חיפוש בתוכן האתר

יחיד הוא ויודע הכל_פרק ב הדפסה דוא

פרק ב

יחיד – גלוי אחד האמת

נתחיל מן המלה הראשונה, יחיד. מדוע הרמז הראשון מתחיל מן הבטוי 'יחיד' ולא מן הבטוי 'אחד'? זהו הרמז העיקרי לכך שהוא קשור דוקא עם השם הראשון של פסוק היחוד. כתוב, שהמילים "הוי' אלקינו" הן התגלות של מדרגת 'יחיד', שלמעלה ממדרגת 'אחד'. בלשון ספר התניא נקרא התגלות זו בשם "אחד האמת"[1]. יש 'אחד' סתם ויש 'אחד האמת', שהוא בעצם זהה עם מדרגת 'יחיד'.

'יחיד' למעלה מ'אחד'

מה ההבדל על פי פשט בין המדרגות? 'אחד' מורה על התאחדות, או בכח או בפועל. אמנם תתכן אחדות פשוטה עוד לפני שיש התהוות ובריאה של רבוי, ובכל זאת המשמעות בה היא של התאחדות. הרבוי יכול להיות בכח שעוד לא יצא אל הפועל, ואז מדרגת 'אחד' תהיה הכח שמאחד אותו טרם יציאתו, והוא יכול גם להיות רבוי שכבר יצא ממש אל הפועל, ובכל זאת הוא מתאחד מיניה וביה.

מה שאין כן מדרגת 'יחיד', עליה מכוון הפסוק: "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו"[2]. היא שוללת את הרבוי. כאשר אנחנו אומרים את צמד המילים "הוי' אלקינו" אנו מדברים על מדרגה זו שמתגלה לנו. זה נקרא מדרגת 'יחיד'.

בחלק השני של הרמז – "ויודע הכל" – המכוון כנגד חלק "והנגלות לנו לבננו"[3] יש כבר התיחסות אל המציאות, על כך שה' יודע אותה. זו לא ידיעה שחוץ ממנו, כלשון הרמב"ם[4], אלא ידיעה בה ה' יודע את הנבראים "בידיעת עצמו". זהו תאור לה' בעצמו, במדרגה שעוד לפני עלית הרצון לבריאת העולמות. תוכנית ומחשבת העולם עדיין אינן קיימות, וכל שכן הצמצום בפועל. על מחשבת ה' נאמר "כל אשר חפץ עשה"[5], והכוונה היא שהכל קיים אצלו ב'אחדות פשוטה', עוד לפני היציאה בפועל. עם כל זאת, מדרגת 'יחיד' קודמת לכל אלו.

מדרגת 'יחיד' היא, כביכול, מעל לכל תכנית ורצון לבריאה. רק נשמות ישראל מסוגלות ושייכות אל הסוד הזה של 'יחיד'. למה? כל נברא, כמה שלא יעלה ויטפס ברוחניות, יוכל להגיע רק עד לשורש שלו. כל הבריאה יכולה להגיע ברמה הכי גבוהה רק עד התכנית ומחשבת ה' לברוא את העולם. בלשון החסידות, זו ההשערה בה ה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[6]. לשם יכולה הבריאה להגיע, להיווכח בתכנית של עצמה, איך מתכננים אותה בתוך אור אין סוף שלפני הצמצום. מה שאין כן נשמת היהודי, היא "חלק אלו-ה ממעל ממש"[7], והיא קשורה עם ה' עוד לפני עלית הרצון שלו לעולם.

הבטוי של חז"ל למדרגה זו הוא "במי נמלך"[8]. כאשר ה' שקל בינו לבין עצמו אם בכלל כדאי לברוא את העולם או לא הוא עשה זאת עם נשמות הצדיקים – "ועמך כולם צדיקים"[9]. הנשמות הן הנותנות לה' את העצה שאכן כדאי לרצות לברוא את העולם, ומעוררות אצלו את שלב 'עלית הרצון'. לכן, רק נשמות ישראל יכולות להרגיש את מדרגת 'יחיד' של ה'. התפקיד של היהודי הוא להחדיר בכל העולמות כולם את תודעת ה'אחד'. כך נהג אברהם אבינו כאשר קרא לה' "אל עולם"[10]. בכך הוא גילה לו את השורש של כל העולם באותה ה'אחדות הפשוטה', בעלית הרצון, באהבה האינסופית של ה'. לכל אחד – אפילו גוי – יש שרש באהבה זו.

