חיפוש בתוכן האתר

רמ"ח אותיות (לב-לה, מב) - שבת קדש פרשת אחרי-קדֹשים, י' אייר ע"ז – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

שבת קדש פרשת אחרי-קדֹשים, י' אייר ע"ז – כפ"ח

רמ"ח אותיות (לב-לה, מב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי מוסף]

א. אות לב: אומץ (מח שליט על ה)לב

נגנו 'ניגון דרור' (ב' ניסן ע"ז).

לפני שבועיים המשכנו ללמוד את רמ"ח אותיות – מה שהתחלנו לפני כשלשים שנה. למדנו מאות מג, כי איתיאל אמר לי שהגענו אז לאות מב, אבל עכשיו הוא אמר שבעצם הגענו רק לאות לא, לכן כעת נחזור אחורה ונלמד מאות לב:

"מח שליט על הלב" – התגברות על פחד טבעי

לב. ר' הלל משל מוח שליט על הלב [מושג יסוד בספר התניא, שמקורו בזהר. הייתי יכול לחשוב שמקור הביטוי "מח שליט על הלב" הוא בנגלה, בגמרא, כי מדובר בקביעה פשוטה לכאורה בין שכל לרגש, אבל הוא לא מוזכר בכלל בגמרא, אפילו לא במדרשים, אלא דווקא בזהר. הזהר כותב שיש שלשה שליטים באדם, מח-לב-כבד, וצריך שהמח ישלוט על הלב ששולט על הכבד. הוא כותב שלכל אחד יש נפש, אם זכה הוא מקבל רוח ואם זכה יותר הוא ממשיך נשמה. נשמה היא המח, רוח הוא הלב ואילו נפש, שניתנת לכל אחד בטבע, היא הכבד. כל אלה בסוד ה-צ של הצלם, מעליה יש את ה-לם, המקיפים חיה-יחידה, אבל בכחות הפנימיים הסדר הוא, מלמעלה למטה, נשמה-רוח-נפש, סדר של מח-לב-כבד. צריך שהמח ישלוט על חיצוניות הלב ששולט על הכבד. עד כאן קצת רקע להבין את הענין של "מח שליט על הלב".]:

מי שהולך ופגע בלסטים [אחד הולך בדרך ופתאום באים עליו שודדים, ליסטים, שרוצים להרוג אותו אחרי שישדדו אותו.], שהטבע לפחוד במאד [הפחד הוא בטבע האדם. בדבר הזה אדם דומה לחיה – כל הפחדים-הפוביות שיש לאנשים, שחודרים מהלא-מודע למודע, הם דבר חייתי – כמו חיה שבורחת מפני מי שבא לטרוף אותה. יש דומם-צומח-חי-מדבר, מי שדוגל בשיטת האבולוציה יאמר שהפחד הוא החיה שבאדם. לכן, באופן טבעי, כשבאים על אדם ליסטים בדרך הוא פוחד מאד ורוצה לברוח.].

אך כשמתבונן בדעתו מה יגיע לו מהפחד ויברח בודאי ישיגוהו ויהרגוהו, ומחליט שלא לפחוד כלל וילחם עמם אולי ינצחם [לא בטוח שינצח, אבל אולי ינצח – וספק-הנצחון עדיף מאשר מיתה-ודאית, על דרך הפתגם (שמקורו בספר חסידים[ב] ומובא גם בשו"ת "מבשר טוב"[ג]) "טוב כלום מלא כלום". לשיקול המתואר כאן קוראים "מח שליט על הלב". יש כאן הרבה מוחין – גם ההבנה שלא יעזור לו לברוח, גם ההחלטה להלחם וגם ההחלטה איך להלחם, באופן שיתן סיכוי שאולי ינצחם. הכל כאן קורה בשברירי שניות, בצורה ספונטנית וכמעט באופן לא מודע – בבחירה המודעת קיימת ההבנה שעדיף להלחם מאשר לברוח, על אף שגם אם אלחם יתכן שאפסיד בקרב, כי עדיף אולי לנצח מאשר למות בודאי.

מי עוד אמר שצריך להתגבר על הפחד? רבי נחמן, שאמר "והעיקר לא לפחד כלל". למה אני מזכיר אותו היום? האריז"ל אומר שלכל אחד יש ספירה פרטית בספירת העומר. לספירה של היום – נצח שבנצח, הנקודה האמצעית של ספירת העומר – שייך רבי נחמן, כי נצח בגימטריא נחמן, לכן יש ענין להזכיר אותו היום. רבי נחמן אמר "העיקר לא לפחד כלל", אבל זהו יסוד היסודות של חב"ד, עבודת מוחין מובהקת, והמקור לכך הוא מהצוואה שקבל הבעל שם טוב מאביו – לא לפחד משום דבר אלא מהקב"ה בלבד. זהו ממש מיסודות החסידות. שוב, הפחד שייך ללב, בלי מוחין, וצריך שהמח ישלוט על הלב.] זה מצד שליטת מוח על הלב [מענין שזו בדיוק אות לב.] וד"ל.

אומץ ומורך

המח מעניק לאדם אומץ כדי להלחם ולא להתייאש. צריך "מח שליט על הלב" לא רק כדי לא לפחד, אלא גם כדי לא להתייאש. רבי נחמן אמר שמי שמתייאש הוא טפש, יאוש ופחד הם אותו ענין. [ב"סוד הוי' ליראיו" כתוב שאמץ הוא נוטריקון אמונת צדיקים.] נכון, אומץ מגיע מאמונת צדיקים – אומץ מגיע כאשר אתה נזכר בקב"ה, כאשר אתה נזכר ברבי, נזכר במשיח.

