חיפוש בתוכן האתר

תפלה קודם הלמוד_פרק ח הדפסה דוא

פרק ח

רמזי התפלה: יחוד העין והפה


אנחנו מסבירים ולומדים כאן באריכות שיש כאן בתפלה חמש מדרגות כנגד חמש המדרגות שבנפש. בתפלה הזו אנחנו מביעים רצון לפני ה' ומצהירים על הרצון שלנו ואומרים שאנו רוצים לתקן את כל חמש המדרגות שבנפש, ולהגיע את התכלית האמיתית במדרגה החמישית – להפיץ את אור התורה בעולם כולו, "יפוצו מעינֹתיך חוצה"[1]. כדי להגיע אל היחידה שבנפש צריך לעבור את כל המדרגות שתחתיה, החל מן הנפש בתקון המעשה.

לכן בתחלה צריך לבקש מה' עזרה, שכל מה שאני לומד יתגשם במעשה. אחר כך אני מצהיר ומבקש שמה שאני לומד יעדן את המדות שלי, שאהיה בן אדם יותר טוב במובן הרגיל, לא לכעוס, לעזור וכו' וכו'. אחר כך אני מבקש מה' שאתקן את השכל שלי ממקורו, ותקון השכל ממקורו הוא ב'ידיעת התורה', שבמקום שהראש שלי יהיה מלא שטויות הוא יהיה מלא וגדוש בתריג מצות התורה, בכל פרטיהם ודקדוקיהם, פרושיהם וטעמיהם וכל סודותיהם. שכל המודעות שלי תהיה תודעה של דעת תורה. זו ההצהרה השלישית.

אחר כך אני עולה אל שתי המדרגות המקיפות של הנפש, שנקראו בקבלה חיה ויחידה, ואני מבקש שהלמוד יקשר אותי בבחינת 'נוגע ואינו נוגע' – 'מטי ולא מטי' – אל הדבקות בבורא. כלומר, להרגשה התמידית של חידוש העולם, שה' בכל רגע ורגע מחדש בטובו מעשה בראשית. ההרגשה הזו אינה הרגשה שיכולה להיות קבועה ויציבה בנפש, אחרת הנברא היה מסתלק ומתבטל מן המציאות, אלא היא בבחינת 'נוגע ואינו נוגע', ב'רצוא ושוב'. זה להרגיש איך אני, וכל העולם כולו איתי, חוזר בכל רגע אל ה'אין' ואיך בכל רגע שוב אני, וכל העולם כולו איתי, מתהווים מחדש 'יש מאין', וחוזר חלילה. זוהי מדרגת החיה.

אחר כך, ההרגשה הכי גבוהה היא הרגשת עצם הנשמה, היחידה שבנפש, היהודי מתמלא כולו מסירות נפש. אבל, צריך לדעת על מה מוסרים את הנפש. לא מוסרים את הנפש סתם, לקפוץ לים. יהודי מוסר את הנפש על הפצת האמת המחלטת של התורה חוצה, בתקוה באמונה ובבטחון שעל ידי כך, בעזרת ה', נתקן את העולם כולו. על אף כל האכזבות שישנן בכל דור ודוד – "דור הולך ודור בא"[2] ו"אנחנו עוד לא נושענו"[3] – לגבי היחידה שבנפש זה אינו מיאש כלל. היא למעלה מן הזמן, ויש לה אמונה איתנה ובטחון גמור ש"אם יתמהמה חכה לו בא יבוא לא יאחר"[4], ואני צריך לעשות את שלי ולמסור את נפשי על הפצת המעינות חוצה. לעשות את זה במסירות גמורה זה רק כאשר היחידה שבנפש מתגלה. זהו, אם כן, השיא של כל הבקשות וההצהרות שיש כאן: להקדיש את החיים שלי להפיץ את האור והאמת חוצה.

זהו סיכום התפלה הזאת, ושל חמש הבקשות וההצהרות למה אני בא ללמוד תורה על כל רבדיה: פשט, רמז, דרוש, סוד. כאמור, שלש המדרגות הראשונות בתפלה, שכנגד נפש רוח נשמה – "הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה ולידי מדות ישרות ולידי ידיעת התורה" –  מודפסות בסידורים רבים. העיקרי שבהם הוא הסידור החשוב 'בית יעקב', סידורו של של רבי יעקב עמדין. את שתי המדרגות הנוספות, שכנגד חיה יחידה – "לידי דבקות הבורא ולידי הפצת מעינות תהום רבה וכו'" – הוספנו אנחנו כדי להשלים את חמש המדרגות שבנפש נר"ן ח"י.

עד התגלות החסידות היו גלויים בתורה אותם ענינים שכנגד רבדי הנפש, הרוח והנשמה. רבדים אלו הם האורות הפנימיים בנפש: המעשה, תיקון מדות הלב וידיעת התורה. שתי מדרגות למוד התורה שכנגד החיה והיחידה, שהם האורות המקיפים בנפש, התחילו להתעורר מחדש על מנת לגלות את פנימיות התורה, כדי לאזן את 'ירידת הדורות' שהתרחשה כל הזמן. לפני הופעת החסידות הגיע עם ישראל למצב של 'התעלפות', כך תאר הבעל שם טוב[5] את מעמד העולם אליו בא. הבעל שם טוב הסביר שכל היהדות נמצאת עכשיו במצב של התעלפות. אתה צריך להתעורר ואינך מתעורר. ישנו אחד שישן ומצבו אינו כל כך נורא כי ברגע שיעירו אותו מיד הוא יתעורר. לעומתו, ישנו אחד שקשה לעוררו, הוא אינו מתעורר.

אצל אותו אחד נמצאות החיה והיחידה, אבל הן מאד רחוקות. הן אינן מופיעות מתי שצריך אותן. ממילא, אם ישנו מצב של התעלפות רוחנית בעם ישראל, צריך לבוא אחד כמו הבעל שם טוב ותלמידיו אחריו היודעים לעורר ולהחדיר את המדרגות המקיפות הללו – חיה יחידה. ברוח זו השלמנו חמש מדרגות לתפלה קודם הלמוד.

סימנים עשה

הפרק האחרון, פרק ח, כולל גימטריאות ופרפראות הבאות לחתום ולסכם את הענין כולו. אומרים חז"ל בפרקי אבות: "תקופות וגמטריאות פרפראות לחכמה"[6], ואפשר לדרוש את המלה 'גמטריאות' בלשון רבים שישנן כמה וכמה סוגי גימטריאות, ואת המלה 'תקופות' כסוג בו נעסוק כאן. תקופות לשון הקפה, ותפקיד הגימטריא מסוג זה הוא להקיף את כל החומר הנלמד ולסכם אותו, וכך היא נכנסת לגדר הוראת חז"ל "סימנים עשה"[7]. ישנה מצוה לעשות סימנים לכל נושא שלם שהאדם למד, סימנים הבאים לתמצת את כללות הנושא. הסימן הטוב ביותר הוא סימן הקשור עם מספר. זאת אנו רואים בפשטות אצל הרמב"ם, המקפיד לתת סימן לכל מבנה ברור של הלכות, סימן מספרי המציין כמה מדרגות ישנן בכל הלכה והלכה וכו'. זו התועלת הראשונית של גימטריא הבאה בסוף למוד הנושא, ומשמשת סימן לכללות החומר הנלמד. בפרק הבא נדון בכמה גימטריאות מסוג זה, המהוות סיכום וסימן לנושא שלמדנו כאן באריכות.

כאשר חיברתי את המשך נוסח התפלה התבוננתי בעיקר בתוכן, כך שרוב תופעות הגימטריא שיתגלו כאן לא היו במודעות שלי בכלל. גם בשבילי, היפי של התוצאות והסיכום שנערוך כאן, בא בהשגחה פרטית ממש. מעבר לכך, כל רמז ורמז בפני עצמו עומד על רגלי עצמו כנושא שלם, וממילא הוא אמור ללמד אותנו משהו, בין בהקשר לתפלה ובין שלא בקשר אליה. בכל דבר בעולם אפשר למצוא רמזים חשובים, אלא שהרמז צריך להיות בעל תוכן עצמי ועומד על רגלי עצמו.

הרמזים כאן באים להקיף את הכל ולתת סימן והם מועילים להמתיק לנו את כל מה שלמדנו. בעיקר אם אנו מרגישים על ידי הרמז שיש בזה השגחה פרטית. למדתי משהו, ואני מבין שזה אכן נכון ואין לי כל 'טענה' כלפי מה שלמדתי, אבל הוא עדיין לא מתוק לי לחך. כתוב, שרמז מכוון משמש לעשות את הכל מתוק. ככל שאני מרגיש בזה השגחה פרטית וקשר בין הרמז לבין התוכן כך הדבר נעשה מתוק לי.

אכן, את תוכן תבות כל פסוק אני יכול ללמוד מאה ועשרים שנה בלי להזדקק כלל לגימטריא. יש מספיק תוכן בפסוק, אין סוף של תוכן, וממילא יתכן וכלל לא אגיע לשלב של גימטריא או ספירת מלים ואותיות בפסוק. למרות זאת, בלי הרמז חסר כאן משהו. ברגע שאני רוצה לסיים ולסכם את הלמוד שלי בפסוק ראוי גם לעשות חשבון גימטריא, ואכן כתוב כי שלב החשבון שייך לספירת המלכות[8] שהיא סוף המדרגות. אם כן, הרמזים הם כמו חתימה וחותמת לגבי הענין הנלמד.

מכאן מובן ענין עמוק: בספרי חסידות חב"ד ישנו בדרך כלל עומק גדול מאד של השכלת החסידות ומעט מאד רמזים. ישנם לפעמים רמזים, אך הם מועטים ביותר יחסית להסבר, שהוא רחב מאד. מה הסיבה? כאשר התוכן עדיין מתפתח ומתעמק הרי הרמז אינו ענין לכאן. הוא עלול להפסיק את התפשטות התוכן. יתכן והרמז המובא תוך כדי ההסבר ישמש נקודת מוצא ויתחיל תהליך חדש של התבוננות והתפשטות, אך לגבי התבוננות קודמת הרמז החשבוני משמש חתימה לענין כולו. כיוון שחסידות חב"ד היא בבחינת התעמקות עוד ועוד בלי סוף אין בדרושיה הרבה רמזים. אולם, בשנים האחרונות ראינו אצל הרבי יותר ויותר רמזים, יותר ויותר גימטריאות. תופעה זו של רבוי רמזים מלמדת אותנו שישנה כאן איזו חתימה וסיכום, רמזים שחותמים ומסכמים את כל מה שהיה.

כאשר אני בא לתת רמזים כדי לסכם את הענין יש להסתכל על שלש תופעות פשוטות המתיחסות למבנה הפסוק. כך כתוב בכתבי האריז"ל. המבנה הוא הצורה החיצונית של הפסוק והכל נכלל בתוכו. כדי למיין מבנים וכדי להשוות ביניהם יש לספור כמה יחידות גדולות בפסוק – אלו המלים; כמה יחידות קטנות בפסוק – אלו האותיות; ולבסוף מהו חשבון הגימטריא הכולל – אלו יחידות עוד יותר קטנותפרטי הפרטים.

רמזים – אור חוזר בסיום

"למה נקרא שמם סופרים? שהיו סופרים את כל המלים והאותיות שבתורה"[9]. הסופרים, ובהם עזרא הסופר, הם אלו שחתמו את התנ"ך. איך חותמים את ספר התנ"ך? חותמים אותו על ידי ספירתו. כותבים כמה חלקים בתנ"ך, כמה ספרים בכל חלק וחלק, כמה פרשות בכל ספר וספר, כמה פסוקים בכל פרשה ופרשה וכמה אותיות בכל פסוק ופסוק ועוד. כל זמן שהתוכן ממשיך להתפשט ולהתפתח אין טעם לספור, אך כאשר אני רוצה שהדבר יגמר אני כבר מתחיל לספור, שהרי הספירה בעצמה היא פעולת גמר וחתימה והחלטה.

"אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין"[10]. הדבר סמוי מן העין ועד שלא ספרת אותו, עד שלא שקלת אותו, עד שלא מדדת אותו, הברכה עדיין מצויה בו. כלומר, הדבר יכול עדיין להתרבות, בדרך נס, יותר ממה שהוא עכשיו. אם אני רוצה שיקרה נס וכספי יתרבה – מוטב לי כלל לא לספור אותו. ברכה היא כח התרבות פנימית, וכל עוד שהדבר סמוי מן העין הוא מתברך והולך, מתברך ומתרבה, אבל ברגע שספרת אותו והחלטת אותו הוא כבר אינו סמוי מן העין והברכה נפסקה.

לעניננו, מפני שהתורה שבכתב כבר מוחלטת יש לספור אותה ובכך גם לחתום אותה. מרגע החתימה ואילך, הברכה אחוזה באותיות התנ"ך, לא פחות ולא יותר, ויש לנו מצוה לספור את אותיות התורה ואת תבותיה. הכמות מעוררת את האיכות.

בתחילה, האיכות משפיעה ומרבה את הכמות, אך בסוף הכמות היא המשפיעה לגבי האכות, על דרך הפסוק "אשת חיל עטרת בעלה"[11]. אומר הרבי מליובאויטש[12], שתופעה זאת ניכרת בדור שלנו, שכמות קובעת לגבי איכות. הסדר בו איכות קודמת לכמות הוא סדר של 'אור ישר' שיורד ומתפשט. לעומת זאת, ב'אור חוזר' משפיעה הכמות על האיכות. באופן פשוט הגימטריא והרמז הם סיכום של האור הישר, אבל החידושים העולים מספירה זו הם בבחינת אור חוזר, המוסיף אור והמתקה. קודם היתה זרימה מאיכות לכמות, ואילו בסוף ישנה זרימה העולה מכמות לאיכות.

שאלה: אם כך, מדוע קיים איסור לספור את ישראל[13]?

