חיפוש בתוכן האתר

יחיד הוא ויודע הכל_פרק ד הדפסה דוא

פרק ד

ויודע – ידיעת ה'


הפרק הבא בא לפרט את האות הבאה בשם הוי', שר' אברהם אבולעפיה רומז בה את המילה 'ויודע'. ברור שיש פה הבדל בין 'יחיד הוא' לבין 'ויודע הכל', ואלו שני ביטויים שונים. 'יחיד הוא' מתיחס לה' עצמו ואילו 'ויודע הכל' מתיחס אל הזולת, אל 'הכל'. כאמור, בין מדרגות 'יחיד הוא' קיים היחוד העליון שבינו לבין עצמו, בו הוא תופס לעצמו את הנקודה, ואילו מדרגות 'ויודע הכל' הן כבר התייחסות אל הזולת. ה' יודע בהן את הכל בדרך של יחוד תחתון.

בדרך כלל דעת שייכת אל המוחין – חכמה בינה ודעת – ואילו כאן היא מתייחסת אל המדות, אל האות ו שבשם. זה הדבר הראשון שצריך להסביר כאן.

דעת – קיום המדות וחיותן

וְיוֹדֵעַ: שֹׁרֶשׁ הַ-ו שֶׁבַּשֵּׁם הוּא בְּדַעַת הַמִּתְפַּשֵּׁט בַּלֵּב. בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל "דַּעַת" זוֹ נִקְרֵאת "נִשְׁמַת זְעֵיר אַנְפִּין", וְלָכֵן כָּל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁבַּלֵּב נִקְרֵאת "דֵּעָה" (לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם ז"ל בְּ"הִלְכוֹת דֵּעוֹת").

דעת היא תמיד לשון התקשרות – "והאדם ידע"[1] – ובה שתי בחינות: יש דעת עליון שמקשרת בין אבא לאמא, אבל כאן הדעת היא דעת 'הכל'. יש בטוי שמופיע אצל הרמב"ם שבא לתאר את ידיעת ה' את העולם – "ידיעת עצמו"[2]. ה' אינו יודע את העולם כמו אצלנו, ידיעה שחוץ ממנו, אלא הקב"ה "בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים". ידיעת עצמו ועצמו הם אותו הדבר לגביו. "הוא וחייו ודעתו"[3] הם דבר אחד. אצלנו הם שלשה דברים נפרדים, ולכן אי אפשר לתפוס זאת בשכל, ואילו אצלו הידיעה את הכל לא מוסיפה לו שום דבר.

בכל זאת, על דרך הקבלה, "ידיעת עצמו" ו"ידיעת כל הנמצאים" מתוכה הן שתי מדרגות שונות. 'ידיעת עצמו' הטהורה נקראת 'דעת הנעלם'[4], והיא זו המיחדת אבא ואמא. אבא הוא הברק ואמא היא התפיסה, והכח לחבר ביניהם תלוי ב'דעת עליון', ב'דעת הנעלם'. אותה 'דעת עליון' מתגלה אחר כך במדות הלב בתור 'דעת תחתון', החודרת את כל מדות הלב, והיא הנשמה של כולן. בכתבי האריז"ל נקראו מדות הלב פרצוף זעיר אנפין, והוא כולל גם את הדעת היורדת ומקיימת אותן. מה הכוונה? בספר התניא[5] מוסבר לגבי התבוננות, שכל זמן שמקשר האדם את דעתו אל האהבה היא מתקיימת, ואם יסיח את דעתו רגע אחד ממנה תעלם האהבה שנולדה מן ההתבוננות. קיום המדה בלב תלויה בהתמדת הדעת, ובלעדיה היא תעלם מן המודע אל התת-מודע. כל זה ביחס למדה אמיתית הנולדת מתוך התבוננות, ולא ביחס לאהבה טבעית. לכן הדעת היא הנשמה של זעיר אנפין.

בנוסף, אצל הרמב"ם כל מדות הלב – אהבה, יראה וכו' – וגם מדות שליליות, כמו כעס וגאוה, נקראו דעות. כעס אצלו הוא דעת הכעס, ולעומתה יש דעה של ענוה. למה? כי הרמב"ם הוא איש פנימי, חב"דניק, שיודע כי קיום וחיות המדות היא הדעת. לכך יש רמז יפה: יש בלב שש מדות [לכן הן כנגד האות ו שבשם] ו-ו פעמים דעה עולה דעת. כלומר, הדעת כוללת שש דעות המסתעפות ממנה, וקימות מכוחה.

יְדִיעַת הַכֹּל מִתְיַחֶסֶת לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, בִּבְחִינַת "אוֹר הַמֵּאִיר לְזוּלָתוֹ".

ה' ברא את כל העולם ויודע את כל הנבראים, מתקשר אל כולם ומאיר בהם. בבריאת האור כתוב "וירא אלקים את האור כי טוב"[6] מיד לאחר קיום "ויהי אור"[7]. כלומר, ה' הסתכל בו, הוא נדבק באור שוב. אחרי כל בריאה כתובה המילה 'טוב', וטוב הוא דבק – "אומר לדבק טוב"[8]. הוא נדבק במה שהוא ברא, והדבק הזה היא הדעת. בקבלה, השם הקדוש של הדעת הוא שם אהוה, העולה טוב.

