חיפוש בתוכן האתר

יחיד הוא ויודע הכל_פרק ג הדפסה דוא

פרק ג

הוא עליה אל הנסתר

אנחנו ממשיכים בלימוד השער 'יחיד הוא ויודע הכל', המבוסס על רמזו של ר' אברהם אבולעפיה לשם הוי' ב"ה. בפעם הקודמת למדנו על המילה יחיד, ועל הקשר שלה עם מדרגת החכמה. היום נלמד את המדרגה הבאה – המילה הוא – הקשורה עם מדרגת הבינה. החכמה היא נקודה ואילו הבינה היא התרחבות הנקודה, היכולת לתפוס אותה. ההבדל ביניהם הוא על דרך שמיעת הראיה. שתי המדרגות הללו שייכות אל חלק הנסתר – "הנסתרות להוי' אלקנו"[1] – בעוד שתי המדרגות הבאות שייכות אל חלק הנגלה – "והנגלות לנו ולבננו".

אנכי, אתה, הוא

הברקת מדרגת ה'יחיד' בתוך מדרגת 'הוא' זהו חלק הנסתר, הוא יחוד עליון בין אבא ואמא, שבעקבותיו נולדות רגשות בלב. לבוא ולקחת אחר כך את אותו הרגש שנולד מן היחוד העליון ולהביע אותו בפה זהו כבר יחוד תחתון. מי שרואה משהו ולא מסוגל להבין אותו נכון – זו בעיה ביחוד העליון, אך מי שיש לו רגש בלב והוא לא מסוגל להביע אותו – זו בעיה של יחוד תחתון. זהו היחס הפנימי בין אותיות שם הוי'. יש שני מיני יחוד בתוך המודע: יחוד פנימי-נסתר ויחוד חיצוני-גלוי, המיועד עבור הזולת. הרגש אינו מיועד עבור עצמי, ולכן מטבעו הוא מתגשם כאשר הוא מוצא לעצמו את ההבעה הנכונה אל הזולת. לעומתו, בשכל יש רצון לגלות משהו לעצמי, שאני עצמי אבין. היחוד התחתון נולד מתוך היחוד העליון. כלומר, בתוך הרצון לגלוי לעצמי טמון הזרע של הרצון לגלות את אותו הדבר אל זולתי. עד כאן ההסבר בכללות למבנה שלנו.

כאמור, היום נתמקד במדרגת הבינה, במילה 'הוא'. מפורש בספר הזהר[2] ובכתבי האריז"ל[3], שהמילה 'הוא' במובן של התיחסות אל הנסתר זו מדרגת הבינה. כל זמן שהברק רק מבריק על השכל הוא בבחינת 'אתה', אבל ברגע שהוא נקלט בתוך ההשגה הוא מתלבש מיד בתוך לבוש. נקודת ההברקה מסתתרת בתוך ההבנה, למרות שהבנה באה לצורך גלוי והרחבה. כל זה קשור עם הכח של אמא. על אותיות וה שבשם נדרש בספר הזהר[4] שהן בבחינת "והנגלות לנו ולבננו", ואילו על חלק הנסתרות בא תחילתו של הפסוק "הנסתרות לה' אלקנו", ובו באה בגלוי רק האות ה, הבינה. כלומר, היא עיקר חלק הנסתר.

זוהי הסיבה לכך שבתפלה אנו אומרים "אתה הוא ה' אלקינו". קודם אנו מקדימים לומר 'אתה' בלשון נוכח ומיד אחר כך אומרים 'הוא' בלשון נסתר. אמנם, בנוסח הברכות הסדר קצת שונה. בהן אנו אומרים לאחר המילים 'אתה ה'' את המילים 'אלקינו מלך העולם', אבל אם נדייק נראה כי גם שם הנטיה היא לכוון הנסתר. כלומר, שֵׁם ה' עומד בהן באמצע, בין לשון הנוכח ובין לשון הנסתר. גם לתת שם זוהי הסתרה, כי היא באה לצורך פניה אליו גם כאשר הוא אינו גלוי. כאשר הוא בגלוי אין צורך בשם, בעוד נתינת שם משאירה את האפשרות לכך שהזולת יהיה נעלם. לכן גם בברכות, ברגע שאנו אומרים את המילים 'ברוך אתה ה'' יש אצלנו כבר תנועה לקראת התלבשות בהסתרה. בכל זאת, בתפלה יש כמה פעמים שאנו אומרים את הבטוי 'אתה הוא' – 'אתה' הגָלוי בחכמה ו'הוא' הנסתר בבינה.