תשובה: כל עם ישראל הוא כמו צבא, "צבאות הוי'"[14], וכאשר צריך לסכם את המחנה, לסכם את הבנין והמנין צריך לספור. דוד המלך מנה את העם בצורה אסורה[15], מה הביא אותו לידי כך? מדוע הסיתו יצרו לספור את העם בצורה אסורה, הרי דוד המלך הוא צדיק גמור? צריך לומר, שאם באמת הגיע הסוף הרי המנין עושה את ה'אור חוזר' ופועל את ביאת המשיח, וכידוע ש"אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף"[16]. כלומר, לאחר שכל האורות, כל הנשמות, כל הניצוצות, ירדו בדרך של 'אור ישר' אזי התפקיד הוא לפעול 'אור חוזר' מלמטה למעלה. אם דוחקים את הקץ ומקדימים את הזמן הרי זה עוול וקלקול ואינו בגדר תיקון של ה'אור חוזר' אלא הסתלקות האור.

זהו כלל חשוב בקבלה: אם מתחילים לעלות לפני שהכל ירד נגרמת הסתלקות במובנה השלילי. כלומר, מה שכבר נעשה הסתלק, ולא זאת הכוונה של ה'אור חוזר'. הכוונה ב'אור חוזר' היא שעליתו מוסיפה רבוי גוונים ועומק לדבר שכבר נמצא. הכל נמצא על מקומו ושום דבר אינו מסתלק כאשר ה'אור חוזר' מתחיל לעלות לאחר שהכל ירד.

לאור זאת אפשר להסביר, שכל המושג של דחיקת הקץ מדבר על נסיון להעלות 'אור חוזר' קודם זמנו, לפני שירד כל ה'אור ישר'. נסיון כזה מביא להסתלקות וקלקול גמור, וכל מה שירד מסתלק, אך כאשר ה'אור חוזר' מתחיל לעלות בזמנו, בקץ האמיתי שלו אזי ה'אור חוזר' משמש לגלות ממדים יותר ויותר פנימיים במה שקיים.

באותו רגע שלמשיח בכח, לדוד המלך, 'מתחשק' לספור את עם ישראל, יתכן שבאותו רגע ממש אכן המשיח מוכן לבוא, וברגע שהמשיח מוכן לבוא ישנה פעולה גדולה וחשובה מאד – לפקוד את הצבא ולמנות את העם. כך ניתן להבין את סיפורו של דוד במנין העם.

בהקשר שלנו: התנ"ך הוא חתום ומושלם. מה יעזור לי כאשר אני עושה בו רמזים של ספירת מלים ואותיות? זה מוסיף לי עוד ועוד ממדים של התגלות בתוך אותיות התנ"ך. שום דבר אינו מסתלק ואובד אלא בדיוק להפך, הדבר נעשה יקר יותר. ממילא הוא עולה, כביכול, מלמטה למעלה.

כל אחד יכול לספור מלים ואותיות. לא צריכים 'גלוי אליהו' כדי לספור אותיות ומלים. זו פעולה פשוטה ביותר אותה יכול לעשות כל אדם ואין צורך בכישרון מיוחד משמים כדי לבצעה. 'אור חוזר' פרושו, שאני עושה את הפעולה הפשוטה ביותר, אך פתאום, תוך כדי הספירה, מתקשרים ומתגלים דברים שקודם היו נעלמים ממני. 'אור חוזר' הוא אור שנולד מלמטה, מתוך פעולה השייכת ל'מטה', פעולה פשוטה שכל אחד יכול לבצעה, שמתוכה פתאום מתגלה איזה אור. ב'אור חוזר' איני מחכה לגלוי מלמעלה, גלוי תוכני ומשמעותי, אלא אני מבצע פעולה פשוטה ביותר, פעולה טבעית, ומתוך כך נולד משהו חדש. זה היה הסבר מדוע הרמזים באים דוקא בפרק האחרון, בסוף השער אותו אנו לומדים.

גימטריא – זרימת האחדות הפשוטה

כל זה היה בגדר הקדמה כללית לענין הרמזים הבאים בסוף למוד של תוכן. כעת ניקח פסוק כדוגמה לדרך מציאת רמזים, בכל שלשת הרמות שהזכרנו: מלים, אותיות וחשבון מספרי (גימטריא). לדוגמה: בפסוק הראשון בתורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[17] – יש 7 מלים, 28 אותיות, והוא עולה כולו בגימטריא 2701.

אלו הן שלש מדרגות של ספירה: מלים, אותיות, גימטריא, מהכלל אל הפרט. ספירת המלים היא ספירה יותר כללית, ספירת האותיות היא יותר פרטית – אך מה זאת גימטריא?

אומר הבעל שם טוב[18], שכל אות היא זרימה קבוצתית של אותיות א. למשל במלה ברא: האות ב, שערכה בגימטריא הוא 2, היא קבוצה זורמת של שתי אותיות א. כלומר, ב היא הכח לקבץ שתי אותיות א ביחד, כמו בתוך קופסא סגורה. האות ר היא קבוצה זורמת של מאתיים אותיות א. לפי עיקרון זה, ספירת הגימטריא היא הכח לפתוח את כל הקבוצות הסגורות ולהחזירן לזרימה אחת חופשית של האות א. כלומר, הפרוט האחרון ביותר חושף את הפנימיות של הכל, את האחדות המוחלטת העומדת וזורמת מאחורי הריבוי – היא מגלה אותה כזרימת האות א.

זאת היא גימטריא על פי הסברו של הבעל שם טוב, וזו הספירה הפרטית ביותר מבין שלש דרכי הספירה. היא עונה על השאלה: כמה אותיות א יש כאן? את כל זה עושים כדי לגלות את האחדות המוחלטת העומדת מאחרי הכל וזורמת בתוך הכל. מתי אני מגיע אליה? כאשר אני רוצה לסכם את כל מה שלמדתי לגבי הפסוק.

טל תורה – החדרת יחוד ה' בפנימיות

עד כאן ההקדמות, וכעת נתחיל לקרוא את הפרק מתוך הספר:

בְּנוֹסַח הַתְּפִלָּה הַנ"ל יֵשׁ טל תֵּבוֹת, בְּחִינַת "טַל תּוֹרָה", שֶׁהוּא "טַל תְּחִיָּה"

כיצד קשור המספר טל עם התורה? מאחר ואנו עוסקים בנוסח תפלה קודם למוד התורה צריכים אנו לקשר כל רמז וכל מספר עם הנושא הכללי שלנו, עם התורה. פנימיות התורה כולה נקראת 'טל תורה'. כאשר קבלנו את התורה על הר סיני על כל דבור ודבור ששמעו ישראל מפי הגבורה פרחה נשמתן והחזירן הקב"ה לחיים בטל שעתיד להחיות בו את המתים[19]. 'טל תורה' הוא 'טל תחיה'.

התורה נקראת 'טל תחיה' על שם שהיא 'תורת חיים'[20]. בכח התורה להחיות אותנו 'חיי עולם'. כלומר, להביא אותנו לתחיית המתים לעולם ועד. מסיבה זאת נקרא למוד התורה על ידי חז"ל בשם "חיי עולם"[21]. התפלה נקראת "חיי שעה", ואילו למוד התורה נקרא "חיי עולם".

(טַל עוֹלֶה הוי' אֶחָד – שֶׁכָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ הִיא פֵּרוּשׁוֹ וְהַחֲדָרָתוֹ בַּלֵּב ("שְׁמַע יִשְׂרָאֵל") וּבָעוֹלָם כּוּלּוֹ)

הרמז העיקרי של המלה טל הוא הוי' אחד [וכן עולה ג פעמים אחד]. מטרת כל התורה כולה היא להחדיר את אחדות ה', קודם כל לתוך לבו של היהודי – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[22] – ואחר כך, באמצעותו, בכל העולם כולו.

שמיעה פרושה הבנה וקליטה, וקליטה פרושה החדרת הדבר אל תוך הלב. הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" נאמר כסיום לעשרת הדברות, שנכתבו בפעם שניה בתורה בפרשת ואתחנן שבספר דברים. פסוק זה בא להחדיר את כללות עשרת הדברות, וממילא את התורה כולה. כלומר, פנימיות הכוונה של התורה כולה היא להחדיר את "הוי' אחד" אל תוך הלב, על ידי המצוות התמידיות, ואחר כך אל תוך העולם[23].

מתוך תריג המצוות ישנן שש מצוות תמידיות: אמונה בה', יחוד ה', אהבת ה', יראת ה', לא לכפור בה', ושמירת המחשבה – "ולא תתֻרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"[24]. אלו שש מצוות תמידיות מתוך תריג המצוות כפי שמונה אותן הרמב"ם. מצוות אלו, שהאדם חייב בהם תמיד, אינן באות אלא כדי להחדיר את תודעת "הוי' אחד" בלב. ואכן, שש מצוות תמידיות אלו מכוונות כנגד שש מדות הלב, כנגד ו קצוותיו[25].

כאמור, כל שאר מצוות התורה באות לקחת את תודעת "הוי' אחד" מהלב, להמשיך אותה ולהחדיר אותה בתוך העולם. אכן, המלים שנאמרו ממש בסמיכות לפני המלים "שמע ישראל" הן המלים "ארץ זבת חלב ודבש"[26]. הבטוי "ארץ זבת חלב ודבש" מתיחס להחדרת יחוד ה' בעולם[27]. הארץ הזאת היא ארץ המסוגלת לקבל כבר היום את הגלוי של "הוי' אחד", ולעתיד לבוא – "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל בכל העולם כולו"[28]. כלומר, כל העולם כולו יהיה מסוגל לקבל בתוכו את הגלוי של "הוי' אחד", וזאת תכלית כל מצוות התורה.

כולנו מכירים את הבטוי 'טל ומטר' – "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה". מטר, העולה רמח (עם הכולל), הוא הגלוי המפורט של כל המצות, ואילו טל, העולה הוי' אחד, זו הכונה הפנימית שלהן[29] [כאמור, הרמזים כולם מתקשרים לנושא התפלה שלנו, ללמוד התורה, אך כל רמז ורמז עומד בפני עצמו וניתן ללמוד ממנו ענין שלם].

תפלת 'חיי עולם'

קעד אוֹתִיּוֹת הַתְּפִלָּה עוֹלֶה "חַיֵּי עוֹלָם"

ב-טל תבות התפלה יש קעד אותיות. כמובן, כדי להגיע לתוצאה זו יש לדייק בכתיבה, כמו בתבה "וארבת" הכתובה בתורה בכתיב חסר: "וארבת השמים נפתחו"[30]. לכן דייקתי לכתוב כל מלה ומלה בדיוק כמו שהיא כתובה בתורה על מנת שנוכל, בסופו של דבר, לספור את האותיות.

הרמז כאן הוא, ש-קעד המלים עולים כמנין הבטוי חיי עולם [ג פעמים חן] – "וחיי עולם נטע בתוכנו"[31]; "כי הם חיינו ואורך ימינו"[32]. כאמור, 'טל תורה' הוא 'טל תחיה', ועל פי הרמז כאן הטל של "חיי עולם" הוא תחיית המתים – חיים נצחיים, חיים לעולם.

כאשר אנו באים ללמוד תורה לשמה, עלינו לדעת שפנימיות התורה היא טל, הוי' אחד, וכן שהתורה היא מקור של "חיי עולם". כאמור, בפי חז"ל נקראת עבודת התפלה בשם "חיי שעה" ואילו למוד התורה נקרא "חיי עולם". התפלה שאנו מתפללים קודם שאנו באים ללמוד תורה לשמה היא עצמה בגדר "חיי עולם". על פי פשט, נקראת התפלה בשם "חיי שעה" בגלל שהאדם מתפלל בה על פרנסה, על חיים, על בריאות, על בנים וכו', שאינם אלא דברים חולפים. לעומת זאת, למוד התורה נקרא "חיי עולם" בגלל שתכליתו הוא להקנות לנפש נצחיות.

לעניננו, כיוון שהאדם מתפלל לה' תפלה זו לשם הלמוד, הופכת התפלה עצמה גם היא להיות בגדר "חיי עולם". האדם מתפלל על למוד תורה לשמה, על "חיי עולם" שהם חיי נצח, ואינו מתפלל על שאר צרכיו החולפים, כשאר התפילות שהן בגדר "חיי שעה". זהו הקשר שיצא לנו מספירת קעד אותיות התפלה שלנו.

בְּסוֹד: "וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ" – תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, "כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְגוֹ'", בְּחִינַת "טַל תְּחִיָּה" כַּנ"ל.

בסעיף זה למדנו את הרמז הפשוט של מספר המלים ומספר האותיות. נשאר לנו עדיין ללמוד בסעיפים הבאים את הגימטריא הכוללת של כל התפלה.

* * *

אנחנו מקוים לסיים הערב, בעזרת ה', את השער שלמדנו השנה 'תפלה קודם הלמוד'. כל השנה הזו היתה תפלה קודם הלמוד [נקוה שבעזרת ה' השנה הבאה תהיה כבר הלמוד בעצמו...]. הגענו לאמצע הפרק האחרון של השער. בפעם הקודמת התחלנו ללמוד את הפרק האחרון, שכולו רמזים לגבי המבנה הכללי של התפלה. לפני שנמשיך בלמוד הפרק נשלים כמה נקודות בנושא הרמז והגימטריא.

רמזים – גלוי ההשגחה בתוך התורה

הקדמנו בשיעור הקודם ואמרנו, שכאשר גומרים להתבונן במדרגות הפרטיות של מבנה מסויים בתורה, רצוי ודרוש אחר כך, על מנת לכלול את הכל יחד, לחתום את הענין ברמז. הרמז כולל כמה מלים ישנן, כמה אותיות ומהו חשבון הגימטריא (זו גם ספירה), והוא בא לחתום רעיון שכבר התפתח בהתבוננות פרטית, דרגה לאחר דרגה. זהו ה'מכה בפטיש', הגמר הטוב, המסכם  את כל המבנה הזה. סִיכּוּם הוא מלשון סְכוּם, ואכן הרמז בא לספור את כל הסכומים: של המלים, של האותיות, של החשבון. כל הסכומים עוזרים לסכם את הענין ולכלול את כל רבדיה של החכמה ביחד.

