חיפוש בתוכן האתר

תפלה קודם הלמוד_פרק ז הדפסה דוא

פרק ז

התפשטות השכל והמעשה


עד כאן למדנו בפרטיות כל אחת מחמש מדרגות התפלה. כעת נמשיך ונשלים ענינים הנוגעים לכללות ענין התפלה ומדרגותיה. פרק ז דן בקשר בין שתי אותיות ה בשם הוי'. זהו גם אחד מפרושי הבטוי "תורה לשמה": לשם ה. כלומר, או לשם האות ה תתאה שבשם הוי', לשם מעשה, או לשם האות ה עילאה שבו, לשם ידיעת התורה. ממילא, אם ישנן שתי אותיות זהות בשם הוי' הרי שצריך להתבונן מהו המכנה המשותף להן, מהו הצד השוה שביניהן. כאשר ישנם שני דברים הנראים אותו הדבר כנראה שישנו חוט פנימי המחבר אותם ואינם אלא אותו הענין בשני ממדים שונים.

אם כן, צריכים אנו להתבונן מהו הקשר בין ידיעת התורה שכנגד הנשמה, לבין מדרגת המעשה שכנגד הנפש. ההסבר בפרק זה ממשיך את מה שהוסבר בפרק הקודם, שהמלה נפש היא מלשון המלה הארמית "נפישו". כזכור, תרגום אונקלוס לצווי "פרו ורבו"[1] הוא "פושו וסגו", ומובנו הוא התפשטות של רבוי תולדות.

כל מעשה יעיל ותקיף הוא מעשה של "פרו ורבו". לכן המצוה המעשית הראשונה בתורה, שכוללת את כל תריג מצוות התורה, היא מצות "פרו ורבו". זו דוגמה ואבן יסוד לכל מצוות התורה. כלומר, כל מצוה ומצוה בתורה צריכה להיות בבחינת "פרו ורבו. למדנו ש"עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים"[2], ואמרנו שכל מעשה טוב הוא בבחינת תולדה. כלומר, בבחינת "פרו ורבו".

ים ויבשה – התפשטות ורבוי

מאחר ואות ה תתאה, שכנגד המעשה, היא מצות "פרו ורבו" צריך להיות גם ממד של "פרו ורבו" גם במדרגת האות ה עילאה, שכנגד ידיעת התורה. ישנו תמיד קשר בין שתי אותיות ה בשם הוי', וזהו הנושא אותו רוצים אנו להסביר היום, ובכך להמשיך את מה שכבר הוסבר בפרק הקודם:

הָאוֹת ה מוֹרָה עַל הִתְפַּשְּׁטוּת וְרִבּוּי.

ההוראה של כל אות ה היא התפשטות ורבוי[3]. באות ה עילאה של שם הוי' עיקר הדגש הוא על המלה 'התפשטות'. לגבי ה תתאה של שם הוי' עיקר הדגש הוא על המלה 'רבוי'.

אות ה היא אות רחבה המתפשטת לשלשה כיוונים. הקו האנכי והקו המאוזן מיצגים את ממדי האורך והרוחב ואילו הרגל השלישית הקצרה, המנותקת מן הקו העליון, מורה על ממד שלישי, ממד העומק, הממד שכאילו נכנס אל עובי הדף. אם כן, האות ה, יותר מכל אות אחרת, מורה על התפשטות והתרבות.

האות ה עילאה היא עדיין בגדר של 'עלמא דאתכסיא' ולכן הרבוי אינו ניכר בה. 'עלמא דאתכסיא' הוא כמו ים רחב ידיים, "מים שאין להם סוף"[4] – ואכן יש באמת דגים רבים בתוך המים – אלא שהרבוי המופלג נעלם בו ואילו ההתפשטות גלויה. הרבוי מכוסה ובטל בתוך ההתפשטות: "זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדֹלות"[5].