'הוא' המושרש ב'יחיד'

מַה שֶׁאֵין כֵּן "יָחִיד הוּא" הוּא לְמַעְלָה מִכֹּל שַׁיָּכוּת לָעוֹלָמוֹת הַנִּבְרָאִים [שם אין התיחסות לדבר זולתו], בִּבְחִינַת "אוֹר הַמֵּאִיר לְעַצְמוֹ" (רַק שֶׁנִּקְרָא "הוּא" עַל שֵׁם נִשְׁמַת הָעוֹבֵד שֶׁנִּמְצָא בְּתוֹךְ הַבְּרִיאָה,

רק ביחס אלינו, לגבי מי ששואף להשיג אותו. זהו שרש הנשמה שלי בו. מעבר לכך, הכח שיש בנשמה של היהודי להתיחס אל מדרגת 'יחיד', להתייחס אל ה' כפי שהוא בינו לבין עצמו, בא מכח היותו מושרש במדרגה זו. היא נחצבת מתחת לכסא הכבוד – כנוי למדרגת הבינה – ולכן היא שואפת לחזור לשם. יש לה הרגשת 'הוא' נסתר ביחס אל ה'יחיד', שלו אין שום יחס למעשה בראשית. הזיקה הנסתרת הזו קיימת אצל כל יהודי.

שאלה: אם ה' בעצם בכלל לא נפרד מן הדבר איך אפשר לומר עליו שהוא נדבק במעשה בראשית?

תשובה: זו כבר מדרגת 'ויודע הכל', שנקראת "אור המאיר לזולתו". הוא לא נדבק בשביל עצמו, אלא בשביל הדבר שבו הוא נדבק, כדי לגלות לו משהו נוסף, לטובתו.

אֶלָּא שֶׁבֶּאֱמֶת הוּא "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ" – "חֵלֶק בּוֹרֵא שֶׁנַּעֲשָׂה נִבְרָא" וְדַ"ל).

על פי פשט אני מכנה את הנשמה בשם 'הוא' כי אני נמצא בתוך הבריאה ולא מכיר את ה', אבל אם אני אומר 'הוא' גם על היחיד אני מגלה את היות היהודי ממוצע בין הבורא ובין הנברא. הבטוי בחסידות לכך הוא שיהודי הינו "חלק בורא שנעשה נברא".

* * *

נמשיך ללמוד את השער שהתחלנו לפני כמה חודשים, שבנוי כולו על רמז של ר' אברהם אבולעפיה לשם הוי'. רמז זה הוא כל כך טוב, שאם נתבונן בו נראה עד כמה הוא מתאים עם תורת החסידות. הסברנו עד היום את שתי המדרגות הראשונות – 'יחיד הוא' – כנגד שתי האותיות הראשונות, ה"אור המאיר לעצמו", ואילו את שתי המדרגות התחתונות – 'ויודע הכל' – כנגד שתי האותיות התחתונות שבשם, "אור המאיר לזולתו". נחזור שוב אל הסבר המדרגה השלישית.

ו החבור ו-ו ההפוך

צריך לשים לב ששתי האותיות הראשונות בשתי המילים הראשונות מן הרמז שלנו – 'יחיד הוא' – הן אותיות השרש. לעומת זאת, בשתי המילים האחרונות – 'ויודע הכל' – האות הראשונה בכל אחת מהן היא אות שימושית: ו החבור במילה 'ויודע' ו-ה הידיעה במילה 'הכל'. יש אותיות שרשיות ויש אותיות שמושיות, וכאן יוצא ששם הוי' משמש את שתי המדרגות האחרונות.

בדרך כלל ההסבר הוא שהאות ו שבשם כוללת את ששת מדות הלב, אבל בכתבי האריז"ל מובא ששרש המדות הוא בדעת, והיא מתפשטת בתוך הלב. היא נקראת "מפתחא דכליל שית"[9], המפתח הפותח את חדרי הלב. על כך נדרש הפסוק "ובדעת חדרים ימלאו"[10]. חדר הוא ראשי תבות חסד דין רחמים, והכוונה בו היא שהדעת היא זו הפותחת אותן, חודרת אליהן וממלאת אותן. דעת זו מכונה 'דעת המתפשט'[11], והיא נרמזת תמיד באות ו שבשם, בבחינת המשכה. לעומת זאת, הדעת העליונה המייחדת חכמה ובינה מכונה 'דעת הנעלם', והיא נרמזת באות א או באות י.

