חיפוש בתוכן האתר

רמ"ח אותיות (לט-מא, פג) - ליל שבת קדש פרשת בהר-בחֻקׂתי, כ"ד אייר ע"ז – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

ליל שבת קדש פרשת בהר-בחֻקׂתי, כ"ד אייר ע"ז – כפ"ח

רמ"ח אותיות (לט-מא, פג)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי הדלקת נרות]

נגנו ידיד נפש, יעלה תחנונינו (בלי המלים) ונגון שמח.

א. עטופים וקשורים (אות לט)

חסידים מופנמים ומוחצנים

האות שנלמד כעת, אות לט, עוסקת בהעטופים והקשורים. כתוב "והיה העטֻפים ללבן והקשֻרים ליעקב", פשט הפסוק הוא שנקבות הצאן שהתעטפו והתחממו כל אחת עם עצמה, ללא זיקה לחיבור וזיווג עם הזכרים, היו ללבן, והצאן "הקשֻרים", עם הזיקה לקשר וזיווג, שאכן הזדווגו והולידו עקודים נקודים וברודים, שייך ליעקב. בחסידות מוסבר שמי שיש לו זיקה לקשר עם השני, שרוצה להתחבר עם הזולת, שייך ליעקב, ומי שאין לו זיקה לקשר, מי שרק מתעטף לעצמו (א צדיק אין פעלץ), שייך ללבן.

הנושא מתקשר למה שלמדנו באות לז[ב], אודות דברי אדמו"ר האמצעי לר' פרץ חן שלא יהיה כמו משה'קע ובנימין'קע – לא כמו ר' משה ווילנקער שטוב לעולם ולא טוב לעצמו ולא כמו ר' בנימין קלעצקער שטוב לעצמו ולא טוב לעולם. משם משמע ששתי המדות אינן טובות, אבל מכאן משמע שיש מעלה עצומה בלהיות בקשר עם הזולת, עם זיקה נפשית לקשר, וחסרון גדול בלהיות עטוף בעצמך. ואכן, יש ספקטרום שלם של גוונים בגילוי לזולת.

על הענין למדנו גם באות נה[ג]: "רג״ד אמר יש ב' אופני חסידים: א' שרק לעצמו ולא שיתגלה לזולתו כלל לא בדיבור ולא בשום ענין אחר מהתגלות החסידים כמו בכנסי' במשקה [התוועדות]... ב' שיתגלה לכל דוקא ובדיבור ובש״ד ברחבת ידים... ואמר שצריכים לנהוג כדיעה הב'. והעצה לחשש דיעה הא' הוא שאחר הדיבור יחשוב זאת במחשבתו לעצמו ויחקוק זאת בנפשו". רואים כאן ששני הסוגים נקראים חסידים, גם מי "שרק לעצמו". המעלה במי שאינו מתגלה לזולת היא שאינו מבזבז את הפנימיות שלו, לא מוזיל אותה ולא מגלה אותה – גילוי והוצאה לכולם של כל מה שיש בפנימיות האדם הוא כמו זרע לבטלה. למרות זאת הוא אומר שיש מעלה בחסיד השני, המוחצן. יש כאן שאלה, האם טוב שחסיד יהיה מוחצן או מופנם – האם טוב לחסיד לחשוף את עצמו או לא – והמסקנה שעדיף שיתגלה לזולת, בתוספת עצה איך התגלות זו לא תהיה בזבוז והוזלה של הפנימיות. העצה שאחרי התוועדות בה החסידים יושבים ומדברים בעבודת ה' שישב שוב ויתעצם עם הענין בו הוא עוסק.

[המוחצן מדבר עם אנשים בעניני העולם, או דווקא אחד שמגלה את עניניו בעבודת ה'?] מדובר כאן על חסידים. ודאי שכאשר החסיד המוחצן יושב בהתוועדות עיקר הדיבור שלו הוא על החויות הפנימיות שלו בעבודת ה' – גם ההארות להן הוא זוכה וגם נגעי עצמו (כאשר הוא סתם פוגש חבר הוא ודאי מתענין בעניניו הגשמיים ומספר גם אודות המצב הגשמי שלו). יש ווארט ב"היום יום" שלפני שמגיעים להתוועדות צריכים לגזוז את הצפרניים, כדי שכאשר יורדים אחד על השני בעניני 'עבודה' לא ידקרו זה את זה...

