חיפוש בתוכן האתר

תפלה קודם הלמוד_פרק ו הדפסה דוא

מעשה – נפש

"נפש" הוא שם כללי לכל חמש מדרגות הנפש וגם שם פרטי של התחתונה במדרגות – ה"נפש". ה"נפש", בתור מדרגה פרטית היא כנגד המעשה במדרגות ה"תפילה קודם הלימוד":

"הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה".

על מדרגה זאת אמרו חז"ל "המעשה הוא העיקר".

 

בנין המלכות

בספירות, ה"נפש" היא כנגד ספירת המלכות. תכלית כל הספירות, התכלית של כל מעשה בראשית היא להגיע למלכות – "וְהָיָה הוי' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה הוי' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד". עיקר ענינו של המלך וגילוי מלכותו בעולם הוא על ידי המעשה – שעושים את רצון המלך. עיקר תכלית התורה והמעשה של כל תרי"ג מצוות התורה הוא "בנין המלכות" – לבנות את המלכות. בנין המלכות = 613 = תרי"ג. ושוב, כל המצוות הן מצוות מעשיות – וכולן מכוונות לבנות את "בנין המלכות".

 

נעשה ונשמע – אנו נמצאים בשבוע האחרון של ספירת העומר בו אנו מתקנים את ספירת המלכות, מתקנים את מידת המלכות – מתקנים את "המעשה הוא העיקר" כדי שנגיע למתן תורה בשלמות ה"נעשה ונשמע" – קודם נעשה מתוך קבלת עול מלכות שמים – ורק אח"כ נשמע. כלומר, המלכות מהוה מעבר בין מידות הלב, חג"ת נה"י – לבין המעשה בפועל ממש. המלכות מתחילה להתקן מכ"ח אייר, שאצלנו נקרא "יום ירושלים", כאשר בראש חודש סיון אנו מכוונים "תפארת שבמלכות" – היא נקודת האמצע של המידה הכוללת בתוכה את כל ריבוי הגוונים שיש במידה. ביום הזה הגיעו ישראל לאחדות של "כאיש אחד בלב אחד" – וכתוב שלאחדות כזאת אפשר להגיע רק כאשר לכולם יש מחוייבות לעשות דבר משותף.

שוה ומשוה – לגבי כל שאר מידות הנפש – אין לך דבר ה"שוה ומשוה" את כולם. להיות ביחד אפשר רק כאשר ישנה משימה המאחדת סביבה את כולם. תיקון המידות בכל שאר ימי הספירה זו התחלת האחדות ואהבת ישראל – תיקון המיתה של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. אבל אחדות ממש "כולם כאיש אחד בלב אחד" – זה מתחיל רק כאשר מגיעים ל"תפארת שבמלכות".

תיקון המידות, תיקון הנפש הפנימי, אינו שוה לכולם – אלא שייך לכל אחד ע"פ מצבו הפרטי – "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה כך אין דעתם דומה זה לזה". ואם כן, כל אחד מתקן את עצמו ומרגיש כיצד כל המידות, אחת אחרי השניה, מתכללות אצלו – ובכל זאת עדיין לא הגיע לדבר שלגמרי "שוה ומשוה קטן וגדול", עדין לא הגיע לדבר בו אינו שונה מחברו.

 

המעשה הוא העיקר

למדנו לגבי מדרגות הנפש – שהדבר השוה לכל הוא או המדרגה הגבוהה בנפש, היחידה שבנפש, המתגלה כמסירות נפש, או מדרגת המלכות, "המעשה הוא העיקר" שהוא "שוה ומשוה קטן וגדול". מה יכול להיות אצל כל עם ישראל "אותו הדבר" כל הזמן? – רק המעשה! במעשה כולנו שוים. מצוות התורה מחייבות אותי בדיוק כמו שמחייבות את חברי – ללא שום הבדל. לגבי תיקון המעשה – התיקון שלי בדיוק דומה לתיקון שלו. וכאמור, תיקון המידות שלו אחר מתיקון המידות שלי – אבל המעשה הוא ה"שוה ומשוה" את כולם. ואם כן, תפארת שבמלכות זאת הראיה איך שהמעשה פועל על כולם בשוה – ועל ידי כך מאחד את עם ישראל באחדות אמיתית.

 לכן דוקא, באותו יום, בראש חודש סיון כתוב: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – ויחן לשון יחיד. ומפרש רש"י – "ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת". אח"כ באים שלושת ימי ההגבלה שהם ההכנה למעשה, "נעשה ונשמע", "המעשה הוא העיקר" – עצם מידת המלכות – המלכות היא המעשה.

 

 

פרק ו

"מעשה" הוא ה"מוטבע" שבנפש האלקית, בחינת ה"נפש" שבה (השם "נפש" קאי על כללות ה המדרגות שבה, ובפרט על המדרגה התחתונה שבה), מלשון "נפישו" – לשון ריבוי תולדות. עיקר תולדותיהן של צדיקים ("ועמך כולם צדיקים") הם מעשים טובים דוקא – מעשה – בחינת ה תתאה שבשם הוי' ב"ה שבכל אחד מישראל.

 

נקרא ונסביר:

"מעשה" הוא ה"מוטבע" שבנפש האלקית

השעור קומה מתחלק ע"פ הספירות לשלוש מדרגות – מושכל, מורגש, מוטבע:

חב"ד – הראש, המח – מושכל

חג"ת – מידות הרגש שבלב – מורגש

נהי"מ – מידות המתעוררות תוך כדי מעשה – מוטבע

 

לגבי מדרגות נוסח התפילה שאנו לומדים:

מושכל – ידיעת התורה

מורגש – מידות ישרות

מוטבע – מעשה

 

מעשה – כאמור, עיקר היחוד של המעשה הוא היותו "שוה ומשוה קטן וגדול" – כלומר, מצד המעשה אין שום הבדל בין אחד לשני – הוא "פשוט". מהנוסח שאנו לומדים – "הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה ולידי מדות ישרות ולידי ידיעת התורה ולידי דבקות הבורא" ניתן לראות של"מעשה" לא נסמך שום תואר. לכאורה ניתן היה לומר "כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה טוב" או מעשים טובים. ואם כן, המעשה הוא "פשוט" ולא מצטרף אליו שום תואר – אין כאן לא "מידות ישרות" ולא "ידיעת התורה" ולא "דבקות הבורא" – אלא "מעשה" לבד. ושוב, ישנן "מידות ישרות" וישנן "מידות שאינן ישרות" וכן ניתן לשאול מהי בדיוק ידיעת התורה? מה שאין כן לגבי מעשה, שהוא רק "מעשה", מעשה בלבד ללא שום תואר נוסף.