בלשון הקדש יכולה האות ו לבוא בשתי צורות דקדוקיות: היא יכולה לשמש כ-ו החבור או כ-ו ההפוך. ו החבור שייכת יותר אל 'דעת המתפשט' ואילו ו ההיפוך אל 'דעת הנעלם', הכח הנעלם ההופך עתיד לעבר ועבר לעתיד. כאמור, האות א רומזת אל 'דעת הנעלם', ולפי זה באות א המורכבת בעצמה מן האות ו ומשתי אותיות י, יהיו העתיד והעבר רמוזים באותיות י, ואילו האות ו תרמז אל הכח המהפך אותם. כאמור, ו ההפוך באה מן האות ו שבתוך האות א, ההופכת את הנקודות של אותיות י. הן נעות בתנועה סיבובית סביב לציר האות א, והוא ההופך אותן מעבר לעתיד ומעתיד לעבר. בקבלה, האות א היא כנגד 'דעת הנעלם'. כלומר, לאות ו ההפוך יש מקור ב'דעת הנעלם', ואילו אות ו החבור הרגילה היא כנגד 'דעת המתפשט' הממלא את חדרי הלב. הרבי מקומרנא[12], שאוהב תמיד לדרוש בכל התורה את תופעת הקרי והכתיב, דורש את הפסוק "אל דעות הוי' ולו [ולא] נתכנו עלילות"[13] על 'דעת הנעלם' ו'דעת המתפשט, או 'דעת עליון' ו'דעת תחתון'. לדבריו, 'לא' על פי הכתיב היא כנגד 'דעת הנעלם' ואילו 'לו' שעל פי הקרי זו 'דעת המתפשט'. את זה הוא מסביר באריכות על כל התורה כולה.

איפה מופיעה ו ההיפוך הראשונה התורה? "ויאמר אלקים יהיה אור"[14]. איפה ו החבור? "את השמים ואת הארץ"[15]. ו החבור נמצאת כאן במקומה הטבעי, באות ו של השם הקדוש אהוה, העולה מראשי התבות "את השמים ואת הארץ", ואילו האות ו במילה "ויאמר" ממוקמת במאמר הראשון מבין עשרת מאמרות, שכנגד החכמה[16].

מהו מקומן המדוייק? אות ו החבור הראשונה היא האות ה-כב בתורה ואילו ו ההפוך הראשונה – במילה "ויאמר" – היא האות ה-פא בתורה. על פי האריז"ל יש לאות ו יש שלש אפשרויות של מלוי –  ויו, ואו, ויו – שהגבוה מביניהם עולה כב, ועל כך כתוב שהיא כוללת את כל כב אותיות התורה. אות זו היא גם האות ו הראשונה בתורה בכלל, גם באמצע מילה. הכלל אומר "הכל הולך אחר הפתיחה"[17], ואם האות ו הראשונה בתורה היא ו החבור זהו סימן לכך שהחבור הוא המשמעות העיקרית של האות ו.

נתקדם הלאה, אל האות ו הבאה בתורה במילה "והארץ היתה"[18], שגם היא אות ו החבור. זה לא דבר רגיל למצוא פסוק שפותח באות ו החבור. בדרך כלל היא באה רק באמצעו. על פי הסגנון הרגיל בתורה היה צריך להיות כתוב 'ויהי הארץ תהו', ואז זו היתה ו ההיפוך. האות ו כאן קצת מבלבלת את הקורא, כי בדרך כלל אות ו הבאה בתחלת פסוק היא ו ההיפוך, ואילו כאן היא ו החבור. באמת הגר"א, בתחילת ספרא דצניעותא, מסביר שכאן באה האות ו לחבר את המילה הזו אל הפסוק הראשון. להסברו, כך צריך לקרוא את הפסוק: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ והארץ". כלומר, יש שתי בחינות של ארץ.

מה הכוונה? ארץ היא כנוי אל המלכות, ובמלכות יש שתי בחינות: מלכות דז"א, הנקראת עטרת היסוד, והמלכות עצמה, הנוקבא. בהקשר הזה, ההבדל ביניהן מתבטא בשבירת הכלים של עולם התהו. לגבי המדות, מחסד ועד למלכות של היסוד השבירה היא שבירה של ממש, אבל המלכות לא נשברת. היא רק מתעלפת – "וארעא אתבטלת"[19]. יש התמוטטות ויש התעלפות. הארץ הראשונה שבפסוק הראשון היא המלכות של היסוד, המלך בעל חנן שנשבר ומת, ואילו הארץ השניה של הפסוק השני היא כבר המלכות עצמה שרק התעלפה.

על פי זה, ידוע הרמז החשוב, שכל הפסוק הראשון של התורה הוא משולש של חכמה (73), וכאשר מצרפים אליו את המילה "והארץ" מן הפסוק הבא עולה הסכום למשולש של עז (77, וכן מגדל, וכן אולם וכן מזל). הסבירות של דבר כזה היא לא רגילה. משולשים אי-זוגיים הם תמיד סכום מכפלת המספר היסודי והנקודה האמצעית שלו. לכן אצלנו, 3003 הוא כפל של עז ו-טל [הוי' אחד], ובמשולש של 73 הנקודה האמצעית היא 37. מספר האותיות מתחילת התורה ועד סוף המילה "והארץ" הוא גל (33), מתאים המספר הכללי – 3003. לפי זה, הערך הממוצע של כל אות עולה יחוד הוי' אדנ-י, המשולש של יג.

