חיפוש בתוכן האתר

תפלה קודם הלמוד_פרק ו הדפסה דוא

פרק ו

מעשה: תולדותיהם של צדיקים


'נפש' הוא שם כללי לכל חמש מדרגות הנפש וגם שם פרטי של התחתונה במדרגות – הנפש. נפש, בתור מדרגה פרטית, היא כנגד המעשה, עליה אמרו חז"ל "המעשה הוא העיקר"[1].

המעשה – הגבלת פריצת האהבה

בספירות, הנפש היא כנגד ספירת המלכות, תכלית כל הספירות. התכלית של כל מעשה בראשית היא להגיע למלכות: "והיה הוי' למלך על כל הארץ"[2]. עיקר ענינו של המלך וגלוי מלכותו בעולם הוא על ידי המעשה, כאשר עושים את רצונו. לפיכך, עיקר תכלית התורה והמעשה תריג מצוותיה הוא 'בנין המלכות', לבנות את המלכות. בנין המלכות עולה תריג. כלומר, כל המצוות הן מצוות מעשיות וכולן מכוונות לבנות את 'בנין המלכות'.

נפתח עם הקדמה מעניני דיומא: בהשגחה פרטית, אנו נמצאים בשבוע האחרון של ספירת העומר, בחודש סיון, ובימים הנקראים "שלשת ימי הגבלה". ימים אלו הם ימי התכוננות מיוחדת לקבלת התורה. הם נקראים כך על שם ההוראה לישראל שלא לפרוץ לעלות אל ההר[3]. בחסידות מוסבר[4] כי הר הוא גלוי של אהבה רבה, ובמתן תורה הקב"ה "כפה עליהם הר כגיגית, אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לאו – כאן תהא קבורתכם"[5]. מוסבר – ויש לכך אסמכתא בספר הזהר ואצל המהר"ל מפראג[6] – כי כפיה זו אינה באה מצד מדת הדין, אלא מצד מדת האהבה. בקבלה, הר הוא בחינת אברהם – "אברהם קראו הר"[7] – וכפיה זו בעבודת ה' היא כפיה של אהבה רבה, בסוד החיבוק[8]. "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"[9] – יש לפעמים שהאחד מגלה אהבה רבה מאד, ועל ידי כך הוא 'מכריח' אותו לאהוב אותו חזרה.

הכפיה בעת מתן תורה היתה על ידי רבוי גלוי של אור ואמת, אהבה רבה ואין סופית, מלמעלה. ה' יתברך גילה עד כמה הוא אוהב אותנו, עד שהדבר הכריח אותנו לאהוב אותו בחזרה. התגובה מלמטה כאילו שאינה על פי בחירה חופשית, אלא מחוייבת. "וירד הוי' על הר סיני"[10], ואזי "כל העם רואים את הקֹלֹת ואת הלפידִם ואת קול השֹפר ואת ההר עשן"[11]. אור ה' ירד מלמעלה, ו"על כל דבור ודבור פרחה נשמתן"[12]. בפריחת הנשמה הזדעזענו ואילו הגוף שלנו ברח אחורנית מהמערכה – "וירא העם וינֻעו ויעמדו מרחֹק"[13] – עד שהיו המלאכים צריכים להחזיר אותו. מרוב גלויים אלו נעשים האהבה והשעבוד שלנו מלמטה לקבל עול מלכות שמים – מחוייבים.

לאור זאת, נקראים הימים שקודם לכן ימי הגבלה, ומטרתם היא שלא לרוץ ולעלות להר ולהגיע למדרגת אהבה רבה [גם בשעת מתן תורה אסור היה לעלות אל ההר, לבד ממשה רבינו, אבל מעוצמת הגלוי שבו לא היה צורך באזהרה]. בנפש, זו ההחלטה של "נעשה ונשמע"[14] – קודם "נעשה" ורק אחר כך "נשמע" – ושל הגבלת הרצון לאהבה רבה. "אהבה מקלקלת את השורה"[15], ועל כן נדרשים שלשה ימים כדי להגביל אותה.

אותה אהבה התחילה להתגלות בשלשת הימים הללו, בתת-מודע ובדרך מקיף בלבד. כתוצאה מכך מרגישים משיכה, ועל מנת שלא להרוס את עצמנו, את המצב, את המעמד והתיקון שלנו [כדברי רש"י שם] – דרושה התאפקות והגבלה רבה. בעבודת ה' זהה הגבלה זו עם אמירת "נעשה ונשמע". זו התחייבות מוחלטת לקיים את רצון ה' במעשה – "המעשה הוא העיקר".

אמירת "נעשה" קודם ל"נשמע" מתוך קבלת עול מלכות שמים אינה גלוי של אהבה, אלא גלוי של יראה תתאה. "נשמע" היא שמיעה, ששייכת לספירת הבינה[16], בחינת אהבה רבה[17]. הכלל הוא, שככל שמגבילים בימים אלו כך מגיעים אחריהם לשמיעה פנימית ועצומה עד אין סוף. זו דרך היהדות. עיקר העוצמה שביהדות היא ההתאפקות – "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ"[18]. מה הכוונה לא לאהוב קודם הזמן? זו ההחלטה הנפשית, שההכנה לקבל את אור האהבה היא העשיה והמחוייבות למעשה. "נעשה ונשמע" הוא סוד היהדות.

התכללות אמיתית בעשיה

אם כן, כל ימי ספירת העומר הם ימי תקון המדות, אבל סיום תקונם בשבוע האחרון הוא בקבלת עול מלכות שמים, שהיא תקון המלכות – תקון המעשה. ובפרט: המלכות מתחילה להתקן ביום חסד שבמלכות, מיום כח אייר [בדורנו הוא היום בו שוחררה ירושלים, וירושלים בקבלה[19] הוא כינוי לספירת המלכות]. תפארת היא נקודת האמצע[20], המשלבת בתוכה ריבוי גוונים[21], ולכן ביום תפארת שבמלכות – ראש חודש סיון – מתגלה ההתכללות בביאת ישראל למדבר סיני – "'ויחן שם ישראל נגד ההר'[22] – כאיש אחד בלב אחד"[23]. מתגלה כיצד הכל אחד על מנת לקיים את רצון ה', אחדות שמתגלה רק מתוך המחוייבות הכוללת לעשיה. עד העשיה אין דבר בנפש ש"שוה ומשוה קטן וגדול "[24] את הכוחות כולם יחד כמו מדת המלכות. להיות ביחד אפשר רק כאשר ישנה משימה אחת המאחדת סביבה את כולם.

אמנם, גם בתקון המדות ישנה התכללות, ואכן ימי הספירה שקודמים לשבוע המלכות גם הם תקון לחטאם של תלמידי רבי עקיבא ש"לא נהגו כבוד זה לזה"[25], שלא התכללו אחד בשני. התכללות היינו ההבנה כי המדה שלי נמצאת במדה שלך והמדה שלך נמצאת במדה שלי. בכל זאת, אינה דומה אחדות כאשר כל אחד עסוק בתקון המדות שלו לאחדות המתגלה בעת מעשה. תיקון המדות, תיקון הנפש הפנימי, אינו שוה לכולם. הוא שייך לכל אחד ואחד על פי מצבו הפרטי – "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה כך אין דעותיהם דומות זו לזו"[26]. כל אחד מתקן את עצמו ומרגיש כיצד כל המדות מתכללות אצלו אחת בשניה. בכל זאת, עדיין לא הגיע התקון אל מדת "שוה ומשוה קטן וגדול", אל מצב בו האחד אינו שונה מחברו. אחדות אמיתית מתגלה רק כאשר מגיעים להתכללות שבמלכות – תפארת שבמלכות.

