חיפוש בתוכן האתר

תפלה קודם הלמוד_פרק ה הדפסה דוא

פרק ה

מדות ישרות: לב טוב


כאמור, בנוסח התפלה קודם הלמוד חמש מדרגות כנגד חמש מדרגות בנפש האדם נר"ן ח"י. נוסח הבקשה שאנו מבקשים מה', שכנגד מדרגת הרוח שהיא המדרגה השניה מלמטה, אומר: "הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מדות ישרות".

התכללות המדות

מלמד אותנו הבעל שם טוב[1], שכאשר לומדים תורה על פי הסדר שלה תמיד מתקשרים הדברים הנלמדים עם הזמן. ואכן יצא לנו, בהשגחה פרטית, ללמוד הערב על 'מדות ישרות'. אנו נמצאים בתקופת ספירת העומר שעיקר עבודתה היא תיקון המדות. הערב ספרנו 'יסוד שבתפארת' וכך בכל ערב אנו מפרטים וסופרים אלו מדות מתכללות זו בזו בכל שבוע ושבוע משבעת השבועות של ספירת העומר. על ידי התכללות המדות אנו מיישרים את הלב: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"[2].

בין ו מדות הלב, התפארת היא המדה האמצעית מכיון שהיא המדה המגוונת מכולם. תפארת פרושה רבוי גוונים במזיגה נכונה וכל מטרת עבודתנו בימי הספירה היא לפאר את הלב. דהיינו, ליישר את הלב. כתוב[3] שהאדם נקרא ישר כאשר הוא 'מפואר'. כלומר, האדם נקרא ישר כאשר הוא כולל בתוכו את כל המדות במזיגה נכונה. כאשר האדם הוא רק חלקי ואין בו התכללות במדות הוא אינו נקרא ישר. על מנת ליישר את הלב צריך להיות כמה שיותר תפארת, שהיא הכוללת את כל מדות הלב.

המונח של קבלת האריז"ל בשביל לתאר את כללות מדות הלב הוא 'זעיר אנפין', ואילו בקבלת הראשונים המונח הוא 'תפארת', שהיא גם מדה פרטית, וגם השם של כללות מדות הלב. זאת העבודה המיוחדת של ספירת העומר, שהיא בגדר הכנה והקדמה לקבלת התורה, "דרך ארץ קדמה לתורה"[4].

בתקופה זאת, בין פסח לשבועות, אנו קוראים פרק אחד מ'פרקי אבות' בכל שבת. פרקי אבות נקראים בלשון חז"ל "מילי דחסידותא"[5], דברי חסידות ותיקון המדות שראשיתן מידת החסד. בהשגחה הגענו הערב לפרק ה, ללמוד על 'מדות ישרות' שהוא בדיוק הנושא של ספירת העומר.

נקרא את לשון הכתוב ונסביר:

תִּיקּוּן הַמִּדּוֹת – 'מִדּוֹת יְשָׁרוֹת' – הוּא בִּבְחִינַת הַ"מּוּרְגָּשׁ" שֶׁבַּנֶּפֶשׁ,

בשעור קודם למדנו על השכל, שנקרא 'מושכל', ואילו המדות הישרות הן בבחינת ה'מורגש' שבנפש: 

קוצו של י – יחידה – כתר  –    למעלה מטעם ודעת (על-מודע)

        י –  חיה – חכמה –     ראשית הגלוי

             ה – נשמה –  בינה –   מושכל

             ו –  רוח  – מדות –      מורגש

        ה –  נפש – מלכות –   מוטבע

רגש

בפרק הבא – פרק ו – נלמד על מדרגת הנפש, הקשורה עם המעשה בפועל, הוא חלק המוטבע. מדות הלב הן מדרגת המורגש שבנפש, הרגש שבלב. צריך ליישר את הרגש, וזאת עושים על ידי התכללות כל המדות ביחד. רגש מובנו התרגשות, כאשר האדם מתפעל או מתרגש ממשהו.

בלשון התנ"ך רגש מובנו 'יחד'. הפסוק אומר "אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש"[6], ומפרש רש"י "'אשר יחדו' – היינו רגילים להמתיק סוד בתורה ובבית אלהים היינו מהלכים ברגש ברוב עם". לפי זה, ללכת ברגש פרושו ללכת ביחד. רגש אותיות גשר, שענינו לחבר בין שנים נפרדים, בין שנים רחוקים – בין שתי גדות, או בין שתי מדות וכו'. רגש מתוקן צריך לשמש חיבור ויחוד בין שני רחוקים. הרגש שאינו משמש חיבור בין השנים הוא הרגש הבלתי מתוקן. הוא אינו נובע מהשכל, האדם רק מתרגש ומתפעל ללא שכל, וכן הוא אינו מוביל לידי מעשה בפועל. כלומר, הרגש הבלתי מתוקן אינו משמש ממוצע מחבר בין המושכל שבנפש לבין המעשה, המוטבע שבו.

כיצד פועל רגש מתוקן? מתוך הבנה ובהירות שכלית מסוימת, האדם מתרגש והרגש הזה מהוה מעבר ליישם את הטוב בפועל. תפקיד הלב, הרגש, הוא לשמש מעבר וצינור לחבר את השכל אל המעשה, לחבר את הדבר שהאדם יודע אל המעשה שלו בפועל. כתוב בספרי הקבלה והחסידות, שהשכל אינו מספיק קרוב למעשה על מנת ליישם מעשים ישירות ממנו, על דרך אדם מאד רוחני שאינו מסוגל ליישם את הדברים בפועל ממש. הדבר שקרוב מספיק למעשה, על מנת להיות כח מניע ליישם את המעשים, הוא הלב, הרגש. הרגש צריך לקבל הדרכה מן השכל, לקנות ממנו את הידע והטוב, ולהתרגש. כלומר, להתמלא אנרגיה וכח בשביל ליישם את המעשים הטובים. רגש סתמי ובלתי מתוקן אינו רגש פנימי הנובע מן השכל, וממילא אין בו תועלת. אך כאשר הרגש אכן מקבל מן הטוב של השכל הוא גם מיישם את עצמו במעשים. אזי הוא רגש מתוקן, והוא נקרא 'דרך ישרה', כמו במשנה: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם". את כל זאת הסברנו כדי להבין מדוע הרגש נקרא 'יושר'.

נסכם: רגש הוא גשר, הוא ביחד, והוא גם דרך, "דרך ישרה" להוביל ישר מן השכל הישר אל המעשה.

הרגש המתוקן הוא:

הַמְחַבֵּר אֶת הַיְדִיעָה לַמַּעֲשֶׂה, בְּסוֹד הַמְשָׁכַת אוֹת ו שֶׁבְּשֵׁם הוי' ב"ה.

הרגש נועד בשביל להתפעל ממה שהאדם יודע. כאשר יש משהו טוב צריך להתפעל ממנו, צריך להתחמם ממנו, ולא להשאר בקרירות ואדישות אליו. כל זאת על מנת להוציא את אותו הדבר הטוב מן הכח ולהביאו אל הפועל.

