חיפוש בתוכן האתר

תפלה קודם הלמוד_פרק ג הדפסה דוא

הקדמת – מטי ולא מטי

סיימנו ללמוד את פרק ב שעסק כולו במדרגת התפילה הגבוהה ביותר שכנגד היחידה שבנפש – קוצו של י דהוי'. אנו מתחילים ללמוד את פרק ג העוסק במדרגת התפילה השניה מלמעלה "הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי דבקות הבורא" שכנגד החיה שבנפש – אות י דהוי'. בשעור זה נתרכז בהבנת המושג הפותח את פרק ג – "מטי ולא מטי":

 

דבקות הבורא" היא בסוד "מטי ולא מטי" (נוגע ואינו נוגע) שהוא בחינת החיה שבנפש האלקית.

דבר שאינך יכול לסובלו וגם שאין רוצים לסלקו – צריך לדעת לקבלו בבחינת "נוגע ואינו נוגע" שנקרא בארמית "מטי ולא מטי". המושג "דבקות הבורא" דומה למה שאנו מסבירים כאן – ריבוי אור במחשבה עד כדי שהמח אינו יכול לסובלו.

 

אור גדול

אותיות – אפשר ללמוד ולהבין את השכל של התורה, שהוא שכל המלובש באותיות התורה. כאשר ישנן אותיות – ישנו צמצום והסתרת אור – ואזי השכל מתיישב ואינו "מפוצץ" את המח. השכל המלובש באותיות – אינו גורם להתרבות עצומה של אורה בתוך המחשבה. כאשר אין "הרבה אותיות" או כשישנן "אותיות קצרות" בלשון החסידות – אין הרבה הסתרה ע"ג האור ואזי האור רב מאד וגדול מאד. חויית האור הגדול הזה היא חויה גדולה מאוד – היא חויית דבקות, חויה של דבר שמעבר לשכל הנלמד – היא חויית "דבקות הבורא".

ישנה דבקות בנפש הגבוהה יותר מ"דבקות הבורא" – שהרי את היחידה שבנפש נוכל לתאר כמצב של דבקות: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהוי' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". זו "דבקות עצמית" – דבקותו העצמית של כל יהודי בהוי' – וזאת בגלל שכל יהודי הוא "חלק מהוי'" – "חלק אלוקה ממעל ממש". ואם כן, "דבקות עצמית" קשורה עם המדרגה הגבוהה – יחידה שבנפש. אתה חלק מהעצם והחלק דבוק בכל, דבוק בעצם.

 

דבקות הבורא

הסברנו שהביטוי "דבקות הבורא" מופיע בעיקר בספרי החסידות הכללית. האדם צריך להגיע ל"דבקות הבורא" – כאשר היחס לקב"ה הוא מצד היותו בורא, שבורא גם אותי בכל רגע תמיד. אני דבוק לבורא וממילא, יש לי זיקה מיוחדת של התקשרות לבורא – ולכן מעמדי אינו בדיוק מעמד של "נברא". כתוב שנברא אינו מרגיש את הבורא שלו – שהרי הבריאה היא "יש מאין" וממילא, יש הסתר הבורא מן הנברא. כל המושג "בריאה" משדר הסתר הבורא מן הנברא כלומר, שהנברא אינו מסוגל להרגיש את הבורא. כאשר הנברא יכול להרגיש את בוראו – זה כבר "יש מיש" ולא "יש מאין" שלו נתיחדה המילה "בריאה".

ואם כן, הביטוי "דבקות הבורא" הוא ביטוי מוקשה. אם באמת הוי' הוא בורא לגבי – הרי שאני בתור נברא, איני צריך להרגיש את הבורא וממילא גם איני צריך להיות דבוק עם הבורא. אלא להפך – הנברא צריך להרגיש את עצמו נפרד מבוראו – הבורא נסתר ממנו. ומאידך, אם מדובר ב"דבקות עצמית", "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהוי' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" – הרי זה לא "בורא" – אלא אבא שאני "חלק" ממנו "חלק אלוקה ממעל ממש".

ושוב, "הדבקות העצמית" היא מצד היחידה שבנפש שעליה למדנו בשעורים הקודמים. כאן אנו אומרים שהמצב שנקרא בלשון החסידות הכללית "דבקות הבורא" – בא לתאר את חויית החיה שבנפש, הדרגה השניה שבנפש – כנגד החכמה.

ושוב, הביטוי הזה מוקשה: אם אתה נברא אז מה פתאום דבקות? ואם דבקות – אז מה פתאום בורא ונברא? שהרי המילה דבקות אינה שייכת ליחס של בורא ונברא?

ואם כן, המצב הזה מצביע ואומר שיש כאן גם מצב ביניים. ישנו מצב בנפש שהוא ממוצע – כלומר, שהאדם הוא לא לגמרי נברא – שהרי אם האדם היה לגמרי נברא לא יכול היה להרגיש את הבורא כלל. לכל היותר יכול היה להרגיש את בוראו בבחינת נעלם, אין, "יש מאין" – שאינה הרגשת "דבקות" כלל. ומצד שני, האדם גם לא בדיוק חלק ממנו – שאם הוא אכן חלק ממנו לא שייך לומר עליו "בורא" כלל – שהרי "בריאה" מתארת יחס של "יש מאין".

 

חלק בורא שנעשה נברא

על מצב הביניים זה – בין להיות נברא ובין לא להיות נברא – אומרים בחסידות את הביטוי "חלק בורא שנעשה נברא". הנשמה היא מיוחדת ואינה כמו שאר הנבראים שיש בעולם – ואכן בשורשה למעלה היא "חלק בורא" – והוי' עשה שה"חלק" הזה ירד ויתלבש בלבושי המחשבה והתודעה העצמית של נברא – "חלק בורא שנעשה נברא". ושוב, זו אינה המדרגה של "חלק אלוקה ממעל ממש" שפרושה, לא להרגיש את עצמי "חלק בורא שנעשה נברא" אלא להרגיש את עצמי חלק ממש.

משיח – מהיא תודעת המשיח? תודעת המשיח זו הרגשת בן לכל דבר, בן הוי', בן אלקים. חז"ל אומרים שאחד משמות המשיח הוא "מנחם" העולה בגימטריא: מנחם = בן אלהים. משיח במספר סידורי עולה בן:

מ = 13

ש = 21

י = 10

ח = 8 ובסך הכל 13 21 10 8 = 52 = בן.

 

המשיח הוא גם בחינת עבד – עבד עברי = 358 = משיח, ואם כן, המשיח הוא גם בן וגם עבד.

 

האויר שבין האותיות

ישנו סוד בקבלה לגבי "האויר שבין האותיות". אחד מהדברים שהמשיח יגלה לנו הוא איך לקרוא את "הלבן של התורה" כלומר, את האויר שבין האותיות. השחור של האותיות הוא "שחור על גבי לבן" – ועל זה אומרים חז"ל שלפני בריאת העולם היתה התורה כתובה "אש שחורה על גבי אש לבנה". מוסבר בחסידות ש"אש שחורה" היינו "האור הממלא כל עלמין" – אש מצומצמת שמאירה לאחר הצמצום. "האש הלבנה" היא "אור הסובב כל עלמין", "אור אין סוף" שלפני הצמצום. ואם כך, התורה היתה מתמיד "אש שחורה ע"ג אש לבנה" – והמשיח יגלה את "האש הלבנה", הלבן שבין האותיות.

 

רוח – מובא שהאש הלבנה, האויר שבין האותיות – נקרא בקבלה "אויר קדמון". "אויר" זה "רוח" ורוח זה "וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר". הרוח בין העדרים זה כמו הלבן שבין האותיות.

הלכה חשובה ב"שולחן ערוך", אומרת שכל אות הנכתבת בספר התורה צריכה להיות מוקפת גויל: "צריך שכל אות תהא מוקפת גויל מארבע רוחותיה, שלא תדבק אות בחבירתה, אלא יהא ביניהם כחוט השערה" (יורה דעה סימן עדר). ואם כן, כאשר ישנה אפילו נגיעה קלה בין האותיות אותיות המזוזה או התפילין – הרי זה פסול שכן כל אות חייבת להיות מוקפת גויל, מוקפת לבן. איך נוכל אנחנו להאחז בלבן הזה? הרמז הפשוט אומר שהלבן הוא ה"אויר", הרֶוַח – והוא ההפרש בין האותיות השחורות.

 

בואו חשבון – המדרגה הנמוכה ביותר של אחיזה – היא מדרגת המספר, המלכות של כל התבוננות. כאשר מורידים את המושגים עד החשבון, "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן". עיר סיחון היא עיר המלכות הנקראת "שיחה", "דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן" – ובנין המלכות הוא כאשר מורידים כל מושג עד דרגת החשבון. ע"י שבאים לחשבון – "תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן".

ואם כן, כאשר אנו לוקחים רעיון ומושג מאוד גבוה ומורידים אותו למדרגת החשבון – הרי שהבאנו אותו לאחיזה הקרובה ביותר אלינו. כלומר, הבאנו אותו עד למלכות ששם אפשר לנו קצת להאחז במושג. וכך, כאשר מורידים את הענין העליון של "האויר שבין האותיות" – צריכים לדעת איך עושים מזה חשבון. וכאמור, חשבון הרֶוַח שבין האותיות הוא הפרש הגימטריא של אותן אותיות.

האויר שבין כל שתי אותיות צריך גם הוא להיות אות – כלומר, את ההפרש חשבון הגימטריא בין כל שתי אותיות צריכים לתרגם לאותיות ע"פ ערכן בגימטריא – ולכן כל זה שייך דוקא למספרן הסידורי של האותיות. לדוגמא:

 

ב ר א ש י ת

ב (במספר סידורי) = 2

ר (במספר סידורי) = 20 ההפרש הוא 18 = צ (במספר סידורי).

 

ר (במספר סידורי) = 20

א (במספר סידורי) = 1 ההפרש הוא 19 = ק (במספר סידורי).

 

קץ – ואם כן, שני "האוירים" הראשונים של התורה עושים את המילה "קץ" מלמטה למעלה בסוד "נעוץ סופן בתחילתן". ושוב, קץ, "קץ הימין" – אלו שני "האוירים" הראשונים בתורה – והוא המתחיל את סוד "האויר", הרוח שמרחפת על פני המים "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". על רוח זו אומרים חז"ל "זו רוחו של משיח" והוא סוד הקץ. ממילא מובן שלמשיח זיקה מיוחדת לאויר שבין האותיות, לרוח – ואכן על המשיח כתוב בישעיהו י"א: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ הוי' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת הוי': וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת הוי' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ". וכאמור, רוח לשון רֶוַח – רֶוַח בין העדרים. רוח זה האויר, האש לבנה שהיא הרקע שעליו כתובות אותיות האש השחורה.

אם נקח כדוגמא את המילה משיח הרי: מ (ח) ש (כ) י (ב) ח – וישנו גם אויר רביעי בין הסוף להתחלה בין אות ח לאות מ ועולה (ה). חשבון כל האוירים במספר סידורי אצל המשיח הוא 8 11 2 5 = 26 = הוי'. ואם כן, מנחם = בן אלהים בגימטריא רגילה ואילו משיח הוא בן הוי' במספר סידורי הכולל את השחור של האותיות ואת הלבן של הרקע. ואם כן, המשיח במספר סידורי לגבי ה"אויר" שלו הוא ביחס של שלם וחצי שהרי: בן = 52 = 26 2 = 2 הוי'.