הזכרנו גם שאת הדבר הזה עושים רק לאחר שהדבר כבר נמצא. כל הדברים האלו הם גלוי של השגחה פרטית. אפילו כאשר האדם עושה את זה בעצמו, אם הדבר מכוון והוא מתבונן בסוף מה הוא עשה כאן, הוא מתחיל לספור את המלים וכו' על מנת לראות סיעתא דשמיא. כל אלו הסתכלויות שלאחר המעשה ולא חישובים שאדם מתחשב בהם קודם לכן. קודם הוא התחשב רק בתוכן ובענין בעצמו, אבל אחרי שהוא גומר הוא מסתכל על התוצאה בצורה הזו.

זה כמו בחינת יום השבת, שלאחר שסיימתי את כל המלאכה אני יכול לשבת בשקט ולהתבונן מה עשיתי כאן. הלומד מתחיל לספור את האותיות ו'הפלא ופלא', מתגלים לו דברים שלא שיער בדעתו, שלא חשב עליהם בכלל. הוא רואה שה' עזר ויצאו לו דברים מאד יפים, מאד נחמדים, ששייכים לענין בלי לחשוב עליהם מראש. אלו שתי מדרגות של התבוננות: יש התבוננות של תוכן, על מנת לבנות נושא וענין, ויש התבוננות של סיכום, על מנת להתפעל מן הסיעתא דשמיא שהיתה לו בלי ערך למאמצים שהוא השקיע בדבר. הוא רואה שה' עזר.

הבעל שם טוב אומר[33], שההשגחה הגדולה ביותר היא ההשגחה בדברי תורה. יש כמובן השגחה על כל צעד ושעל של החיים, שאדם יוצא החוצה ורואה אותה בכל דבר אם יש לו עיניים פקוחות, אבל ההשגחה הכי גדולה היא ההשגחה בתוך התורה עצמה. אף על פי שהתורה כבר ניתנה, אדם שזוכה ללמוד תורה כמו שצריך זוכה לראות השגחה נפלאה של קישורים. למשל, ה' עוזר שהוא לומד כאן משפט ואחר כך הוא פותח ספר אחר ופתאום הוא רואה שם בדיוק את הדבר שהיה חסר לו, או שאדם מחדש משהו בתורה ופתאום מתגלים לו עוד ועוד דברים שלא שיער בדעתו בכלל. זה נקרא לראות השגחה נפלאה בתוך התורה בעצמה.

רמזים – המתקה לצורך עיכול

נוסיף עוד ממד: מה הענין להאריך כל כך ברמז? כאמור, הנושא והאמת חיים וקיימים, והחשבון הוא רק כעין קרש קפיצה להגיע להברקה נוספת שממתיקה אמת ידועה. הרבי תמיד אומר שאי אפשר לחדש רעיון שלא כתוב בשום מקום רק על סמך גימטריא, אבל אם יש אמת קיימת יש ברמז משום המתקה גדולה מאד לאותה אמת. יש בו כח להחדיר את האמת הזו אל תוך הנפש. כאשר אני רואה איך שהחשבון מצביע על דבר אמיתי הוא יכול להעמיק אצלי את האמת הזו וההעמקה הזו תעזור לי מאד להחדיר את הדבר פנימה. זה נקרא להמתיק את האמת. לפעמים יודעים איזו אמת אבל הידיעה הזו אינה מתיישבת בלב, היא לא מתוקה. כמו אדם שאוכל מאכל שאינו טעים לו והוא עומד לו בגרון או בבטן. קשה לו לעכל את זה. יש בנפש אמת כזו, שאפילו שאתה יודע שזו אמת יש לך קושי בעיכול.

רואים זאת אצל כל מיני אנשים שעברו מאורע וקשה להם לקבל אותו ולעכל אותו. למה? כי האמת בשבילו היא עדיין בבחינת דין, נדמה לו שזו אמת קשה, אמת כואבת. אתה לא מסתפק לגבי אמיתות הדברים. להיפך, אתה מקבל שזה נכון ללא פקפוק, אלא שקשה לעכל אמת כזו. זה נקרא שהאמת היא בבחינת דין, אבל אמת אמיתית, האמת של הקב"ה ושל התורה, היא בסופו של דבר טוב ומתוק ונעים. אם אתה לא מרגיש שהאמת נעימה אלא קשה זה סימן שרק חלק החיצוני של האמת נתגלה לך. התגלה לך רק צד הדין שבו ואילו הצד הפנימי שבו, החסד שבו, נסתר ממך בינתיים. צריך לבוא פתאום מישהו שיגלה את אזנך, שבתוך האמת הזו לא הישגת את האמת על כל עמקה, ואם תשיג את ה'אמת לאמיתו' תראה שאתה בעצם רוצה אותה ממש.

זו דוגמה חיצונית, אבל באותו אופן ישנם דברים שאתה לא יודע במודעות שלך שהם דין. אחד למד תורה והבין טוב, להיפך, אולי הוא אפילו נהנה מזה ולא קשה לו לקבל את מה שהוא למד, אבל בכל זאת זה לא התישב אצלו בלב לגמרי. זהו סימן שהוא קיבל את זה בבחינת דין, ללא המתיקות הפנימית שיש בידיעה הזו. אחד יכול גאון בתורה ולדעת הכל והוא 'מבסוט' מכך, יש לו הרגשה טובה מאד מכך, אבל הידיעה הזו אצלו היא בבחינת דין. היא עדיין לא התישבה אצל. אם ה' יגלה לו איזה רמז מופלא בתורה באותו הענין שלמד, רמז שבדיוק מצביע על אותו דבר שהוא יודע מקודם, הוא יכול פתאום לפתוח ולגלות את המתיקות הפנימית שבה, מתיקות שלא היה מודע לה קודם. אף על פי שהאמת נשארה אותה האמת, הרמז עזר להמתיק אותה, ולהמתיק זה לקלוט אתת הדברים בפנימיות ממש. אם זה לא מתוק אז יש עוד חלק בתוכך שמתנגד לאמת הזו, כמו בתרופה, ואם זה מתוק במתיקות אמיתית אז היא נקלט ומתיישב בכי-טוב. כל ההסבר הזה באריכות הוא מדברי הרבי, ומבין כל ההסברים וכל ההיבטים לעיסוק ברמזים וגימטריאות זהו ההסבר הפשוט ביותר – להמתיק את האמת לצורך הקליטה הפנימית.

טל ואין

עד כאן היו ההשלמות, וכעת נחזור אל הכתוב, אל הרמז האחרון בפרק, הנמשך עד סופו:

כָּל הַתְּפִלָּה עוֹלָה [בגימטריא, בחשבון האותיות] אַחַת עֶשְׂרֵה אֶלֶף וַחֲמִישִׁים – אַיִן (כַּאֲשֶׁר אי דְּאַיִן נֶחְשָׁבוֹת לַאֲלָפִים), שֶׁהוּא סוֹד "טַל" וְ"חַיֵּי עוֹלָם" הַנ"ל.

אמרנו שישנה ספירת מלים וישנה ספירת אותיות. מה זה חשבון גימטריא? זו גם ספירה. זו ספירה של זרימת ה'אלפין' שיש בכל אות. האות ב היא שני 'אלפין', האות ג היא שלש 'אלפין', וכך הלאה. הבאנו את הסברו של הבעל שם טוב[34] לענין הגימטריא. האות ר היא בטוי לזרימת מאתיים 'אלפין'. היא סימן ל'קבוצה' (בלשון המתמטיקה) שבתוכה קיימת הזרימה הזו.

גם מלה מהווה יחידה אחד, 'קבוצה', ביחס לאותיות שבתוך אותה המלה. אם אני סופר אחר כך גם את האותיות זה מהווה 'קבוצה' משנית. האותיות הן פרטים ביחס למלה, אבל הן עדיין 'קבוצות' ביחס לספירת חשבון האותיות, וכך הלאה. כל דבר הוא 'קבוצה' ביחס לפרט יותר קטן ממנו, ולכן קודם סופרים את המלים, אחר כך את האותיות ולבסוף עושים את החשבון הכולל.

לעניננו, החשבון הכולל של כל התפלה הזו ביחד עולה 11,050. אם רוצים לכתוב את המספר הזה בתכלית הקצור כותבים את האלפים שבו בתור אחדים. זה בסוד הפסוק "איכה ירדף אחד אלף"[35]. איך אני כותב את המספר 1500? אני כותב את האות א [לפעמים אני מוסיף לה פסיק עליון – א'], והיא בעצמה כבר 1000, ומוסיף לה את האותיות תק העולות 500. שם האות בעצמה רומז לכך: אַלֶף – אֶלֶף. בלשון הקדש נקראת התופעה הזו, בה האחדים חוזרים לאלפים ולהיפך, 'סוד חזרת הגלגל'[36]. לכן, כאשר אני מזהה חלוקה בין אחדים לאלפים, אני יכול לכתוב את המספר 11,000 בשתי אותיות בלבד – אי, ואילו את יתרת המספר בחשבון הרגיל, 50 עולה נ. כל מספר יחד יעלה על פי החשבון הזה אין.

את כל המספר הגדול הזה של סכום מלות התפלה אפשר לצמצם למלה הזו – אין. 'אין' קשור, על פי קבלה, עם ה'טל' ועם 'חיי עולם' שהזכרנו קודם. ידוע שהשרש האמיתי של נשמות ישראל הוא ה'אין האמיתי' – "אַיִן מזל לישראל"[37] – ה'אין האלקי'. טל ואין משלימות אחת את השניה ל-100, התכללות עשר הספירות זו בזו. הפרצוף הפנימי של הכתר נקרא פרצוף 'עתיק יומין' ויש בו שתי מדרגות: המדרגה העליונה בו היא האמונה והמדרגה השניה היא ההתענוג. במספר סדורי – מ-1 עד 22אמונה עולה טל ואילו תענוג, המשלים את עשר ספירות של עתיק, עולה אין. אם כן, המספר מאה, המורכב מטל ואין, רומז למאה הספירות של פרצוף עתיק יומין.

גם בסוד האותיות יש את הסוד של טל ואין ביחד. יש כב אותיות, הכוללות את כל התורה כולה. כתוב בקבלה ובחסידות, שבכל פעם שמוזכרת המלה 'בך', כמו בפסוקים "ואני אבטח בך"[38] "וישמחו בך"[39], יש כאן רמז ל-כב אותיות התורה ולתורה בכלל. על פי פשט אומרים את המלה 'בך' על הקב"ה, אבל "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[40], ולכן היא רומזת גם לתורה. "וישמחו בך" זה שישמחו בה' דרך התורה, שאתה בעצמך נותן את עצמך דרך התורה. התורה היא נתינת העצמות לנו. את המלה הראשונה בעשרת הדברות – 'אנכי' – מפרשים חז"ל "אנא נפשאי כתבית יהבית"[41], אני את עצמי כתבתי ונתתי לכם. לכן מובא בזהר "תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל אורייתא וקוב"ה"[42], ישראל מתקשרים בתורה והיא מקשרת אותנו אל הקב"ה. כל זה היה להסביר שהתורה כולה נכללת ב-כב האותיות.

כאשר כותבים את כל כב האותיות במלוי – א במלוי אלף; ב במלוי בית וכו' – בצורה הכי פשוטה ושגורה [אפילו במילון של ימינו] אם סופרים את מספר האותיות רואים שיש בהם אין אותיות. אם כך, כמה אותיות של מלוי נתווספו ל-כב אותיות השרש? טל אותיות. זה הסוד של טל ואין לגבי סוד אותיות התורה. האותיות הנספות במלוי האות הן האותיות הנעלמות, הסוד של התורה. במלוי האות אאלף – האות א בעצמה היא החלק הגלוי בעוד שאותיות לף הם החלק הנסתר. כלומר, טל אותיות המלוי הן החלק הנסתר ואילו כב אותיות השרש הן החלק הגלוי.

יחוד העין והפה

עד כאן היה הקשר הפשוט בין סכום הכולל של התפלה, שעולה אין, לבין מה שלמדנו קודם בסוד טל המלים וחיי עולם האותיות. מכאן והלאה נתחיל לראות דברים מאד נפלאים בחשבון הגימטריא.

אַיִן הנ"ל [של חשבון האלפים] עוֹלֶה עַיִן פְּעָמִים פֶּה;

יוצא שכל התפלה הזו היא הכאה – כפל בקבלה היא פעולת הכאה, יחוד וזווג – של העין עם הפה. פתאום יוצא לנו, שכל התפלה הזו אמורה לייחד את העין עם הפה, וזה בעצמו 'אין', האין האלקי. כאשר זוכים על ידי למוד התורה לייחד את העין הגשמית עם הפה הגשמי מגיעים אל האין האלקי, האין האמיתי, ה"אַיִן מזל לישראל" מקור החיים האלקיים. זה הנושא שנלמד היום.

מה הכוונה בזה? בשביל להבין את זה צריך להקדים עוד שלב:

עין עוֹלֶה ה פְּעָמִים הוי' ב"ה;

זו כוונה בשם הוי' שמופיעה הרבה פעמים בכתבי האריז"ל[43] וגם אותה נצטרך להסביר בהמשך. נמשיך בחשיפת המבנה:

פה עוֹלֶה ה פְּעָמִים טוֹב, שֶׁהוּא שֵׁם אהוה ב"ה

זהו גם כן שם קדוש בקבלה, שם שקשור ישירות עם שם הוי'. כאשר מחליפים את האות י שבשם הוי' עם האות א יוצא השם אהוה. לחלוף הזה של האות י באות א יש עוד משמעות בקבלה:

(הוי' בְּמִסְפָּר קָטָן, [שכן י במספר קטן היא א ושאר האותיות נשארות בערכן]

יוצא מזה, שהפה הוא במצב של 'קטנות' ביחס לעין. שניהם ה פעמים שמו של ה', פעם ב'גדלות' של שם הוי' ופעם ב'קטנות' של שם אהוה. בהמשך נסביר ש-ה הפעמים של שני המספרים הם כנגד ה החסדים שבדעת. העין והפה של האדם, ללא התורה, הם כנגד ה גבורות, אבל העין והפה של התורה הם כבר של חסד. התורה היא "תורת חסד"[44] והיא פועלת בהם – על ידי ה שמות הוי' שבעין ו-ה שמות אהוה שבפה – המתקה של ה חסדים. בכל זאת, יש בהם שני מצבים: מצב של 'גדלות' בעין ומצב של 'קטנות' בפה.