ה'דרך הישרה' בשם הוי' ב"ה היא האות ו שבשם. מדוע הדרך הישרה, הרגש, נרמזים באות ו שבשם? אות ו היא המעבר, הצינור, הקו הישר, המשמש מעבר מאות ה ראשונה שבשם הוי' שכנגד הבינה, כללות השכל, אל האות ה אחרונה שבשם, מדת המלכות שהיא העשיה בפועל. תמיד מסבירים את משמעות האות ו שבשם מחינת ערכה המספרי, הכולל את שש מדות הלב – חג"ת נה"י – הנקראות גם ו קצוות. כאן נוסף הסבר מבחינת ציורה הגראפי של האות, שפשוט דומה לקו ישר.

ציור האות ו מביע את כוונתו הפנימית של הלב. הלב אינו צריך לשמש מטרה לעצמו, אלא להיות צינור ומעבר המקבל מנקודת השכל שבראש האות ו, ולהמשיך את מה שקיבל אל המעשה. את האות ו זיהינו עם ספירת התפארת, האמצע והכלל של כל ו מדות הלב. בשביל שיקרא 'לב ישר' עליו להיות בתכלית הפאר. כלומר, לכלול בתוכו רבוי גוונים יחד, את כל מדות הלב.

לב טוב

הוּא עִנְיַן מְשִׁיכַת הַלֵּב הַטּוֹב לַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב כַּאֲשֶׁר מְקַבֵּל מִן הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר –

ליהודי צריך להיות לב טוב. לב טוב עולה מט, וממילא לב טוב כולל את כל מט ימי ספירת העומר ואת כל התכללות המדות שאנו עושים בה. רבן יוחנן בן זכאי פנה לחמשת תלמידיו בשאלה[7]:

אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם רבי אליעזר אומר עין טובה רבי יהושע אומר חבר טוב רבי יוסי אומר שכן טוב רבי שמעון אומר הרואה את הנולד רבי אלעזר אומר לב טוב אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם.


קודם ראינו שישנה "דרך ישרה", ואילו כאן אנו רואים "דרך טובה". אומר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, שדברי רבי אלעזר בן ערך – "לב טוב" – הם הדרך הטובה שידבק בה האדם. כלומר, אני רואה שהוא הצודק מביניכם וזאת מפני ש"לב טוב" כולל את כל הדברים שאתם אמרתם. הדבר שכולל את כל שאר המדות, ואת כל הדעות האפשריות לגבי תיקון המדות, הוא המושג "לב טוב".

רבוי המדות אינו משאיר את האדם בבחינת רבוי אלא להיפך, התכללות המדות מביאה את האדם להרגשת אחדות. בתקופה זו של ספירת העומר אנו צריכים לתקן את חטאם של תלמידי רבי עקיבא שהיו בפרוד הלבבות אחד מהשני, "שלא נהגו כבוד זה לזה"[8] ולכן מתו כולם. צריך לומר, שתלמידיו "לא נהגו כבוד זה לזה" בגלל שלא הבינו האחד את השני. כלומר, האחד לא הבין את השני על מנת לכלול את השני בתוכו. לעומת זאת, כאשר אנו עובדים את העבודה הרוחנית של התכללות המדות, אזי אנו אמורים להרגיש את הזולת ואת מדותיו בתוכנו. התכללות זאת מביאה לידי אחדות ותיקון חטאם של תלמידי רבי עקיבא, וכל ההתכללות כזו נקראת 'לב טוב'.

יש לפעמים שיהודי הוא בעל 'לב טוב' אפילו מצד תולדתו. כתוב שיש שלשה סימנים מובהקים בישראל: "רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים"[9], וברוך ה' שאכן ישנם יהודים רבים בעלי 'לב טוב'. ישנם גם יהודים רבים שאין רואים את ה'לב טוב' שלהם, המכוסה על ידי קליפות. בכל אופן, ההנחה שלנו היא שיהודי הוא בעל 'לב טוב'. המציאות בשטח היא, שאפילו כאשר אנו רואים ומרגישים שיש ליהודי 'לב טוב', לא תמיד הדבר בא לידי פועל, לידי מעשים טובים. ואכן הדבר תלוי במשיכת הלב המקבל מן השכל הישר.

הרגשת עצמו

כל דבר הוא סטטי ועומד על עומדו, אינו מסוגל להגיע ליעדו, ללא שאיבה ממקורו. הוא אשר אמרנו, שרגש שאינו מקבל מן השכל אינו נמשך ובא לידי מעשה. רגש כזה הוא רגש בלתי מתוקן, רגש של 'אגו', רגש בו האדם מתפעל מעצמו, וזה רע.

נחזור: קודם אמרנו, שרגש צריך לחבר שני דברים יחד ולהוות גשר, לגרום להשגת אחדות. במדה וההתרגשות אינה באה לידי מעשה היא אינה אלא התרגשות של גאוה וישות. רגש זה נקרא 'יש מי שאוהב, יש מי שירא'[10]. אך ברגע שההתרגשות מקבלת מן השכל ומשפיעה על המעשה שלמטה לא ירגיש האדם המתרגש את עצמו. כל זמן שהוא טרוד לקבל וטרוד להשפיע אין לו זמן ואין לו אפשרות להרגיש את עצמו כלל, ואזי הוא נקרא צדיק.

צדיק אמיתי הוא אחד שכל הזמן רק מקבל ונותן. נאמר לגבי משה רבינו בירידתו מהר סיני: "וירד משה מן ההר אל העם"[11]. משה רבינו יורד מההר ואינו הולך לביתו, לעסקי עצמו, אלא "מן ההר אל העם". כולו מסור ונתון לעסוק בעניני עמו. זהו המשפיע האמיתי שאין לו זמן להרגיש את עצמו כלל. זה נקרא 'קו ישר', על דרך האות ו של שם הוי'.

ננסה לתאר נקודה עדינה עוד יותר: ישנו אחד בעל 'לב טוב', אבל חלש. עם כל טוב הלב שלו הוא אינו יכול לפעול ולעשות הרבה. הוא מאד מתוסכל. יש לו 'לב טוב', אבל הוא נמצא בתוך עולם של חיות טרף, עולם השקר סובב אותו ומרמים אותו וגונבים אותו, אותו ואת כולם. הכל מסביבו מושחת והוא אינו מסוגל לעשות דבר. ממילא, ככל שיש לו יותר 'לב טוב' כך הוא יותר מתוסכל.

מהי הבעיה? בעייתו היא שהלב הטוב שלו אינו מקבל מן השכל, וממילא הוא אינו מצליח למצוא את הדרך לבצע דברים למעשה. קודם אמרנו, שהתרגשות שאינה מקבלת מן השכל נשארת בעלת 'ישות', ואילו עכשיו אנו אומרים ש'לב טוב' שאינו מקבל מלמעלה נשאר עקר ואין בו כח להוליד.