השיטות בעשרה מאמרות

[במאמר מוסגר: בספירת עשרה המאמרות יש שתי שיטות. שיטת ספר הזהר היאטו, שהמילים "ויאמר אלקים יהי אור" הם המאמר הראשון ואילו המאמר האחרון הוא הפסוק "ויאמר אלקים נעשה אדם"[20]. לעומת זאת, שיטת הגמרא היא ש"בראשית נמי מאמר הוא"[21]. שתי השיטות אינן סופרות את עשרת הפעמים שכתובה בהן המילה "ויאמר", כפי הפשט. ר' הלל מסביר[22], ששיטת הגמרא היא לספור מכתר ועד מלכות ואילו שיטת ספר הזהר היא לספור מחכמה ועד מלכות. אלו שתי ספירות שונות לגמרי. ספירת הגמרא היא רק כנגד עשר הספירות של המלכות דאצילות [או מלכות דמלכות שלה], ואילו ספירת ספר הזהר היא כנגד עשר הספירות של כללות עולם האצילות – מחכמה עילאה שבה ועד מלכות שבה. כלומר, מאמר הכתר של הגמרא הוא הרבה יותר נמוך מאשר מאמר החכמה של ספר הזהר. מבחינת מספר הדברה יהיה הבדל בין השיטות רק בשלשת הראשונות, ואילו מבחינת זהות המאמר לספירה תהיה זהות רק למאמרות החכמה והבינה. איפה רואים תופעה דומה לכך בקבלה? בשיטת ספירת ז מלכי התהו. יש שיטה על פיה מונים מדעת ועד יסוד ויש שיטה אחרת על פיה מונים מחסד ועד מלכות[23].

יוצא על פי ספר הזהר, שכל הסיפור השני של הבריאה הוא בבחינת מלכות, והסיבה ששם הוי' מתחיל להופיע רק בו היא בגלל שזו מלכות בעצם. בדרך זו דורשים בחסידות[24] את הפסוק "גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלקינו [היא המלכות]"[25] – הוי' אלקים הוא בנין המלכות.

דבר נוסף, והוא עיקר החידוש בדברי ספר הזהר, שעשרת המאמרות הוא מקבילות בו אל עשרת הדברות בדרך פרט, מאמר מול דברה].

* * *

דעת – הכח המתפשט בכל האצילות

אנחנו ממשיכים את למוד פרק ד שהתחלנו בפעם הקודמת, העוסק במילה 'ויודע' שברמז של ר' אברהם אבולעפיה. הבטוי הזה מתיחס אל ידיעת ה' את הנמצאים על פי לשון הרמב"ם, שידיעת ה' את הנבראים אינה כידיעתנו דבר שחוץ לנו אלא "בידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים"[26]. הסברנו, שדעת זו נקראת 'דעת המתפשט' על שם חדירתה בכל שש מדות הלב. בלשון מונחי האריז"ל, זו דעת שיורדת מן המוחין להיות 'נשמת ז"א'. נתחיל לקרוא שוב מתחילת הפרק:

וְיוֹדֵעַ: שֹׁרֶשׁ הַ-ו שֶׁבַּשֵּׁם הוּא בְּדַעַת הַמִּתְפַּשֵּׁט בַּלֵּב. בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל "דַּעַת" זוֹ נִקְרֵאת "נִשְׁמַת זְעֵיר אַנְפִּין", וְלָכֵן כָּל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁבַּלֵּב נִקְרֵאת "דֵּעָה" (לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם ז"ל בְּ"הִלְכוֹת דֵּעוֹת").

יש מקום אחד בספר 'עץ חיים'[27], בו מבואר שהדעת של כל האצילות היא הנשמה של ז"א. יש בדעת משהו נעלם אפילו יותר מן הכתר. הכתר הוא פרצוף לעצמו – עתיק יומין ואריך אנפין – ואילו הדעת טמונה בתוך ז"א. בפרטיות דעת היא נשמת המדות ולכן היא משתייכת אליהן. היא זו המייחדת והמקשרת את כולן יחד והיא המכונה 'דעת תחתון' או 'דעת המתפשט'. כל זה בפרטיות, אבל בכללות היא הכח המקשר והמייחד בכל עולם האצילות. התפשטותה בכל עולם האצילות זהו עיקר ענינה. מה שמחבר את הספירות העליונות אבא ואמא, או יותר גבוה את פרצופי אריך ועתיק ב-ז תקוני גלגלתא – זו הדעת. כאשר מדברים על פרצופי האצילות אין דעת, והיא נעלמת בכל האצילות.

שוב, דעת היא יחוד והיא מייחדת את כל עולם האצילות, את כל הפרצופים שבו, אלא שבפרטיות היא נשמת ז"א ומתגלה כזו המייחדת את מדות הלב. מתי צריך לבוא כח של יחוד? כאשר יש קצוות. במדות הלב יש קצוות – כמו בין שני אנשים קיצוניים – ולכן צריך לבוא כח שלישי לייחד אותם. אכן, גם בשכל צריך לייחד בין אבא ואמא, ואפילו בכתר יש יחודים, אבל הם לא קצוות ולכן היחוד שם הוא הרבה יותר קל. לעומת זאת, במדות יש קצוות.

