרוא וכתוב ולכן נתן את המברק למלמד-דרדקי שיקריא לו את המכתב. המלמד הבין מה כתוב וקרא את הדברים מתוך צער אך במתינות. לעומת המתינות שלו, ברגע שהכפרי הבין שבמברק כתוב שאביו נפטר הוא מיד התעלף. למרות שהמלמד הבין את אותיות המברק ומשמעותן טוב מהכפרי, הדברים לא נגעו לו בעצם הנפש ולכן הוא לא התעלף כשקרא את המכתב, לעומת זאת, לכפרי – אף על פי שלא הבין את אותיות המכתב – נגעה פטירת אביו בעצם הנפש ולכן הוא מיד התעלף.].

כמו שנראה באותיות הבאות כאן, לעתים לא רק שהאותיות לא מגלות את הנקודה הפנימית, אלא שריבוי האותיות או ריבוי המוחין מכסה על הנקודה הפנימית של הלב. משל הכפרי ממחיש את המבואר בחסידות ש"פנימיות הלב שליט על [חיצוניות] המח". תכלית כל ההתבוננויות היא להגיע לפנימיות הלב, אבל לפעמים מרוב התבוננות שכלית פנימיות הלב דווקא מתכסה. כתוב שדווקא היהודים הפשוטים מוסרים נפש בפשיטות הרבה יותר מתלמידי החכמים. לתלמיד חכם, מרוב השגתו בטעם ודעת, קשה יותר למסור את הנפש למעלה מטעם ודעת. והמשל: הרגל נכנסת למים חמים יותר בקלות מאשר הראש.

בדומה לכך במשל, המלמד השיג בשכל את תוכן המכתב אך כיון שהדברים לא נגעו לפנימיות לבבו הם לא הורגשו אצלו כמו אצל הכפרי, שלא ידע אפילו לקרוא את המכתב. לא תמיד כל דבר נוגע לפנימיות הלב, אבל כל אחד צריך שיהיה דברים שנוגעים ישר לנקודה הפנימית שבלבו, כמו במשל.

ה"בורא חשך" של חסידות חב"ד (אות נט)

נט. החוזה מלובלין כתב לר' לוי"ק מבארדיטשוב, כשפותח התניא ווערט עם פינסטער אין די אויגן [נעשה לו חושך בעינים. כאשר החוזה למד בספר התניא נעשה לו חושך בעינים, והוא קבל על כך במכתב לרבי לוי יצחק מברדיטשוב, מחותנו של אדמו"ר הזקן.], והשיבו [רבי לוי יצחק] שזה ע"ד יוצר אור ובורא חושך [אתה, החוזה, שייך לעולם היצירה, עליו נאמר "יוצר אור", ואילו אדמו"ר הזקן וספר התניא שייכים לעולם הבריאה, עליו נאמר "בורא חושך".].

בהשגחה פרטית יש כאן רצף אותיות הקשורות זו לזו ומבארות זו את זו. החשך שהחוזה חווה בתניא הוא כמו השכל המכסה על הלב (כנ"ל) – מרוב השכלות החוזה לא מסוגל לקלוט את האור שבתניא. לכן רבי לוי יצחק אומר לחוזה שהוא שייך לעולם היצירה, עולם של מידות ורגש, ואילו אדמו"ר הזקן וספר התניא שייכים לעולם הבריאה, עולם המחשבה והשכל. הרגש מלא התפעלות גלויה ומוחצנת ואילו המחשבה מופנמת ונסתרת.

היו לעיל[ג] אותיות שעסקו ביחס בין חסיד מוחצן וחסיד מופנם. המסקנה היתה שעדיף שחסיד יהיה מוחצן, אבל אחרי שהוא מחצין ומגלה ענינים שיחזור ויתעצם אתם בינו לבין עצמו. כאן רואים שהענין של אדמו"ר הזקן היה יותר הפנמה. כמו שמדברים הרבה פעמים שבמשך הדורות התוכן של החסידות יורד יותר ויותר למטה ומתגלה החוצה.

עולם הבריאה הוא עולם המחשבה, והאור של המחשבה נקרא "אור המאיר לעצמו" (באמת, כמו שנראה עוד בהמשך, בעולם הבריאה יש אור הנעלה מכדי להתגלות). כידוע, יש "אור המאיר לזולתו" ו"אור המאיר לעצמו" – בעולם היצירה, עולם הדבור, מאיר "אור המאיר לזולתו", אור נראה, ובעולם הבריאה האור נעלם ומאיר רק לעצמו, כמחשבה הידועה רק למי שחושב אותה. יתכן שהחוזה הרגיש את האור שבתניא וידע שהוא אור נעלה מאד, אך הביקורת שלו היתה שהאור של התניא הוא אור המאיר לעצמו. זה עושה לי חושך בעינים כי זה לא אור שמאיר אלי..

בין חב"ד לחסידות הכללית

אפשר לומר ש"יוצא אור ובורא חשך" הוא היחס באופן הכללי בין החסידות הכללית לבין שיטת חב"ד. החוזה היה שרש עיקרי לרוב החסידויות  בפולין וכו' (להוציא רוסיא וליטא), שהדגישו בעיקר את עבודת הלב, ואילו אדמו"ר הזקן בעל התניא יסד את שיטתו, כידוע, על "דרך ארוכה וקצרה" שהיא התפעלות הלב דרך השכלת המח, היינו שיטת חב"ד. היחס בין המח ללב הוא כמו היחס בין עולם הבריאה לעולם היצירה.

עולם הבריאה נקרא 'יש היולי' או 'אפשריות היש'. בספר סוד הוי' ליראיו מבואר שארבעת העולמות אצילות-בריאה-יציראה עשיה הם אין-יש-כלל-פרט, כאשר בעולם האצילות אין מציאות ואילו בבריאה יש מציאות היולית שהיא רק בגדר 'אפשרי המציאות'. זו דרגה של "אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות". אדם שחווה את עצמו כאפשרי המציאות נמצא כל הזמן ב'ספק קיומי' – ספק הוא כמו חושך – כמסופר דווקא על חסידי חב"ד שהיו מתבוננים שעות ארוכות בשאלה האם הם קיימים בכלל או לא. עולם היצירה הוא לא בגדר אפשרי המציאות אלא מציאות של יש כללי. במציאות כזו יש כבר הרבה אור וגילוי – "יוצר אור".

