חיפוש בתוכן האתר

תפלה קודם הלמוד_פרק ד הדפסה דוא

פרק ד

ידיעת התורה: הכרת הנשמה


בפרק הקודם אמרנו, כי בהשקפה ראשונה את 'ידיעת התורה' ניתן למדוד ולהגדיר. בהמשך נראה שהדבר אינו כה פשוט, מפני ש'ידיעת התורה' אינה ענין כל כך מת. אמנם אמרנו שמדרגת הנשמה ביחס לחיה היא כבר 'משהו', אבל גם אותו משהו הינו משהו חי. ככל שהדבר חי, ואפילו רק בינו לבין עצמו, כבר אי אפשר לומר שמדובר כאן על איזו ידיעה שכלית חיצונית ומוגדרת שאפשר למדוד במבחן.

נתחיל לקרוא את הפרק ונסביר זאת:

בִּ'ידִיעַת הַתּוֹרָה' נֶאֱמַר "וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם", ה עִילָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם,

'ידיעת התורה' היא כנגד הבינה, אות ה עילאה שבשם הוי'. הפסוק העיקרי המקשר בין נשמה לבין בינה הוא הפסוק מספר איוב "ונשמת שדי תבינם"[1]. בקבלה כתוב ששם שדי – אותו דרשו חז"ל "שאמר לעולמו די"[2] – שרשו באמא, ולכן כתוב בכתבי האריז"ל[3] שהשם הקדוש אל שדי הוא השם שמאיר בעולם הבריאה. שם שדי הוא כח להגביל ולהגדיר ולכן הוא קשור עם ידיעה שכבר מתחילה להיות משהו מוגדר, משהו מוגבל.

בקבלה הראשונה[4], לפני הופעת האריז"ל, שם שדי היה רק שם של ספירת היסוד, ואילו החידוש בכתבי האריז"ל הוא ששם שדי הוא שם עולם הבריאה, שכנגד הבינה. כלומר, עיקר שרש שם שדי הוא ביסוד אמא, בסוד "אמא מקננא בכורסיא"[5], אמא מקננת בעולם הבריאה. כמו שאבא מקנן בכל פרצופי האצילות, כך אמא מקננת בכל פרצופי עולם הבריאה[6].

עולם השכל

עולם הבריאה הוא עולם השכל. הרמב"ם מתאר מלאכים עליונים, יותר גבוהים מן המלאכים הרגילים, וקורא להם 'שכלים נבדלים'[7]. מוסבר בחסידות ש'השכלים הנבדלים' הם בעולם הבריאה. כלומר, עולם הבריאה הוא מדרגה של 'שכל נבדל', שלמטה מעולם האצילות שהוא עולם אלקי, עולם של חוייה ישירה של אלקות, כמו 'דבקות הבורא' שתארנו בפרק הקודם.

עולם הבריאה שכנגד ספירת הבינה הוא עולם של שכל, והמלאכים שבו נקראו 'שכלים נבדלים'. כל השכל משתייך לבינה, אף על פי שלכאורה גם חכמה היא שכל. פנימיות החכמה אינה שכל אלא בטול, שלמעלה מהשכל. רק חיצוניות החכמה משתייכת אל השכל ונכללת גם היא בבינה. בינה בתור ספירה, בתור מדרגה, כוללת את כל החב"ד והיא:

בְּחִינַת הַ"מּוּשְׂכָּל" שֶׁבַּנֶּפֶשׁ בִּכְלָל.

כאמור, פנימיות החכמה היא לא שכל, אלא בטול, התבטלות וחיוּת, חויית חיים מתחדשים בכל רגע. לעומת זאת, חיצוניות החכמה היא שכל, ובהיותה שכל היא משתייכת ונקראת על שם הבינה.