נחזור: גם מתוך הרמזים עולה שהמשיח, השייך למדרגת היחידה שבנפש – הוא בן – בן אלהים וגם בן הוי'. וכאמור, על דרגה זו בנפש לא שייך לומר "דבקות הבורא" אלא "דבקות עצמית" כמו בן הדבוק באביו. ושוב, ברגע שאני אומר את הביטוי "דבקות הבורא" – אמרתי דבר והפכו: אם אתה בורא ואני נברא – אז מה פתאום דבקות? שהרי צריכה להיות הסתרת הבורא מן הנברא. ואם אומרים "דבקות" – הרי זה אינו בורא. וממילא, נשאלת שוב השאלה: איזה מצב בנפש מתאר הביטוי "דבקות הבורא"? ומוסבר בחסידות שביטוי זה מתאים להרגשה הנקראת "חלק בורא שנעשה נברא". וכאמור, ישנו יתרון לנשמה על שאר כל הנבראים שהיא "חלק בורא שנעשה נברא" – וגם במידה מסויימת "נברא".

ואם כן, במצב הביניים הזה של "חלק בורא שנעשה נברא" – מתאימה ההרגשה של "דבקות הבורא". ואף על פי שאתה בורא ואני נברא, שלכן איני יכול להרגיש אותך – ובכל זאת, גם אני הייתי בורא, שהרי אני "חלק בורא שנעשה נברא", ובזכות ה"חלק בורא" שבי אני כן יכול להדבק בך.

 

לית כל מוחא סביל דא

ואם כן, זהו המצב הנקרא "דבקות הבורא". האור המתגלה בשכל, באותיות המחשבה, כאשר ישנה הרגשת "דבקות הבורא" – הוא אור רב מידי, למעלה מיכולת המח האנושי לסבול ועל זה כתוב הביטוי "לית כל מוחא סביל דא".

כאמור, ל"דבקות העצמית" "בעצם הנפש" שלפני הצמצום – לא מתאים הביטוי "לית כל מוחא סביל דא" – שהרי במדרגה זו שלפני הצמצום אין שום הגבלה במח לשאת את הדבקות. אבל אם הוא אחרי הצמצום – ופתאום מתגלה לו משהו שהוא "מעין" לפני הצמצום – אזי קשה לשאת ולסבול את הגילוי – ועל זה מתאים הכתוב "לית כל מוחא סביל דא" – "מרבין בשמחה" – ריבוי אור במחשבה. וכאמור, כאשר ישנו ריבוי אור במחשבה ואינו יודע כיצד להתייחס ולטפל בזה – הוא עלול להתמוטט ולהשבר מזה.

 

ריבוי אור – איך אפשר לשאת את הריבוי הזה? המצב של ריבוי אור במחשבה כאשר האדם אינו יודע כיצד לטפל בו – זה בדיוק מה שנקרא בקבלה "שבירת הכלים".

ושוב, ישנו מצב שלאחר הצמצום כלומר, מצב מוגבל – אך בתוכו מתגלה אור רב מאד, שלפי ערכו הוא אור מלפני הצמצום – ואם אינו מסוגל לשאת זאת הוא עתיד להשבר.

ושוב, איך מקבלים ריבוי אור בלי להשבר? כאשר מכירים את סוד הביטוי "מטי ולא מטי", "נוגע ואינו נוגע" – שהוא סוד עולם העקודים שלמעלה מעולם הנקודים שנשבר – אפשר לקבל ריבוי אור ולא להשבר. כאשר לאדם מצב בנפש של "נוגע ואינו נוגע" – הוא יכול לקבל מעט מהאור הגדול – ומיד האור כאילו מסתלק ממנו מיד, לרגע – בגלל שאינו מסוגל לשאת את האור בפנימיות לגמרי. מיד אח"כ חוזר אליו האור – וכך כל הזמן הוא נמצא במגע עם האור – ש"נוגע ואינו נוגע" בו. ואם כן, אך ורק בצורה כזאת הוא מסוגל להדבק בבורא.

ושוב, הנברא צריך כאן להדבק בבוראו – אך אין ערוך בין בורא לנברא שהרי הבריאה מוגדרת כ"הסתרת הבורא מן הנברא" ולכן לא שייכת "דבקות" הנברא בבורא כלל – אלא רק הרגשת "נעלם". מצד היותו "חלק בורא שנעשה נברא" תתיכן דבקות בדרך של "מטי ולא מטי". כלומר, תיתכן דבקות בלי שבירה – רק בדרך של "מטי ולא מטי". אם אין לו את ה"מטי ולא מטי" ויש לו ריבוי אור – זה עתיד להתמוטט ולהשבר ח"ו.

 

האתגר של החיה שבנפש

נחזור: בדרגה זו של "דבקות הבורא" שכנגד החיה שבנפש – הוא חייב להיות במצב של "מטי ולא מטי". כאמור, במדרגה העליונה של היחידה שבנפש – זו כבר "דבקות עצמית" שלפני הצמצום – וממילא אין אצלו כל בעיה של קבלת ריבוי אור. האתגר של היחידה שבנפש זה רק "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה" – וממילא הקושי מצד היחידה שייך לשאלה: איך לפרסם את האלקות בעולם? איך להמשיך את האור לתוך העולם?

 

איזון – האתגר של החיה שבנפש הוא "דבקות הבורא" – כלומר, איך לקבל את האור הגדול באופן מאוזן בלי להשבר. ואם כן, כח החיה זה להחזיק מעמד ולא להשבר מריבוי האור – ונקרא "דבקות הבורא". ושוב, העבודה מצד החיה היא שמירת האיזון כך שהמח יוכל להכיל את ריבוי האור "מרבין בשמחה" בלא להתמוטט – ולכן הוא חייב להשתמש בכח הנקרא "מטי ולא מטי", "נוגע ואינו נוגע".

ריבוי כלים – אח"כ, במדרגת "ידיעת התורה" שכנגד הנשמה שבנפש – אין כלל בעיה של קבלת ריבוי אור מאחר שבמדרגת הנשמה האור כבר מלובש בכלים, כמו בעולם האצילות המתוקן. כאשר האור מלובש בריבוי כלים – אין כל בעיה של התמוטטות בכלל בגלל שאין הרגשת "ריבוי האור". במדרגת "ידיעת התורה" הבעיה היא להבין, להשיג – כלומר, ליישב את האורות בריבוי כלים בצורה מתוקנת.

 

ואם כן, בכל שלב ושלב בנפש ישנה עבודה מיוחדת:

יחידה – העבודה המתאימה מצד היחידה שבנפש היא רק איך לגלות את האור ולהפיצו. במדרגה זאת "הוא כולו תפקיד" – אין לו שום עסק עם עצמו אלא רק עסק עם העולם.

חיה – מצב החיה, "דבקות הבורא", זה "על הסף" – מצב הביניים בין להיות ולהרגיש את עצמו "חלק של הוי'", "חלק בורא" – ובין לדעת שגם הוא נברא. ואם כן, יש לו דבקות מסויימת – אבל הדבקות היא בגדר "ריבוי אור" והוא צריך כל הזמן להחזיק איזון בין "ריבוי האור" לבין יכולת הכלים הנבראים שלו להכיל את האור. הוא צריך כל הזמן להחזיק איזון בין הרגשתו את עצמו "בורא" לבין היותו נברא. וכאמור, הוא תמיד "על הסף" – ולכן החיה בנפש היא המקיף הקרוב.

נשמה – במדרגת "ידיעת התורה" שכנגד הנשמה שבנפש – הוא צריך ליישב את האורות בריבוי כלים.

רוח – במדרגת "מידות ישרות" שכנגד הרוח – הוא צריך לדעת איך להתפעל בצורה נכונה, איך ישר את מידותיו ולהיות אדם טוב.

נפש – במדרגת המעשה שכנגד הנפש – הוא צריך לדעת איך לפעול אפילו מתוך מצב של העלם האור. ככל שיורדים האור מתמעט ואילו הכלים מתרבים. כאשר מגיעים לנפש "המעשה הוא העיקר" ואזי הוא צריך לדעת איך לעשות מתוך "קבלת עול מלכות שמים" – בלי כל גילוי אור. הוא צריך לדעת איך להגיע למחויבות של עשיה שלמה.

מקיף קרוב – החיה נקראת "המקיף הקרוב" – זה קרוב אל השכל, אך מצד שני "לית כל מוחא סביל דא". על החיה שבנפש כתוב הפסוק "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף". החיה זה בחינת מרחף על גבי השכל ונקרא "נוגע ואינו נוגע" כמו אותו נשר גדול שאינו נוחת בבת אחת על הקן כדי לא לשבור אותו – אלא מרחף, יורד ועולה לסרוגין – עד שנוחת "נחיתה רכה" על הקן והגוזלים.

 

 

אדם הראשון לפני החטא

הנשמה כללית שכנגד החיה שבנפש הוא אדם הראשון לפני החטא, כמו שיוסבר בהמשך. אם אדם הראשון לפני החטא היה עומד בנסיון – היה מתעלה לדרגת המשיח. מאחר שאדם הראשון לא עמד בנסיון, הוא לא הגיע למדרגת היחידה וגם נפל ממדרגת החיה. ושוב, מדרגתו של אדם הראשון לפני החטא היא מדרגת החיה – והנסיון שהוצב בפניו היה על מנת להעלותו למדרגת היחידה – אלא שלא זכה לזה בגלל שלא עמד בנסיון.

ובכל זאת, כאשר רוצים להבין מהי מדרגת "דבקות הבורא" שכנגד החיה שבנפש – צריך לומר שזו הרגשה כמו הרגשתו של אדם הראשון לפני החטא. כמו אדם הראשון שברגע זה נברא – "יציר כפיו של הקב"ה". הוא כמו אותו כלי חרס שברגע זה יוצא מהתנור והאש עדיין בוערת בו חזק. הוא כל כך טרי – ברגע זה יצא מתחת "ידי הבורא" ועדיין נשאר בו רושם של בוראו – שנקרא בחסידות "כח הפועל בנפעל". ואם כן, בשביל להכיל את הרושם הזה, את החויה הזאת – הוא צריך להיות במצב שנקרא "מטי ולא מטי".

 

נקרא את הערה טז:

עולם העקודים

טז. עיין עץ חיים שער "מטי ולא מטי" (נוגע ואינו נוגע). והוא סוד עולם העקודים שיוצא מפי "אדם קדמון" – "אדם דבריאה" – שהוא "חלק בורא ('קדמון') שנעשה נברא ('אדם')". הרגשת הדבקות של בחי' הנברא שבו בבחי' הבורא שבו היא בפיו – "דעת גניז בפומא" – ומתגלה בסוד עולם העקודים (מלשון התקשרות ודבקות) בבחי' "מטי ולא מטי" וד"ל.

 

נקרא ונסביר:

עיין עץ חיים שער "מטי ולא מטי" (נוגע ואינו נוגע) [בספר "עץ חיים", הספר העיקרי מתוך כתבי האריז"ל, ישנו שער שלם העוסק במושג שלפנינו "מטי ולא מטי"] והוא סוד עולם העקודים שיוצא מפי "אדם קדמון" – "אדם דבריאה" – שהוא "חלק בורא ('קדמון') שנעשה נברא ('אדם')".

אמרנו שישנה מדרגה כזאת, הרגשה כזאת של "חלק בורא שנעשה נברא". כלומר, מצב בינים בין בורא לבין נברא – המתבטאת בהרגשת טריות במעשה בראשית עד כדי כך שרושם "הפועל" כל כך חזק "בנפעל" – כאילו שהוא בעצמו עדיין שייך לפועל, לבורא. ושוב, מצד אחד הוא "פועל", בורא – ומצד שני הוא "נפעל", נברא.

