חיפוש בתוכן האתר

הנחת תפילין שניאור-זלמן שי' גינזבורג - "היום יום" כ"ז ניסן; רמ"ח אותיות (נד) - כ"ז ניסן ע"ז – ת"א הדפסה דוא

בע"ה

כ"ז ניסן ע"ז – ת"א

הנחת תפילין שניאור-זלמן שי' גינזבורג

"היום יום" כ"ז ניסן; רמ"ח אותיות (נד)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הוד שבגבורה

מזל טוב מזל טוב לשניאור זלמן, לכל המשפחה והידידים ולכל עם ישראל. לחיים לחיים.

סוד "היום יום" – הלוח וספירת העומר

ידוע פתגם אדמו"ר הזקן – ששניאור זלמן שלנו נקרא על שמו – שצריכים "לחיות עם הזמן". חוץ ממה שהפתגם מתיחס לפרשת שבוע, הרבי אומר שהוא מתיחס לכל מה שקשור על פי תורה לאותו יום. קשור גם לשיעורי החת"ת ול"היום יום", שצריכים לחיות עם הזמן. לכן נתחיל לקרוא את "היום יום" של היום.

לפני כן נאמר: מאין לקוח הביטוי "היום יום"? מספירת העומר, המתחילה "היום יום אחד לעומר"[ב]. בדא"ח מוסבר ש"היום" היינו אוא"ס שלפני הצמצום ואילו "יום" היינו המשכת הקו לאחר הצמצום. ועוד יש לפרש ש"היום" היינו ה-יום, התפשטות ה חסדים בה"ק מחסד עד הוד, ו"יום" היינו ריכוז כל החסדים ביסוד, ב"צדיק יסוד עולם", על מנת למוסרם למלכות, "לעומר", ודוק.

יום ה"זה" של הספירה

אנחנו כעת בתקופה של ספירת העומר והיום הוא יום ה-יב של הספירה, "שבוע אחד וחמשה ימים לעמר", הוד שבגבורה. יש משהו מאד מיוחד ביום הזה, קשור למשה רבינו, קשור לתורה, לתפלין – כמו ששמענו קודם (במאמר שחזר שניאור זלמן) שמי שמניח תפלין כאילו הוגה בתורה יומם ולילה. שבוע הוא שבעה ימים, אז אומרים "היום שנים עשר יום שהם שבוע אחד וחמשה ימים לעמר" – שבוע אחד הוא ז ימים וחמשה ימים הם ה, כך שבעצם זהו יום ה-זה של העומר.

כתוב ש"כל הנביאים נתנבאו ב'כה אמר הוי'', מוסיף עליהם משה רבינו שנתנבא ב'זה הדבר אשר צוה הוי''". שמענו כעת במאמר שחזר שניאור זלמן שנבואת משה נקראת אספקלריא המאירה, והדבר מתבטא בכך שנבואותיו פותחות ב"זה הדבר אשר צוה הוי'", והיום הוא יום ה-זה של הספירה.

הוד שבגבורה – הודאה לתורה שנתנה מפי הגבורה

איך זה קשור להוד שבגבורה? את כל התורה שמענו "מפי הגבורה", כל עשרת הדברות בכלל ובפרט שני הדברות הראשונים, "אנכי" ו"לא יהיה לך", שמענו כולנו מפי הגבורה[ג]. איך מפרשים "מפי הגבורה"? אין ספירה אחרת חוץ מגבורה שהיא כינוי לעצמות ה' – ה' בעצמו לא נקרא חסד, לא נקרא חכמה וגם לא נקרא כתר. יש רק ספירה אחת שהיא כינוי בחז"ל לה' ממש בעצמו, לעצמות – גבורה. כשאומרים "מפי הגבורה" הכוונה מפי העצמות של הקב"ה. אפילו נצח, שיש בה משהו דומה – ה' נקרא "נצח ישראל" – "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" – בכל אופן לא מכנים את ה' נצח אלא רק "נצח ישראל", אבל כן קוראים לו גבורה.

כתוב שגבורה היא הכח הכל יכול, מה שה' נושא הפכים, שבא לידי ביטוי במתן תורה (בסוד "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים"). את שני הדברות הראשונים שמענו ישירות מפי הגבורה, מפי אותו כח של נשיאת הפכים. כתוב בחסידות שזה גם הפירוש של "אנכי", "אנא נפשי כתבית יהבית", שאנכי הכנסתי את עצמי בתוך האותיות המצומצמות של התורה. יש צמצום של סילוק ויש צמצום של ריכוז העצם. הגבורה של מתן תורה היא צמצום של ריכוז עצמות ה' באותיות התורה שבכתב. לפני מתן תורה כתוב "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" – כמעט פעם יחידה שכתוב "וידבר אלהים" ולא "וידבר הוי'"[ד], גם סימן שהתורה היא מפי הגבורה, אבל לא צמצום של סילוק אלא צמצום של ריכוז כל העצמות.

כתוב ש"משה זכה לבינה" והתורה אומרת על עצמה "אני בינה לי גבורה", וכתוב על הבינה הזו ש"עד הוד אתפשטת". כך נפרש את הספירה של היום, הוד שבגבורה – הוד הוא הודאה למה שלמעלה מטעם ודעת, הודאה לעצמות. העצמות לא נתפסת בשום דבר חוץ מהודאה שלמעלה מטעם ודעת, ההוד תופס את הגבורה (שהיא כינוי לעצמות). לכן ספירת ההוד היא ענף ספירת הגבורה, והגבורה יוצאת מהבינה. זהו קו שמאל. יש מעלה בקו שמאל, לעתיד לבוא הוא יתעלה יותר גבוה מהכל, כמו שיצחק אבינו יהיה האב העיקרי לעתיד לבוא.