התכללות החב"ד בנשמה

נחזור ונסביר את הפסוק מספר איוב – "ונשמת שדי תבינם". קודם הסברנו, שעל פי כתבי האריז"ל שם שדי הוא שם של בינה, ואכן כראיה לדבר מובא בכתבי האריז"ל הפסוק הזה. האריז"ל רוצה להוכיח לנו ששם שדי שייך לבינה ומביא ראיה מפסוק זה.

הסברנו ששם זה הוא כח של הגבלה. שם אלקים הוא כח של צמצום לגמרי, של הסתלקות אור והסתרת אור. הוא מצמצם ועושה חלל על מנת ליצור משהו אחר. לעומתו, שם שדי בא להגדיר משהו ולכן הוא אומר די! הוא אומר שאם הדבר יתפשט יותר מדי לא יוכלו לתפוס ואתו ולהתיחס אליו. בנפש, שם שדי בא להגביל את התפשטות הדבר כדי שאפשר יהיה לתפוס אותו ולהתיחס אליו, ותחלת ההגבלה וההגדרה היא בבינה. כלומר, בשכל. כל מדרגות השכל יחד נקראו 'מושכל' בלשון קבלת הראשונים[8], והם מה שהנפש מתחילה להגדיר ולהגביל. כלומר, ליצור כלים מדויקים.

מדרגה זו בנפש היא מדרגת הנשמה. הפסוק אומר: "ונשמת שדי". כלומר, יש בנשמה את כוחו של השם שדי, הכח להגדיר במובן של שכל, ועל כן נאמר עליה "תבינם". היא מקור הבינה. זוהי הכוונה שהבינה כוללת את כל חלק המושכל שבנפש:

בַּנְּשָׁמָה נִכְלְלוּ חב"ד מִצַּד הַשֵּׂכֶל (בִּינָה) שֶׁבָּהֶם [בתוך הנשמה כלולות הספירות חכמה, בינה ודעת מצד ממד השכל שבהן. כלומר, כל השכל שבכל החב"ד מתיחס לבינה, שהיא הנשמה] (מַה שֶּׁאֵין כֵּן עֶצֶם הַחָכְמָה הוּא לְמַעְלָה מִן הַשֵּׂכֶל, בְּחִינַת בִּטּוּל לָאַיִן הָאֱלֹקִי הַמְהַוֶּה וּמְחַיֶּה אֶת הַכֹּל – הַ"חָכְמָה שֶׁבְּכָל דָּבָר" כַּנ"ל).

הבטוי בחסידות אומר שבכל דבר יש חכמה. החכמה שבכל דבר היא נקודת האלקות המהווה ומחיה בבחינת 'רצוא ושוב' את הדבר בכל רגע תמיד. "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[9] זו החכמה שבכל דבר. ראית החכמה הזאת אינה שכל, אלא חויית אלקות שתיתכן כאשר ישנו בטול בנפש. לעומת זאת, השכל, אפילו שמתחיל מנקודה, מתחילת ההבנה, הוא כבר בינה והגדרה. לכן כל השכל שבחב"ד מתיחס בעיקר לבינה.

חכמה היא תחילת ההבנה. בינה היא התפשטות ההבנה, וככל שאני מנתח בשכל יותר ויותר כך ההבנה מתפשטת ומתרחבת. דעת היא התקשרות לאותה הבנה, להכירה ולדעת אותה היטב.

שכל של 'פנים', שכל של 'אחור'

הפסוק בו אנו עוסקים – "ונשמת שדי תבינם" –  נאמר על ידי אליהוא בן ברכאל[10]:

"וַיִּחַר אַף אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי מִמִּשְׁפַּחַת רָם בְּאִיּוֹב חָרָה אַפּוֹ עַל צַדְּקוֹ נַפְשׁוֹ מֵאֱלֹהִים: וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה וַיַּרְשִׁיעוּ אֶת אִיּוֹב: וֶאֱלִיהוּא חִכָּה אֶת אִיּוֹב בִּדְבָרִים כִּי זְקֵנִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ לְיָמִים: וַיַּרְא אֱלִיהוּא כִּי אֵין מַעֲנֶה בְּפִי שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַפּוֹ: וַיַּעַן אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וַיֹּאמַר צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים עַל כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוֹּת דֵּעִי אֶתְכֶם: אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה: אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם"