חוש המחשבה

עיקר החודש של תיקון המדות וספירת העומר הוא חודש אייר, שבכל יום ויום שבו אנו סופרים את העומר. החוש המיוחד של חודש אייר על פי ספר יצירה[12] הוא חוש ההרהור, חוש המחשבה. ממילא ברור, שכל דבר השייך לחודש אייר מתחיל מהמשכת מוחין מן השכל. כמו כן, החודש הזה קשור עם שמחה פנימית, שכן מחשבה אותיות בשמחה. זו שמחה פנימית הנובעת מן השכל ומיישרת את הלב. השמחה נותנת כח בלב להתישר על מנת להביא לידי מעשים. האות המיוחדת לחודש אייר על פי 'ספר יצירה' היא אות ו עליה אנו לומדים.

אות ו שייכת למדות הלב, כמו אות ו שבשם הוי', וביחד עם זאת כתוב ב'ספר יצירה' שהאות ו היא האות שעל ידה ברא הקב"ה את חוש המחשבה. בדרך כלל מקשרים את אות ו עם מדות הלב, ומחדש לנו 'ספר יצירה' שהאות ו קשורה עם השכל. כך הסברנו פעמים רבות, שענינו של חודש אייר הוא המשכת מוחין אל המדות, ואכן הדבר משתקף בכוונות הקבלה לספירת העומר, שכולן המשכת מוחין לתוך הלב.

כלומר, ענין כוונות ספירת העומר הוא לחבר את מחשבת השכל עם הלב על מנת ליצור התכללות בין המדות: חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו'. כל זאת על מנת שקודם כל יתעדן הלב מהתרגשות חיצונית. תחילת תיקון הלב היא רגיעה, כדי שבהמשך יוכל הלב להתרגש ולהגיע לחמימיות חיובית. כאשר הלב אינו מקבל מן השכל, כמו שהוסבר קודם, החמימות היא חמימות חיצונית.

קודם כל השכל מרגיע את הלב מן ההתרגשות החיצונית, ואחר כך, לאט לאט, יכול הלב להגיע לחמימות פנימית מן הטוב האמיתי. אותה חמימות פנימית עושה אצלו את התכללות המדות, וממילא מביאה להבנה הדדית כלפי הבריות. הוא יכול ללכת לקראת כל אחד ואחד. זהו תיקונם של תלמידי רבי עקיבא כמו שהוסבר. לבסוף, ההמשכה מן השכל מכשירה ונותנת כח ללב כדי לישם את הדברים למעשה בפועל ממש – "המעשה הוא העיקר"[13].

יושר תלוי במחשבה

הבטוי שלנו הוא 'מדות ישרות'. הבטוי 'מדות' שייך ללב, לרגש, ואילו 'יושר' קשור אל התפארת. על פי פשט הוא קשור אל הדעת – דעת ישרה, שכל ישר. לדוגמא, ישנם תלמידי ישיבה שיכולים לפלפל ולומר סברות שונות ומשונות, אבל שכל ישר אין להם. יתכן אצל אדם ידע רב ביותר אבל הכל 'עקום' ולא 'ישר'.

יושרו של אדם מתחיל מן הראש, מתחיל מן השכל, ונמשך אל המדות. אין אדם ישר בלי מוחין, בלי שכל. לא די ב'לב טוב' כדי להיות אדם ישר, אלא כדי להיות אדם ישר צריך להיות גם חכם במדה מסוימת. אם אינו חכם לא יוכל להיות ישר, אפילו אם הוא רוצה להיות ישר. פשוט לא יצא לו.

הרגש, היושר, וגם עשיית מעשים ישרים חייבים להתחיל מדעת ישרה, ואם אין דעתו של האדם מיושרת לא יתכן שיהיה ישר בלב. לא יתכן שיהיה ישר במעשים ואפילו שנולד עם 'לב טוב'. אין האדם נולד ישר, אלא הוא נעשה 'ישר' על ידי התפתחות שכלו.

הפסוק בקהלת אומר: "האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חִשְּׁבֹנוֹת רבים"[14]. מלכתחילה ה' ברא אדם על מנת שיהיה 'ישר' אבל "המה בקשו חשבנות רבים". כלומר, כאשר האדם משתמש בשכלו באופן הנוגד את רצון ה' הריהו מקלקל את נטייתו להיות 'ישר'. מפסוק זה גופא אנו לומדים, שהיושר תלוי במחשבה, ואם היה משתמש במחשבתו כמו שראוי היה באמת ישר. אבל כיון ש"המה בקשו חשבנות רבים", כיון שיש "רבות מחשבות בלב איש"[15], מתקלקלת הנטייה להיות ישר המושרשת באדם. מכאן ראיה ומופת חותכים שהיושר תלוי קודם כל במחשבה.

כתוב בקבלה[16], שכל פרצוף נולד בתחילה עם מדות וטבע ומעשים, אבל השכל מתפתח אצלו במשך הזמן. כלומר, אף על פי שיכולה להיות נטיה בשכל להתפתח לכיוון טוב הוא אינו נולד עם שכל, וזו הכוונה במה שנאמר קודם, כי לא יתכן שתינוק יוולד 'ישר'. יש לו נטיה להיות 'ישר' ואם לא יקלקל את מחשבותיו הוא אכן יהיה ישר. כך ה' רצה וכך ה' עשה. מה שאין כן ביחס ל'לב טוב'. אפשר להיוולד עם 'לב טוב'.

אדמו"ר הזקן כתב שולחן ערוך. כלומר, הוא כתב את כל המסקנות של הפוסקים האחרונים לאחר חיבור השולחן ערוך של רבנו יוסף קארו. בעיקר כתב אדמו"ר הזקן ב'שולחן ערוך הרב' את חלק 'אורח חיים', הכולל דינים שהם הלכה למעשה, וכן משאר חלקי השולחן ערוך דינים שהם הלכה למעשה, בעיקר מחלק 'חושן משפט'. למה נהג כך אדמו"ר הזקן? הוא הסביר את עצמו באומרו[17], שגם יהודי פשוט היוצא לשוק, סוחר המתעסק במסחר, צריך ללמוד ולדעת חלקים רבים מהלכות משא ומתן. אם לא, הוא חייב להכשל ולעשות עוולות. לא יתכן שיהיה ישר במעשיו אף על פי שיש לו לב הכי טוב. אם אינו מפתח את שכלו על פי תורה לא יתכן, בשום פנים ואופן, שיוכל להיות אדם ישר בעסקיו. ובמיוחד בימינו אלה, בהם השקר הולך ומתגבר מסביב, ודאי שאדם שאינו מכיר ויודע טוב-טוב את היושר של התורה לא יוכל אף פעם להתמודד עם הסובב אותו ברחוב ולהיות 'אדם ישר'.

שקול הדעת

את כל זה הבאנו כדי להסביר שהמושג 'יושר' מתחיל מן הדעת כלשון המאמר:

שִׁקּוּל הַדַּעַת שֶׁל תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה

כאן המלה 'ישר' מצטרפת דוקא אל השכל. כאמור, אין כח בלב הטוב להמשך אל המעשה הטוב אם אינו מקבל מן השכל הישר. אמרנו, שישנם רבים מלומדי התורה שהם בקיאים ויודעים הרבה מאד, אבל הם עדיין בעלי שכל עקום. בשביל מה צריכים שכל ישר? אין צריכים שכל ישר בשביל לפרש מה כתוב כאן, אלא עיקר השכל הישר מתבטא בלב בהתכללות המדות, שמיד ממשיך ומתבטא במעשים הטובים. שכל זה, שצריך להמשך ולהגיע ללב, אינו רק בקיאות לדעת מה כתוב בספרים, אלא הוא השכל הנקרא 'שקול הדעת'.