'דעת עליון' ו'דעת תחתון'

כל זה על פי מה שכתוב בחסידות[45], שיש שתי דעות: 'דעת עליון' ו'דעת תחתון', דעת של גדלות ודעת של קטנות. דעת היא נקודת מבט והשקפה על המציאות, פרספקטיבה. ה'דעת עליון' היא שלמעלה ה'יש האמיתי' ואילו למטה ה'אין'. זה איך שה' רואה את המציאות שהוא ברא, איך שהיא "כולא קמיה כלא חשיב"[46]. הוא ה'יש האמיתי' והמציאות בטלה בו. מה שאין כן ה'דעת התחתון' – נקודת המבט על המציאות שלנו מלמטה – היא גורסת הפוך. כך ה' ברא את העולם וכך זה צריך להיות, כדי שתהיה לנו עבודה של זכוך ותקון, וכך אנחנו רואים שהעולם הוא ה'יש' ואילו למעלה זה ה'אין'. אפילו שאנחנו מכירים בכח האלקי שמהווה אותנו, הכח הזה נעלם מאתנו. אפילו שאנחנו מאמינים בו וחשים בו, ובלעדיו אין לנו שום קיום ושום מציאות, בכל זאת אנחנו מכנים את אותו כח בשם 'אין' כי הוא נעלם מאתנו ולא רואים אותו במחש ממש. זה נקרא 'דעת תחתון'.

גם בתוך העין וגם בתוך הפה ישנה דעת. בספר הזהר כתוב "דעת גניז בפומא"[47], שיש דעת גנוזה בתוך הפה, וכמו כן היא גנוזה גם בתוך העין. היחס בין שתי הדעות האלו, כאשר הן מתוקנות, הוא היחס שבין 'דעת עליון' לבין 'דעת תחתון'. מה שצריך על ידי התורה להכות – לייחד ולזווג – בין העין והפה היינו לזווג את שתי הדעות, את ה'דעת עליון' שבעין עם ה'דעת תחתון' שבפה. זה נקרא בלשון החסידות ליחד 'סובב' עם 'ממלא', או ליחד קוב"ה עם שכינתיה. זה דבר מאד עמוק שאנו רוצים ללמוד היום, נושא שנולד לנו מתוך בדיקת חשבון מלות התפלה.

שוב, המושגים של 'דעת עליון' ו'דעת תחתון', ושצריך ליחד אותם, וש'דעת עליון' יחסית שייכת אל העין ואילו 'דעת תחתון' שייכת יותר אל הפה – אלו דברים ידועים [שכמובן צריך להסביר אותם]. פתאום יצא לנו רמז נפלא שיש כאן תפלה, שכל ענינה הוא להתיחד עם התורה, שעל ידה יתגלו כל חמשת כוחות הנשמה בכי טוב, ויצא לנו שכל התפלה הזו ביחד עולה אין, והאין הזה מורכב מ-עין פעמים פה, כאשר עין היא ה פעמים שם הוי' ואילו פה הוא ה פעמים שם אהוה.

שם הטוב הגנוז – "את השמים ואת הארץ"

נמשיך הלאה. השם הזה – אהוה – לא כתוב בשום מקום בתנ"ך במפורש אלא הוא רק מרומז בראשי תבות בהרבה מקומות. הפעם הראשונה היא מיד בפסוק הראשון: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"[48]:

וְיוֹצֵא מֵרָאשֵׁי הַתֵּבוֹת: "אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ",

לכן כתוב בקבלה[49], שהשם הזה הוא האור הגנוז במעשה בראשית. אחרי הפסוק הזה כתוב מיד "וירא אלקים את האור כי טוב"[50] וחז"ל דורשים אותו "'כי טוב' – לגונזו"[51]. כלומר, האור הזה הוא אור גנוז, ואותו ה"אור כי טוב", האור הגנוז, הוא אותו השם הקדוש ששוה בעצמו למלה טוב. על כך מוסיף הבעל שם טוב: "והיכן גנזו? בתורה"[52], והפעם הראשונה שהוא גנוז בתורה הוא מיד בפסוק הראשון שלה.

בכל שם יש כח אלקי לפעול משהו. מה הכח שפועל השם הזה? כתוב שהכח של השם הזה הוא לחבר שמים וארץ – "את השמים ואת הארץ". בלשון אחרת: לחבר רוחניות עם גשמיות. בלשון החסידות[53], זהו כח באדם להיות 'אין וועלט – אויס וועלט', להיות בתוך מציאות העולם הזה התחתון ועם זה להיות אחוז, כמו בחבל, בעולמות העליונים, ועד לעצמותו יתברך. מי שמרגיש במודעות את האחיזה הכפולה הזו, למעלה ולמטה, יחד משמש גשר שמגשר ומחבר ומיחד את העליון עם התחתון.

הכח להיות גשר ועמוד שמחבר את העליונים והתחתונים זהו תפקידו של האדם, של הצדיק. על הצדיק נאמר הפסוק "אמרו צדיק כי טוב"[54], שהצדיק אמור להיות טוב. מה זה טוב? פסוק אחר אומר: "אֹמֵר לדבק טוב הוא"[55]. טוב זה כח לדבק. מה הטוב של הצדיק? את מה הוא מדבק? הוא מדבק יחד את השמים ואת הארץ. הוא העמוד שבין הרוחניות ובין הגשמיות על מנת ליחד אותם.

'עולם הבא' ו'לעתיד לבוא'

נרחיב קצת בהבדל בין שם הוי' לשם אהוה. לעומת שם אהוה המופיע בתורה רק ברמז, שם הוי' כתוב בפרוש. בכל זאת, בפרק הראשון של התורה בכל הסיפור של מעשה בראשית עד 'ויכלו' לא מופיע שם הוי'. אמרנו, שכבר בפסוק הראשון יש את הרמז הראשון לשם אהוה. איפה הרמז הראשון לשם הוי'? את זה אנחנו אומרים בכל שבת בקידוש. מדייקים, על פי קבלה[56], לומר את הפעם הראשונה הזו במלים "יום הששי ויכלו השמים..."[57]. הוא מורכב משתי המלים האחרונות של מעשה בראשית ומשתי המלים הראשונות של יום שבת קדש. זו הפעם הראשונה שמופיע שם הוי' ברמז בתורה. מה רואים מכך? את מה שם הוי' בא לחבר? הוא בא לחבר את המציאות המושלמת של העולם הזה עם העולם הבא, שכן שבת היא מעין עולם הבא. לעומת זאת, שם אהוה בא לחבר את השמים ואת הארץ כפי שהם עכשיו.

בקבלה[58] יש שני מושגים לגבי גלוי האלקות העתידי: יש 'עולם הבא' ויש 'לעתיד לבוא'. 'עולם הבא' הוא בגלוי שבא ומגיע תמיד, בהווה, כל הזמן. להרגיש עולם הבא בתוך העולם הזה יכול להרגיש כל צדיק, ותפקידו הוא להחדיר את ההרגשה הזו בכל העולם כולו. זהו שם אהוה היוצא מן הפסוק "את השמים ואת הארץ". אותו רעיון מבוטא בצורה אחרת, בפסוק בקריאת שמע: "כימי השמים על הארץ"[59], להמשיך יום ובהירות מוחין מן השמים אל הארץ.

יש מדרגה אחרת הנקראת בלשון חז"ל 'לעתיד לבוא', והיא מדרגה יותר גבוהה. בלשון הקבלה: 'עולם הבא' נמשך ממוחין דתבונה ואילו 'לעתיד לבוא' נמשך ממוחין של אמא עילאה, שני הפרצופים של בינה, אמא. ז התחתונות – מחסד ועד מלכות – כולן הם בסוד העולם הזה, שנברא בששת ימים. להמשיך מתוך 'עולם הבא' אל תוך העולם הזה זה כבר למשוך מן התבונה את ו הקצוות של פרצוף זעיר אנפין, ואילו 'לעתיד לבוא' זו כבר אמא עילאה, יותר גבוה מתבונה. בחיים שלנו, של היהודי, מדרגת 'לעתיד לבוא' מרומזת ביום השבת. מה זה שבת? זה מה שבא ממש אחר כך.

המושג 'עולם הבא' הוא שם כללי, והוא יכול להיות גם זה וגם זה. לכן שבת נקראת גם 'מעין עולם הבא', אבל בפרטיות יש שתי מדרגות: יש 'עולם הבא' שכל הזמן הולך ובא ויש עולם הבא שלא בא כל הזמן, אלא הוא רק בבחינת 'לעתיד לבוא'. לפי זה, שבת היא 'מעין עולם הבא' שבבחינת 'לעתיד לבוא'. יש גם בחינת שבת גם באמצע השבוע, וזה 'עולם הבא' ממש, של בחינת תבונה.

אם כן, יש שתי בחינות בשבת: יש שבת שמאירה כל הזמן, במשך כל השבוע, ויש שבת שמאירה רק בסוף, ביום השבת עצמו. מה שמאיר בסוף הוא העצם של הדבר, בעוד שמה שמאיר בינתיים זו רק ההתפשטות של הארה וזיו מן העצם. מה שמאיר תמיד, שזו היכולת לחבר רוחניות וגשמיות, זו ההתפשטות מן העצם, ואילו לגלות את העצם – זה רק 'לעתיד לבוא'. זה שבת.

לעניננו, שם אהוה מרומז מיד בפסוק הראשון של בריאת העולם. מן הרגע הראשון של בריאת העולם צריך להתחיל להוריד את ה'עולם הבא' אל תוך העולם הזה – "את השמים ואת הארץ". לעומתו, שם הוי' מרומז רק בסיום יום הששי. מה זה אומר? יום הששי זו השלמות של כל מעשה בראשית, כאשר ה'עולם הבא' כבר נמשך כולו אל תוך העולם הזה. רק אז השלמות הזו – המרומזת במלים "יום הששי" [ולכן זו הפעם היחידה בה כתוב היום בתוספת ה הידיעה] – מביאה לידי "ויכלו השמים...". מה זה "ויכלו השמים"? זה שהשמים בעצמם כַּלִים. זו שבת במדרגת 'לעתיד לבוא'. במדרגה הראשונה רוצים רק להמשיך את השמים למטה, אל הארץ, אבל המדרגה השניה זה שלשמים בעצמם יש כלות הנפש לעלות למדרגה עוד יותר גבוהה.

זווג פנימי וזווג חיצוני – לידת הנשמות ולידת המלאכים

את ההבדל בין שתי השמות – הוי' אהיה – אפשר להסביר בצורה קצת אחרת [יש הרבה דרכים]. יום הששי הוא כנגד ספירת היסוד בקבלה[60], ואילו שבת היא כנגד המלכות, שעולה עד לאמא עילאה ועוד יותר גבוה. אם כן, הפסוק "יום הששי ויכלו השמים..." הוא יחוד של יסוד ומלכות, יחוד לצורך לידת הנשמות. מכאן נגיע להבדל שבין שם הוי' לבין שם אהוה. כל השבוע צריך להיות יחוד של רוחניות וגשמיות, של "את השמים ואת הארץ", על מנת לחדש את מעשה בראשית. בלשון הקבלה[61]: להוליד נשמות של מלאכים, של הכוחות הפנימיים של מעשה בראשית. אמנם, כתוב שלא היו מלאכים ביום הראשון של מעשה בראשית, ולכן הלשון בו היא "יום אחד" ולא 'יום ראשון', כי בו היה רק ה' אחד[62], בכל זאת היחוד הזה הוא יחוד שמסוגל לחדש את העולם ולהוליד בתוך חיצוניותו את כוחות הטבע. מה שאין כן היחוד של שבת. על היחוד של שבת כתוב בקבלה[63], שהוא יחוד לצורך לידת נשמות ישראל, שהם אין סוף יותר מאשר המלאכים וכל כוחות הטבע.

לפי כל זה, השם אהוה הוא שם של יחוד, אבל יחוד של שמים וארץ על מנת לחדש את מעשה בראשית ולהוליד את הכוחות הטבעיים שלו. ואילו שם הוי', שבא בסיום מעשה בראשית, הוא זווג ויחוד לצורך לידת נשמות. בקבלה כתוב[64], שהיחוד לצורך המלאכים וכוחות הטבע של העולמות הוא יחוד חיצוני של אבא ואמא, ואילו היחוד לצורך הולדת הנשמות הוא יחוד פנימי. אם כך, שם אהוה הוא שם היחוד החיצוני (יחסית), ובכל זאת זהו 'אור גנוז' בתוך מעשה בראשית ובתוך התורה – רק בכח התורה "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[65]. ביחס לזה, שם הוי' הוא יחוד פנימי של שבת.

יחוד הזמן והמקום

נסביר את ההבדל מכוון נוסף, בדרך שלישית. הדרך הראשונה היתה ההבדל שבין 'עולם הבא' ובין 'לעתיד לבוא'. הדרך השניה היתה בהסבר ההבדל שיש בין יחוד לצורך העולמות לבין יחוד לצורך הולדת נשמות ישראל. ההסבר השלישי הוא ההסבר הכי פשוט. יש יחוד במקום ויש יחוד בזמן. על פי פשט, המלים "את השמים ואת הארץ" באות לתאר יחוד של שני דברים שהם בגדר מקום. ליחד את העליונים ואת התחתונים. אבל המלים "יום הששי ויכלו השמים..." באות לתאר חבור בתוך ממד הזמן. בספרי הקבלה והחסידות כתוב[66], שממד הזמן הוא ממד פנימי לגבי ממדי המקום, ולכן היחוד בתוך הזמן שבפסוק "יום הששי ויכלו השמים..." הוא יחוד פנימי ועצמי יותר מאשר היחוד של העליון עם התחתון שבמלים "את השמים ואת הארץ".

