חיפוש בתוכן האתר

תפלה קודם הלמוד_פרק ד הדפסה דוא

פרק ד

ידיעת התורה – נשמה

ב"ידיעת התורה" נאמר "ונשמת שדי תבינם", ה עילאה שבשם, בחינת ה"מושכל" שבנפש בכלל. בנשמה נכללו חב"ד מצד השכל (בינה) שבהם (משא"כ עצם החכמה הוא למעלה מן השכל, בחינת בטול לאין האלקי המהוה ומחיה את הכל – ה"חכמה שבכל דבר" כנ"ל).

 

קודם אמרנו, "בהשקפה ראשונה", שאת "ידיעת התורה" ניתן למדוד ולהגדיר. בהמשך נראה שהדבר אינו כה פשוט – מפני ש"ידיעת התורה" זה ענין "לא כל כך מת". אומנם אמרנו שמדרגת הנשמה ביחס לחיה זה כבר "משהו" – אבל גם ה"משהו הזה חי", וככל שהדבר חי ואפילו רק בינו לבין עצמו – כבר אי אפשר לומר שמדובר כאן על איזו ידיעה שכלית חיצונית ומוגדרת שאפשר למדוד במבחן. נתחיל לקרוא את פרק ד' ונסביר זאת:

ב"ידיעת התורה" נאמר "ונשמת שדי תבינם"

"ידיעת התורה" היא כנגד הבינה, אות ה' עילאה שבשם הוי'. הפסוק העיקרי המקשר בין נשמה לבין בינה הוא הפסוק מספר איוב "וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם". בקבלה כתוב ששם "שדי" – "שאמר לעולמו די", שורשו באמא, ולכן כתוב בכתבי האריז"ל שהשם הקדוש "אל שדי" הוא השם של עולם הבריאה. שם "שדי" זה כח להגביל ולהגדיר ולכן זה קשור עם ידיעה שכבר מתחילה להיות משהו מוגדר, משהו מוגבל.

בקבלה הראשונה, לפני הופעת האריז"ל, "שדי" היה רק שם של ספירת היסוד. בכתבי האריז"ל ישנו חידוש האומר ששם "שדי" הוא שם עולם הבריאה – בינה. עיקר שורש "שדי" זה ביסוד אמא, בסוד "אמא מקננא בכורסיא" – מקננת בעולם הבריאה. כמו שאבא מקנן בכל פרצופי האצילות, כך אמא מקננת בכל פרצופי עולם הבריאה.

עולם השכל

עולם הבריאה הוא עולם השכל. הרמב"ם מתאר מלאכים עליונים, יותר גבוהים מהמלאכים הרגילים, וקורא להם "שכלים נבדלים". מוסבר בחסידות ש"השכלים הנבדלים" הם בעולם הבריאה. כלומר, עולם הבריאה הוא מדרגה של "שכל נבדל" שלמטה מעולם האצילות – שהוא עולם אלקי, עולם של חוייה ישירה של אלקות – כמו "דבקות הבורא" שתארנו קודם.

 

וכאמור, עולם הבריאה שכנגד ספירת הבינה זה עולם של שכל – והמלאכים שבו נקראו "שכלים נבדלים". כל השכל משתייך לבינה – אע"פ שלכאורה חכמה גם היא שכל. וכאמור, פנימיות החכמה אינה שכל אלא ביטול שלמעלה מהשכל ורק חיצוניות החכמה משתייכת לשכל – ונכללת גם היא בבינה. בינה בתור ספירה, בתור מדרגה – כוללת את כל החב"ד והיא:

בחינת ה"מושכל" שבנפש בכלל. בנשמה נכללו חב"ד מצד השכל (בינה) שבהם (משא"כ עצם החכמה הוא למעלה מן השכל, בחינת בטול לאין האלקי המהוה ומחיה את הכל – ה"חכמה שבכל דבר" כנ"ל).

כאמור, פנימיות החכמה היא לא שכל, אלא בטול, התבטלות וחיוּת – חויית חיים מתחדשים בכל רגע. לעומת זאת, חיצוניות החכמה היא שכל, ובהיותה שכל היא משתייכת ונקראת ע"ש הבינה.

 

נשמה – בינה

נחזור ונסביר את הפסוק מספר איוב – "וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם". קודם הסברנו שע"פ כתבי האריז"ל שם "שדי" הוא שם של בינה – ואכן כראיה לדבר מביאים בכתבי האריז"ל את הפסוק הזה. האריז"ל רוצה להוכיח לנו ששם "שדי" שייך לבינה ומביא ראיה מפסוק זה.