מה מעל לשניהם? בכתר, בקוצו של י, הבטוי הוא 'אנכי'. הוא מעל לכל, שכן משמעותו היא שה' מדבר בעד עצמו בגוף ראשון – "אנכי הוי' אלקיך"[5]. למטה מן הכל הוא גלוי ה'אני' שבמלכות, וכידוע הכתר נעוץ עם המלכות. הרצון למלוך נעוץ בכתר – "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"[6], "אני ראשון [כתר] ואני אחרון [מלכות]"[7]. עבודת המלכות נקראת "ואני תפלה"[8], להתפלל. בצורך להתפלל כל הזמן מתקן האדם את ה'אני' התחתון, את ה'אגו'[9]. התפלה נקראת בלשון חז"ל רחמים ['רחמי'][10], וזהו תקון המלכות. אם תיקן האדם את המלכות הוא יכול, במידה מסוימת, גם למלוך. עצם המלוכה היא הרוממות העצמית של הנפש, שאינה ה'אגו' במובן השלילי, אלא במובן של התקשרות ה'חלק' שבה אל ה'כל'. על כך מכוון פתגם הבעש"ט "כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו"[11]. אותו ה'חלק' מן העצם הוא ה'אנכי' האמיתי של היהודי, ה'אני' שבכתר.

יוצא לנו שהסדר הוא כך: הכתר הוא הגוף-ראשון האמיתי, החכמה היא הגוף-שני של הנוכח, ואילו הבינה היא הגוף-שלישי של הנסתר.

כתר

אנכי (גוף ראשון)

חכמה                                                              בינה

אתה (נוכח)                            הוא (נסתר)


אכן, כל עוד אנו לא זוכים לגלוי הרוממות העצמית של הכתר אזי נסתרת מאתנו לגמרי אמירת 'אנכי' של ה', ולכן הכתר נקרא נסתר. מצד עצמו הוא גוף-ראשון, אבל מצדנו הוא מתגלה כנסתר, ולכן הוא השורש אל מדרגת הנסתר של הבינה. על כך נאמר כי "התגלות עתיקא בבינה"[12].

'הוא' – עבודת הנסתר של הלוי

עד כאן הסברנו את מדרגת הוא ביחס אל מדרגת יחיד שברמז שלנו, כיצד הבינה תופסת את ברק החכמה. הנסתר שבבינה הוא נסתר ביחס אלי. אם אני שואף אל אותו הנסתר – זוהי העבודה הפנימית של הלב. הפסוק העיקרי שמובא תמיד כדי ליחס את המילה 'הוא' אל מדרגת הבינה הוא הפסוק בסוף פרשת קרח: "ועבד הלוי הוא"[13]. המילה 'הוא' מיותרת בפסוק, ולכן דורשים אותהב כרומזת לכך שעבודת הלוי מגיעה עד לאותו המקום שנקרא 'הוא'.

נסביר. בקבלה מכוונים ג' הקיום – ימין, שמאל ואמצע – כנגד כהן לוי וישראל. הלוי שייך אל קו השמאל, העולה מלמטה למעלה, כטבע האש. בבית המקדש הכהנים היו עושים את כל העשיה, את עבודת הקרבנות, ואילו הלוים היו שרים בשעת המעשה שלהם. כתוב, שמעשה הכהנים נעשה בדרך המשכה. על אף שעבודת הקרבנות בכללותה היא בתנועה של עליה, ועל עלית הקרבן נאמר "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"[14], בכל זאת הפעולה נעשית בדרך המשכה מלמעלה למטה. מעשה מטבעו דורש בנפש זרם של כל המודעות מלמעלה למטה, וזרם זה מתבטא בתכונת הזריזות. על כך כתוב שהכהנים היו זריזין[15]. פעולה נוספת שלהם היא ברכת כהנים, שעליה מכוון הפסוק "עד מהרה ירוץ דברו"[16]. יש דברים שלוקחים זמן, כמו הגשמת החלומות של יוסף, שארכה עשרים ושתים שנים, אבל יש דברים שנעשים במהירות, ללא שום עיכוב ומכשול בדרך כאשר כל מכשול נפרץ מיד. למה? כי הנפש של הכהן היא נפש עם זרימה מהירה, מפנימיות הכתר שלו ועד למטה. כל מה שהוא עושה – הוא בקו ימין, היורד מלמעלה למטה כטבע המים. אם כן, אופיו של הכהן מתגלה גם בזריזות העבודה שלו וגם במהירות התקיימות ברכותיו. לעומת זאת, הלוי הוא ממש ההיפך ממנו. הוא אינו עובד אלא שר. תפקידו הוא "לארמא קלא". התנועה הנפשית אצלו היא להרים את כל כוחות הנפש בכיוון הפוך. כל כוחות הנפש פונים אל הנסתר. זהו קו העבודה.