כל שלשת הפרושים עולים בקנה אחד. בכללות, היחוד של "את השמים ואת הארץ" הוא בבחינת 'דעת תחתון' ביחס ל'דעת עליון' שבשם הוי'. לכן שם הוי' עולה ה פעמים עין ואילו ה הפעמים אהוה הוא בפה. בכל זאת, צריך את שתי הדעות הללו עצמן לייחד, בסוד הפסוק "אל דעות הוי'"[67]. לא צריך לבטל, אלא לייחד אותן והיחוד הזה יוצר את המספר שלנו – אין (11,050). היחוד הזה נעשה מכח התורה, כאשר אדם לומד אותה בשלמות – "תורת הוי' תמימה"[68] – לגלות ולתקן את כל מדרגות נפשו, עד היחידה שבנפש.

נסכם את כל מה שלמדנו בקריאה מתוך הכתוב:

שֶׁהוּא הַכֹּחַ הָאֱלֹקִי לְיַחֵד שָׁמַיִם וָאָרֶץ – רוּחָנִיּוּת וְגַשְׁמִיּוּת – יַחַד, בְּסוֹד "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב" – "לִגְנוֹז" [למי?] לַ"צַדִּיק כִּי טוֹב". "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם", בְּחִינַת "כִּי-כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבַָאָרֶץ" [כי כל עולה יסוד, שהצדיק הוא היסוד] וְתַרְגּוּמוֹ – "דַּאֲחִיד בִּשְׁמַיָא וְאַרְעָא" – [ומה זה אצל הצדיק? זה שהוא] אָחוּז בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ כְּאֶחָד, לְחַבְּרָם וּלְיַחֲדָם בֶּאֱמֶת).

עלית המשפיע עצמו

אחרי שקראנו את זה אפשר יהיה להסביר עוד יותר בעדינות את ההבדל בין שם הוי' לבין שם אהוה. קודם, בפרוש השני, אמרנו ששם הוי' הוא יחוד פשוט של יסוד ומלכות. כאן יוצא ששם אהוה הוא שם הצדיק בעצמו, והוא הנותן ומגדיר לצדיק את הכח לחבר רוחניות וגשמיות, שמים וארץ. לפי זה, מהו שם הוי'? שם הוי' הוא כאשר הצדיק בעצמו מתקשר, מזדווג ומתייחד, עם המלכות על מנת להוליד נשמות.

נסביר יותר. יש אדם שמשתלם בעצמו, וזה גם התפקיד שלו. זהו תפקיד לחבר שנים אחרים. למשל, בעל מקצוע כמו נגר שצריך לחבר חלקים של עץ כדי להרכיב מהם שולחן. הוא לומד היטב את המקצוע, וכאשר הוא משתלם ומתמחה בו הוא מסוגל לחבר ביחד את מה שצריך לחבר. זה לא נקרא שהוא בעצמו התחבר עם משהו, עם בת זוגו, אלא הוא רק מושלם על מנת למלא את התפקיד של החבור. הרמב"ם פוסק[69], שלפני שהאדם מתחתן צריך שיהיה לו מקצוע [בחורי ישיבה לא מקיימים זאת בדרך כלל]. מה הסוד של הדבר הזה בפנימיות? קודם צריך שאתה תדע איך לחבר דברים ביחד ואחר כך תוכל להתחבר בעצמך עם בת הזוג. כך גם אצל הצדיק, המקצוע שלו הוא לחבר את השמים ואת הארץ, להיות 'אין וועלט – אויס וועלט'. אחרי שיש לו את המקצוע בשלמות הוא כבר יכול להתחתן. זה כבר "יום הששי ויכלו השמים...".

זה עוד הסבר קצת יותר עמוק: קודם יש את השלמות של תפקיד ומקצוע. המקצוע והתפקיד של הצדיק בעולם הזה הוא לחבר את העולם ביחד. זה מה שהוא עושה ביחס לעולם. אחר כך בא היחוד העצמי שלו. הכח שיש בצדיק לחבר רוחניות וגשמיות ביחד זהו כח אלקי, כח אדיר ועמוק, כח עצמי. שם אהוה אינו שם של כנוי בלבד, כמו שם אלקים או שם אל. שם אהוה הוא שם העצם. האבן עזרא כותב[70] שהשמות המורכבים רק מן האותיות א-ה-ו-ה – כמו שם הוי', שם אהיה, שם יה – הם שמות העצם, בעוד שאר השמות – שם אל, שם אלקים, שם צבאות, שם שדי, שם אדני – הם רק כנויים באופן יחסי. עם כל זאת, שם אהוה הוא כח עצמי רק ליחד שמים וארץ. לעומת זאת, "יום הששי" הוא הצדיק בעצמו והמלים "ויכלו השמים" הם החיבור שלו עצמו. ויכלו הוא מלשון כלה, שכל העולם כולו כעת הוא בבחינת כלה. קודם הוא חיבר את השמים והארץ, אבל עכשיו גם השמים וגם הארץ הם הכלה שלו. מי החתן? "יום הששי".

הבעת האהבה בעין ובפה

כל זה כדי היה להסביר ביתר עומק את ההבדל בין שתי השמות. נמשיך לקרוא:

הַדִּיּוּק שֶׁבְּ-ה פְּעָמִים דַּוְקָא הוּא בְּסוֹד גִּלּוּי ה הַחֲסָדִים שֶׁבַּדַּעַת, אַהֲבָה בְּתַעֲנוּגִים, ה חֲסָדִים שֶׁבְּדַעַת עֶלְיוֹן בָּעַיִן, וְ-ה חֲסָדִים שֶׁבְּדַעַת תַּחְתּוֹן בַּפֶּה, בְּסוֹד "דַּעַת גְּנִיז בְּפוּמָּא".

יש ה חסדים ו-ה גבורות, אבל התורה מגלה את הפנימיות, את ה החסדים. יש בפה ה מוצאות, והם הכח שיש בפה לחלק ולהביע אותיות: אותיות א-ח-ה-ע מן הגרון, ב-ו-מ-ף מן השפתיים, וכך הלאה. הכח לחלק הוא כח של גבורות, כח של התחלקות, והוא ה הגבורות שיש בתוך הפה, אבל זה שבפה יש גם כח לאחר מכן להביע אהבה – זה כבר משהו אחר לגמרי. זה כבר גלוי של ה חסדים. חסד זו אהבה, ותכלית הדבור הוא כדי שאוכל להביע ממנו אהבה.

אותו הדבר גם ביחס לעין. הכח שיש בעין לסקור את המציאות, לבדוק ולעיין מה יש בכל מקום בה – זהו כח ה הגבורות שבה. הכח שיש בעין לראות טוב, לאהוב משהו דרך הסתכלות, זו גם כן דרך הבעה. כמו בפה, גם בעין יש כח הבעיה, שעליו נאמר "עיניך יונים"[71]. זה נקרא 'עין טובה', וכמו בפסוק "טוב עין הוא יבורך"[72]. הבעת האהבה בעיניים היא אפילו יותר פנימית מאשר ההבעה שבפה.

הבעת האהבה דרך המבט בעיניים נקראת כאן גלוי ה חסדים של 'דעת עליון', בעוד שיכולת הבעת האהבה דרך הפה היא גלוי ה החסדים של 'דעת תחתון'. התורה היא "תורת חסד". כלומר, היא באה להשלים ולתקן את האדם על מנת שיוכל להביע את האהבה העליונה דרך העין ואת האהבה התחתונה דרך הפה.

בגבורות יש התחלקות ובחסדים יש הבעה. במקום אחר למדנו מאמר אחר בספר הזה, הנקרא בשם 'הוראת המספרים'[73]. שם מוסבר, שלמספר חמשה יש משמעות של 'התחלקות והבעה'. הכח של חמשה הוא כח שמחלק ואחר כך הוא כח שמביע. זה דבר שמרומז בחמש האצבעות: קודם יש התחלקות של חמש אצבעות ותכלית ההתחלרקות היא כדי להביע משהו, בציור בכתיבה או בנגינה. זה כבר ה החסדים שזורמים דרך אותן ה הגבורות. ה הגבורות הן בשביל לחלק כלים שיוכלו דרכם להביע משהו, אבל כאשר ההבעה עצמה זורמת דרכן – זה כבר ה החסדים.

אותו עיקרון שיש בפה – התחלקות לצורך הבעת אהבה – קיים גם בעין [להסביר את זה בגשמיות זה לא פשוט, אבל העיקר כאן הוא העיקרון]. גם בעין יש תפיסת התחלקות של חמש. למה? כי מתוך שש הקצות במציאות המקיפה אותנו יש ה קצוות שהעין הגשמית יכולה לתפוס ולראות בסקירה אחת, בבת אחת. חמש הקצוות הם כנגד חמש הספירות מחסד ועד הוד. מה עם יסוד? כתוב בקבלה[74], ש-ו הקצות הן כנגד ששת הכיוונים מעלה-מטה ימין-שמאל קדם-אחור. חסד בצד ימין, גבורה בשמאל, תפארת בקדם, נצח למעלה, הוד למטה. מה זה יסוד? יסוד הוא צד האחור. כאשר אני מסתכל אני יכול לראות ולתפוס רק חמשה כיוונים בבת אחת, לא ששה. זו דוגמה של התחלקות לחמש בהסתכלות העין. כמובן, שהכיוונים הגשמיים רק מרמזים לחמשה דברים יותר פנימיים, למדות הלב. אחר כך, אחרי ההתחלקות שבעין באה ההבעה של "טוב עין הוא יבורך". חז"ל דורשים את הפסוק הזה "אל תקרי 'יבורך' אלא 'יברך'"[75], ולברך זה להמשיך אהבה וחסד. ההסתכלות של אותו 'טוב עין' על המציאות המחולקת היא הסתכלות של אהבה. זה נקרא גלוי של ה חסדים שבעין.

יחוד העין והפה בלמוד התורה

יצא לנו מכל זה סוד כללי, לפיו ה חסדים הם כח של הבעת אהבה: יש כח כזה בעין – "עיניך יונים" – ויש כח כזה בפה – "דעת גניז בפומא". כעת נתחיל להסביר איך כל זה נוגע אל למוד התורה. כתוב שבלמוד התורה יש שתי מצות בבת-אחת: יש מצות עיון ויש מצות גירסה[76]. אדם צריך לעיין ולהסתכל בלמוד וצריך גם להוציא את הדברים בפה. לא מספיק רק לחשוב על המלים אלא צריך גם להגות אותן, כמו שכתוב "והגית בו יומם ולילה"[77]. על כך דרשו חז"ל בפסוק "'חיים הם למוצאיהם'[78] – אל תקרי 'למוצאיהם' אלא 'למוציאיהם' בפה"[79]. רואים מדרשה זו, שמצות תלמוד תורה היא חבור של העין והפה. הכוונה בעין היא גם לעין הרוחנית וגם לעין הגשמית, שהרי 'אותיות מחכימות'[80]. השמוש בעין הגשמית בעת הלמוד מודגש הכי חזק בקריאת התורה. המדרגה הכי גבוהה של מצות תלמוד תורה היא כאשר קוראים בה בבית הכנסת ועל פי ההלכה[81] חייב הבעל-קורא לקרוא מתוך הכתב, ואסור לו להוציא את המלים בעל-פה. הוא חייב להוציא אותן בצורה ברורה ובהירה מפיו עם כל הטנתאטעמים, נקודות, תגין ואותיות – בשלמות. רואים מכאן שמצות קריאת התורה בשלמותה היא ממש היחוד שבין עין ופה.

כל זה יצא לנו מחשבון התפלה שלנו, העולה עין פעמים פה, והסברנו שהעין מביעה אהבה של 'דעת עליון' ואילו הפה מביע אהבה של 'דעת תחתון'. איך נסביר את זה? 'דעת עליון', כאמור, זה שלמעלה ה'יש' ולמטה ה'אין', ו"כולא קמיה כלא חשיב" והכל בטל וכלול בתוך היש האמיתי, ואילו 'דעת תחתון' היא הפוכה, שלמטה ה'יש' ולמעלה ה'אין'. ה'אין' של 'דעת תחתון' זה שהוא נעלם ממני. אני מרגיש את עצמי, את ה'אגו' שלי, ובכל זאת אני מכיר שיש 'אין' נעלם ממני ואני שואף לבטל עד כמה שאני מסוגל את הישות שלי, על מנת להיחד עם ה'אין'.

אם נתרגם את כל הדבר העמוק הזה ליחס שבין שני אנשים, שני אוהבים, נראה ש'דעת עליון' נובעת מתוך הרגשה שאתה כלול בי. זה כמו להסתכל על מישהו בהבעת אהבה כזו שחובקת את כל מציאות הזולת, עד שהוא הופך ל'אין' בתוך ה'יש האמיתי'. מהי האהבה של הפה? אני מדבר בעוד הזולת נעלם ממני. אני שואף באמצעות הדבור לבטל את ישותי ולהתקשר עם הזולת – דבור הוא תקשורת – על מנת להתייחד עמו. הדבור הוא מאמץ להתקשר. אם היינו ביחד בשלמות לא היינו צריכים לדבר שום דבר. דבור בא כאשר אני מרגיש שאנחנו לא ביחד ולכן אני צריך לומר משהו. דבור, לפי זה, הוא הבעת השאיפה של התחתון להתחבר עם ה'אין' הנעלם, ואילו בעין יש כיוון של אהבה מלמעלה למטה. העין מביעה עד כמה אנחנו ביחד, ולכן העין שותקת ולא מדברת. היא מביעה אהבה גם בלי לדבר, וזו עצמה ההבעה שלה.

זה היה הסבר יותר עמוק מהו היחוד שבין עין ובין פה שנעשה באמצעות התורה. זה לייחד ה חסדים שב'דעת עליון' עם ה החסדים שב'דעת תחתון'. נקרא את הסעיף הבא:

וְזֶהוּ "חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם" וּפֵרְשׁוּ חז"ל "אַל תִּקְרֵי 'לְמוֹצְאֵיהֶם' אֶלָּא 'לְמוֹצִיאֵיהֶם' בַּפֶּה" – יִחוּד הָעַיִן וְהַפֶּה,

בתורה כתוב, שהתורה היא חיים למי ש'מוצא' אותה, כמו שמוצאים מציאה ברחוב, ואילו חז"ל מפרשים 'מוציא', שהלומד צריך להוציא את דברי התורה בפה. איך אדם מוצא משהו? בפה? לא, הוא מוצא אותו בעין שלו כאשר הוא רואה. לכן יש סברא בחז"ל[82], ויש אפילו דעה כזו בהלכה, שאפשר לזכות ולקנות על ידי ראיה בלבד. עצם המציאה היא על ידי הראיה של הדבר. לפי זה, "חיים הם למוצאיהם" הוא שהתורה היא חיי עולם למי שמוצא אותה, למי שרואה את האמת שלה. מה עושים חז"ל בדרשה שלהם? כשהם אומרים "אל תקרי 'מוצאיהם' אלא 'מוציאיהם'" הם מוסיפים את הפה אל העין.