איוב התלונן לפני רעיו שלא מגיע לו לסבול אותם יסורים שמביא הקב"ה עליו. שלשת הרעים, הזקנים והחכמים, ניסו להצדיק את הדין. כלומר, הם הוכיחו את איוב שודאי הקב"ה יודע מה שעושה ביסרו אותו, וממילא איוב חייב להודות על חטאיו גם אם הוא אינו מוכן. הרעים מוכיחים אותו ואילו איוב בשלו: אני בסדר ואין היסורים הבאים עלי מוצדקים כלל וכלל.

בסופו של דבר מתערב אליהוא בן ברכאל, הצעיר שהמתין בסבלנות עד שיסיימו הזקנים את הרצאת דבריהם, ופונה אל שלשת הרעים ואומר: "אמרתי ימים ידברו ורֹב שנים יֹדיעו חכמה". חשבתי בלבי שככל שמזקין האדם כך הוא בעל נסיון רב יותר וממילא גם חכם יותר ולכן חיכיתי לשמוע כיצד תענו ותניחו את דעתו של איוב. המציאות היתה שלא הצליחו שלשת הרעים לענות לאיוב, ולכן ממשיך אליהוא ואומר: "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". אומר אליהוא, כי עכשיו הוא מבין הבנה חדשה, שלא די באריכות ימים כדי לענות לאיוב. "אכן רוח היא באנוש" – אם יש לכם רוח הקודש תוכלו לענות לאיוב ולפתור את בעיותיו. הדבר תלוי בנשמה – "ונשמת שדי תבינם". הנשמה שנותן הקב"ה באדם היא הנותנת בינה, ולא הנסיון האנושי של "ימים ידברו ורֹב שנים יֹדיעו חכמה".

ישנן שתי מדרגות של שכל: שכל מצטבר ושכל של השראה. שכל מצטבר הוא שכל ידע, כמו ידע שמצטבר. בכל יום אדם צובר עוד ועוד ידע וממילא בכל יום הוא מחכים לגבי היום הקודם. על כך כתוב "ימים ידברו ורֹב שנים יֹדיעו חכמה". שכל כזה נקרא 'שכל של אחור', על דרך העורף שהוא אחורי הפנים. הוא שכל מחוסר הבעה ואינו רגיש. כל פנימיות האדם מאירה דרך פניו – "חכמת אדם תאיר פניו"[11]. יש 'שכל של אחור' ויש 'שכל של פנים'[12].

'שכל של פנים' זו השראה שבאה מיד ואינה תלויה בגילו של האדם. היום היו מביאים את איוב למרפאה המתמחה בעזרה לחולי נפש. שם כנראה, היו מתכנסים בחירי הפסיכיאטרים, הותיקים בעלי הנסיון, כדי לדון בבעייתו הנפשית של איוב ובפתרונה. התוצאה היתה שלא מצאו המומחים פתרון לבעיה. פתאום מופיע אדם צעיר לימים, שרק עכשיו מתחיל את דרכו המקצועית, ואומר שיש לו 'חוש' לענין המדובר, וממילא חושב שיוכל לעזור לאיוב יותר מאותם מומחים מכובדים.

שכל שיש לו חוש פנימי איך להרגיש את בעייתו של האדם הסובל כאיוב, גם הוא שכל והוא נקרא 'שכל של פנים', שכל של התיחסות פנימית. זהו חוש להתקשר עם פנימיות הדבר שאני רוצה להבינו ואני מביט בו 'פנים בפנים'.