שדי – הסברנו ששם זה הוא כח של הגבלה. שם אלקים הוא כח צמצום, הסתלקות אור והסתרת אור לגמרי. שם אלקים מצמצם ועושה חלל על מנת ליצור משהו אחר. לעומתו, שם "שדי" בא להגדיר משהו ולכן אומר די! שאם הדבר יתפשט יותר מדי לא יוכלו לתפוס את זה ולא יוכלו להתיחס לזה. ושוב, שם "שדי", בנפש, בא להגביל את התפשטות הדבר כדי שאפשר יהיה לתפוס אותו ולהתיחס אליו – ותחילת ההגבלה וההגדרה היא בבינה כלומר, בשכל. כל מדרגות השכל נקראו "מושכל" בלשון קבלת הראשונים – וזה מה שהנפש מתחילה להגדיר ולהגביל כלומר, ליצור כלים מדויקים.

כאמור, מדרגה זו בנפש היא הנשמה. הפסוק אומר "וְנִשְׁמַת שַׁדַּי" – כלומר שיש בנשמה את כוחו של שם "שדי" – כח להגדיר במובן של שכל ועל כן "תְּבִינֵם" – היא מקור הבינה. וזהו מה שנאמר בלשון המאמר שהבינה כוללת את כל המושכל, את בחינת ה"מושכל" שבנפש בכלל.

בנשמה נכללו חב"ד מצד השכל (בינה) שבהם [בתוך הנשמה כלולות הספירות חכמה, בינה ודעת – מצד ממד השכל שבהן. כלומר, כל השכל שבכל החב"ד מתיחס לבינה שהיא הנשמה] (מה שאין כן עצם החכמה הוא למעלה מן השכל, בחינת בטול לאין האלקי המהוה ומחיה את הכל – ה"חכמה שבכל דבר" כנ"ל).

הביטוי בחסידות אומר שבכל דבר יש חכמה. החכמה שבכל דבר היא נקודת האלקות המהווה ומחיה בבחינת "רצוא ושוב" את הדבר בכל רגע תמיד. "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" – החכמה שבכל דבר. לראות את החכמה הזאת זה לא שכל – אלא חויית אלקות שתיתכן כאשר ישנו ביטול בנפש. לעומת זאת שכל, ואפילו שמתחיל מנקודה, מתחילת ההבנה – זו כבר הבנה ובינה והגדרה – וכאמור, כל השכל שבחב"ד מתיחס בעיקר לבינה.

נחזור: כל החכמה, בינה, דעת של השכל זו הבנה, בינה – להבין משהו – ושייכת לנשמה:

חכמה – תחילת ההבנה.

בינה – התפשטות ההבנה. תוך שאני מנתח השכל יותר ויותר – ההבנה מתפשטת ומתרחבת.

דעת – התקשרות להבנה. להכיר ולדעת את ההבנה היטב.

 

אליהוא בן ברכאל = משיח

הפסוק מספר איוב פרק לב בו אנו עוסקים נאמר על ידי אליהוא בן ברכאל:

"וַיִּחַר אַף אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי מִמִּשְׁפַּחַת רָם בְּאִיּוֹב חָרָה אַפּוֹ עַל צַדְּקוֹ נַפְשׁוֹ מֵאֱלֹהִים: וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה וַיַּרְשִׁיעוּ אֶת אִיּוֹב: וֶאֱלִיהוּ חִכָּה אֶת אִיּוֹב בִּדְבָרִים כִּי זְקֵנִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ לְיָמִים: וַיַּרְא אֱלִיהוּא כִּי אֵין מַעֲנֶה בְּפִי שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַפּוֹ: וַיַּעַן אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וַיֹּאמַר צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים עַל כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוֹּת דֵּעִי אֶתְכֶם: אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה: אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם"

 

איוב התלונן לפני רעיו שלא מגיע לו שיסבול אותם יסורים שמביא הקב"ה עליו. שלושת הרעים, הזקנים והחכמים, ניסו להצדיק את הדין – כלומר, הוכיחו את איוב שודאי הקב"ה יודע מה שעושה ביסרו אותו וממילא איוב חייב וגם אינו מוכן להודות על חטאיו. הרעים מוכיחים אותו ואילו איוב בשלו – אני בסדר ואין היסורים הבאים עלי מוצדקים כלל וכלל.