מה המילה ההפוכה מאמץ? [רך.] יש בה את האותיות האלה – מרך. ידוע אצלנו הכלל שבהרבה "מכלולים" – זוגות מושגים (נרדפים או הפוכים) – המלה השניה יוצאת מהאות השניה של המלה הראשונה. כך כאן, מרך יוצא מה-מ של אמץ. אם כך, למה רומזת ה-צ של אמץ? נצרף אותה לאות הבאה של מרך – ר – ונקבל רץ, מלשון רצון. כאשר אדמו"ר הזקן מסביר בתניא את המושג "מח שליט על הלב" הוא כותב שהרצון שבמח שליט על הלב – האומץ מגיע מכח הרצון שבמח.

"מח" כאן הוא חכמה – הבינה היא רציונאלית, לכן אין בה כזה אומץ להלחם. הרצון להלחם נובע מהרצון לחיות. הבינה, ש"מינה דינין מתערין", אומרת למות, "עת ללדת [לצאת מרחם האם, אמא עילאה] ועת למות [לחזור לרחם האם, אמא תתאה, המכונה קבר בלשון חז"ל]". איך יודעים שהרצון לחיות הוא בחכמה? כתוב "ימותו ולא בחכמה" – החכמה 'מסרבת' למות. זהו גם הסוד של תפילין דר"ת, מוחין דאבא, מה ש"החכמה תעז לחכם" (עז = מזל, סוד אור אבא יונק ממזל העליון, "נצר חסד לאלפים", חיים נצחיים). איזה אומץ יש בחכמה? [שרשה בגבורה דעתיק.] כן, שרש החכמה הוא מגבורה דעתיק המלובשת בחכמה סתימאה דאריך – זהו הרצון שגורם ל"על כרחך אתה חי", מוכרחים לחיות. הקשר בין הגבורה לחכמה, בין שמאל לימין, הוא ע"ד הפסוק "שִֹכל את ידיו". הגבורה גורמת לרוץ ובאה מאמץאמונת צדיקים. [סוד "רץ כצבי" – "צדיק באמונתו יחיה".] כן.

איפה מופיעים בדיני התורה אומץ ומורך? ["איש הירא ורך הלבב".] כן, ביציאה למלחמה אסור שיהיה מורך לב, כפי שהרמב"ם כותב שהיוצא למלחמה אסור לו לחשוב לא על ביתו ולא על אשתו ולא על שום דבר – צריך למחוק הכל ולחשוב רק על המלחמה, כדי שיהיה אמיץ לב ולא ינוס מהמלחמה. [נצחון המלחמה גם קשור לנצח שבנצח.] כן, היום הוא עצם ותוקף המדה של הנצח.

כמה שוה אמץ-מרך? [יהושע.] נכון, דווקא אצל יהושע, שכבש את הארץ, נאמר כמה פעמים "חזק ואמץ". יהושע הוא דמות מעניינת – הוא היה בחור ישיבה, יושב ולומד כל היום באהלה של תורה ("לא ימיש מתוך האהל"), ופתאום קוראים לו לצאת למלחמה (והוא על דרך הנאמר בדוד המלך "עדינו העצני" – רך ועדין בבית המדרש וקשה כארז כשיוצא להלחם).

אומץ ל"לא תעמד על דם רעך" (שיחת הרבי)

הקטע על האומץ והגבורה קשור גם לכמה משפטים בסוף אות לה, שעוד נגיע אליה בהמשך – שם הוא מדבר על החשמונאים ומלחמתם ביונים. איפה עוד מצאנו בתורה מושג של אומץ לב? בפרשה שלנו – "לא תעמד על דם רעך", שאם אתה רואה את החבר שלך טובע בנהר וחיה או לסטים באים עליו אתה מחוייב להצילו. על כך יש שיחה של הרבי[ד], שיחה בנגלה בה הרבי מאריך לבאר את שיטות מתי חל החיוב 'לקפוץ למים' כדי להציל את החבר. בקיצור, אם יש חשש שהמציל ימות במעשה ההצלה – הוא פטור מלהציל. הרבי מאריך בשאלת הדין כאשר יש ספק מיתה למציל. נקרא רק את הסוף, בו הרבי מבאר ביינה של תורה:

מ"יינה של תורה" שבפירוש רש"י:

ידוע פתגם הבעש"ט, שכל מה שיהודי רואה או שומע צריך ללמוד מזה הוראה בעבודתו לקונו. ולכאורה הדברים מוכרחים ממאמר חז"ל "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה", ו"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו". שמזה מובן, דכשאדם רואה או שומע איזה דבר, עכצ"ל ששמיעה או ראי' זו אינה "לבטלה", ועוד זאת, שהיא לכבודו ית'. וזהו תוכן דברי הבעש"ט, שהאדם צריך לנצל שמיעה או ראי' זו לעבודתו ית', תכלית בריאתו, "נבראתי לשמש את קוני".

ויש לומר שזהו הרמז בלשון רש"י "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו" — דהא בהא תליא, דזה גופא שאתה רואה את חבירך בסכנת מיתה ("לראות במיתתו"), הרי זו הוכחה ש"אתה יכול להצילו", שניתן לך הכח להצילו, דאל"כ, מדוע הראו לך זאת? והרי לא ברא הקב"ה דבר אחד — כולל גם ראי' זו — לבטלה!