חז"ל מדברים[18] על שני ממדים של שכל, הקשור עם למוד התורה, שנאמרו לגבי דיינים: משנה ושקול הדעת. לפעמים טועה הדיין ב"דבר משנה". כלומר, הדיין שכח דבר הכתוב בפרוש וזה נקרא שהדיין טעה "בדבר משנה". לעומת זאת, יכולה להיות אצל הדיין טעות מסוג אחר. מדובר על דבר שיש בו מחלוקת והדיין יודע את כל מה שכתוב לגבי אותה המחלוקת, אך עדיין נשאר תחום גדול מאוד של שיפוט פנימי, שבתוכו אמור הדיין לגזור את הדין. תחום זה נקרא "שקול הדעת". כלומר, לאחר שידוע כל הכתוב בספרים לגבי המקרה הנידון נותר עדיין התחום כיצד לשקול בדעת את הנטיה למעשה. עיקר היושר בשכל היא התכונה הזו, של שיפוט הבא לאחר הידע, הנקרא "שקול הדעת".

למדנו שכאשר מתפללים בתפלה קודם הלמוד על השכל שבתורה, מתפללים "שיביאני התלמוד לידי ידיעת התורה" – לדעת. כעת אנו מדברים על "תקון המדות" ומסבירים שתקון המדות גם הוא תלוי בשכל. איזה שכל? לא כל כך שכל בממד של "ידיעת השכל", של בקיאות, אלא בחוש ותכונת השיפוט של השכל הנקרא "שקול הדעת".

יושר השכל הוא שקול הדעת של השכל, וזה הדבר הנוגע ללב ואחר כך נוגע גם למעשה. לכן יכול להיות אחד שיודע הכל אך לבו מאד לא בסדר וגם מעשיו אינם בסדר. לעומת זאת, כאשר האדם תיקן את מאזני הדעת שלו, אזי האיזון בשכלו משפיע על הלב ומישרו ונותן לו כח להניע מעשים.

וַאֲזַי: "וּלְיִשְׁרֵי-לֵב שִׂמְחָה".

כאשר הלב מקבל מן השיפוט המתוקן של השכל הישר הנקרא 'שקול הדעת' אזי הלב מתיישר ומתמלא שמחה – "ולישרי לב שמחה"[19]. הסימן המובהק של יושר בלב הוא שמחת הלב – "נתתה שמחה בלבי"[20] – שמחה פנימית המשמשת כח מניע לשמחה של מצוה.

עיקר השמחה צריך להתבטא במעשים, כמו שכתוב "עבדו את הוי' בשמחה"[21]. השמחה מתחילה מן המחשבה, מאמא, "אם הבנים שמחה"[22], בינה, ומשם ממשיכים מוחין. אחר כך השמחה מגיעה אל הלב – "נתתה שמחה בלבי" – כאשר עיקר מטרת השמחה היא שהאדם יקיים את רצון ה', את המצוות, בשמחה. "עבדו את הוי' בשמחה" – שמחה של מצוה.

קנאות – רגש המונחה משקול הדעת

נעבור ללמוד את הערה כז. בשעור קודם למדנו שתיקון השכל נקרא 'ידיעת התורה', והוא קשור עם ניצוץ משה רבינו שיש בכל אחד ואחד. בלשון האריז"ל: משה רבינו הוא הנשמה הכללית של כל נשמות ישראל. כזכור, ישנן חמש נשמות כלליות כנגד נר"ן ח"י:

יחידה

משיח

חיה

אדם הראשון לפני החטא

נשמה

משה רבינו

רוח

אליהו הנביא

נפש

דוד המלך

כלומר, תיקון המדות הוא 'גלוי אליהו'. האדם תיקן את מדותיו והמדות המתוקנות זו בחינה של גלוי אליהו אצלו. הסברנו, שאליהו – 'הלב הטוב' – אינו יכול לתקן את עצמו בכח עצמו אלא חייב לקבל מן השכל הישר. כלומר, אליהו הנביא חייב לקבל ממשה רבינו. אין אליהו בלי משה, שהרי "פינחס הוא אליהו"[23], ופינחס הוא תלמידו המובהק של משה רבינו.

תוך כדי מעשה זמרי וכזבי בת צור מתרגש פינחס ומקנא את קנאת ה' צבאות, ולכאורה עושה פינחס דבר על דעת עצמו. "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רֹמח בידו"[24], ומפרש רש"י "'וירא פינחס' – ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, מיד 'ויקח רומח בידו וגו'"[25]. פינחס בא אל משה רבינו ואומר לו – לימדתנו רבינו שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו. אמנם נתעלמה ההלכה ממשה רבינו, אבל הוא מיד שוקל בדעתו ואומר לו, שמי שקרא את האגרת ראוי שיהיה הוא השליח לקיים את מה שכתוב בה. כלומר, פינחס מקבל השראה ואישור ממשה רבינו ומיד הוא פועל: "ויקח רמח בידו". מעשה זה הוא מה שאנו לומדים כאן. ללא ההשראה והאישור ממשה רבינו, הרגש של פינחס אינו יכול לפעול ולהוציא מעשה מתוקן מתחת ידיו. אם הרגש יפעל ללא השראה מלמעלה המעשה יהיה בלתי מתוקן.

נחזור: חז"ל אומרים ש"פינחס הוא אליהו", ושניהם הם אנשי רגש, שניהם מלאי רגש של קנאות. דוקא בשעת ההתרגשות והקנאות צריכים לקבל ממשה רבינו, אך לא צריכים לקבל מן הידע של משה רבינו (ואכן, בתחלה נתעלמה ממנו הלכה בענין זה) אלא משקול הדעת שלו. אדם הפועל מתוך התרגשות עלול לקלקל את מעשיו, אבל כאשר יש לו השראה משקול הדעת הנכון של משה רבינו אזי מעשה מתוקן יצא מתחת ידיו.

ענוה – מקור השמחה

לאחר הקדמה זו נקרא את לשון ההערה:

כז. מֹשֶׁה – סוֹד מִשְׁנָה שִׁקּוּל הַדַּעַת (שְׁתֵּי בְחִינוֹת בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה, בְּקִיאוּת בְּגִרְסָא וַחֲרִיפוּת אֱמֶת בִּסְבָרָא, כַּנּוֹדָע בְּחז"ל).

'משנה' פרושה בקיאות בכל מה שכתוב. 'שקול הדעת' פרושו חריפות אמיתית, שיפוט אמיתי, כאשר לא כתוב שחור על גבי לבן מה בדיוק יש לעשות במקרה כזה. הדיין צריך לשפוט בעצמו תוך כדי הזדהות שלמה עם התורה. הוא התורה והתורה הוא.

משה ראשי תבות משנה, שקול הדעת. משה רבינו, הכולל את כל התורה – "תורה צוה לנו משה"[26] – כולל בעצמו את שני הממדים הללו בלמוד התורה. אליהו, הלב, חייב להתקשר עם משה ולקבל ממנו על מנת להיות 'ישר'.