נסביר יותר: בפרק השני למדנו[27], שהדבר בנפש השוה לכל יכול להיות אחת משתי דרכים: היא יכולה להיות המדרגה הגבוהה בנפש, היחידה שבנפש, המתגלה כמסירות נפש, כמו אצל חיל במלחמה. אבל לא כולם במדרגת היחידה שבנפש בכל יום ויום. מה יכול להיות הדבר השוה שצל כולם ביום-יום? רק המעשה. במעשה כולנו שוים. מצוות התורה מחייבות אותי בדיוק כמו שמחייבות את חברי, ללא שום הבדל. בתיקון המעשה – התיקון שלי הוא בדיוק דומה לתיקון שלו. לעומת זאת, תיקון המדות שלו אחר מתיקון המדות שלי. 'תפארת שבמלכות' זאת הראיה כיצד המעשה פועל על כולם בשוה, ועל ידי כך מאחד את עם ישראל באחדות אמיתית, ולכן דוקא באותו יום נאמר "ויחן שם ישראל" – כאיש אחד בלב אחד".

"נעוץ סופן בתחילתן"[28]. הנפש, המעשה בפועל בקבלת עול מלכות שמים, קשורה עם היחידה שבנפש. רק מדרגות היחידה והנפש שוים אצל כולם ואין בהם חילוקי מדרגות בין אדם לחברו. המדרגות שמהחיה ולמטה – מדרגת החיה, מדרגת הנשמה, מדרגת הרוח – מבדילות בין אדם לחברו, ורק היחידה והנפש אין בהן חילוקי מדרגות בין אדם לחברו. בתוך המעשה נעוצה מסירות הנפש, נעוצה היחידה שבנפש. סודו של המעשה הוא שבתוך הנפש, במדרגה התחתונה ביותר, ישנה המדרגה הגבוהה ביותר – היחידה שבנפש.

אחר כך באים שלשת ימי ההגבלה שהם ההכנה למעשה, ימי "נעשה ונשמע", ובספירת אלו ימי הוד שבמלכות, יסוד שבמלכות ומלכות שבמלכות. את היותם יחידה אחת רואים במזמור אותו נוהגים לומר אחר הספירה בכל ערב – "למנצח בנגינות מזמור שיר"[29]. יש בו מט מלים ושבעה פסוקים, וכן מט אותיות בפסוק המרכזי בו ["ישמחו וירננו..."], ומציירים אותו בצורת מנורה[30]. בכל יום מימי הספירה מכוונים מלה אחת ממזמור זה ואות אחת מפסוק זה. כאשר מגיעים לשלשת הימים האחרונים בספירה מכוונים את שלש המלים "כל אפסי ארץ", קטע שמהווה יחידה אחת. גם בפסוק המרכזי מכוונים בימים אלו מלה אחת שלמה – "סלה".

לעניננו, ספירת ההוד על פי קבלה שייכת כבר לספירת המלכות – "איהי בהוד"[31]. בתנ"ך מופיע הבטוי "הוד מלכות"[32] [רק שתי ספירות מצטרפות בתור ניב למלכות – "כתר מלכות"[33] במגלת אסתר ו"הוד מלכות" אצל שלמה המלך. באמת "כל הנחלים הֹלכים אל הים"[34], והמלכות מקבלת מכל הספירות שמעליה, אבל על פי פשט רק שתי אלו קשורות עמה], ואם כך מספירת ההוד מתחילה ההתעצמות עם המלכות. המלכות היא המעשה, ההתפקות מלפרוץ להר "עד שתחפץ" האהבה מלמעלה. בכך מתעצם היהודי עם "נעשה ונשמע", עם קבלת עול מלכות שמים.

שאלה: מהו הגבול בין תשוקה לבין הגבלה?

תשובה: כל דבר "יפה בעתו"[35]. יש זמן בו צריך האדם להגיע למצב של "נעשה ונשמע". לפעמים צריך חמש דקות, אבל כאשר צריך אותן על האדם לדעת להגביל את עצמו, להגביל את התשוקה, ולהתאפק. כתוב על יוסף הצדיק שהתאפק[36], והתעצמות עם ההתאפקות הוא הסוד של היהדות. כאשר אמרו ישראל "נעשה ונשמע" כתוב שה' שאל "מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו"[37]. רואים, כביכול, שגם לגבי הקב"ה זהו רז.

ללא תואר נוסף

מתוך נוסח התפלה שאנו לומדים ניתן ללמוד דבר חשוב לגבי מדרגת המעשה. כאמור, עיקר היחוד של המעשה הוא היותו "שוה ומשוה קטן וגדול", ומצדו אין שום הבדל בין אחד לשני – הוא פשוט. מנוסח התפלה שלנו ניתן לראות כי למדרגת המעשה לא נסמך שום תואר כמו למדרגות האחרות. לכאורה ניתן היה לומר: 'כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה טוב', או 'לידי מעשים טובים'. רואים, שהמעשה הינו פשוט, ולא מצטרף אליו שום תואר. הבטוי במדות הוא 'מדות ישרות'. כלומר, יש מדות ישרות ויש מדות שאינן ישרות. על מדרגת הנשמה לא כתוב רק 'שכל', אלא 'ידיעת התורה'. זו ידיעה מבויימת ומבוררת. לעומת זאת, מדרגת המעשה מובאת לבדה.

אכן, ישנו ביטוי 'מעשה טוב' – "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה"[38] – אבל הוא כבר אינו מורה על קבלת עול כפשוטה. 'מעשה טוב' כבר כרוך בגלוי אהבה ומדות טובות תוך כדי עשיתו. כתוב[39] ש'מעשים טובים' הם מעשים מאירים. כלומר, כאשר המעשה מאיר אזי הוא מוגדר 'מעשה טוב'. זו אינה מדרגת הנפש כפי שהיא לבדה, אלא כפי שהיא מגלה דרכה מדרגות גבוהות יותר.

מדרגת הנפש בטהרתה היא ענין 'בנין המלכות', ועד שהמלכות אינה בנויה אין צורך להאיר אור נוסף, שיכול גם 'לבלבל' את הבנין. קודם כל צריך לחזק את בנין המלכות, שהוא המעשה ללא כל מלה נוספת או תואר נוסף. כמובן, גם כאשר אדם מחליט ומתחייב לעשות את רצון ה' יש לו בכך רצון מאד פנימי, אבל זהו רצון לקבל עול מלכות שמים – "מלכותו ברצון קבלו עליהם"[40].

יותר מכך, הרצון המלווה את העשיה מתגלה אפילו מתוך מצב של כפיה. מסביר הרמב"ם[41] רעיון יסודי, שלפעמים בית דין כופים אדם לעשות מעשה שלכאורה נוגד את רצונו. הוא חייב על פי תורה לעשות את הדבר, אך הוא מתנגד ואינו רוצה לעשותו. במקרה בו הגוי כופה אותו לעשות את הדבר, או אפילו יהודים שאין להם סמכות אמיתית על פי תורה, אזי הכפיה שכופים אותו אינה מגלה אצלו רצון אחר, וממילא היא גם אינה מועילה ליציאה ידי חובת מצוה בה נדרש רצון פנימי לביצועה. אבל כאשר בית דין כופים אותו, מלקים אותו עד שיאמר "רוצה אני", אף על פי שלכאורה הוא מעושה לגמרי – אכן נתגלה רצונו האמיתי, ואזי המעשה שעושה בכפיה חל.