אמנם בכללות, כל מעשה המצוות משתייך אל קו הימין, הקו של גמילות החסדים, בעוד עבודת הקרבנות משתייכת אל קו השמאל. לפי זה, עבודת ההקרבה של הקרבן משתייכת באמת אל קו של עליה, עלית כל הדצח"ם כליל לה'. מדוע הקרבת הכהנים שייכת אל קו הימין? אלא הקרבן עצמו הוא זה שעולה לה', ואיתו הוא מעלה גם את כל חלקי העולם, את כל הגשמיות על כל מרכיביה, אבל פעילות הכהן היא בקו ימין. הקרבן עצמו עולה כמו הנפש של הלוי. כל מה שעולה מלמטה למעלה נכלל בקו של העבודה ואילו כל מה שנמשך ויורד מלמעלה למטה נכלל בקו של גמילות חסדים. לכן הכהן נקרא איש חסד. הכהן מקריב את הלוי, כמו אברהם שהיה אמור להקריב את יצחק [אברהם הוא החסד, הכהן, ויצחק הוא הלוי, הגבורה]. לפי כל זה, ישראל שייכים אל קו האמצע הכולל את שתי התנועות גם יחד, כטבע הרוח העולה ויורדת. הם היו נצבים על גבי הקרבן ואומרים פסוקים – "ישראל במעמדם"[17]. הם מוסיפים את ההשראה והמשמעות של התורה, השייכת אל קו האמצע.

קו ימין                                                קו שמאל

כהן                                 לוי

קו האמצע

ישראל

כל ההרחבה הזו באה כדי להסביר את עבודת הלוי. עבודתו משתייכת אל קו השמאל, העולה מלמטה למעלה כטבע האש, והיא מגיעה עד לראש הקו, עד למדרגת ה'הוא' של הבינה, שכנגד האות ה עילאה שבשם.

הוּא: "וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא", וּמְפֹרָשׁ בַּזֹּהַר שֶׁעֲבוֹדַת הַלֵּוִי הִיא בִּבְחִינַת "לְאֲרַמָא קָלָא" בְּשִׁירָה וְזִמְרָה – בְּחִינַת "הַעֲלָאָה" שֶׁבְּקַו שְׂמֹאל שֶׁל הַסְּפִירוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת. עֲבוֹדָה זוֹ מַגִּיעָה עַד מְקוֹם הַנִּסְתָּר – ה עִילָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם – בִּינָה עִילָּאָה, הַנִּקְרָא הוּא – לְשׁוֹן נִסְתָּר.

במילים פשוטות יותר, יש אנשים שאוהבים סודות ורוצים תמיד לדעת את הסוד, את הנסתר שבכל דבר. אלו הן הנשמות ששרשן הוא בקו השמאל מיסוד האש. יש אנשים שאוהבים את הפשט, שאוהבים לעשות טובה לאנשים, שאוהבים להגשים – לעשות ולהמשיך דברים למטה. אלו הנשמון ששרשן הוא בקו הימין מיסוד המים. ויש אנשים שאוהבים אמת, שהכל יהיה באמת ובכנות, ואלו הן הנשמות ששרשן הוא בקו האמצעי.

עלית הלב ושיבתו

כיוון שבעל הרמז הזה הוא ר' אברהם אבולעפיה, שעסק בעיקר בתחום הרמז, זו הזדמנות טובה לבחון את הצד הזה, צד הרמז של הרמז הזה עצמו. על כך נאמר "הפוך בה והפוך בה דכולא בה"[18], ולכן נשתדל לגלות את כל המצפון שבהם. כך עשינו במילה 'יחיד' וכעת נעשה כך גם למילה 'הוא'.