סדר יציאת הפרצופים

בהתהוות הפרצופים, אבא מתפתח מספירת החכמה ואמא מתפתחת מספירת הבינה, ופתאום זעיר אנפין נבנה משש ספירות. לכן, במיוחד באות ו צריך יחוד, ולכן עיקר גלוי הדעת הוא כנשמת ז"א, לחבר את הקצוות. כך הזכרנו בפעם הקודמת, שיש אות ו נעלמת בתוך האות א, בתוך המוחין, וכך גם עד רום המעלות. כתוב בכתבי האריז"ל[28], שהאות העיקרית והעצמית בשם הוי' היא האות ו, ויש בה משהו מעל הכל. יש לה שרש ב'דעת הנעלם' העולה עד לפנימיות הכתר, עד לפנימיות עתיק. היא "הבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה"[29], מרדל"א עד מלכות. היא חודרת ונמצאת בכל יותר מאשר כל דבר אחד. הרי דעת היא יחוד – "והאדם ידע"[30].

פרצופים הם עם כלים. יש שלשה שלבי התפתחות בפרצוף: 'נקודה, ספירה, פרצוף' והם כנגד שלשת המושגים 'נקודה, קו, שטח'. פרצוף הוא בעל איברים. רק כאשר אדם מתבגר הוא נעשה בר-דעת, ומכאן רואים שהדעת היא הכח האחרון שמופיע, כאשר הגוף כבר מספיק מבוגר, כאשר יש כלי לקבל אותה.

שאלה: אם פרצוף כולל הכל הרי שיש באבא עשר ספירות. איך זה בז"א?

תשובה: המוחין באים לו בתור תוספת. כאשר אבא נאצל הוא נאצל שלם ואילו ז"א נאצל רק עם שש ספירות מקוריות. השאר בא לו כתוספת מפרצופי ישראל סבא ותבונה וכו'.

נסביר יותר. יש סוד שקשור עם המספר לז, המספר הכי חשוב בכל מעשה בראשית. כתוב בקבלה[31], שבתחלה יצאו הפרצופים רק בתור חמש נקודות – "בהבראם"[32] "ב-ה בראם"[33] – באופן הזה: שלש נקודות יצאו שלמות. כלומר, כלולות מעשר; נקודה נוספת יצאה עם שש; נקודה אחרונה יצאה לבדה. כלומר, הכתר החכמה והבינה יצאו כלולות כל אחת מעשר הספירות האחרות, סך הכל שלשים ספירות. הנקודה של זעיר אנפין נאצלה רק ב-ו קצוות, כלומר שש. המלכות נאצלה רק כנקודה אחת. סך כל הבחינות עולה לז. כל שאר הבחינות באות כתוספת: לז"א נוספו המוחין ואילו למלכות נוספו כל שאר ט הספירות. אם כך, אם כל נקודה אמורה לכלול רק עשר נקודות, הרי שיצאו לז [הבל, בסוד הפסוק "הכל הבל"[34]. כל מה שיצא הן הבל נקודות], שעליהן נוספו עוד יג. אולם באמת כתוב בכתבי האריז"ל, שכל עשר הבחינות הללו הן עשר הספירות שבתוך המלכות בלבד, ובעצם היו צריכות להיות מאה נקודות בכל נקודה מבין חמש הנקודות של הפרצופים העתידיים. כלומר, בסך הכל אמורות היו להיות חמש מאות נקודות. אם כך, בעצם חסרים לכל הפרצופים תבונה נקודות שלא יצאו בתחלה.

זהו סוד הפסוק בספר משלי: "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו"[35]. הכסיל הולך רק אחרי מה שגלוי, אחרי ההבל, ואילו התבונה שנסתרת לא מעניינת אותו. מי שמחפש רק את ההבל הגלוי הוא הכסיל. הכסיל לא חפץ בתבונה הנעלמת. על ידי התבוננות ודבקות בה' מושכים את התבונה החסרה. זהו הכח של הנשמה היהודית, ואילו הכסיל שתופס רק את מה שעיניו רואות נשאר רק עם ההבל של התגלות לבו.

בפתיחת ספר קהלת מוזכרים שבעה הבלים – "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל"[36]. בכל המגילה כולה מופיעה לח פעמים המילה הבל. חובבי הרמז תמיד מצטערים שאין לז פעמים, שכן אז היה מתקבל המספר הבל ברבוע, הבל פעמים הבל, אבל באמת כך יוצא יותר טוב. למה? כי תופעה זו יוצרת את הצורה הנקראת אצלנו יהלום, וכאן היא תהיה מורכבת מחבור שני משולשים של הבל [לח הוא ב פעמים הבל, ולכן כל 19 פעמים הבל הוא משולש של הבל].

שאלה: למה לא יצאו חמשת אלפים בחינות? למה דוקא חמש מאות?