מניעים להפצה

נקרא בפנים:

לט. העטופים והקשורים [אם כן, כפי שהסברנו, יש את הפשט של "העטֻפים... והקשֻרים" אצל יעקב ולבן, יש את ההסבר בחסידות על הקשר עם הזולת, וכאן נוסף עוד ענין:] - הטבע שמי שדבר מאד יקר אצלו רוצה שיהי' גם לזולתו [רוצה לשתף בו את הזולת.] וכן בחסידי אדמוה״ז [ולא רק הם, אלא אחריהם גם חסידי כל הרביים בחב"ד.] שמסרו נפשם ממש להתפשטות החסידות בעולם [יכולים להיות אצל חסיד כמה מניעים ל'הפצה', לרצון שלו להפיץ לכולם את דברי רבו. (יכול להיות שהוא מקבל כסף על ההפצה...) יש כמה סוגי "מתוך שלא לשמה", לא נראה לי שה"ואביטה" ריווחי... (רק מפסידים כסף). יכולה להיות הפצה בשביל גאוה, שהחסיד מתנפח  ממנה... איזה עוד מניע יכול להיות? (מתוך אתכפיא, קבלת עול – הרב שלי אומר שחשוב להפיץ אז אני מפיץ.) הפצות בקבלת עול הן מאד בדיעבד. קבלת עול היא המדרגה הכי דיעבדית של הפצה... קבלת עול טובה בדברים מסוימים, כמו קיום מצות מסוימות שהן עבורי בגדר עול. כתוב שעל כל המצוות נאמר "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לאביו שבשמים" חוץ משלש מצוות, שהעיקרית בהן היא צדקה, עליהן צריך לומר הפוך: 'אחד המכוין ואחד שאינו מכוין ובלבד שירבה', "המעשה הוא העיקר" גם כאשר הוא בקבלת עול (אכן קשה להאיר פנים לעני מכל הלב כאשר נותן לו בקבלת עול, ובאמת אנו מצפים לימים שנזכה למודעות הטבעית של קיום המצות בכיף בטבע היהודי, שאז תקוימנה המצות "כמצות רצונך").

המניע הכי טהור ל'הפצה' הוא שהדבר כל כך יקר אצלי ואני כל כך אוהב את דברי החסידות של הרבי שלי עד שאני רוצה לשתף בהם את כולם, שלכולם תהיה המתיקות הזאת, ולא רוצה להשאיר את הדברים אצלי בלבד. (יש גם מניע של "אימתי קאתי מר – 'לכשיפוצו מעיינותיך חוצה'", למהר את הגאולה.) גם את המניע של הפצה כדי להביא משיח צריך לדייק. הוא טוב גם בתור סגולה, אבל הבאת המשיח יכולה להיות אג'נדה. אתם יודעים מהי אג'נדה? תכנית למימוש חזון, לא משהו שקיים כרגע, ואז ספק אם יפעל בשומעים. אבל יש יהודי שכל כך חי משיח, כל כך מתוק לו המשיח בהווה, שהוא חייב להביא את הבשורה לעוד יהודים, לזכות גם את חבר שלו במשיח עכשו.

יש הפצה לכל היהודים ויש גם את המהפכה הרביעית, הפצה גם לגוים, כדי לקיים את היעוד "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". יש כאלה שחושבים שהיהדות היא דבר סגור, רק ליהודים, ואין רצון להשפיע על שאר העולם. היו כמה רבנים שאמרו כך לאחרונה, ה' ירחם – הם אמרו שקירוב גוים ליהדות הוא לא דרך, ורק נצרות ודתות אחרות מקרבות אליהן. היהדות באמת שונה משאר הדתות, אין לנו מסיון כמו אצל הנוצרים להבדיל, אבל המטרה היא להיות אור לגוים, להשפיע על גוי שיתקרב לה' ושישמור שבע מצות בני נח, ואם הוא רוצה להתגייר – עוד יותר טוב! לעזור לו בזה וללמד אותו. כתוב על גר שנתגייר שעוד בהיותו גוי היה לו מקיף של נפש אלקית. בכל אופן, ודאי יש ענין שאני רוצה לשתף כמה שיותר אנשים בדבר הטוב שזכיתי אליו, בכל המתיקות שיש בתורה.

שיתוף הנפש האלקית את הנפש הבהמית

עד כאן היה משל כדי להבין את הנמשל:], הנה״א לא די לו באהוי״ר שלו כ״א רוצה שגם הנה״ב יתהפך לאלקות [מי חווה את החוויות האלקיות? הנפש האלקית, ומרוב עצמת החוויות היא חייבת לשתף בהן עוד מישהו. מי נמצאת יחד אתה? הנפש הבהמית. איזו מצוה היא מקיימת בשיתוף שלה? "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך" – 'בשני יצריך'.]