ראשית, אם הבינה היא כנגד אמא למה הכינוי לה כאן הוא בלשון זכר? למה לא 'היא'? הסיבה היא, שאמא לגבי הבנים שלמטה ממנה היא בבחינת זכר, היא משפיע. זהו יסוד חשוב בקבלה. סיבה נוספת, בכל התורה כולה מלבד פעמים נדירות, המילה 'היא' נכתבת כך: 'הִוא'. זוהי תופעל הקרי והכתיב הכי נפוצה בתנ"ך [אגב, זהו אחד המקורות למבטא הפולני וההונגרי. הוא לא שבוש. דוגמה נוספת לשוני זה: העיר בה נאבק יעקב עם המלאך נקראה פְּנִיאֵל ואחר כך פְּנוּאֵל]. לכן מדרגת 'הוא' יכולה לשמש גם לזכר וגם לנקבה.

במשפט הבא אנו עושים על המילה הוא פעולה הנקראת הכאה, כפל בלשון הקבלה:

הוּא בַּהַכָּאָה [ה פעמים ו פעמים א] עוֹלֶה ל "מִגְדַּל הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר" בְּאִמָּא כַּנּוֹדָע. וְהוּא סוֹד "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה" [כמו כן, אם במקוהמלה 'הוא' היתה נכתבת המילה 'היא', היתה ההכאה עולה נ, כמנין חמישים השערים שיש בבינה].

על האות ל כתוב בכתבי האריז"ל[19] שהיא קשורה עם האמא. למה? חז"ל מכנים אותה "מגדל הפורח באויר"[20], כיוון שהיא האות היחידה שעולה בגובהה מעל לשאר האותיות. תכונת השאיפה לעלות נקראת בקבלה אמא. כתוב, שהאות ל היא אות הלב. באותיות דר' עקיבא כתוב[21] ששמה של האות למד הוא ראשי תבות לב מבין דעת. אין הכוונה אל לב במובן של גלוי רגש ומדות אלא במובן של "בינא לבא"[22], של השאיפה שקיימת בלב להבין את הנסתר.

בבינה יש שתי בחינות: יש בינה שהיא הרחבת הנקודה לאחר גלוי ההברקה, והיא באה כדי לתפוס אותה. כך הוא הסדר אצל מי שהוא חכם בעצם, מי שמקבל הברקות וכעת הוא צריך לייחד אותן עם הבינה, להשלים אותן. לעומתו, אצל תלמיד חכם הסדר הפוך. תלמיד חכם ביחס אל החכם הוא כבינה ביחס לחכמה. הוא שואף להבין. הרב שלו גילה דבר והוא רוצה להבין אותו. הוא עוד לא תפס אותו, אלא הוא שואף. הוא רק 'תלמיד חכם', תלמיד מלשון למד.

ובתוך המילה לב: האות ל שבה היא השאיפה של התלמיד חכם, של הבינה, לעלות אל שכל החכמה של הרב, ואילו האות ב שבה היא הכח לתפוס ולקלוט אותו בפנימיות[23]. בלב קיימת התנועה של "רצוא ושוב", כאשר האות ל – תנועת ה'רצוא' – היא אות המשמשת במובן של כיוון ויעד, לְ, אֶל. לעומתה, האות ב – תנועת ה'השוב' – משמשת במובן של הפנמה, בְּ, בְּתוֹךְ. זהו עוד רמז יפה לקשר בין המילה 'הוא' לבין מדרגת אמא.

רמז נוסף הוא הקשר בין המילה 'הוא' לבין הפסוק "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"[24], שהמילה יהיה שבו עולה גם היא ל. מן המילה הוא בהכאה נעשית המילה יהיה. הוא יהיה עולים יחד מב, שעל פי קבלה הוא השם הרשום בראשי התבות של תפלת "אנא בכח". שם זה הוא שם של העלאה שמקורו באמא. יש עב שמות, המסוגלים להולדה והמשכה [עב עולה חסד], והם מתאימים אל טבע הכהן, אבל שם של מב מתאים לעליות של הלוי. אומרים אותו בכל פעם שרוצים להתחיל עליה. למשל, הוא נאמר בתפלת שחרית בסוף הקרבנות, לפני תחילת התפלה, כדי לתת כח לעלות. כמו כן, הוא נאמר לאחר קבלת שבת, עוד לפני תחלת תפלת ערבית. גם בסוף היום, כאשר הולכים לישון, אומרים אותו כדי לתת לנשמה כח לעלות למעלה. רוצים שהנשמה תעלה ומפקידים אותה בבאר של הנשמות – "בידך אפקיד רוחי"[25] ראשי תבות באר[26] – וכדי לתת לה כח לעלות אומרים תפלה של העלאה. זו תפלה של בחינת "ועבד הלוי הוא".