למשל, כאשר אחד לומד באוניברסיטה ויודע את החומר במלואו אך כל כוונתו היא רק לעבור את המבחנים. זה נקרא שהוא יודע את הכל מצד האחור שלו. הוא אף פעם לא הסתכל על הנלמד בבחינת פנים, אף פעם לא הכיר בפנימיות דבר מתוך החומר הנלמד. יתכן ואותו אחד יקבל את הציון הגבוה בכיתה כולה אבל הכל הוא בבחינת 'אחור'. 'שכל של אחור' הוא שכל מצטבר, בכל יום האדם מוסיף ידע. קיים אצלו גם פחד מלהסתכל על החומר בבחינת 'פנים', פן יתקלקל 'השכל האחורי' והוא ישכח משהו. הוא מפחד שמא הפנימיות עלולה לערער את בנין הידע המפואר שבנה במשך זמן רב.

נסכם: ישנו שכל של 'אחור' וישנו שכל של 'פנים'. שכל של 'אחור' הוא שכל שבונה את עצמו לאט לאט. שכל של 'פנים' זו השראה וחוש הפועל באופן מידי. שכל של 'אחור' הוא בבחינת "ימים ידברו ורֹב שנים יֹדיעו חכמה". שכל של 'פנים' הוא בבחינת "נשמת שדי תבינם".

נשמת אדם תלמדנו

כאשר אנו לומדים תורה ורוצים להיות בקיאים בה, לדעת את כל התורה כולה, אנו רוצים לדעת את התורה בבחינת 'פנים', ולא בבחינת 'אחור'. כמובן, אין האחד סותר את השני. צריך לצבור הרבה ידע, אבל העיקר הוא, ואותו אני מבקש מה' בתפילתי, שאגיע לידיעת התורה באופן שאכיר את הידע של התורה בפנימיות.

גם בישיבות אפשר ללמוד בשביל לדעת את הכל וגמרנו, אבל אני רוצה לחיות את הלמוד, אני רוצה להכיר את התורה בפנימיות. הרגשה זו אינה דבר מצטבר, אינה למוד של עוד דף ועוד דף. או שיש לך נשמה בלמוד שלך או שאין לך. הנשמה מלמדת אותך בבחינת "נשמת אדם תלמדנו", כמאמר הבעל שם טוב[13]. עליך להתפלל ולבקש מה' שיזכה אותך ללמוד את התורה בבחינת 'פנים'. יש מה שלומדים מתוך ספרים ויש מה שהנשמה מלמדת אותך.

ישנו כאן ארון ספרים מלא וגדוש – ש"ס, שולחן ערוך ועוד הרבה הרבה ספרים – ואני חייב לעבור על כל הדפים האלה ולדעת כל מה שכתוב בהם. זה אכן דבר טוב, אלא שזה נקרא ידיעה בבחינת 'אחור'. אבל יש עוד ענין: תוך כדי קריאה בספרים וצבירת הידע הנשמה מלמדת אותי את הדבר בבחינת 'פנים'. ודאי שצריך לשבת בבית המדרש וללמוד תורה, אבל יש המתיחסים ללמוד התורה כאל אגירת ידע. הלמוד הרצוי הוא למוד תורה בו, תוך כדי הסתכלות בספר וצבירת הידע, נשמתך חושפת בפניך את פנימיות האותיות והמלים הכתובות שם.

כל אחד מחפש רבי, כל אחד מחפש מי שיוכל ללמד אותו, והבעל שם טוב אומר שהרבי שלך זו הנשמה שלך. יש לך נשמה – "נשמת שדי" – וצריך לזכות לכך שנשמתך היא-היא זו שתלמד אותך את התורה. אם יש לך מורה שמלמד אותך מה כתוב כאן זו עדיין לא הפנימיות, אבל אם יש לך רבי אמיתי, רבי של חסידים, תוכל לקבל ממנו את התורה בבחינת 'פנים'. לכן בדרך כלל, רבי של חסידים אינו מלמד שעור מתוך ספר. כאשר לומדים מראש ישיבה לומדים איך ללמוד דף גמרא, לומדים את הטכניקה של הלמוד וגם בזה יש הרבה פנימיות. כאשר התלמיד הוא 'תלמיד גדול', הרי שראש הישיבה לא רק מלמד אותו מה כתוב כאן, אלא ודאי גם מראה לו פנים מאירות ופנים מסבירות בחומר הנלמד. כלומר, מראה לו פנימיות.