אדם קדמון

מצב הבינים בין בורא לבין נברא – מכונה "אדם דבריאה" – והוא הדבר הראשון שמתהוה לאחר הצמצום הראשון ונקרא "אדם קדמון". כאמור, מדרגת החיה בנפש, היא הדרגה הראשונה שאחרי הצמצום – ואילו היחידה שבנפש היא הרגשת ה"אור אין סוף" כמו שהוא לפני הצמצום. וממילא, במדרגת היחידה אין בעיה של "לית כל מוחא סביל דא" שהרי היא רק משפיעה ואינה מקבלת.

על ה"אור אין סוף" ישנו ביטוי בקבלה "לית מחשבה תפיסא בך כלל" – אפילו המחשבה הקדומה של "אדם קדמון". כלומר, אפילו המחשבה הקדומה של "אדם קדמון" היא בגדר "לית כל מוחא סביל דא" לגבי ה"אור אין סוף" וממילא "לית מחשבה תפיסא בך כלל" – אפילו המחשבה הקדומה של "אדם קדמון". ואם כן, גם אדם קדמון אינו יכול לתפוס ב"אור אין סוף" – ואם האוא"ס קצת מתגלה אצלו זה גורם קושי להתיחס אליו ולהחזיקו.

"חלק בורא ('קדמון') שנעשה נברא ('אדם')"

בשמו של "אדם קדמון" שני הפכים:

אדם – מצד היותו נברא הוא נקרא "אדם". "אדם" זו מציאות מחודשת וממילא התואר "אדם" מתאים רק לדבר שהתחדש ואינו "קדמון". אדם הוא מלשון שינוי מידות. אדם זו מציאות מוגבלת בה ישנן מספר מידות ולו מצבים משתנים. האדם מגיב לשינויים במציאות הכללית – וממילא משתנה גם הוא בהתאם – כמו שמשתמע מתוך כ"ח העיתים שבספר קהלת:

"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ: עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת: עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד: עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק: עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ: עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר: עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם:"

אלו הם שינויי העיתים של המהות המשתנית שנקראת "אדם". לגבי הקב"ה כתוב בתנ"ך "אֲנִי הוי' לֹא שָׁנִיתִי" – כלומר, הקב"ה אינו משתנה. פסוק נוסף, מספר שמואל, מדבר על "נצח ישראל", על הקב"ה, שהוא נצחי ובלתי משתנה ועל האדם שמתנחם ומתחרט ומשנה את מידותיו "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם".

לא אדם – ואם כן, הקב"ה אינו משתנה ואינו מתנחם "כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם". נלמד מפסוק זה שמדרגת "אדם" היא מדרגה שמתנחמת, שמתחרטת, שמשתנה. ושוב, זהו כלל גדול ש"אדם" זאת "השתנות" – וכל המשתנה הוא מחודש ואינו קדמון. לכן כתוב בחסידות שהביטוי "אדם קדמון" כולל שני הפכים: קדמון שאינו משתנה – ואדם הנתון לשינויים. כך גם הסברנו קודם את הביטוי "דבקות הבורא" – הכולל דבר והפכו.

אם אני מכנה מציאות בכינוי הכולל דבר והפכו – ממילא אני אומר בזה שישנו מצב ביניים – מצד אחד הוא "אדם", נברא ומשתנה, ומצד שני הוא עדיין קשור ל"קדמון", "קדמונו של עולם" – ועד כדי כך שאפשר לכנות גם אותו "קדמון". בלשון הקבלה מדברים על "פנימיות א"ק" ו"חיצוניות א"ק" – ומוסבר בחסידות ש"חיצוניות א"ק" זה אדם ואילו "פנימיות א"ק" זה קדמון. וכאמור, "אדם קדמון" – אלו "שני הפכים בנושא אחד" – שהרי הוא בעצמו נושא ההפכים לו קראנו: "חלק בורא שנעשה נברא".

נחזור: "אדם קדמון" הוא ההויה הראשונה שמתהוה לאחר הצמצום הראשון – ובכל זאת הוא עדיין מרגיש זיקה גדולה מאד לבוראו. הוא במצב של "דבקות הבורא".

חיה – ושוב, מכל העולמות העליונים – איזה פרצוף נמצא בדרגה זאת שנקראת "דבקות הבורא"? "אדם קדמון" הוא מצב הבינים שאנו מכנים כאן "דבקות הבורא".

יחידה – מהו המצב השייך לכל מה שלמדנו קודם לגבי היחידה, מסירות נפש להפצת המעינות חוצה? זה ה"אור אין סוף" שלפני הצמצום הראשון.

 

עולם העקודים

הדבר הראשון שנאצל מ"אדם קדמון", העולם הראשון שנאצל מ"אדם קדמון" נקרא בלשון הקבלה "עולם העקודים". כידוע, "דיברה תורה בלשון בני אדם" – וממילא משתמשים ספרי הקבלה בכינויים שונים של "גוף" – אע"פ שכאן אנו עוסקים ב"עולם העקודים" שלפני עולם האצילות, שהוא מושלל לגמרי מ"גוף" וממילא גם למעלה מזמן ומקום – ואין לו "לא גוף ולא דמות הגוף". וכאמור, אנו גבוה מעולם האצילות, ב"אדם קדמון" – ובכל זאת מרשה הקבלה לעצמה להשתמש גם כאן בכל מיני כינויים של גוף הבאים "לסבר את האוזן" בלבד – ועלינו להזהר לא להגשים את המושגים.

ואכן, ברגע שאני מתחיל לומר "אדם קדמון" ואומר "אדם" – אני מתאר פרצוף שלם. אדם הוא אדם! לאדם ישנם כל האברים וכל הכוחות של אדם – אחרת לא היינו משתמשים כלל בביטוי "אדם". ואכן כתוב, שכביכול מפיו של אותו "אדם קדמון" נאצל העולם הראשון – הוא "עולם העקודים".

אורות וכלים – כלים הם אותיות המחשבה שהזכרנו קודם. ב"אדם קדמון" אין עדיין כלים – ואילו ב"עולם העקודים" ישנו כבר כלי אחד ובו "עקודים כל האורות". כאמור, הכלי הראשון זה כמו "אות" – כלי המסוגל להחזיק אור, ליישב אור של מחשבה. ואם כן, זהו הכלי הראשון שנאצל כביכול מפיו של "אדם קדמון" – וכל האורות המרובים נמצאים בתוך אותו כלי, כל האורות "עקודים" בתוך הכלי האחד. אח"כ, בשלבים מאוחרים יותר של מעשה בראשית, בעולם האצילות – צריך להגיע לריבוי כלים שהם ריבוי אותיות, על מנת להחזיק את האור.

כאמור, בעולם העקודים ישנו הכלי הראשון, האות הראשונה – שהיא על דרך הביטוי שהזכרנו קודם "אותיות קצרות". כאשר ישנה חכמה חדשה שמתגלה בבחינת "ברק המבריק על השכל" – שכנגד "דבקות הבורא" – החיה שבנפש – אות י' דהוי' – חכמה בכלל, שם ישנן "אותיות קצרות". ואם כן, אותיות קצרות הן כמו הכלי האחד ב"עולם העקודים" בתוכו נמצאים כל האורות.

שבירת הכלים – אם האורות היו מתיצבים כביכול בתוך הכלי האחד ולא זזים ממנו – היו שוברים אותו בגלל שזה רק כלי אחד בלבד. וזה "כל שכן וקל וחומר" לגבי מה שקרה אח"כ ב"עולם הנקודים" שאומנם היו לו עשרה כלים קטנים אלא שהאור היה גדול מדי – ולא במצב של "מטי ולא מטי". האור הגדול נכנס לתוך הכלים ומיד שבר אותם – "שבירת הכלים".

ושוב, כאן ב"עולם העקודים" ישנו כלי אחד בלבד וכל האורות עקודים וקשורים בו יחד. כלומר, אלו "אותיות קצרות מאד" – כביכול אות אחת בלבד, כלי אחד בלבד – שמחזיק את כל האורות בתוכו ומתקיים ואינו נשבר. הוא ממשיך ומתקיים בגלל שהאור שבו נמצא במצב תמידי של "מטי ולא מטי" – במצב תמידי של כניסה ויציאה.

פה דא"ק – מוסבר בקבלה שהאור יוצא מהפה של "אדם קדמון" – וכמובן שבאמירה כזאת ישנה סתירה מיניה וביה. שהרי גוף זה כלי, פה זה כלי – וכאמור, לאדם קדמון אין עדיין כלים בכלל – ביחס לכל מה שיהיה אח"כ. ובכל זאת, הכל כאן בגדר של "דיברה תורה בלשון בני אדם" לסבר את האוזן בלבד.

מהתעבות האורות נעשו הכלים

הפה דא"ק מוציא אור – והאור מתעבה ויוצר כלי. "האותיות הקצרות" שיש במדרגת החיה – אינן אותיות שמחוץ לעצם האור, אלא האות בעצמה, הכלי בעצמו, הוא התעבות האור. האור יוצא פעם אחת – ואח"כ, כאשר האור חוזר לשורשו הוא משאיר חלק ממנו בחוץ. אותו חלק שנשאר בחוץ מתעבה, כיוון שהפנימיות חוזרת ונכנסת פנימה לתוך הפה דא"ק. כאשר האור מתעבה, הוא יוצר "אותיות קצרות" בשביל שהאור שיצא בפעם השניה – יוכל להכנס לתוכו.

נחזור: האור כביכול יוצא בפעם הראשונה וחוזר למקורו – וזה מה שנקרא "מטי ולא מטי". כאמור, בחזרת האור פנימה לתוך הפה דא"ק – רק פנימיות האור חוזרת ואילו ה"שיכבה החיצונית" כביכול – נשארת בחוץ. לאחר שהפנימיות הסתלקה ממנה – השיכבה החיצונית מתעבה ומהוה את הכלי הראשון. כלי ראשון זה מסוגל לקבל שוב את האור שיצא בפעם השניה מהפה דא"ק. גם האור שיוצא בפעם השניה חוזר ונכנס חזרה למקומו – וכך כל הזמן כביכול, יש "מטי ולא מטי" – "נוגע ואינו נוגע".

סוד הזמן – מצב זה של "מטי ולא מטי" הוא למעלה מהזמן – וכתוב בחסידות שהוא הסוד של התהוות הזמן. כל התהוות הזמן היא בגלל התופעה הזאת, התנועה הזאת, של "מטי ולא מטי".

 

לאחר הקדמה זאת – נמשיך לקרוא את הערה טז:

הרגשת הדבקות של בחי' הנברא שבו בבחי' הבורא שבו היא בפיו – "דעת גניז בפומא" – ומתגלה בסוד עולם העקודים (מלשון התקשרות ודבקות) בבחי' "מטי ולא מטי" וד"ל.

הפשטת המושגים מגשמיותם

כאמור, הקבלה מדברת בדימויים מגושמים – ואנחנו חייבים להפשיט את כל המושגים מגשמיותם שאחרת האדם העוסק בקבלה עלול ליפול בהגשמה – שזה דבר אסור באופן מוחלט. דרכה של החסידות הוא להפשיט את כל המושגים מגשמיותם – כך כותב אדמו"ר הזקן בספר התניא.

ואם כן, איך נסביר אנו כאן את המונח – פה דא"ק, הפה של "אדם קדמון"? איך נסביר את כל הסיפור שסיפרנו כאן אודות האור שיוצא מפיו של "אדם קדמון" ויוצר את "עולם העקודים" בו יש מצב שנקרא "מטי ולא מטי" השייך לחיה שבנפש?