העתיד הנסתר בבינה

רמז נוסף: הוא עולה יב [את הרמז הבא אני אומר לאחר לבטים, ובכל זאת...]. כתוב בקבלה[27] שאת גרמי השמים יש לכוון כך: שבעת כוכבי הלכת – שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה – הם כנגד ז' הספירות התחתונות, מחסד ועד מלכות. למעלה מהם נמצא גלגל הכוכבים הקבועים ובו קבועים יב כוכבים [כמובן, זאת על פי התפיסה הפשוטה לעיניים, וכך ה' ברא את העולם, עם אפשרות תפיסה כזו]. גלגל זה הוא כנגד הבינה, האמא. מעליו נמצא גלגל ריק מכוכבים, הנקרא 'גלגל היומי', והוא פועל את סיבוב היום והלילה [היום מוסברת תופעה זו על ידי תנועת הציר של כדור הארץ סביב עצמו]. גלגל זה הוא כנגד החכמה.

          חכמה                      גלגל היומי

          בינה                        גלגל יב המזלות

          חסד עד מלכות        שבעת כוכבי הלכת

מה יוצא מזה? מהסבר זה מובנת ההרגשה שבתוך גלגל המזלות הקבועים רשום בהסתרה העתיד. כך אנשים מרגישים ומכאן התפתחה כל החכמה של חכמת המזלות [האמיתית או המזויפת...], על פיה סמוי העתיד בתוך הכוכבים הקבועים. זה בגלל שאמא קשורה העתיד[28]. למרות זאת, אנחנו מצווים שלא לחקור אחר העתידות – "תמים תהיה עם הוי' אלקיך"[29] – בגלל שעל העתיד שלנו נאמר "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו"[30]. ככל שנחקור אחריו רק נגביל אותו, חס ושלום. "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין"[31], ואם אתה חוקר אותו אתה מקטין אותו. אנחנו לא כלים להרגיש את העתיד המיועד לנו. אנחנו רק מצפים, אבל העיקרון הוא דבר נכון, שהעתיד נסתר בבינה. פרוש המילה עתיד בלשון הקדש הוא מוכן[32], עתיד לבוא, בנסתר ובעלמא דאתכסיא. כל זה רמוז במילה הוא העולה יב.

כל הרמזים האלו קושרים את המילה 'הוא' אל מדרגת אמא.

יחוד 'יחיד-הוא'

כַּאֲשֶׁר יָחִיד מִתְיַחֵד בְּהוּא, בְּסוֹד "תְּרִין רֵעִין דְּלֹא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין", עוֹלֶה יִחוּדָם מד, שֶׁהוּא "חַי הוי'" – ב פְּעָמִים כב אוֹתִיּוֹת בְּ"אַבָּא" וּבְ"אִמָּא",

בפעם הקודמת דברנו על כך שיחיד עולה לב על פי החלוקה ל ספירות ו-כב אותיות. כעת, יחוד יחיד הוא עולה פעמיים כב, פעמיים יחד. לפי זה, יש בממוצע כב אצל אבא ו-כב אצל אמא. כפי שהזכרנו, זה מתאים עם הידוע היום בגנטיקה, שיש בגנים כב כרומוזומים אצל אמא ו-כב נוספים אצל האבא.

וְכֵן כָּל בְּחִינַת "חַי" הוּא בְּחִינַת מוֹחִין עֶלְיוֹנִים שֶׁל יה שֶׁבַּשֵּׁם.