כל זה ביחס אל מדרגת 'אחד' – אחד עולה אהבה – אבל את מדרגת 'יחיד' אי אפשר לגלות לגוי. אפילו למלאך אי אפשר כי הוא לא מסוגל להיות מודע אליה. השרפים של עולם הבריאה אומרים "קדוש | קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו"[11], החיות והאופנים של עולמות יצירה ועשיה אומרים "ברוך כבוד ה' ממקומו"[12]. הרמז בקבלה אומר, שאחרי המילה 'קדוש' הראשונה בפסוק מופיע פסיק, המחלק את מספר המילים בפסוק כולו ל-א ו-ח, וביחד עם ד המילים של הפסוק השני יש ביחד אחד מילים. כלומר, מודעות המלאכים היא מודעות של מדרגת 'אחד', אבל מודעות של מדרגת 'יחיד' שייכת רק לנו, נשמות ישראל. ההברקה הזו, של מדרגת 'יחיד', קשורה עם החכמה, עם האות י של שם הוי'.

סוד "אחד האמת"

לאחר הקדמה זו נתחיל לקרוא מתוך פרק ב, עם הציטוט מספר התניא בשם רבו של האדמו"ר הזקן – המגיד ממזריטש:

יָחִיד: "אוֹר אֵין סוֹף ב"ה אֵינוֹ מִתְיַחֵד אֲפִילוּ בְּעוֹלָם הָאֲצִילוּת [שנקרא עולם היחוד, ובו יש יחוד מלא בין האורות והכלים – "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון"[13] – ובכל זאת הוא לא מתגלה] אֶלָּא עַל יְדֵי הִתְלַבְּשֻׁתּוֹ תְּחִלָּה בִּסְפִירַת הַחָכְמָה, וְהַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁאֵין סוֹף ב"ה הוּא אֶחָד הָאֱמֶת [וזו מדרגת 'יחיד'. היא מדרגת 'אחד' באופן המוחלט, באופן אמיתי] שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא וְאֵין זוּלָתוֹ [שזו מדרגה שהתגלתה לנו בעת מתן תורה – "אתה הראת לדעת וכו'"] וְזוֹ הִיא מַדְרֵגַת הַחָכְמָה" (תניא פרק לה, בשם הרב המגיד נ"ע).

פנימיות החכמה היא בטול מוחלט לה', שאינו מאפשר שום מציאות ממשית מחוץ אליו. לכן רק היא יכולה להיות הכלי לגלוי מדרגה זו בכל ספירות עולם האצילות. הנפש של כל יהודי באה מעולם האצילות – "אצילי בני ישראל"[14] – ולכן יש בכל נפש מישראל יכולת לקבל את המדרגה הזו.

"אֶחָד הָאֱמֶת שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא וְאֵין זוּלָתוֹ" זֶהוּ בְּחִינַת "יָחִיד", "וְזוֹ הִיא מַדְרֵגַת הַחָכְמָה" י שֶׁבַּשֵּׁם ב"ה.

זו אסמכתא מפורשת מספר התורה שבכתב של החסידות[15], מספר התניא, לאות הראשונה מן הרמז של ר' אברהם אבולעפיה. כאמור, זו מדרגה שזכינו לה בגלוי בעת מתן תורה, שהרי התורה גם היא בחינת חכמה – "אורייתא מחכמה נפקא"[16].

אם יש קשר בין 'אחד' ובין 'יחיד', שהרי 'יחיד' נקרא 'אחד האמת', ננסה למצוא את הקשר ביניהם. האותיות המשותפות להם הן אותיות חד [ויש הרבה משמעויות לשער הזה, כמו בבטוי 'חד וחלק', או במילה חדוה – ראשית נקודת השמחה – חידה, יחד ועוד], אבל הרמז הכי חשוב עולה מהכפלת האותיות:

אֶחָד בַּהַכָּאָה (א פְּעָמִים ח פְּעָמִים ד) עוֹלֶה יָחִיד "אֶחָד הָאֱמֶת".