ישנו פסוק בתהלים פרק קטז אותו אנו אומרים בהלל האומר – "הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד". כתוב בחסידות שכאשר האדם פותח את פיו ומתחיל לדבר דברי אמונה – הוא מתחיל להרגיש את האמונה שלו כלומר, הדבקות שלו. אם לא היה מדבר היה הדבר נשאר אצלו בגדר נעלם בעל מודע. ואם כן, באמצעות הדיבור הוא מגלה את העל מודע שלו, את האמונה שלו. דבר זה ידוע היום ומוכר – שדיבור הוא אמצעי לגלות את הלא מודע. מה שלא יכול היה לגלות במחשבתו – הוא מצליח לגלות באמצעות הדיבור.

הלא מודע – אלו קשרים סמויים שאני קשור בהם. אם זה תת מודע של נפש בהמית – אזי אלו כל מיני קשרים ותאוות העולם להם יש לי זיקה ואני קשור ודבוק אליהם. הפסיכולוגיה שלומדת על נפש האדם – עוסקת כולה עם התת מודע של הנפש הבהמית ולכן היא מגלה קשרים ודבקות לכל מיני תאוות למיניהן. כאן אנו מדברים על התת מודע של הנפש האלוקית שהיא כביכול הדבקות בהוי' שנקראת אמונה – וזהו מה שכתוב בתהלים "הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר".

חוש הדיבור – כלומר, אני מגלה את הדבקות והקשר האמיתי שלי להוי' באמצעות הדיבור. ואכן, ע"פ "ספר יצירה" – החוש הראשון של היהודי הוא חוש הדיבור – החוש המיוחד לחודש ניסן. החוש האחרון של היהודי, בסוד "נעוץ סופן בתחילתן" הוא חוש הצחוק המיוחד לחודש אדר – שגם הוא שייך לפה. ואם כן, בפה ישנם שני חושים: דיבור וצחוק – והם החוש הראשון והחוש האחרון לפי חדשי השנה.

הדעת בחלל הפה

על עם ישראל כתוב: "כל כוחן של ישראל אינו אלא בפיהם". הביטוי בזהר הוא "דעת גניז בפומא" – ואומר שהדעת גנוזה בתוך הפה. דעת זו התקשרות, מלשון "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּו" – אלא שכאן אנו מדברים על הדעת של ה"תת מודע", של ה"על מודע" – הגנוזה בתוך הפה. הדעת כאילו נמצאת בתוך הפה וברגע שפותח את פיו ומתחיל לדבר – אזי ההתקשרות שלו מתגלה.

חלל הפה – כתוב שהחלל שנוצר ע"י הצמצום הראשון של ה"אור אין סוף" – הוא על דרך "חלל הפה". כלומר, החלל שנוצר בעקבות הצמצום הראשון, שבתוכו עומדים כל העולמות – הוא כמו פה אחד גדול. בתוך חלל הצמצום ישנו רשימו נעלם שנשאר לאחר הצמצום. הרשימו שבתוך החלל – הוא הדעת הגנוזה בתוך הפה – ומגלים אותה ע"י ה"קו אור אין סוף" שבוקע וחודר לתוך החלל – שהוא סוד הקול העולה מן הבטן לתוך חלל הפה. הדיבור הראשון של הקול הוא אדם קדמון. ושוב, אדם קדמון הוא הדיבור הראשון שמלביש את הקו – שזה הקול, שנכנס לתוך הפה – שזה החלל, על מנת לגלות את הרשימו – שזו הדעת הגנוזה בחלל הפה.


פה דא"ק – כמו שאדם קדמון הוא הדיבור הראשון שמגלה את הדעת של כל החלל – כך בתוך פיו של אדם קדמון בעצמו ישנה הדעת שלו – כלומר, הרגשת האמונה שלו – הקשר בין האדם שבו לבין הקדמון שבו. כאמור, אדם קדמון הוא בחיצוניותו אדם ובפנימיותו קדמון – והקשר בין האדם שבו לבין הקדמון שבו – כלומר, הקשר בין צד הנברא שבו לבין צד הבורא שבו – גנוז בתוך פיו.

 

דבקות הבורא של א"ק

ואם כן, "עולם העקודים" זו התגלות הדעת הגנוזה בפה דא"ק. סודו של "עולם העקודים" הוא הדיבור שיוצא מהפה דא"ק – ובא לגלות את הדעת הגנוזה בתוך הפה דא"ק – היא היא "דבקות הבורא" של אדם קדמון.

דבקות הבורא – בשעור קודם שאלו מדוע הביטוי הוא "דבקות הבורא" ולא "דבקות בבורא"? ואכן, לכאורה פשוט יותר לומר "דבקות בבורא" – אלא שמשמעות הביטוי "דבקות הבורא" אומרת שהבורא דבוק בנברא. כלומר, "דבקות הבורא" פרושו – שהנברא מרגיש את דבקות הבורא בו. כמו שהוא מרגיש את דבקותו שלו בבורא, כך הוא גם מרגיש את דבקות הבורא בו ועד כדי כך שזה היינו הך – זה אותו הדבר.

ושוב, ההרגשה הזאת של "דבקות הבורא" גנוזה בפה כביכול – וגילויה של דבקות זאת הוא סוד "עולם העקודים" היוצא מהפה דא"ק. ואם כן, "עולם העקודים" היה קודם בבחינת "תת מודע" – שהרי כל עוד הוא גנוז בפה אינו נודע. "הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר" – מתי אני מגלה את האמונה שלי? כאשר אני מתחיל לדבר. וכל זמן שאינו מתחיל לדבר – לא גילה עדיין את האמונה.

ואם כן, כך גם לגבי "אדם קדמון" – לפני ש"אדם קדמון מוציא מפיו את "עולם העקודים" – אין לו כביכול יכולת לגלות את האמונה שלו, אין לו עדיין כלי ראשון.

כלי – כלי הוא היכולת להרגיש במודע. כלים אלו אותיות המחשבה המאפשרות להחזיק דבר במודעות. ברגע שיש לו כבר אות אחת, כלי אחד, הוא יכול לגלות לעצמו כביכול את מצב "דבקות הבורא" שבו. ושוב, לפני שישנה האות הראשונה – הדבר עדיין בגדר "על מודע" הגנוז כביכול בתוך פיו – "דעת גניז בפומא".

 

הרגשת הדבקות של בחי' הנברא שבו [הרגשת הדבקות של בחינת הנברא שבו – שזה צד האדם שבו] בבחינת הבורא שבו היא בפיו – "דעת גניז בפומא"".

הרגשת הדבקות של צד האדם שבו בצד הקדמון שבו היא בפה ועל זה כתוב שדעת היא הרגשת דבקות.

דעת גניז בפומא – גניז פרושו נסתר ונעלם – "לא מודע" – כמו הרשימו שנשאר בתוך החלל לאחר הצמצום הראשון. הצמצום הראשון הוא חלל גדול – חלל הפה – ובתוכו רשימו שזאת הרגשת התקשרות נעלמת ל"קדמון".

ומתגלה בסוד עולם העקודים (מלשון התקשרות ודבקות)

הגילוי של הדעת שגנוזה בתוך הפה דא"ק – זהו סוד "עולם העקודים".

עקודים – הפרוש הרגיל בקבלה אומר שכל האורות עקודים וקשורים בתוך הכלי האחד. פרוש עמוק יותר, השייך לענין שאנו מסבירים כאן, אומר שא"ק בעצמו עקוד וקשור ודבוק בבורא. כלומר, "עולם העקודים" זו התחלת הרגשת הדבקות בין הבורא והנברא.

בבחי' "מטי ולא מטי" וד"ל.

כאמור, הוא אינו יכול להחזיק את הרגשת הדבקות לאורך זמן אלא בבחינת "מטי ולא מטי", "נוגע ואינו נוגע". לכן נקרא "עולם העקודים" בשם "עולם" – שהרי הרגשת הדבקות מתגלה ונעלמת. כדי להקרא בשם עולם צריך להיות "העלם". "אדם קדמון" אינו נקרא בשם "עולם" – אבל "עולם העקודים" שיוצא ממנו כבר נקרא בשם "עולם" בגלל שיש בו העלם הרגשת הדבקות לאחר שנתגלתה. וזהו שהסברנו שהרגשת "דבקות הבורא" חייבת להיות במצב תמידי של "מטי ולא מטי". עד כאן למדנו את הערה טז.

 

נלמד גם את הערה יז:

יז. ה"חיה" הכללית של כל נשמות ישראל הוא סוד אדם הראשון לפני החטא כמבואר בכתבי האריז"ל, ובשרשו הוא סוד ראשית ה"אצילות" מ"אדם קדמון" – "אדם דבריאה" כנ"ל, כאשר שרש היחידה הוא בעצמות אור אין סוף ב"ה שלפני הצמצום הראשון, כמבואר בדא"ח וד"ל.

הערה יז אומרת שהחסידות לומדת ומסבירה את מדרגות נר"ן ח"י, ובמיוחד את מדרגות ח"י, חיה, יחידה – בדרגה יותר גבוהה מאשר הן מוסברות בספר "עץ חיים" של האריז"ל. בכתבי האריז"ל כתוב בד"כ ש"אדם קדמון" הוא היחידה, "עולם האצילות" הוא החיה, "עולם הבריאה" הוא הנשמה, "עולם היצירה" הוא הרוח ו"עולם העשיה" הוא הנפש – כולן מדרגות שלאחר הצמצום. בחסידות כתוב שהיחידה היא לפני הצמצום – בסוד "הדבקות העצמית" כמו שהסברנו.

ואם כן, מהסבר זה עולה שהחיה שייכת ל"אדם קדמון" – ובדיוק יתר, החיה שייכת לגילוי של "עולם העקודים" מתוך פיו של "אדם קדמון".

חיה יחידה

יחידה – מדרגות חיה יחידה משמשות כמעברים, כאשר כל מעבר הוא ממוצע בין שתי דרגות. בין ה"אור אין סוף" לבין "אדם קדמון" ישנו קו אור אין סוף שדבוק מצידו האחד ב"אור אין סוף" שלפני הצמצום, ומצידו השני הוא זורח ובוקע את החלל – ונכנס לפנימיות "אדם קדמון". כאמור, הקו אור אין סוף הוא בבחינת היחידה, ונמתח בין ה"אור אין סוף" לבין "אדם קדמון". ולכן, מצד אחד ניתן לומר שהיחידה זה "אדם קדמון" – וכן ניתן לומר שהיחידה זה "אור אין סוף".

 

בלשון הקבלה: היחידה היא כתר, קוצו של י, ואילו החיה היא חכמה, אות י דהוי'. לגבי עולמות א"ק אבי"ע – עולם האצילות זה חכמה ואילו "אדם קדמון" זה הכתר של כל העולמות – ולכאורה צריך היה "אדם קדמון", המדרגה החמישית בעולמות, להיות כנגד היחידה שהיא המדרגה החמישית בנפש, ועולם האצילות כנגד החיה שבנפש.

כתוב כמה פעמים בכתבי האריז"ל ומוסבר בחסידות – שהיחידה זה פנימיות הכתר, "עתיק יומין", ואילו החיה זה חיצוניות הכתר, "אריך אנפין". וכאמור, כתוב גם בצורה פשוטה יותר – שהחיה זה חכמה ואילו היחידה זה כתר. כאמור, מדרגות אלו הן מעברים בין דרגה לדרגה – ואכן הכתר משמש תמיד מעבר וממוצע בין העולם העליון לעולם התחתון – ובו שני פרצופים:

יחידה – "עתיק יומין" – פנימיות הכתר, החלק התחתון של העולם העליון.

חיה – "אריך אנפין" – חיצוניות הכתר, החלק העליון של העולם התחתון.

נשמה – חב"ד – כל השכל

רוח – חג"ת – הרגש

נפש – נהי"מ

באופן עמוק יותר, כתוב בכתבי האריז"ל שבעולם האצילות המתוקן – החכמה של שם מ"ה החדש נמצאת ב"אריך אנפין", ואילו הכתר של שם מ"ה החדש נמצא בעתיק.