ב. סידור מהרי"ד על "יוצר אור ובורא חשך"

רבי לוי יצחק מברדיטשוב ענה לחוזה מלובלין על פי פסוק שאנו אומרים בברכות ק"ש – "יוצר אור ובורא חשך" – שהוא למעשה פסוק מהנביא ישעיהו שחז"ל שינו את סופו. כדי להבין יותר את היחס בין עולם הבריאה ליצירה, נלמד מתוך סידור המהרי"ד את ביאורו לברכת "יוצר אור". הרבי כותב שסידור מהרי"ד הוא בעיקרו ביאורי הצ"צ שנכתבו על ידי נכדו המהרי"ד עם תוספות ממהרי"ד עצמו. המיוחד בסידור מהרי"ד שהוא מתעכב לבאר כמעט כל מלה בתפלה (בניגוד לסידור עם דא"ח של אדמו"ר הזקן, בו אין ביאור על כל הקטעים). לפעמים הביאור קצר ותמציתי ולפעמים יותר ארוך. נקרא בפנים:

הקדמת היצירה לבריאה – תש"י (הבעש"ט) קודם תש"ר (אדה"ז)

בא"י כו' יוצר אור ובורא חשך [הפסוק בצורתו המקורית בספר ישעיה הוא "יוצר אור ובורא חֹשך עושה שלום ובורא רע..." אך חז"ל – אנשי כנסת הגדולה – שינו את הסיום ל"בורא את הכל". יש כאן תופעה יחודית, כמו שהוא יסביר, שחז"ל נקטו "לישנא מעליא" ושינו את סוף הפסוק.

שלשת הלשונות בביטוי "יוצר אור", "בורא חושך" ו"עושה שלום" רומזים לשלשת העולמות בי"ע. ממילא, מתבקש לשאול מדוע הפסוק מקדים את עולם היצירה לעולם הבריאה. יש עוד כמה פסוקים בהם הנביא ישעיהו מקדים יצירה לבריאה. אולי צריך לומר שגם הנביא ישעיהו, כמו החוזה, מעדיף את אור היצירה על פני החשך של הבריאה? אי אפשר לומר כך, כי יש גם פסוקים מפורשים בהם הוא מקדים את הבריאה, כמו הפסוק העיקרי ממנו לומדים את סדר העולמות: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".

כמו שיביא עוד רגע, יש מנהג (ע"פ האריז"ל) שכאשר אומרים בברכת יוצר אור את המלים "יוצר אור" ממשמשים את התפלה של יד ואילו כשאומרים "בורא חשך" ממשמשים את התפלה של ראש. יש שיחה בה הרבי מבאר שהיחס בין הבעל שם טוב לאדמו"ר הזקן הוא כמו בין תפילין של יד לתפילין של ראש. אם כן, אפשר לומר שזהו היחס הכללי בין חסידות חב"ד לדרכו של החוזה מלובלין ולשאר החסידיות. כמו שבסדר הנחת תפילין השל-יד קודמים לשל-ראש, כך קדם מורנו הבעל שם טוב לרבינו הזקן וכך קודם ה"יוצר אור" של החוזה מלובלין ל"בורא חשך" של אדמו"ר הזקן. כמו שהזכרנו באות הקודמת, המטרה הסופית היא הלב ולשם כך מקדימים את התפילין של יד (לרמוז שסוף-תכלית המחשבה במעשה תחלה).].

המשכת מוחין (תש"ר) והמשכת המלכות בבי"ע (תש"י)

אור הוא בחי' גילוי דעולם היצירה ובורא חשך העלם דעולם הבריאה שלא יוכל לבוא לידי גילוי אור נק' חשך. וע"כ אמר האריז"ל כשיאמר יוצר אור ימשמש בתפלה של יד וכשאומר ובורא חשך ימשמש בתפלה של ראש (פע"ח שער עולם הבריאה פ"א)

וידוע דתפילין של ראש גבוה משל יד [גם על פי נגלה, מותר להחליף את הרצועות משל-יד לשל-ראש ואסור להחליף את הבתים והרצועות משל-ראש לשל-יד משום "מעלין בקדש ואין מורידין".]. כי תפילין של ראש הוא המשכת מוחין חו"ב דאצי' לכן נק' בורא חשך בחי' חשך והעלם שלא יומשך לידי גילוי כמ"ש (תלים י"ט י"ב) ישת חשך סתרו [בעולם הבריאה מתגלים חו"ב דאצילות, ומחמת מעלת מוחין אלו הם לא יכולים להתגלות ונראים כחשך.].

ותפילין של יד [לעומתם, הם] המשכת מל' דאצי' בבי"ע הוא בחי' גילוי בבי"ע נק' יוצר אור כמו צורה גילוי החומר כך עולם היצירה גילוי ההעלם דעולם הבריאה [בעולם היצירה מתגלה ההעלם של עולם הבריאה על ידי המשכת המלכות דאצילות שנותנת צורה בחומר ההיולי של עולם הבריאה. איך נקרא התהליך? המילה הכי סודית בתנ"ך, "חשמל", "חש" בבריאה ו"מל" ביצירה. כמו שאמרנו, צדיקי פולין הם בעולם היצירה, בו יש הרבה צדיקים – 'בעלי צורה'. רואים ש"יוצר אור" ותפילין של יד שייכים למלכות. כמו שהסברנו בשבת שעברה, לשון-יחיד של תפילין הוא תפלה. יש תפלה של יד ותפלה של ראש, שבתהלים הם כנגד "תפלה לדוד" ו"תפלה למשה". דוד המלך נקרא "לב כל ישראל" והתפילין של יד הם כנגד הלב. חוץ משתי תפלות אלה יש גם "תפלה לעני כי יעטף", שהיא התפלה של המשיח, איך אני יודע? על משיח כתוב "עני ורֹכב על חמור".].