אם כן, כל יהודי בפנימיות נפשו אכן רוצה באמת לקיים את כל התורה כולה. כאשר היהודי מכריז ואומר שאינו רוצה לקיים את המצוה שנתחייב בה אלו רק דברי הקליפה שלו. כלומר, המודעות החיצונית שלו. זאת דוגמה קיצונית לפשטותו של המעשה, ה"שוה ומשוה קטן וגדול".

רבוי תולדות ומעשים טובים

כל זה היה הקדמה לפרק שנלמד היום, פרק ו: 

"מַעֲשֶׂה" הוּא הַ"מּוּטְבָּע" שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית

שעור הקומה מתחלק על פי הספירות לשלש מדרגות – מושכל, מורגש, מוטבע:

חב"ד            הראש, המח                                      מושכל

חג"ת           מדות הרגש שבלב                          מורגש

נהי"מ          מדות המתעוררות תוך כדי מעשה      מוטבע

מוטבע הוא כמו טבע, כמו אינסטינקט. כלומר, המעשה הוא החלק אינסטינקטיבי של האדם. המוטבע של היהודי, האינסטינקט שלו, הוא לעשות את רצון ה'. במדה והיהודי אינו יודע זאת הרי זה רק בגלל שהיצר הרע, הקליפה שלו, מסתיר זאת ממנו. האינסטינקט של היהודי הוא הרצון לקבל עול מלכות שמים, "ומלכותו ברצון קבלו עליהם". המעשה מצד עצמו נקרא 'מוטבע', ואין בו לא רגש ולא שכל. המעשה הוא:

בְּחִינַת "נֶפֶשׁ" שֶׁבָּהּ [של הנפש האלקית] (הַשֵּׁם "נֶפֶשׁ" קָאֵי עַל כְּלָלוּת ה הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁבָּהּ, וּבִפְרָט עַל הַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבָּהּ [המוטבע, המעשה, שכנגד המלכות]), [ומה פירוש המלה 'נפש'?] מִלְּשׁוֹן "נְפִישׁוּ" – לְשׁוֹן רִבּוּי תּוֹלָדוֹת.

נפש היא מלשון המלה הארמית נפישו, שמשמעותה התפשטות והתרבות במובן של רבוי תולדות. את הפסוק "פרו ורבו ומִלאו את הארץ"[42] מתרגם אונקלוס "פּוּשׁוּ וסגו ומלו ית ארעא" [האות נ במלה 'נפש' היא אחת מאותיות ה-א-מ-נ-ת-י-ו, הנופלות מהשרש]. המעשה הראשון של התורה היא המצוה הראשונה שבה, מצות "פרו ורבו", הנקראת בלשון חז"ל "מצוה רבה"[43] על שם היותה כוללת את כל מצוות התורה.

זהו המעשה בגשמיות. מהו מעשה בפנימיות? ידוע מאמר חז"ל[44]:

עִיקַּר תּוֹלְדוֹתֵיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים ("וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים") הֵם מַעֲשִׂים טוֹבִים דַּוְקָא

המלה צדיקים מכוונת לכל יהודי, ככתוב "ועמך כֻּלם צדיקים"[45], וממילא תולדותיהן של כל עם ישראל, של כל הצדיקים, הם מעשים טובים דוקא.

אמנם קודם הסברנו, שמעשה נקרא 'מעשה טוב' רק כאשר הוא מואר על ידי גלוי אור עליון, בעוד המעשה עצמו שייך למדרגת הנפש על טהרתה. כאן הבאנו את מאמר חז"ל על "מעשים טובים" בגלל הקשר למצות "פרו ורבו". במצות פרו ורבו חלק ה"פרו" הוא למעלה מחלק ה"רבו". פרו לשון פרי, לפרי יש טעם והטעם הוא הטוב, כמו בפסוק "טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי"[46] – הפרי הטעים והטוֹב נותן טוּב. כלומר, מגלה אור איכותי בתוך הרבוי הכמותי של "רבו". עצם המצוה הוא "רבו", ועל פי פשט די היה בכך. כלומר, התרבו. זהו עצם מעשה הרביה. המעשה בפני עצמו, שהוא העיקר, אינו חייב לגלות טוב, ואזי הוא אכן "שוה ומשוה קטן וגדול".

שוב, כל מעשה הוא טוב, אבל כתוב בחסידות ש'מעשים טובים' הם מעשים שבהם הטוב מתגלה, שכולם רואים כמה טוב הדבר שעשית. למשל, ראית אותי מניח תפילין בבוקר, ולא בהכרח ראית שעשיתי משהו טוב אלא ראית שעשיתי משהו, ראית שעשיתי מעשה – ראית אותי מניח תפילין. אם אני מגיע בהנחת התפילין שלי למדרגת 'מעשה טוב' אזי הטוב מאיר דרך המעשה שאני עושה. במקרה כזה, אפילו אם המתבונן בי לא ראה מעולם תפילין – הוא אינו יודע הנחת תפילין מה היא ועל מה היא – הוא מתפעל ומתרשם מן האור הטוב שמתגלה במעשה אותו אני עושה. כך כתוב אפילו לגבי גוי, שראית הנחת התפלין פועלת עליו ומרשימה אותו – "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך"[47].

לכן, כאשר מתגלה אור המאיר דרך מעשה מצוה זו, מדרגה שאינה פשוטה ואינה שוה לכולם, זה נקרא 'מעשה טוב'. אבל 'מעשה טוב' אינו מעכב את המעשה, שהרי "המעשה הוא העיקר", למרות שה' רוצה שהמעשים יהיו 'מעשים טובים'. גם ביחס למצוה הראשונה של התורה – "פרו ורבו" – עצם מעשה המצוה הוא "רבו", ואם היה צריך להיות בה רק מעשה די היה בכך. ה' רוצה התרבות – "לא תהו בראה לשבת יצרה"[48] – הוא רוצה 'פושו' מלשון נפש, הוא רוצה מעשה. זוהי מדרגת הנפש בעצם. אכן, מאחר והכתוב אומר "פרו ורבו" הרי זו הוראה לנו שמעשה ראוי להיות גם 'מעשה טוב', מעשה שטוב טעם הפרי מוחדר בתוכו ומאיר בו.

לכן "עיקר תולדותיהן של צדיקים הם מעשים טובים" דוקא, כאשר כל תריג המצות הן בחינת רבוי תולדות, בחינת "רבו".

התאפקות ופריצה

בשביל להתרבות צריך להתעצם ולהתאפק מגלוי יתר של אהבה, כפי שהסברנו קודם על מהותם של שלשת ימי הגבלה – ימי ההתאפקות מפריצה אל ההר. מובא בספרי הקבלה, שלפעמים אפילו בגשמיות, גלוי יתר של אהבה מפריע ומונע תולדה. זהו נושא עמוק הדורש הסבר מיוחד ואין כאן מקומו[49]. כאשר האדם מונע אהבה מיותרת – אהבה שאינה במקומה או שאינה בזמנה – הוא מתעצם על ידי כך עם המעשה, ואז הוא יכול להוליד הרבה מעשים.