"הרי זה משובח" – השבחת ניצוץ משה שבכל יהודי

בכל אופן, זו פתיחה בספירה של היום, ההוד שבגבורה, והרמז היפהפה הוא לנבואת "זה", נבואת משה שמצביע – כמו בקריעת יום סוף – ואומר שזה ה' בעצמו וש"זה הדבר אשר צוה הוי'" (הרי "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד").

בהגדה של פסח יש ווארט יפה של הרבי הרש"ב, "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". לכל יהודי – למדנו זאת גם בתניא בימים האחרונים – יש ניצוץ של משה רבינו, שהוא ה"זה" שלו[ה], רק משה מתנבא ב"זה", היכולת לזהות את ה' (חכמה, "מן המים משיתהו", שרש נשמת משה) על ידי התבוננות ("משה זכה לבינה") והעמקת הדעת (נשמת משה היא כח ההתקשרות של נש"י להשי"ת). ה"זה" שלך, של כל אחד ואחד, משתבח על ידי שהוא מרבה לספר ביציאת מצרים, "לספר" לשון להאיר. תיכף נסביר מהי יציאת מצרים, אבל "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" – ה"זה" שבו, בחינת משה שבו (שרש נשמת משה כנ"ל[ו]), משתבחת. זה קשור להיום, היום ה-זה של הספירה. כך פתחנו ב"לחיות עם הזמן" של ספירת העומר.

ב. הכח מהתפילין ל"קדש עצמך במותר לך" ("היום יום" ז"ך ניסן)

"היום יום" ז"ך ניסן – הכנסת קדושה בדברים המותרים

כעת נראה את "היום יום" של כ"ז בניסן. נקרא ביחד:

דברים המותרים אם עושה אותם להנאתו הם רע גמור [הוא כותב מאד חריף, שכל דבר מותר – מה שמותר לי פה לאכול, הכל עם הכשר הכי טוב, של הבד"צ, של הרב לנדא, אבל אם אני אוכל אותו להנאת עצמי – הוא לא סתם קליפת נוגה אלא רע גמור. קצת חידוש, כי רע גמור משמע ג' קליפות הטמאות לגמרי. והיינו מה שקליפת נוגה יורדת להכלל ולהוסיף חיות בג' הקליפות הטמאות לגמרי. וכך הוא מביא מהתניא:] כמו שכתב רבינו [אדמו"ר הזקן, שניאור זלמן] בפרק ז בתניא.

[מה זה אומר לי? כאן הווארט שצריכים ללמוד מ"היום יום" הזה:] כתוב "קדש עצמך במותר לך" [כלל גדול בתורה שאדם יקדש עצמו במותר לו. כאן בא ההבדל בין המוסר לבין החסידות. לפי המוסר מפרשים "קדש עצמך במותר לך" לפרוש, פרישות, כמה שפחות לאכול. אבל אז מה שאתה אוכל, המעט שבכל מקרה צריך לאכול, לא בטוח שהוא בקדושה. החסידות ממתיקה לגמרי, אומרת שתאכל אבל שתחדיר קדושה, תכיר את ה' – "בכל דרכיך דעהו", גם בתוך המותר לך. זה הפירוש החסידי של "קדש עצמך במותר לך", כפי שכותב כאן:] צריך להכניס קדושה בדברים המותרים, שיהיה בהם תכלית של תורה ומצוות ויראת שמים ומדות טובות [מה שאתה עושה אתה מרגיש ה', שיש לו תכלית.].

"בכל דרכיך דעהו" בפנימיות ו"כל מעשיך יהיו לשם שמים" בחיצוניות

יש בחסידות שתי בחינות של עבודת ה' בדברי הרשות: או שכל מה שאני עושה הוא כדי שיהיה לי כח לעבוד את ה' – האוכל הוא לא תכלית בפני עצמו, אלא רק מביא לידי תכלית. אבל יש יותר מכך, מה שאמרנו קודם – "בכל דרכיך דעהו" – שיש תכלית בתוך האוכל עצמו. אם אני יכול להכיר את ה' בתוך המותר, בתוך ה"דרכיך", הדרכים שלך, דרכי הרשות, זה יותר מ"כל מעשיך יהיו לשם שמים" (וה"כל מעשיך יהיו לשם שמים" יבוא בדרך ממילא).

מלשון "היום יום" בתחלה, "צריך להכניס קדושה בדברים המותרים", משמע שמדובר כאן ב"בכל דרכיך דעהו", אך מלשונו בסיום, "שיהיה בהם תכלית...", משמע שמדובר כאן ב"כל מעשיך יהיו לשם שמים". נמצא שהוא מביא את שתי הבחינות, שבאמת צ"ל שתיהן – בפנימיות "בכל דרכיך דעהו" ובחיצוניות "כל מעשיך יהיו לשם שמים" (יחסית, הפנימיות היא למעלה מהזמן, יש רק את רגע ההווה, ואילו בחיצוניות היא בתוך הזמן, חושבים על העתיד).