מִשְׁנָה שִׁקּוּל הַדַּעַת עוֹלֶה י פְּעָמִים עֲנָוָה, בְּסוֹד "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד וְגוֹ'" (במדבר יב, ג).

התורה משבחת את משה רבינו רק במדה אחת: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[27]. התורה אינה משבחת את משה על חכמתו הרבה וכו' אלא רק על היותו ענו מאד. הענוה היא מקור של שמחה, כמפורש: "ויספו ענוים בהוי' שמחה"[28]. ככל שהאדם ענו יותר, כך הוא מוסיף שמחה.

כאשר שאלו תלמידי האריז"ל את רבם: במה זכית לרוח הקודש שלך? ענה להם האריז"ל: בזכות שמחה של מצוה![29] מובא בחסידות, שהאריז"ל הוא גלגול של משה רבינו, ומרוב ענתנותו לא רצה לגלות לתלמידיו שהוא-הוא משה רבינו, ושזכה למה שזכה בגלל מידת הענוה שלו. על כן אמר להם "שמחה", שהוא דבר התלוי בענוה – "ויספו ענוים בהוי' שמחה".

הדבר שלגמרי תלוי בענוה הוא השמחה. הלב מקבל ממקור השמחה שבמוחין, באמא, ונעשה כלי לגלוי השמחה – "נתתה שמחה בלבי" – ועד לגלוי השמחה במעשה, ש"המעשה הוא העיקר", בשמחה של מצוה.

עשר פעמים ענוה זו שלמות החדרת הענוה בכל עשרת כוחות הנפש. אותה תכונה חודרת ומתבטאת בכל אחד מהם, וזו שלמות הענוה. יש לו ענוה בחכמה, ענוה בבינה, ענוה בדעת, ענוה בחסד וכו' – כולו ענוה. ככל שכולו ענוה כך הוא גם מתמלא שמחה.

דעת תורה אמיתית

הָעֲנָוָה מַכְשִׁירָה אֶת הַלֵּב לְקַבֵּל אֶת הָאֱמֶת וְהַיָּשָׁר שֶׁל דַּעַת הַתּוֹרָה,

מובא באריכות בחסידות[30], שעיקר הדבר המעקם את השכל וגם את הלב הוא חסרון בהתמסרות גמורה לתורה. יתכן שהאדם לומד כל חייו וגם יודע הרבה מאד ובכל זאת הוא נשאר 'עקום', בגלל שלא התמסר ללמוד התורה.

ישנה דעת התורה וישנה דעתו. לכל אדם שכל משלו, איך שהוא חושב, וישנו גם 'השכל של התורה'. עיקר התקון של למוד התורה נעשה רק כאשר האדם יכול לוותר, כלומר לבטל, את שכלו שלו בפני השכל של התורה. ישנו אדם, שאחת מתכונותיו היא שתמיד הוא רוצה שהתורה תאמר כמו שהוא חושב. הוא דתי מאה אחוז ולא יסטה מהתורה בכי-הוא-זה, אבל כל הלמוד שלו בא להמשיך את התורה אל תוך השכל שלו, שהתורה תתאים לשכל שלו. זה נקרא למוד עקום. אם כי יתכן שהוא הגאון הכי גדול, הרי כל מה שלמד, מילדותו ועד היום הזה, הכל היה בצורה עקומה, הכל בא להתאים את התורה אל השכל שלו. הוא אף פעם לא ביטל את שכלו לדעת התורה.

היושר של השכל תלוי אך ורק ביכולת האדם לבטל את דעתו בפני דעת התורה. אני רוצה להתקרב לדעת התורה. הוא על דרך תלמיד היושב לפני רבו ומרגיש את עצמו 'כלום', 'שום דבר', לגבי הרב. הוא רק מתפלל ומבקש מהקב"ה שיוכל לצאת מן הטפשות שלו ולקבל מן הרב את השכל האמיתי. היהודי הוא בעצם חכם – "עם חכם ונבון"[31] – וסופו שיתגלה לו השכל הפנימי שלו. האדם לא יגיע אף פעם לשכל האמיתי של עצמו אם לא יוכל לוותר ולבטל את השכל הראשוני שלו.

שכל ראשון בתורה נקרא בלשון חכמי התלמוד "הוה אמינא". אפילו הרב האמיתי יודע שיש לו סברא ראשונה ותמיד הוא מוכן לוותר עליה בשביל סברא טובה יותר. הוא יודע שהמחשבה הראשונה שלו בענין עלולה להיות מוטעית. הוא יודע שאיכות תפיסתו את הענין מיד היא עדיין תפיסת ה'אני', ולכן היא עלולה להיות מוטעה. תמיד יש לו נטיה נפשית לוותר על סברתו הראשונה ולקבל את השכל האמיתי.

צריכים אנו לדעת, שה"הוה אמינא" של ה'ענוים', התנאים והאמוראים שכל אחד מהם הוא בחינת משה רבינו, נכתבה לדורות ואינה בגדר טעות. ואפילו שאחר כך עוזבים את הסברא הראשונה הרי היא בגדר דברי תורה ה"עניים במקומן ועשירים במקום אחר"[32]. כלומר, בסברא ראשונה זו יש אמת, ורק צריך לדעת לאן האמת הזו שייכת. אם זו היתה טעות לגמרי היא לא היתה נכתבת בגמרא כלל.

ישנן פעמים שרש"י מפרש את המשנה דוקא כמו ה"הוה אמינא" של הגמרא, ולא כמו מסקנתה, וזאת בגלל שרש"י מפרש באופן שלומדים זאת בתחילה. מכאן עוד ראיה שהסברא הראשונה הכתובה בגמרא אינה בגדר טעות או שיבוש וכיוצא בזה.

אם כן, אותו אחד שאינו מבטל את עצמו בפני התורה אין בו מידת הענוה. בלי ענוה האדם לא יגיע אף פעם ל'שקול הדעת'. ענוה פרושה שהיהודי הולך לקראת התורה ולא שהוא רוצה שהתורה תלך לקראתו. ענוה בכל מקום זו הנכונות לקבל את האמת, בלא שצריכים להתאים כל דבר לדפוסי החשיבה שלך. לכן ענוה, יותר מכל מדה אחרת, היא בית קיבול לקבל את האמת. הכתוב בפרקי אבות אומר: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם"[33], וזוהי מידת הענוה. אם אין באדם ענוה הוא אינו מוכן לקבל את האמת בכלל ותמיד הוא ישבש את כל מה ששמע וקרא, בגלל שהוא רוצה להתאים הכל לשכלו העקום.

אם יקבל את מה שהתורה אומרת, לבסוף יתברר שדעת התורה באמת מתאימה לנשמה הפנימית שלו, ואזי הוא מוצא את חלקו בתורה. בתפלה אנו מבקשים מהקב"ה "ותן חלקנו בתורתך"[34]. זו אכן זכיה גדולה מאד לאדם המוצא את חלקו בתורה. לאחר שאתה מבטל את השכל שלך ורק רוצה את השכל של התורה, אחר כך פתאום מתגלה לך שיש לך חלק אמיתי בשכל של התורה. זה נקרא "ותן חלקנו בתורתך". לא 'בתורתי' אלא "בתורתך" – תורתך שלך הקב"ה.