ומזה גם הוראה ברורה לדורנו זה במיוחד, שהרבה מאחבנ"י נמצאים בעוה"ר במצב של סכנת טביעה רוחנית בפועל ממש (והרי זה נכלל ב"דם רעך") — שהזהירה תורה "לא תעמוד על דם רעך", ומוטל על כאו"א החיוב לעשות ככל מה שביכלתו להצילם ולהחיות את נפשם.

ואם יבא היצר בטענה — מי אני ומה אני שאוכל להחיות את נפשו של השני? הנה ע"ז אומר רש"י "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו", וכנ"ל בפירוש הדברים, דזה גופא שאתה רואה במיתתו — שהגיעה להכרתך וידיעתך אשר פלוני הוא במצב כזה, ה"ז הוכחה גמורה, ש"אתה יכול להצילו" — אשר לך ניתנו הכחות לתקן את זה, ובך תלוי הדבר להשיב ולהחיות את נפשו, ע"י התומ"צ, שתעסוק בהפצת התורה והיהדות!

וע"י פעולת כאו"א מאתנו לקרב את לבן של ישראל לאבינו שבשמים, מקרבים וממהרים ביאת משיח צדקנו, ש"יכוף כל ישראל לילך בה (בדרך התורה) ולחזק בדקה", במהרה בימינו ממש.

יש כאן ווארט מאד יפה. הרבי קורא את דברי רש"י כך: "לראות במיתתו – ואתה יכול להצילו", העובדה שהקב"ה זימן מצב בו אתה רואה את חברך טובע בים היא גופא ראיה (הראיה היא ראיה, לשון נופל על לשון) שהוא נותן לך כח להצילו, שהרי אינך רואה במיתתו סתם אלא בהשגחה פרטית (ולמה ה' הראה לך זאת אם לא שבכך הוא אומר לך רוץ מהר והצילו).

בכל אופן, המצב שמתואר כאן שונה מהמקרה שמתאר רבי הלל במה שלמדנו. בשיחה מדובר בהצלה של הזולת, כאשר השאלה אם אני חייב לכתחילה להכניס את עצמי לסכנה כדי להצילו, והרבי אומר שבודאי יש לך נתינת כח לכך וממילא הוראה ברורה מן השמים שעליך לפעול ככל אשר ביכולתך להצילו. אצלנו מדובר במצב בו אני עצמי נמצא בסכנה – שאזי אין שאלה של סיכון עצמי (שממילא קיים), אלא רק נתינת כח להלחם. בכל אופן, רואים כאן גם שנתינת הכח והאומץ היא ממוחין דאבא, כח הראיה של החכמה – "לראות במיתתו [של עצמו] ואתה יכול להצילו [בודאי ה' נותן לך כח להציל את עצמך, רק שעליך להתגבר על הפחד שלך והנטיה לברוח מן המערכה]". [כתוב "לא תעמֹד", גם עמידה היא באצילות.] הענין הוא להמשיך את האצילות (הראיה) למטה (בהצלה למעשה) ולגלות שאצילות פה, "אף עשיתיו".

[אפשר לדרוש "לא תלך רכיל" – אל תהיה רך לב, אלא תהיה אמיץ ו"לא תעמד על דם רעך".] יפה, מי שהולך רכיל מתנכר מהזולת ובכך מחליש את האופי הטוב שלו, את הטבע היהודי שלו, לדאוג, עד כדי מסירות נפש, לאחיו הנמצא בצרה. והנה, יש הרבה פירושים להסביר את הקשר בין שני חלקי הפסוק "לא תלך רכיל בעמיך – לא תעמד על דם רעך". האבן עזרא כותב, בדרך הפשט, ששניהם מורים על התרחקות ממלשינים שהם אנשי דמים הגורמים הרג.

ב. אות לג: יין ו'משקה' בעבודת ההתבוננות

התבוננות ברוממות ה' (בזמן הבית) והתבוננות בשפלות עצמו (בגלות)

לג. ר"פ מאלאסטאווקער [לפעמים ר"פ היינו ר' פרץ חן, אבל כאן מדובר בר' פסח מהעיירה מלסטוובקה, חסיד של אדמו"ר הזקן ושל אדמו"ר האמצעי.] אמר שמלפנים בזמן המקדש היתה השמחה ביין דוקא – ענבים – ולא היה כלל עניין היי"ש [לא היתה מציאות של וודקה ו'משקה'.], משא"כ עתה בגלות השמחה דוקא ביי"ש ואין משמחים כלל בייג"פ להשתכר [יש כאן דיוק חשוב, שבזמן הגלות – "עת צרה ליעקב" – השמחה גופא מתבטאת בשכרות, איבוד חושים, "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש". דווקא בכח היי"ש – יין שרף – לשכר כדבעי, לשרוף את התודעה הגלותית ועד שסוף כל סוף לשרוף את חומות הגלות עצמה].

הענין שבזמן הבית היתה השמחה בהתבוננות בגדולת ה' לאסתכלא ביקרא דמלכא [התבוננות בגדולת ה' מביאה "לאסתכלא ביקרא דמלכא", וכמו שרבי הלל מפאריטש מסביר בביאור לשער היחוד של אדמו"ר האמצעי, שמעבודת ההתבוננות – ארויסטאן פון זיך און אנטאן בעצם המושג האלוקי, כפי שמגדיר ר' אייזיק עבודת ההתבוננות החב"דית – בינה שבבינה, מוחין דאמא, זוכה לדערהער האלוקי, ועל ידי זה בא למוחין דאבא, בחינת ראיה והסתכלות – "לאסתכלא ביקרא דמלכא".], ומזה גופא השמחה ולכן בגשמיות השמחה באה מייג"פ [יין גפן, שברכתו "בורא פרי הגפן". יין גפן = ברא, "בראשית ברא אלהים" – אלהים בגימריא כוס והניקוד, החיות הפנימית, עולה יין כנודע. "בראשית" היינו ברא שית, שתית יין גפן – כך מתחילים להתבונן ברזין דאורייתא, "נכנס יין יצא סוד"], שמעצם מהות הענבים [את יין הענבים עושים מהפרי עצמו, מסחיטת הענבים, כך השמחה היא מעצם ההתבוננות האלקות.].