כתוב, שהכאה מגלה כח יותר נעלה ונסתר מאשר חבור. כפל בלשון הקדש נקרא הכאה. כאשר רוצים להוציא אש מצור החלמיש נדרשת הכאה תוך מאמץ – לא כהוצאה האש מן הגחלת – שכן העלם אותו הנצוץ הוא העלם עצמי[17]. זהו ההבדל בין חבור לכפל. לכן על ידי הכאה המילה אחד, על ידי הפעולה הקשה הזו, יוצא ממנה מה שטמון בתוכה – יחיד.

שרש כב האותיות

רמז נוסף. ידוע, שבחכמה יש לב נתיבות, כמו שבבינה יש חמישים שערים:

בְּחָכְמָה יֵשׁ לב נְתִיבוֹת, כְּמִנְיַן יָחִיד. לב נְתִיבוֹת אֵלּוּ מִתְחַלְּקוֹת לְ-י סְפִירוֹת וְ-כב אוֹתִיּוֹת –

המקור ל-לב נתיבות חכמה הוא בפתיחת ספר יצירה, הראשון בספרי הקבלה המיוחס עד אברהם אבינו. אחר כך מפורש שם, שאותם לב נתיבות מחולקות ל-י ספירות ו-כב אותיות. כולן כלולות במדרגת 'יחיד', כאשר מדרגת עלית הרצון כלולה עוד בה. אותו 'יחיד', השולל רבוי, כולל בתוכו באופן פרדוקסאלי גם רבוי. הוא כולל גם את נשמות ישראל וגם את התורה במדרגה של 'שעשועים עצמיים'.

נפרט. בתורה עצמה יש שתי בחינות[18]: במדרגה אחת היא התכנית של הבריאה, ועל כך נאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[19], ויש בה מדרגה יותר גבוהה והיא היותה שעשועים עצמיים של ה' עוד לפני עלית הרצון לבריאת העולמות. על כך נאמר הפסוק "שעשועים יום יום"[20]. התורה כתובה אותיות, וכל אות בה היא שרש נשמה מתוך ששים רבוא נשמות ישראל עמה הוא משתעשע. הרמז לכך הוא שישראל הם "יש ששים רבוא אותיות לתורה"[21].

כל זאת ביחס אל כב אותיות התורה, אך גם עשר הספירות הן ממד של פנימיות התורה, והן בדוגמת עשר הנקודות – קמץ, פתח, סגול וכו' – ביחס ל-כב האותיות. האותיות בספר תורה הן החלק הגלוי שבה ואילו הנקודות, שאינן נכתבות, הן החלק הנסתר, כאשר היחס ביניהן הוא כנשמה לגוף. הן הכח המניע של האותיות ולכן הן נקראות תנועות. לפעמים אומרים שיש רק תשע נקודות, אבל על פי הדקדוק המקורי של ספר יצירה יש עשר נקודות – חמש תנועות קטנות וחמש תנועות גדולות [הנקראות בספר הזהר[22] "פתוחי חותם"[23]] – והן מכוונות כנגד עשר הספירות. כולם יחד מרכיבות את לב הנתיבות, ועל כן כולם יחד – על אף הרבוי – הם דבר אחד, "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[24]. ה'אחד' כאן אינו במובן של איחוד, אלא במובן של 'יחיד'. זהו מקור האמונה שלנו, שהכל דבר אחד.

בתור מספרים, לב נתיבות חכמה מתייחסות בעיקר אל אותיות התורה ואילו נ שערי בינה מתייחסים אל שרשי נשמות עם ישראל. נתיב הוא דרך צרה ונעלמת. בתורה יש שבעה שמות לדרך [נתיב, דרך, שביל, מסילה, אורח, מעגל, משעול], כאשר הנעלם והדקיק[25] ביותר מביניהם הוא הנתיב, עליו נאמר "נתיב לא ידעו עיט"[26]. למרות שהעיט רואה הכל את הנתיב הזה הוא לא מצליח לראות. הוא שייך אל מדרגת 'יחיד'. נ שערי בינה הם הכח בנפש לשׁעֵר את האלקות, להתקשר עם ה'. הפסוק אומר "נודע בשערים בעלה"[27], הבעל הוא הקב"ה ואנחנו הכלה, והפרוש על כך בספר הזהר הוא "כל חדא וחדא לפום שעורא דיליה"[28]. כל אחד משער את האלקות על פי השער שלו. לכן שערי הבינה הם תכונות האופי של הנשמות, וכל שער הוא סוג אחר של נשמה, שמתבארות היטב בכתבי האריז"ל. כל אותם שרשי הנשמות נכללות במדרגת 'יחיד'.

