חיפוש בתוכן האתר

הכח של פרשת בא - קיץ מ"ה – שובה ישראל, ירושלים הדפסה דוא

בע"ה

קיץ מ"ה – שובה ישראל, ירושלים

הכח של פרשת בא

מתוך שיעורים ב-רמח אותיות – אות יט

הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ביאור רמ"ח אותיות אות יט

סגולת פרשת בא – להתגבר על הרצון דקליפה

ברמ"ח אותיות אות יט כתוב:

מאדמו"ר הזקן: איתא בזהר דמשה הוה דחיל [היה מפחד] מפרעה, ואמר לו הקב"ה "בא אל פרעה" (איתא בספרים שלא כתוב לך אלא בא, הפירוש – שגם אני אלך עמך) דפרעה אריך דקליפה [כתר דקליפה.], התנין הגדול [פרעה נקרא בתנ"ך "התנים הגדול הרֹבץ בתוך יאֹריו אשר אמר לי יאֹרי ואני עשיתני".]. פירש ר' חיים ויטאל – אריך דקליפה [התנין הגדול הוא דימוי לאריך דקליפה, הכתר של הקליפה.[ב]] רובץ בין יאוריו – ט' ספירות דקליפות [יאור הוא נחל היוצא מתוך המקור, וכן הוא לשון אור – כמו שכל נהר הוא מלשון אור, נהירו – המאיר מתוך מקורו. יאור הוא אור בתוספת י, המרמזת לחכמה בשם הוי', וכן אור רומז לחכמה, "ראשית הגילוי". אם כן, לפי פירושו, התנין הגדול הוא הכתר דקליפה שרובץ בתור יאוריו, כלומר בתוך שאר הספירות של הקליפה, תשע ספירות מחכמה עד מלכות.[ג]]. והוא [בלשון החסידות, בנפש:] הרצון שלמעלה מטעם ודעת [הרצון של "לי יאֹרי ואני עשיתִני", רצון של "אנא אמלוך". למה משה רבינו מפחד ממנו?] אבל משה היה דעת [דקדושה] ולכן הוה דחיל [מפרעה, שהוא רצון שלמעלה מטעם ודעת.]. ולזה אמר לו הקב"ה "בא אל פרעה", שאני אעזרך שתוכל אותו [להתגבר עליו.]. ובכל שנה כשקוראים [בתורה פרשת] בא נמשך הכח להתגבר על כל רצון.

ידועה אמרתו של אדמו"ר הזקן שיש "לחיות עם הזמן", אבל פה יש משהו מיוחד – הוראה ספציפית על הכח שניתן בכל שנה בפרשת בא. בכל שנה ניתן הכח להתגבר על פיזור הנפש – נפש במובן של רצון – של הקליפה (היינו בחינת פרעה, לשון הפרעה[ד]). מה קרה בפרשת בא? הסתלקות הרבי הקודם ותחילת נשיאות הרבי. אדמו"ר הזקן הסתלק במוצאי שבת פרשת שמות. הכתר של הדור שלנו נמשך מפרשת בא, בה נמשך מלמעלה כח להתגבר על רצון שלמעלה מן הדעת.

בא – קדימת השכל (ב) לפלא שמעליו (א)

כתוב כאן שבפרשת בא ה' נותן כח לדעת, שהיא גבול בקדושה, להתגבר על הרצון שלמעלה מן הדעת, הבלי-גבול של הקליפה. איפה הכח הזה רמוז במלה בא? אין עוד מלה בלשון הקדש שערכה המספרי קטן מ-3 (ואין מלה שערכה גדול מ-1500, "תשתרר"]. בא הוא הצירוף הראשון שיכול להיות מתוך רלא שערים. מה ההבדל בין אב ל-בא?