מעשה טוב – "מעשה טוב" זה אינה קבלת עול כפשוטה. "מעשה טוב" כבר כרוך בגילוי אהבה ומידות טובות תוך כדי מעשה. כתוב ש"מעשים טובים" הם "מעשים מאירים" – כלומר, כאשר "המעשה מאיר" אזי הוא מוגדר "מעשה טוב". ואם כן, זו אינה מדרגת "הנפש", "המעשה" בלבד, אלא כאשר המדרגות הגבוהות יותר מתגלות באמצעות הנפש אזי מעשים אלו נקראים "מעשים טובים".

וכאמור, מדרגת הנפש בטהרתה היא ענין "בנין המלכות" – ועד שהמלכות אינה בנויה אין צורך להאיר אור נוסף שיכול גם "לבלבל" את "בנין המלכות". קודם כל צריך לחזק את בנין המלכות – שהוא "המעשה" ללא כל מילה נוספת, ללא שום תואר נוסף. וכמובן, שכאשר אדם מחליט ומתחייב לעשות את רצון הוי' – יש לו בזה רצון מאד פנימי "אני רוצה לקבל עלי עול מלכות שמים" – "ומלכותו ברצון קבלו עליהם".

עד שיאמר רוצה אני

מסביר הרמב"ם ואומר שלפעמים בית דין כופים אדם לעשות מעשה שלכאורה נגד רצונו. הוא חייב על פי תורה לעשות את הדבר אך הוא מתנגד ואינו רוצה לעשות את הדבר שהתחייב בו. במקרה שהגוי כופה אותו לעשות את הדבר, או אפילו יהודים שאין להם סמכות אמיתית ע"פ תורה – אזי הכפיה שכופים אותו אינה מגלה אצלו רצון אחר וממילא גם אינה מועילה בזמן שחייב להיות רצון פנימי לביצוע המעשה. אבל כאשר בית דין כופים אותו, מכים אותו, עד שיאמר "רוצה אני", אף על פי שלכאורה הוא מעושה לגמרי – אכן נתגלה רצונו האמיתי ואזי המעשה שעושה בכפיה חל:

מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש הרי זה כשר, ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול.

ואם כן, כל יהודי בפנימיות נפשו, אכן רוצה באמת לקיים את כל התורה כולה. כאשר היהודי מכריז ואומר שאינו רוצה לקיים את המצוה שנתחייב בה – הרי זו רק "הקליפה שלו" אומרת כלומר, המודעות החיצונית שלו. ובכל אופן, המעשה שנעשה חל ע"פ תורה למרות שכפו אותו – וזאת דוגמה קיצונית לפשטותו של מעשה ה"שוה ומשוה קטן וגדול".

"נעוץ סופן בתחילתן" – הנפש, המעשה בפועל, "קבלת עול מלכות שמים", קשורה עם היחידה שבנפש – וזה מה שהסברנו שרק היחידה והנפש שוים לכולם ואין בהם חילוקי מדרגות בין אדם לחברו. ושוב, מהחיה ולמטה – מדרגת החיה, מדרגת הנשמה, מדרגת הרוח – מבדילות בין אדם לחברו ורק היחידה והנפש – אין בהן חילוקי מדרגות בין אדם לחברו.

להחזיק במדרגת היחידה – זה דבר נדיר ביותר וממש לא ניתן. ואיך הוא בכל זאת מחזיק ביחידה? רק ע"י המעשה! בתוך המעשה נעוצה מסירות הנפש, נעוצה היחידה שבנפש. ואם כן, סודו של המעשה הוא שבתוך הנפש, במדרגה התחתונה – שם ישנה המדרגה הגבוהה ביותר – היחידה שבנפש. וכאמור, שלושת ימי ההגבלה הם ההכנה להגיע ליחוד הזה בין היחידה והנפש – "נעשה ונשמע".

 

 

מוטבע

"מעשה" הוא ה"מוטבע" שבנפש האלקית

מוטבע זה כמו טבע "אינסטינקט". כלומר, המעשה זה החלק אינסטינקטיבי של האדם. המוטבע של היהודי, האינסטינקט של היהודי – זה לעשות את רצון הוי'. במידה והיהודי אינו יודע זאת הרי זה רק בגלל שהיצר הרע מסתיר זאת ממנו – הקליפה שלו מסתירה ממנו. ושוב, האינסטינקט של היהודי זה הרצון לקבל "עול מלכות שמים" "ומלכותו ברצון קבלו עליהם". ואם כן, המעשה מצד עצמו נקרא "מוטבע" – ואין בו לא רגש ולא שכל.

בחינת ה"נפש" שבה [המעשה הוא ה"נפש" של "הנפש האלקית"] (השם "נפש" קאי על כללות ה המדרגות שבה, ובפרט על המדרגה התחתונה שבה),

כאשר אומרים "נפש" זה יכול להיות שם הכולל כל המדרגות ביחד אך בפרט הוא מכוון כנגד המדרגה התחתונה, המוטבע, המעשה – היא מדרגת ה"נפש" הפרטית שכנגד המלכות.

מלשון "נפישו" – לשון ריבוי תולדות –

נפש בארמית היא מלשון "נפישו", התרבות, ריבוי תולדות. "וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" ומתרגם אונקלוס: "ואמר להון יי פושו וסגו ומלו ית ארעא". כלומר, נפש מלשון פושו – לשון התפשטות של ריבוי תולדות.

נפש – אות נ היא אחת מאותיות האמנתיו – שהן אותיות הנופלות מהשורש ומכאן באה הצורה "פושו". המעשה הראשון של התורה היא המצוה הראשונה של התורה, "פְּרוּ וּרְבוּ" – הנקראת בלשון חז"ל "מצוה רבה" על שם שכוללת את כל מצוות התורה. ושוב, נפש היא לשון התפשטות בריבוי תולדות. "וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו" – מפרש רש"י – רבו פרשיו.