בסופו של דבר מתערב אליהוא בן ברכאל, הצעיר שהמתין בסבלנות עד שיסיימו הזקנים את הרצאת דבריהם, ופונה אל שלושת הרעים ואומר: "אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה" – חשבתי בלבי שככל שמזקין האדם כך הוא בעל נסיון רב יותר וממילא גם חכם יותר ולכן חיכיתי לשמוע כיצד תענו ותניחו את דעתו של איוב. המציאות היתה שלא הצליחו שלושת הרעים לענות לאיוב ולכן ממשיך אליהוא ואומר: "אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם". אומר אליהו שעכשיו הוא מבין הבנה חדשה – שלא די באריכות ימים כדי לענות לאיוב. "אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ" – אם יש לכם רוח הקודש תוכלו לענות לאיוב ולפתור את בעיותיו. הדבר תלוי בנשמה "וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם" – הנשמה שנותן הקב"ה באדם היא הנותנת בינה – ולא הנסיון האנושי של "יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה".

 

ישנן שתי מדרגות של שכל:

שכל מצטבר – כמו ידע מצטבר. בכל יום אדם צובר עוד ועוד ידע וממילא בכל יום הוא מחכים לגבי היום הקודם. על זה כתוב "יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה". שכל שכזה נקרא "שכל של אחוריים" – על דרך העורף שהוא אחורי הפנים – שהוא מחוסר הבעה ואינו רגיש. כל פנימיות האדם מאירה דרך פניו – "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו". ואם כן, יש "שכל של אחור" – ויש "שכל של פנים".

 

שכל של פנים – "שכל של פנים" זו השראה שבאה מיד ואינה תלויה בגילו של האדם. היום היו מביאים את איוב למרפאה המתמחה בעזרה לחולי נפש. שם כנראה, היו מתכנסים בחירי הפסיכיאטרים, הותיקים בעלי הנסיון, כדי לדון בבעייתו הנפשית של איוב ובפתרונה. התוצאה היתה שלא מצאו המומחים פתרון לבעיה. פתאום מופיע אדם צעיר לימים, שרק עכשיו מתחיל את דרכו המקצועית, ואומר שיש לו "חוש" לענין המדובר – וממילא חושב שיוכל לעזור לאיוב יותר מאותם מומחים מכובדים.

השכל שיש לו חוש פנימי איך להרגיש את בעייתו של האדם הסובל כאיוב, גם הוא שכל – ונקרא "שכל של פנים" – שכל של התיחסות פנימית, חוש להתקשר עם פנימיות הדבר שאני רוצה להבינו – ואני מביט בו "פנים בפנים".

למשל, כאשר אחד לומד באוניברסיטה ויודע את החומר במלואו אך כל כוונתו רק לעבור את המבחנים – זה נקרא שיודע את הכל מצד האחור שלו. אף פעם לא הסתכל על הנלמד בבחינת פנים, אף פעם לא הכיר בפנימיות דבר מתוך החומר הנלמד. ואכן, יתכן ואותו אחד יקבל את הציון הגבוה בכיתה כולה – אבל זה הכל בבחינת "אחור". וכאמור, "שכל של אחור" הוא שכל מצטבר – בכל יום הוא מוסיף ידע. ישנו אצלו גם "פחד" מלהסתכל על החומר בבחינת פנים – פן "יתקלקל" "השכל האחורי" וישכח משהו. הוא מפחד שמא הפנימיות עלולה לערער את בנין הידע המפואר שבנה במשך זמן רב.

 

נסכם: ישנו שכל של אחור וישנו שכל של פנים. שכל של אחור הוא שכל שבונה את עצמו לאט לאט. שכל של פנים זו השראה וחוש הפועל באופן מידי. שכל של אחור הוא בבחינת "יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה". שכל של פנים הוא בבחינת "אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם".

 

נשמת אדם תלמדנו

"ולידי ידיעת התורה" – ואם כן, כאשר אנו לומדים תורה ורוצים להיות בקיאים בה, ורוצים גם לדעת את כל התורה כולה – אנו רוצים לדעת את התורה בבחינת "פנים" ולא בבחינת "אחור". וכמובן, שאין האחד סותר את השני ואכן צריך לצבור הרבה ידע – אבל העיקר הוא, ואותו אני מבקש מהוי' בתפילתי, שאגיע לידיעת התורה באופן שאכיר את הידע של התורה בפנימיות.

גם בישיבות אפשר ללמוד בשביל לדעת את הכל וגמרנו – אבל אני רוצה לחיות את זה, אני רוצה להכיר את התורה בפנימיות. וכאמור, הרגשה זו אינה דבר מצטבר, זה אינו לימוד של עוד דף ועוד דף. או שיש לך נשמה בלימוד שלך – והנשמה מלמדת אותך, "נשמת אדם תלמדנו" כמאמר הבעש"ט – או שאין לך את זה וממילא, עליך להתפלל ולבקש מהוי' שיזכה אותך ללמוד את התורה בבחינת "פנים". ושוב, יש מה שלומדים מתוך ספרים ויש מה שהנשמה מלמדת אותך.