כל התאפקות בתורה אינה באה כדי להצטמצם, אלא עיקר ההתאפקות היא בשביל לפרוץ את הפריצה האמיתית של "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה"[50]. אמירת ה' שלא לפרוץ אל ההר באה לשם קיום הבטחה זו. כלומר, אם לא תפרצו להר אזי תפרצו לכיוונים החיוביים והנצרכים – "ימה וקדמה וצפנה ונגבה".

פריצה אל ההר היא כמו הסתלקות מן העולם הזה. הפריצה להר מתוך רוב אהבה עלולה למנוע את פריצת רבוי התולדה בעולם, שהיא כוונת התורה באמירת ה' "ופרצת". כאשר ה' מברך את יעקב אבינו בברכה זו הכוונה היא, על פי הפשט, שיוליד הרבה ילדים, שיגיעו לכל קצוי תבל. לכן כל מהות ההגבלה היא כדי שאחר כך תבוא הפריצה האמיתית, בבחינת 'שוב', אל תוך העולם כמו שה' רוצה, ולא בכיוון מעלה, אל ההר.

כאשר היהודי מתעצם עם ההגבלה של "נעשה ונשמע" בשלשת ימי ההגבלה אזי הוא מוכן אחר כך, במשך כל שנות חייו, לפרוץ ולפרות ולרבות בתוך העולם, שזו עיקר התכלית של התורה. זה נקרא 'בנין המלכות'.

אין מלך בלא עם

על כך נאמר "אין מלך בלא עם"[51]. מהי התרבות על פי פשט? התרבות באה כדי לעשות יותר ויותר עם למלך – "ברֹב עם הדרת מלך"[52]. למה דוקא המעשים מהווים את 'בנין המלכות'? בגלל שכדי להיות מלך צריך עם [אפילו הצמח צדק, שהיו לו אלפי חסידים, התבטא שיש לו רק שני חסידים וחצי, כאלו שקשורים באמת, בלב ובנפש]. אם למלך רק מספר קטן של עבדים ונתינים, איזה מין מלך הוא? במצב כזה, אם העבד מאד אוהב את מלכו ומשועבד אליו, עליו לקרב עוד אנשים להיות עבדים למלך, או שפשוט ישא אשה ויוליד הרבה בנים, שיהיו עבדים למלך... ככל שהוא מוליד יותר בנים כך הוא מגדיל את מלכותו של המלך.

כאמור, מעשים טובים גם הם תולדות, גם הם בנים. כל מעשה טוב וכל מצוה שמקיימים הם הולדה. כמובן, עיקר התולדה היא בקיום המצוה הראשונה בתורה – "פרו ורבו" – פשוטו כמשמעו. צריך הרבה יהודים בעולם, וכמה שיותר – יותר טוב, שהרי "ברֹב עם הדרת מלך". בכל זאת, כל מעשה טוב וכל מצוה שעושים הם גם בבחינת עם, וגם הם נקראים הולדה. כל זאת היה הסבר לקשר בין הבטוי 'בנין המלכות' ובין ריבוי המעשה – המעשה ממש הוא הבונה את המלכות, הוא מוסיף עוד עבד ועוד עבד למלך. זהו:

מַעֲשֶׂה – בְּחִינַת ה תַּתָּאָה שֶׁבְּשֵׁם הוי' ב"ה שֶׁבְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל.

סוד השם – מלך שמו נקרא עליהם

ל. וְהוּא סוֹד "'וַיַּעַשׂ (מַעֲשֶׂה) דָּוִד שֵׁם' (שמואל ב ח, יג)

להבנת ההערה נקדים הקדמה חשובה: המלכות מכונה 'שם' – "מלך שמו נקרא עליהם"[53]. כאמור, ככל שהעם יותר נאמן וקשור למלך כך הוא דואג כל הזמן להרבות תולדות כדי לקיים "ברב עם הדרת מלך". מהו הקשר בין המלך לבין העם? כתוב[54], שהקשר בין המלך לעמו הוא שמו של המלך.

קודם הסברנו, שהעם הדואג להתרבותו ולהגדלתו עושה בכך טובה למלך, אך באמת הוא עושה בכך גם טובה לעצמו. ככל שהמלך גדול יותר כך שמו של גדול יותר [כמו אצל כל אדם מפורסם], וממילא יש לו יותר זיקה וקשר לכל אחד ואחד מבני העם. ממילא, ככל שעבד המלך דואג להרבות תולדות כך הוא מגדיל יותר ויותר את שם המלך, וכך גם המלך יותר ויותר קשור אליו באופן אישי. "מלך שמו נקרא עליהם" – יש יותר קשר ואור שזורח מהמלך לכל אחד מאישי העם.

שוב, ככל שלמלך יש ריבוי עבדים כך איכות האור המגיע מממנו לכל אחד ואחד מהם גדולה באין ערוך. יכולתי לחשוב בדיוק להיפך, שאם למלך יש שפע קצוב – כך וכך דולארים – באוצרו היה צריך לרצות העם להיות מועט ככל שאפשר, כדי שיספיק השפע. אבל האמת הפוכה. ככל שיש יותר עַם יש יותר שפע למלך. למה? בגלל שהתקשרות המלך לעם הוא סוד סוד שם המלך.

לא נאריך כעת, אבל בקבלה וחסידות קשור סוד זה עם המושגים אור ושפע[55]. שם המלך אינו בבחינת שפע אלא בבחינת אור הזורח ממנו. ככל שיש יותר עם כך ישנו יותר אור, כלשון הפסוק שהבאנו "ברב עם הדרת מלך", והדר הוא לשון אור. אותו אור גדול מגיע לכל אחד ואחד בנפרד, על דרך הבטוי "נר לאחד נר למאה"[56], ולכן ככל שמתרבה העם כך מקבל כל אחד ואחד הרבה יותר מאשר קיבל קודם, לאין ערוך. להבדיל משפע, המתחלק לחלקים קטנים, שֵׁם המלך דומה במהותו לאור הזורח – "הדרת מלך" – וממילא מקבל כל אחד יותר ויותר.

תהליך זה נקרא גם הוא 'בנין המלכות'. קודם הסברנו, שהעם עצמו הוא בנין המלכות, וככל שיש יותר עם יש יותר מלכות. בפנימיות יותר נסביר, שבנין המלכות זהו בנין שם המלך – "מלך שמו נקרא עליהם". שם המלך נקרא – ונקרא פירושו נמשך[57] – עליהם בבחינת אור מקיף, שאינו מחלק בין אחד לשני, וככל שמרובים מעשי העם כך גדל גם השם.

זהו סוד קידוש השם, שהוא הדבר החשוב ביותר אצל יהודי. מסביר הרמב"ם[58], שכל מצוה שמקיים יהודי כהלכתה הרי היא בבחינת קידוש השם, ולא רק כאשר מתים על קידוש השם, וכל עבירה היא בבחינת חילול השם. ככל שאדם יותר גדול כך גדל חילול ה' בעשית איסור, ולאידך – מרובה מדה טובה" – בעת מעשה מצוה. לעניננו, כל מעשה מתוקן הוא תולדה, כל תולדה היא רבוי בעם, והרבוי בעם פועל רבוי ב"הדרת מלך" – בשמו של המלך – וממילא יש בכך קידוש השם.