האות ה תתאה נקראת 'עלמא דאתגליא', 'יבשה', וגם בה ישנה התפשטות, אך החידוש בה הוא גלוי של רבוי הנבראים. אומרים חז"ל ש"כל מה שיש ביבשה יש בים"[6], אלא שביבשה הכל גלוי ואילו בים הכל מכוסה ונעלם. "מה רבו מעשיך הוי'"[7].

נחזור: בשם הוי' שתי אותיות ה על שם שתי מדרגות של עולם, שתי מדרגות של מציאות. ישנה מציאות של התפשטות ורבוי, אך הרבוי בה מכוסה ונעלם, והיא נקראת 'עלמא דאתכסיא', וישנה מציאות של התפשטות ורבוי שבה הרבוי גלוי, והיא נקראת 'עלמא דאתגליא'.

כל רבוי מתגלה מצד ה'מלכות' שבה, עליה כתוב "אין מלך בלא עם"[8]. המלכות מחייבת עם, ועם הוא רבוי של נבראים, רבוי של חפצים. אך ורק המלכות מחייבת את התגלות הרבוי. ה' רוצה למלוך בעולם של רבוי נבראים, רבוי מעשים, כאשר כל מעשה טוב של צדקה, עושה שם – "וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם"[9] – ומקדש את המציאות לשם ה'.

מצות תלמוד תורה – התעסקות וידיעה

כאמור, ענינה של האות ה הוא התפשטות ורבוי. עיקר הדגש באות ה עילאה של שם הוי' הוא על המלה 'התפשטות' ואילו עיקר הדגש באות ה תתאה הוא על המלה 'רבוי'. אצלנו, האות ה עילאה היא הכוונה ללמוד תורה על מנת לדעתה – ידיעת התורה, ואילו האות ה תתאה היא הכוונה ללמוד תורה על מנת לעשות "את המעשה אשר יעשון"[10], לקיים בפועל את מצוות התורה.

שתי כוונות אלו הן הכוונות העיקריות בלמוד תורה לשמה. אנו לומדים כאן חמש מדרגות, שהן בעצם חמשה פרושים לבטוי 'למוד תורה לשמה', אבל שנים מתוכם הם הפרושים העיקריים והפשוטים: הראשון הוא ללמוד תורה על מנת לעשות את מצוות התורה, והשני הוא ללמוד תורה כדי להיות דבוק בתורה. כלומר, ללמוד תורה לשם התורה עצמה[11]. כאשר האדם יודע את התורה וכל התורה כולה נמצאת אצלו בתודעה אזי הוא אכן דבוק בתורה.

מצות תלמוד תורה כוללת על פי שולחן ערוך שתי מצוות: ישנה מצוה של "והגית בו יומם ולילה"[12]. זאת היא מצוות ההתעסקות בתלמוד תורה. כלומר, האדם צריך ללמוד כל הזמן ואסור לו להבטל מתלמוד התורה. מצוה נוספת היא להגיע למצב של ידיעת התורה[13]. כלומר, אתה יודע את כל התורה כולה בבת אחת. כדי לקיים מצוה זאת יש להשקיע שנים רבות, אולי עשרים שנה, בלמוד התורה יומם ולילה. אזי, אם האדם מוכשר, הוא יוכל לקיים מצוה זאת. אם אינו מוכשר באופן מיוחד ללמוד התורה אין דורשים ממנו את ידיעת התורה, ולבטח יש לו עבודה אחרת. אבל אם הוא מחונן יש לו מצוה להקדיש את כל חייו עד שיגיע למצב בו הוא יודע את כל התורה כולה בבת אחת. הזוכה לקיים מצוה זו זכה למדרגת הנשמה. מי שזוכה ללמוד ולקיים את המעשה בפועל זכה למדרגת הנפש.