 

מעשים טובים

עיקר תולדותיהן של צדיקים ("ועמך כולם צדיקים") הם מעשים טובים דוקא

מאמר חז"ל אומר: "עיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים". המילה צדיקים מכוונת לכל יהודי ככתוב "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" – וממילא, תולדותיהן של כל עם ישראל, של כל הצדיקים – הם מעשים טובים דוקא.

מעשה טוב – קודם הסברנו שהמעשה נקרא "מעשה טוב" כאשר הוא מאיר ע"י גילוי אור עליון – כאשר ה"מעשה" עצמו היא מדרגת ה"נפש" על טהרתה. במצות פרו ורבו – הפרו הוא לשון פרי ומקומו למעלה מהרבו. לפרי יש טעם והטעם הוא הטוב "טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי כִּי בְמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי". ואם כן, הפרי הטעים והטוב – נותן טוב כלומר, מגלה אור בתוך הריבוי הכמותי של הרְבוּ. המצוה היא בעצם "רְבוּ" וע"פ פשט די היה לומר רְבוּ – תתרבו! ואכן, זהו עצם "מעשה" הרביה ומה מוסיף לנו ה"פְּרוּ" של ה"פְּרוּ וּרְבוּ"? המעשה בפני עצמו, שהוא העיקר, אינו חייב לגלות "טוב" ואזי הוא אכן "שוה ומשוה קטן וגדול". כל מעשה הוא טוב כאשר עשית את הדבר שצריך לעשות – אבל כתוב בחסידות ש"מעשים טובים" הם מעשים שבהם הטוב מתגלה – כולם רואים כמה טוב הדבר שעשית.

למשל, ראית אותי מניח תפילין בבוקר – ולא בהכרח ראית שעשיתי משהו טוב אלא ראית שעשיתי משהו, ראית שעשיתי מעשה, ראית אותי מניח תפילין. אם אני מגיע בהנחת התפילין שלי למדרגת "מעשה טוב" – אזי הטוב מאיר דרך המעשה שאני עושה. במקרה כזה, אפילו אם המתבונן בי לא ראה מעולם תפילין והנחת תפילין וכלל אינו יודע מה זה ועל מה זה – הוא מתפעל ומתרשם מהאור הטוב שמתגלה במעשה שאני עושה. כך כתוב אפילו לגבי הגויים הרואים ומתרשמים ויראים מהמעשה הטוב של הנחת תפילין אצל היהודי: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הוי' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ". ואם כן, גילוי הטוב, גילוי האור ע"ג המעשה – הוא התוספת של ה"פְּרוּ", גילוי טוב טעם הפרי, לגבי ה"רְבוּ" שהוא המעשה בעצמו.

ולכן, כאשר מתגלה אור המאיר דרך מעשה המצוה – זאת מדרגה שאינה פשוטה השוה לכולם ונקרא "מעשה טוב". וכאמור, אפילו ה"מעשה הטוב" אינו מעכב את ה"מעשה" שהרי "המעשה הוא העיקר". ובכל זאת, הוי' רוצה שהמעשים יהיו "מעשים טובים". ושוב, הסברנו שביחס למצוה הראשונה של התורה "פְּרוּ וּרְבוּ" – המעשה זה "רְבוּ", ואם זה צריך היה להיות רק "מעשה" די היה לומר "רְבוּ". וממילא, מאחר שהכתוב אומר "פְּרוּ וּרְבוּ" הרי זו הוראה לנו שמעשה ראוי להיות "מעשה טוב" – מעשה שטוב טעם הפרי מאיר מתוכו. ושוב, עיקר המעשה הוא ה"רְבוּ" – ואילו ה"פְּרוּ" רק מחדיר טוב ב"רְבוּ". וזהו אכן רצון הוי' – התרבות, "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" – "פושו" מלשון "נפש" – מעשה, מדרגת הנפש בעצם. ואם כן:

 

עיקר תולדותיהן של צדיקים ("ועמך כולם צדיקים") הם מעשים טובים דוקא [כל המעשים שעושים, כל תרי"ג המצוות, הן בחינת "תולדות" – בחינת רבו].

התאפקות ופריצה

בשביל להתרבות צריך להתעצם ולהתאפק מגילוי יתר של אהבה. כך הסברנו ששלושת ימי ההגבלה לפני מתן תורה הם ימי התאפקות מריצה להר – להתאפק מגילוי האהבה. מובא בספרי הקבלה שאפילו בגשמיות – לפעמים, גילוי יתר של אהבה מפריע ומונע תולדה. זהו נושא עמוק הדורש הסבר מיוחד – ואין כאן מקומו. ושוב, כאשר האדם מונע אהבה מיותרת, או אהבה שאינה במקומה או אינה בזמנה – ע"י כך הוא מתעצם עם המעשה – ואז יכול להוליד הרבה מעשים.

 

ופרצת – כל התאפקות בתורה אינה באה כדי להצטמצם – אלא עיקר ההתאפקות זה בשביל לפרוץ את הפריצה האמיתית "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה". הוי' אומר לעם ישראל בהר סיני: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הוי' לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל הוי' פֶּן יִפְרָץ בָּם". הוי' אומר לעם ישראל לא לפרוץ אל ההר – בגלל שאמר ליעקב אבינו, הוא עמוד התורה – "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה". כלומר, אם לא תפרצו להר – אזי תפרצו לכיוונים הרצויים, הנצרכים, "יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה" – כדי למלא את העולם תולדות שיגעו לכל קצוי תבל שהם "יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה".

פריצה אל ההר היא כמו הסתלקות מן העולם הזה. הפריצה להר מתוך רוב אהבה עלולה למנוע את פריצת ריבוי התולדה בעולם – שהיא כוונת התורה באמירת הוי': "וּפָרַצְתָּ". ושוב, מאחר שהוי' רוצה "וּפָרַצְתָּ" – לכן הוא אומר לא לפרוץ להר. כל ההגבלה היא כדי שאח"כ תבוא הפריצה, בבחינת שוב לתוך העולם, כמו שהוי' רוצה ולא בכיוון למעלה אל ההר.