יותר בעומק: אמרנו, שבכל פעם שהשם 'עולה', הוא אינו עולה רק בכמות אלא גם באיכות, באיכות מובדלת. התפלה היקרה ביותר אצל עם ישראל היא הקדיש – "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". זהו שיא כל תפילותינו – שיתגדל השם ויתקדש השם. קודם רוצים שהשם יתגדל, ועל ידי כך הוא גם יתקדש. כלומר, לאחר שהשם מתגדל הוא מתקדש ומקבל בתוכו איכות מובדלת לגמרי – קֹדש[59] – ביחס לאיכות הקודמת של השם. קידוש השם פועל החדרת קדש אל תוך השם. כל זאת פועלים על ידי גידול השם. על ידי זה נעשה באופן ממילא קידוש השם. זאת תכלית כל המצוות הנקראת בנין המלכות.

ויעש דוד שם

עד כאן למדנו את סוד ה"שם" מתוך הפסוק "ויעש דוד שם"[60]. נוסיף עוד הקדמה ללמוד ההערה: דוד המלך הוא המרכבה למדת המלכות[61]. לכל ספירה ולכל מדה ישנה דמות בתנ"ך שהיא המרכבה לאותה המדה. כלומר, אותו אדם הגשים בשלמות מדה זאת בעולם הזה. עד כאן הסברנו, שמשיח הוא בחינת היחידה; אדם הראשון לפני החטא הוא בחינת החיה; משה הוא בחינת הנשמה; אליהו הוא בחינת הרוח. כאן אנו לומדים שדוד הוא בחינת הנפש.

הנעיצה של הנפש ביחידה ושל היחידה בנפש – "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן"[62] – זהו סוד משיח בן דוד. זהו הקשר בין המשיח, שכנגד היחידה, לבין דוד, שכנגד מדרגת הנפש [חג השבועות הוא יום הסתלקותו של דוד המלך[63], וגם של הבעל שם טוב, שהיה גלגול של מדרגת הנפש של דוד המלך – מדרגתו העצמית].

והקדמה חשובה נוספת: בכל התנ"ך זהה המלה 'מעשה' עם תיקון – "אשר ברא אלהים לעשות"[64]. לכן התקון העיקרי הוא תקון המלכות ובנינה, והוא נעשה על ידי מעשה. על דוד, שמדרגתו היא ספירת המלכות, כתוב "ויעש דוד שם". כלומר, דוד בתור מלך צדיק עשה ותיקן שֵם. אם כן, כל מלה מפסוק זה רומזת למדרגה שלנו: "ויעש" הוא העשיה, "דוד" הוא הנפש ו"שם" הוא בנין המלכות בפנימיות.

צדקת המלך עם עמו

בפסוק זה פותחת אחת מאגרות הקדש של אדמו"ר הזקן שבספר התניא. נקרא את לשונה:

וּפֵירַשׁ בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם פסוק טו) 'וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל-עַמּוֹ' [ועל ידי כך הוא עושה ומתקן את ה'שם'], בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן וַאֲמַר מַאן עָבֵיד שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכָל יוֹמָא מַאן דְּיָהֵיב צְדָקָה לְמִסְכְּנֵי כו'" (תניא אגה"ק ה').

מי עושה שם קדוש בכל יום? מי שנותן צדקה לעניים הוא המתקן את השם בכל יום ויום. סוד זה כל כך עמוק וכל כך חודר לנקודה הפנימית שבלב, עד שרבי שמעון בכה באומרו סוד זה. כתוב[65], שבוכים על גלוי כל כך גדול, גלוי שעליו נאמר "לית כל מוחא סביל דא"[66]. כאשר ישנו גלוי שהמח בקושי יכול לסובלו, מרוב הגלוי והחידוש שבו, אזי בוכים. אצל הצדיקים הגדולים בכי הוא תגובה להתגלות מסוג זה. אם היה זה מח קטן כמו המח שלנו לא היה בדברים אלו חידוש כל כך גדול, אבל כאשר מח גדול כמו מחו של רבי שמעון מגיב בבכי אנו רק יכולים לנסות ולתאר לעצמנו לאיזה גלוי עצום הוא זוכה באומרו מאמר זה.

על מה בכה רבי שמעון? מה היה החידוש? המצוה המעשית העיקרית בתורה, הכוללת את כל המצוות המעשיות, היא מצות הצדקה, כמבואר באריכות בספר התניא[67]. היא נקראת בכל התלמוד הירושלמי "מצוה" סתם. מצות "פרו ורבו" נקראת "מצוה רבה", שכן היא מצוה היוצאת מן הכלל לגבי כל שאר המצוות, אבל כאשר כתוב מצוה סתם הכוונה היא לצדקה. הצדקה היא-היא המצוה הסתמית שכל שאר המצוות נכללו בה.

דוד הוא מלך שיש לו עם, אבל על ידי מצות הצדקה שהוא מקיים ונותן לעניי עמו הוא בונה ועושה שם לקב"ה. מעשה הצדקה אצלו היא בחינת תולדה – "תולדותיהן של צדיקים" – ועל ידי כך הוא מגדל ומקדש שם שמים ומתקן את השם – "עביד שמא".

מעשה הצדקה – יחוד עצמי

עד כאן דברנו על מצב בו יש עם ולו מלך, וככל שמרבה העם להוליד תולדות ולגדל את עצמו כך מתגדל שמו של המלך. ממילא גם מתקדש שמו וכל העם מקבלים את האור הקדוש הזה –"ברב עם הדרת מלך", ו"מלך שמו נקרא עליהם".

אבל כאן ישנו חידוש נוסף: מי שמקיים את המצוה נעשה הוא עצמו מלך, כמאמר חז"ל "עבד מלך –  מלך"[68]. דוד המלך הוא עבד ה', אבל כלפי העם הוא עצמו מלך, ואת הצדקה הוא עושה עמם – "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". בכך הוא עושה רבוי בעם ה', וממילא רבוי בשם ה', שבעקבותיו קידוש השם וכו'. מכאן נלמד, שברגע שיהודי עושה מצוה הוא בבחינת "עבד מלך – מלך". כל מצוה היא בחינת השפעה, ולכן צדקה היא המצוה הכללית, בעשיתה נעשה היהודי מלך משפיע, והמקבל ממנו נעשה עַמו.

כתוב בחסידות, שכאשר נעשה יחס עצמי בין המלך לבין העם אזי דורשים "אל תקרי עַם אלא עִם"[69]. כלומר, שבמקום "עַמּוֹ" נקרא 'עִמּוֹ' [במלה עִם עצמה ישנם שני פרושים שונים: לפי מובן אחד הכוונה היא שהדבר נמצא עִם דבר אחר, אבל הוא טפל אליו. לפי מובן שני, וכך אצלנו, הכוונה היא עמך ממש, עם עצמיותך, ואזי השנים שוים זה לזה ממש. לדוגמה: בפסוק "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור"[70]. כלומר, מקור חיים הוא רק "עמך", טפל אליך. בדרך כלל כתוב, שלגבינו "מקור חיים" זהו אור אין סוף – והרמז לכך הוא מקור חיים עולה אור אין סוף[71] – אבל לגבי עצמותו יתברך "מקור חיים" הוא רק "עמך", בטל וטפל לך].