וזה טענת לבן [כעת חוזר ללבן. הוא התחיל מלבן ויעקב, המשיך בביאור ע"פ משל מחסידי אדמו"ר הזקן, וכעת מסיים עם לבן ויעקב.] למה גנבת אלקי [יעקב הוא הנפש האלקית שגונבת את כל האלקים האחרים והופכת הכל לקדושה. בדברי לבן ליעקב הוא מתחיל ומסיים בגנבה – "וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי... וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי". בהתחלה כתוב שיעקב גנב את לב לבן – לבן אותיות לב ן, ויעקב לקח את הלב שלו (אפשר לפרש שלבן אומר "לבבי" על כך שיעקב רוצה לעבוד את ה' "'בכל לבבך' בשני יצריך") כן.

בסיום הוא משתמש בלשון כיסופים, "וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי". נשמע שלבן אומר ליעקב, האיידם שלו, בסדר שנכספת לבית אביך, אבל למה גנבת את אלקי?! בדרך כלל אהבה בחסידות היא כסף, לשון כיסופים, אבל בפרק נ בתניא כתוב שיש דרגת אהבה שהיא זהב שלמעלה מכסף, כלות הנפש, ועליה טוען לבן – אני מסכים לכל דרגות הכסף שלך, אבל לדרגת הזהב אותה לקחת ממני איני מסכים. יוצא שכל הרצון לשתף ב'הפצה' נובע ממקום של זהב, מקום של עצם, שהאדם כל כך מתעצם עם הדבר עד שהוא לא יכול לסחוב אותו לבד והוא חייב – חובת קדש הדורשת ממנו מסירות נפש – לשתף בו את הזולת.].

העטופים בטלית והקשורים בתפלין

אם כן יש שלש רמות של "והיה העטֻפים ללבן והקשֻרים ליעקב": יש את הפשט, חלוקת הצאן בין יעקב ולבן; יש את הפירוש הרגיל בחסידות, ש"העטֻפים ללבן" מדבר במי שאין לו זיקה לחיבור עם הזולת והוא מתעטף בעצמו, והוא שייך ללבן, ואילו "הקשֻרים ליעקב" מדבר במי שיש לו זיקה לזולת, והוא שייך ליעקב; ויש את מה שמוסיף כאן, ש"הקשֻרים ליעקב" אומר לשתף את הזולת בחויה שלי, שלקשור יש "אבר חי" בלשון הבעל שם טוב. יש אבר מת ויש אבר חי, ובעל אבר חי חייב להשפיע את האון שלו, את העצם שלו לזולת. מי שאין לו בנפש תכונה של "אבר חי" הוא עקר, ר"ל.

הלשון כאן הוא "העטֻפים" "והקשֻרים", מה מזכיר לשון עטוף, להתעטף? ["להתעטף בציצית"] נכון, מתעטפים בטלית. אם כן, יוצא שמצות טלית היא ההתכנסות וההתעצמות בתוך עצמי, עדיין בלי קשר לזולת. ההתעטפות בטלית שייכת ללבן. [טלית היא לבנה.] נכון, קשור ללובן העליון, דרגה מאד גבוהה. עכשיו רוצים לומר שיש משהו מאד טוב ב"עטֻפים", כמו שראינו בדברי אדמו"ר האמצעי ששני החסידים ר' משה'קע ור' בנימין'קע שקולים, וכמו שכתוב באות נה שיש הו"א שהחסיד המופנם שבבחינת אור המאיר לעצמו, הוא החסיד הכי גדול. כך נפרש ש"והיה העטֻפים ללבן" היינו ללובן העליון, בחינת מקיף שמעל הראש. לכן כתוב בספר המנהגים שהטלית צריכה לכסות את העינים כשמתעטפים – יש כאלה שמכסים עד הפה  – ובברכת כהנים משליכים את הטלית עוד יותר על הראש וכו', לא לראות את העולם בכלל. למה הדבר דומה? לאמירת "שמע ישראל" בה מכסים את העינים, התעצמות בלי קשר לזולת. שמע ר"ת עול מלכות שמים, וכתוב בתניא שזה הענין של הטלית – קבלת עול מלכות שמים, "שום תשים עליך מלך". קבלת עול מלכות שמים היא לעצמי, ורק אחר כך אפשר לצאת לשתף עם הזולת. אמרו קודם שיש מי שמפיץ מתוך קבלת עול – אחד כזה עדיין נמצא ב"עטֻפים", בלי קשר אמתי עם הזולת. "קשֻרים" היינו קשר לזולת.