כתוב בקבלה שהאות א היא כתר ו-ב היא חכמה, או שכל בכלל ("שיר כפול", ב, בלשון הזהר). משה לפעמים מיוחס לחכמה – "ונחנו [כח] מה"; לפעמים לבינה – "משה זכה לבינה" (בגימטריא דעת, "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"); ולפעמים, כמו פה, הוא הדעת המייחדת את החכמה והבינה – "רעיא מהימנא". זיווג חכמה ובינה, אבא ואמא, נעשה בדרך ממילא בעקבות יחוד המזלות העליונים שמעליהם. כל חלקי השכל נכללים באות ב, כי החכמה והבינה הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין". אבל מה שלמעלה מן השכל, האות אלף, הוא הפלא, השכל הנעלם מכל רעיון. בלשון הקבלה – מוחא סתימאה, מקור השכל. התורה יוצאת מן החכמה, ולכן פותחת באות ב.

השפעת ה-א לתוך השכל נקראת "אאלפך חכמה" ו"אאלפך בינה", וזהו הצירוף הישר אב. יש בחסידות חלוקה לשתי דרגות של הצירוף אב: יש "אב הרחמים" בכתר ו"אב הרחמן" בחכמה. את הביטוי של הכתר – "אב הרחמים" – אומרים רק במוסף (ומנחה דשבת ונעילה) של ימים נוראים. לכן מי שיעיין ב-כב אלפא-ביתות של אברהם אבינו, הכולל את כל רלא שערים, אב מופיע בתור הפנים של הכתר של החיבור בין חכמה לבינה.

אבל כאשר הצירוף בא בסדר הפוך – בא – ענינו שכל (ב) שבא אל הלמעלה מן השכל (א), מהחכמה אל הכתר. כלומר, כאשר ה' קורא אל משה ואומר לו "בא", הוא מזמין אותו ונותן לו כח לעלות מן השכל אל הלמעלה מן השכל.

יש כאן כלל חשוב, כתוב שתמיד "מרובה מדה טובה ממדת פורענות", שכל מדרגה בקדושה היא יותר חזקה מהמדה המקבילה לה בקליפה. למה משה פחד מפרעה? כי הוא היה במדרגה יותר גבוהה ממנו, הוא דעת ופרעה כתר. משמע שאם היה באותה דרגה לא היה מפחד. אך לאחר העליה של "בא" משה כבר יכול להתגבר ולא לפחד מפרעה.

מהו כתר דקליפה? פצצה אטומית שאפילו משה מפחד ממנה – זה רצון ללא גבול, שלמעלה מן הדעת. הוא מפחד שמישהו יכנס לתוך הקרמלין וילחץ שם על איזה כפתור והכל יתפוצץ.

שלום בית – התלוות השותף השלישי ליחוד (זריזות במתינות)

צריך להסביר משהו יותר עמוק, שקשור עם שלום בית: בא בכל מקום הוא מלשון ביאה. "ושמרו בני ישראל את השבת" ראשי תיבות ביאה, כידוע. לפי זה, בכל זיווג צריכה להיות אותה בחינה – קבלת עזר מיוחד מהקב"ה, שהקב"ה יתלווה ויצטרף אליך, יאמר לך "בא". ביאה לשון של ליווי, השתתפות של ה"שותף השלישי". האות ב במילה בא רומזת לבני הזוג והאות א היא השותף השלישי שביניהם – "אלופו של עולם".

בכל מקום דעת היא ההתקשרות, וכאן החידוש שההתחברות צריכה להגיע אל מקום החיבור שלמעלה מן הדעת, אל הרצון. איזה כח צריך להתגלות בתוך הרצון הזה? מידת ארך אפים, סבלנות, לאט-לאט. מה ההבדל בין 'בא' ל'לך'? הילוך הוא במהירות, בזריזות. 'בא' היינו "זריזות במתינות". הביטוי "ותבא בלט", הנאמר בהקשר לזיווג, מלמד שיש בביאה פעולה של זריזות אבל עם מתינות. לא מספיק ששנים יתקשרו – ההתקשרות לכשעצמה היא אש באש. צריך את השותף השלישי. ביאה היא בא יה, שה' בא עם בני הזוג יחד (פרשת "בא" היא הפרשה ה-בא בחומש שמות ומתחלת התורה היא הפרשה ה-יה, רמז ליחוד ביאהבא יה).