אך בזמן הגלות ההתבוננות רק על ריחוקו מאור פני ה' [התבוננות בשפלות האדם, כמה שאני במצב נחות, ואף על פי כן הקב"ה נמצא אתי ומרחם עלי ובקרוב משיח יבוא. אם כן, השמחה היא מה'אף על פי כן'. התוכן כאן דומה למאמר השפלות והשמחה של רבי אייזיק מהומיל.], ומ"מ להיות מזה גופא שמחה. רק שמחה הבאה אחר העצב כבתניא [פרק כו.], והוא תמצית ההתבוננות ועצם ההתבוננות [כלומר ראשית ויסוד ההתבוננות.] הוא עצבות שזורק החוצה [השמחה היא מכך שאני זורק ומשליך את הכל ממני. למה הדבר דומה? לשליה, שבלעדיה העובר לא יכול להתקיים ולהתפתח, אבל אחרי הלידה היא נזרקת החוצה ואין בה יותר צורך. בתחלה אני מתבונן בשפלות שלי, אבל אחר כך אני אומר שאף על פי כן הקב"ה נמצא אתי ומרחם עלי ובקרוב משיח יבוא – אלו הרחמים שמגיעים אחרי השפלות המולידים שמחה בנפש.] הן יי"ש שהדגן נזרק – תמצית וזיעה [את ה'משקה' הרי עושים מהזעה של הדגן, ואת הדגן עצמו זורקים, הוא נהיה הפסולת. בטח יש כאן מישהו שבקי בתהליך הזיקוק. לעומת זאת ביין הענבים אינם נזרקים אלא נסחטים והמשקה הוא תמצית הפרי עצמו.].

עולה, אם כן, שבזמן בית המקדש שמחת ההתבוננות היא בעליה מ-ה עילאה (התבוננות) ל-י (הסתכלות ביקרא דמלכא) ובזמן הגלות שמחת ההתבוננות היא בעליה מ-ה תתאה (שפלות) ל-ו (רחמים, לשון רחם, שעד תפארת ז"א, רחמים, מגיע רחם האם, שמחה). ההתבוננות של זמן הבית היא יותר 'השכלה' (מלמעלה למטה, "עיניו למטה") וההתבוננות של זמן הגלות היא יותר 'עבודה' (מלמטה למעלה, "לבו למעלה", וכידוע שהבדל זה הוא ההבדל בין עבודת ר' אייזיק לעבודת ר' הלל).

אות מב: התבוננות קודם התפלה ובזמן התפלה

התורה הזו מזכירה מה שכתוב באות מב, נקרא חלק:

מב. איתא בשם הרמב"ם שיש לכוון בפירוש המלות בתפלה ב' ברים שפלות האדם ורוממות א"ס [(הכל כאן קשור גם לבטול ושפלות.) כן, הבטול שייך למחשבה על ה', "רוממות א"ס", והשפלות למחשבה על האדם, "שפלות האדם".], ובדא"ח נתבאר שבשפלות עצמו לא יחשוב בתפילה.

כלומר, בשעת התפלה עצמה לא שייכת ההתבוננות של הזמן הזה הנ"ל (באות לג) – התבוננות בשפלות האדם וריחוקו מאלקות – אלא רק קודם התפלה, כמו שכתוב בפירוש במשנה "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש", ופירש"י שהכוונה מתוך הכנעה ושפלות. כך כתוב באגה"ת בתניא ומבואר על ידי הרבי הרש"ב בקונטרס העבודה. פעם בא חסיד לרבי הלל ואמר לו שהוא לומד חסידות ומתבונן קודם התפלה ומרגיש בזה חיות אך בתפלה עצמה אין לו חיות. רבי הלל ניסה להפטר ממנו, שילך לשאול את הרבי ולא ישתמש בו כתחליף – הוא אמר לו שכאשר אין לך אתרוג אתה לא מסתפק בלקחת לימון בתור תחליף – אך החסיד התעקש לשאול אותו, לומדים מפה שחשוב להתעקש... בסוף הוא אמר לו 'מה אכפת לך שאתה מתפלל לפני התפלה...' [בתפלה יש עליות, מעולם העשיה עד עולם האצילות.] לפני התפלה אפשר לשתות כוסית 'משקה' כאשר ידע איניש בנפשיה שזה באמת עוזר לו להתפלל בכוונה ובחיות. ר' משה וועבר ע"ה היה שותה משקה לפני "ברכו".