אם "עטֻפים" רומז לטלית, מה יכול להיות "קשֻרים"? [תפילין.] נכון, התפילין הם כבר להתחבר עם הזולת. מה ההבדל בין טלית לתפילין? אין חיוב מדאורייתא להתעטף בטלית, ואילו תפילין יש מצוה מדאורייתא להניח כל יום. לכן כשהרבי התחיל עם מבצעים – כפי שהזכירו היום בפדיון הבן, שהיום יובל שנים למבצע תפילין, שבזכותו נצחנו במלחמת ששת הימים, הקב"ה עשה לנו ניסים, רק שלדאבוננו לא השכילו להכיר בהם – המבצע הראשון היה מבצע תפילין. "הכל הולך אחר הפתיחה" ו"בתר רישא גופא אזיל", שהולך על מצות תפילין ובפרט על תפילין של ראש. כל המושג 'מבצעים' התחיל ממנו, לפני חמשים שנה. הרבי מאד אהב מושגים של צבא, ובפרט מושגים מהצבא הישראלי – גם את המושג 'טנק' הוא לקח מהצבא, אבל זו מלה בין לאומית, בעוד המונח 'מבצעים' נלקח מצה"ל. באנגלית אומרים על מבצע 'קמפיין', ו'מבצע' היא מלה מיוחדת בעברית (תיקון של בצע). בכל אופן, עלה כעת שהטלית היא בלי התקשרות עם הזולת והתפילין הם קשר לזולת, לכן התחלת המבצעים היתה מבצע תפילין – אחר כך הרבי המשיך עם מבצע אהבת ישראל וחינוך וכו' אבל ההתחלה היתה מתפילין. [אולי לכן יש מנהג להתחיל להתעטף בטלית אחרי החתונה.] כן, אחרי שיש כבר זיקה לחיבור וזיווג אפשר להתעטף ולהיות עם עצמי בלי חשש שזה ירחיק אותי מהזולת.

"תפלה לעני כי יעטֹף"

מאיפה עוד מוכר לנו השרש עטף? ["תפלה לעני כי יעטֹף".] נכון, מה הפשט שם? תביאו תהלים מקראות גדולות. רש"י כותב: "'כי יעטֹף' – בהתעטף נפשם בצרה". ובמצודות: "תפלה לעני כי יעטֹף' – כאשר יהיה כפוף ומעונה כאלו הוא מתעטף קצתו בקצתו". איך קוראים בקבלה וחסידות לאופן עמידה כזה? "תלת כלילן גו תלת", שהחב"ד מתעטפים-מתלבשים בחג"ת שנמצאים בתוך הנה"י. מקור המצודות ההוא בפירוש הרד"ק: "'תפלה לעני כי יעטֹף ולפני ה' ישפך שיחו'. המזמור הזה נאמר על לשון בני הגלות כאילו כל אחד מבני הגלות תהיה תְּפִלָּתוֹ בלשון הנאמר במזמור. ואמר 'כי יעטוף', כי המתפלל מתוך צרה גדולה כופף עצמו כאילו מתעטף קצתו בקצתו".

הזהר כותב שיש שלשה סוגי תפלות: "תפלה למשה", "תפלה לדוד" ו"תפלה לעני". "תפלה לעני" היא תפלת המשיח שנקרא "עני", "עני ורכב על חמור" – "ולפני הוי' ישפך שיחו", משיח לשון משׂיח. "שיחו" פירושו 'תפלתו', כדרשת חז"ל על "ויצא יצחק לשוח בשדה", ועל יצחק יאמרו לעתיד לבוא "כי אתה אבינו". לשון יחיד של תפילין הוא תפלה – "תפלה למשה" היינו תפילין של ראש (משה רבינו הוא רבי – "ראש בני ישראל") ו"תפלה לדוד" תפילין של יד, דוד בגימטריא יד. ה"תפלה לעני" רומזת לטלית "תפלה לעני כי יעטף". "תפלה לעני" היא כעובר במעי אמו (הנמצא שם מקופל כפינקס, ראשו בין רגליו, "תלת כלילן גו תלת"), שאין לו קשר עם הזולת ויש לו רק את הקב"ה – כמו בהתבודדות – "ולפני ה' ישפך שיחו".

ב. בטול שמקיים את העולם (אות מ)

נקרא את האות הבאה:

מ. על ג' דברים העולם עומד תורה עבודה וגמ״ח – שמזה נמשך הביטול בעולם וזהו העולם עומד עמידה הוא ביטול.

איפה רואים שעמידה היא בטול? [בתפלת עמידה.] כן, אדמו"ר הזקן כותב בתניא שתפלת העמידה היא בטול במציאות (חכמה, עולם האצילות) ובמיוחד ההשתחוואות שבתפלה.

הנקודה כאן – כמו כל רמ"ח אותיות – היא להתבונן בפנימיות של הדברים ולהוציא מהם ווארט. כשכתוב "על שלשה דברים העולם עומד" אפשר לחשוב – זהו הפשט, וככה עובד ראש של 'מתנגד' – שיש 'צויי דינים', יש את העולם, כל הדברים שאני עושה בחיים, וכדי שהעולם הזה לא יתמוטט, לא יפול ויקרוס, אני צריך ללמוד ולהתפלל ולתת צדקה ובכך לתת קיום לעולם שלי. בציור הזה התורה, העבודה והגמ"ח הם כמו עמודים שמחזיקים בנין. כאן הוא מפרש אחרת, שצריך להחדיר את העמודים האלה לעולם – "העולם עומד" הכוונה שעל ידי שלשת הדברים האלה מכניסים בטול בעולם.