תשובה: כי לא צריך. זה נקרא 'נקודה, ספירה, פרצוף'. נקודה היא אחת, ספירה היא כבר עשר [ממד הקו], וברגע שמגיעים לרבוע – שטח של עשר על עשר, העולה מאה – זה מספיק. כמובן, תמיד אפשר להוסיף עוד ממדים, אבל במתמטיקה החידוש הגדול כבר היה. זה כמו ההבדל בפיזיקה בין מהירות יציבה לבין תאוצה, ההבדל בין חזקת א' לחזקת ב'. זהו הבדל מהותי שלא מתרחש עוד הפעם. יש הרבה תופעות שעבורן די לנו כאשר אנו מגיעים עד לממד של שטח. כל חמש מאות הנקודות שנשלמות בתקון עולות פרו ורבו, וכן דעת הוי' [עדת הוי'].

רמזי המספר לז

כאמור, בעולם הנקודים מה שיצא אלו רק המלכויות, וגם הן לא יצאו שלמות[37]. אפילו בספירות כתר חכמה ובינה מה שיצא בשלמות זו רק המלכות, בז"א יצאו רק ו הקצוות של המלכות שלו [ולכן בתורה[38] הם נקראו מלכים], ובמלכות יצא רק הכתר של המלכות של המלכות.

[הקשר המספרי בין יג חלקי המלכויות שלא יצאו ובין לז החלקים שיצאו הוא, ששניהם מספרים ראשוניים: המספר ה-7 וה-13, כאשר שניהם מהווים חלק מסדרת המספרים הראשוניים העוקבים 4,5,13,37,151. מבין כב האותיות ישנן שתים שקשורות עם המספר לז: א ו-ל. האות למד עולה ב פעמים לז, ואילו האות אלף עולה ג פעמים לז. שתיהן ניצבות בראש ה'אלף-בית' של חלוף אלב"ם. סכום שתיהן יחד עולה ה פעמים לז, כמילוי השם אלאלף למד. פעמיים מלוי השם אל הוא סוד שע נהורין של הכתר, שבאים מפני אריך אנפין, מילוי שם אל מכל פן בפניו. מלוי נוסף הקשור אל המספר לז: אם ממלאים את האות ת בצורה כזו – תאו [כמו האות ואו במלויי מה ו-סג] –  היא תעלה יא פעמים לז. זה כבר מתאים אל סדר של חלוף אתב"ש. תאו זו המילה 'ואת הארץ' שבפסוק, כאשר ואת עולה יא פעמים לז ואילו הארץ עולה ח פעמים לז.

כדי להשלים את התמונה: דברנו על השם אל, ובתורה השם שצמוד אתו הוא שם שדי, שמלויו עולה כב פעמים לז. אותיות המילוי שלו לבדן עולות 500. זה נקרא שכל אות מקורה בהבל היסודי. כאמור, מילוי שם אל עולה ה פעמים לז, כנגד ה מוצאות הפה, ואחר כך הוא מתפרט ל-כב אותיות במילוי שדי. הכל יחד עולה כז פעמים לז, שהוא סכום כל האותיות יחד, עם האותיות הסופיות מנצפ"ך. כל אלו יחד עולים 999, ט פעמים אלף [אלף עולה 111], וכן פתח תקוה, וכן שכבת זרע. הרמז לכך תמיד הוא: מטט-רון שר הפנים. ממט-רון עצמו עולה שדי, שר עולה 500, ופנים עולה המילוי של אל. המספר הזה קשור עם הפסוק הראשון בתורה: הוא עולה בראשית עם אלקים, וכן ברא את השמים. לז עצמו עולה גם חכמה במספר סידורי – "כולם בחכמה עשית"[39]. כל הפסוק הראשון עולה חכמה במספר הרגיל פעמים חכמה במספר סידורי. סיום הפסוק – "ואת הארץ" – עולה חכמה במספר רגיל פעמים חכמה במספר קטן (19)].

נשמת העובד בשרשה

נחזור אל המאמר עצמו:

יְדִיעַת הַכֹּל מִתְיַחֶסֶת לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, בִּבְחִינַת "אוֹר הַמֵּאִיר לְזוּלָתוֹ". מַה שֶׁאֵין כֵּן "יָחִיד הוּא" הוּא לְמַעְלָה מִכֹּל שַׁיָּכוּת לָעוֹלָמוֹת הַנִּבְרָאִים, בִּבְחִינַת "אוֹר הַמֵּאִיר לְעַצְמוֹ" (רַק שֶׁנִּקְרָא "הוּא" עַל שֵׁם נִשְׁמַת הָעוֹבֵד שֶׁנִּמְצָא בְּתוֹךְ הַבְּרִיאָה, אֶלָּא שֶׁבֶּאֱמֶת הוּא "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ" – "חֵלֶק בּוֹרֵא שֶׁנַּעֲשָׂה נִבְרָא" וְדַ"ל [ולכן יש לו את החוש בנסתר]).