פנים בפנים

הלמוד שבבחינת 'פנים בפנים' הוא על דרך הכתוב לגבי מתן תורה "פנים בפנים דבר הוי' עמכם בהר מתוך האש"[14]. כל הגלוי של מתן תורה היה, כביכול, הסתכלות ישירה שלנו בפני הקב"ה. למוד תורה בבחינת 'פנים' הוא כאשר "נשמת אדם תלמדנו", כמאמר הבעל שם טוב על פי הפסוק "ונשמת שדי תבינם", ואזי החכמה אינה כחכמתם החיצונית של רעי איוב, אלא כחכמתו הפנימית של אליהוא בן ברכאל.

ישנן גם היום תופעות דומות אצל אנשים שבאים לרב לשאול שאלות עמוקות והרב, ללא עיון מספיק, מצטט את לשון הכתוב וכך הוא פוסק. כך כתוב בספר וזהו זה. בכל זאת, בדרך כלל התשובה האמיתית לבעיתו של השואל אכן כתובה בספר ואם היה הרב מסתכל שם 'פנים בפנים' היה מגלה שכתוב שם אחרת, ולא כמו שנראה במבט הראשון. מה שחשבת שכתוב שם אינו אלא טעות שנבעה מפחד שפחדת להסתכל על המציאות פנים בפנים.

ישנו אחד שבא לרב לשאול שאלה גדולה, שאלה פנימית, נפשית. הרב מפחד להסתכל יותר מדי על האמת של המציאות, להסתכל לתוך עיניו של איוב ולהרגיש את כל הצער שלו, לכן אומר לו הרב שכתוב בספרים שאם ישנם יסורים סימן שאתה לא בסדר. אם יש לך יסורים אתה רשע וזה כל הסיפור. הרב למד את תורתו בבחינת 'אחור' וכך הוא גם משיב. ממילא, נשמתו אינה מתגלה ואינה מלמדת אותו דבר. אבל ישנו למוד תורה אחר לגמרי, שמדריך את הלומד להסתכל גם בפנימיות הדברים הכתובים שם ולחיות כל מציאות, ואז פתאום אתה מגלה שכתוב שם משהו אחר לגמרי, לא מה שחשבת. הרב אמר שכתוב בתורה כך וכך, אך כאשר באים לשאול את הרבי, שומעים ממנו שכתוב בתורה ההפך ממה שחשבת. ואיך הרבי יודע זאת? בגלל שהוא למד תורה בבחינת פנימיות, בבחינת 'פנים בפנים'. הנשמה שלו לימדה אותו מה באמת כתוב בתורה.

* * *



[1] איוב לב, ח.

[2] חגיגה יב, א; זח"ג רנא, ב.

[3] שער הכוונות דרושי העמידה דרוש ב (תיבת 'אלקינו').

[4] זח"ג רפג, א; פרדס שער כ פי"ג ועוד.

[5] תקו"ז ו (כג, א).

[6] ראה עוד בהקדמה פרק ח (כרך א עמ' רכו).

[7] הלכות יסודי התורה פ"ב ה"ג; מורה נבוכים ח"א פמ"ט; שם ח"ב פרקים ב-ד; ח"ג פ"ט.

[8] פרוש הראב"ד לספר יצירה פ"א מ"ה; עבודת הקדש ח"א פ"ח ועוד.

[9] נוסח ברכת יוצר לקריאת שמע של שחרית.

[10] איוב לב, ב-ח.

[11] קהלת ח, א.

[12] לקוטי מוהר"ן ח"א תורה כא, א.

[13] הוספות לכתר שם טוב רכג, ע"פ ספר השיחות קיץ ה'ש"ת עמ' 73.

[14] דברים ה, ד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com