מה יוצא לנו לפי זה? יוצא לנו שבכללות התורה שבכתב היא בבחינת הדעת הפנימית שבעין, שזו 'דעת עליון'. כלומר, הבעת אהבה של התכללות הכל בתוך העצם, מה שאין כן התורה שבעל פה. מה היא התורה שבעל פה? זה בעצם אנחנו בני ישראל, בהיותינו עם איזו שהיא הרגשת ישות ובכל זאת נתנה לנו התורה על מנת לחדש בה. לכן אנחנו, מצדנו, צריכים לשאוף להתחבר על ידי התורה שבעל פה עם הקב"ה והחיבור הזה נעשה בכמה שיותר דבור. זה עומק דברי חז"ל בדרשתם, 'מוצאים' בעין ו'מוציאים' בפה, בה נעשה יחוד ממש בין העין ובין הפה ביחס לתורה.

"מוֹצֵא" בָּעַיִן וּ"מוֹצִיא" בַּפֶּה, בְּסוֹד שֹׁרֶשׁ וּמְקוֹר הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב – בָּעַיִן – וְהַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה – [כשמה כן היא] בַּפֶּה.

להסמיך עין לפה

נעבור אל הסעיף הבא. יש עוד סוד ביחס ליחוד שבין עין ופה, שמובא בחז"ל בפרוש. חז"ל אומרים שעין ופה צריכים להיות סמוכים ביחד. איך רואים את זה? רואים את זה בסדר ה'אלף-בית'. סדר האותיות הוא ס-ע-פ-צ. האות ע היא העין, האות פ היא הפה והאות ס שלפניהן זה מלשון להסמיך.

לפני כמה שבועות קראנו מגילת איכה ושם סדר הפסוקים מסודר לפי סדר של ה'אלף-בית', מלבד האותיות הללו, ע ו-פ. כתובה בו האות פ לפני האות ע[83]. חז"ל מסבירים[84] את התופעה הזו ואומרים שעיקר החטא שבגללו אירע חורבן הבית הוא שדברו מה שלא ראו.

איפה רואים עוד בתורה מצוה של חבור העין עם הפה? זו מצות עדות, מצוה בתורה להעיד[85]. העדות צריכה להיות עדות ראיה, אבל את העדות מעידים בפה. עד שקר הוא אחד שמדבר מה שלא ראה, הוא מקדים את הפה לעין. נדמה לו שאם הוא יאמר את זה כך הוא גם יראה את זה. זו טעות, זה דימיון שוא. זה כמו נחוש – "לא תנחשו"[86]. הרבה מן הנחשים והכישופים הם לעשות מציאות על פי מה שאתה רוצה. אתה אמרת ועכשיו אתה מקוה שככה זה יהיה. יש לך כח כך הרבה 'אגו', כח רוחני מדומה, עד שנראה לך שכל מה שתאמר כך זה יהיה. אתה אומר ומסתמך שכך זה יתגשם. בגלל זה נחרב הבית. זו תופעה מחלטת של 'אגו' מנופח, שאדם אומר בתקוה שתיכף הוא יראה את זה. זה נחוש. כל רופאי האליל – המכשפים והמנחשים למיניהם – עובדים כך.

מהו התקון לכך? בקריאת שמע יש שתי אותיות גדולות [אות רבתי]: האות ע במלה 'שמע' והאות ד במלה 'אחד'. ביחד הן אותיות עד. האותיות הגדולות בתורה הן גלוי האין סוף, ובפסוק היסודי ביותר של עם ישראל – "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד" – יש שתי אותיות גדולות, אותיות עד. מה זה אומר? הנביא ישעיהו ביטא את זה בפסוק "אתם עדי נאום ה'"[87]. אתם, עם ישראל שקורא בכל יום פעמיים "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", אומרים עדות על מה שראיתם. רק אתם יכולים להעיד על כך. רש"י אומר על הפסוק הזה בחומש, שזו עדות על העתיד: מתי ה' אחד? כאשר יקויים הפסוק "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[88]. כלומר, יהודי מעיד על העתיד. איך אפשר להעיד על העתיד? הרי אתה רק מקוה שזה יהיה כך? לא. יהודי לא מקוה, הוא מעיד. הוא כבר ראה את זה קודם.

יש ספור של ר' נחמן[89], בו מסופר על יד שיש בה רישום של כל מה שיהיה עד סוף כל הדורות. בקבלה זה נקרא 'ספר של אדם הראשון'[90], התורה הקדומה. הצדיק ראה את זה, ו"אתם עדי נאום ה'". אתם עדים על מציאותי, שאני – "אני הוי' לא שניתי"[91] – נמצא, אתם מעידים על העצמות. גוי יכול להעיד ולהמחיש רק על בריאת העולם, אבל על העצמות ממש יכול רק יהודי. מלבד זה מעיד היהודי גם על העתיד לבוא, וזה 'היינו הך'. לכן מה שיהודי אומר את האמונה שלו בפה זה לא להעיד על מה שהוא לא ראה, הוא אומר מה שהוא כן ראה. אם אדם מעיד על מה שלא ראה ורק מקוה שכך יהיה – זו גאוה, אבל החידוש אצל יהודי הוא, שהוא יכול לומר דברים גדולים מאד בבטחה גמורה, כיוון שהוא באמת ראה אותם.

אם כן, כל התקון של סיבת החורבן הוא להקדים את העין אל הפה, ולכן נכתבה מגילת איכה בקדימת האות ע לאות פ, לרמז לנו על סיבת החורבן. רואים מכך ששני הדברים הללו – עין ופה; תורה שבכתב ותורה שבעל פה – הם יסוד היסודות.

שְׁתֵּי הָאוֹתִיּוֹת שֶׁפֵּרוּשָׁן עַיִן וּפֶה סְמוּכוֹת הֵן בָּא-ב: ע-פ. [אם נמשיך את] סוֹד סֵדֶר אַרְבַּע הָאוֹתִיּוֹת ס-ע-פ-צ [נראה כי הוא בא]: לְהַסְמִיךְ אֶת הָעַיִן לַפֶּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב אֵצֶל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ "לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת הוי' בְּפִיךָ",

זו עוד מצוה שקשורה עם סוד האותיות ע ו-פ: מצות תפלין של ראש. קודם צריך להיות זכרון בין העיניים, על מנת שתורת ה' תתבטא גם בפה. לכן כתוב[92] שהמלה טוטפות היא מלשון הטפה בפה. הטוטפות הן כח הטפה, כח דבור, אבל כח של דבור שנמצא בין העיניים. אם האדם מסמיך את העין אל הפה:

וַאֲזַי מִתְגַּלָּה בְּחִינַת צַדִּיק, "בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק".

בכך אנו מסבירים את סוד סמיכות ארבעת האותיות ס-ע-פ-צ.

סוד עין החשמל

עוד סוד עמוק שיש ביחוד העין והפה הוא מה שמובא כאן בסעיף האחרון של הפרק:

יִחוּד זֶה שֶׁל עַיִן וּפֶה הוּא בְּסוֹד "עֵין חַשְׁמַל".

במעשה מרכבה בתחלת ספר יחזקאל [שקוראים בחג השבועות, זמן מתן תורתנו] כתובה המלה 'חשמל', המלה הסודית ביותר בתורה. זו הפעם היחידה בתנ"ך בה היא מופיעה והיא כתובה בספר יחזקאל שלש פעמים, ובכל פעם היא כתובה היא באה בסמיכות למלה 'עֵין'. פעם אחת כתוב "עֵין הַחַשְׁמַל"[93], פעם שניה כתוב "עֵין חַשְׁמַל"[94] ופעם שלישית כתוב "עֵין הַחַשְׁמַלָה"[95]. חז"ל מפרשים את המלה 'חשמל' – "עיתים חשות עיתים ממללות"[96]. היא מורכבת משני מלים: 'חש' ו-'מל', כמו בפסוק בספר קהלת "עת לחשות ועת לדבר"[97].

לפי זה יוצא שהמלה חשמל קשורה עם הפה, בגלל שהיא תקון הדבור. תקון הדבור זה לדבר רק לאחר שתיקה. כאשר יש דבור בלי לשתוק קודם הוא יוצא דבור מקולקל, ואז הוא הופך להיות  כח הורס במקום להיות כח בונה. לכן קודם צריך לשתוק ומתוך השתיקה והדממה אפשר לדבר. "דממה וקול אשמע"[98], וב"קול דממה דקה"[99] ה' בא. אבל בנוסף לכך, המלה 'חש' היא גם במובן של של לחוש, ומבין כל החושים החוש העיקרי הוא חוש הראיה. חוש הראיה הוא החוש שכולל את כל החושים, את כל המושג 'חוש'.

ידוע, שליעקב אבינו נולדו יב שבטי י-ה כנגד יב חודשי השנה, וכנגד יב החושים [למדנו עליהם הרבה], והבן הראשון שכנגד החוש הראשון הוא ראובן, שחושו הוא חוש הראיה[100]. בדגלי המדבר הקדים משה רבינו, על פי הגבורה, את דגל יהודה לדגל ראובן, שחושו הוא חוש הדבור[101]. זהו עוד סוד של יחוד העין והפה. על פי סדר התולדה החוש הראשון הוא הראיה, כנגד ראובן שנולד הראשון, אבל על פי הסדר של חנית דגלי המדבר החוש הראשון הוא חוש הדבור, כנגד שבט יהודה. הוא זה שמתחיל לתקן את סוד המערכה של חנית עם ישראל, את תקון הצבור. יהודה הוא המלך, הדבור, והמלך הוא תקון הצבור, בעוד שראובן הוא התקון הפרטי, תקון האיש. התקון הפרטי הראשון הוא חוש הראיה ואילו תקון הצבור הראשון הוא חוש הדבור.

נחזור אל סוד 'עין החשמל'. יש בבטוי הזה משמעות כפולה: חשמל, על פי פשט, הוא תקון הדבור על ידי השתיקה שקודמת אל הדבור, אבל בכל פעם מופיעה בסמיכות למלה 'חַשְׁמַל' המלה 'עֵין', והעין כבר שייכת אל חוש הראיה, על פי פשט. אבל באמת, רק במלה 'חשמל' עצמה יש שני שלבים, שכן בכל 'חשמל' יש שתיקה ויש דבור, שהשתיקה היא הכנה אליה. בלשון הבעל שם טוב[102]: כל שתיקה היא פעולה של הכנעה בבחינת חש, לפני ההמתקה של הדבור שבחינת מל. זהו השלב הראשון, אבל אותו חש הוא גם מלשון חוּשׁ והחוש העיקרי הוא – כאמור – חוש הראיה. כלומר, בתוך המלה חש יש את היחוד של שניהם, של הראיה ושל הדבור.

שוב, בבטוי 'עין חשמל' יש גם עָיִן ויש גם חש-מל, כאשר העין היא הראיה בפני עצמה והחשמל הוא הדבור בפני עצמו. אותו שבאמצע, שמצד אחד הוא הכנה לדבור [חש במובן של שתיקה] ומצד שני הוא כלי לקבל את חוש הראיה [חש מלשון חוש], זהו סוד ה-חש. כאשר הישות נכנעת בתכלית אפשר לראות, ולא רק לראות אלא למשוך את הראיה אל תוך ה'דעת תחתון' שלו. הראיה האמיתית היא ה'דעת עליון' שלו ואילו הפה הוא ה'דעת תחתון', אבל ה-חש שיש בדבור הוא הכלי למשוך מן הראיה של ה'דעת עליון' אל תוך ה'דעת תחתון'. כאשר האדם שותק, משמשת השתיקה הזו ממוצע להמשיך קצת ממה שהוא רואה בעין הפנימית, כאשר הוא נמצא בבטול במציאות, אל תוך הרגשת הישות שלו, זו השואפת להתבטל ולהאחד עם הזולת.

כל זה סוד המלים "עין חשמל", שיש בו עין ופה. נקרא בפנים:

עַל יְדֵי גִּלּוּי הָאַיִן הָאֱלֹקִי בְּעֵין הֶחָכָם, בְּחִינַת "אֵיזֶהוּ חָכָם הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד" כַּנ"ל, מִתְגַּלֶּה אוֹר הַ"חַשְׁמַל" בְּפִי הֶחָכָם ([והיחוד הזה של ראית החכם בעין והחשמל שבפיו הוא] יִחוּד הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְהַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כַּנ"ל), [ומה שיוצא כעת הוא ב]בְּחִינַת "פְּתַח פִּיךָ וְיָאִירוּ דְּבָרֶיךָ", בְּסוֹד "חַשְׁ-מַל", שְׁתִיקָה וְדִבּוּר כְּאֶחָד – "קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה" – בְּסוֹד "לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ" וְ"דִּבְרֵי פִי-חָכָם חֵן" –

מה כתוב עד כאן? התחלנו עם אין, והגענו לעין עם פה. כתוב בקבלה, שמה שרואים עם העין המתוקנת זה את ה'אין', בסוד מאמר חז"ל "איזהו חכם? הרואה את הנולד"[103], וכתוב בתניא[104], שהכוונה היא לחכם שרואה איך כל דבר נולד יש מאין. אחר כך, מה שיוצא מן הפה המתוקן זה מה שיוצא מן הלב שלו.