ג. אות לד: בטול המדות בהמשכת מוחין

לד. והיה מדי חדש בחדשו כו' בשבתו כו' להשתחוות. בשר הו"ע אהבה ויראה ובישות נקרא בשר כידוע [לפני שבועיים למדנו באות מג, לגבי "בשר שנתעלם מן העין", שבשר הוא "לב בשר", מדות מתוקנות, כמבואר בחסידות על "מבשרי אחזה אלוה" – שם דובר על שש מדות הלב – אך כאשר הוא "נתעלם מן העין", ללא בקורת של השכל, יכולה לצאת ממנו הצטדקות, להיות תמיד "גערעכט". מישהו שאל איך הן נקראות מדות מתוקנות אם יש שם כזאת מדה רעה של הצטדקות. והתשובה היא שכשאין מוחין אין בקורת עצמית ואף על פי שהאדם תקן את המדות להיות מדות רכות, "רך כקנה", ולא מדות קשוחות של לב האבן, "קשה כארז", עדיין "אדם קרוב אצל עצמו", היות שהמדות שלו הן בישות (יש מי שאוהב, יש מי שירא וכו'). (איך בכלל יכולות להיות מדות מתוקנות בלי מוחין?) יש מוחין לשם תיקון המדות, מוחין דאמא (מקור המדות), והיינו יחסית מוחין דקטנות שאין בכוחם לבטל את הרגשת הישות של האדם. לשם כך זקוקים למוחין דגדלות מצד אבא (בטול). תיקון המדות על פי מוחין דאמא היינו תיקון המדות כל פי המוסר. גם בחסידות יש תיקון המדות מצד מוחין דאמא (בדדרגה גבוהה יותר של מוחין דאמא מאשר בספרי המוסר), שהוא הענין של "דרך ארץ קדמה לתורה", אבל צריך להיות גם עין הבקורת של מוחין דאבא. כתוב "מתוך שלא לשמה [תיקון המדות בבחינת "אליבא דנפשיה" מצד מוחין דאמא, מקור הרגשת היש בנפש] בא לשמה [בקורת המוחין דגדלות, מוחין דאבא, בטול]".

מתי הזמן של הכנסת המוחין למדות? עכשיו, בספירת העומר, בה מחלקים בפרטי המדות – חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו'. את החלוקה הזו הלב לא יכול לעשות – הבחנה בין מדה למדה ופעולת ההתכללות ביניהן תלויה בהבנת המח. כמו שאנחנו עושים בסרטונים של ספירת העומר, התבוננות בכל ספירה איך היא כלולה מכל הספירות – זו התכללות שאפשר לעשות רק על ידי המוחין (וכידוע לכל מי שבקי בכוונות ספירת העומר על פי האריז"ל שצריך את כל דרגות המוחין, ממוחין דקטנות ועד, בסוף כל שבוע, מוחין דגדלות מצד אבא). יש סיפור על הצמח צדק, שהיה יהודי שנהיה שוטה, והלכו להרבה רבנים כדי שימצאו דרך שיתן גט לאשתו. כשהגיעו לצמח צדק, הוא הביא לו כסף ובקש ממנו לקנות לו משהו ולהחזיר עודף. השוטה יצא בקפיצה דרך החלון... אבל בסוף כשהוא חזר עם העודף הצמח צדק אמר שאפשר מיד לתת גט. הצמח צדק הסביר (על  פי הירושלמי) שהמינימום של פקחות שצריך, זה היכולת לדעת לפרוט לפרטים.];

ובראש חודש ובשבת שמאיר אבא (כידוע ענין שבת הוא מלמעלמ"ט וראש חודש מלמטלמ"ע [שבת הוא אור חכמה עילאה המאיר בכל עשר ספירות האצילות, בבחינת אור ישר, בסוד "נקודה דנעיץ" ואילו ר"ח הוא הערת אבא במלכות, חכמה תתאה, "הוי' בחכמה יסד ארץ", "אבא יסד ברתא" המאיר בכל האצילות מלמטה למעלה בבחינת אור חוזר, בסוד "החדש הזה לכם וגו'", "כזה ראה וקדש". ראש חדש ניסן הוא ראש השנה למלכים, למלכי ישראל, ושבטו הוא יהודה, שבט המלכות בישראל, "הפעם אודה את הוי'" באור חוזר העולה מלמטה למעלה.]) אז נמשך ביטול בהמדות וזהו "להשתחוות" [עיקר המשכת ביטול בהמדות הוא בסוד "נקודה דנעיץ" הנ"ל, בחינת שבת, אך גם בראש חדש הנשים בטלות ממלאכה, בחינת ביטול בהמדות דנוקבא, וד"ל. כיום אין השתחוואה בפישוט ידיים ורגליים, כפי שהיה במקדש. אדמו"ר הזקן כותב בתניא שתכלית מדרגת הבטול היום היא בהשתחוואות בתפלת עמידה. רבי הלל מסביר שלפני תפלת העמידה העבודה היא בטול היש, בעמידה בטול במציאות ואילו ההשתחוואות בשמונה עשרה הן כבר בטול במציאות ממש (אולי זה בינה-חכמה-כתר) כך אפשר לומר, בטול היש שייך לבינה (מצד "עשיה לעילא", שרש המלכות, ששם עיקר בטול היש בפועל, באמא), שבה עדיין יש הרגשת הישות; בטול במציאות הוא בחכמה, בחינת "עומדים צפופים"; ובטול במציאות ממש הוא בפרט במוחא סתימאה שבכתר, בחינת "משתחוים רווחים". בכלל, כל החסידות היא מוחין דאבא, בעוד שכל הנגלה – כל השקו"ט בגמרא וכו' – הוא מוחין דאמא.