תחלת הרע בבריאה ושרשו באצילות

עושה שלום ובורא את הכל. וצ"ל הא כתיב (ישעיה מ"ה ז') ובורא רע וארז"ל (ברכות י"א ב') לישנא מעליא נקט. והענין כי למעלה באצי' לא יגורך רע (תלים ה' ה') רק בעולם הבריאה מתחיל הרע ורובו טוב ומיעוטו רע לכן נק' רע ובורא רע ע"ש הבריאה [בפסוק המקורי נאמר "בורא רע". הגילוי של חו"ב דאצילות בעולם הבריאה הוא טוב לכאורה. מדוע, אם כן, כתוב "בורא רע"? הוא מסביר פה יסוד חשוב בסדר השתלשלות: כתוב שעולם האצילות כולו טוב ואין בו רע כלל. רק בעולם הבריאה, שרובו טוב ומעוטו רע, מתחילה התהוות הרע. על עולם היצירה כתוב ש"חציו טוב וחציו רע". כמו שהסברנו, עולם היצירה הוא עולם של רגשות ויצרים – יש יצר טוב ויצר רע. עולם העשיה התחתון "רובו רע ומעוטו טוב", ובכל זאת, כפי שנראה, עליו נאמר "עושה שלום".]

אבל בעולם אצי' אין רע כלל כי אין רע יורד מלמעלה (ב"ר פנ"א אות ה') רק שרשו הוא גבורה (כמ"ש בד"ה האזינו השמים) [לכל דבר יש שרש למעלה, בעולם האצילות ואפילו לפני הצמצום. מה יכול להיות שרש הרע באצילות? שרש הרע באצילות הוא ספירת הגבורה דאצילות. כמו שאם רוצים להגיע לשרש הטראומה, הטראומה הראשונה של האדם היא בלידה, עליה אומרים "מזל טוב!",  וכל טראומה בהמשך משתלשלת ממנה.

עכשיו הוא מביא את הווארט של המגיד בנוגע למהות הרע:] ות"א מתחת מלרע בחי' מדריגה נמוכה [שהרע משמעותו 'תחתון' וראשית הירידה היא בבריאה. יש הרבה משמעויות למילה רע, במגלת קהלת כתוב "רעיון רוח", מלשון רע. בשיעורים בעבר מנינו טוב משמעויות של השער רע.] וארז"ל (ב"ר פ"ט אות ז') טוב זה יצ"ט מאד זה יצה"ר היינו שכנתהפך מרע לטוב אזי הוא מאד בל"ג [בשורשו גם היצר הרע נקרא "טוב מאד", רק שהוא ירד למטה, ועל ידי שמהפכים אותו מעלים אותו חזרה.].

"עושה שלום [בעשיה] ובורא את הכל [אתהפכא]"

וז"ע עושה שלום בין רע לטוב שלא יהיו מנגדים זל"ז כמו אור עם חשך חו"ג יחד [הוא לא מפרש כאן את המלה "עושה" במובן של עולם העשיה, אלא שעל ידי שה' עושה שלום בין הרע לטוב ובין האור לחושך הוא בורא את הכל. זו התכלית – שהטוב והרע, האור והחשך, שמטבעם מנוגדים לחלוטין, יעשו שלום ויחיו יחד מבלי שאחד יתבטל או שיבטל את זולתו. היום יש לכך מלה חדשה – 'הכלה'.

למרות שהוא לא אומר בפירוש, צריך לומר שהמלה "עושה" אכן רומזת לעולם העשיה. מכיון שאור וחשך הם עולמות יצירה ובריאה צריך לומר שהשכנת השלום ביניהם נעשית דווקא בעולם העשיה. לפי זה, מי עושה שלום בין החוזה שביצירה לאדמו"ר הזקן שבבריאה? הרב המתנגד-הטוב שבעולם העשיה (שרובו רע ומיעוטו טוב...). מי הכי מבין את גדלות אדמו"ר הזקן? בעלי הנגלה. עבור מי אדמו"ר הזקן כתב את התניא? תלמידי החכמים. לכן הוא פתח במלה "תניא", לשבור את הקליפה ששייכת דווקא לתלמידי חכמים, כידוע (וכדלקמן עוד). בהקדמה הוא מבקש מהחסידים הותיקים, המביני דבר, להסביר פנים לאלו שאין ביכולתם לרדת לעומק ואמיתת הדברים.]

ואזי ובורא את הכל כמ"ש (בראשית כ"ד א') וה' ברך את אברהם בכל [יש הרבה פירושים של חז"ל על המלה "בכל", כאן הוא מביא את המד"ר:] וארז"ל (ב"ר פנ"ט אות ז') שהשליטו ביצרו בחי' אתהפכא מחשוכא לנהורא כמו לע"ל (זכריה י"ג ב') ואת רוה"ט אעביר מן הארץ שז"ע ובורא את הכל כמ"ש (קהלת ה' ח') ויתרון ארץ בכל [הפסוק השלם בקהלת הוא "ויתרון ארץ בכל הוא [קרי היא] מלך לשדה נעבד" (יש בפסוק ז תבות ו-הוי' אותיות, המתחלקות לפי האתנחתא ל-יה ו-וה. התבה הראשונה, "ויתרון" הוא כפולת 7, וכן התבה האחרונה, "נעבד", היא כפולת 7, וחמש התבות שבאמצע עולות כח, משולש 7, ברבוע. "ויתרון ארץ" עולה "וירא אלהים את האור כי טוב", היינו "יתרון האור מן החשך" – "והארץ היתה תהו ובהו וחשך... ויאמר אלהים יהי אור..." – אתהפכא חשוכא לנהורא ורע לטוב). התכלית לעתיד לבוא היא גילוי האור הנעלם של הבריאה (האור הטוב, "טוב לגנזו") על ידי האתהפכא.] היא בחי' יתרון אור מן החשך וע"י בכל בורא את הכל כמו שכתוב [בסוף תפלת עמידה.] נצור לשוני מרע כו' [גם תפלת "נצור לשוני מרע" מבוססת על שינוי לשון פסוק – "נצור לשונך מרע". כאן הוא רומז למקור בתנ"ך למה שחז"ל שינו את לשון הפסוק ל"לישנא מעליא", היינו כדי לקיים 'נצור לשוני מרע', לא להזכיר "ובורא רע" אלא "ובורא את הכל", הכח להפוך את הרע לטוב.]:

ג. סכנות הנשיאות וההתנשאות

שלשה ספרים שעושים אור בעיני החוזה

במקום אחר מסופר שהחוזה אמר ששלשה ספרים עושים לו אור בעיניים – הזהר הקדוש, אור החיים הקדוש והמאור עינים – אבל כשהוא פותח את התניא נעשה לו חשך בעינים.

בשלשת הספרים שעשו לו אור בעינים לחוזה יש לשון אור – זהר הוא לשון אור, בשם "אור החיים" יש אור ו"מאור עינים" כולו אור בעינים. אפשר לעשות 'סדר' בשלשת הספרים האלה. מכיון שהם האור של עולם היצירה – כפי שענה רבי לוי יצחק לחוזה – צריך לומר שהם כנגד שלש מדות הלב העיקריות המאירות בעולם היצירה, חסד-גבורה-תפארת:

בפשט, ספר החסידות היחיד מבין שלשת הספרים הוא ה"מאור עינים", לכן הוא מקביל לספירת החסד. על ספר הזהר כתוב ששרש בזיהרא דאמא עילאה – ספירת הבינה, שהיא ראשית קו השמאל – לכן הוא שייך לגבורה (בסוד "אני בינה לי גבורה"). אם כן, נשאר לומר שבעל אור החיים הקדוש שייך לתפארת – הכי מתאים (במקום אחר הסברנו שאת הקו האמצעי מאפיינת חיבור של נגלה ופנימיות, וגם פירוש אור החיים על התורה משלב באופן מופלא פשט, נגלה ופנימיות).

לפי זה, ספר התניא, "בורא חשך", הוא כנגד חב"ד (כיאות לו) ועל כן יש לו שלשה שמות: לקוטי אמרים בחכמה (לקוטי אמרים היינו לקוטי ניצוצות של אור החכמה, סוד אמ"ר כנודע, "ויאמר אלהים יהי אור"), ספר של בינונים בבינה (בינוני לשון בינה כנודע, שייך למי שחי ב"זמן בינוני", היינו ברגע ההוה, כמבואר במ"א) וספר התניא בדעת (תניא אותיות איתן, האותיות המשמשות לע"ל, סוד דעת עליון המיחד חו"ב. וכן תיקון קליפת הת"ח תלוי בדעת, במודעות עצמית כו' כנודע), ודוק. והרמז: חכמה בינה דעת ועוד לקוטי אמרים ספר של בינונים ספר התניא = 2704 = 52 (הוי' הוי') ברבוע (רק ספר התניא עולה אל פעמים הוי' – "אל הוי' [נאו!] ויאר לנו [חסידי חב"ד]" – "לעשות", חותם מעשה בראשית. השאר עולה 1898 = הוי' פעמים חכמה – "הוי' בחכמה יסד ארץ")! ועל דרך זה, חסד גבורה תפארת ועוד מאור עינים זהר אור החיים = 2288 = 26 פעמים 88 (כביכול, ד"פ כב). 2704 = 13 פעמים יצחק, 2288 = 11 פעמים יצחק, הכל יחד = כד צירופי יצחק, "כי אתה אבינו" (יצחק ראשיתו העלם וחשך, סוד הצמצום, ואחריתו גילוי אור גדול, סוד "פחד [לילה] יצחק [כאשר 'העם ההלכים בחשך ראו אור גדול']" בגילוי "יתרון האור מן החשך" דווקא)!

העינים של רבי אלימלך

הביקורת של החוזה מזכירה ביקורת של צדיק אחר מתלמידי המגיד על ספר התניא – רבי אברהם מקאליסק. הוא אמר על התניא ש"מריבוי השמן נכבה הנר". יש כאן משהו מאוד מרוכז, הרבה השכלות – שמן, רזין דרזין דאורייתא – אבל לפעמים דווקא מרוב השכלות נכבה האור, אור האהבה שבלב (כמו שראינו באות נח).

בכל אופן, דווקא החוזה התבטא "שנעשה לו חשך בעינים" (ספק אם הוא עשה את הגימטריא ש"חשך בעינים" עולה כי פעמים טוב – "וירא אלהים את האור כי טוב", "'כי טוב' לגנזו [בספר התניא]". כשם שיש "חשך בעינים" כך יש "אור בעינים" – או חשך בעינים או אור בעינים = בראשית, היינו סוד הספק הקיומי של כל העולם כולו, וד"ל). למה דווקא החוזה התבטא כך? החוזה היה תלמיד של הרבי ר' אלימלך מליז'נסק. בסוף ימיו רבי אלימלך 'חילק' את עיקרי איבריו הקדושים בין בחירי תלמידיו והחוזה זכה בעינים שלו – לכן הוא נקרא החוזה, בזכות העינים שלו הוא ראה מקצה העולם ועד קצהו, אך דווקא לו נעשה חשך בעינים כאשר הסתכל בספר התניא... איך ר' אלימלך מכונה? בעש"ט קטן. הסברנו שהיחס בין אדמו"ר הזקן לבעל שם טוב הוא כמו תפילין של ראש ותפילין של יד. לכן מאוד מתאים שלעינים של הרבי ר' אלימלך – שהוא בעל שם טוב קטן, ותלמידיו הם בבחינת תפילין של יד שכנגד עולם היצירה –  הגילוי של עולם הבריאה יהיה "חשך בעינים".