בפרט הוא מביא ארבעה דברים: תורה, מצות, יראת שמים, מדות טובות. תורה ומצות הן בסוד וה ("והנגלת לנו ולבנינו") בחיצוניות ואילו יראת שמים ומדות טובות הן בסוד הו ("דעהו", מלמטה למעלה) בפנימיות (ידוע שהחיצוניות היא בטבע הירידה בעוד שהפנימיות היא בטבע העליה). התכלית של "כל מעשיך יהיו לשם שמים" היינו בעיקר בנוגע לתורה ומצות, אך יראת שמים ומדות טובות יכולות להיות גם תוך כדי האוכל, בבחינת "בכל דרכיך דעהו". למשל, לגבי מדות טובות, כשאתה אוכל בחבורה, בהתועדות, "גדולה לגימה שמקרבת", אתה מכבד את החבר שלך, מגלה אהבת ישראל ("נכנס יין יצא סוד" – ה"סוד" של היהודי היינו האהבת ישראל שלו). תוך כדי הסעודה אפשר להדר במדות טובות וגם ביראת שמים, ובכך אתה מקיים "בכל דרכיך דעהו" וזוכה להרגיש את קדושת ה', את נוכחות ה' אתך כאן ועכשו, "דעהו".

זה "היום יום" של היום, ועיקר הווארט שהיום נותן את הכח לקיים את המאמר "קדש עצמך במותר לך" על דרך החסידות.

פרשת "קדש לי" בתפילין – כח ל"קדש עצמך במותר לך"

השאלה שאני שואל – חפשתי פה, האם יש כאן איזה רמז למצות תפילין? הרי המצוה המיוחדת כעת ששניאור זלמן שי' מתחיל לקיים, וגם המאמר ששמענו, היא בענין תפילין – המצוה המיוחדת לבר מצוה. האם ב"קדש עצמך במותר לך" אפשר למצוא רמז לתפילין?

קודם כל, מה הפרשה הראשונה בתפילין? יש ארבע פרשיות בתפילין. הפרשה הראשונה היא הכי גבוהה, חכמה, איך קוראים לה? הפרשה הראשונה של תפילין היא "קדש", "קדש לי כל בכור... לי הוא". הפסוק מסיים "לי הוא", כתוב שזה צירוף אותיות אליהו – אליהו הנביא זכור לטוב, שיבשר לנו את הגאולה, את ביאת המשיח בקרוב ממש. הפרשה הראשונה היא מוחין דאבא – יש אותה גם בתפילין של רש"י, אבל רומזת בפרט לתפילין דר"ת, כמו שנסביר יותר. בכל אופן, "קדש" שייך למאמר זה, שגם מתחיל "קדש". צריך לומר שדווקא פרשה זו בתפילין היא נתינת כח לקיים את ה"קדש עצמך במותר לך", להחדיר קדושה לתוך הדברים המותרים, תכלית הכוונה בכך שה' שם אותנו בעולם של דברים מותרים שחייבים אותם כדי לקדש אותם – "קדש עצמך במותר לך" הוא בעצם קידוש ה', המצוה הכי נעלית שיש בכל התורה כולה. זה כבר איזה רמז, שפרשת "קדש" בתפילין, החכמה של התפילין, ה-י – ארבע הפרשיות הן י-ה-ו-ה – נותנת כח ל"קדש עצמך במותר לך".

"קדש עצמך במותר לך" – כח "לבישת תפילין"

עוד יותר מזה: קודם כל, איך כותבים את המלה תפלין? כך על פי דקדוק, וכך באמת כתוב בסדור בברכת "להניח תפלין" (ולפעמים מברכים גם "על מצות תפלין"), אז שוה 570. אבל בכל ספר התניא[ז] – שהמקום המיוחד בו הוא מסביר את כוונת תפילין, הוא בפרק מ"א שלמדנו לא מזמן – וכך בכל תורה שבעל פה כתוב תפילין מלא. אם נעשה חשבון של אמצעי תיבות "קדש עצמך במותר לך" נראה ששוה תפילין, י"פ חן.

נפתח בתניא את אותו פרק, פרק מ"א, בהמשך של אחד המקורות בתניא שהרבי קבע בי"ב פסוקים – "והנה ה' נצב עליו וכו'" הוא כותב "ויעמיק במחשבה זו ויאריך בה וכפי הפנאי שלו [כמו במאמר, שכתוב 'אין לנו פנאי', יעשה 'כפי הפנאי', מתחשבים בפנאי של האדם. מתי במיוחד צריך לחשוב ולהתבונן בזה?] לפני עסק התורה או המצוה כמו  לפני לבישת טלית ותפילין". בדרך כלל אומרים להניח תפילין, אבל כאן הפועל הוא לבישה – כמו טלית. בהמשך, ביחס לטלית בפרט הוא משתמש בלשון עטיפה, אבל לגבי טלית ותפילין כזוג הוא חוזר על הלשון לבישה – זה דיוק מענין. אם נעשה את החשבון של "קדש עצמך במותר לך" האותיות שבאמצע שוות תפילין ואילו ראשי וסופי התיבות שוים לבישת! יוצא שכל הביטוי "קדש עצמך במותר לך" שוה לבישת תפילין – לקוח כאן ישר מהתניא...

כשרואים את התפילין על שניאור זלמן – הוא לובש אותם, לא סתם מניח אותן, זה הלבוש היהודי האמתי. כמו שהפרשה הראשונה נותנת את הכח בפרט לקיים "קדש עצמך במותר לך", כעת למדנו שכל לבישת התפילין נותנת כח לקיים את "היום יום" של היום. [קושרים תפלין.] מניחים את הבתים וקושרים את הבתים על ידי הרצועות, אבל כנראה שהכל יחד – הנחת הבתים וקשירת הרצועות – נקרא לבישה. [הנחה היא על הראש וקשירה היא של היד.] "להניח" מברכים על היד. על תפילין של ראש בפני עצמם לא אומרים "להניח" אלא "על מצות" – הכל יחד הוא לבישה, כך יוצא מהלשון המדויקת של אדמו"ר הזקן בתניא.