מה הכוונה בטול? אין הכוונה שהעולם יתבטל ולא יתקיים. ההפך, הבעש"ט אומר שבכל דבר בעולם יש נקודת בטול כדי שיתקיים, שיהיה כלי לאלקות, לכאורה נשמע לא הגיוני, העולם הזה הוא 'יש' אז מה שייך שיהיה בו בטול? בכל דבר יש 'לב' שמחיה אותו, וללב יש חלל שהוא ענין הבטול לכח האלוקי המהוה אותו. הרבי הרש"ב כותב בתורת שלום שיש שני סוגי חסידים, יש חסידים שמבטלים את האחרים, מבטלים חסידויות אחרות ועבודת ה' של אחרים, ויש חסידים שלא מבטלים אחרים (כמו שהרבי הריי"צ מספר שכשהוא היה בליטא הוא התפעל מאהבת תורה של היהודים הפשוטים – דווקא היהודים הפשוטים ולא הרבנים החשובים – שבכללות כולם השתייכו למחנה המתנגדים). הרבי הרש"ב אומר שמי שבטל אחרים – החסידות לא התקיימה בידו, ומי שלא בטל – החסידות התקיימה בידו. למה אני מספר זאת? לומר שיש בטול במובן של בטול המציאות של משהו, אבל כאן לא זו הכוונה, אלא החדרת בטול לאלקות בעולם, שיהיה כלי לאלקות כדי שיתקיים. בטול כזה מחדירים בעולם על ידי תורה עבודה וגמ"ח. ופשיטא שגילוי הבטול במציאות העולם תלוי בגילוי הבטול בעת שהאדם לומד תורה ומתפלל ונותן צדקה. ובאמת, בכל אחד משלשת העמודים יש סוג מיוחד של בטול: בלימוד התורה הבטול מתגלה ומורגש במוחין, בחינת "תורת הוי' תמימה" כפירוש הבעל שם טוב, שכמה שלמדתי והשגתי בתורה היא נשארת תמימה-שלמה, ולא נגעתי בה כלל ולא החסרתי ממנה כלום (היינו גילוי שער הנון של הבינה בתורה, ה"איני יודע" כלום, שלומדים ממשה רבינו, נותן התורת, שזכה לבינה); בעבודת התפלה הבטול מתגלה ומורגש בלב (עבודה שבלב זו תפלה), הרי המתפלל להשי"ת עומד לפני ה' כעבדא קמיה מריה בבטול גמור של "בקש רחמים כעני בפתח" (ס"ת משיח, עני כנ"ל בפירוש "תפלה לעני כי יעטף"), מאן דלית ליה מגרמיה כלום (הרגשת הלב של העולם כלפי המעין, בסיפורו של רבי נחמן מברסלב); במתן הצדקה ועזרה לזולת בכלל הבטול מתגלה ומורגש בכוחות המעשה (נה"י), לא לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל".

ג. גארטל-אזור-חגורה (אות מא ואות פג)

סוד הגארטל (אות מא)

נלמד עוד אחד:   

מא. בדין שתפילה צריכה חגורה [גארטל. כאן הוא קורא לו חגורה ובהמשך אזור. הרבי בספר המנהגים תמה למה המנהג הוא שרק אברכים נשואים הולכים עם גארטל ולא בחורים. (היום יש גם את הגארטל שעל הציצית.) זה כבר הידור דהידור, חידוש של 'אנ"ש בזמן האחרון' על פי מה שראו אצל הרבי.] שלא יראה לבו הערוה [כך כתוב בגמרא, והתוספות מוסיפים טעם – משום "הכון לקראת אלקיך ישראל". ביחס לטעם של הגמרא, המתנגדים סומכים על כך שהיום בדרך כלל הלב לא רואה את הערוה – יש תחתונים – אבל מצד "הכון לקראת אלהיך ישראל" בכל מקרה צריך גארטל לתפלה, לכן חסידים מהדרים ללבוש גארטל.