טעם הקפדת הרבי על תלמיד שנוהג נשיאות בחייו

נעמיק עוד קצת בכך שדווקא החוזה, שזכה לעיני הרבי ר' אלימלך, נעשה לו חשך בעינים כאשר הביט בספר התניא. מה שנדבר כעת הוא בגדר התוועדות בדרך אפשר, לפי התחושה, בלי שום ראיות למה שאומר...

ידוע שלמרות שהרבי ר' אלימלך העניק לחוזה את העינים שלו היתה לו קפידה מסוימת עליו על שפתח חצר עוד בחיי רבו. מה היה העונש שלו? שגם התלמיד שלו – היהודי הקדוש – פתח חצר בחייו. גם החוזה הקפיד על היהודי הקדוש וההקפדה עלתה ליהודי הקדוש בחייו. אחר כך, בשל הצער על תוצאות הקפידא, גם החוזה נפטר. בהמשך השושלת התופעה חזרה שוב כשהאיז'ביצער, בעל מי השילוח, פרש מהקוצקער, שהיה בתחלה גם תלמידו של היהודי הקדוש.

למה שיהודי צדיק יקפיד על תלמיד שלו? פתיחת חצר היא כמו 'עשית במה לעצמי', כפי שדובר לאחרונה[ד]. אכן, יש איסור להורות הלכה בפני רבו, אבל לכן הצדיקים שהזכרנו פתחו חצר בעיירות רחוקות מרבותיהם. מסופר על רבי הלל שכאשר עזב את רבי מרדכי מטשרנוביל כדי להתקשר לאדמו"ר האמצעי רבי מרדכי הקפיד עליו ואמר לו שהוא 'ישכב עם הפופיק למעלה' (משמע היפך החיים), ובדרך התהפכה העגלה והוא מצא את עצמו שוכב על הגב בשלג. כשרבי הלל הגיע לאדמו"ר האמצעי הוא עדיין פחד מהקפידא של רבי מרדכי וסיפר על כך לאדמו"ר האמצעי, שאמר לו: ממה נפשך, אם רבי מרדכי הוא יהודי טוב – א גוטער איד (כינוי לרבי) – הוא לא יקפיד, ואם לא אין לך מה לחשוש מהקפדתו... אנחנו בכל אופן רוצים לנסות להסביר למה אדם צדיק יקפיד על כך שתלמיד שלו פותח חצר בחייו.

צריך לומר שרבי מקפיד על התלמיד שעוזב אותו ומתחיל להנהיג כי הרבי רוצה להנחיל לתלמיד את עצם המוחין שלו, וכשהתלמיד עוזב לפני הזמן הוא מפספס זאת. יש כאן לימוד זכות, שההקפדה באה מתוך אהבת הרב לתלמידו והרצון שלו להעניק לתלמיד את נקודתו העצמית. לכן יש לומר כי למרות שהחוזה קיבל את עיני רבי אלימלך, העובדה שהוא עזב אותו בחייו ופתח חצר משלו גרמה לכך שלא זכה להשיג את עצם המוחין שלו. לכן, ספר התניא – שהוא מוחין דבריאה – עשה לו חשך בעינים. אם כן, רבי אלימלך עצמו כן היה משיג את אור ספר התניא, אבל תלמידו לא זכה לכך.

סמך לענין: ידוע שחזון הוא ראיה בבחינת אחור, ראיה חיצונית, כמו בפסוק "מבשרי אחזה אלוה" שאינו ראיה ישירה של האלקות. כנראה לחוזה נהיה 'חשך בעינים' משום שהוא היה בדרגת חזיון, שהיא אחור ביחס לראיה, ובדרגה זו הראיה דאור הפנים נראית כחשך. עולם הבריאה ועולם היצירה הם כמו פנים ואחור – המח (שכל הבריאה) נמצא בראש, שעיקרו הפנים, והלב (מדות היצירה) נמצא בחזה, לשון חזון.

להפוך את אור האמת לידידותי

 בכל אופן, יש כאן ביקורת של החוזה שאדמו"ר הזקן כתב ספר של "אור המאיר לעצמו", כתב פנימי שלא מאיר החוצה. כל החסידות היא חסד, אור המאיר לזולתו, ואתה כותב ספר ששרשו בגבורה (וכידוע שבגבורה יש יותר זיקה ל"מוחין" מאשר בחסד, הרי גבורה דעתיק מתלבש במו"ס דאריך כו')?! מה אדמו"ר הזקן כותב בהקדמה לתניא? למי הוא מיעד את הספר? לאנ"ש ששאלו ממנו שאלות לאורך השנים, "ביודעי ומכירי קאמינא". אפשר לומר שהוא כותב כך מתוך ענווה – מי אני שאכתוב ספר לכל עם ישראל? – אך בוודאי הספר מיועד להתפרסם לכולם, אבל בכל זאת הוא כותב במפורש שזהו ספר פנימי שמיועד לאנ"ש!

יש שאלה שאנו שואלים את עצמנו תמיד וכל חסיד צריך לשאול אותה: ברור לכל (ואני מקוה שאין חולק...) שבין תלמידי המגיד אדמו"ר הזקן הוא התלמיד הכי מובחר – הוא היה גדול הדור גם בנגלה וגם בנסתר, וגם המתנגדים העריכו את גדולתו בנגלה (וכנ"ל שדווקא עולם העשיה יודע להעריך את עולם הבריאה). מדוע לא כולם הלכו להיות חסידי אדמו"ר הזקן?! אפשר לשאול אותו דבר על הרבי. ברסלבר ישאל אותה שאלה על רבי נחמן. מה אתם אומרים, למה לא כולם הולכים ללמוד ביצהר? [אפשר גם לשאול למה לא כולם יהודים או לא כולם יר"ש...] נכון.