ד. אות לה: ביאור נוסח "על הנסים" – עלית ותיקון העולמות

הזכרנו את אות לה – נלמד גם אותה:

שלש עליות

לה. רבת את ריבם [בנוסח "על הנסים" של חנוכה – "רבת את ריבם דנת את דינם נקמת את נקמתם", והסימן: ריב דין נקמה ר"ת נדר למפרע, והרי "כל הנודר נודר בחיי המלך" וממשיך כוחות נפש על-טבעיים מפנימיות אמא, סוד רקיעא תמינאה, סוד שמונת ימי החנוכה, כמבואר בדא"ח. נדר במספר קדמי = 1000, גילוי 1000 אורות שקבלנו במתן תורה מפי הגבורה, וד"ל.] כלומר שזהו מדת הבינונים תמיד במלחמה שהרע אצלם בתקפו וצריכים תמיד להתגבר שלא ישלוט הרע בהם. רבת - אתה בעצמך רבת [הקב"ה כאילו נכנס במקום הבינוני, לקח את החרב בידו ומנצח את היצר הרע.], שעזרתם [אומר "עזרתם" אבל הכוונה שהקב"ה ממש נכנס בעובי הקורה במקום הבינוני, לא רק "אלמלא הקב"ה עוזרו וכו'" שמדובר בעבודת הבינוני כמבואר בתניא. "אלמלא הקב"ה עוזרו כו'" היינו שה' עוזר לבינוני להחזיק מעמד ולא ליפול לעבירה במחשבה דבור ומעשה כפיתוי היצה"ר שמצד עצמו חזק יותר מהיצה"ט, וכדלקמן בפירוש "מסרת גבורים ביד חלשים". אך כאן – ענינו של נס חנוכה – מדובר בעזרה לנצח ולהרוג את היצה"ר לגמרי.] לגרש הרע שיוכלו לבוא למדריגת צדיק שלא יהיה הריב שכבר נצחו [כלומר כאן מדובר שהבינוני עולה למדרגת צדיק ממש, כך היה "בימי מתתיהו... כהן גדול" לשון מתת יהו, מתנה מן השמים, על דרך "עבודת מתנה אתן את כהונתכם", כמבואר בתניא.];

דנת את דינם [של הרשע וטוב לו שנמצא תמיד בדינים, פעם יוצא זכאי ומתגבר על יצרו ופעם יוצא חייב ונופל ביד יצרו. בחנוכה ה' דן את דין הרשע וטוב לו ומוציא אותו לגמרי מטלטולי דיניו הקשים ומביא אותו למדרגת בינוני, שתמיד תהיה ידו על העליונה, הגם שלעולם לא יגרש את הרע מלבו, כמבואר מדרגת הבינוני בתניא.] – לבוא למדריגת הבינוני;

נקמת את נקמתם - להיות רשע וטוב לו עכ"פ [על פי התניא "רשע וטוב לו" זו הדרגה של רוב האנשים, שהרי אע"פ שמדת הבינוני "היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך", הרי "הלואי בינוני" ולמעשה אין הרבה בינונים של תניא בפועל, הרי רבה אמר על עצמו "כגון אנא בינוני" וכן מספרים על אדה"ז בעל התניא, ספר של בינונים. היו משבחים מי מגדולי ישראל שהוא בינוני של תניא. ובדרך הלצה: 'ועמך כלם רשעים [וטוב להם] לעולם יירשו ארץ' = 1839 = ג"פ 613 = תורה תפלה תשובה = השראת השכינה בישראל = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"], שיהיו לו חרטות – לנקום בהרע שלא לו לבדו המלוכה לגמרי כ"א שתמיד בחרטות [חרטות מלשון חריטה בלב, הרשע הוא 'חרוט' מרוב חרטות. היום יש ביטוי 'סרוט', מושג שלילי, אבל 'חרוט' זו כבר 'מדרגה', שלפחות יש לרשע חרטות על הדברים הלא טובים שהוא עושה. הדבר מתקשר למה שכתוב באות לא, אותה למדנו לפני שלשים שנה, בה מוסבר החילוק בין מומר לתיאבון למומר להכעיס. מומר להכעיס הוא "רשע גמור" של תניא, רשע שמלא חרטות הוא "רשע וטוב לו" ומומר לתיאבון הוא דרגה בין שניהם (שיתכן שלמומר לתיאבון לא תהיינה חרטות על מה שאכל לא כשר, אך אם יגישו לו כשר ולא כשר הוא לא יבחר בלא כשר בדווקא, שזה נקרא להכעיס. וגם בזה יש שתי דרגות – או שיבחר בכשר, ב'הרגש' שעל כל פנים אני יהודי כו', או שלא יהיה אכפת לו מה יעלה בידו). יוצאת כאן עוד דרגה – אדמו"ר הזקן כותב בתניא שבכללות יש 5 דרגות, שני סוגי צדיקים שני סוגי רשעים ובינוני, אבל בפרטיות יש הרבה מדרגות. כאן הגענו לארבע מדרגות של רשע – רשע וטוב לו שמתחרט תמיד, מומר לתיאבון שאף על פי שאינו מתחרט על מה שאכל טרף יבחר בכשר כאשר כשר וטרף מונחים לפניו, מומר לתיאבון שלא אכפת לו כלל מה יעלה בידו אך לא יבחר בדווקא בטרף, מומר להכעיס. כנגדם יש ודאי ארבע מדרגות של צדיק, ובינוני באמצע, סך הכל 9 מדרגות, 3 – צדיק בינוני רשע – ברבוע. והסימן: ד"פ צדיק ועוד ד"פ רשע ועוד בינוני = 3224 = 13 פעמים 248, "אחד היה אברהם", כללות כל נשמות ישראל, "גוי אחד בארץ", באברהם אבינו (בחינת ארץ כידוע – בארץ ישראל גם ה'גוים' שבעם ישראל הם בבחינת "אחד"), היהודי הראשון, עליו נאמר "מי יתן טהור מטמא [אברהם מתרח, ועדיין בצאצאיו יש גנים של תרח] לא אחד", וד"ל.]

