פרק ב

נתחיל מן המילה הראשונה, יחיד. זה שהרמז הראשון מתחיל מן הבטוי יחיד, ולא אחד, זה הרמז העיקרי שקשור עם השם הראשון של פסוק היחוד. כתוב ש"הוי' אלקנו" היא התגלות של יחיד, שלמעלה מאחד. בלשון ספר התניא הוא נקרא "אחד האמת". יש אחד סתם ויש אחד האמת, שהוא יחיד. מה ההבדל על פי פשט? אחד מורה – או בכח או בפועל – על התאחדות. תתכן אמנם אחדות פשוטה לפני שיש התהוות של בריאת ריבוי, ובכל זאת המשמעות היא של התאחדות. או שיש ריבוי בכח שעוד לא יצא לפועל, והאחד הוא הכח שמאחד אותו טרם יציאתו לפועל, או שיש ריבוי שממש יצא לפועל, ובכל זאת הוא מתאחד מיניה וביה. מה שאין כן במדרגת יחיד אין עוד מלבדו, כמו שכתוב "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו". היא שוללת את הריבוי. כשאנחנו אומרים "הוי' אלקנו" אנו מדברים על מדרגה זו שמתגלה לנו. זה נקרא יחיד. בחלק השני של הרמז – "וידע הכל" – שמכוון כנגד 'הנגלות לנו לבננו' יש כבר התיחסות למציאות, שה' יודע אותה. זו לא ידיעה שחוץ ממנו, אלא כלשון הרמב"ם שה' יודע את הנבראים "בידיעת עצמו". זה תאור לה' בעצמו, עוד לפני עלית הרצון לבריאת העולמות. תכנית ומחשבת העולם עדין לא קימת, כל שכן הצמצום בפועל. על מחשבת ה' נאמר "כל אשר חפץ הוי' עשה", שהכל קיים אצלו באחדות פשוטה עוד לפני שיצא בפועל, ובכל זאת מדרגת יחיד היא עוד קודם לכך. יחיד זה, כבכול, מעל לכל תכנית ורצון לבריאה. רק נשמות ישראל מסוגלות ושייכות לסוד הזה של יחיד. למה? כל נברא, כמה שלא יעלה ויטפס ברוחניות, יוכל להגיע רק עד לשורש שלו. כל הבריאה יכולה להגיע הכי גבוה רק עד התכנית ומחשבת ה' לברוא את העולם. בלשון החסידות זו ההשערה – "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". לשם יכולה הבריאה להגיע, להיווכח בתכנית של עצמו, איך שמתכננים אותו באור אין סוף שלפני הצמצום. מה שאין כן נשמת היהודי, הוא "חלק אלו-ה ממעל ממש" והוא קשור עם ה' עוד לפני עלית הרצון לעולם. הבטוי של חז"ל הוא "במי נמלך", שה' שקל בינו לבין עצמו אם בכלל כדאי לברוא אותו או לא הוא עשה את זה עם נשמות הצדיקים – "ועמך כולם צדיקים". הנשמות הן הן נותנות לה' את העצה שכדאי לרצות לברוא את העולם, את "עלית הרצון". לכן רק נשמות ישראל יכולות להרגיש את מדרגת יחיד של ה'. התפקיד של היהודי הוא להחדיר בכל העולמות כולם את תודעת האחד, כמו אברהם אבינו שקרא לעולם "אל עולם", ומגלה את השורש של כל העולם באחדות הפשוטה, בעלית הרצון, באהבה האינסופית של ה' שלכל אחד – אפילו גוי – יש לו בה שרש. זה במדרגת אחד, העולה אהבה, אבל את מדרגת יחיד אי אפשר לגלות לגוי או אפילו למלאך, כי הם לא מסוגלים להיות מודעים לה. השרפים של עולם הבריאה אומרים "קדש|קדש קדש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו", החיות והאופנים של עולמות יצירה ועשיה אומרים "ברוך כבוד ה' ממקומו". יש רמז בקבלה, שאחרי המילה 'קדש' הראשונה יש פסיק, המחלק את הפסוק כולו ל-א ו-ח מילים, ובפסוק השני יש עוד ד מילים. ביחד אחד מילים. בסך הכל, מודעות המלאכים היא מודעות של מדרגת אחד, אבל יחיד שייכת רק לנו, נשמות ישראל. ההברקה הזו, של מדרגת יחיד, קשורה עם החכמה, עם האות י של שם הוי'. נתחיל לקרוא מתוך פרק ב, עם הציטוט מספר התניא בשם רבו של האדמו"ר הזקן – המגיד ממזריטש:

יחיד: "אור אין סוף ב"ה אינו מתיחד אפילו בעולם האצילות [שנקרא עולם היחוד, ובו יש יחוד מלא בין האורות והכלים – "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון", ובכל זאת] אלא על ידי התלבשותו תחלה בספירת החכמה, והיינו משום שאין סוף ב"ה הוא אחד האמת [וכמו שהסברנו, זו מדרגת יחיד. זה אחד באופן מוחלט, באופן אמיתי] שהוא לבדו הוא ואין זולתו [שזו מדרגה שהתגלתה לנו בעת מתן תורה – "אתה הראת לדעת וכו'"] וזו היא מדרגת החכמה" (תניא פרק לה, בשם הרב המגיד נ"ע).

פנימיות החכמה היא בטול מוחלט לה' שאינו מאפשר שום מציאות ממשית מחוץ לה' ולכן רק היא יכולה להיות הכלי לגילוי מדרגה זו בכל ספירות עולם האצילות. הנפש של כל יהודי באה מעולם האצילות – "אצילי בני ישראל" – ולכן יש בכל נפש מישראל יכולת לקבל את מדרגת יחיד.

"אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו" זהו בחינת "יחיד", "וזו היא מדרגת החכמה" – י שבשם ב"ה.

זו אסמכתא מפורשת מספר התורה שבכתב של החסידות, מספר התניא, לאות הראשונה ברמז של ר' אברהם אבולעפיה. כאמור, זו מדרגה שזכינו לה בגילוי בעת מתן תורה, שהרי התורה היא חכמה – "אורייתא מחכמה נפקא".

אמרנו שיש קשר בין אחד ליחיד, שהרי יחיד נקרא 'אחד האמת', אז ננסה למצוא את הקשר ביניהם. האותיות המשותפות להם הן אותיות חד [ויש הרבה משמעויות לשער הזה, כמו חד וחלק, חדוה – ראשית נקודת השמחה, חידה, יחד ועוד], אבל הרמז הכי חשוב הוא, בהכפלת האותיות:

אחד בהכאה (א פעמים ח פעמים ד) עולה יחיד – "אחד האמת".

כתוב שהכאה מגלה כח יותר נעלה ונסתר מאשר חיבור. כפל בלשון הקדש היא הכאה. כשרוצים להוציא אש מצור החלמיש, שזו פעולה הדורשת מאמץ – לא כהוצאה האש מן הגחלת – של הוצאת העלם עצמי על ידי הכאה. זה ההבדל בין חיבור לכפל. לכן אחד בהכאה, על ידי הפעולה הקשה הזו יוצא ממנו מה שטמון בתוכו – יחיד.