מתוך חמש המדרגות שלמדנו אלו שתי הכונות הפשוטות של למוד התורה לשמה – מעשה וידיעת התורה. כאמור, המכנה המשותף של שתי אותיות ה שבשם הוי' הוא ההוראה על 'התפשטות ורבוי'. מהו אם כן ההבדל בין ה'התפשטות ורבוי' של האות ה עילאה, לבין ה'התפשטות ורבוי' של האות ה תתאה?

ה עִילָּאָה מוֹרָה עַל הִתְפַּשְּׁטוּת הַשֵּׂכֶל בִּידִיעַת כָּל פְּרָטֵי הִלְכוֹת תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה וְסוֹדוֹתֶיהָ [והיא תלויה ביגיעה רבה שעליה כתוב "יגעתי ומצאתי תאמין"[14]] – "כָּל חֲדָא וַחֲדָא לְפוּם שִׁיעוּרָא דִילֵיהּ"

הפסוק במשלי, בפרק אשת חיל, אומר: "נודע בשערים בעלה"[15]. על פסוק זה כתוב בספר הזהר[16] שהבעל של אותה "אשת חיל" הוא ה'. "אשת חיל" עצמה היא הנשמה של כל יהודי והבעל הוא הקב"ה, עליו כתוב "נודע בשערים בעלה". הבעל נודע לכל נשמה ונשמה ב"שערים". כלומר, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" – לפי כמה שהוא מסוגל לשער בלבו. השערה היא מלשון שער, והוא רומז אל נ שערי בינה הנפתחים בכח ההתבוננות של היהודי. כלומר, מתוך התבוננות בתורה – במצוותיה ובסודותיה – מכירים את הבעל, את נותן התורה.

אחד המושגים העיקריים בלמוד התורה הוא 'שעורי תורה'. על פי פשט, שיעורים אלו מדות השייכות לכל התורה כולה: כזית, כביצה, אמה, טפח וכו' וכו'. כל קיום מצוות התורה מיוסד על פי שיעורים. בפנימיות, שעורים אלו הם מדת היכולת לשער – להתבונן ולתפוס – איזה ממד של האלקות, של הבעל.

פקחות אמיתית – ירידה לפרטים

כאמור, האות ה עילאה מורה על התפשטות השכל. הסברנו שאות י של שם הוי' היא למוד תורה במדרגת דבקות הבורא, שמתקיימת בראיה של ה'יש מאין' המתחדש בכל רגע. הדמוי לכך הוא נורה חשמלית שנדלקת וכבה בכל רגע. לחויית דבקות הבורא אין התפשטות אלא רק נקודת התחדשות תמידית. לעומת זאת, בידיעת התורה, שכנגד האות ה עילאה של שם הוי', צריך לדעת חומר רב מאד וממילא השכל חייב להתפשט. פקחות היא מלשון פקיחת עינים, ושרש הפקחות בשכל הוא הפקחות לראות את ההתחדשות ולהיות דבוק בה.

פקחות אינה מחייבת מאמץ ויגיעה בהתפשטות השכל. לכן ישנם פקחים בחיצוניות, בדוגמת קרח שחלק על משה רבינו והיה פקח גדול[17], אך לא התאמץ להתפשט ולדעת את כל התורה כולה. מבין הנשמות הכלליות, הנשמה הכללית שכנגד התפשטות השכל להכיר את כל התורה כולה היא נשמת משה רבינו. לעומתו, קרח היה הפקח הכי גדול וחלק עליו.

על פי הנלמד כאן, רצה קרח להגיע אל מדרגת החיה, שיותר גבוהה ממדרגת הנשמה של משה רבינו. לכן הוא זלזל ולגלג על הצורך במאמץ השכלי, הדרוש כדי להגיע למעמד הנשמה, שאצלנו נקרא ידיעת התורה. אכן, חכמה בלי בינה אינה ברורה אף פעם. בחכמה ללא בינה נדמה לאדם שיש לו חויה ברורה, אבל ללא התפשטות הבינה הבוחנת את טהרת נקודת החכמה תהיה נקודה זו תמיד מלאה פסולת סמויה. הפסולת הסמויה בנקודת החכמה אינה מתגלה, אלא רק כאשר האדם עושה את המאמץ הנחוץ כדי להגיע לבינה. יוצא מכאן, שפקחות היא ענין פקיחת העין של השכל.