המעשה זה הגבלה – אבל כאשר היהודי מתעצם עם ההגבלה של "נעשה ונשמע" בשלושת ימי ההגבלה – אזי אח"כ הוא מוכן במשך כל שנות חייו לפרוץ ולפרות ולרבות בתוך העולם שזה עיקר התכלית של התורה – ונקרא "בנין המלכות".

 

אין מלך בלא עם

מהי התרבות על פי פשט?

התרבות באה כדי לעשות יותר ויותר עם למלך שאזי "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ". כאמור, "אין מלך בלא עם" וככל שהעם רב – כך המלך הוא יותר מלך. אם למלך רק מספר עבדים, מספר קטן של נתינים – איזה מן מלך הוא? וממילא, אם העבד מאד אוהב את מלכו עליו לקרב עוד אנשים להיות עבדים למלך, או שפשוט ישא אשה ויוליד הרבה בנים, הרבה עבדים למלך. ככל שמוליד יותר בנים כך הוא מגדיל את מלכותו של המלך – שהרי "אין מלך בלא עם".

וכאמור, מעשיו הטובים גם הם תולדות, גם הם בנים. כל מעשה טוב, כל מצוה שמקיימים זאת הולדה – אבל כאמור עיקר התולדה, המצוה הראשונה בתורה "פְּרוּ וּרְבוּ" היא פשוטו כמשמעו – צריך הרבה יהודים בעולם, הרבה עבדים למלך, כמה שיותר – יותר טוב, שהרי "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ".

בנין המלכות – כל מעשה וכל מצוה שעושים זה גם בבחינת עם ונקרא "להוליד". כך הסברנו מה פרושו של הביטוי "בנין המלכות" ע"י המעשה, שהמעשה ממש בונה את המלכות – מוסיף עוד עבד ועוד עבד למלך.

מעשה – בחינת ה תתאה שבשם הוי' ב"ה שבכל אחד מישראל.

אנחנו מסבירים שהמדרגות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה – הן כנגד ד אותיות שם הוי' וקוצו של י. מדרגת ה"נפש" היא כנגד אות ה תתאה דהוי':

קוצו של י – יחידה – כתר – הפצת המעינות

י – חיה – חכמה – דבקות הבורא

ה – נשמה – בינה – ידיעת התורה

ו – רוח – מידות – מדות ישרות

ה – נפש – מלכות – מעשה

 

 

נלמד את הערה ל:

ל. והוא סוד "ויעש (מעשה) דוד שם' (שמואל ב' ח, יג) ופי' בזוה"ק משום שנאמר (שם פסוק טו) 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו', בכה רבי שמעון ואמר מאן עביד שמא קדישא בכל יומא מאן דיהיב צדקה למסכני כו'" (תניא אגה"ק ה'). דוד הוא ה"נפש" הכללית של נשמות כל ישראל ו"נעוץ סופן בתחילתן" – משיח צדקנו ("גואל צדק" – "צדק מלכותא קדישא"), ה"יחידה" הכללית – "דוד מלכא משיחא". והוא סוד ריבוי התולדות שעל ידי מעשים טובים – "משפט וצדקה לכל עמו" – "עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" (יבמות ס"ב, א) ו"קאתי מר" וד"ל.

נמצאנו למדים ש ה נשמות הכלליות הן:

קוצו של י – יחידה – משיח

י – חיה – אדם הראשון לפני החטא

ה – נשמה – משה

ו – רוח – אליהו

ה – נפש – דוד

משיח, אדם, משה, אליהו, דוד עולה מילוי שם שד"י; שין דלת יוד שמלויו עולה תק (פרו ורבו) כמבואר בכתבי האריז"ל.

 

נתחיל להסביר:

והוא סוד "ויעש (מעשה) דוד שם'

המלכות, ובנין המלכות מכונה "שם" – "מלך שמו נקרא עליהם". כאמור, כמה שהעם יותר נאמן ויותר קשור למלך – כך דואג העם כל הזמן להרבות תולדות כדי לקיים "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ".

נשאלת השאלה: מהו הקשר בין המלך לבין העם?

כתוב שהקשר בין המלך לעמו הוא שמו של המלך! העם דואג להתרבות ולהגדיל את העם ובזה הוא עושה טובה למלך – אך גם עושה טובה לעצמו. ככל שהמלך גדול יותר – כך שמו של המלך גדול יותר. ככל שהאדם יותר מפורסם – כך שמו גדול יותר וממילא, ככל ששמו של המלך גדול יותר כך יש לו יותר זיקה וקשר לכל אחד ואחד מבני העם. ושוב, ככל שכל שעבד המלך דואג להרבות תולדות, כך הוא מגדיל יותר ויותר את שם המלך – וכך גם המלך יותר ויותר קשור אליו באופן אישי.

מלך שמו – וכאמור "מלך שמו נקרא עליהם" – ככל שרבים יותר עבדי המלך כך יש יותר קשר ואור שזורח מהמלך לכל אחד מאישי העם. ככל שלמלך עבדים רבים יותר – אזי איכות האור המגיע מהמלך לכל אחד ואחד מהם – היא באין ערוך יותר. יכולתי לחשוב בדיוק להפך – שככל שעבדי המלך רבים יותר אזי אורו של המלך מתחלק לחלקים רבים יותר וממילא כל אחד זוכה לקבל פחות אור. ולא כך הוא, כי הקשר בין המלך לעם הוא סוד "שם המלך" – וככל שגדל שמו של המלך כך גדלה איכות האור המגיע מהמלך לעם. ואם כן, "שם" הוא לא בבחינת שפע קצוב – אלא בבחינת אור שזורח מהמלך לעמו – וכמה שיש יותר עם כך ישנו יותר אור, כלשון הפסוק שהבאנו "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ".

האור הגדול מגיע לכל אחד ואחד בנפרד על דרך הביטוי "נר לאחד נר למאה". ושוב, כמה שיותר מתרבה העם – כך יש יותר "הַדְרַת מֶלֶךְ" וכך כל אחד ואחד מקבל לאין ערוך הרבה יותר מאשר קיבל קודם. קודם הסברנו שהעם בעצמו הוא "בנין המלכות" – ככל שיש יותר עם יש יותר מלכות. בפנימיות יותר נסביר ש"בנין המלכות" זה בנין "שם המלך" – "מלך שמו נקרא עליהם". שם המלך נקרא, נמשך עליהם בבחינת אור מקיף שאינו מחלק בין אחד לשני – וככל שמרובים מעשי העם כך גדל גם ה"שם".