אגב, חוץ ממה שכתוב כאן על פרעה, שהוא אריך דקליפה, הרבה פעמים בזהר הוא כינוי לנוקבא דקליפה שכנגד מלכות דאצילות – פרעה מלשון גילוי, "דאתפריעו מיניה כל נהורין". עלמא דאתגלייא הוא סוד המלכות, ולכן "בא אל פרעה" הוא לשון זיווג של הצדיק, הדעת והיסוד, עם המלכות. זו ההתגלות, כאשר היא באה מכח עלית הדעת אל למעלה מהדעת, כפי שהוסבר.

שוב, הכח שמתגלה עם עלית השכל אל מקורו ברצון הוא כח הזריזות במתינות, כח הסבלנות של "ארך אפים", כאשר שורשה היותר עליון הוא בצניעות. בכתר יש ג פירושים בחסידות, כנגד ג רישין שבו: לשון המתנה – "כתר לי זעיר ואחוך"; לשון עטרה שעל גבי הראש; לשון סיבוב – "כתרו את בנימין". ההמתנה שבכתר היא הראש העליון, הרדל"א, וממנה בא כח המתינות. כח הצניעותא.

זו ההוראה המיוחדת לדור שלנו, שנפתח בפרשת בא.

יציאת מצרים – שחרור מהפחד מפני הלא-מודע

איך נסביר בפסיכולוגיה של היום מצב כזה, שדעת דקדושה מפחדת מרצון של קליפה ומתגברת עליו? שהמודע מפחד מהתת-מודע. אף אחד לא יודע מה יש בתת-מודע שלו ואף אחד לא יכול לשלוט עליו. התוצאה לכאורה היא בטול הבחירה החופשית – האדם תמיד בידי התת-מודע, לא יעזור לו כלום. כתוב כאן שבאמת משה רבינו מפחד, אבל כדי לצאת ממצרים ולעבור את ים סוף ולקבל את התורה צריך להתגבר על הפחד הזה – "בא אל פרעה", זהו הכח של פרשת בא, שהוא עצמו יציאת מצרים.

כתוב שאף אחד לא היה יכול לברוח ממצרים, מן התנין הגדול. בשעת יציאת מצרים נקראים ישראל צבאות ה'. עד אז אין בחינת צבא בארץ, יש רק צבא השמים. הרבי מאד אוהב את השימוש במלה צבא. למדנו פעם, ויש על זה תורה אצל האיז'ביצר, שהמילה צבא מורכבת מהמלים יוצא ובא – איש חיל בצבא הוא אחד שיוצא לשלול שלל, "כי תצא למלחמה על אויביך ושבית שביו", ואחר כך בא ומביא את אותם ניצוצות הביתה. לאיש צבא יש את הכח הזה, שישראל מקבלים ביציאת מצרים. משה צריך את הכח הזה כדי להתמודד עם פרעה. התמודדות היא מלשון "מדה כנגד מדה" – כל עוד אתה באותה המדה בקדושה אתה יכול להתמודד איתו, אתה יכול לו, שהרי "מרובה מדה טובה" (כנ"ל).

[שאלה: איך אפשר לקבל את הכח להתמודד?] יש פה משהו שיוצא מן הכלל בדרך העבודה של חסידות חב"ד. בדרך כלל אומרים לך איך להגיע לדבר ביגיעת עצמך, בעוד שכאן הוא מופיע כסגולה הבאה מלמעלה בכל שנה ושנה. משה פועל מתוך התמסרות לתפקידו ולכן זוכה לכח הזה, שלא יפריעו לו – פרעה מלשון הפרעה כנ"ל – במילוי השליחות.