"עוטר ישראל בתפארה" הולך על תפילין של ראש במיוחד, בהם כתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך" (שיראים מאתנו וגם זוכים – מי שראוי לכך – ליראת שמים ממה שרואים את גילוי האלקות השורה עלינו, היינו "ויראו ממך". נמצא שקיום מצות תפילין שייך ל"מהפכה הרביעית" עליה מדברים רבות בזמן האחרון. סתם "יראי ה'" הבאים בסמיכות ל"ישראל", "בית אהרן", "בית הלוי" היינו גרי צדק, כמבואר במפרשים. וככה יש לפרש גם את "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם", ממה ש"ליהודים היתה... ויקר", "אלו תפילין שבראש", וכמבואר אצלנו במ"א).

ג. "יום צאתך מארץ מצרים" (רמ"ח אותיות אות נד)

שש זכירות בתפילין דר"ת – מח הזכרון במוחין דאבא

נראה עוד משהו יפה: דווקא בתפילין של רבינו תם, שהם מוחין דאבא, אחרי שאומרים קריאת שמע ופרשת "קדש" ו"והיה כי יבאך" (שהרי דווקא בתפילין דר"ת נוהגים לומר את כל ארבע הפרשיות של התפלין), אומרים שש זכירות, לפי סידור אדמו"ר הזקן, הסידור של שניאור-זלמן. סימן ששש זכירות שייכות לרבינו תם, למוחין דאבא. למה? כי כתוב שמח הזכרון קשור לאבא, לחכמה.

איך אני יודע? בפירוש, בפרשת "קדש", שכנגד מוחין דאבא, כתוב "ולזכרון בין עיניך". בשאר הפרשות לא כתוב כך, אלא "ולטטפת בין עיניך", ורק בפרשת "קדש" כתוב "ולזכרון" – מכאן לומדים בחסידות שזכרון שייך למח החכמה. גם בתפילין דרש"י יש פרשת "קדש", אבל תפילין דר"ת כולם מוחין דאבא, לכן מאד מתאים לומר את הזכירות דווקא בתפילין דר"ת. תפילין דר"ת נותנים כח לזכור את הזכירות לא רק כשאומרים אותן אלא במשך כל היום כולו.

רמזי שניאור-זלמן בזכירה הראשונה

הזכירה הראשונה היא "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". יש שני רמזים לשניאור זלמן בזכירה הראשונה. נעשה חשבון יחד: קודם כל, כתוב "למען תזכר את יום צאתך" – כמה שוה "יום צאתך"? 567, בגימטריא שניאור, שני-אור. כל פעם שאתה אומר "יום צאתך" – יום הוא אור, "ויקרא אלהים לאור יום", צריך לצאת ממצרים – הכח בא משניאור. כתוב שיש "יום צאתך" וצריך לזכור אותו "כל ימי חייך". תיכף נסביר לפי ווארט שכתוב בחסידות מה פירוש "כל ימי חייך".

יש כאן חשבון קצת יותר מורכב – לחשב את אותיות המילוי של "כל ימי חייך", האותיות הנסתרות, מה שבכח להתגלות, במילוי להוולד. אותיות המילוי של "כל ימי חייך" (כף למד יוד מם יוד חית יוד יוד כף) שוות בדיוק שניאור זלמן! אז יש בפסוק זה שני רמזים ("על פי שני עדים") – "יום צאתך" שוה שניאור והמילוי של "כל ימי חייך", צריך להיות ימים מלאים, יוצא בדיוק שניאור זלמן.

רמ"ח אותיות ומסורת הרש"ג

מה הווארט? לא יודע אם כולם מכירים, אבל יש חיבור שנקרא רמ"ח אותיות בחב"ד. נדפס בכמה מהדורות, לכל מהדורה יש מעלות וחסרונות. אף אחד עוד לא הדפיס נקי – אתגר חשוב מאד. רמ"ח אותיות היינו הווארטים הכי חריפים ועמוקים בחב"ד, שעברו דרך ר' שמואל גרונם, המשפיע הגדול של ישיבת תומכי תמימים שיסד הרבי הרש"ב.

הווארט שנביא הוא עדות של הרש"ג על שתי הנחות שראה ממאמר שאמר הרבי המהר"ש. הוא בעיקר היה דבוק ברבי המהר"ש. אחר כך היה משפיע בתומכי תמימים אצל הרבי רש"ב, בודאי היה מקושר אליו, אבל בכל אופן עיקר ההתקשרות שלו הוא לרבי המהר"ש. הרביים, הרבי הרש"ב והרבי הקודם, מאד העריכו אותו והקפידו שהוא יהיה המשפיע בישיבה, אף שלצעירים היו כמה 'טענות'. קראו לו גרונם והיו אומרים עליו שלעולם לא היה לו רבי חי – תמיד הרבי שלו היה הרבי שלפני כן. אף על פי כן, אותו דווקא הרבי בעצמו שם כמשפיע ראשי וכל מסורת הסיפורים עברה דרכו. יש אפילו מישהו שעשה חקירה בחב"ד, אחד הספרנים, שכותב ש-65% מכל סיפורי הרביים, מאדמו"ר הזקן והלאה, עד הרבי הרש"ב ועד בכלל, עברו דרכו – 65% מהסיפורים על הרביים בחב"ד הם ממנו.

"יום צאתך מארץ מצרים ['הסכם' בעל תשובה לפרוש מהרע] כל ימי חייך [בעליה בקדש]"

זו הקדמה כדי לספר את מה שהוא אמר כאן, סיפור ופירוש יפה על "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"[ח]. על הפסוק הזה. הוא אמר שראה בעצמו שתי הנחות של מאמר של הרבי המהר"ש, של שני גדולי החסידים – גרשון-דוב מפאהר ושמואל-בער בוריסוב.