יוצא שיש כאן 3 עליות, מ"רשע ורע לו" ל"רשע וטוב לו"; מ"רשע וטוב לו" לבינוני; ומבינוני לצדיק. אפשר להסביר שאלה שלש עליות בעולמות העליונים. הרי "צדיק וטוב לו" הוא עולם האצילות, שם "לא יגורך רע", כולו טוב; "צדיק ורע לו" הוא עולם הבריאה, שרובו טוב ומיעוטו רע; בינוני הוא עולם היצירה; "רשע וטוב לו" הוא עולם העשיה הרוחני, שרובו רע ומיעוטו טוב, ואילו "רשע ורע לו" הוא בכלל מחוץ לעולמות של הקדושה. לפי זה, "נקמת את נקמתם" היינו עליה לעולם העשיה הרוחני; "דנת את דינם" עליה מעשיה ליצירה; ו"רבת את ריבם" עליה מיצירה לבריאה. אפשר להסביר זאת כנגד שלש מדרגות התשובה המבוארות בלקו"ת. [זה "עוזר ומושיע ומגן".] כן, רק מלמטה למעלה.

ממי מתחילה העליה?

השאלה היא מי המתחיל בסדר העליות. מהסדר כאן משמע שהפיכת הבינוני לצדיק ("רבת את ריבם") היא הגורמת לכך שה"רשע וטוב לו" יהפך לבינוני ("דנת את דינם") וה"רשע ורע לו" יהפך ל"רשע וטוב לו" ("נקמת את נקמתם") – כלומר, העליה מתחילה מלמעלה, "משכני אחריך [מלמעלה, ואז] נרוצה [מלמטה]". אבל כשאדמו"ר הזקן מדבר על עלית העולמות הוא מזכיר סדר הפוך, והוא משתמש במשל של מנוף שצריך להרים את הבנין מלמטה, מהיסודות, שאם ההרמה תהיה מלמעלה או מהאמצע הבנין יישבר. כלומר, לפי משל המנוף מי שגורם את השינוי הוא הרשע הכי גדול, כשהוא מתעורר להודות ביהדותו כו' ומתעלה להיות "רשע וטוב לו". [לכאורה המנוף בא מלמעלה.] זו אתערותא דלעילא (מהקב"ה) כדי לעורר אתערותא דלתתא של הרשעים.

איך אפשר לתווך בין שתי הדרכים? צריך לומר שאם הבנין הוא חזק, מקשה אחת, אפשר להרים אותו מלמעלה – כמו כאן, שההתחלה היא בעלית הבינוני להיות צדיק – והעליה למעלה משפיעה עד למטה. אבל אם הבנין אינו חזק, אם ירימו אותו מהאמצע הוא עלול להתפרק, לכן חייבים להרים מלמטה. [קשור ל"משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא"?] כן, אבל גם בכך יכולים להיות שני פירושים – או שקודם הוא מחזיר את הצדיקים ועל ידי כך כולם חוזרים בתשובה, או שהחידוש הוא שיחזיר גם את הצדיקים אחרי שהחזיר בתשובה את הרשעים.

כמו במשל המנוף, גם כאשר אני רוצה לחבק מישהו – אי אפשר לחבק את החזה שלו בחיבוק פנים בפנים. בסדר של "וימינו תחבקני" מחבקים את הגב של הזולת ובכך ממילא מחבקים גם את החזה שלו. כך, כאשר הרשעים (צד האחור) חוזרים בתשובה גם הצדיקים (צד הפנים) מתרוממים.

הסדר כאן הוא "רבת את ריבם דנת את דינם נקמת את נקמתם", וחוץ מהפירוש הנ"ל שמכאן משמע שבחנוכה (מצד הגילוי העצמי של רקיעא תמינאה כנ"ל, למעלה מן הטבע) העליות מתחילות מלמעלה, אפשר לראות בזה גם רמז למה שאמרו גדולי ישראל כמו החפץ חיים שקודם חשבו לתקן את כל העולם כולו, אח"כ אמרו שאתקן קודם כל את המדינה שלי, אח"כ את העיירה שלי ואח"כ את המשפחה שלי עד שבסוף הגיעו למסקנה שהלוואי שאצליח לתקן את עצמי.

העבודה בעולמות אבי"ע

איך עוד נסביר זאת? עשיה היא לשון תיקון, "'אשר ברא אלהים לעשות' – לתקן". כלומר, בעולם העשיה יש אחד שכל הזמן עסוק בלתקן את עצמו, לכן "רשעים מלאים חרטות", הם עסוקים תמיד בתיקון המדות הלא-טובות שלהם.

יצירה היא יש מיש, יצירת דבר טוב ממשהו שכבר קיים. לדוגמה, שליחות – בהקמת בית חב"ד במקסיקו לוקחים חומר גלם קיים, מקום נופש על חוף הים, רק יוצרים ממנו מציאות טובה יותר (מבלי לבטל או לשנות את צורתו הראשונה, מה שמושך למקום זה עדיין מקום הנופש כו'), בית חב"ד שמקרב אנשים שמטיילים שם, נותנים להם אוכל כשר, אומרים להם דבר תורה ובכך מושכים את לבם להכיר בשרשים (והלואי שיתעוררו בתשובה). איך למשוך את האנשים שירצו להכנס לבית חב"ד (מול הפיתויים של כל מיני דברים אחרים באזור) זה גם דורש יצירתיות (וכן איך לגייס כסף להחזיק את הבית חב"ד...).