כאמור, כאשר האדם משפיע לאחרים הוא נעשה בבחינת מלך, והמקבל הוא בבחינת עם. ממילא, אם השפע שהוא נותן הוא שפע עצמי – לא רק שנותן את חיצוניותו אלא נותן את עצמו ממש ומתמסר לזולת לגמרי – אזי הוא מחבר את הזולת אליו בבחינה עצמית – 'עמו' ממש.

עיקר התולדה היא כאשר יש משפיע ומקבל והתולדה יוצאת משניהם. חז"ל מסבירים, ש"יותר ממה שעושה בעל הבית עם העני – עושה העני עם בעל הבית"[72]. כלומר, מתן צדקה אינה רק השפעה מהמשפיע אל המקבל, אלא גם השפעה חוזרת מן המקבל אל המשפיע. נעשה כאן יחוד בין המשפיע למקבל, ואם יחוד זה מתקיים כדבעי והם באמת מתמסרים לזולתם אזי – על אף שהעשיר המשפיע הוא המלך ואילו המקבל העני הוא העם – מתקיים כאן יחוד עצמי.

כך נבין יותר את הפסוק כאן: "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". מדיוק בפסוק יוצא, שפרוש המלה משפט הוא 'אמת'. יש הרבה בחסידות[73] אודות הקשר בין משפט ובין צדקה. על פי פשט, צריך היה לכתוב רק צדקה, אך הפסוק אומר "משפט וצדקה". כאשר הצדקה היא אמיתית אזי יש יחוד בין המשפיע ובין המקבל, והתולדה היא רבוי עם למלך העליון. ממילא שמו של המלך העליון מתגדל ומתקדש.

בשם כל ישראל

כל זאת כאשר תולדת המעשה יוצאת משניהם, מן המלך ומן העם, מן המשפיע ומן המקבל. עולה מכאן פרוש יותר עמוק למאמר חז"ל "עיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים". מעשה הוא תמיד ביחס לזולת, ביחס למישהו אחר, אבל 'מעשים טובים' הם כאשר יש יחוד עצמי בין העושה לזולתו.

אפילו כאשר היהודי עושה מעשה שלכאורה הוא בינו לבין עצמו, כמו הנחת תפילין, הוא צריך על פי קבלה[74] לומר לפני כן "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה... בשם כל ישראל". זה דבר מאד יסודי. מה זה "בשם כל ישראל?" לכוון שכל מצוה אמורה להמשיך שפע טוב על כללות עם ישראל. מהדברים העמוקים ביותר בחסידות הוא, שאפילו כאשר שיהודי מניח תפילין בחדרו, בינו לבין עצמו, הוא צריך לכוון שבמעשה המצוה הוא מזכה עוד יהודי, הנמצא במקום נידח – ברוחניות או בגשמיות – ומשום כך אינו יודע או אינו מסוגל להניח תפילין. אמנם, על פי ההלכה לא יכול היהודי המניח תפילין להוציאו ידי חובת הנחת תפילין בפועל ממש, אבל כתוב שעל פי סוד הוא אכן יכול לזכות את אותו בכך. בכח הנחת התפילין שלו הוא יכול להשפיע אליו בפנימיות את הענין המיוחד של התפילין.

כך היא הכוונה בכל מצוה שעושים – לעשות טובה לעם ישראל. איני אגואיסט שעושה דברים רק בשביל עצמו. גם הקב"ה אינו אגואיסט. גם הוא דואג לכולם, והוא לא יאמר לי לעשות דברים שיפרישו אותי מן הצבור – "אל תפרוש מן הצבור"[75] [אני מאריך בכך בגלל שיש כאן טענה יסודית שהרבה אנשים טוענים אותה כיום. טוענים, שאם אני עסוק כל הזמן בדברים טובים, כמו עזרה לזולת וכד', אזי מעשים כמו הנחת תפלין מוציאים אותי מהמסלול. בדקות שבדקות זו טענה מאוד צודקת: אם כל המצות הן רק ביני לבין עצמי – מי צריך מצות? הרי הקב"ה דואג קודם כל לכולם, ויש דברים שאני רואים בהדיא שהם טובים לכולם, אז למה לי להיכנס למנטאליות של מצות ביני לבין עצמי, שעלולה לנתק אותי במודעות מכולם? במדה מסויימת, צודקת טענה זו ביחס לאנשים "דתיים מאוד" (במרכאות), שמרוב העתעסקות במצות אין להם שום זיקה ותודעת של מחוייבות לכלל ישראל, חס ושלום. לכן חשוב מאוד לרדת לסוף דעה זו.

שוב, ודאי שה' רוצה שאניח תפלין ואשכח מחובתי לעם ישראל. חס ושלום לומר כך. יש הרבה אנשים שמרוב מצות יכולים להסתגר בתוך בית כנסת בשכונה דתית ולהניח תפלין בכל יום – לא 'מבצע תפלין' בתחנה המרכזית בתל אביב – ולשכוח שיש בחוץ עם ישראל, חס ושלום. יכול לטעון אדם 'חילוני' בצדק, שהמצות עושות שתפרוש מהציבור. בשביל זה נתן ה' מצות? זו טענה צודקת מאוד, לכאורה, ולכן מיסוד התורה הוא לדעת שכל מצוה ומצוה היא "בשם כל ישראל".

כמובן, איני מסוגל לדעת מה עוזר יותר, ולכן אם ה' אמר להניח תפלין בכל יום הוא ודאי יודע יותר טוב ממני שאת פרק הזמן הזה – חמש דקות או כמה שעות – אני צריך להקדיש ולהיות מעוטף בטלית ומעוטר בתפלין. גם כאשר איני מתעסק ברחוב עם יהודים אני יודע שמעשי עוזרים. כך גם לגבי למוד תורה: צודקת הטענה שבחור הישיבה, היושב ועוסק בתורה, עוזר ומגן על עם ישראל בדיוק כמו החיל בקרב. אכן, הוא צריך להיות קשור במחשבו עם אותו חיל. שניהם – בחור הישיבה והחיל – צריכים לדעת זאת. כמובן, אם בחור הישיבה משתמט ומתחמק מאחריות עליו ללכת לצבא, אבל אם הוא יושב ולומד ויודע שהחיל בקרב צריך את זאת – כך צריך].

הארכנו בכל זה כדי להסביר שכל מצוה היא צדקה, גם הנחת תפלין, ולכן מצות הצדקה כוללת את כל המצות. ברגע שעושים טובה נעשה יחוד – זווג בלשון הקבלה – בין המשפיע והמקבל. ברגע שאתה משפיע אתה מלך, אתה עצמך דוד המלך, וצריך להיות בצדקה זו משפט. על ידי כך עושה היהודי שם. איך? נסכם את התהליך: יש כאן משפיע ומקבל עם יחסי גומלין – "יותר ממה שעושה בעל הבית עם העני וכו'" – ומבין שניהם נולדת תודה, המגדלת ומקדשת שם שמים.

משיח צדקנו

דָּוִד הוּא הַ'נֶּפֶשׁ' הַכְּלָלִית שֶׁל נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל וְ"נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִילָּתָן" – מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ ("גּוֹאֵל צֶדֶק" – "צֶדֶק, מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא"), הַ"יְּחִידָה" הַכְּלָלִית – "דַָּוִד מַלְכָּא מְשִׁיחָא" [הסוף הוא דוד, הנפש הכללית, והוא נעוץ בתחלה, ביחידה הכללית].