רמז נוסף. ידוע, שבחכמה יש לב נתיבות, כמו שבבינה יש חמישים שערים:

בחכמה יש לב נתיבות, כמנין יחיד. לב נתיבות אלו מתחלקות ל-י ספירות ו-כב אותיות –

המקור ל-לב נתיבות חכמה הוא בספר יצירה, הראשון בספרי הקבלה המיוחס עד אברהם אבינו, בפתיחתו. אחר כך הוא מפרש בעצמו בהמשך, שאותם לב נתיבות הן י ספירות ו-כב אותיות. כולן כלולות במדרגת יחיד, כפי שאמרנו קודם על מדרגת עלית הרצון הכלולה במדרגת יחיד. אותו יחיד ששולל ריבוי כולל בתוכו באופן פרדוקסאלי גם ריבוי, הוא כולל את נשמות ישראל ואת התורה במדרגה של שעשועים עצמיים. בתורה עצמה יש שתי בחינות: יש שהיא התכנית של הבריאה – "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – ויש מדרגה יותר גבוהה של תורה והיא היותה שעשועים עצמיים – "שעשועים יום יום" – של ה' עוד לפני עלית הרצון לבריאת העולמות. התורה היא אותיות וכל אות היא שרש נשמה של ששים רבוא נשמות ישראל – ישראל הם "יש ששים רבוא אותיות לתורה", וגם עשר הספירות הם ממד של פנימיות התורה, כמו עשר נקודות, ביחס לאותיות. בספר תורה האותיות הם החלק הגלוי שבו והנקודות לא נכתבות, הן נשמה יחסית לאותיות, שהן הגוף. הן הכח המניע של האותיות ולכן הן נקראות תנועות. לפעמים אומרים שיש רק תשע נקודות, אבל לפי הדקדוק המקורי של ספר יצירה יש עשר נקודות – חמש תנועות קטנות וחמש תנועות גדולות [הנקראות בזהר 'פתוחי חתם'], והן כנגד עשר הספירות. כולם ביחד הם לב נתיבות, וכולם יחד – על אף הריבוי – הם דבר אחד, "אורייתא וקוב"ה כולא חד". זה לא אחד במובן של איחוד, אלא במובן של יחיד. זה מקור האמונה שלנו, שהכל דבר אחד.

בתור מספרים, לב נתיבות חכמה מתייחסות בעיקר לאותיות התורה ו-נ שערי בינה לשורשי נשמות עם ישראל. נתיב הוא דרך צרה ונעלמת. בתורה יש ז שמות לדרך [נתיב, דרך, שביל, מסילה, אורח, מעגל, משעול], כאשר הנעלם ביותר, הדקיק ביותר, הוא הנתיב, עליו נאמר "נתיב לא ידעו עיט". למרות שהעיט רואה את הכל את הנתיב הזה הוא לא רואה. הוא שייך למדרגת יחיד. נ שערי בינה הם הכח בנפש לשער את האלקות, להתקשר עם ה'. "נודע בשערים בעלה" – הבעל הוא הקב"ה ואנחנו הכלה וכתוב בזהר ש"כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה", שכל אחד משער את האלקות לפי השער שלו. לכן שערי הבינה הן תכונות האופי של הנשמות, וכל שער הוא סוג אחר של נשמה, שבכתבי האריז"ל מתבארות היטב. כל אותם שרשי הנשמות נכללות במדרגת יחיד.

יותר מזה, מלבד שהמילה יחיד עולה י ספירות ו-כב אותיות בסך הכל, היא גם מתחלקת בכתיבתה לפי אותו הסדר:

י יחד, אותיות יחיד.