תורה מסיני

עַל דֶּרֶךְ "מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי" – (תְּחִילַּת אָבוֹת)

כל ספר, וכל דבר בכלל, תלוי בפתיחה, על פי הכלל: "הכל הולך אחר הפתיחה"[35]. כל ענינה של מסכת אבות הוא תיקון המדות כדי להגיע למדות ישרות. לכן אנו קוראים את פרקי אבות בתקופת ספירת העומר הקשורה עם תיקון המדות, שכן "דרך ארץ קדמה לתורה"[36] כהכנה לקבלת התורה בחג השבועות.

מסכת אבות פותחת ואומרת: "משה קבל תורה מסיני"[37]. מיד נשאלת השאלה: אם כל ענינה של מסכת אבות הוא תיקון המדות מדוע היא מתחילה עם תורה? זאת ועוד, פרקי אבות נקראים בפי חז"ל "מילי דחסידותא"[38], אם כן מדוע הדמות הראשונה היא דוקא משה? משה רבינו הוא שכל, ולא לב, ומדוע מסכת פרקי אבות שכולה לב מתחילה דוקא איתו? זה בדיוק מה שאנו לומדים כאן, שהלב חייב להתחיל ממשהמשנה שקול הדעת – כאשר העיקרי מביניהם הוא 'שקול הדעת'.

מִמִּדַּת סִינַי – עֲנָוָה כַּנּוֹדָע.

"משה קבל תורה מסיני" זו התחלת תיקון הלב. צריך ללמוד ממנו איך מקבלים את התורה. בלשון חז"ל במדרש, הר סיני מגלה את מדת הענוה: "'גאות אדם תשפילנו'[39] – זה תבור וכרמל שבאו מסוף העולם, מתגאים לומר שאנו גבוהים ועלינו הקב"ה נותן את התורה, 'ושפל רוח יתמך כבוד' – זה סיני שהשפיל את עצמו לומר שאני נמוך ועל ידי כך תמך הקב"ה כבודו עליו ונתנה עליו התורה וזכה לכל הכבוד הזה"[40].

הרמז הוא: סיני (עם הכולל) עולה ענוה. "משה קבל תורה מסיני" – משה קבל את התורה ממידת הענוה, והענוה הזאת חדרה את כל עשרת כוחות נפשו. לכן י פעמים ענוה עולה משנה, שקול הדעת, ראשי תבות משה.

וְהוּא עוֹלֶה "אֱמֶת מֵאֶרֶץ (עֲנָוָה) תִּצְמָח".

ישנו פסוק חשוב בתהלים העולה מספר זה: "אמת מארץ תצמח"[41]. בטוי זה מתחיל עם המלה 'אמת' וגם ראשי התבות שלו הם אותיות אמת. כתוב ש"ארץ" גם היא מידת הענוה. הארץ היא בבחינת "טובה הארץ מאד מאד"[42], וזוכה להכיר בכך מי שמקיים בעצמו את המאמר בפרקי אבות: "מאד מאד הוי שפל רוח"[43] [אכן, ישנו הבדל קטן בין ענוה לשפלות, ש'סיני' הוא בחינת ענוה ואילו 'ארץ' היא בחינת שפלות]. דוקא מתוך המדה הזאת של ענוה ושפלות האמת צומחת. צמח עולה מנחם, שמו של המשיח – "הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח ובנה את היכל הוי'"[44] – ככתוב במרכבת הנביא זכריה.

אליהו זכור לטוב – מבשר הגאולה

הַמְשָׁכַת בְּחִינַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ ע"ה בַּלֵּב הוּא עַל יְדֵי נִשְׁמַת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב (לֵב טוֹב),

אמרנו שבחינת אליהו הוא הלב. כאן אנו מפרטים זאת קצת יותר ואומרים שאליהו הוא הנשמה שממשיכה את משה רבינו אל תוך הלב. אליהו הוא השליח להביא את ה"משנה שקול הדעת" ראשי תבות משה, ובעיקר את שקול הדעת, אל תוך הלב של כל אחד ואחד.

את אליהו הנביא מזכירים תמיד לטובה – "אליהו זכור לטוב"[45]. הבטוי 'טוב' שייך בעיקר אל הלב, כאמור במשנה שהבאנו: "רבי אלעזר אומר לב טוב אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם"[46]. אם כן, אליהו זכור לטוב הוא המסמל, יותר מכל אחד אחר, את ה'טוב'. משה רבינו נולד 'טוב': "ותלד בן ותרא אֹתו כי טוב הוא"[47]. אפשר לומר, שמשה רבינו הוא 'הכי טוב'. על פי המסורה הקדומה[48], האות ט בפסוק זה היא אות ט רבתי. בכל אופן, עיקר הצדיק שכתוב עליו טוב הוא אליהו "זכור לטוב". לטוב הוא קיצור של לב טוב.

הָ"רוּחַ" הַכְּלָלִית שֶׁל כָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל,

כאמור, אליהו הוא כנגד מדרגת הרוח. אליהו הנביא עלה ברוח סערה השמימה – "ויעל אליהו בסערה השמים"[49] – והפך להיות השר של עולם היצירה[50], מטטרון בלשון הקבלה[51], שהוא העולם שכנגד הרוח. הוא הפך מבשר ודם גשמי לרוח, לרוח הכללית של כל נשמות ישראל. כאמור, הרוח בנפש הוא הלב, המדות הישרות המתוקנות.

אליהו הנביא הוא מבשר הגאולה:

מְבַשֵּׂר (לֵב בָּשָׂר) הַגְּאוּלָּה – "וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בַָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם".

היותו של אליהו מבשר הגאולה תלויה ב'לב בשר', כמו שכתוב בנביא: "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסִרֹתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר"[52]. לרכך את קשיחות הלב, את לב האבן, אפשר רק על ידי מוחין, על ידי המשכת משנה שקול הדעת, העולה י פעמים ענוה. על פי מנהגו של הרב המגיד ממזריטש, כאשר שותים משקה בהתוועדות חסידית אומרים 'לחיים' והשומעים עונים 'לחיים ולברכה'. לברכה הוא לב רכה[53]. כלומר, עבודת היהודי היא תיקון וריכוך לב האבן עד שיהפוך להיות לב רך, לב בשר. זאת באמצעות המשכת מוחין מן השכל, הנקראת 'חיים'. חכם עולה חיים.

ה"לב בשר" הוא מבשר הגאולה, שאצל כל אחד ואחד זהו המעשה בפועל. הסברנו, שהלב הוא כח מניע הקרוב למעשה, ואילו המח עדיין רחוק ממנו. איש שכל הוא עדיין רחוק מן המשיח, רחוק מן הגאולה, ואילו איש לבבי קרוב אליה. לכן הוא יכול גם לבוא – "הנה זה בא" – ולבשר את הגאולה. הבשר מבשר את קרבת הגאולה. זהו הבשר של לב הבשר, הלב הרך, הלב שמקבל מן השכל. לכן בשר נוטריקון לב ישר.