ולכן, אלו ואלו דברי אלקים חיים, ונתיישב הענין שחיה באריך ואילו היחידה בעתיק. כאמור, אריך זה "אדם קדמון" – וכתוב ש"אדם קדמון" הוא המאציל לגבי עולם האצילות, והאצילות הראשונה שנאצלת ממנו היא "עולם העקודים" – לכן המדרגה המתאימה ביותר להיות בסוד החיה היא "עולם העקודים".

דבר זה שהחיה היא בסוד "מטי ולא מטי" כתוב במקומות רבים בחסידות ובמיוחד בשם המגיד ממזריטש, תלמידו המובהק של הבעש"ט, שמדבר רבות על מדרגה זו של החיה שבנפש. מענין מאד הוא שהבעש"ט בעצמו קשור במיוחד ליחידה שבנפש, ואילו תלמידו המובהק המגיד ממזריטש מדבר הרבה מאוד על החיה שבנפש, ועל התהליך התמידי של "מטי ולא מטי" המאפשר אותה.

המגיד – כאמור, הביטוי "דבקות הבורא" מופיע בחסידות הכללית אצל תלמידי המגיד – אצל הנעם אלימלך, הקדושת לוי ועוד. המגיד וכל תלמידיו משתמשים בבטוי זה – בגלל שעיקר גילויו ועבודתו של המגיד זה להוריד את האור לדרגת החיה, "מטי ולא מטי", דבקות הבורא".

אדמו"ר הזקן – אדמו"ר הזקן שייך כבר למדרגת הנשמה שבנפש, חכמה, עולם האצילות, דרגת משה רבינו. עבודתו היא להמשיך את האור בריבוי כלים – ריבוי אותיות של הסבר.


הנשמות הכלליות כנגד נר"ן ח"י

יז. ה"חיה" הכללית של כל נשמות ישראל הוא סוד אדם הראשון לפני החטא כמבואר בכתבי האריז"ל".

 

יחידה – משיח

חיה – אדם הראשון לפני החטא

נשמה – משה רבינו – מתן תורה – הרבה אותיות שאפשר לאחוז בהן את האורות הכי נעלים.

רוח – אליהו הנביא

נפש – דוד המלך

 

כאמור, דרגות אלו אנו מזהים גם בהשתלשלות החסידות מהבעש"ט ואילך:

יחידה – משיח – הבעש"ט הוא כמו גילוי המשיח – ללא כלים עדיין.

חיה – אדם הראשון לפני החטא – המגיד ממזריטש הוא בחי' גילוי החיה בנפש – "דבקות הבורא".

נשמה – משה רבינו – אדמו"ר הזקן וחסידות חב"ד בכלל – ענינם להמשיך את אורות היחידה והחיה באותיות של מתן תורה. לכן ישנו ביטוי בחסידות האומר שהבעש"ט והמגיד הם עדיין לפני מתן תורה לגבי החסידות, ואילו מתן תורה זה אדמו"ר הזקן. אדמו"ר הזקן ממשיך את האורות בתוך ריבוי אותיות של הסבר בטוב טעם ודעת.

"אדם קדמון" ו"אדם הראשון"

ישנים רבים שקצת מתבלבלים בין "אדם קדמון" בכתבי האריז"ל לבין "אדם הראשון" של ספר בראשית. בגמרא אנו מוצאים את הביטוי "אדם קדמאה" והכונה היא לאדם הראשון של ספר בראשית. נשלים ונסביר מה בין "אדם קדמון" ל"אדם הראשון".

אדם הראשון – אדם הראשון, הוא האדם שנברא ביום שישי של מעשה בראשית. זהו אדם חי, בשר ודם שחי בעולם הזה עלי אדמות. מאמר הזהר אומר "שופריה דיעקב כשופריה דאדם קדמאה" – תפארתו של יעקב אבינו דומה לתפארתו של אדם הראשון. ושוב, אדם הראשון חי בעולם הזה ומובן גם שלפני החטא העולם היה שונה. לאחר החטא כל העולם התמוטט וירד לדרגתו המגושמת העכשוית. ובכל זאת היה זה אדם ממש שאפילו חטא.

אדם קדמון – כאשר אנו מזכירים את "אדם קדמון" – אנו מדברים על הפרצוף הראשון שמתהווה סביב ה"קו אור אין סוף" שבוקע לתוך החלל שנוצר לאחר הצמצום הראשון של ה"אור אין סוף". פרצוף זה הוא דבר רוחני ואלקי בתכלית האלקות הגבוה מעולם האצילות.

ואם כן, טעותם של אותם המתבלבלים בין השניים היא באמת מוצדקת. אמנם צריכים לדעת ששני אלו הם דברים רחוקים לגמרי -"אדם קדמון" הוא מושג אלקי בקבלה ואילו "אדם הראשון" זה בן אדם בשר ודם ממש. ובכל זאת, הדרגה הפנימית בשניהם זהה. כלומר, נשמתו של "אדם הראשון" באמת שייכת למדרגה זו שנקראת "אדם קדמון", ובמיוחד ל"פה" של "אדם קדמון" – היא מדרגת החיה שבנפש.

גם חטאו של "אדם הראשון" קשור בפה. ע"פ פשט הוא נפל והתמוטט בגלל שאכל מעץ הדעת, הוא חטא בפה. ומסבירים שפנימיות חטאו היתה אומנם בפיו – אך אין מדובר על אכילה אלא על תקשורת נכונה – הוא לא ידע להסביר נכון לחוה את הציווי שציוה עליו הקב"ה – לא לאכול מעץ הדעת. מסביר "אור החיים" הקדוש בעומק שאותו חוסר בתקשורת אמיתית נבע מחוסר אהבה – כלומר, אם אין אהבה מושלמת אין גם דיבור מושלם. ואם כן, כל חטא "אדם הראשון" התחיל מחוסר התגלות הדעת "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ". כאמור, "דעת גניז בפומא" והדיבור אמור לקשר – כלומר לגלות את הדעת הגנוזה בפה. ושוב, "אדם הראשון" לא הצליח לגלות את הדעת הגנוזה בפיו באמצעות דיבורו.

פגם הפה – "הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר" – כאמור, הדעת הגנוזה בפה היא סוד האמונה וכאן היא הברית הנאמנה בין אדם לחוה אשתו שאמורה להתגלות תוך כדי שהוא מדבר איתה. מכיון שאדם לא גילה את הדעת הגנוזה בפיו – הוא נקרא בלשון חז"ל "מין" – כלומר, אחד שאינו מאמין, אפיקורס! ושוב, אדם היה "מין" בגלל שלא גילה את האמונה שלו כתוצאה מפגם בפה. ומכיוון שהוא פגם בפה – אח"כ גם חטא באכילת הפה. אם ישנו פגם במה שהפה מוציא, בדיבור הפה – ממילא יש אח"כ פגם באכילה, פגם במה שהפה מכניס.

מה היה פגם באכילתו? הוא אכל מעץ הדעת, עץ הדעת טוב ורע "וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". זאת דעת טוב ורע, ולא דעת אלקים שבה נאמר "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי הוי' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד". וצריך לומר, שגם הכתוב אח"כ "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" – אינו מדבר על גילוי דעת פנימית ולכן נולדו קין והבל המעורבים מהסטרא אחרא.

ושוב, צריך היה לגלות דעת פנימית בפה – ובמקום זה הוא גילה רק דעת חיצונית, שהיא תוצאת האכילה מעץ הדעת החיצונית "דַּעַת טוֹב וָרָע". הוא ידע את אשתו בחשק חיצוני, וגם הבנים שנולדו יצאו מעורבים טוב ורע.

ואם כן, אמנם ישנו ריחוק הערך בין "אדם קדמון" לאדם הראשון – בכל זאת בפנימיות, אדם הראשון משקף את המדרגה הנעלית של "אדם קדמון". וכאמור, אדם הראשון פגם במדרגה זאת – פגם בדיבור הפה ובאכילת הפה. "אדם הראשון" צריך היה להתעלות גבוה יותר "מאדם קדמון" ולהיות כמו המשיח, מדרגת היחידה שבנפש – אך בעקבות חטאו לא הצליח לקיים אפילו את דרגת "אדם קדמון" שבו, מדרגת החיה שבנפש.

עד כאן הקדמנו בהקשר למדרגת התפילה השניה מלמעלה, "דבקות הבורא", ולמדנו על המושג "מטי ולא מטי".

* * *


דבקות הבורא – חיה

הכוונה, הבקשה, שמקבילה למדרגת ה"חיה" שבנפש היא כוונת "דבקות הבורא" – עליה נלמד בשעור זה. בשעור קודם הסברנו שישנו מושג בחסידות הנקרא "דבקות עצמית", המתאר מצב מוטבע וקבוע ומושרש בעצם הנפש, השייך ליחידה שבנפש. "דבקות הבורא" היא דבקות שמתחדשת בכל רגע – וקשורה עם חווית הבריאה בעצמה.

כלומר, באמצעות חידוש הבריאה באים לחויה עמוקה ביותר שאני בעצמי מתחדש בתור "חלק בורא שנעשה נברא". לא רק שאני מרגיש שהכל מתחדש – אלא מרגיש בעצמי מעבר מבורא לנברא – שאני בעצמי "חלק בורא שנעשה נברא". ושוב, לא רק שאני מרגיש בחידוש המציאות כולה – אלא שגם אני עובר מלהיות "חלק בורא" ו"נעשה נברא" – ונקרא בלשון ספר הזהר "מטי ולא מטי" – נוגע ואינו נוגע. ושוב, הרגשה זאת שייכת לחיה שבנפש ונקראת "דבקות הבורא". וכאמור, צריך להגיע למדרגה זו של "דבקות הבורא", כמו גם לשאר המדרגות המפורטות בתפילה, באמצעות התורה.

התחדשות

למדנו שביחידה שבנפש ישנו מצב המכונה "איתן" – איתן ונצחי שלמעלה מהתחדשות. היחידה שבנפש, "יחידה ליחדך", זה דבר קבוע ויציב ואיתן – למעלה לגמרי מלהיות שייך לחווית התחדשות. לעומת זאת החיה שבנפש היא מקור המושג התחדשות. במדרגת "דבקות הבורא" ישנו מצב של "מטי ולא מטי" – וכל מצב או חוויה נפשית השייכת להתחדשות – נובעת ממדרגה זו. ושוב, כל המושג התחדשות – שייך לחיה שבנפש.

תורה חדשה

אנו נסביר ב"ה בהמשך שהמדרגה שכנגד הנשמה היא "ידיעת התורה" – כלומר, לדעת את רצון הוי' בתורה, לשון הוראה – מה כתב לי הוי' בתורתו ומה הוא רוצה ממני. "ידיעת התורה" יכולה להתחדש ויכולה גם לא להתחדש – ועל זה אומרים חז"ל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". כלומר, צריך כל אחד ואחד להרגיש שבכל יום הוא מקבל את התורה מחדש.

ישנו אחד שעוסק בלימוד הגמרא ויודע הכל – ראשונים ואחרונים וממילא הוא הגיע ל"ידיעת התורה" שכנגד מדרגת הנשמה – ולמרות זאת, יתכן והתורה אינה מתחדשת אצלו. זה נשאר כל הזמן אותו הדבר – ואין כל התחדשות. מצב זה שאין התחדשות ב"ידיעת התורה" פרושו שאין יחוד בין החיה לנשמה.

אנו מסבירים שהחיה היא מקור ההתחדשות – גם ביחס לעצמה, שהוא המושג "דבקות הבורא", וגם ביחס לכל שאר המדרגות, שבהם היא פועלת ומגלה התחדשות. כלומר, צריכה להיות התחדשות בנשמה שהיא מדרגת "ידיעת התורה", ואח"כ צריכה להיות התחדשות ברוח שהיא מדרגת "מידות ישרות", ואח"כ התחדשות בנפש שהיא מדרגת המעשה.