בפשטות הסיבה היא כי יש תביעה. תביעה היא נקודת אמת ואנשים נרתעים ממנה. יש היום המון כתות שמוכרות רוחניות ואלפים נוהרים לשם כי יש שם אפס דרישות מהאדם – אין שום מחויבות לתורה ומצוות רק אור של חויה 'רוחנית'. בבריאת העולם חסד אמר "יברא, שכולו חסדים" ואילו אמת אמרה "אל יברא, שכולו שקרים" והקב"ה השליך את האמת ארצה כדי שיתקיים "אמת מארץ תצמח". יש מסורת בין חסידים שאם אדמו"ר היה משמיט מאגרת הקדש "קטנתי" (אגה"ק ב, אחרי ביאתו מפטרבורג) את הדרישה למדת "אמת ליעקב" היו לו עוד חמשים אלף חסידים, אבל הוא העדיף את מדת האמת.

בכל אופן, לפני שאדמו"ר הזקן נפטר המלים האחרונות שהוא כתב (באגרת "נפש השפלה") הן שמשיח יבוא בזכות חסד שאינו של אמת. יש כאן חתן – חתן וכלה בגימטריא "חסד ואמת"[ה]. או שהחתן הוא חסד (משפיע) והכלה אמת ("אשה מזרעת תחלה" ר"ת אמת) או הפוך, שהוא עסוק ב"תורת אמת" ואצלה "תורת חסד על לשונה". הענין הוא שלפני החתונה החתן הוא אמת ואחר כך עליו לעבור לחסד – רק להשפיע לכלה טוב וחסד – ואילו הכלה היא חסד לפני החתונה ("כלה נאה וחסודה") ואחר כך עליה להתכלל עם האמת שלו (להעלות לו מ"ן בסוד "אשה מזרעת תחלה" כנ"ל, "אמת מארץ [נוק'] תצמח"). צריכים שהחסד והאמת יתכללו.

יש היום מושג חשוב בפרסום – 'ידידותי' ('פרנדלי'). צריך ללמוד להיות ידודתיים. אם אתה לא מצליח שכולם יבואו אליך כנראה שאתה עוד לא מאה אחוז ידידותי. השאלה איך אפשר להיות מאה אחוז אמת וגם להיות ידידותי. אנו רואים שבמשך הדורות – כמו שיש ארבע מהפכות – צריך לוותר כדי שהענין יתקדם. לדוגמה, בענין חידושי תורה – הרבי אמר גם לבחורים לכתוב ולהדפיס חידושים. קודם לא היה מקובל שבחורים ידפיסו חידושי תורה, כי מי אמר שמה שתכתוב הוא אמת?! הרבי אמר שהוא מוותר על דרישת האמת – כולם יודעים שלא כל מה שמודפס הוא אמת... – ומעדיף לעודד לימוד וכתיבת חידושי תורה ע"י הדפסת החידושים שעושים חשק וחיות בלימוד. הרבי גם הרבה פעמים ויתר על הדרישה לשינוי לבושים וכדומה והעדיף הרבה מקורבים שכל אחד נשאר מבחינה מסוימת במקום-בלבוש שלו.

איך הופכים את האור המאיר לעצמו לאור המאיר לזולתו? איך עושים שלום בין האור לחשך וככה בוראים את הכל (באתהפכא החשך לאור גדול)? כל חסיד צריך לשאול את עצמו את השאלה הזו... באמת, לעומת אדמו"ר הזקן, הבעל שם טוב דבר לכל יהודי – הוא דבר דווקא לנהג המונית בתל אביב. ככה גם אנחנו רוצים. [יתכן שהדבור לנהג מונית בתל אביב ירחיק אנשים שמחפשים עומק?] זו השאלה, איך מדברים לנהג המונית ובכל זאת לא מאבדים את העומק ואת הגעשמאק החסידי המקורי.

החשך: ישות בעלי-השכל

למה דוקא בעולם הבריאה יש את החשך והרע? אמרנו שעולם הבריאה "רובו טוב ומיעוטו רע" ובו מתחילה מציאות הרע. איך יכול להיות שבעולם הבריאה, שכנגד המחשבה וחב"ד, יש חשך ורע? רע הוא ענין הישות, היינו מה שהבריאה היא תחלת מציאות היש. כשהקאלסיקער אמר שמרוב השמן יכבה האור הוא התכוון שמרוב ההשכלות תכבה הנקודה הפנימית שבלב ואז תשאר ישות. לכן צריך לשמור על הנקודה הפנימית, כי ביחד עם ההשכלות יכולה לבוא ישות.

כפי שהזכרנו, לכן התניא פותח "תניא" – כמו שהאדרא נפתחת ב"תניא" – כדי לשבר את קליפת "תניא", קליפת תלמידי החכמים המתגאים ביכולתם לומר על כל דבר באיזה סעיף קטן הוא כתוב, קליפת הישות של השכל. יש ווארט-בדיחה שהנקודה של חב"ד היא בטול, ושם נמצאים כל בעלי הגאוה; הנקודה של ברסלב היא שמחה, ושם כל בעלי המרה-השחורה והעצבות; והנקודה של קרלין היא אהבת ישראל, ושם יש הכי הרבה מחלוקות...

כל זה שייך לאות הבאה:

ס. במקום שיש קצת התנשאות שם דוקא שולט עין הרע.

מה היא עין הרע היום? שאתה מנסה להיות 'ידידותי' ו'מכיל' ולהאיר את האור שלך החוצה ואז בא איזה כתב ועושה לך עין הרע ומסרס אותך. איך הוא מצליח לעשות זאת? כנראה היתה אצלך איזו התנשאות. דווקא בישות של עולם הבריאה – ראשית היש של השכל – שולטת עין הרע. עין הרע של מי? של החוזה שנעשה לו חשך בעינים מספר התניא (בהיותו משוה בין "בורא חשך" ל"בורא רע")...

ד. תורה אור, לקוטי תורה והחסידות של רבי אייזיק מהומיל

[אחרי תפלת מוסף]

בין תורה אור ללקוטי תורה (אות סא)

סא. ר"א [רבי אבא] פערסאן שמע ממהר"ש: אהוי"ר יכולים להשיג יותר בתו"א, דעת יותר בלקו"ת.