לב אבות ולב בנים

הפסוק מספר מלאכי הוא לנו מופת שאכן אליהו הוא בחינת תיקון הלב: "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום הוי' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם..."[54]. תפקידו של אליהו הנביא הוא לחבר את הלבבות. אנו נמצאים בימי ספירת העומר, שבהם היה פרוד הלבבות, ובגלל פרוד הלבבות היה גזר דין קשה ומתו עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא. לכן עבודתנו בימים אלו באה לתקן את הלבבות ולחברם.

אפשר לדרוש בדרך צחות שהבטוי 'לב אבות' הוא 'הלב' של פרקי אבות. באמת יש לשאול, על פי פשט, מדוע נקרא שמה 'מסכת אבות'? הרי זו מסכת של מדות, של בנים? על פי קבלה, השכל, החב"ד, נקראים אבות ואילו הרגש, החג"ת נה"י, המדות, נקראים בנים, ומאחר שמסכת אבות עוסקת בתיקון המדות הרי שלכאורה היינו צריכים לקרוא לה 'מסכת בנים' או 'פרקי בנים'? מסכת אבות מתחילה ממשה רבינו, שכנגד השכל, שכנגד האבות, ואינה מתחילה מאליהו הנביא שכנגד הלב, שכנגד הבנים. לכן נקראת מסכת אבות בלשון חז"ל "מעשה אבות סימן לבנים"[55].

ההסבר הוא כך: אתה רוצה לתקן את המדות, את הבנים? ספר להם על מעשה האבות שנקראו 'ישרים'[56]. מי שיוצא מן ה'ישרים' נקרא "דור ישרים יבֹרך"[57]. ספר בראשית נקרא גם "ספר הישר"[58], וכולו סיפור מעשיהם של האבות. בהקשר שלנו, האבות הם 'שקול הדעת' שנמסר לנו באמצעות משה רבינו. חידושו של משה היא ה'משנה'. כלומר, תורה כתובה, כאשר קודם לכן היה רק 'שקול הדעת', השיפוט מה יש לעשות שהיה נחלתם של האבות.

כתוב בחסידות[59], ששרש התורה שבעל-פה קודם לתורה שבכתב. התורה שבעל-פה היא מחשבת אדם הנובעת מתוך התקשרותו לה'. האדם מתקשר עם ה' ומבטל דעתו לדעת ה', ועל ידי כך הוא מקבל השראה אמיתית מה צריך לעשות. זה נקרא שיפוט ו'שקול הדעת'. זהו חלק התורה שהיה גם אצל האבות. אדרבה, אצלם היה רק 'שקול הדעת', ואילו חלק ה'משנה' התחדש רק מאז "תורה צִוָה לנו משה"[60], כאשר "משה קבל תורה מסיני".

אף על פי ש"משנה, שקול הדעת" הם ראשי תבות משה, הרי כל שמו של משה כלול בתוך המלה משנהמשה נ. לכן אמרנו, שמשה רבינו הוא הנשמה הכללית של עם ישראל – משנה אותיות נשמה – ובתפלה שלנו הוא כנגד חלק 'ידיעת התורה'. משה הוא בכללות משנה, משה נ, הידיעה של מה שכתוב בתורה, הדבקות באותיות התורה כמו שניתנו בסיני.

מהו 'שקול הדעת' של משה? משה רבינו הוא הדור השביעי לאברהם אבינו. יש דבר שמשה חידש ויש מה שהוא קיבל מאברהם אבינו. לגבי הפסוק "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[61] ישנן שתי דעות בחז"ל: "'מכל האדם אשר על פני האדמה' – ולא מאבות. ר' יוסי אומר: אף מאבות. אם כן מה תלמוד לומר 'מכל האדם'? ולא ממלאכי השרת"[62]. כלומר, לפי דעה אחת משה רבינו ענו רק "מכל האדם אשר על פני האדמה", ולא מן האבות – אברהם, יצחק ויעקב – שכבר אינם "על פני האדמה". ממילא יש לו מה לקבל מהם. האבות הם הקדושים אשר בארץ – "לקדושים אשר בארץ המה"[63] – ועליהם נאמר הפסוק "אמת מארץ תצמח"[64]. לפי דעה זו האבות עולים על משה במידת הענוה שלהם, וממילא 'שקול הדעת' מתחיל באמת מהם, אלא ש"מעשה אבות סימן לבנים".

הרמז לכך הוא: מעשה אבות סימן לבנים – ראשי תבות סמאל, הוא השטן. בגימטריא עולה שם זה גם ענוה, ומסבירים כי מדת הענוה היא ה'לעומת זה' של אותו שטן [פעמים רבות בא ה"את זה לעמת זה עשה האלהים" דוקא בדרך המספר, כאשר אותו מספר מתאר שני הפכים גמורים כמו נחש = משיח וכו'].

נרחיב מעט בפסוק זה. הפסוק אומר: "אתה סתר לי מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה"[65]. מבואר בקבלה[66], שראשי התבות אתה סתר לי מצר הן גם כן אותן סמאל. אותו מבטלים על ידי שמגלים ש"אתה סתר לי". מגלים כי "אכן אתה אל מסתתר"[67]. מגלים שה' מסתתר אפילו בתוך הקליפה, וברגע שמגלים זאת אזי – "מצר תצרני". מתגלה שה' שומר אותי אפילו מן השטן בעצמו, מן הצר הצורר. המשך הפסוק – "מצר תצרני" – מבטא שני הפכים. צמד המלים הללו הוא בעצם שני הפכים, על דרך הנאמר "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע"[68]. כלומר, הצער בעצמו הופך להיות מקור הישועה.

אם כן, הכח להפוך את השטן תלוי במידת הענוה, שאותה הבנים מקבלים מן האבות. כלומר, מדות הלב מקבלות מיושר השכל, מ'שקול הדעת'. "מעשה אבות סימן לבנים" תלוי בענוה, שהרי בלי ענוה אי אפשר לקבל את האמת של דעת התורה. זהו תיקונו של הלב, תיקונו של אליהו הנביא שעליו כתוב: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

על כך אומרים חז"ל: "יפה כח הבן מכח האב"[69]. כלומר, לאחר שהבן מקבל את 'שקול הדעת' של אביו, אפשר שאפילו יעלה על אביו. על דרך "פינחס הוא אליהו", שלפעמים יש לו הברקות כאלו שאפילו משה רבינו אינו מודע להן. הוא אמנם בא לקבל השראה ממשה רבו, אבל הוא בא עם חידוש משלו. מה שמקובל ממשה רבינו, ש"הבועל ארמית קנאים פוגעין בו"[70], אצלו הוא בגדר 'הלכה למעשה'. זו דוגמה לבחינה של "יפה כח הבן מכח האב". יש מה שהבן צריך להיות בטל לאב, ועל ידי כך מתנוצץ אצלו גם "יפה כח הבן מכח האב". כלומר, דוקא מתוך שהוא בטל לאביו כוחו של אביו מתגלה אצלו בצורה עוד יותר יפה. אצל הבן ישנה כבר ההתכללות הרצויה של לב האבות ולב הבנים, ולכן דוקא אצל הבן כתוב "יפה", לשון יופי ותפארה. אליהו הוא הכח לקבל ממשה ולהמשיך אותו אל תוך הלב.