י' יחידות, ח' עשרות, ד' מאות

יותר מזה, מעבר לכך שהמילה יחיד עולה בסך הכל י ספירות ו-כב אותיות, היא גם מתחלקת בכתיבתה על פי אותו הסדר:

י יחד, אוֹתִיּוֹת יָחִיד.

את הסוד הזה, על פיו המילה יחד עולה כב ובכך מרמזת אל כב האותיות, מסביר ר' אברהם אבולעפיה עצמו. הוא מסביר שהאותיות מתחלקות ל-י יחידות, ח עשרות ו-ד מאות, כאשר המספר עשר עדיין נחשב בגדר יחידות. כתוב, שאצל עם ישראל המספר עשר הוא עדין בגדר יחידות בעוד שאצל אומות העולם הוא כבר בגדר עשרות.

על פי קבלה, ההבדל תלוי אם מפרידים את המלכות משאר הספירות להיות 'ראש לשועלים' או שמשאירים אותה מיוחדת עם שאר הספירות של עולם האצילות בתור 'זנב לאריות'. למלכות יש שני מצבים: או שהיא עדיין ספירה של עולם האצילות או שהיא יורדת להיות הראש לעולם הבריאה. בתור רמז מספרי מתבטאת כפילות זו בשאלה האם להתיחס אל המספר עשר בתור חותם היחידות או בתור התחלת העשרות. אצלנו המצב הוא "הן עם לבדד ישכן"[29], ולכן אנחנו מחברים את האות י עם היחידות. יש בכך שני רמזים: סכום כל המספרים מ-א ועד י עולה הן, וכאשר האות י 'מתבודדת' ומשתייכת אל היחידות היא בסוד המילה בדד [העולה י]. ההתבודדות של היחידות היא בבחינת עולם האצילות. כמו כן, תרגום המילה 'הן' הוא 'אחד'. כאשר האות י שייכת אל היחידות, אל עולם האצילות, מתקיים סיומו של הפסוק – "ובגוים לא יתחשב". לעם ישראל יש תפקיד להאיר לאומות העולם, אבל קודם לכן הוא צריך להיות 'בדד'. כאשר המלכות בנויה היטב, יציבה וקיימת, אזי יש לה גם ענין להיות ראש ומנהיג גם לאומות העולם, אבל קודם היא צריכה להתיצב היטב בבחינת בדד. המלכות היא עם ישראל – "כל ישראל בני מלכים"[30] – והיא חייבת להיות בבחינת בדד. אחר כך יש לה תפקיד נוסף לעבור את הגל. לבן בנה גל כדי שלא יעברו אותו ולא יפלשו – "עד הגל הזה"[31]. בהתחלה הגל אכן חיובי, אנחנו זקוקים לו, אבל אחר כך מגיע הרגע שצריך לעבור אותו.

[על דרך הרמז: יש פסוק המתאר את הקשיים שאדם עובר בחיים – "כל משבריך וגלך עלי עברו"[32]. המבחן בו הוא, שאם הגל עובר עליך זהו סימן שאתה צריך לעבור את הגל. אצל דוד המעבר התבטא בכך שהוא יצא לכבוש ארצות אחרות, חוץ לגבולות הארץ, אלא שהוא כבש אותם לפני כיבוש כל הגבולות של ארץ ישראל. לכן הם לא נכללו בקדושת ארץ ישראל, ורק נעשו רכוש עם ישראל[33]. אם היה נוהג כסדר היו הופכים שטחים אלו לארץ ישראל, כפי שיהיה בעתיד – "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"[34]].