הכינוי בתנ"ך למשיח הוא "משיח צדקנו"[76]. כינוי נוסף למשיח הוא 'גואל צדק'. בהקדמת ספר תיקוני זהר, בקטע הנקרא "פתח אליהו", כתוב "צדק מלכותא קדישא". אם כן, צדק היא המלכות, וכאשר היא מקבלת את האור, את ה החסדים הנשפעים אליה מן היסוד, אזי היא נעשית צדקה[77]. לפיכך, כינויו של המשיח – 'גואל צדק' ו"משיח צדקנו" – מתארים את נעיצת היחידה בנפש – הגואל (משיח, יחידה) נעוץ בתוך הצדק (דוד, נפש).

וְהוּא סוֹד רִבּוּי הַתּוֹלָדוֹת שֶׁעַל יְדֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים – "מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל-עַמּוֹ" – [שכאמור, על סוד זה בכה רבי שמעון]

שאלה: מהו "משפט" שיש במתן הצדקה?

תשובה: משפט הוא שרש האמת שיש במעשה הצדקה. האדם בודק ושופט את עצמו שאכן אין אצלו שום פניה חיצונית בנתינת הצדקה, וממילא כאשר הוא נותן אותה הרי זו מסירה גמורה. כלומר, הוא מסור ונתון לזולת, ועל ידי כך הוא עושה מן הזולת 'עִמּוֹ' ממש, ולא רק טפל ובטל אליו. מבואר בחסידותעב, כי כאשר האדם נותן צדקה בלי משפט אזי התיחסותו של המשפיע למקבל היא כמו אל אחד הטפל ובטל אליו, אבל נתינת צדקה על ידי משפט היא כאשר האדם שופט את עצמו – הוא קובע שהכסף הזה אינו שלו כלל. בנתינה זו נעשה המקבל, העַם, בבחינת עִם לגמרי – 'עִמּוֹ', ולא בטל וטפל אליו בלבד. אז ישנה תולדה אמיתית היוצאת מבין שניהם.

זו צדקה אמיתי – הוא שופט את עצמו ומבטל כל פניה חיצונית שעלולה להיות במעשה הצדקה, ועל ידי כך הצדקה היא אמיתית – של מסירה ונתינה גמורה. מסירה זו היא 'תרתי משמע': הוא מוסר למקבל את כל מה שמגיע לו, וגם מתמסר ומוסר את עצמו לגמרי.

כך יובן מאמר חז"ל:

"עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף" (יבמות סב, א)

המשיח לא יבוא עד שיוולדו – "פרו ורבו" כפשוטו – כל הנשמות שבגוף, שבאוצר הנשמות העליון. לפי ההסבר שלנו כאן, משיח לא יבוא עד שירבו בצדקה ובמעשים טובים המולידים עם, שעל ידם מתגדל ומתקדש שם שמים. משיח אותיות שם חי, השם המקודש של הקב"ה שצריך להתגלות על ידו, אלא שהוא אינו יכול לבוא אם אין מספיק עם. מה שאנו מסבירים כאן הוא סודו של מאמר חז"ל זה. צריך להרבות בעם רבוי מופלג ביותר עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, אזי נבנה בנין המלכות בשלמות מצד העם, וממילא השם מתגדל ומתקדש. זה בעצמו ביאת המשיח, ואזי:

וְ"קָאָתֵי מָר" וְד"ל.

חמש הנשמות הכלליות

הסעיף הבא, המסיים את ההערה, הוא סיכום של כל חמש מדרגות הנשמות הכלליות עליהן למדנו במהלך השיעורים בשער זה:

נִמְצֵאנוּ לְמֵדִים שֶׁחָמֵשׁ  נְשָׁמוֹת הַכְּלָלִיּוֹת הֵן:

קוֹצוֹ שֶׁל ייְחִידָה:     מָשִׁיחַ

           י – חַיָּה:       אָדָם הָרִאשׁוֹן לִפְנֵי הַחֵטְא 

           הנְשָׁמָה:    מֹשֶׁה

           ורוּחַ:         אֵלִיָּהוּ

           הנֶפֶשׁ:       דָּוִד

לכל אחת מחמש מדרגות התפלה קודם הלמוד, שכנגד נר"ן ח"י, קישרנו אחת מחמש הנשמות הכלליות שבעם ישראל. לפי ההסבר כאן, תפקידו של דוד הוא להביא את כל הנשמות שבגוף לידי כלות. דוד הוא הנפש, המעשה, וממילא הוא המוליד את התולדות ומרבה את העם. כאשר דוד שבכל אחד ואחד מוליד את כל התולדות שלו, שעל כך כתוב "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו", אזי המשיח נכנס בתוכו, ואזי הוא נקרא 'משיח בן דוד'. משיח בא כתוצאה מדוד, שעשה משפט וצדקה לכל עמו ועל ידי כך "ויעש דוד שם".

המשיח עצמו נולד מדוד, בסוד "נעוץ תחלתן בסופן". היחידה הכללית, שהיא "פרו ורבו" של גלוי רזין דאורייתא במסירות הנפש בכל העולם כולו, היא נשמת משיח. מתי הוא נולד? כאשר "כל הנשמות שבגוף" – התולדות של המצות המעשיות שבבחינת דוד.

ככל שיש יותר תולדות בגשמיות על ידי קיום מצוות, הכלולות כולן במצות הצדקה, ובהן גם המצוה הראשונה בתורה, מצות "פרו ורבו" כפשוטו – מתגלה המשיח בתוך דוד. אזי נקרא המשיח "משיח צדקנו", 'גואל צדק'. זהו "פרו ורבו" של בחינת "יפוצו מעינתיך חוצה"[78], של גלוי רזין דרזין דאוריתא.

שאלה: איך יודעים מתי יכלו כל הנשמות?

תשובה: ה' יודע כמה צריך להיות. כך הוא לגבי מנין: כאשר יש עשרה יהודים שורה השכינה ויש מנין[79]. אם יש תשעה יהודים – זה לא מספיק. כמו כן, מובא כי "אין השכינה שורה אלא על גבי עשרים ושנים אלף מישראל"[80], או מדרגה שבשבילה צריך ששים אלף[81]. אצלנו, יש מספר מסויים "עד שיכלו הנשמות שבגוף" המהווה כַּן ובסיס מספיק בשביל גלוי המשיח.

על חמש הנשמות הכלליות בא הרמז הבא:

מָשִׁיחַ, אָדָם, מֹשֶׁה, אֵלִיָּהוּ, דָּוִד עוֹלֶה מִילּוּי שֵׁם שַׁדַּי; שִׁין דָּלֶת יוּד שֶׁמִּלּוּיוֹ [כלומר: ין לת וד] עוֹלֶה תק (פְּרוּ וּרְבוּ) כִּמְבוֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל.

סכום חמשת השמות הוא המילוי של שם שדי. מילוי האות הוא חלק ה'עיבור' שבה, על דרך אשה מעוברת, שחלק המילוי שבה הוא מה שעתיד לצאת ממנה ולהתגלות. הרמז מגלה לנו דבר לגבי השאלה מתי יגיע הרגע בו יכלו "כל הנשמות שבגוף" שאזי "בן דוד בא".