את הסוד הזה, שהמילה יחד עולה כב ומרמזת ל-כב האותיות, מסביר ר' אברהם אבולעפיה עצמו. הוא מסביר שהאותיות מתחלקות ל-י יחידות, ח עשרות ו-ד מאות. המספר עשר עדין נחשב בגדר יחידות. כתוב, שאצל עם ישראל המספר עשר הוא עדין בגדר יחידות בעוד שאצל אומות העולם הוא כבר בגדר עשרות. על פי קבלה, זה תלוי אם מפרידים את המלכות משאר הספירות להיות 'ראש לשועלים' או משאירים אותה מיוחדת עם שאר הספירות של עולם האצילות בתור 'זנב לאריות'. למלכות יש שני מצבים: או שהיא עדין ספירה של עולם האצילות או שהיא יורדת להיות הראש לעולם הבריאה. בתור רמז מספרי זה האם להתיחס אל המספר עשר בתור יחידה או בתור התחלת העשרות. אצלנו המצב הוא "הן עם לבדד ישכן", שאנחנו מחברים את האות י עם היחידות. יש בזה שני רמזים: כל המספרים מ-1 עד 10 עולים הן, וכאשר האות י מתבודדת – ההתבודדות של היחידות זה עולם האצילות – עם היחידות היא בסוד בדד (העולה י). כמו כן, גם התרגום של המילה הן הוא אחד. כאשר האות י שייכת ליחידות, לעולם האצילות, אז – "בגוים לא יתחשב". יש תפקיד של עם ישראל להאיר לאומות העולם, אבל קודם לכן צריך להיות 'בדד'. כאשר המלכות בנויה היטב, יציבה וקימת, אז יש גם ענין למלכות להיות ראש ומנהיג גם לאומות העולם, אבל קודם היא צריכה להתיצב היטב בבחינת בדד. המלכות היא עם ישראל – "כל ישראל בני מלכים" – והיא חייבת להיות בבחינת בדד. אחר כך יש לה תפקיד לעבור את הגל. לבן בנה גל שלא יעברו אותו – "עד הגל הזה", שלא יפלשו. בהתחלה זה אכן חיובי, אנחנו זקוקים לזה, אבל אחר כך מגיע הרגע שצריך לעבור את הגל.

[על דרך הרמז: יש פסוק כאשר אדם עובר קשיים בחיים "כל משבריך וגלך עלי עברו", שבו יש סימן, שאם הגל עובר עליך זה סימן שאתה צריך לעבור את הגל. אצל דוד זה לכבוש ארצות אחרות, חוץ לגבולות הארץ, רק שדוד כבש אותם לפני כיבוש כל הגבולות של ארץ ישראל. לכן הם לא נכללו בקדושת ארץ ישראל, ורק נעשו רכוש עם ישראל. אם היה עושה כסדר היו הופכים לארץ ישראל, כפי ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"].

נחזור לאותיות. האות ק תמיד עוברת את הגל שלה ונכללת במאות. הייתי יכול לחשוב שגם היא נשארת בעשרות, כמו בהיגיון של האות י, אבל זה לא כך. זה מרומז בציור האות ק, שהיא האות היחידה מבין האותיות הרגילות [לא הסופיות] שעוברת את התחום שלה כלפי מטה, מעשרות למאות. לפי זה יוצא, שהחלוקה היסודית של אותיות התורה היא לפי הסדר של המילה יחד:

האותיות מתחלקות, בסוד יחד, ל-י יחידות (י – עשר – נחשבת ליחידה, בסוד "עשר ולא תשע" [וזה סימן שיש הוא אמינא כזו, שהאות י תחשב לעשרות], שבשרשה, הספירה העשירית – מלכות – מיוחדת באחדות האצילות – "רשות היחיד"),

המלכות צריכה להיות ברשות היחיד לפני שהיא עוברת לרשות הרבים. חוץ לתחום האצילות היא רשות הרבים, בעוד האצילות עצמה היא בסוד ארץ ישראל. לכן כאן בארץ אנחנו צריכים קודם כל להיות בדד, ואחר כך לפנות להיות "אור לגוים", ולהמשיך את קדושת ארץ ישראל בכל העולם כולו. לעתיד לבוא הכל יהיה אצילות, הכל יהיה ארץ ישראל.