תשבי יתרץ קושיות ואבעיות

דבר נוסף ומפורסם ביותר רמוז בלשון הגמרא על אליהו, והוא הבטוי 'תיקו':

וְזֶהוּ סוֹד "תֵּיקוּ" – "תִּשְׁבִּי יְתָרֵץ קוּשְׁיוֹת וְאִבַּעְיוֹת" –

אליהו הנביא, שנקרא גם אליהו התשבי[71], הוא מבשר הגאולה, מבשר את ביאת המשיח. המשיח הוא היחידה שבנפש, אך בפועל הוא קשור עם הנפש שבנפש, "המעשה הוא העיקר". כלומר, משיח קשור עם בן דוד, ודוד הוא הנפש. אליהו הוא הרוח, והוא בא לפני דוד. אליהו מקבל ממשה ומבשר את ביאת "דוד מלכא משיחא", שהוא התיקון בפועל.

אליהו, מבשר הגאולה, "לב בשר", הוא זה שיתרץ את כל הקושיות והאבעיות, ומכאן ראשי התבות תיקותשבי יתרץ קושיות ואבעיות[72]. 'קושיות' הן לשון קושי, וזאת בגלל שהלב קשה. זו בחינת 'לב האבן'. הקושיות נובעות מקשיחות הלב, שנקראת גם 'עקשות'.

שֶׁמְּקוֹר כָּל הַקּוּשְׁיוֹת הוּא בִּקְשִׁיחוּת וְעִקְשׁוּת לֵב הָאֶבֶן, וְהַתֵּרוּץ הוּא סוֹד יַשְׁרוּת הַלֵּב – 'מִדּוֹת יְשָׁרוֹת'.

אליהו הנביא בא לתרץ את הקושיות הנובעות מלב האבן. תרוץ הוא ישר בארמית, ואכן התרוץ מיישר את הקושיות. מפרש רש"י: "'ויסלף דברי צדיקים'דברים המצודקים, משפטי אמת, וכן תרגומו 'פתגמין תריצין', ישרים"[73]. התלמוד הבבלי מלא בקושיות שאותן צריך לתרץ. לעומתו, בתלמוד הירושלמי, שנכלל בכלל של "אוירא דארץ ישראל מחכים"[74], ישנן פחות קושיות. חסרונו של התלמוד הבבלי היא גם מעלתו, ולכן על אותו אחד שלבו באמת קשה, להרבות בלמוד התלמוד הבבלי שבו נמצא הכח לישר את קשיחות הלב.

שוב, המתרץ הוא אליהו הנביא. הוא הממונה על המדות הישרות, הוא הרוח הכללית של כל נשמות עם ישראל. ממילא, תקופה זאת של ספירת העומר ותיקון המדות היא התקופה המתאימה לכל אחד ואחד להגיע ל'גלוי אליהו' שבתוך עצמו. אליהו קשור למשה, ובעיקר ל'שקול הדעת' שבו, שאותו הוא מקבל מן האבות. ה'משנה' של משה היא עיקר חידושו של משה רבינו במתן תורה.

* * *



[1] ראה לוח 'היום יום' ל-ב חשון.

[2] אבות פ"ב מ"א.

[3] ראה תורת חיים לך לך פו, א ועוד.

[4] ויקרא רבה ט, ג; תנא דבי אליהו רבה א.

[5] בבא קמא ל, א.

[6] תהלים נה, טו.

[7] אבות פ"ב מ"י.

[8] יבמות סב, ב.

[9] שם עט, א.

[10] ע"פ תניא, לקוטי אמרים פרק מה, ובמקומות רבים.

[11] שמות יט, יד.

[12] ספר יצירה פ"ה מ"ז (ע"פ נוסח האריז"ל).

[13] ע"פ אבות פ"א מי"ז.

[14] קהלת ז, כט.

[15] משלי יט, כא.

[16] עץ חיים שער יא פ"ז ועוד.

[17] ראה נוסח שער דפוס ראשון לחלק ו (חושן משפט): "שולחן ערוך מהלכות הצריכות מלוקטות מטור חושן משפט וגם מהלכות רבית... הלכות הצריכות לכל אדם".

[18] סנהדרין לג, א.

[19] תהלים צז, יא.

[20] שם ד, ח.

[21] שם ק, א.

[22] שם קיג, ט.

[23] זח"ב קצא, א ובכ"ד.

[24] במדבר כה, ז.

[25] ע"פ סנהדרין פב, א.

[26] דברים לג, ד.

[27] במדבר יב, ג.

[28] ישעיה כט, יט.

[29] של"ה מט, א; הקדמת ספר חרדים (תנאי המצות, התנאי הרביעי); הובא גם בתורה אור תולדות כ, ב.

[30] ראה ספר המאמרים תרפ"ט עמ' 79 ועוד.

[31] דברים ד, ו.

[32] ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ה.

[33] אבות פ"ד מ"א.

[34] שם פ"ה מ"כ.

[35] פרקי דר' אליעזר מב.

[36] ויקרא רבה ט, ג; תדא"ר א.

[37] אבות פ"א מ"א.

[38] בבא קמא ל, א.

[39] משלי כט, כג.

[40] במדבר רבה יג, ג.

[41] תהלים פה, יב.

[42] במדבר ד, יז.

[43] אבות פ"ד מ"ד.

[44] זכריה ו, יב.

[45] סוטה פ"ט מט"ו.

[46] אבות פ"ב מ"י.

[47] שמות ב, ב.

[48] מנחת שי שם; ראה תורת חיים וירא קי, ב ועוד.

[49] מלכים ב ב, יא.

[50] ראה פרדס שער כד פי"ד; ועיין גם כן זח"א רט, א; שו"ת חת"ס ח"ו סצ"ח.

[51] זהר חדש (רות) פה, ג.

[52] יחזקאל לו, כו.

[53] לוח 'היום יום' כט אדר א.

[54] מלאכי ג, כב-כד.

[55] ראה סוטה לד, א.

[56] עבודה זרה כה, א; בראשית רבה ו, ט.

[57] תהלים קיב, ב.

[58] יהושע י, יג; שמואל ב א, יח; ע"פ ע"ז כה, א.

[59] תורה אור נב, ד; לקוטי תורה ואתחנן י, א ועוד.

[60] דברים לג, ד.

[61] במדבר יב, ג.

[62] ספרי בהעלותך מג.

[63] תהלים טז, ג.

[64] שם פה, יב.

[65] תהלים לב, ז.

[66] משנת חסידים מסכת השכיבה פ"ט.

[67] ישעיה מה, טו.

[68] ירמיהו ל, ז.

[69] שבועות מח, א.

[70] סההדרין פב, א.

[71] מלכים א יז, א ועוד.

[72] של"ה חלק תושבע"פ יג ערך 'תיקו'; תוי"ט עדויות פ"ח מ"ז.

[73] שמות כג, ח.

[74] בבא בתרא קנח, ב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com