הוא מספר: בראשונה, של גרשון-דוב, ראיתי שכתוב ש"כל ימי חייך" הולך על בעל תשובה. עיקר יסוד העבודה ויסוד החיים בכלל של בעל תשובה הוא שפעם אחת הוא קבל על עצמו הסכם חזק בלב (זה הביטוי) שהוא נפרד מכל וכל מהרע. זה הווארט – יסוד היסודות שהוא מקבל בלב שלו, בהסכם חזק, שאין לו יותר עסק בחיים שלו עם הרע.

דרך אגב, "הסכם חזק" בחסידות חב"ד הוא אחד הכינויים של ספירת ההוד, כמבואר באריכות בכמה מקומות. [מה עם נצח?] נצח הוא יותר הכרעה, להכריע, לנצח. יש פרצוף הדעת, עשרה לשונות של דעת, וההסכם של הדעת הוא בהוד. היום אנחנו בהוד שבגבורה, גם קשור.

בכל אופן, הוא אומר שבאותו יום – יום הוא בהירות – יש בהירות, מאיר לך שאתה מקבל להפרד מהרע מכל וכל. הוא אומר שאותו יום שקבלת את ההסכם הזה החזק בלב הוא "יום צאתך מארץ מצרים", ולפי אותו יום "כל ימי חייך", כל המדרגות שתשיג בחיים – אהבה זוטא, אהבה רבה, אהבה בתענוגים – הן על בסיס אותו הסכם, שפעם החלטת שאין לי יותר עסק בחיים עם הרע, עם הקליפה. הוא אומר שכך ראה הנחה אחת. הוא מעיד ששני חסידים כתבו את ההסבר של אותו מאמר בצורה אחרת לחלוטין. זה כל היפי המיוחד של הווארט הזה.

"כי נפלתי קמתי"

[מה קורה אם אדם עושה הסכם זה ויש לו נפילות? איך הוא מתמודד נוכח הנפילות?] שאלה טובה, כתוב "כי נפלתי קמתי", "שבע יפול צדיק וקם". [זה לא אומר שלא קבל באמת?] לא, עדיין יש יצר הרע, עד שיתקיים "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". כעת אנו בין פסח ראשון לפסח שני, וכתוב שמוסר ההשכל של פסח שני הוא ש"אין אבוד", גם אם הייתי טמא ונפלתי והייתי בדרך רחוקה – אפשר לתקן, תמיד אפשר לתקן. זה מוסר ההשכל של התקופה הזו.

דרך אגב, על מה שאתה שואל כתוב בפירוש בתחלת דרך חיים של אדמו"ר האמצעי – כותב בדיוק על הדבר הזה, שבעל תשובה עלול ליפול, ואומר שלא לחשוב שה' לא קבל את התשובה שלך. צריך לקום – "כי נפלתי קמתי", "שבע יפול צדיק וקם". כשקמים לא לחשוב שמה שהיה לא היה אמתי, כמו שכתוב בתניא בכלל (לגבי מחשבות זרות בתפלה), צריך לחזור לזה ולחזק יותר – תלית תמונה עם מסמר אחד ונפל? תתלה יותר חזק, תתקע יותר חזק בתוך הקיר שלא יפול.

בכל אופן, זהו פירוש אחד, "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים" – לזכור תמיד את היום שקבלת את ההסכם החזק להפרד מהרע, והוא ילוה אותך "כל ימי חייך", זהו בסיס כל ההשגות.

"יום צאתך מארץ מצרים [לאורות דתהו] כל ימי חייך [בכלים דתיקון]"

מה היה כתוב בהנחה השניה, של החסיד השני? הוא פירש שיש ארץ מצרים של קדושה. הוא אומר שמה שכתוב כאן "יום צאתך מארץ מצרים" אינו ארץ מצרים של הקליפה, לא להפרד מהרע, אלא ארץ מצרים של הקדושה. מהי ארץ מצרים של הקדושה? יש מיצרים וגבולים מצד הקדושה, מה שלכל לאדם יש הגבלה. הוא עובד את ה' במדידה והגבלה, הכל בסדר, שומר שו"ע מאה אחוז – אבל הוא לא פורץ. אין לו, מה שהרבי אמר, "אורות דתהו בכלים דתיקון". "אורות דתהו" אין לו בכלל. הכל מתון-מתון. הבעש"ט אומר שצריך "זריזות במתינות". זריזות היא "אורות דתהו", שצריך להכניס בכלים של תיקון, במתינות. יש אחד שהתרגל שהכל עושה מתון, הוא קם בבקר, מניח תפלין, הכל עושה בסדר – והוא חי במצרים. אפילו בהתבוננות...

יש ווארט אחר בתוך הרמ"ח אותיות[ט] שאפילו מי שלומד קבלה, לא סתם לומד נגלה – מי שלומד רק נגלה ודאי נמצא במדידה והגבלה, הכל במיצרים, בשיעורים – גם בקבלה כל העץ חיים הוא רק באור הממלא, הכל במדידה והגבלה. כל ענין החסידות הוא קודם כל לצאת מזה, בלשון החסידות הוא כותב שלצאת ממצרים היינו לצאת מהצמצום בכלל – לעלות לפני הצמצום הראשון של אור אין סוף. ועוד כתוב שם שפעם אחת היה חסיד מגדולי החסידים של אדמו"ר האמצעי שבקש ממנו לומד חסידות על עץ חיים. הוא הגיב לו: מה? אתה רוצה חסידות על עץ חיים?! עץ חיים הוא השתלשלות ואני אומר חסידות "העכער און נאך העכער", כתבי האריז"ל הם השתלשלות ואני מדבר גבוה ועוד יותר גבוה, לפני הצמצום, וגם בזה יש סובב (גבוה) ועצמות (עוד יותר גבוה).