 

קידוש השם

זהו סוד "קידוש השם" – שהוא הדבר החשוב ביותר אצל יהודים. מסביר הרמב"ם שכל מצוה שמקיים יהודי כהלכתה – הרי זה "קידוש השם":

"כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט נפש להכעיס הרי זה מחלל את השם, ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת את שם אלהיך אני ה', ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים, וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם". (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה – הלכה י)

"ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן, או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין, וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (שם הלכה י).

 ואם כן, ענין זה מתבאר מאד יפה לפי ההסבר שאנו מסבירים – כל מעשה מתוקן זו תולדה, וכל תולדה זה ריבוי העם, והריבוי בעם פועל ריבוי ב"הַדְרַת מֶלֶךְ", ב"שם המלך" – וממילא יש "קידוש השם".

יתגדל ויתקדש – אמרנו שבכל פעם שהשם "עולה" – אינו עולה רק בכמות אלא "עולה" באיכות, באיכות מובדלת. התפילה היקרה ביותר אצל עם ישראל היא ה"קדיש" – "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". זהו שיא כל תפילותינו – שיתגדל השם ויתקדש השם. קודם רוצים שהשם יתגדל וע"י שהשם יתגדל הוא יתקדש – כלומר, לאחר שהשם מתגדל הוא מתקדש ומקבל בתוכו איכות מובדלת – קודש. הוא מקבל בתוכו איכות המובדלת לגמרי מהאיכות הקודמת – איכות שהיא קודש לגבי האיכות הקודמת.

ואם כן "קידוש השם" פועל החדרת "קודש" לתוך ה"שם", "קודש" במדרגה נבדלת לגמרי מכל מה שהיה בו קודם. וכאמור, כל זאת פועלים ע"י "גידול השם" – שע"י "גידול השם" נעשה "קידוש השם" באופן ממילא. ושוב, זאת תכלית כל המצוות – "בנין המלכות".

 

 

מרכבה

והוא סוד "ויעש (מעשה) דוד שם' (שמואל ב ח, י"ג)

דוד המלך הוא המרכבה למידת המלכות. לכל ספירה ולכל מידה ישנה דמות בתנ"ך שהיא ה"מרכבה" לאותה מידה – כלומר, אותו אדם הגשים בשלמות מידה זאת בעולם הזה. כך אנו מסבירים לגבי הנר"ן ח"י:

קוצו של י – יחידה – משיח

י – חיה – אדם הראשון לפני החטא

ה – נשמה – משה

ו – רוח – אליהו

ה – נפש – דוד

 

הנעיצה של הנפש ביחידה ושל היחידה בנפש, "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" – זהו סוד "משיח בן דוד" – הקשר בין ה"משיח" שכנגד היחידה, לבין "דוד" שכנגד מדרגת הנפש. חג השבועות הוא יום הסתלקותו של דוד המלך. גם הבעש"ט, שהיה בעיקר גלגול מצד ה"נפש" של דוד המלך, הסתלק בחג השבועות.

 

מעשה – תיקון

בכל התנ"ך, המילה "מעשה" זהה עם תיקון. "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" – לאחר שהאלקים ברא את הכל מה עוד יש לעשות? אלא הוא ברא ועלינו לעשות – לתקן. וזהו מה שהסברנו שהתיקון העיקרי הוא "בנין המלכות" ע"י המעשה. על דוד שהוא ה"מלכות" כתוב "וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם" כלומר, דוד עשה, תיקן "שם":

ויעש – מעשה

דוד – נפש – מעשה

שם – בנין המלכות בפנימיות

 

ופי' בזוה"ק משום שנאמר (שם פסוק טו) 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו', בכה רבי שמעון ואמר מאן עביד שמא קדישא בכל יומא מאן דיהיב צדקה למסכני כו'" (תניא אגה"ק ה').

איגרת זאת בתניא מתחילה בפסוק אותו אנו לומדים "וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם".

ופי' בזוה"ק [ספר הזהר הקדוש מפרש מהי כונת הפסוק] משום שנאמר (שם פסוק ט"ו) 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו'[דוד המלך עושה צדקה ומשפט לכל עמו – וע"י כך הוא עושה "שם", הוא מתקן את ה"שם"], בכה רבי שמעון ואמר מאן עביד שמא קדישא בכל יומא מאן דיהיב צדקה למסכני כו'"

מי עושה "שם" קדוש בכל יום? מי שנותן צדקה לעניים – הוא מתקן את ה"שם" בכל יום ויום. סוד זה כל כך עמוק וכל כך חודר לנקודה הפנימית שבלב – עד שרבי שמעון בכה באומרו סוד זה. כתוב שבוכים על גילוי כל כך גדול שעליו נאמר "לית כל מוחא סביל דא". כאשר ישנו גילוי שהמח בקושי יכול לסובלו, מרוב הגילוי, מרוב החידוש – אזי הצדיקים הגדולים מגיבים בבכי. אם היה זה מח קטן כמו המח שלנו – לא היה בזה כל כך חידוש אם היינו אנחנו מגיבים בבכי. אבל כאשר מח גדול כמו מוחו של הרשב"י מגיע למצב של "לית כל מוחא סביל דא" – נוכל אולי רק לנסות לתאר לעצמנו לאיזה גילוי עצום זוכה הרשב"י באומרו מאמר זה מתוך בכי.

 

צדקה

עיקר המצוה המעשית בתורה, הכוללת את כל המצוות המעשיות – היא מצות הצדקה, כמבואר באריכות בספר התניא. ושוב, המצוה המעשית העיקרית, הנקראת בכל התלמוד הירושלמי "מצוה" סתם – היא מצות הצדקה. כאמור, מצות "פרו ורבו" נקראת "מצוה רבה" – שהיא מצוה היוצאת מן הכלל לגבי כל שאר המצוות. אבל כשכתוב מצוה סתם לדוגמא, פלוני הלך לעשות מצוה – הרי הכונה היא לצדקה – כך מובא בירושלמי.