נחזור אל חלוקת האותיות. האות ק תמיד עוברת את הגל שלה ונכללת עם המאות. הייתי יכול לחשוב שגם היא נשארת בעשרות, כמו בהגיון של האות י, אבל זה לא כך. חלוקה זו מרומזת בציור האות ק, שהיא היחידה מבין האותיות הרגילות [לא הסופיות] שעוברת את התחום שלה כלפי מטה. לפי זה יוצא, שהחלוקה היסודית של אותיות התורה היא לפי הסדר של המילה יחד:

הָאוֹתִיּוֹת מִתְחַלְּקוֹת, בְּסוֹד יַחַד, לְ-י יְחִידוּת (י עֶשֶׂר נֶחֱשֶׁבֶת לִיחִידָה, בְּסוֹד "עֶשֶׂר וְלֹא תֵּשַׁע" [וזה עצמו סימן שיש 'הוא אמינא' כזו, שהאות י תחשב לחלק מן העשרות], שֶׁבְּשָׁרְשָׁהּ, הַסְּפִירָה הָעֲשִׂירִית – מַלְכוּת – מְיֻחֶדֶת בְּאַחְדּוּת הָאֲצִילוּת – "רְשׁוּת הַיָּחִיד"),

המלכות צריכה להיות ברשות היחיד לפני שהיא עוברת אל רשות הרבים. חוץ לתחום האצילות הוא רשות הרבים[35], בעוד האצילות עצמה היא בסוד ארץ ישראל. לכן כאן בארץ אנחנו צריכים קודם כל להיות בבחינת בדד, ורק אחר כך לפנות ולהיות "אור לגוים", ולהמשיך את קדושת ארץ ישראל בכל העולם כולו. לעתיד לבוא יהיה העולם כולו אצילות, הכל יהיה ארץ ישראל.

"עולמות, נשמות, אלקות" באותיות

ח עֲשָׂרוֹת (מִ-כ עַד צ, בְּסוֹד כֹּהֵן צֶדֶק [לכן כץ הוא שם של משפחת כהנים] – כְּלָלוּת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי הַיְּחִידוֹת הֵן בְּסוֹד "אֱלֹהוּת", הָעֲשָׂרוֹת בְּסוֹד "נְשָׁמוֹת" וְהַמֵּאוֹת בְּסוֹד "עוֹלָמוֹת"),

אחת התורות החשובות ביותר אצל הבעש"ט היא התורה על שלשת הממדים "עולמות, נשמות, אלהות"[36], על פיה הנשמות הן הממוצע בין העולמות ובין האלקות. לעניננו, היחידות הן כנגד ממד ה'אלוקות', העשרות הן כנגד ממד ה'נשמות' ואילו המאות הן כנגד ממד ה'עולמות'. לפי זה, כללות ממד ה'נשמות' נקרא כהן צדק.

בגמרא[37] יש סוגיה שדנה באריכות בשאלה האם הכהנים – העובדים במקדש "בחשאי וברעותא דלבא"[38] – הם "שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן", שלוחי ה' או השלוחים שלנו. הסוגיה הזו מגלה את עומק סוד הממוצע, הכולל בתוכו את שתי הקצוות אותן הוא מחבר. הכהן כולל את שתי הבחינות, ולכן הוא גם בא-כח של ה' וגם שלנו. ביחס לאומות העולם נקראו כל עם ישראל "ממלכת כהנים וגוי קדוש"[39], ולכן גם אנחנו כוללים בתוכנו את שתי הקצוות. העולם צריך להכיר בכך שאנחנו שלוחים שלו לגלות אלוקות. יש הכרה בדרך הטובה, בחסד, כמו בפסוק "והיו מלכים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקוֹתַיִךְ"[40]. כולם יתאהבו פתאום בעם ישראל ורק יבקשו את הצ'אנס לעזור לנו. לעומת זאת, יש הכרה שבאה בדרך קשה, של כפיה וכניעה. בלעדיה, הגסות של הגוי, ה'אגו' שלו, תמנע ממנו לקבל את העזרה שהוא צריך.