איפה מופיע השער של המלה צבא – צב – בתוך מכלול רלא השערים (רשימה זו, בה מופיע כל שער רק פעם אחת חוץ מאלב"ם, היא תמצית ספר יצירה)? הוא האחור של החכמה שביסוד, אחורי החכמה של הצדיק. אפשר לומר שהצב הוא החיה המבטאת את המתינות ואילו הצבי היא החיה המבטאת את הזריזות...

כח המודע להתגבר על המפלצת שבתת-מודע

פרעה הוא המפלצת שיש בתוך התת-מודע, ומשה רבינו צריך לקבל כח בדעת של הקדושה להתגבר עליו. אז מה היא כל התורה, כל יציאת מצרים? ההבנה שיש תמיד כח במודע של הקדושה, בעזר ה', להתגבר על אותה מפלצת תת-מודעת. זה יסוד התורה כולה ובעלדיו אין תורה. על כך כתוב "בא", איתי ביחד.

איפה רואים בפשט התורה שפרעה הוא רצון שלמעלה מטעם ודעת? בעקשנות שלו. הוא מוכן למות ולא נכנע, שוב ושוב. אי אפשר להרוג את המפלצת הזו. אפילו השכל שלו – החרטומים שלו – אומרים שלא כדאי, והוא ממשיך להתעקש למעלה מטעם ודעת, למרות כל הניסים הגלויים.

התגברות הפלא (דקדושה) על האלף (דקליפה)

במכות האחרונות (בעיקר בפרשת בא, בה יש בא מכות, כנגד ג ראשונות) חוזר הביטוי "ויחזק הוי' את לב פרעה". "את לב פרעה" ראשי תיבות אלף (זו תופעה נדירה בתורה) – זו העקשנות של הכתר, שלמעלה מטעם ודעת לגמרי.

כתוב בקבלה שהמילה אלף היא אור השכל של האות אלף, הנמשך ללב באות ל של האות אלף, ומתגלה בפה באות פ של האות אלף, בסוד הפסוק "לב חכם ישכיל פיהו" – שהשכל ("אאלפך חכמה") משכיל את הלב ומתגלה בפה. כתוב גם שפרעה הוא פה-רע, כמו מצורע שמוציא רע מפיו. מה הביטוי לכך בפסיכולוגיה? אם פרעה הוא המקור של פרויד (שהיה לו, כידוע, עסק עם משה רבינו) מתאים לומר שהסדר הוא כך: בתחילה יש תת-מודע של השכל, אחר כך הוא נמשך לתת-מודע של הלב (שהרי חמדת הלב אינה מחשבה עדיין, והיא קודמת לגילוי, ככתוב בתניא) ומתגלה הפה הרע של פרעה כמפלצת גמורה.

אם כתוב שה' חיזק את לב פרעה סימן שזה היה לב חזק, קל וחומר ששייך לשם הוי', בחינת נס שלמעלה מן הטבע. פשט שמו של פרויד הוא מלשון פרוד. מה יכול להתגבר על אלף? פלא. פלא רמוז בתורה בראשי התיבות "פסח להוי' אלקיך" של יציאת מצרים. משה עולה חזק חזק חזק – הוא צריך להתחזק ולהתגבר על לב פרעה, להתמודד ולהגיע לאותה מדה בקדושה. ה'מתנגד' האמיתי הוא המתנגד שלמעלה מטעם ודעת, אבל הוא המוציא-מגלה את הרצון בקדושה – "ופרעה הקריב".

[עד כאן שיעור ראשון.]

ב. באר משה (אוז'רוב): החידוש במכה השמינית

מלחמת ה' בפרעה דרך משה

נמשיך עם אות יט. בפעם הקודמת למדנו על פרעה, כתר דקליפה, ועל הפחד שיש למשה, דעת דקדושה, ממנו. ראינו שכדי להתגבר עליו צריך משה לקבל כח מלמעלה – "בא אל פרעה" – כח לשלוט על כל רצון זר, הנמשך בכל שנה ושנה בפרשת בא. הסברנו שפרעה הוא המפלצת של התת-מודע.