ואם כן, הצדקה כוללת את כל המצוות – הצדקה היא היא המצוה הסתמית שכל שאר המצוות נכללו בה. דוד הוא המלך ויש לו עם – וע"י מצות הצדקה שמקיים ונותן לעניי עמו – הוא בונה, עושה "שם" לקב"ה. מעשה הצדקה אצלו זו בחינת "תולדה", "תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים", וע"י כך הוא מגדל ומקדש שם שמים, מתקן את ה"שם", "עביד שמא".

 

מה כל זה אומר לנו?

עד כאן דברנו על מצב בו יש עם ולו מלך. ככל שמרבה העם להוליד תולדות ולגדל את עמו של המלך – כך מתגדל שמו של המלך וממילא גם מתקדש שמו של המלך – "יתגדל ויתקדש". ואזי "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" – וכל העם מקבלים את האור הקדוש הזה "מלך שמו נקרא עליהם".

 

 

עבד מלך מלך

ואם כן, כאן ישנו חידוש נוסף והוא שהמקיים את המצוה – הוא בעצמו מלך. מאמר חז"ל אומר "עבד מלך מלך" והולך אצלנו על דוד המלך, -המולך על עמו – "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". כאמור, דוד עושה צדקה לכל עמו – ובזה הוא עושה ריבוי בעם הוי' וממילא ריבוי בשם הוי' שבעקבותיו "קידוש השם" וכו'. מכאן נלמד שברגע שיהודי עושה מצוה, עושה צדקה, משפיע, נותן באמת – אזי הוא בעצמו בבחינת מלך.

 

כאשר ישנו יחס עצמי בין המלך לבין העם – אזי נאמר "אל תקרא עַם אלא עִם" – כלומר, שבמקום "עַמּוֹ" זה "עִמּוֹ".

 

במילה "עִם" ישנם שני פרושים:

עִם – לפעמים, הדבר שנמצא עִם דבר אחר – הוא טפל לעיקר.

עִם – ולפעמים, השנים שהולכים זה עִם זה – שוים זה לזה.

"כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר" – כלומר, המקור חיים זה רק "עִמְּךָ". בדרך כלל כתוב שלגבינו ה"מְקוֹר חַיִּים" זה "אור אין סוף", ולכן ישנו גם רמז בגימטריא האומר: מקור חיים = אור אין סוף. וממילא, צריך לומר כאן שה"מְקוֹר חַיִּים" זה רק "עִמְּךָ" – בטל וטפל לך.

ואם כן, כאשר האדם משפיע לאחרים – הוא ממילא "מלך" והמקבל הוא בחינת "עם". אם השפע שנותן הוא שפע עצמי – כלומר, לא רק שנותן את חיצוניותו אלא נותן את עצמו ממש ומתמסר לזולת לגמרי – אזי הוא מחבר את הזולת אליו בבחינה "עצמית" – וע"י כך הוא מוליד. עיקר התולדה היא כאשר יש משפיע ומקבל – והתולדה יוצאת משניהם.

חז"ל מסבירים שיותר ממה שעושה העשיר עם העני – עושה העני עם העשיר. כלומר, שמתן צדקה אינה רק השפעה מהמשפיע למקבל – אלא גם השפעה חוזרת מהמקבל למשפיע. נעשה כאן יחוד בין המשפיע למקבל ואם היחוד הזה כדבעי ובאמת מתמסרים לזולת – אזי, אע"פ שהעשיר המשפיע הוא המלך ואילו המקבל העני הוא העם מתקיים כאן "יחוד עצמי".

צדקה ומשפט – וזהו "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו" – מדיוק בפסוק יוצא שמשפט זה "אמת". הפסוק מישעיהו נ"ט אכן קושר בין אמת למשפט: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא הוי' וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט" ע"פ פשט צריך היה לכתוב רק "צדקה" – אך הפסוק אומר "משפט וצדקה". ואם כן, כאשר הצדקה היא אמיתית אזי יש יחוד בין המשפיע והמקבל – והתולדה היא ריבוי עם למלך העליון, וממילא שמו של המלך העליון מתגדל, וממילא שמו של המלך העליון מתקדש – וכל זאת כאשר התולדה יוצאת משניהם – מהמלך והעם, מהמשפיע והמקבל.

לשם יחוד

היה זה פרוש יותר עמוק למאמר חז"ל "עיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים". מעשה הוא תמיד ביחס לזולת, ביחס למישהו אחר. אפילו כאשר היהודי עושה מעשה שלכאורה זה בינו לבין עצמו, כמו הנחת תפילין ושאר כל המצוות שאדם עושה בינו לבין עצמו – הוא תמיד עושה את המעשה "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל". ואם כן, זאת הכונה שצריך לכוון לפני מעשה כל מצוה – שהרי כל מצוה אמורה להמשיך שפע טוב על כללות עם ישראל.

ושוב, אפילו כשיהודי מניח תפילין בחדרו, בינו לבין עצמו – הוא צריך לכוון שבמעשה המצוה הוא מזכה עוד יהודי, הנמצא במקום נידח ברוחניות או בגשמיות, ומשום כך אינו יודע או אינו מסוגל להניח תפילין. אמנם, ע"פ ההלכה לא יכול היהודי המניח תפילין להוציאו לידי חובת הנחת תפילין בפועל ממש – אבל כתוב שע"פ סוד הוא אכן יכול לזכות את אותו יהודי בהנחת תפילין בפנימיות. ושוב, הוא אינו מוציאו לידי חובתו – אבל הוא כן יכול להשפיע אליו את הענין המיוחד של תפילין – בכח הנחת התפילין שלו.

 

בשם כל ישראל

ואם כן, כל מצוה שעושים באה לעשות טובה לעם ישראל, וכך גם הנחת תפילין. כל אחד ואחד חייב לחשוב שאני מניח תפילין כדי לעשות טובה לכל עם ישראל. לא יתכן לחשוב שאת המצוה אני עושה לעצמי לטובתי כדי שהקב"ה ידאג לי, ובכלל, האם הקב"ה דואג לי? אני מאמין שהקב"ה דואג לכולם ולכן לבטח לא יאמר לי לעשות דברים שיפרישו אותי מן הציבור – ומה עוד שכל התורה כולה זה "אל תפרוש מן הציבור"!