 

חידוש במידות

מידות ישרות – התורה צריכה ללמד לאדם איך לישר את לבו העקום מראשית תולדתו. "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" – תפארת היא כנגד אות ו' שבשם הוי', הרוח בנפש ונקראת "הדרך הישרה" – כלומר, הדרך איך להיות ישר בכל המובנים.

"עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" – הוי' ברא את האדם על מנת שילך ישר בכל דרכיו – אך האדם מקלקל את עצמו ומעקם את יושרו הטבעי ומבקש לעצמו "חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" שעל ידם סוטה מיושרו ומעקם דרכיו. ואם כן, באה התורה ומורה לאדם איך לחזור לדרך היושר בחיים שהיא מידת התפארת.

עולי רגל – ואם כן, האדם תיקן את מידותיו והוא בעל מידות טובות, מידות ישרות – ויכול להרגיש במידותיו הטובות התחדשות שקשורה תמיד עם התעלות. "יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן" – לציון, לירושלים עולים לרגל – וכתוב שרגל בכל מקום זה לשון הרגל, הרגלים טובים. ואם כן, ישנה מצוה בתורה לעלות לרגל – והכונה היא תמיד להתעלות, ואפילו מעל ההרגלים הטובים שהאדם מורגל בהם. ושוב, אפילו מעל ההרגלים הטובים צריך תמיד להתעלות – כלומר, להתחדש.

וכאמור, האדם הולך בדרך הישרה ומידותיו ישרות – ויתכן שירגיש התחדשות במידותיו ויתכן שלא ירגיש כל התחדשות. לפי ההסבר שלנו כאן – התחדשות במידות זו השפעה מהחיה שבנפש לרוח. וממילא, כאשר אינו מרגיש התחדשות במידותיו סימן הוא שאין אצלו השפעה והארה מהחיה לתוך הרוח.

חידוש במעשה – וכך גם לגבי מדרגת הנפש – המדרגה התחתונה של קיום המעשה בפועל ממש, שהאיש יניח תפילין בבוקר, ושהאשה תדליק נרות בערב שבת וכו'. כאמור, ישנו הרגל של מידות טובות – הוא רגיל להתנהג בעדינות, לא לכעוס, וכו' – וכך גם ישנו הרגל שמרגיל את עצמו לקיים את המעשה אשר יעשון, לקיים את כל המצוות – המעשה הוא העיקר.

ואם כן, במשך שלושים שנה, ואפילו שבעים שנה – הוא מניח תפילין בכל בוקר – ואם אין אצלו התחדשות במעשה יתכן וכל מעשיו נעשים באופן של "מצות אנשים מלומדה". לא שחס וחלילה אין ערך למצוה הנעשית באופן "של מצות אנשים מלומדה" – יש לזה ערך אין סופי, רק שהערך האין סופי מוסתר ממנו. כמה שהאדם מתרגל יותר ויותר ונכנס לתלם של "מצות אנשים מלומדה" – כך האלקות שיש בדבר שעושה מסתתרת ממנו יותר ויותר. ברוך הוי' שהוא מניח תפילין – אבל אין לו שום גילוי אור, וגם לזולת אין שום אור.

וכאמור, במידה ואכן ישנה אצלו התחדשות במעשה, הוא יכול להרגיש בכל יום שהנחת התפילין היא חויה חדשה – וכך צריך. ואם כן, התחדשות במעשה תלויה מאור שבא ממדרגת החיה ומאיר ומשפיע התחדשות בנפש – הוא המעשה בפועל ממש.

נחזור – כל המושג התחדשות שייך למדרגת החיה שבנפש. התחדשות בפני עצמה היא "דבקות הבורא" ואילו התחדשות בכל שאר המדרגות שלמטה ממדרגת החיה תלויה מהארה והשפעה הבאה מהחיה אל אותה מדרגה – נשמה – התחדשות בידיעת התורה; רוח – התחדשות במידות מתוקנות ; נפש – התחדשות במעשים. ושוב, כאשר אין התחדשות זאת אומרת שהחיה אינה מאירה בנר"ן. בלשון הקבלה: 'אבא מקנן באצילות' – אבא הוא החיה, והחיה צריכה לקנן כלומר, לחדור פנימה ולהתגלות בתוך כל פרצופי האצילות. עיקר הסימן של אדם מתוקן הוא שפרצוף אבא מאיר בתוך שאר הפרצופים. ובלשוננו, התיקון, ההתחדשות היא כאשר החיה מאירה בשאר המדרגות שלמטה ממנה. כאשר אין אור החיה מאיר לכל שאר מדרגות האצילות – אין תיקון של עולם האצילות.

"כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" – בכל המדרגות שלמטה ממנה צריך לגלות את אור החכמה שהיא החיות וההתחדשות "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ". הדבר שאינו מתחדש הוא מת ולא חי – וכדי שכל דבר יהיה חי צריך להאיר בו מאור החיה – חיה מלשון חי וחיים.

 

מה ההבדל בין חי ל חיה?

חי לשון זכר וחיה לשון נקבה – ואחד הפרושים אומר שחיה פרושו "חיים להחיות" – כלומר, שזה מחיה. המילדת נקראת חיה בגלל שהיא נותנת חיים. ושוב, זאת הנקודה היסודית כאן – שחיה היא מקור החיים, מקור ההתחדשות.

כאמור ישנה גם התחדשות במדרגת עצמה – בינה לבין עצמה ונקראת "דבקות הבורא" – זו החיה בפני עצמה – ואח"כ צריכה החיה להחיות את כל שאר המדרגות. לאור ההסברים אלו נוכל להמשיך ולקרוא את לשון המאמר בפרק ג'.

 

פרק ג

חיה – דבקות הבורא

"דבקות הבורא" היא בסוד "מטי ולא מטי" (נוגע ואינו נוגע) שהוא בחינת החיה שבנפש האלקית. "בראשית ברא" מתרגמינן (בתרגום ירושלמי) "בחוכמא ברא", וכמ"ש "כולם בחכמה עשית". "איזהו חכם הרואה את הנולד", יש מאין תמיד, בעין החכמה – בחי' י שבשם, סוד נקודה היולית המחיה "מלשון חיה" את הכל ב"רצוא ושוב" (דופק החיים), כמ"ש "והחיות רצוא ושוב" – אל תקרי "והחיוֹת" אלא "והחיוּת" – כללות החיות האלקית המהוה ומחיה את הכל כמבואר בחסידות. וכן כתוב "ואתה מחיה את כולם" – אל תקרי "מחיה" אלא "מהוה".

 

נתחיל להסביר:

"דבקות הבורא" היא בסוד "מטי ולא מטי" (נוגע ואינו נוגע) שהוא בחינת החיה שבנפש האלקית [משפט ראשון זה למדנו באריכות בשעור קודם – ועל עיקרי הדברים חזרנו בהקדמה] "בראשית ברא" מתרגמינן (בתרגום ירושלמי) "בחוכמא ברא", וכמו שכתוב "כולם בחכמה עשית".

ישנם שלושה תרגומים של התורה לארמית. התרגום העיקרי הוא תרגום אונקלוס, וישנם עוד שני תרגומים – תרגום יהונתן בן עוזיאל, ותרגום ירושלמי. את המילה הראשונה בתורה "בראשית" מתרגם כל תרגום באופן אחר:

תרגום אונקלוס – בראשית – בקדמין.

תרגום יהונתן בן עוזיאל – בראשית – מן אולא – מתחילה.

תרגום ירושלמי – בראשית – בחוכמא – בחכמה.

ואם כן, תרגום ירושלמי הוא הכי מחודש לגבי הפשט של הטקסט. שני התרגומים של אונקלוס ויהונתן בן עוזיאל מתרגמים "בראשית" פחות או יותר כמו שאדם מבין בשכל פשוט, ואילו תרגום ירושלמי "בחוכמא" אינו בדיוק מובן – והולך ע"פ הפסוק "רֵאשִׁית חָכְמָה".

 

ראשית חכמה – מדוע נקראת החכמה ראשית? כתוב בחסידות שהחכמה היא "ראשית הגילוי". עפ"י סדר הספירות – לפני החכמה בא הכתר שהוא נעלם – על מודע או תת מודע. ההברקה הראשונה – הברק שמבריק על השכל נקרא "ראשית הגילוי" – היא החכמה. ישנו הבדל בין ראשון לבין ראשית. ראשון הוא מה שבאמת ראשון – הכתר הוא הראשון בספירות. ואילו ראשית היא "ראשית הגילוי" כלומר, הנקודה הראשונה שמתגלה – והנקודה הראשונה שמתגלה היא החכמה.

"כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" – כל מה שהוי' עשה ותיקן בעולם, עשה על ידי חכמה. מהי חכמה?

מאמר חז"ל מפורסם אומר: "איזהו חכם הרואה את הנולד". חכמה זה הכח לראות את הנולד – כאשר הפרוש הפשוט מדבר על אינטואיציה לגבי העתיד. כתוב בספר התניא שהרואה את הנולד – חווה את החויה של התחדשות הבריאה בכל רגע. הוא רואה איך שהעולם נולד יש מאין בכל הרף עין. בכל רגע ורגע העולם נולד מחדש, וכל דבר נולד מחדש – כולל האדם בעצמו.

התחדשות – ואם כן, זאת נקראת התחדשות – כלומר, שהדבר מתחיל מחדש לגמרי – להרגיש התחדשות זה להרגיש שעכשיו נולדתי "אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ". פסוק זה מפרק ב' בתהלים נאמר לגבי המשיח – "הוי' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ". כלומר, המשיח מרגיש שבכל יום ובכל רגע הוא נולד מחדש – וזאת נקראת "התחדשות".

 

"איזהו חכם הרואה את הנולד", יש מאין תמיד, בעין החכמה – בחי' י שבשם"

לידה אמיתית היא בריאה חדשה "בְּרֵאשִׁית בָּרָא" – והחכם הוא זה שרואה את הדבר. מזה מובן גם מה שכבר הוזכר שמיילדת נקראת "חיה". החיה פועלת את חויית הלידה החדשה – וממילא, החכמה זה הכח בנפש שכל הזמן רואה את הנולד, את ההתחדשות. ההתחדשות היא "יש מאין" תמיד ורואים את זה ב"עין החכמה" שזאת בחינת אות י' שבשם הוי' – שכנגד החכמה.

נקודה היולית

הנקודה הראשונה שנולדה ומתגלה נקראת "ראשית הגילוי" – היא אות י' – וכך כל דבר חדש שמתחיל להתגלות – מתגלה כנקודה קטנה. וכך נראה גם בפועל כאשר הסופר מניח את קולמוסו על הקלף, לכתוב אות כלשהי – מיד מצטיירת על הקלף טיפת דיו כנקודה שחורה דמויית אות י' – וממילא, אות י' היא "ראשית הגילוי" של כל האותיות. בעלי המסורה על התנ"ך קוראים לאות י' זעיר – ולאות ו' קוראים אריך (ואינם זהים ע"פ פשט למושגים דומים בלשון הקבלה).

זעיר – פרושו קטן – קטנצ'יק. כאשר מלמדים ילד קטן את אותיות לשון הקודש – ישנן כמה אותיות שהוא אוהב ביותר בגלל שמזדהה איתן – ופעמים רבות האות שמזדהה איתה היא אות י' – שהיא הקטנה מכולן. כאמור, אות י' היא טיפה – וגם הילד הוא טיפה קטנה ונקרא טף. ואם כן, הוא טיפה ואות י' טיפה – וממילא הוא מזדהה איתה. וכאמור, הטיפה הזאת היא ראשית הגילוי – שכרגע נולדה מחדש -"אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ". החכם הוא הרואה ב"עין החכמה", בחי' י' שבשם – את אות י' שהיא ראשית הגילוי לגבי כל דבר המתהווה.