כך הוא אומר כאן ש"ימי צאתך מארץ מצרים" היינו שדבר ראשון צריך שתצא מכל הגבול של הקדושה, כל המצרים, כל הצמצום הראשון, כל העולמות של הקדושה – תצא מהכל. הביטוי הוא שתגיע לאחדות פשוטה שלפני הצמצום, שהכל אחד, "אין עוד מלבדו", רק ה' – עצמות ה' שלפני הצמצום. אם אדם זכה לחוות זאת פעם בחיים, שיצא לגמרי מכל מצרי הקדושה, חוויה זו תלוה אותו כל ימי חייו.

מה פירוש "כל ימי חייך"? בדיוק ההיפך מהפירוש הראשון, הרי יש "רצוא ושוב", וכשתחזור לחיי היום יום שלך, לתפקד ולעשות דברים בקדושה, אתה חוזר לתוך הצמצום – תהיה לך שם  חיות אמתית, חיות חסידית. חיות בכל הדברים הקטנים-יחסית שאתה עושה, "כל ימי חייך", יש לך הארה מלפני הצמצום, כי פעם אחת יצאת מכל המדידה וההגבלה שיש בעולם. זה "יום צאתך מארץ מצרים" ואותו צריך לזכור "כל ימי חייך". כלומר, כל מה שאתה עושה בחיים, כשאתה חוזר לתוך הצמצום, תזכור את היום הזה שיצאת מהצמצום. אז תהיה לך חיות אמתית דקדושה, "כל ימי חייך", בכל מה שאתה עושה.

התבססות על חויה מכוננת בעבודה מלמטה למעלה ובעבודה מלמעלה למטה

כך, מעיד הרש"ג, קראתי איך שני חסידים רשמו אותו דיבור המתחיל מפי הרבי המהר"ש. לא רק שני פירושים שונים אלא הפוכים. הוא אומר בסוף שהפירוש הראשון הוא מלמטה למעלה – שבסיס החיים הוא ההסכם החזק שקבלת להפרד מהרע ואילו בפירוש השני בסיס החיים של החסיד הוא שפעם אחת ה' זכה אותו לצאת מהעולם, כמו "ויוצא אותו החוצה" באברהם אבינו (היהודי הראשון, סוד החוויה האלוקית הראשונה של כל יהודי), שהוציא אותו החוצה מהצמצום לגמרי, מהחלל הפנוי.

הצד השוה שבחיים של כל אחד צריכה להיות חוויה אחת, מספיקה אפילו פעם אחת בחיים, שחווית, והיא מלוה אותך כל החיים ונותנת לך כח וחיות בכל מה שאתה עושה, כל המדרגות שאתה משיג, כל התורה ומצוות שאתה עושה. לכאורה זה צריך לקרות בבר מצוה, שאותו יום – "יום צאתך מארץ מצרים" – יהיה לך כל ימי חייך.

ד. שכר מצוה למי שלא שקוע בעולם הזה (ר"מ מקוברין בשם אדה"ז)

מיום ה"זה" ליום ה"זו" (שיחת כ"ח ניסן)

נאמר עוד ווארט יפה שראיתי שקשור ל"היום יום". אמרנו שהיום הוא יום ה-זה של ספירת העומר. מחר הוא יום ההולדת של האבא של שניאור זלמן – צריך כבר לומר לו מזל טוב – והוא כבר יום ה-זו של ספירת העומר. איפה כתוב "זו"? אני יודע מהו "זה", משה רבינו, אבל מה עם "זו"? כתוב שיש שלשה "זו", כולם "עם זו". "זה" יש הרבה – משה רבינו מתנבא "זה הדבר אשר צוה הוי'" שמונה פעמים בתורה, היחוד של נבואת משה רבינו. "עם זו" יש פעמיים בשירת הים, שייך לשביעי של פסח, "עם זו גאלת" ו"עם זו קנית". אחר כך יש עוד "עם זו" בישעיהו הנביא, "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו".

מחר יום ה-זו של הספירה – השיחה המפורסמת של הרבי של כ"ח ניסן היתה בעצם בין כ"ז לכ"ח, מחברת את היום עם מחר, השיחה של "אורות דתהו בכלים דתיקון". זה היה אחרי תפלת ערבית – הרבי גם ציין שהתפללו וספרו את העומר, כבר "יסוד שבגבורה"[י]. בכל אופן, זה היה אחרי שביום ה-זה של הספירה הרבי היה באהל. הוא חזר מהאהל ואז התפללו תפלת ערבית ובאופן פתאומי היתה שיחה זו. יש להניח בפשטות שהשיחה נולדה אצלו באהל, ביום ה-זה של ספירת העמר, והוא אמר אותה ביום ה-זו. זהו סוד  החשמל (של נבואת יחזקאל, מעשה מרכבה), ה"חש" של השיחה היה ביום ה-זה של ספירת העומר והאמירה, ה"מל" של השיחה, היה ביום ה-זו, כח ניסן (יום כיבוש יריחו על ידי יהושע בן נון, תלמידו וממלא מקומו של משה רבינו).