הבריאה, למעלה מיצירה ועשיה, היא כבר יש מאין. איזו עבודה יכולה להיות בבחינת בריאה? עיבור ולידה, כמו צדיק (ורע לו מאד מחשכת הגלות כו') שרוצה (מתוך דחף פנימי אדיר) להוליד, מתוך עצמו, את הגאולה. זה על דרך בריאה יש מאין.

אם כן, מה יכולה להיות האצילות? אצילות היא כבר מדרגת רשב"י, שלגביו לא היה חרבן – הוא כבר חי בגאולה, כמו הוויטבסקער שכשאמרו לו שמשיח הגיע פתח את החלון ואמר שאין ריח של גאולה בחוץ, אבל אצלו בבית היה תמיד ריח של גאולה. מה העבודה של הצדיקים האלה? הרי הם כבר בגאולה. עבודתם היא כמו המושג הכי חשוב בחב"ד היום – התגלות, הצדיקים האלה צריכים להתגלות, שהרבי יתגלה. מה ההבדל בין בריאה לאצילות באותיות של חסידות? בריאה היינו עצם והתפשטות, משהו עוד צריך לקרות ולהתפתח, ואילו אצילות היינו העלם וגילוי, רק צריך התגלות. [אפשר לומר שעשיה היינו רווק, יצירה נישואין ובריאה היא כבר לידה?] בבריאה אבא, באצילות סבא ואח"כ סבא רבא...

התכלית – תיקון

הוא מסיים את ההסבר (בקטע שאליו התכוונו קודם, ביחס לאומץ ולהתגברות):

גיבורים ביד חלשים [לכאורה החשמונאים לא היו חלשים, הם היו חמשה בני מתתיהו שנצחו צבא שלם. אז הוא מפרש:] - תוקף האורות דתוהו בתיקון [הכוונה כאן שהגבורים הם האורות דתהו, ואת האורות האלה הקב"ה מכניס בתיקון, מוסר ביד התיקון. (יוצא שיש מעלה בלהיות  חלש.) חלש היינו שם מה, שאיני כלום – "ונחנו מה" – אך מעליו יש את שם סג, שהוא הגבורה של התהו. הקשר של גבורה לתהו מופיע גם אצל שמשון הגבור, שהוא משיח דתהו – יש לו גבורה מהאורות המרובים של התהו, אבל אין לו את הכלים דתיקון (לכן היה חגר בשתי רגליו, כמבואר בדא"ח). על ידי שתיקון מנצח את התהו – "מסרת גבורים ביד חלשים" כפשוטו – התיקון יורש את האורות המרובים דתהו, יעקב יורש את עשו, זהו עיקר סוד משיח.

בכל אופן, החלשים לא צריכים להתיירא, כמו שדברנו על "מח שליט על הלב". כתוב "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל". לא יודע אם מישהו כותב, אבל הלשון כאן היא "חיל" – נתינת הכח היא במיוחד בענין של יציאה למלחמה. כך היה אצל המכבים – מכבי ר"ת "מי כמכה באלִם הוי'", אלים במובן של חזקים, בעלי כח, ומכיון שה' הוא הכי חזק אין ל'חלשים' מה להתיירא, כמו שאמרו יהושע וכלב לכל העדה, "ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם והוי' אתנו אל תיראם".

מסירת תוקף האורות דתהו בידי התיקון היא בעצם מה שהרבי אומר לגבי משיח. מדובר כאן על חנוכה, על בית חשמונאי – אותיות משיח נאו – והענין הוא "גבורים ביד חלשים", "אורות דתהו – אבער – בכלים דתיקון". יש כאן קשר גם לאמץ שהוא נוטריקון אמונת צדיקים. החשמונאים נלחמו באומץ ובמסירות נפש מתוקף ההתקשרות לצדיק של אותו דור, מתתיהו אביהם – שהוא מודגש כעיקר כאן בנוסח "על הנסים" – וכתוב במגלת אנטיוכוס שמתתיהו דמה את כל אחד מחמשת בניו לגבורי הדורות הקודמים (את יהודה בנו ליהודה בן יעקב אבינו וכו'), ובכך הוא השרה עליהם את רוח גבורי ישראל וצדיקי ישראל כדי שיהיה להם אומץ להלחם.], שהכוונה רק תיקון [שהאורות ד-סג יוכללו ב-מה ואז יתגלה ב-מה שם עב, האיתן שבנשמה שלמעלה משבירה ותיקון.] וכן כו'... [על דרך זה יש לפרש את שאר הלשונות שם, "רבים ביד מעטים...", רבים מצד התהו, אורות מרובים, ומעטים – "אתם המעט מכל העמים" – מצד התיקון, ו"מאן דאיהו זעיר איהו רב" וכו'[ה].]

התפללו מנחה.



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי אליעזר שלמה שי' מזרחי. לא מוגה.

[ב] סימן תתכח.

[ג] ח"ג, "מבשר ואומר" בחלק לשונות חז"ל אות כ.

[ד] לקו"ש חל"ב עמ' 120 ואילך – ראה גם בספר קומי אורי מאמר "ובשם אלהינו נדגול".

[ה] וראה עוד בספר הנרות הללו במאמר "הנצחת וגם ירשת".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com