כך למדנו בפרק הקודם בדברי ספר הזהר[40] על הפסוק "ועבד הלוי הוא"[41] בפרשת קרח. עבודת הלוי היא בקו שמאל, בהעלאה, והיא עולה עד לבינה. הבינה נקראת הנסתר – "הנסתרות לה' אלקינו"[42]. עבודת הכהן היא עבודת המשכה מלמעלה למטה, ואילו עבודת הלוי היא בקו של אור חוזר, העולה עד בחינת 'הוא'. מבין שלושת העמודים של העולם – "על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים"[43] – עיקרו של עמוד העבודה הוא עבודת ההתבוננות ועבודת התשובה. על ידי עבודה זו מגיעים עד לתבונה, עד לנסתר. האדם העובד מגלה את השורש שלו במדרגת 'הוא', זה שמעל לידיעת ה' את הנבראים בידיעת עצמו. יש לנשמות שרש ב"אור המאיר לעצמו", וכיוון שהם יודעים את זה הם מסוגלים להמשיך אור שלמעלה מגדר שייכות לעולמות אל תוכם. זהו סוד העבודה.

'יחיד' הוא ה' ללא כל 'הוא'. ברגע שאני אומר את הבטוי 'הוא' אני מתכוון לכך שיש מישהו שמכיר את אותו 'הוא'. אם זו היתה מדרגה נסתרת לגמרי לא היתה בה שום בחינת 'הוא', שכן ה' ודאי לא יאמר על עצמו 'הוא'. ה' עצמו הוא בבחינת 'אנכי'. אם כן, מיהו זה האומר 'הוא'? מי שיש לו חוש וקשר אל הנסתר הוא זה האומר 'הוא'. זהו מקור ושרש הנשמות, והחוש הזה הוא קו העבודה. זו כוונת המשפט כאן 'נשמת העובד בתוך הבריאה'.

יְדִיעַת הַבּוֹרֵא הוּא בִּבְחִינַת אוֹר מַקִּיף ה"סוֹבֵב כָּל עַלְמִין".

כך מוסבר בספר התניא באריכות[44], שידיעת ה' את הכל היא הרבה למעלה מן הדבור שבו הוא מדבר את המאמרות של הבריאה. עשרה מאמרות הם האור הפנימי, ואילו ידיעתו את הכל בידיעת עצמו היא האור המקיף, אור ה'סובב' [עשרת הדברות הן הרבה יותר גבוהות. בספר הזהר כתוב[45], שעשרה מאמרות הן "מילי דהדיוטא" ביחס לעשרת הדברות. הן באות מן הקודש הפנימי, מן ה"אור המאיר לעצמו"]. לגבי העולמות התחתונים נקרא ז"א אור מקיף. כתוב בכתבי האריז"ל, שפרצוף ז"א לא יורד אל תחום הבריאה, בעוד המלכות יורדת. הוא אמנם שייך אל הבריאה אבל אינו יורד להתלבש בה בפנימיות. הבריאה לא יכולה להכיר בו בפנימיות, רק בבחינת מקיף. זה נקרא שהידיעה של ה' היא בגדר מקיף לגבי הבריאה.

לְגַבֵּי הָעוֹלָמוֹת הַנִּבְרָאִים הַ-ו שֶׁבַּשֵּׁם הִיא בְּסוֹד "סוֹבֵב כָּל עַלְמִין" (כִּמְבוֹאָר בְּשַׁעַר "אוֹר אֵין סוֹף" עַיֵי"ש).

תפתחו שם[46] ותראו שיש ארבע מדרגות באור אין סוף – "ממלא כל עלמין", "סובב כל עלמין", "כולא קמיה כלא חשיב", "לית אתר פנוי מיניה". גם אור הסובב וגם אור הממלא מתיחסים אל העולמות, ולכן הם כנגד אותיות וה שבשם. מדרגות אלו גם הן בבחינת "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו", כיוון שהכסיל רוצה להימצא. התודעה בשתיהן היא שצריך להישאר ולא להבטל מן המציאות. לכן אסורה עליו התבונה של מדרגת "כולא קמיה כלא חשיב", שבאות מערכת היא כנגד הבינה.

דעת – תחלת השבירה

וְכֵן מְבֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל שֶׁשְּׁבִירַת הַמִּדּוֹת בְּ"עוֹלָם הַנְּקֻדִּים" "עוֹלָם הַתֹּהוּ" הִתְחִילָה מִסְּפִירַת הַדַּעַת,

בערכים של עולם התקון הדעת היא נשמת ז"א, אבל בתהליך של שבירת הכלים זו היתה הנקודה הראשונה שנשברה. השבירה שייכת אל האות ו בשם הוי'. בעולם האצילות המתוקן הדעת נעלמת ואילו דוקא בעולם התהו היא היתה ניכרת כספירה לעצמה. בדרך כלל כאשר מונים את ז' הספירות התחתונות מתחילים מספירת החסד, אבל דוקא בעולם התהו הן מתחילות מן הדעת ואז שתי בספירות נצח והוד נחשבות לאחת, והשביעית האחרונה היא המלכות דז"א [בלשון הקבלה: 'אפרים'][47]. עולם התהו מתחיל מן המלך בלע ומסתיים עם מות המלך האחרון בעל חנן. הדר הוא כבר המלך השמיני, מלך התקון, שיוצא מיסוד 'אדם קדמון' [בשביל להבין היטב צריך לקחת ספר 'אוצרות חיים' ופשוט ללמוד אותו מהתחלה עד הסוף. הוא הקיצור, המהדורה תניינא, של ספר 'עץ חיים' שכתב ר' חיים ויטאל, והוא מסביר את כל המבנה מהתחלה ועד סוף. זו לא בעיה. יש עליו פירוש בשם 'איפה שלמה' שכתב אותו מי שהיה מורו של ה'כרם שלמה' – המקובל הגדול ביותר בדור הקודם – ר' שאול דוויק. זהו הפירוש הכי חשוב, שממצה את כל ההסבר העמוק של קבלת הרש"ש].