היום הביאו לי מאמר של הרבי מאוז'רוב בספרו באר משה, שם מבאר את אותו מאמר בזהר בדרך דומה. הוא מביא חלק בזהר שלא הובא ב-רמח אותיות: "קוב"ה איצטריך לאגחא ביה קרבא ולא אחרא כמה דאת אמר "אני הוי'".

כתוב כאן שפרעה הוא התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו, כתר דקליפה הרובץ ושולט על ט ספירות שלמטה ממנו. כיוון שמשה מפחד ממפלצת זו ה' אומר שהוא עצמו ילחם בה. כל פעם שכתוב בתורה "אני הוי'" מפרשים בצורה אחרת.

הנקודה הראשונה שצריך להבהיר היא, שכאן, ב-רמח אותיות, מוסבר שהכוונה במה שנאמר למשה היא שאני אבוא עמך אבל אתה בסופו של דבר תוכל לו, אבל מפשט הזהר משמע הפוך – שה' עצמו ילחם ומשה רק יבוא לראות איך ה' נלחם עם פרעה ומנצח אותו. איך אפשר ליישב? הסברנו שהתמודדות היא להגיע לאותה מדה. לכן נראה, שכדי לנצח את פרעה משה צריך לעלות מדעת של קדושה לכתר של קדושה.

פרעה מסמל את שיא הישות ושיא החוצפה של פולחן עצמי – "לי יאורי ואני עשיתני". מה הכתר בקדושה? לבוא לבחינת אין. מוסבר בחסידות, במיוחד בקדושת לוי לפרשת תצוה, למה לא הוזכר שמו של משה בכל פרשת "תצוה". כל זמן שיש למשה שם הוא בחינת דעת, אך העובדה שאינו מוזכר בשמו היא סימן שהוא עלה למדרגת אין, שרש נשמתו בכתר עליון. להיות אין בעבודת ה' זה שהוא לא עושה כלום (הוא בכלל לא נמצא כאן, או בשום מקום), הכל הקב"ה עושה דרכו (דרך מאן דליתא, סוד הצמצום הראשון, בחינת סילוק לגמרי).

זאת הסיבה שכאשר עולה משה לדרגת הכתר, האין, מתואר שה' עצמו נלחם עם פרעה, והמלחמה עוברת דרך משה, הם כבר היינו הך – האין של משה הוא הכלי לגילוי האני של ה' (סוד שהצמצום אינו כפשוטו). אצלנו ה' עוזר למשה בהעלאתו למדרגת אין והזהר מתייחס למצב שהוא כבר עלה לשם. עוד רמז שהוא מביא בבאר משה: בא ועוד פרעה ("בא אל פרעה", היינו לצרף את "בא" ל"פרעה") עולה משיח.

פחד משה מפרעה – אחרי המכה השביעית

הרבי מאוז'רוב שואל עוד: זו לא הפעם הראשונה בתורה בה נאמר "בא אל פרעה", שהרי הביטוי מופיע כבר במכות הקודמות, ומדוע דווקא כאן דורש אותו הזהר? התשובה היא שהאמור פה הוא לפני המכה השמינית, מכת ארבה, שכנגד ספירת הבינה. עד כאן משה לא זיהה את פרעה ככתר של הקליפה. בדרך כלל הקליפות הן במקום הז"ת, אבל העובדה שגם אחרי ז מכות (הכנעת הז"ת דקליפה) פרעה עוד לא נכנע היא סימן ששורשו הוא מאריך, שהוא פרוע לגמרי, ללא שום גבול, וכאשר משה רואה זאת הוא מתחיל לפחד.