בתוך שם הוי' גנוז 'חי'. מה זה חי? חי זו חיות. כתוב בקבלה, שפרוש המילה מוחין בכל מקום הוא חיות. החיות של כל דבר היא המוחין שלו. המושג בקבלה הוא 'להמשיך מוחין', להמשיך חיות. כך הוא גם אצל האדם, אם הלב שלו עצוב וכבד – הלב הוא מצב הרוח – והוא רוצה להחיות אותו הוא יעשה זאת על ידי המשכת מוחין חדשים. מוחין חדשים נמשכים כתוצאה מן היחוד העליון, והם פועלים הולדת מדות חדשות. לכן, כאשר אומרים את מצד המילים "חי הוי'"[33] הכוונה היא להמשיך את החיות, את המוחין, של שם הוי', שהן האותיות יה שבו.

[כאמור, המילים יחיד הוא עולות חי הוי'. אם ניקח מן המילה הוא את האות ו ונעביר אותה אל תוך המילה יחיד יצא לנו הצרוף חי יוד הא, ששתי המילים האחרונות בו הן המילוי של אותיות יה. זה מפורש באריז"ל[34]. זהו רמז לכך שבתוך שתי האותיות הראשונות של שם הוי' – יה – כלול שם הוי' כולו, יוד הא עולה הוי'. זו החיות של שם הוי'.

אמרנו, שחי הוי' הוא כב אצל אבא ו-כב אצל אמא. אם מכים כב פעמים כב עולה התוצאה עתיד, הרבוע של כב].

נראה עוד מספר אפשרויות של רמז וגימטריאות במילה הוא, שלא כתובות כאן. המילה הוא במספר קדמי – המשולש שלה בצורה גיאומטרית – עולה לז. המספר הזה גם עולה יחידה, ולכן מאד מתאים לו להיות מכוון אל מדרגת בת הזוג של ה'יחיד'. יותר מזה, על פי קבלה, לז הוא סכום אותיות המלוי של שם סג, ללא אותיות הוי' השרשיות – יודיאוי. אלו הן אותיות העבור של השם, כאשר עיקר המושג עבור הוא מושג ששייך לאמא, כרמוז בפסוק בקהלת "בטן המלאה"[35].

יש עוד הרבה דרכים [כמו חשוב הרבוע הפרטי של הוא, העולה סב, או כתיבת האותיות במלוי] אבל נעצור כאן ונעבור אל הפרק הבא.



[1] דברים כט, כח.

[2] זח"ג קעח, ב.

[3] ברבוי מקומות.

[4] זח"ג קכג, ב.

[5] שמות כ, ב.

[6] ספר יצירה פ"א מ"ז.

[7] ישעיה מד, ו; עץ חיים שער ו פ"ג; שם שער מב פ"א (מ"ב) ועוד.

[8] תהלים קט, ד.

[9] ראה שער א פרק יט.

[10] ברכות כו, א.

[11] כתר שם טוב אות קיא בשם הראשונים, וראה פרוש יעב"ץ אבות ד, ב; המשך תרס"ו עמ' תקכב.

[12] זח"ג קעח, א ועוד; פרי עץ חיים שער הק"ש פט"ו.

[13] במדבר יח, כג.

[14] זח"ב רלט, א; ח"ג כו, ב.

[15] שבת כ, א; פסחים נט, ב ועוד.

[16] תהלים קמז, טו; ראה לקוטי תורה קרח נה, ב.

[17] מוסף לשלשה רגלים; רמב"ם הלכות כלי מקדש פ"ו.

[18] אבות פ"ה מכ"ב.

[19] עץ חיים שער כה דרוש א (מ"ת).

[20] חגיגה טו, ב; סנהדרין קו, ב וברש"י שם.

[21] אות ל.

[22] פתח אליהו

[23] לקוטי מוהר"ן ח"ב תורה צא.

[24] זכריה יד, ט.

[25] תהלים לא, ו.

[26] שער הכוונות דרושי הלילה דרוש י.

[27] עץ חיים שער מג פ"ב; שערי קדושה ח"ג שער א; ראה הקדמה פרק ט.

[28] עץ חיים שער מג פ"ג.

[29] דברים יח, יג.

[30] ישעיה סד, ג.

[31] תענית ח, ב; בבא מציעא מב, א.

[32] "להיות עֲתִדִים ליום הזה" (אסתר ג, יד) ועוד.

[33] שופטים ח, יט; מלכים א א, כט ועוד.

[34] עץ חיים שער ז ספ"א ועוד.

[35] קהלת יא, ה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com