 

סוד נקודה היולית המחיה "מלשון חיה" את הכל

הנקודה הזאת נקראת "נקודה היולית". בתוך הטיפה הראשונה ישנו כל הציור וכל המבנה של כל מה שעתיד להתפתח. כאשר כל מה שעתיד להתפתח נכלל בתוך הגרעין, בתוך הטיפה הראשונית, בתוך נקודה אחת – נקראת נקודה זו בשם "נקודה היולית".

היולי – חומר פשוט שממנו עתידות להתגלות צורות רבות של חומר. בלשון החסידות נקרא "חומר היולי" בשם "אין של היש". היולי היא מילה יונית ש"גיירו" חז"ל. חז"ל יודעים כיצד לגייר מילים לועזיות – שהרי מילה היא כמו נשמה – ואכן ישנן הרבה מילים יוניות שגיירו חז"ל וצרפו ללשון הקודש. הפסוק אומר: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" – ומכאן לומדים שיש מצוה לברר כמה שיותר מחכמת יון, שהוא בנו של יפת. את כל היופי של יפת צריך להמשיך לתוך אוהלי שם ומסבירים חז"ל במסכת מגילה שעיקר היופי של יפת היא השפה היונית.

"רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל – אמר קרא: יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם – דבריו של יפת יהיו באהלי שם. – ואימא גומר ומגוג! אמר רבי חייא בר אבא: היינו טעמא דכתיב 'יפת אלהים ליפת' – יפיותו של יפת יהא באהלי שם".

 

מפרש רש"י במקום: יפיותו של יפתהוא לשון יון, לשונו יפה משל כל בני יפת.

ואם כן, חז"ל יודעים כיצד לגייר מילים ע"פ ההלכה – וממילא, ברגע שמגיירים את המילה כהלכה היא הופכת להיות מילה בלשון הקודש, לכל דבר וענין, כמו גר צדק שהופך להיות יהודי לכל דבר. ישנם הרבה רמזים לגבי המילה היולי – והדבר הפשוט ביותר הוא הרמז ע"פ הגימטריא – שגם היא מילה יונית מגוירת:

היולי = 61 = אין

היולי זה מצב שעדין "אין" – ועין החכם, "איזהו חכם הרואה את הנולד", היא זאת שרואה את ה"יש" הנולד ממנו בכל רגע תמיד – כלומר, את ההתחדשות וההתהוות "יש מאין".

הכח לראות את הנולד והטיפה הראשונה של הגילוי – היא הנקראת "היולי". מוסבר בחסידות שיש שתי מדרגות של "אין":

אין אמיתי

אין של היש – היולי. הוא כבר מציאות, הוא כבר משהו, הוא כבר גילוי – והוא עתיד להתפתח ולהתגלות כ"יש". "אין של היש" הוא כמו הביטוי "אין יחסי" – ולא אין מוחלט. יחסי ל"יש", לכל היסודות הפרטיים שעתידים להתגלות ממנו – הוא עדיין "אין". אבל יחסי למה שלמעלה ממנו – הוא כבר משהו, הוא כבר "יש". כך אנו מתארים את המושג "חכמה" – אותיות כח מה. הכוונה שזה כבר משהו אבל עדיין איני יכול לזהותו בכלל.

חכמה – הפרוש הפשוט ביותר של המושג חכמה הוא שיש כאן משהו, אבל עדיין אין לי שום אפשרות לזהותו. זהו המצב הנקרא "אין של היש" וכאמור, זה אינו "אין אמיתי" אלא "אין יחסי" המהוה מעין מעבר בין אין ליש. על זה אומר הפסוק בספר איוב: "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה".

"וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" – מכאן מובן שהחכמה אינה "אין", אלא החכמה נמצאת מה"אין" וממילא, החכמה זה כבר משהו, "יש מאין" ולא ה"אין". ספר הזהר מפרש ואומר: "החכמה מאין תמצא בבינה" – כלומר, שהמציאות האמיתית, ה"יש" זה רק בבינה – ואילו החכמה ביחס לבינה היא עדיין בבחינת "אין". ואם כן, החכמה זה עדיין לא "יש גמור" אלא מעבר בלבד מ"אין" ל"יש" – והיש זה רק בבינה. ומפרשים: החכמה שנמשכת מה"אין" היא עדיין "אין", אבל ביחס למציאות של הבינה. וזהו שהחכמה נקראת "ראשית הגילוי" אבל לא "ראשית המציאות".

בראשית – ומפרשים ב' ראשית – "ראשית הגילוי" ו "ראשית המציאות". ישנו דבר המתגלה בתור "דבר מה" – כלומר, יש פה משהו אבל כל זמן שאיני יכול לזהותו, שאיני יכול לתפוס אותו, למצוא אותו – הרי שאין בזה מציאות עדיין.

מציאות – המילה מציאות תמיד על שם הזולת כלומר, הדבר הוא מציאות אם יש מישהו שיכול למצוא אותו. ואם אין מישהו שיכול מצוא את הדבר – ממילא, אינו במציאות. הוא מהות, "דבר מה" – אבל עדיין אינו מציאות בגלל שאף אחד לא יכול למצוא אותו. ושוב, המילה "מציאות" זה על שם האפשרות למצוא את הדבר – כלומר, לתפוס אותו, לזהות אותו. וכאמור, מדרגת המציאות מתחילה רק בבינה – הנקראת "יש", "ראשית המציאות".

לעומת זאת, החכמה היא אומנם "ראשית הגילוי" אבל מהוה מעבר בין הכתר, שהוא נעלם לגמרי, לבין הבינה שבה יש כבר אפשרות לתפוס ולזהות.

כתר – הכתר הוא "ראשון" – אבל עדיין לא "ראשית" של משהו. הרמז אומר: ביום הראשון = כתר .

חכמה – החכמה נקראת "ראשית הגילוי".

בינה – הבינה נקראת "ראשית המציאות".

 

ושוב, לפי היחסים כאן מפרש ספר הזהר שהחכמה זה מעבר מ"האין האמיתי", הכתר – למציאות שהיא בבינה. לכן קוראים את הפסוק כך: והחכמה מאין תמצא ליש בבינה. המצב הזה של מעבר בין "האין האמיתי" לבין המציאות של הבינה – נקראת "היולי". וכאמור, היולי = אין ואין זה "האין האמיתי" אלא "האין היחסי", "האין של היש".

רצוא ושוב

כאמור, עין החכמה היא הרגשת אות י' שבשם – והוא סוד "הנקודה ההיולית".

סוד נקודה היולית המחיה "מלשון חיה" את הכל ב"רצוא ושוב" (דופק החיים)

מדרגת החיה שבה אנו עוסקים היא מדרגה של "חיים". הדבר שמגדיר בכל מקום את החיים זה דופק – "דופק החיים". כל דבר חי הוא בעל "דופק" שנקרא "רצוא ושוב" – "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק".

רצוא – החיות שואפת לחזור ולהתאחד עם שורשה. כאשר נאמר שהחיות מחיה משהו – הכוונה היא שיש חיים בתוך גוף, בתוך כלי. החיות שמחיה כל חי מרגישה את עצמה מוגבלת וכבולה ואסורה בתוך הגוף. וככל שנמשכת הרגשת המוגבלות – לא רק שירגיש בעצמו לא טוב, אלא גם לא יהיה מסוגל ולהחיות את הגוף. מסבירים זאת בחסידות ע"פ משל "רב ותלמיד": אם הרב לא יתחדש בעצמו לא יוכל להחיות את תלמידו. ואכן, כדי להתחדש על הרב להסתלק במידה מסוימת מן התלמיד – הוא עוזב את התלמיד והולך להתבודד כדי להתחדש בעצמו. וכאמור, אם הרב לא יתחדש בעצמו – הוא לא ירגיש טוב וממילא גם לא יהיה מסוגל להחיות את התלמיד. ואם כן, אם החיים הפנימיים לא יחזרו וירוצו לשורשם כדי להתחדש – תיווצר בעיה ותסכול בתוך הנשמה ועד שלא יתאפשר לה יותר למלא את תפקידה ולהחיות את הגוף.

ואם כן, חיים זה תמיד מצב של "רצוא ושוב" – רץ לשורש ושב לגוף. לכן החיה בנפש היא התחדשות ותמיד הולכת עם המושג "רצוא ושוב".

כאמור, "רצוא ושוב" מאוד קרוב לביטוי "מטי ולא מטי" – אלא ש"מטי ולא מטי" זה מלמעלה למטה:

מטי – יציאת האור משורשו

לא מטי – חזרת האור לשורשו

וזה מה שאמרנו שהנשמה היהודית יכולה להרגיש שהוא בעצמו ה"בורא שנעשה נברא" – "מטי ולא מטי". וכאמור, "רצוא ושוב" זו תנועה הפוכה:

רצוא – החיות נמצאת בתוך הגוף למטה – ומרגישה שאיפה ותשוקה לצאת ולחזור ולהתחבר עם שורשה למעלה.

ושוב – אח"כ, אחרי שהחיות מתחדשת בשורשה, היא מסוגלת לשוב ולרדת, לחזור לתוך הגוף כדי להחיותו.

כממו שכתוב "והחיות רצוא ושוב" – אל תקרי "והחיוֹת" אלא "והחיוּת" – כללות החיות האלקית המהוה ומחיה את הכל כמבואר בחסידות.

כאמור, זאת לומדים מפסוק בתחילת ספר יחזקאל שנאמר על "חיות הקודש" שראה יחזקאל במרכבה "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב". דורשים פסוק זה בחסידות אל תקרי "והחיוֹת" אלא "והחיוּת" – והכוונה שכל דבר חי בכל העולמות הוא תמיד "רצוא ושוב".

ישנו פסוק נוסף שאנו אומרים כל בוקר בתפילה:

וכן כתוב "ואתה מחיה את כולם" – אל תקרי "מחיה" אלא "מהוה".

ואם כן, יש כאן שני דברים, שני דרושים:

חיות – מלשון חיוּת – כלומר שכל חיוּת זה "רצוא ושוב".

מחיה – ודורשים מהוה – כלומר, שחיוּת היא היא התהוות. ושוב, החיוּת בעצמה היא הכח המהווה והמחדש המוציא "יש מאין".

ושוב, לא רק שישנו איזה גוף קיים שהחיות זורמת לתוכו מהמקור האלקי להחיותו – אלא שהגוף בעצמו מתהוה מכח חיות זאת. ואם כן, ישנה התהוות וחיות הקשורים יחד – ושניהם בבחינת "רצוא ושוב". וממילא, כל חויה של "רצוא ושוב" משתייכת לחיה שבנפש – שאח"כ משפיעה לכל שאר המדרגות שלמטה ממנה: הנשמה והרוח והנפש – ומגלה בהן התחדשות.

מוסבר בפשטות בלשון החסידות: "רצוא ושוב" זאת השאיפה של התחתון לשורשו העליון, בגלל שמרגיש שאינו יכול להתקיים כך לעולם. רק היחידה שבנפש היא בבחינת "לֹא שָׁנִיתִי" שקיימת לעולם ואינה צריכה להתחדש – שהרי היא "האיתן שבנשמה", העצמות. לעומת זאת, המדרגה השניה הנקראת "חיה" מרגישה שללא התחדשות אין לה קיום כלל וכלל כלומר, קיומה תלוי בהתחדשות תמידית. ואם כן, אדם שיש לו קשר עם התחדשות בכל מדרגות נפשו – אינו יכול להרגיש אף פעם סיפוק!