ח עשרות (מ-כ עד צ, בסוד כהן צדק –

לכן כץ הוא שם של משפחת כהנים. אחד התורות החשובות ביותר אצל הבעש"ט היא התורה על שלשת הממדים עולמות-נשמות-אלקות. הנשמות היא הממוצע בין העולמות ולאלקות. לענייננו, היחידות הם האלוקות, העשרות הן הנשמות והמאות הן העולמות. כללות הנשמות נקראו כהן צדק. יש סוגיה בגמרא שדנה באריכות האם הכהנים – שעובדים "בחשאי וברעותא דלבא" במקדש – הם 'שלוחי דרחמנא' או 'שלוחי דידן', שלוחי ה' או השלוחים שלנו. הסוגיה הזו מגלה את עומק סוד הממוצע, הכולל בתוכו את שתי הקצוות אותן הוא מחבר. יש בכהן את שתי הבחינות, שהוא בא הכח של ה' ושלנו. כל עם ישראל גם נקראו "ממלכת כהנים וגוי קדש" ביחס לאומות העולם, ולכן אנחנו כוללים בתוכנו את שתי הקצוות. העולם שצריך להכיר בכך שאנחנו שלוחים שלו לגלות אלוקות. יש הכרה בדרך טובה, בחסד – "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך" שכולם יתאהבו פתאום בעם ישראל ורק יבקשו את הצ'אנס לעזור לנו, ויש הכרה שבאה בדרך קשה, של כפיה וכניעה. אחרת הגסות שלו, האגו שלו, מונעת ממנו לקבל את העזרה שהוא צריך.

כללות שנשמות ישאל, שהרי היחידות הן בסוד "אלהות", העשרות בסוד "נשמות" והמאות בסוד "עולמות"), ו-ד מאות (קרשת; ה-ק נחשבת ל"מאה" – עולמות" – בסוד "רגליה יורדות מות",

לתחום העולמות. מה זה העולמות? הם כולם, בלשון הקבלה, תוצאה של שבירת הכלים ומיתת המלכים. כתוב שהעולמות הם כמו בית קברות גדול של מלכי קדם. זו מציאות של מות, שאנחנו חייבים להחיות את הניצוצות הקיימים וחיים בתוך המות הכללי. זו מציאות נפרדת מן ה' וזו תוצאה של מות. בתוך העצמות של המתים, של המאובנים – כל מה שיש במציאות זה מאובן, והתפקיד שלנו הוא להחיות אותם. כתוב שיש בכל עצם ועצם 'הבלא דגרמי', הבל שעדין שומר על המציאות ומהווה בכח, בפוטנציה, את יכולת התחיה. כמו עצם הלוז השומרת על סוד התחיה לעתיד לבוא. אלו הניצוצות שיש בעולמות, שעם ישראל יורד ללקט אותן. זה נקרא לרדת אל תוך המות, וזו עצמה תחית המתים. העיקר הראשון אצל הרמב"ם הוא מציאות ה' והאחרון הוא תחית המתים. על פי קבלה, תחית המתים זה הסוד הכי פנימי של כל מה שאנחנו עושים כאן בעולם. אנחנו מטיילים בתוך בית קברות עצום ויש לנו כח להיות מתים כל הזמן. חז"ל אומרים על התנאים "זוטרא מנייכו [הקטן מביניכם] מחיה מתים", שהכי קטן בעם ישראל מחיה מתים. מברר ברורים ומעלה ניצוצות קדושים שמפוזרים בכל ההוויה כולה. זה סוד האות ק. היא נשמה, אבל נשמה שאינה נשארת בתחום הנשמות אלא יורדת אל העולמות.

שרגל ה-ק יורדת להחיות את העולמות הנפרדים מאחדותו יתברך. "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים",

כתוב שארבעת הראשים שנפרדים מן הנהר הם ארבעה ראשי מציאות הפרוד, ולכן יש ארבעה אותיות של מאות

כנגד ד מאות קרשת).

עד כאן הסברנו את סוד האותיות, לפי הסדר של יחד, מאבולעפיה. כיוון שהאמצע של האותיות הם סוד כהן צדק, מצאנו שהבטוי יחד מופיע בתורה רק ביחס לנשמות, ולא לאלקות – "יחד שבטי ישראל". על האלקות לא שייך לומר יחד, אלא אחד, וגם על העולמות אי אפשר לומר יחד, כי הם מציאות הפירוד. רק על הנשמות זה שייך. ברמז יש מקום לכולם, אבל פשט המילה הוא רק על הממוצע של הנשמות.