את שם שדי מפרשים חז"ל "שאמר לעולמו די"[82]. כלומר, יש גבול ותכלית להתפשטות וממילא יש גבול גם לכמות "הנשמות שבגוף", שבאוצר הנשמות העליון. אחת מן הסיבות שאוצר הנשמות נקרא "גוף" היא בגלל דבר זה גופא, שגוף הוא בטוי לדבר מוגבל וסופי. בתחילת ספר משנה תורה מסביר הרמב"ם[83], שכל דבר בעל גוף הוא בהכרח בעל גבול. לאוצר הנשמות קוראים דוקא בשם "גוף", כדי להצביע על כך שיש לו גבול. מכיון שיש לו גבול, אזי יש תקוה – אפשר כבר לומר "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף".

השם של כח הגבול הוא גם שם התולדה. שם שדי הוא גם שם של כח מגביל וגם שם של כח מוליד, ובתכונתו זאת מקופל כל מה שאנו לומדים כאן. כדי להתעצם עם המעשה של "נעשה ונשמע" צריכים הגבלה, והיא רמוזה בשם שדי עצמו. לעומת זאת, כח ההולדה של "פרו ורבו" רמוז באותיות מילוי שם זה, בפוטנציה שלו.

בכך סיימנו ללמוד את פרק ו, המדבר על מדרגת המעשה, שכנגד הנפש בתפלה קודם הלמוד, וראינו בו את השייכות המיוחדת להכנה לקבלת התורה, עליה אמרנו "נעשה ונשמע". בהערה שעל הפסוק "ויעש דוד שם" עמדנו על סוד רבוי התולדות שעל ידי מעשים טובים. לבסוף, ראינו בדרך הרמז איך כל חמש הנשמות הכלליות עולות יחד שם שדי במילוי, כאשר חלק המילוי עולה בדיוק פרו ורבו.

* * *



[1] ע"פ אבות פ"א מי"ז.

[2] זכריה יד, ט.

[3] שמות יט, יא-יג.

[4] תורה אור מגלת אסתר צח, ד לקוטי תורה ראה כב, א ועוד.

[5] שבת פח, ב.

[6] נצח ישראל פי"א; תפארת ישראל פל"ב.

[7] פסחים פח, א ובמדרש תהלים פא ע"פ בראשית כב, יד.

[8] שער הכוונות דרושי חג הסוכות דרוש ג; פרי עץ חיים שער חג הסוכות פ"א.

[9] משלי כז, יט.

[10] שמות יט, כ.

[11] שם פסוק טו.

[12] שבת פח, ב; שמות רבה כט, ד.

[13] שמות שם.

[14] שם כד, ז.

[15] בראשית רבה נה, ח.

[16] ראה לקוטי תורה הוספות לויקרא נד, ג ועוד; לעיל הקדמה פרק ו (עמ' קמה).

[17] זח"ג קכג ואילך; תקו"ז ו (כא, ב); תניא פרק לט ו-מד; לקוטי תורה שיר השירים מו, א.

[18] שיר השירים ב, ז; ג, ה; ח, ד.

[19] עץ חיים שער מד פ"ב; לקוטי תורה דרושי ר"ה ס, ב; ועוד; ראה בראשית רבה נו, י.

[20] "תפארת גופא" (פתח אליהו).

[21] תניא, אגרת הקדש טו; ספר הנפש עמ' קסג ואילך; שער א פרק ט (להלן כרך ג בסדרה).

[22] שמות יט, ב.

[23] רש"י שם.

[24] ע"פ פיוט 'וכל מאמינים' לימים נוראים.

[25] יבמות סב, ב.

[26] תנחומא פינחס ז; ראה גם ברכות נח, א ובמדבר רבה כא, ב.

[27] לעיל עמ' צד.

[28] ספר יצירה פ"א מ"ז.

[29] תהלים פרק סז.

[30] שער הכוונות דרושי תפלת השחר דרוש ג.

[31] עץ חיים שער לח פ"ו (מ"ת), ובכ"ד בכתבי האריז"ל בשם הזהר.

[32] דברי הימים א כט, כה.

[33] אסתר א, יא; ב, יז; ו, ח.

[34] קהלת א, ז.

[35] שם ג, יא.

[36] בראשית מג, לא; מה, א.

[37] שבת פח, א.

[38] אבות פ"ד מי"ז.

[39] לקוטי תורה מטות פב, א; שם שיר השירים יז, ג ועוד.

[40] נוסח ברכת קריאת שמע של ערבית; ראה גם שער א פרק יח (להלן כרך ד בסדרה).

[41] רמב"ם הלכות גיטין פ"ב ה"כ.

[42] בראשית א, כח.

[43] שבת י, א תוס' ד"ה "וכי".

[44] רש"י לבראשית ו, ט; ע"פ בראשית רבה ל, ו.

[45] ישעיה ס, כא.

[46] תהלים קיט, סו.

[47] דברים כח, י.

[48] ישעיה מה, יח.

[49] ראה שער 'אור אין סוף' פרק ד (להלן כרך ז בסדרה).

[50] בראשית כח, יד.

[51] רבינו בחיי לבראשית לח, ל; כד הקמח ערך ר"ה ה; ספר החיים פ' הגאולה פ"ב; עמק המלך שער שעשועי המלך פ"א; תניא, שער היחוד והאמונה פרק ז.

[52] משלי יד, כח.

[53] ע"פ הפיוט אדון עולם.

[54] ראה לקוטי תורה במדבר יג, ד ועוד.

[55] ראה מאמרי אדה"ז תקס"ב עמ' מב ועמ' רסא; המשך תרס"ו עמ' קעג ואילך; המשך תער"ב ח"א עמ' צד ואילך ועוד.

[56] שבת קכב, א.

[57] ראה תניא, לקוטי אמרים סוף פרק לז; שער היחוד פרק יט (קכג, ב) ועוד.

[58] רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה  הלכה י-יא.

[59] "קדש מלה בגרמיה" (זח"ג צד, ב).

[60] שמואל ב ח, יג.

[61] זהר ח"א רמח, ב. ח"ג רסב, ב. ועוד; עץ חיים שער מו פ"א (מ"ת).

[62] ספר יצירה פ"א מ"ז.

[63] ירושלמי חגיגה פ"ב ה"ג; בראשית רבה ג, ב.

[64] בראשית א, ג.

[65] ראה זח"א צח, ב; שער היחוד פרק ו (קיג, ב) ועוד.

[66] תקו"ז סט (קטז, א).

[67] אגרת הקדש ג, ה, ז.

[68] שבועות מז, ב.

[69] ראה כתובות קיא, א ועוד.

[70] תהלים לו, י.

[71] לקוטי תורה בשלח א, א בשם מגלה עמוקות (אופן רה); ראה סוד ה' ליראיו שער 'מקור חיים' פ"ב (עמ' שצה).

[72] ויקרא רבה לד, י; רות רבה ה, ט.

[73] תורה אור בשלח סג, ב; ד"ה ויאמר גו' לך תש"ב ס"ד (עמ' 53) ועוד.

[74] פרי עץ חיים שער הזמירות פ"ה ועוד.

[75] אבות פ"ב מ"ד.

[76] ירמיה כג, ה-ו.

[77] עץ חיים שער לט דרוש יד; שער הכוונות דרושי תפלת השחר דרוש א.

[78] משלי ה, טז.

[79] ברכות כא, ב; שו"ע או"ח סי' נה סע' א.

[80] יבמות סד, א; בבא קמא פג, א.

[81] ברכות נח, א.

[82] חגיגה יב, א; זח"ג רנא, ב.

[83] הלכות יסודי התורה פ"א ה"ז.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com