הרבה אנשים יראי שמים טוענים שאם ארבה להתעסק במעשים טובים עם הציבור – הדבר יכול להפריע לי ולהוציא אותי מן המסלול. ואם כן, צריך הוא לומר לעצמו שאכן הקב"ה מצוה לי את מצוותיו, אבל ודאי הקב"ה דואג לכולם. ולכן, למה לי להכנס למנטליות של קיום מצוות ביני לבין עצמי – שהרי יחס כזה עלול לנתק אותי במודעות מכלל ישראל?

כאמור, טענה זאת נשמעת אצל אנשים דתיים מאד – שמרוב ההתעסקות בקיום המצוות – אין להם שום זיקה ותודעה שחייבים משהו גם לעם ישראל ח"ו. לכן מאד חשוב לרדת לסוף הדעה שאנו משמיעים כאן: ודאי וודאי שהקב"ה אינו רוצה שבעת קיום המצוות – אני אשכח מחובתי לעם ישראל. וכך יכול לבוא אחד "חילוני" ולטעון טענה כאילו צודקת כנגד קיום המצוות – ראו מה המצוות עושות! המצוות עושות שאתה תפרוש מן הציבור!

ואם כן, יסוד התורה זה לדעת שכל מעשה מצוה ומצוה הוא "בשם כל ישראל" – ולכן זאת יש לכון לפני קיום כל מצוה ומצוה. ישנה טענה דומה האומרת שבחור ישיבה שלומד תורה מגן על עם ישראל כמו חייל בשדה הקרב – והדבר אכן נכון, אלא שאותו בחור ישיבה צריך להיות קשור במחשבתו לאותם חיילים שעכשיו מוסרים נפשם על הגנת עם ישראל וארץ ישראל. ושוב, אם הוא אכן יודע שלימוד התורה המסור שלו מגן על עם ישראל ויודע שאכן הלימוד שלו נחוץ לחיל בשדה הקרב – אזי מתקיים אותו יחוד רצוי שתוצאתו היא תשועה וניצחון לעם ישראל.

ואם כן, כך הסברנו שצדקה כוללת את כל המצוות וענינה לעשות טובה לעם ישראל "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו". וכאמור, על ידי כך עושה דוד "שם" – מוליד ומרבה את ה"עם" – ומתגדל ומתקדש שם שמים.

 

משיח צדקנו

דוד הוא ה"נפש" הכללית של נשמות כל ישראל ו"נעוץ סופן בתחילתן" – משיח צדקנו ("גואל צדק" – "צדק מלכותא קדישא"), ה"יחידה" הכללית – "דוד מלכא משיחא" [כאמור, הסוף, דוד – הנפש הכללית נעוצה בתחילה, ביחידה], "משיח צדקנו" [בסוד] "דוד מלכא משיחא".

 

משיח צדקנו – הכינוי בתנ"ך למשיח הוא "משיח צדקנו":

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם הוי' וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ הוי' צִדְקֵנוּ".

 

כינוי נוסף למשיח הוא "גואל צדק".

צדק – בהקדמת ספר תיקוני זהר, בקטע הנקרא "פתח אליהו" כתוב:

"אינון צדק ומשפט כפום עובדיהון דבני נשא דין איהו גבורה משפט עמודא דאמצעיתא צדק מלכותא קדישא מאזני צדק תרין סמכי קשוט הין צדק אות ברית כלא לאחזאה איך אתנהיג עלמא אבל לאו דאית לך צדק ידיעא דאיהו דין ולאו משפט ידיעא דאיהו רחמי ולאו מכל אלין מדות כלל".

ואם כן, צדק היא המלכות "מלכותא קדישא". כאשר היא מקבלת את השפע או את האור מהיסוד אזי היא נעשית "צדקה". כאשר "צדק" מקבלת את ה' החסדים הנשפעים למלכות – היא נעשית "צדקה".

 

כאמור, המשיח מכונה "משיח צדקנו" – ביטוי המתאר את נעיצת ה"יחידה" ב"נפש". הגואל, המשיח – נעוץ בתוך דוד, בתוך הנפש, בתוך המעשה, בתוך ה"צדק מלכותא קדישא".

והוא סוד ריבוי התולדות שעל ידי מעשים טובים – "משפט וצדקה לכל עמו"

שכאמור, על סוד זה בכה רבי שמעון כמו שהוסבר.

 

משפט וצדקה – כאמור, "משפט" הוא שורש ה"אמת" שיש במעשה הצדקה. הוא בודק ושופט את עצמו שאכן אין אצלו שום פניה חיצונית בצדקה וממילא כאשר הוא נותן את הצדקה הרי זו מסירה גמורה. כלומר, הוא מסור ונתון לזולת וע"י כך הוא עושה מהזולת "עִמּוֹ ממש" – ולא רק מקבל ה"טפל ובטל אליו". כאשר האדם נותן צדקה בלי משפט – אזי התיחסותו של המשפיע למקבל היא כמו אל אחד שרק טפל ובטל אליו. אבל כאשר הוא נותן צדקה ע"י משפט – הוא שופט את עצמו וקובע שהכסף הזה אינו שלי כלל – ואזי המקבל, העַם, הוא עִם לגמרי, הוא "עִמּוֹ" ולא בטל וטפל אליו בלבד. וכאמור, אז ישנה תולדה אמיתית היוצאת מבין שניהם.

ושוב, הוא שופט את עצמו ומבטל כל פניה חיצונית שעלולה להיות במעשה הצדקה – ועל ידי כך הצדקה שעושה היא צדקה אמיתית של מסירה ונתינה גמורה. מסירה "תרתי משמע" – הוא מוסר למקבל את כל מה שמגיע – וגם מתמסר ומוסר את עצמו לגמרי.

"עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" (יבמות סב, א)

המשיח לא יבוא עד שיוולדו, פרו ורבו כפשוטו, כל הנשמות שבגוף – הוא אוצר הנשמות העליון. לפי ההסבר שלנו כאן – משיח לא יבוא עד שירבו בצדקה ובמעשים טובים "המולידים עם" – שבזה מתגדל ומתקדש שם שמים. המשיח, אותיות "שם חי", הוא השם המקודש של הקב"ה שעתיד לבוא ולהתגלות – אלא שאינו יכול לבוא אם אין מספיק עם. ואם כן, כל מה שאנו מסבירים כאן הוא סודו של מאמר חז"ל "אמר רבי אסי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף".