במנין שבעת מלכי התהו כנגד ז' התחתונות כללנו את הנצח וההוד יחד. אגב זה נזכיר תופעות דומות. במנין שבעת ההיכלות נכללו היסוד והמלכות זה בזה, ונקראו היכל 'לבנת הספיר'. כנגד ההוד יש היכל בפני עצמו, הנקרא 'עצם השמים לטוהר', ואילו כנגד הנצח יש היכל בפני עצמו, הנקרא היכל 'נגה'. לעומת זאת, במנין שבעת הרקיעים הסידור הוא הפוך. הרקיע השביעי שכנגד המלכות נקרא 'וילון', הרקיע הששי שכנגד היסוד נקרא 'רקיע', ואילו הרקיע החמישי הוא כנגד שתי ספירות – נצח והוד – והוא נקרא 'שחקים' על שם שבו שוחקים מן לצדיקים[48] [ולכן הוא נקרא בלשון רבים, כמו רחיים ורכב שפועלים יחד].

וְעַל כֵּן תִּקּוּן הַמִּדּוֹת כֻּלָּן תְּלוּיָה בְּהַחְדָּרַת דַּעַת הַקֹּדֶשׁ בָּהֶן, בְּסוֹד "וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ" (חֶדֶר הוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת חֶסֶד דִּין רַחֲמִים עִקְּרֵי הַמִּדּוֹת).

סיום אותו הפסוק הוא במילים "כל הון יקר ונעים"[49]. הון יקר נעים הוא ראשי תבות נצח הוד יסוד, ובכך משלימה הדעת את תקון ששת מדות הלב[50].



[1] בראשית ד, א.

[2] ריש הלכות יסודי התורה; הלכות תשובה פ"ה ה"ה.

[3] שם.

[4] ראה לקוטי תורה במדבר ד"ה 'וספרתם לכם' ובאוריו (י, א ואילך) ועוד.

[5] פרק ג ועוד.

[6] בראשית א, ד.

[7] שם פסוק ג.

[8] ישעיה מא, ז.

[9] זח"ב קעז, א.

[10] משלי כד, ד.

[11] עץ חיים שער כ פ"ז ועוד; תניא, אגרת הקדש ד ועוד.

[12] היכל הברכה לבראשית ב, ח (לג, ג); שמות י, יט (מז, ב) ועוד.

[13] שמואל א ב, ג.

[14] בראשית א, ג.

[15] שם א, א.

[16] זח"ג יא, ב.

[17] פרקי דר' אליעזר מב.

[18] בראשית א, ב.

[19] זח"ב קעו, ב.

[20] בראשית א, כו.

[21] ראש השנה לב, א; מגילה כא, ב.

[22] פלח הרמון בראשית ד"ה 'בראשית ברא' (י, ג והלאה).

[23] עץ חיים שער ט פ"ב ושם בהגהות וביאורים סעיף ג.

[24] תורה אור וארא נו, ב; סה"מ תרס"א עמ' קעא ואילך; סה"מ ה'ש"ת עמ' 37 ואילך.

[25] תהלים מח, ב.

[26] רמב"ם ריש הלכות יסודי התורה.

[27] ???

[28] ראה שער א פרק טו בהרחבה.

[29] שמות כו, כח; תניא פרק יג.

[30] בראשית ד, א.

[31] עץ חיים שער יא פ"ה ועוד.

[32] בראשית ב, ד.

[33] בראשית רבה יב, י.

[34] קהלת א, ב.

[35] משלי יח, ב.

[36] קהלת א, ב.

[37] עץ חיים שער טנת"א מ"ב פ"א ובהערה ה ביפה שעה שם; שער דרושי הנקודות פ"ב ובהערת השמ"ש שם אות ב.

[38] בראשית לו, לא-לט.

[39] תהלים קד, כד.

[40] זח"ג קעח, ב.

[41] במדבר יח, כג.

[42] דברים כט, כח.

[43] אבות פ"א מ"ב.

[44] שער היחוד והאמונה פ"ז והלאה.

[45] ע"פ זח"ג קמט, ב; ראה לקוטי תורה ויקרא כה, ד; תורת חיים בראשית א, ד.

[46] עמוד קעב.

[47] עץ חיים שער לב פ"ט (מ"ת).

[48] חגיגה יב, ב.

[49] משלי כד, ד.

[50] ראה בהרחבה יותר בשער א פרק ח.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com