כעת הוא מסביר את הענין בפנימיות:], ערוה ברוחניות נגעי האדם ממעשיו הלא טובים [שהאדם עשה דברים לא טובים ומצטער מהם. נגע היינו צרעת, משרש צרע, אותיות צער – שהאדם מצטער מכל הנגעים שלו. כאן הוא אומר דבר שלמדנו כבר[ד], שכל ההתבוננות בשפלות עצמו צריכה להיות רק לפני התפלה, "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש", ופירש רש"י "הכנעה" והרביים מוסיפים "ושפלות". לפעמים במאמרי חסידות כשמביאים קטע ממאמר חז"ל מוסיפים מילים כאילו הן חלק מדברי חז"ל, וכאן כשמביאים את דברי רש"י כותבים "הכנעה ושפלות", כדי לחזק את הענין שהכוונה היא לשפלות. כל כובד הראש הוא לפני התפלה, לפני ששמים את הגארטל, אבל בתוך התפלה צריך להסיח דעתו מכל הדברים בעולם (של דוד המלך, "והייתי שפל בעיני", "ואני תפלה"). כתוב "שעת צלותא שעת קרבא", והרמב"ם כותב שמי שיוצא למלחמה צריך שיסיח דעתו מכל הדברים בעולם – כולל אשתו וילדיו –  ישים את בטחונו בה' ויתרכז רק במלחמה. כך כאן, בתפלה צריך לחשוב רק על הקב"ה. אם מישהו במלחמה יחשוב על הבית מה יקרה? (הוא יהיה צולע) בדיוק, איך אני יודע שיהיה צולע? כי הוא חושב על הצלע שלו...] ובתפי' צ״ל לבו רק למעל' [כתוב שבתפלה צריך להיות "עיניו למטה ולבו למעלה" (ר"ת עלול כלפי "עילת כל העילות" ב"ה, כמבואר רמז זה במ"א). יש כמה פירושים במאמר חז"ל זה, וכאן מוסבר שלפני התפלה צריך להיות "עיניו למטה", בנגעי עצמו, אך בשעת התפלה צריך להיות רק "לבו למעלה".] ולא יחשוב כלל מזה כ״א עבדו את ה' בשמחה כו'

[עכשיו הוא זורק עוד פצצה:] וענין האזור שעל בגדיו זהו״ע המשכת היחידה בפנימיות וד״ל [הכפה, היארמולקע, היא מקיף קרוב – החיה; הכובע הוא מקיף רחוק – יחידה. חסיד הולך עם שני מקיפים.  צריך לפרסם זאת – לא לשמור רק לעצמך... – כי זהו דבר טוב ואני רוצה שגם לחבר יהיה טוב! להוי ידוע שצריך בתפלה שני כיסויים, לא מספיק רק כיפה, צריך כיפה וכובע, חיה ויחידה. הכובע הוא מעל הראש, כמו כתר, שאינו נכנס בפנימיות, אבל לגארטל יש מעלה על הכובע – הוא גם מקיף דיחידה (מקיף דמקיף) אבל הוא על הבגדים (מקיף דחיה), ומכך שהוא שוה בשוה עם הבגדים והגוף של האדם הוא נכנס בפנימיות. (מה הסדר בבגדי הכהן הגדול?) הציץ הוא מקיף דחיה, המצנפת מקיף דיחידה, והאבנט כמו הגארטל, מכניס את היחידה בפנימיות.].

ה"אזור" בתנ"ך

הוא קורא כאן לגארטל 'אזור'. היום משתמשים במלה הזו לתאר סביבה-שטח (אזור הצפון, אזור המרכז וכו'). כתוב ש'חסיד עושה סביבה', "הקשֻרים ליעקב", אז מה אומר לשים על עצמי אזור? שאני מכניס אלי את כל האזור. יש כאלה שמזהירים לא להכנס לאזור שלהם – זו השגת גבול... – אבל כששמים גארטל משפיעים על כל האזור ומקרבים את כל האזור ומזמינים-מושכים את כל האזור לבוא אלי ואף להכנס בי. השער של אזור הוא זר, אותיות זֵר, "זר זהב סביב". היו שלשה זרי זהב בכלי המשכן – בארון, בשלחן ובמזבח הקטרת, כנגד כתר תורה, כתר מלכות וכתר כהונה.