(וְכַנּוֹדָע שֶׁמִּצְוַת 'יְדִיעַת הַתּוֹרָה' הִיא לָדַעַת אֶת כָּל תריג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְכוּ' בִּידִיעָה בְרוּרָה וּכְאַחַת).

כך כתוב בשולחן ערוך. אין הכונה לדעת פרט מסויים, זה או אחר. ידיעה כזו שייכת לחלק המצוה המוגדר עיסוק בתורה. הלומד ומתעסק בדברי תורה מקיים את מצות "והגית בו יומם ולילה", שבנוסף לכך היא גם הדרך להגיע אל מצות ידיעת התורה. הכוונה במצות ידיעת התורה היא לדעת את כל התורה כאחת.

מצות ידיעת התורה היא צד ההתפשטות שבאות ה עילאה, וענינה הוא יגיעת השכל והתפשטותו להקיף כאחת את כל רבוי הפרטים. כאמור, יש בידיעת התורה רבוי, אבל ממד הרבוי שבה מכוסה, ואילו התפשטות השכל לסקור את כל פרטי התורה כאחת היא הממד הגלוי שבה. במצב זה, בו האדם יודע את כל התורה כולה בידיעה אחת ברורה, אין פרוד בכלל בין הפרטים. כולם נכללים בתוך השכל כמו הדגים שבים – 'עלמא דאתכסיא'. עד כאן האות ה עילאה.

ה תתאה – "הכל לפי רוב המעשה"

ה תַּתָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם מוֹרָה עַל הִתְפַּשְּׁטוּת בִּ"פְעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים", לְהַחֲיוֹת נְפָשׁוֹת רַבּוֹת עַל יְדֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים הַרְבֵּה.

הפסוק במשלי אומר: "פעֻלַת צדיק לחיים"[18]. כלומר, כל מצוה שצדיק עושה זאת פעולה. הכוונה היא, שמעשה הצדיק פעל משהו בעולם, ייחד יחוד במציאות. אין מדובר כאן על יחוד במחשבה, אלא על יחוד במציאות. הפעולה במציאות היא בבחינת "פרו ורבו". כלומר, זו הולדה. הפעולה שהצדיק מייחד במעשיו, בצדקה שלו, היא מקור חיים של 'חיים להחיות'.

בפרקי אבות אומר רבי עקיבא: "הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה"[19]. מה עדיף? הנותן בבת אחת מאה מליון או הנותן בכל יום ויום, במשך מאה ימים, מליון אחד? מסביר הרמב"ם[20], שאינו דומה האחד לשני, בגלל שככל שהמעשים מרובים כך מזכך הנותן את נפשו יותר ויותר – "והכל לפי רוב המעשה". בכל פעם שהאדם נותן הוא פועל פעולה, הפעולה היא יחוד, והיחוד הוא זכוך. ממילא, ככל שמרובים מעשיו הטובים כך הוא מזכך את נפשו יותר ויותר.

מאמר זה מתבאר בהרחבה במקום אחר[21]:

יהכל צפוי

הוהרשות נתונה

וובטוב העולם נדון

הוהכל לפי רוב המעשה


ממבנה זה אנו רואים שמדרגת "רוב המעשה" מכוונת כנגד הנפש, כנגד האות ה תתאה שבשם הוי', כמו שאנו לומדים כאן. כאמור, הרמב"ם מסביר שישנה מעלה לעשות את הדבר בכמה וכמה פעולות, יותר מאשר לעשותו בפעולה אחת, למרות שהתוצאה היא אותה תוצאה. הטעם הוא, שעל ידי רבוי המעשים זוכה האדם לתקן את נפשו הרבה פעמים ולכן התיקון שתיקן גדול יותר.