ושוב, צריך להרבות בעם ריבוי מופלג ביותר עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ואזי יש "בנין המלכות" בשלמות מצד העם – וממילא השם מתגדל ומתקדש, וזה בעצמו "ביאת המשיח".

ו"קאתי מר" וד"ל.

ואזי, כאשר יכלו כל הנשמות שבגוף, משיח בא.

 הסעיף הבא הוא סיכום מכל חמש מדרגות הנשמות הכלליות שלמדנו:

נמצאנו למדים ש ה נשמות הכלליות הן:

קוצו של י – יחידה – משיח

י – חיה – אדם הראשון לפני החטא

ה – נשמה – משה

ו – רוח – אליהו

ה – נפש – דוד

משיח, אדם, משה, אליהו, דוד עולה מילוי שם שד"י; שין דלת יוד שמלויו עולה תק (פרו ורבו) כמבואר בכתבי האריז"ל.

 

לכל אחת מ-ה מדרגות ה"תפילה קודם הלימוד" שכנגד הנר"ן ח"י קישרנו אחת מ-ה הנשמות הכלליות שבעם ישראל. לפי ההסבר כאן, תפקידו של דוד להביא לידי כלות כל הנשמות שבגוף. דוד הוא ה"נפש", הוא ה"מעשה" וממילא הוא המוליד את התולדות ומרבה את העם. ואם כן, כאשר ה"דוד" שבכל אחד ואחד מוליד את כל התולדות שלו שעל זה כתוב: "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו"אזי המשיח נכנס בתוכו ואזי הוא נקרא "משיח בן דוד". ושוב, אנו מסבירים שמשיח בא כתוצאה מ"דוד" – כתוצאה ממעשיו של דוד, שעשה משפט וצדקה לכל עמו, ועל ידי כך "ויעש דוד שם". המשיח בעצמו נולד מדוד – "נעוץ תחילתן בסופן". היחידה, המסירות נפש לגלות רזין דרזין דאוריתא לכל העולם כולו, נעוצה במדרגת הנפש, נעוצה במעשה המצוות של דוד המלך.

לידת המשיח – המשיח נולד כאשר כלות "כל הנשמות שבגוף" – שאלו התולדות של המצוות המעשיות – בחינת דוד, "ויעש דוד". כמה שיש יותר תולדות בגשמיות, על ידי קיום מצוות הכלולות כולן במצות הצדקה ובהן גם המצוה הראשונה בתורה, מצות פרו ורבו כפשוטו – על ידי כך מתגלה המשיח בתוך דוד "משיח בן דוד". אזי נקרא המשיח "משיח צדקנו", "גואל צדק" – הפועל "פרו ורבו" של "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה" – "פרו ורבו" של גילוי רזין דרזין דאוריתא.

 

ואם כן, יש לנו חמש מדרגות של נשמות כלליות כנגד נר"ן ח"י.

 

משיח, אדם, משה, אליהו, דוד עולה מילוי שם שד"י; שין דלת יוד שמלויו עולה תק (פרו ורבו) כמבואר בכתבי האריז"ל.

סך הכך: נחבר את הגימטריא של ה השמות : משיח = 358 ; אדם = 45 ; משה = 345 ; אליהו = 52 ; דוד = 14 ; 358 45 345 52 14 = 814 = שין דלת יוד 814 = שדי (ין לת וד) חלק המילוי של שם שדי עולה 500: (ין לת וד) = 500 = פרו ורבו.

מילוי – ואם כן, סכום חמשת השמות הוא המילוי של שם שדי. מילוי האות הוא חלק ה"עיבור" שבה, על דרך אשה מעוברת, שחלק ה"מילוי" שבה הוא מה שעתיד לצאת ממנה ולהתגלות. ואם כן, הרמז מגלה לנו דבר לגבי השאלה מתי יגיע הרגע בו יכלו "כל הנשמות שבגוף" שאזי "בן דוד בא"?

גוף וגבול – את שם שד"י מפרשים חז"ל גם באופן זה: "שאמר לעולמו די". כלומר, יש גבול ותכלית להתפשטות וממילא יש גבול גם לכמות הנשמות "שבגוף", שבאוצר הנשמות העליון. אחת מהסיבות שאוצר הנשמות נקרא "גוף" זה בגלל דבר זה גופא – שגוף הוא ביטוי לדבר מוגבל וסופי. בתחילת ספרו "משנה תורה" מסביר הרמב"ם שכל דבר בעל גוף – הוא בעל גבול – "שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ, וכל שיש לגופו קץ ותכלית יש לכחו קץ וסוף".

 

ואם כן, לאוצר הנשמות קוראים "גוף" דוקא, כדי להצביע על כך שיש לו גבול. מכיון שיש לו גבול, אזי "יש תקוה" ואפשר כבר לומר "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף".

השם של כח הגבול – כמו "שלושת ימי ההגבלה" – הוא גם שם התולדה. שם שד"י הוא גם שם של כח מגביל וגם שם של כח מוליד – ובתכונתו זאת מקופל כל מה שאנו לומדים כאן והוא: שכדי להתעצם עם ה"מעשה" של "נעשה ונשמע" צריכים "הגבלה". כאמור, אותיות המילוי זו הפוטנציה של האות וממילא, בתוך אותיות שם שד"י ישנה פוטנציה של "פרו ורבו".

 

 

סיכום פרק ו

סיימנו ללמוד את פרק ו' המדבר על מדרגת ה"מעשה", שכנגד ה"נפש" ב"תפילה קודם הלימוד", השייכת באופן מיוחד להכנה לקבלת התורה שעליה אמרנו "נעשה ונשמע". בהערה ל' שע"פ הפסוק "וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם" עמדנו על "סוד ריבוי התולדות שעל ידי מעשים טובים". לבסוף, ראינו בדרך הרמז איך שכל חמשת הנשמות הכלליות עולות יחד שם שד"י במילוי – כאשר חלק המילוי עולה בדיוק "פרו ורבו".

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com