איפה מצינו אזור בתנ"ך? המלה הזו מופיעה בפעם הראשונה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – אצל אליהו הנביא. במלכים-ב כתוב שהמלך אחזיה היה חולה ושלח לדרוש בבעל זבוב, העבודה-זרה של עקרון, האם יקום מחליו. מלאך ה' אמר לאליהו הנביא ללכת לומר לשליחי המלך שכיון שהלך לדרוש בעבודה זרה הוא לא יקום מהחלי אלא ימות בו. כשהשליחים אמרו זאת למלך הוא בקש שיתארו את האיש שדבר עמם, ואז כתוב: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו וַיֹּאמַר אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי הוּא". הם תארו את אליהו הנביא כ"איש בעל שער ואזור עור אזור במתניו" ומיד המלך זהה ש"אליה התשבי הוא", כנראה הוא היה מוכר בלבוש הזה. בהמשך הסיפור המלך שלח אליו שר חמשים לקרוא לו לבא אליו, וכשהגיע שר החמשים הוא נשרף על המקום – שר החמשים קרא לו "איש האלהים" ואליהו ענה אם אני איש אלהים אז שתרד אש מהשמים ותשרוף אותך יחד עם החמשים שלך. כך קרה פעמיים, עד ששר החמשים השלישי שהגיע כרע על ברכיו והתחנן אליו שלא ישרוף אותו ושהוא רק מקיים פקודה – כמו היום כשבאים לפנות ישוב אומרים שרק מקיימים פקודה, צריך לענות כמו פה... רק שזה לא קורה היום... – ויבוא אתו למלך, ואכן הוא בא אתו למלך אחזיה ושוב אמר לו שכיון שהלך לדרוש בבעל זבוב הוא ימות, וכך שקרה. על כל פנים, בתאור אליהו הנביא אומרים שהוא "איש בעל שער ואזור עור אזור במתניו". נעשה גימטריא: "ואזור עור" בגימטריא מלכות. שתי האמירות שבפסוק, התיאור כל השלוחים והזיהוי של אחזיה: "[ויאמרו אליו] איש בעל שער ואזור עור אזור במתניו [ויאמר] אליה התשבי הוא" = 2976 = 6 פעמים מלכות (6 פעמים "ואזור עור"), דהיינו מלכות "פנים ואחור" (מ מל מלכ מלכו מלכות מלכות לכות כות ות ת). אם כן, לאליהו הנביא היה אזור (אזור בגימטריא רוח וידוע שאליהו הנביא הוא הרוח של כללות נשמות ישראל. נמצא שהאזור של אליהו הנו הגשמת רוחו ומה שאלישע זכה ל"פי שנים ברוחך אלי" ואף בני הנביאים הכירו כי "נחה רוח אליהו על אלישע", היינו שזכה לכח אזורו של אליהו. "בהעלות הוי' את אליהו בסערה השמים" מסופר אודות אדרת אליהו בה הכה את מי הירדן "ויחצו הנה והנה" ושלאחר עלותו השמים לקח אלישע את אדרת רבו ואף הוא הכה בה את מי הירדן "ויחצו הנה והנה". שני השרשים אזר-אדר מתחלפים, כמובן. האזור שעל האדרת היינו "פי שנים ברוחך" כנגד שני המקיפים של אליהו, החיה והיחידה שלו, כלומר התעצמות אליהו עם רבו הוא, אחיה השילוני, בעל הח"י, שלכן אמר לאלישע כי הקשה לשאול. אדרת אזור = 819, אחדות פשוטה, הפירמידה של אחד וכו') – מי שרוצה לזכות בגילוי אליהו שילבש גארטל.

אנחנו עושים עכשיו שיעור תנ"ך: איפה עוד כתוב "אזור"? באחת מנבואות ירמיהו, שם מוזכרת המלה "אזור" שבע פעמים: "כֹּה אָמַר הוי' אֵלַי הָלוֹךְ וְקָנִיתָ לְּךָ אֵזוֹר פִּשְׁתִּים [ר"ת אף, "אף עשיתיו", גארטל מפשתן.] וְשַׂמְתּוֹ עַל  מָתְנֶיךָ וּבַמַּיִם לֹא תְבִאֵהוּ [אסור לך לשים אותו במים.]. וָאֶקְנֶה אֶת הָאֵזוֹר כִּדְבַר הוי' וָאָשִׂם עַל מָתְנָי. וַיְהִי דְבַר הוי' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר. קַח אֶת הָאֵזוֹר אֲשֶׁר קָנִיתָ אֲשֶׁר עַל מָתְנֶיךָ וְקוּם לֵךְ פְּרָתָה וְטָמְנֵהוּ שָׁם בִּנְקִיק הַסָּלַע. וָאֵלֵךְ וָאֶטְמְנֵהוּ בִּפְרָת כַּאֲשֶׁר צִוָּה הוי' אוֹתִי. וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים רַבִּים וַיֹּאמֶר הוי' אֵלַי קוּם לֵךְ פְּרָתָה וְקַח מִשָּׁם אֶת הָאֵזוֹר אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְטָמְנוֹ שָׁם. וָאֵלֵךְ פְּרָתָה וָאֶחְפֹּר [כנראה שטמן אותו עמוק בקרקע.] וָאֶקַּח אֶת הָאֵזוֹר מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר טְמַנְתִּיו שָׁמָּה וְהִנֵּה נִשְׁחַת הָאֵזוֹר לֹא יִצְלַח לַכֹּל [אי אפשר לעשות בו כלום.]. וַיְהִי דְבַר הוי' אֵלַי לֵאמֹר. כֹּה אָמַר הוי' כָּכָה אַשְׁחִית אֶת גְּאוֹן יְהוּדָה וְאֶת גְּאוֹן יְרוּשָׁלִַם הָרָב [כך קורא לעם ישראל.]. הָעָם הַזֶּה הָרָע הַמֵּאֲנִים לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי הַהֹלְכִים בִּשְׁרִרוּת לִבָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲוֹת לָהֶם וִיהִי כָּאֵזוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר לֹא יִצְלַח לַכֹּל. כִּי כַּאֲשֶׁר יִדְבַּק הָאֵזוֹר אֶל מָתְנֵי אִישׁ כֵּן הִדְבַּקְתִּי אֵלַי אֶת כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל בֵּית יְהוּדָה נְאֻם הוי' לִהְיוֹת לִי לְעָם וּלְשֵׁם וְלִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרֶת וְלֹא שָׁמֵעוּ". זו נבואת פורענות, כמו רוב הנבואות בירמיה, אבל אפשר ללמוד ממנה שעם ישראל הוא האזור של הקב"ה, ואזור מורה על דבקות "כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל וגו'".