יש כאן חידוש מענין על ההבדל בין מהות התו"א ללקו"ת. כל השתלשלות הספרים האלו היתה בהשגחה פרטית ובנגוד לרצון הגלוי של הרביים. כאשר הדפיסו את התורה אור הדפיסו רק את דרושי אדמו"ר הזקן על החומשים בראשית ושמות והתכוננו להדפיס את החלק השני על שאר החומשים. באותו זמן הממשלה סגרה את בתי הדפוס והדפסת החלק השני התאפשרה רק 10 שנים מאוחר יותר, וגם אז רק בשינוי שם מתורה אור ללקוטי תורה. בינתים אדמו"ר הזקן התגלה לצמח-צדק ולכל בניו בחלום וביקש שהצמח-צדק ידפיס בתוך הדרושים את ההגהות והחידושים שלו, וכך הלקו"ת קיבלו פנים שונות מהתו"א על בראשית ושמות.

המהר"ש אומר שמלמוד תו"א אפשר להשיג אהוי"ר ואילו מלקו"ת משיגים דעת. מדוע? היחס כאן מזכיר את מה שדובר על עולם היצירה ועולם הבריאה. אהבה ויראה הן מדות בכללות – עולם היצירה – ואילו דעת כוללת את כל החב"ד שבעולם הבריאה. גם השם תורה אור הוא מלשון אור, "יוצר אור". קודם אמרנו שספר התניא של אדמו"ר הזקן הוא המוחין של הבריאה וכאן אנו אומרים שדרושי החסידות שלו הם אהוי"ר – הכל יחסי. כמו שאמרנו, התכלית היא הלב, האהבה והיראה, אבל כשהצמח-צדיק מוסיף את ההגהות ומראי המקומות שלו יש כבר ריבוי מוחין – דעת. [חוץ מהגהות הצ"צ, אין שינוי בעצם דרושי אדה"ז?] אולי, אבל אם תוציא את כל ההערות לא ברור שיש הרבה הבדל. יש הרבה מקומות שבכלל קשה לזהות מה מאדה"ז ומה ביאור מהצ"צ. מאד מתאים שמליקוטי תורה משיגים דעת, כי הצ"צ עצמו, בסדר הרביים, הוא כנגד הדעת.

מה לגבי חלוקת החומשים? למה דרושי בראשית-שמות שבתו"א גורמים יותר אהוי"ר ואילו דרושי ויקרא-במדבר-דברים-שה"ש שבלקו"ת הם דעת? [בראשית ושמות הם ספורי מעשיות.] נכון, ספורים שייכים יותר למדות ואילו מויקרא עד דברים יש רבוי הלכות ופרטים – מוחין. איך מקבילים החומשים למדות? ההקבלה הכי פשוטה אצל האריז"ל היא כנגד התפשטות ה חסדים במדות: בראשית – חסד ("עולם חסד יברא"); שמות – גבורה (ניסי יצי"מ ושמיעת "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה); ויקרא – ת"ת; במדבר – נצח (כל ספורי ההתנצחות עם משרע"ה, שהוא עצמו נצח במדות הלב); הוד – דברים ("שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" – בחינת אור חוזר שבהוד, "תורת משה"); ושה"ש ביסוד (חבור והתקשרות הדוד עם הרעיה).

לפי ההקבלה הזו פשוט שבתו"א, המורכב מדרושים על בראשית ושמות, משיגים אהבה ויראה – פנימיות החסד והגבורה. מגלת אסתר (הספור המובהק בתנ"ך, שמתאים שיצטרף לספורי המעשיות של חומשי בראשית שמות), שגם דרושיה נכללים בתורה אור, מגלה את האהבה המסותרת שבלב (שבכללה גם יראה, כמבואר בתניא). איך נסביר את החלק השני בהקבלה, השגת הדעת מלימוד החלקים שכנגד תנה"י? לקו"ת מתחיל מחומש ויקרא שכנגד התפארת, שפנימיותה הדעת; אח"כ במדבר הוא כנגד הנצח, מדת משה רבינו, שהוא גם כנגד הדעת; בחומש דברים, שכנגד ההוד, "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" בסוד "איהי [השכינה] בהוד" – השכינה מודה לדעת משה ונותנת לה ביטוי; והיסוד (שה"ש) בלב הוא כמו הדעת שבמח. מעבר לכך, מי אומר שבכללות כל הנה"י הם דעת? הרש"ש, שהוא הכי הכי חבדני"ק. הוא אומר שהכל חב"ד (זו ההקדמה שלו לכל הקבלה), שאפשר לכלול הכל בחב"ד[ו]. לפי הרש"ש כל החב"ד הם החכמה הכללית, המדות חג"ת הם כנגד הבינה ואילו הנה"י כנגד הדעת.

חסידות צריכה לגעת בעצם הנפש (אות סב)

נמשיך לאות הבאה:

סב. א' בא לר"א [ר' אייזיק] מהאמליע שיגיד לו דא"ח כי נוגע בנפשו, וא"ל בזה"ל: בא מיר איז א חסידות 50 רו"כ [בשבילי חסידות יקרה כמו 50 רו"כ.] אז איך וואלט קומען צו דיר בעטן נ' רו"כ וואלט איך דיר געבן? [אם הייתי מבקש ממך 50 רו"כ היית מוכן לתת?] וראה שאומר זה באמת [ושהדבר נוגע לו ממש.] ולא בקש יותר ודברו ענינים אחרים [רואים שהיה מקורב לרבי אייזיק, שיש לו דברים אחרים לדבר עמו.] אח"כ אמר לו [ר' אייזיק] שקרן ושוטה אם הי' הדבר נוגע לך באמת ההנחת אותי? [אתה גם שקרן וגם שוטה – כנראה אפשר להיות אחד מהשנים או שניהם ביחד – דא"ח לא באמת נוגע בנפשך, כמו שאמרת, כי אחרת לא היית מוכן להרפות ממני ולוותר על הבקשה שאומר בפניך דא"ח.].