לפי זה הוא מסביר שעד כאן נאמר שה' מחזק את לב פרעה ואילו כאן כתוב שה' הכביד את לבו. הכבדה היא מלשון כבוד, כי כאן מתגלה למשה מהות הקליפה של פרעה – הפולחן העצמי. משה עולה חזק חזק חזק והחוזק שלו הוא ביטוי למדתו (במדות הלב), מדת הנצח. חיזוק לב פרעה הוא הוספת נצחנות של קליפה אצלו. החוזק של הנצח מתחיל מחכמה, והוא נקרא בלשון אדמו"ר הזקן "כח הרצון שבשכל", אך הכבוד העצמי שייך כבר לכתר. בקבלה כתוב שכח ראשי תיבות כתר חכמה. כבוד הוא מקיף – "על כל כבוד חֻפה" – וחוזק הוא "פנימיות אבא פנימיות עתיק". החוזק של משה הוא בחינת האיתן שבנשמה שיורד ומתגלה למטה בנצח, והכבוד של פרעה הוא בחינת הגולגלתא דאריך דקליפה. אצל משה, בקדושה, הכבוד הוא כבוד שמים (שכל מגמתו היא להרבות בכבוד שמים תוך כדי ועל ידי שממעט בכבוד עצמו), כמבואר בליקוטי מוהר"ן תורה ו.

רמזי משה ופרעה

הזכרנו שמשה ופרעה הם זיווג – שיש פרעה גם בקדושה (מלכות), ו"בא אל פרעה" היינו יחוד הדעת דז"א עם המלכות. משה ופרעה משלימים למספר שלם – שת (בנו של אדם הראשון, שממנו הושתת העולם), סוד משה ר"ת משה שת הבל, כמבואר בכתבי האריז"ל.

במספר סידורי הם טל וחן העולים אלדד ומידד. פרעה של הקליפה הוא "שקר החן", חנֻפה שהיא חן פה. אצל פרעה רואים מצד אחד חוצפה, כשהולך לו טוב, אך כשהוא קצת נחלש מיד מתגלה אצלו החנופה למשה. כתוב "לא תחניפו את הארץ" ולדעת בעל ה"יראים" זו מצוה מדאורייתא ממניין תרי"ג המצוות. זו מצוה הקשורה עם הארץ. בספר יצירה יש שבע מדות, כנגד שבעה שערי הראש – שתי עינים, שתי אזנים, שני נחירים ופה. החן דקליפה של הפה הוא חנופה, ושל הקדושה היא "דברי פי חכם חן" (ראשי התיבות בגימטריא יפי).

משה הוא מידת האמת – "משה אמת ותורתו אמת" – ויחד עם פרעה, חן עם אמת זה כבר בחינת משיח (חן אמת עולה צבאות, השם הקדוש של נצח והוד, זיווג של "איהו [משה] בנצח ואיהי [פרעה] בהוד"). משה במספר קטן מספרי עולה 3, ופרעה עולה 4, ובגמרא כתוב שאותיות גד רומזות למשפיע ומקבל – "גומל דלים" (במספר הגדול הם עולים שת, 300 ו-400). "...משה בא אל פרעה" – משה עולה בא, פרעה עולה אל (הכל במספר קטן מספרי).

פחד הצדיק מהרשע כי רואה בו זכות

עוד רמז: בפשטות, חוץ מכל מה שהסברנו עד כה, למה משה רבינו מפחד מפרעה? למה הוא פחד אחר כך מעוג מלך הבשן? מפני שלעוג היתה זכות ששמש את אברהם אבינו (כמבואר ברש"י). אם רואים שצדיק מפחד מאיזה רשע זה כי רואה בו זכות שאין בעצמו. איזו זכות היתה לפרעה? שבתו הצילה את חייו וגדלה אותו. הוא כמו סבא חורג שלו, שדאג לו וטפל בו ואף עשה אותו שר.