איפה עוד מוזכר אזור? לגבי משיח, בהפטרת אחרון של פסח. אלה פסוקים שצריך לזכור – הם מפרטים חמש דרגות אצל המשיח ("ונחה עליו רוח הוי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת הוי'. והריחו ביראת הוי' וגו'"), ואחריהן כתוב "וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו". יש "אזור מתניו" ויש "אזור חלציו", הצמח צדק מסביר שאלו שתי דרגות צדק ואמונה מלמטה למעלה. כמה שוה צדק אמונה? [296], יש כאן 8 אותיות, אם כן נחלק ל-8, כמה יעלה הממוצע? 37, יחידה – מתאים למה שכתוב כאן, שהגארטל הוא הכנסת-המשכת היחידה בפנימיות.

[הברכה היא "אוזר ישראל בגבורה".] כן, כשהרבי הריי"צ הלביש את הרבי גארטל לפני החתונה הוא ברך בשם ומלכות "אוזר ישראל בגבורה"! מה הברכה שאחרי "אוזר ישראל בגבורה"? "עוטר ישראל בתפארה", על התפילין של ראש, "הקשרים ליעקב".

אתכפיא עד לאתהפכא (אות פג)

בהתחלה הוא קורא לגארטל 'חגורה', מה שרש חגר מזכיר לנו? [חיגר.] נכון. יש משנה שכל מי שאינו חיגר או סומא ועושה את עצמו כאחד מהם לא ימות מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם. בהמשך הוא מתבונן במשנה הזאת בפנימיות – כמו כל הרמ"ח אותיות – ואומר שמי שעושה את עצמו חיגר או סומא היינו שעושה אתכפיא ולא נמצא איפה שלא צריך להיות ולא מסתכל איפה שלא צריך להסתכל – היום בעיקר באינטרנט... – אינו מת מן הזקנה עד שהוא זוכה לאתהפכא ולא צריך לעשות יותר אתכפיא. אחרי שהוא עשה הרבה אתכפיא הוא כבר לא נזקק לה, הוא מגיע לאתהפכא. [זו גם ברכה לאריכות ימים...] כן. הוא לא מת מן הזקנה אלא זוכה ל"בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", שבטל מן המלחמה, מלחמת האתכפיא, עם העולם, ודוק.

נקרא בפנים:

פג. רש"ג בא לרש"ב ושמע מאחורי הדלת שמדבר עם קצב: כל מי שעושה את עצמו חיגר שאינו הולך במקום שאינו צריך (שאסור) או סומא שאינו מביט במקום הסכנה (ברוחניות) – אינו מת מן הזקנה עד שנעשה חיגר או סומא – הקב"ה עוזרו שאינו חפץ בזה כלל ואין צריך לאתכפיא [הוא לא מזכיר כאן את המילה אתהפכא. אתהפכא זו עדיין עבודה מודעת, באה לו אהבה רעה והוא הופך אותה לאהבת ה', משא"כ בהגיעו לגיל מאה כנ"ל הוא כבר בטל מן העולם ו'זורם' במודעות טבעית לגמרי, ולכן כתוב שאינו צריך יותר לאתכפיא, העבודה של העולם הזה, עולם מלשון העלם אלקות. בגיל מאה האלקות גלויה לפניו והוא והאלקות כולא חד.].

התפללו קבלת שבת וערבית.



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי אליעזר שלמה שי' מזרחי. לא מוגה.

[ב] בשיעור ליל שבת אמר.

[ג] שיעור כ"ז ניסן ש"ז.

[ד] אות מב, הוזכרה בשיעור אחו"ק, וראה עוד לקמן בשיעור צפרא דשבתא ש"ז.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com