מה לומדים מהספור הזה? קשור לאות הראשונה שלמדנו השבת – שחסידות צריך לגעת לעצם הנפש! ישנם ספורים על גדולי החסידים (רבי אייזיק, רבי הלל ועוד) שממש נפלו למשכב כי לא שמעו דא"ח מהרבי – רואים שהחסידות צריכה לגעת לעצם הנפש.

בין חסידות הרביים לחסידות של רבי אייזיק

גם האות הבאה עוסקת בחסידות של רבי אייזיק. היא קשה להבנה – ננסה להסביר, אבל לא בטוח שמה שנאמר הוא ההסבר היחיד בקטע:

סג. יש [עבודה לפי סדר והדרגה, בה הכל לפי] אתערותא דלתתא וז"ש בזוה"ק זכה יתיר יהבין לו רוח, [כתוב בזהר שכל אחד מתחיל עם נפש ולפי שלמות מעשיו הוא זוכה לרוח ולנשמה.] זכה יתיר יהבין לו נשמתא [נשמה היא השגה או דערהער באלקות. נסביר: כל אחד מתחיל עם נפש, שמובנה רצון – כמו שכתוב "אם יש את נפשכם". לדוגמה, הנפש היא רצון טבעי לנסוע לרבי כדי לשמוע ממנו תורה, כשאני מגיע לרבי אני כבר מקבל את הרוח-ההתלהבות שלו, אבל כשאני שומע תורה של הרבי אני מקבל איזה חוש באלוקות שהוא הנשמה.], זהו כשבא למדרי' שכבר נתנו לו הרוח [והרוח היא הכנה לקבל את הנשמה.], אבל יש שלא נתנו לו עדיין הרוח, ומ"מ יש לו התעוררות והרגשה [שלא לפי סדר והדרגה אלא בהתעוררות מלמעלה להעניק לו השגה באלקות.] – ס'דועקט זיך בא אים עפעס א דערהער [נעשית אצלו השגה כלשהי באלקות, כנ"ל.] – וכן בחסידים יש שאצלם טעם ומתיקות אמיתי בדא"ח [שזכו לרוח ונשמה.] ויש שאי"ל עדיין רק שנתעורר אצלם בזה ענין הנ"ל [דערהער מלמעלה.],

[עד כאן הבנו. עכשיו הוא הולך לומר משהו שצריך לראות אם אנחנו מסכימים איתו. עד עכשיו לא חלקנו על כלום... שוב, הכל כאן מתוך התוועדויות של רש"ג עם תלמידי התמימים. כנראה היה אצל התמימים 'יצר הרע' ללמוד את כתבי רבי איזיק ורש"ג מסביר להם מדוע עליהם ללמוד דווקא את כתבי הרביים:] וזהו ההפרש בין חסידות של ר"א [רבי אייזיק מהומיל] ששם רק האותיות כלו' בכתביו, ואחדים מבינים רק מהאותיות (שר"א עצמו בודאי הרגיש במאד אף האלקות) להחסידות של רבותיה"ק זיע"א שבה יכול למצוא האלקות דעם דערהער שלמעל' מן השכל כו' וד"ל.

רש"ג אומר שמי שלומד את החסידות של ר' אייזיק משיג רק את השכל-האותיות שבתורותיו, לעומת תורת הרביים בה ניכרת ומורגשת לכל אחד האלקות שמאירה בהם ודרכה ניתן להם הדערהער באלקות (כנ"ל). לדבריו, תמים שלומד את כתבי הרביים, אפילו שאינו מבין בשכלו, מרגיש את האלקות. לעומת זאת, אצל רבי איזייק – למרות שהוא עצמו הרגיש את האלקות בדא"ח שלו – מי שלומדים את כתביו תופסים רק את האותיות-ההשכלות שבדברים ולא את האלקות. הווארט של הרש"ג מזכיר את הביקורת של החוזה על התניא, שמרוב השכלות האור מתכסה. [האם הוא היה אומר אותו דבר לגבי החסידות של רבי הלל מפאריטש?] על רבי הלל כתוב ששמר על סגנון הרביים, מה שאין כן רבי אייזיק שכתב בסגנון משלו. לכן כתבי רבי אייזיק בקושי נלמדים. הרבי הדפיס את המאמר העיקרי של רבי אייזיק – מאמר שני המאורות (שכולל שלשה מאמרים מתוך עשרת המאמרים שלו, השלשה שכנגד חב"ד) – ולאחרונה קבלתי שמועה מיודעי דבר שעומדים להדפיס את כל כתבי רבי אייזיק (יש לו עשרה מאמרות וכן דרושים על סדר פרשיות התורה שהודפסו בשם 'חנה אריאל').

השאלה היא האם אנו מסכימים עם רש"ג? רש"ג כותב שאחדים מבינים האותיות, אבל כשאני קורא את דברי רבי אייזיק אני לא מבין כלום – אני צריך לקרוא שוב ושוב כמה פעמים עד שאני מתחיל להבין. אפשר לומר שחוסר ההבנה הזה יוצר תחושת הפלאה ומאפשר לאלקות להתגלות מבעד לאותיות של ההשכלות. חסידים של פעם למדו רבי אייזיק ומיד הבינו את השכל, ולכן נשארו רק עם השכל, אבל אי-ההבנה שלי מאפשרת לאלקות להתגנב מבעד לאותיות של ההשכלות...

 



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי אליעזר שלמה שי' מזרחי. לא מוגה.

[ב] נרשם (מהזכרון) על ידי משתתפי השיעור. לא מוגה.

[ג] אות לז (נלמדה בליל שבת אמר), אות לט (נלמדה בליל שבת בה"ב) ואות נה (נלמדה בז"ך ניסן ש"ז).

[ד] התוועדות ל"ג בעמר ש"ז.

[ה] ראה חתן עם הכלה עמ' קיד. יין משמח ח"א ח"א בתורה "יברא!" וח"ד בתורה "חסד ואמת".

[ו] ראה מבוא לקבלת האריז"ל וחסדי דוד הנאמנים על חסדי דוד סימן ו.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com