חכם בעין, חכם בלב, חכם בפה

אם כן, הסדר הוא כך: ה'אין' האלקי נכנס דרך העין, בהברקת החכמה של"איזהו חכם הרואה את הנולד". אחר כך יורדת החכמה הזו אל הלב, ואז הוא נקרא 'חכם לב'. הברקת החכמה שאדם רואה בעין את ה'אין' נמשכת מיד אל הלב, ומן הלב היא עולה אל הפה. כתוב בקבלה[105], שהסדר הזה הוא גם כן הסוד של האות א במלויה. מתוך מלוי האות אלף, האות א בעצמה היא החכמה, מלשון "אאלפך חכמה"[106], לראות את ה'אין' האלקי. אחר כך היא יורדת אל האות ל, שזה הלב, ולבסוף עולה אל הפה, אל האות פ.

שוב, על כך שהאדם מקבל את החכמה בעין כתוב "איזהו חכם הרואה את הנולד", את הכל נולד 'יש מאין'. על כך שהדבור עולה מן הלב אל הפה, על זה יש פסוק אחר בספר משלי: "לב חכם ישכיל פיהו"[107]. להיות חכם זו הסתכלות, זה ראיה. קודם החכם רואה, והראיה שלו היא גם בלב, שגם לכך יש בטוי חשוב: 'עין השכל שבלב'[108]. הראיה בעין הפנימית הזו היא ראיה יותר עמוקה, היא ראיה בממד נוסף. מקור בטוי הזה – 'עין השכל שבלב' – הוא בדברי רשב"י ל'רעיא מהימנא', משה רבינו. הוא אומר לו "בעין השכל דבלבך את חזי כולא". מה הכוונה? משה רבינו אומר לרשב"י בתלונה, שה' אמר לו "וראית את אחורי ופני לא יראו"[109], שניתנה לו היכולת לראות רק את אחוריו של ה', ולא את הפנים. רשב"י עונה לו על כך את המשפט הזה, שבעין השכל שבלב "את חזי כולא", גם את הפנים. כלומר, 'עין השכל שבלב' רואה את הפנימיות שהעין הגשמית אינה רואה. העין הגשמית רואה רק את ה'אחור' של ה', אבל העין שבלב רואה אחר כך גם את ה'פנים' מתוך ה'אחור'. לאחר שהחכם רואה, גם בעין החיצונית וגם בעין הפנימית שבלב, היא משכילה אצלו גם את הפה. גם על כך יש פסוק חשוב: "דברי פי חכם חן"[110].

חכמה בעין                                                                        חכמה בפה

איזהו חכם? הרואה את הנולד"                    "דברי פי חכם חן"

חכמה בלב

"לב חכם ישכיל פיהו"; 'עין השכל שבלב'


שוב, יש חכם בעיניים, יש חכם בלב ויש חכם בפה. החכם בעין הוא החכם ה"רואה את הנולד". על החכם בלב כתוב "לב חכם ישכיל פיהו", וזהו בטוי שמופיע הרבה פעמים בתנ"ך [אף פעם לא מופיעה בתנ"ך חכמה עם ראש, רק עם לב]. על חכמה בפה נאמר הפסוק השלישי "דברי פי חכם חן", שהדבור של פי החכם הוא חן. החן שיוצא מפי החכם מוצא חן בעיני הזולת. כלומר, זהו דבור שחוזר אל תוך העין. מה שהוא 'מוציא' הוא אחר כך 'מוצא' [ההיפך ממה שדרשנו קודם], וחוזר הגלגל חלילה.

בכל ראיה אמיתית, שאתה מתקשר חזק אל מה שאתה רואה, יש משום מציאת חן, בבחינת "ונח מצא חן בעיני ה'"[111]. לכן כתוב בקבלה[112], שהמלה עין מורכבת מחן וחסד. אתה רואה מתוך חסד ואהבה, ומה שאתה רואה באמת היא הנקודה של מציאת חן, שנכנסת אל תוך העין, יורדת אל הלב, עולה אל הפה, דרכו אתה מביע את החן. זה אם אתה חכם מראש ועד סוף. ה'ראש' זה העין, ה'תוך' זה הלב, ה'סוף' זה הפה.

אם אתה באמת חכם, אז מה שיוצא מן העין זה אור. כמו שמה נכנס דרך העין זה אור כך גם מה שיוצא מתוך הפה הוא גם כן אור, ועל כך נאמרו הפסוקים: "פתח פיך ויאירו דבריך"[113], "פתח דבריך יאיר"[114]. בקבלה כתוב[115], שהנקוד של ספירת החכמה היא 'פתח'. הבטוי "פתח פיך", וכמו שבספר הזהר מובא "פתח ר' פלוני וכו'", הוא גלוי של חכמה. הפתיחה באה מתוך מצב קמוץ וסגור, כמו אחד שקודם קומץ את ידו ואחר כך פותח אותה. יש אחד שכל הזמן מדבר בלי סוף, ולא צריך לומר לו 'פתח פיך'. אם אומריך לך 'פתח פיך' זה סימן שקודם שתקת. ככל שהוא שתק יותר אני יודע שבמה שידבר אחר כך יהיה יותר אור. אם אתה כל הזמן מדבר אני יודע שמה שיצא אחר כך יהיה רק הבל ורעות רוח, "הכל הבל"[116].

על הבן שאינו יודע לשאול בהגדה של פסח נאמר "את פתח לו"[117], אתה צריך לפתוח לו, ולומדים את הדבר הזה מן הפסוק "פתח פיך לאלם"[118]. סופי התבות של הפסוק הזה – פתח פיך לאלם – הם חכם, שכן הבן הזה הוא בסוד 'חכמה סתימאה'. כלומר, יש לו חכמה סתומה וקמוצה ורק צריך לפתוח אותה. יש לו חכמה בכתר שלו.

כאשר הלב של החכם משכיל את הפה שלו, אז מתקיים "דברי פי חכם חן", שהוא:

גִּלּוּי הַחֵן שֶׁמָּצָא בְּעֵינֵי ה',

אותו החכם, שעבר את כל השלבים הללו של יחוד עין ופה בסוד "עין חשמל", מצא חן בעיני ה' והוא מביע את זה בסוף גם בדבור שלו. על כך יש עוד פסוק:

"חֵן חֵן לָהּ". [ועוד פסוק] וְ"דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים"

כתוב שהמלה נחת מורכבת מ-חן והאות ת, שעולה בעצמה ח פעמים ן. כאשר "דברי חכמים בנחת נשמעים" ויש בהם חן בזה יש הבטחה גמורה שהדברים יתקבלו יקלטו:

וְנִקְלָטִים הֵיטֵב בְּלֵב הַשּׁוֹמֵעַ לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת,

בדבור, ובמיוחד בדבור של אהבה, יש כח לפרות ולרבות בתוך הלב של השומע. הפתגם המקובל אומר: "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב"[119], ובחסידות מוסיפים: "ופועלים את פעולתם". מה שיוצא מן הלב הוא ה"לב חכם ישכיל פיהו", ואם יש בזה חן ונחת הוא נשמע ונקלט. ברגע שזה נקלט בלב השומע זה פועל את הפעולה בלב השומע. מה הפעולה? "פרו ורבו" ברוחניות.

בְּסוֹד "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" –

באידיש לב הוא 'הַארְץ'. כתוב בקבלה, שהמח זה השמים והארץ זה הלב, וה"פרו ורבו" הוא מה שממלא את גם את השמים וגם את הארץ, על פי שני הפרושים למלה 'ארץ'. ואז:

וּ"מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת- הוי' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים", אָמֵן.

עד כאן למדנו את פרק ח, ונשארו לנו רק שתי הערות על מה שלמדנו כאן. נתחיל מהערה לד, בעמוד הקודם. כשדברנו על שם אהוה, שם הטוב, אמרנו שהוא מרומז בראשי תבות בפסוק הראשון בתורה: "את השמים ואת הארץ". באמת כתוב בקבלה, שהשם הזה נרמז עוד קודם לכן, במלים "ברא אלהים", שעולות בעצמן טוב ברבוע [172]. אם כן, השרש של כל בריאת האלקים חתום ורשום וחרוט בעצם השמים והארץ. השרש של "ברא אלהים" חתום בראשי התבות "את השמים ואת הארץ". זה הכח האלקי שנמצא תמיד בשמים ובארץ ונמסר אל הצדיק על מנת לחבר את כל מעשה בראשית:

לד. וְכֵן "בָּרָא אֱלֹהִים" עוֹלֶה טוֹב בְּרִבּוּעַ (רָאשֵׁי תֵבוֹת הַהֶמְשֵׁךְ: "אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" הוּא "שֹׁרֶשׁ" הָרִבּוּעַ – כֹּחַ הַבְּרִיאָה [שבו ברא אלקים]), וְהוּא סוֹד "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי-בָרָא אֵלֶּה" (ישעיה מ, כו) – [שהן אותן אותיות של המלים] "בָּרָא אֱלֹהִים" [כמובא בהקדמת ספר הזהר].

נעבור לעוד הערה קצרה, המתיחסת למה שהקב"ה גונז את האור כי-טוב בצדיק. כתוב בספר הזהר, שעיקר המלה טוב היא באות ט, שהציור שלה מרמז לגניזת האור בתוכה. היא אות מופנת. הבטוי בזהר לכך הוא "טוביה גניז בגויה"[120], שהטוב שלו מופנם בתוך עצמו. בחסידות כתוב[121], שזהו ההבדל תמיד בין טוב לבין חסד. טוב הוא השרש המופנם, וכאשר הוא מתגלה החוצה הוא נקרא חסד.

לו. בְּסוֹד הָאוֹת ט דְּ"טוּבֵיהּ גְּנִיז בְּגַוֵּיהּ".

"פרו ורבו ומלאו... וכבשוה ורדו"

עוד הערה אחרונה, הערה נ, העוסקת בפסוק "פרו ורבו ומלאו את הארץ"[122]: איך הסברנו את הפסוק? הסברנו שהוא סוד הדבור המתוקן כאשר הוא יוצא מן העין. כאשר זוכים לתקן את "עין חשמל", היחוד הסופי של עין ופה, יש בדבור כח פריה ורביה.

נסביר את הרעיון קודם בפשטות. אמר אדמו"ר הזקן[123], ש"פרו ורבו" זה שיהודי עושה עוד יהודי ['אַ-יִיד מָאכְ'ן נָאךְ אַ-יִיד']. איך יהודי עושה עוד יהודי? כאשר הוא מקרב אותו אל התורה. איך הוא מקרב אותו אל התורה? באמצעות הדבור שלו [בהמשך הספר, בשער 'אהרן הכהן'[124], למדנו שמדרגת "מקרבן לתורה" היא כנגד המלכות]. קודם אמרנו, שהפה הוא הבעת אהבה ולהבעת אהבה יש תכלית. התכלית היא להתאחד, שכן אם היינו בתכלית היחוד לא היינו צריכים לדבר. כאשר מדברים עם מישהו על מנת לקרב אותו אל התורה זה ודאי תכלית הרצון לייחד, שכן התורה מאחדת את כולם. לכן עיקר תקון הדבור הוא לפעול פריה ורביה בלב הזולת ששומע את מה שאתה אומר. בזה אתה עושה עוד יהודי, אתה מוליד בלב שלו עוד יהודי ומגלה את הניצוץ האלקי שבו, את הנפש האלקית. זהו הפרוש ל"פרו ורבו" על פי אדמו"ר הזקן.

מתי יש כח של "פרו ורבו" בדבור? כאשר יש "עין חשמל". אם יש את היחוד של עין ופה, שבא מתלמוד תורה לשמה, האדם יכול לפרות ולרבות בדבור שלו. כל זה היה ההקדמה להערה, וכעת נתחיל לקרוא אותה:

נ. וְהוּא [ברכת וצווי "פרו ורבו" לאדם הראשון ה]פָּסוּק הַ-כח בַּתּוֹרָה – [שהבטוי בחסידות למצוה זו הוא 'גלוי כח האין סוף'] הַמְשָׁכַת כֹּחַ הָאֵין סוֹף בָּאָרֶץ הַתַּחְתּוֹנָה – [לעשות לקב"ה] "דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים" – עַל יְדֵי "תּוֹלְדוֹת (מָלֵא דְּמָלֵא) פָּרֶץ ('פְּרִי צַדִּיק' – משלי יא, ל)" (רות ד, יח).

התכלית של מצות "פרו ורבו" נקראת בקבלה "תולדות פרץ"[125]. ליעקב אבינו נאמר "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה"[126], שעל פי הפשט זה להוליד הרבה תולדות. היום אצל חסידים זהו כנוי לעשיית עוד יהודים ברוחניות, אבל הפשט הוא ברכה שיוליד הרבה בנים, שיתפשטו לכל כיוון.

רק פעמיים בכל התנ"ך כתובה המלה 'תולדות' עם שתי אותיות ו. בכל שאר המקומות חסרה אחת מהן – הראשונה או השניה – או שחסרות שתיהן. בלשון חז"ל זה נקרא: "מלא דמלא"[127]. הפעם הראשונה היא בתחלת בריאת העולם, לפני חטא אדם הראשון, בפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים"[128]. הפעם הנוספת היא בסוף מגילת רות, במנין כל הצאצאים מפרץ ועד דוד המלך, 'דוד מלכא משיחא', ושם כתוב: "אלה תולדות פרץ".

כתוב, ש"תולדות פרץ" הוא התקון של "אלה תולדות השמים והארץ". איך? ברגע שאדם הראשון חטא עיקר הפגם היה בכח ה"פרו ורבו" שלו. הוא קיבל גם מצות עשה של "פרו ורבו" וגם מצות לא-תעשה שלא לאכול מעץ הדעת, וברגע שהוא עבר על המצוה שלא לאכול מעץ הדעת הוא פגם וחיסר בכוחו האמיתי והאין סופי, בשלמות כח הפריה והרביה שלו. בא יעקב אבינו, שעליו אמרו חז"ל "שופריה דיעקב אבינו כעין שופריה דאדם קדמאה"[129], והוא מבין האבות עיקר תקונו של אדם הראשון, ואליו נאמרה הברכה "ופרצת". הוא מתחיל לחזור אל הכח ה"מלא דמלא" של פריה ורביה. בכל זאת, הפגם הזה לא נתקן עדיין בשלמות, והתקון המלא הוא ב"אלה תולדות פרץ". פרץ הוא הבן של יהודה אבל הוא מרמז על ה'פורץ' – "עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם"[130] – על המשיח.