כתוב שצריך הכרת הטוב. כל הקדושה היא זיקה. למה לא מצליחים להיפטר מהערבים פה? כתוב בזהר שיש להם זכויות. אם לא מתגברים על ההיסוס-הפחד יכול להשתלשל ממנו חורבן בית המקדש, כמו אצל ר' זכריה בן אבקולס. הנושא רלוונטי מאוד להיום – יש לנו בתת-מודע שאנחנו חייבים להם, הכרת טובה פנימית, ורוצים ללמד זכות, להיות אנושיים והגונים וכו'. הדבר הטוב הזה שאנו מזהים מעכב את הגאולה. לכן משה מתקשה להלחם בפרעה חורגו.

הרבי מאיז'ביצא אומר שכל דבר בקדושה, אפילו דק שבדק, מתגלה לאחר כמה דורות. מי בתנ"ך הרג את הסבא שלו? מנשה – שיש בו אותיות משה – הרג את ישעיהו הנביא סבו (בת ישעיהו התחתנה עם חזקיהו). בפסל מיכה, מנשה הוא סבו של יונתן הנער הכהן, וחז"ל אומרים שמנשה שם הוא משה (מנשה מופיע שם בתנ"ך עם נ תלויה). ישעיהו הוא החן אמת הראשון הגדול, הוא הנביא הראשון שמנבא, שמטיף, לפי סדר התנ"ך. אם כן, פרעה לפי הזהר הוא מפלצת, אבל הוא קיים, וצריך להוציא את הניצוץ הקדוש שיש אצלו.

שלש הופעות "בא אל פרעה"

נחזור לשאלה שהבאנו קודם, על כך שזו לא הפעם הראשונה בה מופיע הביטוי "בא אל פרעה". ה"באר משה" אומר שהביטוי מופיע בכל פעם שיש מכה ששייכת לגאוה או לזנות. הוא מופיע לראשונה במכת צפרדע, שכנגד ספירת היסוד, ובפעם השניה במכת דבר, שכנגד התפארת – התפארות וגאוה[ה].

לדרכנו, כל עוד היה משה נתון בהכרת הטובה לניצוץ הטוב שבו – הוא לא פחד ממנו. אבל כשפרעה התגלה במלוא 'מפלצתיותו', כשמשה ראה שהוא הכתר של הקליפה, אז פחד וגם יכל לו. אף על פי ששלש הפעמים בהן נאמר הביטוי הן כנגד יסוד, תפארת ובינה, שלשתן גופא הן בבחינת כתר-חכמה-בינה. לכן בפעמיים הראשונות (שכנגד חכמה ובינה, בחינת אבא ואמא) הוא עוד לא מפחד, כי עדיין יש לו הכרת טובה בבחינת "כבד את אביך ואת אמך", חכמה ובינה – לא מוסרי להרוג אותם, אז מספיק חיזוק מה'. אבל במכת הארבה, לשון ריבוי ללא גבול, בחינת כתר (דהיינו גילוי עתיקא בבינה) נתגלה לו כתר דקליפה, ואז ה"בא אל פרעה" אומר שה' ממש נלחם בפרעה (כאשר משה הוא בבחינת אין לגמרי).



[א] נרשם על ידי הרב שילה שי' אופן. לא מוגה.

[ב] אריך משלים את "התנים הגדול" ל-כח ברבוע, שלמות הכח של הלעומ"ז. וכשקוראים בתורה פרשת בא מקבלים כח דקדושה להתגבר על כח זה דקליפה.

[ג] "התנים הגדול" ועוד ט"פ "יאר" = ד"פ תריג, משה רבינו – היינו זלע"ז.

[ד] הוא אומר למשה ואהרן "למה... תפריעו את העם ממעשיו". יש לו רגישות להפרעה בהיותו מקור ההפרעה של הקליפה. "למה... תפריעו" = 841 = 29 ברבוע = 21 בהשראה.

[ה] רמז נאה: מכות צפרדע-דבר-ארבה יחד עם ג"פ "בא אל פרעה" = 2025 = 45, מה (בחינת משה רבינו), ברבוע (הר"ת ע"ה = משה, האוס"ת = 1681 = 41, יה הוי', ברבוע).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com