סיפוק – ברגע שלאדם יש סיפוק מדבר כלשהו – ממילא הוא מפסיק להתחדש. ללב ישנו דופק – ואין לו סיפוק אף פעם, בגלל שאם היה לו סיפוק היה מפסיק, וכך גם מנגנון הנשימה שמתמיד לשאוף ולנשוף ללא הפסק. ואכן, אם זרימת האויר המתמדת או תנועת הדופק תיפסק – יפסקו גם החיים.

כתוב ב"ספר יצירה" שהלב נמצא כל הזמן במלחמת קיום "לב בנפש כמלך במלחמה". הלב לוחם כל הזמן על קיומו – ועיקר הלחימה על הקיום זה ה"רצוא ושוב" שלו. הוא יודע שאם איני עולה וחוזר לשורש ומתבטל – איני יכול בעוד רגע להחיות את הגוף – ולכן אף פעם אינו נח, אף פעם אינו בא על סיפוקו.

ושוב, כאשר ישנה הרגשה כזאת אזי כל מדרגה מתחדשת, אך אם אין הרגשה כזאת – הדבר מתנוון ואינו מתחדש. כאמור, המדרגות שמתחת ל"דבקות הבורא" שכנגד החיה הן: ידיעת התורה, מידות ישרות ומעשה. ויכול האדם לדמות בנפשו שקנה מדרגות אלו: רכשתי את זה, זה כבר שלי – אני יודע את כל התורה, אני אדם טוב בעל מידות ישרות ואני עושה את כל המצוות כמו שצריך לעשותן. כלומר, יש לו שמץ סיפוק מהשגיו וממילא הוא נח, והדופק הפסיק, והוא כבר "מת" – הוא כבר אינו מתחדש.

כלי מושלם – ואם כן, הכלי באמת יכול להיות מושלם – הוא אכן יודע את כל התורה, ואדם בעל לב טוב ומתנהג יפה עם כולם, וגם מקיים את מעשה המצוות כראוי. אך כל זה הוא רק מצד הכלים – הכלים של הנשמה והרוח והנפש. כאמור, הרגשת ה"רצוא ושוב" זה האור שמחיה את הכלי, החיות הפנימית, אך יתכן שכלל אינו מרגיש את זה – בגלל שאין לו התחדשות בכל המדרגות האלה. הוא יודע את התורה, הוא אדם ישר, הוא אדם חרדי שעושה את כל המעשים כמו שצריך לעשות.

וזהו שאמרנו, שממצבו זה צריך האדם לבוא לידי הרגשה שאינו יכול להמשיך כך שהרי כל עמידה במקום היא בעצם נסיגה. אם אני עומד במקום לרגע אחד זאת נסיגה וממילא, אני צריך להתחדש – והתחדשות היא ע"י ביטול שהוא פנימיות החכמה. ע"י שאני מבטל את כל מה שהיה לי וחוזר לשורש לחדש את כוחותי, לרענן את עצמי – ואח"כ אני יכול לרדת ולרענן גם את הגוף. כלומר, לרענן ולחדש את ידיעת התורה שלי ואת הטוב לב שלי ואת מעשי הטובים וכך הלאה.

 

נסכם: החיה שבנפש היא ההתחדשות: ישנה התחדשות במדרגת עצמה הנקראת "דבקות הבורא", וישנה התחדשות שצריכה החיה לחדש בכל שאר מדרגות הנפש. וכאמור, עיקר ההבדל בין היחידה והחיה הוא שהחיה צריכה להיות פנימית לגבי כל שאר כוחות ומדרגות הנפש – ואילו היחידה תמיד נשארת מקיפה והשראה לגבי שאר מדרגות וכוחות הנפש.

 

* * *


השראה

למדנו בשעורים קודמים שמדרגת היחידה – זו הדחיפה העצמית להפיץ את התורה ולתקן את כל העולם כולו, "יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה" – בחינת המשיח. מדרגת היחידה נותנת השראה לכל שאר המדרגות בנפש – והיא אור מקיף, אור שאינו נכנס בפנים אלא רק שורה ע"ג כל מדרגה ומדרגה. כלומר, שהמשיח נמצא מרחף על כל מדרגה כמו שכתוב בתחילת מעשה בראשית "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" – ודורשים חז"ל "זו רוחו של משיח". המים זו התורה, ואילו הרוח זה המשיח – וממילא, המשיח שנקרא "רוח אלקים", מרחף ומשרה את השראתו על כל המדרגה ומדרגה.

 

כלי, חיות, השראה

כלי – החיה שבנפש היא אור פנימי וחיות שצריכה להחיות את המדרגות. ואם כן, יש כאן שלוש חלוקות בכל מדרגה ומדרגה: כלי שבתוכו חיות ועליו מרחפת השראה מלמעלה. ­ישנו דבר מסויים כמו "ידיעת התורה" – שאותו אני יכול להגדיר, לתפוס בשכלי – וממילא זה גוף, כלי. את "דבקות הבורא" איני יכול להגדיר באותו אופן שאני יכול להגדיר את "ידיעת התורה", שהרי כבר אמרנו שזיהוי מציאות מתחיל מבינה ולמטה. וממילא, שלוש המדרגות: "ידיעת התורה", "מידות ישרות" ו"מעשה" – אלו דברים מזוהים, ונתפסים. ואם כן, ברגע שאנו מתחילים לדבר מהנשמה ולמטה – "ידיעת התורה" ולהיות בן אדם טוב ולקיים את כל המצוות בפועל – אני מדבר על דברים מוגדרים לגמרי. וכאמור, זה נקרא גוף וכלי – ולכן תמיד ניתן לעשות במדרגות אלו מבחן ולמדוד – האם הוא יודע את התורה? או שאינו יודע את התורה? האם מידותיו ישרות? או שאינן ישרות וכו'. הדבר המוגדר נקרא כלי.

 

חיוּת – ישנו כאן כלי, והשאלה היא האם הכלי חי או שאינו חי? החיוּת היא פנימית ונכנסת לתוך הכלי ונמצאת כל הזמן במצב של "רצוא ושוב". ושוב, כדי שהחיוּת באמת תחיה ולא תתנוון עליה להמצא במצב תמידי של "רצוא ושוב" – בגלל שעל מנת להכנס לתוך הגוף המוגבל היא צריכה לצמצם את עצמה, להגביל את עצמה. וממילא, היא חייבת לצאת מהגוף ולחזור לשורשה ולהתחדש ולשוב חלילה ולהחיות את הגוף. כאמור, "חיוּת" זאת הרגשת אי סיפוק פנימי ממצבי העכשוי – הרגשה שאם איני מתחדש אני נופל והרגשה זו היא שמחיה את אותה מדרגה שמתלבשת בה. בלא אותה הרגשה, בלי אותה חיוּת – המדרגה נשארת תופעה חיצונית בלבד – ואפילו שיודע את כל התורה כולה בע"פ.

 

השראה – בשביל מה צריכים את זה בכלל? למה צריך ללמוד תורה? למה הוא צריך להיות בן אדם טוב? למה הוא צריך לעשות את כל המעשים? ההשראה מלמעלה אומרת לאדם שכך צריך. שהרי אם לא כך צריך אין שום טעם במאמץ העצום שהוא משקיע במלחמה על החיים – אולי יותר טוב למות? ואם כן ההרגשה הזאת, שמחייבת אותי ומכוונת אותי – היא הנקראת "השראה". ההשראה בקדושה באה מהיחידה שבנפש – והיא בחינת המשיח – כלומר, התחושה הזאת שמשיח עומד לבוא בכל רגע זאת ההשראה שמרחפת למעלה על גבי כל המדרגות.

הקב"ה לא ברא את העולם כדי שיהיו בו אורות ללא כלים. הקב"ה רוצה שתהיה "ידיעת התורה", הוא רוצה שהאדם יפתח את שכלו וממילא האדם חייב לפתח את שכלו ולדעת כל מה שמסוגל לדעת. וכך חייב לפתח את לבו ולקנות מידות טובות וכן חייב לעשות מעשים טובים – שהם כולם כלים, נר"ן. ועכשיו, כשישנם כלים – צריכה להיות בתוכם חיוּת פנימית והשראה מלמעלה – חיוּת ואור.

ושוב, ההשראה לגבי כל המדרגות באה מהיחידה שבנפש – בחינת משיח. החיוּת, כלומר ההתחדשות התמידית, באה מהחיה שבנפש – ולכן שתי מדרגות אלו תמיד הולכות יחד ח"י – חיה, יחידה. כך גם ראינו ב"תפילה קודם הלימוד" – ששלוש המדרגות שניתן לזהותן שכנגד הנר"ן, כבר נכתבו בסידור "בית יעקב", ואילו את שתי המדרגות שכנגד הח"י – הוספנו אנחנו ע"פ החסידות. וממילא מובן מכאן מהו חידוש החסידות לגבי מה שהיה לפני החסידות – הדגשת החיה, יחידה.

 

למה זה אנכי?

ואם כן, ג המדרגות שכנגד הנר"ן יכולות לחיות או לא לחיות. בכל הדברים האלה אני יכול להיות בתודעה של "למה" – "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" – כמאמר רבקה אמנו: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת הוי'". רבקה אמנו התפללה עשרים שנה על הריון ובסופו של דבר הוי' נתן לה הריון. הבנים התרוצצו בקרבה והדבר כאב לה מאוד, כאב רוחני ולאו דוקא כאב גשמי, ולכן הלכה לדרוש את הוי' בתמיהה ובתלונה "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי". עשרים שנה היא לוחמת כדי להכנס להריון – ופתאום היא שואלת "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" – בשביל מה כל זה? התפללתי על בנים ובשביל מה כל הצער הזה?

מכאן לומדים שאפשר להלחם במשך חיים שלמים על דבר כלשהו, להתפלל וליחל – ופתאום כשהדבר בא אפשר לאבד את ההשראה "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" – בשביל מה בקשתי את זה בכלל? בשביל מה אני חי?

היה כאן רגע של איבוד התודעה של ההשראה – איבוד המטרה. כאשר אין השראה שואלים את שאלת ה"למה": למה לי כל זה? בשביל מה אני בכלל חי? מה עשיתי כל חיי? כך אומרת רבקה אמנו ואז הולכת לדרוש את הוי' – ואכן הוי' מגלה לה מה קורה, מה תכלית ההתרוצצות בבטנה: "וַיֹּאמֶר הוי' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר ".

הרגשה זאת אינה בגדר "אור פנימי" אלא זאת השראה מהיחידה שבנפש – השראת המשיח. להחזיק את ההשראה, להחזיק את התודעה של ה"לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" ולהמשיך במשימה – זאת השראת המשיח המרחפת מלמעלה – "הנה זה בא" אות-אות.

כך הסברנו את היחס של חיה יחידה לגבי שאר המדרגות:

יחידה – נקראת השראה לגבי שאר המדרגות. ההשראה צריכה להיות השראת שמחה, אמונה ובטחון חזק מאד. משיח אותיות ישמח.

חיה – נקראת חיוּת – והיא הרגשת ביטול ו"אין" וחוסר סיפוק. אין לו סיפוק משום דבר – וזה מה שמחיה אותו שלא ימות. ואם כן, "החיה, יחידה" כאן הן שתי הרגשות הפוכות.

ושוב, בכל מדרגות הנר"ן, שכולן מדרגות של "יש" – "ידיעת התורה", "מידות ישרות", "מעשה" – צריכה להיות חיוּת והשראה. קודם הסברנו את היחידה בפני עצמה ואת החיה בפני עצמה – ואילו כאן אנו מסבירים איך שתיהן משפיעות על שאר המדרגות.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com