כ"ט ניסן – הילולת ר"מ מקוברין

יום אחרי זה בא כ"ט ניסן (יום ה-יד לעומר, מלכות שבגבורה, שלמות ספירת הגבורה, שבה דווקא גילוי העצמות כנ"ל), והוא יום היארצייט של אחד מגדולי הצדיקים של החסידות הכללית – רבי משה מקוברין. מי שלא מכיר אותו אפשר לספר עליו הרבה סיפורים. בפולין קראו לו, מבין כל הצדיקים, איש אמת. הוא הרבי של הרבי הראשון של סלונים – כלומר, סלונים יוצאת מקוברין, ממנו. הוא היה בתקופת הצמח צדק, היה גדול ממנו בחמש שנים ונפטר שמונה שנים לפניו, בכ"ט ניסן תרי"ח.

"שכר מצוה [שמחה של מצוה, למי ששקוע] בהאי עלמא ליכא"

למה אני מזכיר אותו? כי בספרי סלונים, בהם כתובים כל הסיפורים עליו, יש ווארט אחד שהוא חוזר מאדמו"ר הזקן, שניאור זלמן – ווארט מאד יפה שקשור לבר מצוה. שוב, היארצייט שלו מחרתיים. הוא אומר שהוא שמע מאדמו"ר הזקן פירוש על מאמר חז"ל "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". כתוב "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" – היום אין שכר מצוה אלא רק לעתיד לבוא. שכר מצוה מאד שייך לבר מצוה.

שכר מצוה, כך הוא פירש בשם אדמו"ר הזקן, היינו שמחה של מצוה. יש כמה ווארטים קשורים בחב"ד. ווארט אחד אומר שכל המצוות שה' נתן לנו הן רק היכי תמצי להתוועד, שתהיה הזדמנות לעשות פארברייגן של חסידים יחד, להתוועד יחד בשמחה. כמו כאן – זכינו להניח תפילין לראשונה ולקיים התועדות חסידים. למה זה טוב? כתוב בחסידות שזו הזדמנות לחסידים להתאחד, לשבת יחד, לגלות אהבת ישראל ואחדות ישראל, כמו שהרבי מדגיש (לא רק אהבת ישראל אלא גם אחדות ישראל). כתוב ש"תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל. ועבדת את אויביך", הכל כי לא מקיימים מצות בשמחה ובטוב לבב מרב כל. שוב, השכר הוא גילוי המצוה (כפירוש אדה"ז בתניא ל"שכר מצוה מצוה"), שאתה שמח במצוה שה' זכה אותנו.

שכר המצוה על אתר הוא השמחה בה, אבל "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", שמי ששקוע בעניני העולם הזה לא יכול להרגיש שמחה של מצוה. בדיוק שייך ל"היום יום" של היום, מי ששקוע בדברים המותרים – שהוא כלל בביטוי "רע גמור" – אין לו את זאת, לא יזכה אף פעם לשמחה של מצוה, ל"שכר מצוה".

זה ממש ווארט יפהפה שאיני זוכר במסורת החב"דית שלנו, ווארט פשוט ולענין שרבי משה מקוברין שמע מאדמו"ר הזקן. השמחה של מצוה לא יכולה להיות אם אתה שקוע ב"האי עלמא", בעולם הזה, בדברים המותרים כמו שכתוב ב"היום יום". לכן אפשר להבין שהיות שהעיקר הוא שמחה של מצוה והגאולה תלויה בשמחה של מצוה – משיח אותיות ישמח וישַמח – אז להיות שקוע בעניני העולם, שמונע שמחה של מצוה, זה רע גמור. והכל מתחיל היום משמחת מצות תפילין. לחיים לחיים.

בין "זוֹ" ל"זוּ"

[מה הקשר בין זוֹ לזוּ] בדקדוק יש זוֹ, כמו בקידושי אשה, "בטבעת זוֹ", וגם זוּ, כמו ב"עם זוּ". למה צריך כל כך לדקדק בנוסח הקידושין? כי פירוש המלה שונה. זוּ היינו "אשר" ("עם זו יצרתי לי" היינו עם אשר יצרתי לי).

לפי הקבלה ניקוד החולם הוא בתפארת ואילו ניקוד השורֻק הוא ביסוד – יעקב ויוסף, "גופא ובריתא חשבינן חד". "אשר" הוא גם לשון אושר, בחינת היסוד (אבר התענוג), כמו "אשר קדשנו במצותיו", מה שאנחנו מאושרים, בחינת זוּ, בכל מצוה שאנו זוכים לקיים. בכל המצוות צריך לזהות אלקות, "זה אלי ואנוהו", היינו בחינת התפארת, זוֹ (שבה מאיר נשמת משה רבינו, בחינת הדעת שהיא נשמת התפארת), ואז אני מאושר, זוּ. זוּ משלים את זוֹ לשלמות של שם הוי' ב"ה (שביחד עם "יעקב יוסף" עולה "יעקב יעקב", וד"ל). שתזכה תמיד לאושר זה מתוך גילוי האלקות שבכל מצוה שאתה מקיים.

ברכה אחרונה.



[א] נרשם (מהקלטה) על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ביום השני של הספירה אומרים "היום שני ימים לעומר", וכך עד "היום עשרה ימים..." ואח"כ ממשיכים "היום אחד עשר יום..." עד הסוף, "היום תשעה וארבעים יום...". נמצא שיש 9 ימים שבהם אומרים "היום... ימים" ו-40 ימים שבהם אומרים "היום... יום". מ"פ "יום" ועוד ט"פ "ימים" = 3140 = 10 פעמים ש-די. וביחד עם מט פעמים "היום" = 6129 = 27 (זך, ג בחזקת ג) פעמים ברכה.

[ג] "מפי" = 130 = 10 פעמים 13, "הגבורה" = 221 = 17 פעמים 13. יחד, "מפי הגבורה" = 351 = 26, הוי' ב"ה, במשולש. ההפרש בין שתי התבות = 91 = 13, אחד, במשולש! הר"ת = 9 במשולש והס"ת = 5 במשולש.