לכן הרבי אומר[131] שכל אחד צריך להשתדל גם בגשמיות ממש לקיים את מצות "פרו ורבו". פעם הסברנו[132], שיש שלש מדרגות של "פרו ורבו": יש מדרגה בגשמיות, להתחתן ולהוליד ילדים. יש מדרגה של "פרו ורבו" בקרוב נפשות לתורה, שיהודי עושה עוד יהודי. ויש "פרו ורבו" שאחד מחדש בתורה. בכל המדרגות הללו של "פרו ורבו" צריך להתמיד הרבה כדי לקרב את ביאת המשיח. צריך להגיע ל"תולדות פרץ", "תולדות מלא דמלא", ופרץ הוא נוטריקון של 'פרי צדיק'. זהו ה"פרו ורבו" של הצדיק, של היסוד.

כעת נתבונן בפסוק המלא של מצות "פרו ורבו":

בּוֹ אַרְבַּע דְּרָגוֹת כְּנֶגֶד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת הוי' ב"ה: "פְּרוּ" ("פְּרִי חָדָשׁ",

ב"פרו" יש טריות של פרי חדש. עיקר הפרי זו הרגשת הטריות שבו, וגם בקבלה האותיות פ ו-ט מתחלפות (בחלוף אותיות אח"ס בט"ע), ואז פרי הוא טרי. מה זה פרי חדש? זו 'נביעת האין סוף' בלשון הבעל שם טוב[133]:

"נְבִיעַת הָאֵין סוֹף" בַּ-י דְּחָכְמָה, כְּפֵרוּשׁ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב);

המשמעות של "פרו" היא בחכמה, באבא, אבל "רבו" זו כבר התפשטות והתרבות, וזה כבר שייך לאמא, לבינה:

"וּרְבוּ" (רִבּוּי הִתְפַּשְּׁטוּת נְקוּדַּת הַהַשְׂכָּלָה הַחֲדָשָׁה – "מַעְיַן הַחָכְמָה" – בִּ"רְחֹבוֹת הַנָּהָר" – הַשָּׂגַת הַבִּינָה); [אחר כך] וּ"מִלְאוּ... וְכִבְשֻׁהָ" [זה כבר הדעת, עליה כתוב הפסוק] ("וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ" – משלי כד, ד –

הכח למלא תוכן ולהחדיר – חדר הוא מלשון החדרה – הוא כח הדעת. כאשר מחדירים תוכן כובשים את המציאות. לכן מן המלה "ומלאו" ועד למלה "וכבשוה" הכל כנגד הדעת. החדר הוא ראשי תיבות:

חֶסֶד דִּין רַחֲמִים, חַדְרֵי לֵב, וְהַ"כִּבּוּשׁ" הוּא בְּנה"י בִּכְלָל וּבִיסוֹד בִּפְרָט כַּנּוֹדָע);

הדעת נקראת בספר הזהר "מפתחא דכליל שית"[134], המפתח שכולל ופותח את כל שש מדות הלב. קודם היא ממלאת את החג"ת, את החדרחסד דין רחמים – ואחר כך היא כובשת את הנה"י, את הספירות נצח והוד ובמיוחד את ספירת היסוד. בסוף כתוב:

" וּרְדוּ..." ([וזו] לְשוֹן  מַלְכוּת).

כנגד האות ה תתאה שבשם. הדעת שפותחת את כל ששת מדות הלב היא כנגד האות ו שבשם, ואילו ה"רדו" שבסוף הוא כנגד המלכות. זה היעוד הסופי של היהודי, להיות מלך על המציאות.

אם כן, יוצא לנו סוד שם הוי':

י         פְּרוּ

ה        רְבוּ

ו         וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ

ה        וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ

בכך סיימנו את השער 'תפלה קודם הלמוד', שתכלית הלמוד הוא להגיע ל"תולדות פרץ – תולדות מלא דמלא". איך מגיעים לזה? על ידי יחוד עין ופה. ענינו של פרץ הוא בדיוק ענינה של מדרגת היחידה שבנפש, בבחינת "נעוץ סופן בתחלתן", של "יפוצו מעינותיך חוצה". פרושו הפסוק של הפסוק הוא להוליד הרבה בנים.

בכך גם סיימנו את התפלה, שיביאני הלמוד: "ולידי הפצת מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים בביאת גואל צדק – שנקרא הפורץ, "עלה הפורץ לפניהם" – במהרה בימינו אמן".

בכך סיימנו את למוד השער. נאחל לכולם שנה טובה ומתוקה!



[1] משלי ה, טז.

[2] קהלת א, ד.

[3] ירמיהו ח, כ.

[4] חבקוק ב, ג.

[5] בשם ר' פינחס מקוריץ; ראה הוספות לכתר שם טוב אות תיח וש"נ.

[6] אבות פ"ג מי"ח.

[7] שבת קד, א.

[8] זח"ג רכב, ב; עץ חיים שער יד פ"ה; וראה 'כללי השערים' פרק ה (כרך א עמ' שעח).

[9] קידושין ל, א.

[10] תענית ח, ב.

[11] משלי יב, ד.

[12] ברבוי מקומות. ראה למשל: תורת מנחם חי"א עמ' 275 (שיחת פרשת במדבר ה'תשי"ד) והלאה.

[13] יומא כב, ב; רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ד ה"ד.

[14] שמות יב, מא.

[15] שמואל ב פרק כד.

[16] יבמות סג, ב.

[17] בראשית א, א.

[18] כתר שם טוב אות מה.

[19] שבת פח, ב.

[20] נוסח ברכת שים שלום בתפלת שמונה עשרה.

[21] שבת י, א.

[22] דברים ו, ד.

[23] על היותן ממוצע ראה בשער א פרק יד (להלן כרך ד בסדרה).

[24] במדבר טו, לט.

[25] ראה בהרחבה בשער א פרק כ (להלן כרך ד בסדרה) ובספר לחיות במרחב אלקי.

[26] דברים ו, ג-ד.

[27] ראה 'כללי השערים' פרק ד (כרך א עמ' שסט).

[28] ספרי דברים א, א; פסק"ר פ' שבת ונח ב.

[29] עוד על טל ומטר ראה המשך תרס"ו עמ' שז; תורת מנחם מאמרים מלוקטים ח"א (יום שמחת תורה תשכ"ג); סוד ה' ליראיו שער 'טל ומטר בתורה' (עמ' שפה).

[30] בראשית ז, יא.

[31] נוסח ברכות התורה.

[32] נוסח ברכת 'אהבת עולם' לתפלת ערבית.

[33] ראה כתר שם טוב אות קצו, שעג ועוד.

[34] כתר שם טוב אות מה.

[35] דברים לב, ל.

[36] ראה 'כללי השערים' פרק ז (כרך א בסדרה עמ' תג).

[37] בעל שם טוב עה"ת לך כו.

[38] תהלים נה, כד.

[39] שם מ, יז; שם ע, ה.

[40] זח"א כד, א; ח"ב ס, א.

[41] שבת קה, א.

[42] זח"ג עג, א.

[43] שער הכוונות דרושי כוונות קריאת שמע דרוש ח; פרי עץ חיים שער השבת פט"ז ועוד.

[44] משלי לא, כו.

[45] ראה לקוטי תורה במדבר כז, א; דרך מצותיך צד, ב ועוד.

[46] זח"א יא, ב.

[47] זח"ב קכג, א.

[48] בראשית א, א; ראה ראה זח"א רנא, א; זהר חדש (סתרי אותיות) בראשית ז, סע"ג; ליקוטי הש"ס להאריז"ל פירוש על ספר יצירה (עה"פ בראשית א, א) ועוד; אמרי בינה פתח השער פ"ט (ג, סע"ג) ואילך.

[49] ראה השמטות לזח"א רנא, א; ראה ספר אור הגנוז לתלמיד המגיד מהרי"ל הכהן; מאור ושמש עה"ת פרשת בא ד"ה 'ומזה'.

[50] בראשית א, ד.

[51] חגיגה יב, א; בראשית רבה יב, ו (וברש"י עה"פ).

[52] דגל מחנה אפרים בראשית; כתר שם טוב אות פד; ראה גם תנחומא נֹח, ג; זח"א מז, א; שם רסד, א; ח"ב קמח, ב; תורה אור ויחי מז, ב.

[53] ראה שער היחוד פל"ו (קכד, א-ב) ועוד. על פי הידוע מן הבעל שם טוב, ראה תורת חיים ויחי רמט, ג: "מספרים בשבחי הבעל שם טוב ז"ל שהתפלל כמה תפלות והתענה תעניתים שיוכל להשיב לשואלו דבר בעת עליות נשמתו.. לא היה יכול להשפיל את עצמו למטה כלל להשיב לשואלו... ולזה התפלל כמה תפלות שיוכל לירד למטה דוקא בעת עליות נשמתו הגבה למעלה... כי כל הגבוה יותר כו'".

[54] ישעיה ג, י.

[55] שם מא, ז.

[56] שער הכוונות דרושי קידוש ליל שבת דרוש א.

[57] בראשית א, לא; ב, א.

[58] עץ חיים שער מג פ"ג.

[59] דברים יא, כא.

[60] פרדס שער ב פ"ד; משנת חסידים מסכת יום הששי פ"א ועוד.

[61]עץ חיים שער לט דרוש ד ו-יא (כלל ד) ועוד; פרי עץ חיים שער הק"ש פ"א.

[62] בראשית רבה ג, ח-ט (וברש"י עה"פ).

[63] עץ חיים שער יא פ"ז (מ"ת); שער הכוונות דרושי תפלת ערבית דרוש א ועוד.

[64] עץ חיים שער הכללים פי"ג ושער הזווגים פ"א; לקוטי תורה (אדה"ז) נצבים מז, א; שם שיר השירים כב, ג; מאמרי אדה"א בראשית עמ' שנו ועוד.

[65] זח"א קלד, א; ח"ב קסא, א.

[66] ספר יצירה פ"ה מ"ז; פ"ו מ"א; כתר שם טוב אות פח ועוד.

[67] שמואל א ב, ג; נדרש בחסידות בכ"ד (למשל: לקוטי תורה במדבר כז, א; דרך מצותיך צד, ב).

[68] תהלים יט, ח.

[69] הלכות דעות פ"ה הי"א.

[70] בפרושו לשמות ג, טו.

[71] שיר השירים א, טו.

[72] משלי כב, ט.

[73] שער א פרק כד (להלן כרך ה בסדרה).

[74] מוסבר להלן, שער א פרק כ (להלן כרך ד בסדרה).

[75] סוטה לח, ב.

[76] שבת סג, א; רמב"ם הלכות תלמוד תורה פ"א הי"ב; שו"ע יו"ד סימן רמו סעיף ד.

[77] יהושע א, ח. נלמד מדין קריאת שמע, ברכות כ, ב; פני יהושע שם טו, ב; שו"ע אדה"ז פ"ב הי"ב; תניא, לקוטי אמרים פרק ד.

[78] משלי ד, כב.

[79] עירובין נד, א.

[80] מגדל עז הלכות אישות פ"ד ה"ט.

[81] שו"ע או"ח סימן קלט סע' א-ב.

[82] בבא מציעא קיח, א.

[83] ב, טו-יז; ג, מג-נא; ד, טו-יז.

[84] סנהדרין קד, ב; איכה רבה ב, כ.

[85] ויקרא ה, א; שו"ע חו"מ סימן כח סעיף א.

[86] ויקרא יט, כו.

[87] ישעיה מג, י.

[88] זכריה יד, ט.

[89] ספורי מעשיות, מעשה מבעל תפלה (יב).

[90] זח"ב עג, א ועוד; וראה אודותיו בהקדמת ספר עמק המלך.

[91] מלאכי ג, ו.

[92] רש"י ורמב"ן לשמות יז, טז.

[93] יחזקאל א, ד.

[94] שם פסוק כז.

[95] שם ח, ב.

[96] חגיגה יג, ב; זח"ב פא, ב; ח"ג רכט, א.

[97] קהלת ג, ז.

[98] איוב ד, טז.

[99] מלכים א יט, יב.

[100] ספר יצירה פ"ה מ"ז (ע"פ נוסח האריז"ל).

[101] שם.

[102] כתר שם טוב כח.

[103] תמיד לב, א .

[104] לקוטי אמרים פרק מג.

[105] ראה אותיות דר"ע ריש אות א.

[106] איוב לג, לג.

[107] משלי טז, כג.

[108] זח"ב קטז, ב (רעיא מהימנא).

[109] שמות לג, כג.

[110] קהלת י, יב.

[111] בראשית ו, ח.

[112] ספר הליקוטים פרשת בראשית פ"ו ועוד.

[113] ברכות כב, א.

[114] תהלים קיט, קל.

[115] תקו"ז יט (לט, א) ועוד; פרדס שער לב פ"ב; עץ חיים שער ח פ"א; שער מד פ"א ועוד.

[116] קהלת א, ב.

[117] הגדה של פסח.

[118] משלי לא, ח.

[119] הובא בכ"ד כמאמר חז"ל, וראה ספר הישר לר"ת פי"ג; שירת ישראל לראב"ע עמ' קנו.

[120] ראה זח"ב רל, א.

[121] מאמרים מלוקטים לכ"ק אדמו"ר ח"א עמ' 97; וראה זח"ב קסב, ב; ספר המאמרים עת"ר עמ' צח ואילך.

[122] בראשית א, כח.

[123] ספר השיחות ה'תרצ"א עמ' 262.

[124] עמ' תלד.

[125] רות ד, יח.

[126] בראשית כח, יד.

[127] ראה דברי המסורה במנחת שי לבראשית ב, ד.

[128] בראשית ב, ד.

[129] בבא מציעא פד, א.

[130] מיכה ב, יג.

[131] ראה לקוטי שיחות חכ"ה עמ' 34 ועוד.

[132] ראה פנים אל פנים עמ' עד והלאה.

[133] הוספות לכתר שם טוב אות קנ-א.

[134] זח"ב קעז, א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com