 

ישנו כאן ארון ספרים מלא וגדוש – יש כאן ש"ס ו"שולחן ערוך" ועוד הרבה הרבה ספרים – ואני חייב לעבור על כל הדפים האלה ולדעת כל מה שכתוב בהם. וזה אכן דבר טוב – אלא שזה נקרא ידיעה בבחינת "אחור". ויש עוד ענין והוא שתוך כדי קריאה בספרים וצבירת הידע – הנשמה מלמדת אותי את הדבר בבחינת "פנים".

ודאי שצריך לשבת בבית המדרש וללמוד תורה – אבל יש המתיחסים ללימוד התורה כאל אגירת ידע, ויש לימוד תורה שתוך כדי הסתכלות בספר וצבירת הידע – נשמתך חושפת בפניך את פנימיות האותיות והמילים הכתובות שם.

כל אחד מחפש רבי, כל אחד מחפש מי שיוכל ללמד אותו – והבעש"ט אומר שהרבי שלך זו הנשמה שלך. יש לך נשמה "נִשְׁמַת שַׁדַּי", וצריך לזכות לזה שנשמתך שלך תלמד אותך את התורה. אם יש לך מורה שמלמד אותך מה כתוב כאן – זה עדיין לא פנימיות, אבל אם יש לך רבי אמיתי, רבי של חסידים, תוכל לקבל ממנו את התורה בבחינת פנים. לכן בדרך כלל רבי של חסידים אינו מלמד שעור מתוך ספר. כאשר לומדים מראש ישיבה – לומדים איך ללמוד דף גמרא, לומדים את הטכניקה של הלימוד – וגם בזה יש הרבה פנימיות.

כאשר התלמיד הוא "תלמיד גדול" – הרי שראש הישיבה לא רק מלמד אותו מה כתוב כאן, אלא ודאי גם מראה לו פנים מאירות ופנים מסבירות בחומר הנלמד – כלומר, פנימיות.

 

פנים בפנים

ישנו לימוד שהוא בבחינת "פנים בפנים", על דרך הכתוב לגבי מתן תורה "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר הוי' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ". כל הגילוי של מתן תורה היה כביכול הסתכלות ישירה שלנו בפני הקב"ה. וכאמור, לימוד תורה בבחינת פנים הוא כאשר "נשמת אדם תלמדנו" – כמאמר הבעש"ט על פי הפסוק "וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם" – ואזי החכמה אינה כחכמתם החיצונית של רעי איוב, אלא כחכמתו הפנימית של אליהוא בן ברכאל.

ישנן גם היום תופעות דומות אצל אנשים שבאים לרב לשאול שאלות עמוקות – והרב, ללא עיון מספיק, מצטט את לשון הכתוב וכך הוא פוסק – כך כתוב בספר וזהו זה. ובכל זאת, בדרך כלל התשובה האמיתית לבעיתו של השואל אכן כתובה בספר – ואם היה הרב מסתכל שם "פנים בפנים" היה מגלה שכתוב שם אחרת ולא מה שנראה במבט הראשון. מה שחשבת שכתוב שם, אינו אלא טעות שנבעה מפחד שפחדת להסתכל על המציאות פנים בפנים.

ושוב, ישנו אחד שבא לרב לשאול שאלה גדולה, שאלה פנימית, נפשית. הרב מפחד להסתכל יותר מדי על האמת של המציאות – כלומר, להסתכל לתוך עיניו של איוב ולהרגיש את כל הצער שלו – ולכן אומר לו הרב שכתוב בספרים שאם ישנם יסורים סימן שאתה לא בסדר. אם יש לך יסורים אתה רשע – וזה כל הסיפור. ואם כן, הרב למד את תורתו בבחינת "אחור" וכך הוא גם משיב – וממילא, נשמתו אינה מתגלה ואינה מלמדת אותו דבר.

וכאמור, ישנו למוד תורה אחר לגמרי שמדריך את הלומד להסתכל גם בפנימיות הדברים הכתובים שם ולחיות כל מציאות – ואז פתאום אתה מגלה שכתוב שם משהו אחר לגמרי – לא מה שחשבת. הרב אמר שכתוב בתורה כך וכך – אך כשבאים לשאול את הרבי, שומעים ממנו שכתוב בתורה ההפך ממה שחשבת. ואיך הרבי יודע זאת? בגלל שהוא למד תורה בבחינת "פנימיות", בבחינת "פנים בפנים" – והנשמה שלו לימדה אותו מה באמת כתוב בתורה.

 

"אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה:

אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם"

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com