"מפי הגבורה" עם המילוי = 1561 = 7 פעמים "זה הדבר" (שעולה "אין עוד מלבדו").

[ד] לעומת 100 "וידבר הוי'" בתנ"ך ("וידבר הוי'" = 248, אברהם, רמח מצות עשה, חסד-אהבה) יש רק 3 "וידבר אלהים": "וידבר אלהים אל נח לאמר", "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'", "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר". והם בסוד הכנעה-הבדלה-המתקה (חש-מל-מל), ודוק. "וידבר אלהים אל נח" "וידבר אלהים אל משה" "וידבר אלהים את כל הדברים האלה" = 2142 = אהיה פעמים אמונה. הממוצע = 714 = 7 פעמים אמונה = 3 פעמים רחל וכו'. "וידבר אלהים" בה"פ = 8346 = 321 (אלהים במספר קדמי = השגחה) פעמים הוי'. ג"פ "וידבר אלהים" בה"פ = הוי' פעמים "וירא אלהים את האור כי טוב" (שעולה אחד במילוי: אלף חית דלת וכן תורה במילוי ע"ב [אורייתא מחכמה נפקת]: תיו ויו ריש הי – "תורה אור" שהיא "תורת הוי'").

[ה] משה במספר קטן = זה (ז = דג [מש של משה במ"ק], סוד יהושע בן נון). משה נתנבא ב"זה", 12, וזכה לבינה, 67 – סוד 1 2 3 4 5 6 7: 12, זה, 345, משה, 67, בינה, ודוק.

[ו] 12 לפני 345 כנ"ל, היינו ה"מאין באת" של משה. ה"לאן אתה הולך" של משה היינו ל-67, בינה כנ"ל, "משה זכה לבינה" ("משה זכה לבינה" = דעת – "אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת", בינה דעת = ישראל ומשה שקול כנגד כלל ישראל). "מאין באת" (504 = 7 פעמים עב = 8 פעמים סג) "לאן אתה הולך" (548 = 4 פעמים 137 = מרדכי מרדכי) "משה משה" (לא פסיק טעמא בגווייהו, היינו מה שמיחד או"א עילאין) = 1742 = הוי' (בחכמה) פעמים בינה! 12 345 67 = 424 = משיח בן דוד.

[ז] יש יג "תפילין" בספר התניא, י"ל כנגד יג מדות הרחמים (מקור הסליחה והכפרה, תיקון הנפש והמשכת גילוי אלקות בעולם). ידוע שישנם מב אזכרות, שמות הוי' ב"ה, בתפילין, דהיינו יג פעמים פד, סוד תיקון הברית (כמבואר באגרת התשובה בתניא). נמצא שיש סגולה מיוחדת בקיום מצות תפילין לטהר ולקדש את הברית (החל מראשית הנחת התפילין, עוד לפני הבר-מצוה).

[ח] רמ"ח אותיות אות נד וז"ל:

רש"ג ראה שתי הנחות ממאמר חסידות על הפסוק "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", האחת מר' גרשון דובער פאהארער והשניה מר' שמואל בער בוריסובער. באחת נכתב: אצל בעל תשובה, עיקר התחלת התשובה הוא ההחלטה החזקה בכל כחות נפשו להפרד מהרע לגמרי, ושלא יהיה שייך לרע כלל, חס ושלום, והוא מוסר את עצמו לעבודתו יתברך. ובעקבות התחלה זו יגיע הוא אחר כך לכל המדריגות הנעלות – אהבת עולם, אהבה רבה בתענוגים וכו'. וזהו פירוש "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", שההחלטה ורצון חזק זה בתוקף נפשו לצאת מהרע – היא שעומדת לו "כל ימי חייך", ו"יציאה" זו היא המקור והשורש לכל המדריגות שיבואו אחר כך, ודי למבין. ובשניה נכתב: "ארץ מצרים" זהו גם בצד הקדושה, והיינו שכל המדריגות בכל סדר ההשתלשלות הן רק "מצרים וגבולים", ואילו היציאה מארץ מצרים היא עליה והתכללות באחדות הפשוטה ממש, באור אין-סוף ברוך-הוא שלפניהצמצום. וכשיבוא למדריגה זו – אזי גם יבוא אחר כך לכל המדריגות, איזה שיהיו. וזהו פירוש "כל ימי חייך" – בחיות ההשתלשלות והעולמות, ודי למבין. [עד כאן ההנחות]. וההבדל ביניהם: הביאור הא' הוא מלמטה למעלה והביאור הב' הוא מלמעלה למטה.

[ט] אות קנב (נתבארה בשיעור פרשת שמיני ש"ז).

[י] "אורות דתהו בכלים דתקון" = 1690 = הוי' פעמים א-דני (סוד יחודא עילאה [שילוב אד' בהוי', בטול והתכללות הזמן והמקום בלמעלה מן הזמן והמקום, יחסית גילוי של אורות דתהו] ויחודא תתאה [שילוב הוי' באד', המשכת הלמעלה מן הזמן והמקום להאיר בתוך הזמן והמקום, יחסית כלים דתקון]). יסוד שבגבורה = 598 = הוי' פעמים חיה ("הוי' בחכמה", סוד החיה שבנפש [יש עוד שני ימים בספירת העומר ששוים אותו מספר – "גבורה שביסוד", כפשוט, ו"נצח שבנצח" (משום שגבורה-יסוד = נצח-נצח, כמבואר סוד זה במ"א)]). 1690 ועוד 598 = 2288 = הוי' פעמים כביכול (= יא פעמים יצחק וכו'), ודוק.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com