"יחד שבטי ישראל". שרש האותיות הוא סוד טיפת זרע האב – חכמה – בסוד "וישכב במקום ההוא", ודרשו בזהר – "יש כב". וכן שרש הספירות הוא ב-י אורות המאירים בטפת החכמה (שהרי האותיות הן שרש הכלים כנודע). וזהו יחיד – י יחד – לב נתיבות חכמה.

אמרנו, שהיחס בין הספירות לאותיות הוא כיחס שבין הנשמות לגוף בתוך התורה. המילה ספירות היא מלשון אור והמילה אות היא מלשון אתא [בָּא בארמית], מלשון צינור, מלשון המשכה – להמשיך אור. כח המושך נקרא הכלי. לא כלי סתום אלא פתוח הממשיך אור. "אתא בקר". כתוב שבחכמה יש טיפת העצם. הזכרנו יש כאן פרדוקס, שבתוך יחיד ששולל ריבוי יש ריבוי של אותיות ונשמות וספירות. אלא שהריבוי כאן הוא כמו ריבוי של בנים, בסוד הכפלת העצם. בן זה שהעצם נכפל, שהוא מצלם את עצמו. איך זה יכול להיות שה' מכפיל את עצמו? זה נקרא שה' "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון". יש צמצום של התעלמות אור כדי ליצור חלל שבי יהיה ניתן לברוא משהו, שכביכול מחוץ לו. האמת היא שמה שנראה כמחוץ לו הוא באמת כלום, הוא אינו. אבל זה צמצום של העלמת אור על מנת ליצור כביכול מציאות של חוץ. אף על פי שזה באמת אינו חוץ, אבל אם נשיג שזה לא חוץ אז נשיג שזה באמת שום דבר בכלל. זה גם לא קיים. כל עוד הוא קיים במודעות שלנו הוא נראה, וכך ה' קבע, ועל מנת ליצור דבר כזה הוא צריך להעלים אור. אבל יש סוג אחר של צמצום של ריכוז, וזה המובן הפשוט של המילה צמצום. הסוד שלו הוא אין סוף יותר עמוק מן הפרוש הראשון במובן של התעלמות האור. הצמצום של ריכוז זה נקרא להכפיל את העצם במה שנראה לכאורה ריבוי אותיות או נשמות, ריבוי חלקים או עצמים. על זה כתוב שהיהודי הוא "חלק אלו-ה ממעל ממש", ו"כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו". זה פרדוקס אמיתי, זה רזין דרזין, איך עצם הוא גם חלק, איך יחיד מכפיל את עצמו במה שנראה ריבוי חלקים. כמובן, לומר ריבוי על נשמות ישראל או על אותיות התורה זה יחסי, כי נשמות ישראל קשורות זו בזו וכן ספר תורה שחסר אות אחת פסול. מצד אחד "לא ידח ממנו נדח" ומצד שני "כמו שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שוות". מה שאין כן במדרגת אחד, שרש העולמות, יש ריבוי בו יתכן אחד ללא השני, רק שיש כח שמאחד אותם. הכח הזה הוא גילוי של אהבה [אחד עולה אהבה, כאמור].

כל זה קשור עם דברי הזהר, ששרש האותיות הוא בטיפת זרע האב שמולידה את הבן. זה קשור עם מה שיודעים היום בביולוגיה שיש כב כרומוזומים, ועוד יותר, כב חומצות אמינו שמרכיבות את התאים והזרע. בפנימיות אותם ה-כב יש עשר, שזה עדין לא מזוהה במדע. יש כב כלים ו-י אורות והכל מושרש בטיפת האב, בחכמה. זה הסוד העמוק ביותר לזה שיחיד קשור עם אבא, ובו לב נתיבות המתחלקות ל-י ספירות ו-כב אותיות.