מסביר אדמו"ר הזקן באגרת הקדש[22], שאמנם הרמב"ם מדבר על זכוך הנפש, אבל כך הוא בדיוק לגבי הנפש העליונה. הנפש העליונה היא המלכות של עולם האצילות, הנקראת 'שכינה'. רבוי מעשים הוא רבוי התגלויות של השכינה בתוך העולם.

העיקר כאן הוא הרבוי – "והכל לפי רוב המעשה" – שצריך להיות גלוי לעין. ככל שיש יותר רבוי של פעולות של ממש – "פעלת צדיק לחיים" – ישנן הרבה הרבה התגלויות של השכינה, התגלויות של הנפש הכללית, בתוך המציאות הטבעית של העולם הזה. זאת היא ההוראה של האות ה תתאה שבשם הוי'. בכל פעם שיהודי מוסיף ונותן צדקה, עוד פעם ועוד פעם, הוא מחיה שוב ושוב את נפש העני, מתקן את נפשו שלו ומגלה בעולם התחתון את הנפש הכללית, היא ה'שכינה'. כמו שכבר הוזכר, כל המצוות המעשיות, ואפילו המצוות שבין אדם למקום, נכללו במצות הצדקה, הנקראת בתלמוד ירושלמי מצוה.

נסכם: בפרק ז לא רק שסכמנו את חמש המדרגות הפרטיות שבתפלה קודם הלמוד, אלא גם  הוספנו להשוות בין שתי אותיות ה של שם הוי'. אלו שתי אותיות זהות, ועיקר הכונה שבהן היא 'התפשטות ורבוי'. האות ה עילאה היא התפשטות ורבוי בשכל, ואילו האות ה תתאה היא ההתפשטות והרבוי במעשה. לפיכך, באות ה עילאה ההתפשטות היא העיקר, ואילו באות ה תתאה הרבוי המתוקן הוא העיקר.

* * *



[1] בראשית א, כח.

[2] רש"י לבראשית ו, ט; ע"פ בראשית רבה ל, ו.

[3] פרדס שער כא פ"ג; תורה אור לך לך יא, א; מאמר הוראת המספרים (להלן כרך ה בסדרה).

[4] ע"פ יבמות פט"ז מ"ד.

[5] תהלים קד, כה.

[6] חולין קכז, א.

[7] שם פסוק כד; עוד על מדרגות אלו ראה בשער 'ארבעה עולמות' פרק ד (להלן כרך ו בסדרה).

[8] רבינו בחיי לבראשית לח, ל; כד הקמח ערך ר"ה ה; ספר החיים פ' הגאולה פ"ב; עמק המלך שער שעשועי המלך פ"א; תניא, שער היחוד והאמונה פרק ז.

[9] שמואל ב ח, יג.

[10] שמות חי, כ.

[11] סידור עם דא"ח דרושי חתונה (קכח, א) ובאורו בספר חתן עם הכלה עמ' קכה ואילך; ראה גם מאור עינים בראשית ד"ה 'בראשית' (השלישי); נפש החיים שער ד פ"ג.

[12] יהושע, א, ח.

[13] הלכות תלמוד תורה פ"א הלכות י-יב; ראה שו"ע אדמו"ר הזקן יו"ד הלכות תלמוד תורה פ"ב ה"ה.

[14] מגילה ו, ב.

[15] משלי לא, כג.

[16] זח"א קג, ב.

[17] בראשית רבה יח, ח (פרש"י לבמדבר טז, ז).

[18] משלי י, טז.

[19] אבות פ"ג מט"ו.

[20] פירוש המשניות שם.

[21] סוד ה' ליראיו (המקורי) שער 'השגחה – חדש תשרי' (עמ' תעז).

[22] אגרת כא.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com