וְ-ד מֵאוֹת (קרשת; הַ-ק נֶחֱשֶׁבֶת לְ"מֵאָה" עוֹלָמוֹת" בְּסוֹד "רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוֶת" [אל תחום העולמות],

מהם העולמות? בלשון הקבלה, הם כולם תוצאה של שבירת הכלים ומיתת המלכים. כתוב, שכל העולמות הם כמו בית קברות גדול של מלכי קדם. זו מציאות המות הכללי, מציאות הנפרדת מן ה', ואנחנו חייבים להחיות את הניצוצות החיים והקיימים בתוכה. בתוך העצמות של המתים, של המאובנים – כל מה שיש במציאות הוא כמו מאובן – יש נצוץ חיים והתפקיד שלנו הוא להחיות אותם. כתוב[41], שיש בכל עצם ועצם "הבלא דגרמי"[42], הבל שעדין שומר על המציאות ומהווה בכח, בפוטנציה, את יכולת התחיה. הוא כמו עצם הלוז השומרת על סוד התחיה לעתיד לבוא. אלו הניצוצות שיש בעולמות, ועם ישראל יורד ללקט אותן. זו ירידה אל תוך המות, והיא עצמה תחית המתים.

העיקר הראשון אצל הרמב"ם הוא אמונה במציאות ה' ואילו האחרון הוא אמונה בתחית המתים. על פי קבלה, תחית המתים הוא הסוד הכי פנימי של כל מה שאנחנו עושים כאן בעולם. אנחנו מטיילים בתוך בית קברות עצום ויש לנו כח תמידי להיות מתים. חז"ל אומרים על התנאים "זוטי דאית בכו [הקטן מביניכם] מחיה מתים"[43], שהקטן ביותר בעם ישראל מחיה מתים, מברר ברורים ומעלה ניצוצות קדושים המפוזרים בכל ההוויה כולה. זהו סוד האות ק. היא נשמה, ולכן היה מקום למנות אותה עם העשרות, אבל למעשה היא נשמה שאינה נשארת בתחום הנשמות אלא יורדת אל תחום העולמות.

שֶׁרֶגֶל הַ-ק יוֹרֶדֶת לְהַחֲיוֹת אֶת הָעוֹלָמוֹת הַנִּפְרָדִים מֵאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ. "וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים", [כתוב[44], שארבעת הראשים שנפרדים מן הנהר הם ארבעה ראשי מציאות הפרוד, ולכן יש כנגדם ארבעה אותיות של מאות] כְּנֶגֶד ד מֵאוֹת קרשת).

נסכם:

   י        יחידות [א-י]                   אלהות

   ח      עשרות [כ-צ]                   נשמות

   ד      מאות [ק-ת]                     עולמות

עד כאן הסברנו את סוד כב האותיות על פי הסדר של אותיות המילה יחד, מר' אברהם אבולעפיה.


טיפת האב – סוד הכפלת העצם

"יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל".

על פי רמז זה, לבה של המילה 'יחד' רומז אל ח האותיות האמצעיות – מ-כ ועד צ – שמבין כב האותיות הן כנגד ממד ה'נשמות' בסוד כהן צדק. על כן מצאנו שהמילה 'יחד' מופיעה בתורה רק ביחס אל הנשמות, ולא אל האלקות – "יחד שבטי ישראל"[45]. על האלקות לא שייך לומר 'יחד', אלא 'אחד'. גם על העולמות אי אפשר לומר אותה, כי הם-הם מציאות הפירוד. היא שייכת רק אל הנשמות. בתוך הרמז יש מקום לכולם, אבל פשט המילה מתייחס רק אל ממוצע הנשמות.

שֹׁרֶשׁ הָאוֹתִיּוֹת הוּא סוֹד טִפַּת זֶרַע הָאָב חָכְמָה בְּסוֹד "וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא", וְדָרְשׁוּ בַּזֹּהַר "יֵשׁ כב". וְכֵן שֹׁרֶשׁ הַסְּפִירוֹת הוּא בְּ-י אוֹרוֹת הַמְּאִירִים בְּטִפַּת הַחָכְמָה (שֶׁהֲרֵי הָאוֹתִיּוֹת הֵן שֹׁרֶשׁ הַכֵּלִים כַּנּוֹדָע). וְזֶהוּ יָחִיד י יַחַד לב נְתִיבוֹת חָכְמָה.

כאמור, היחס בין י הספירות ו-כב האותיות הוא כיחס שבין הנשמות והגוף, וכיחס הנקודות והאותיות בתוך התורה. פרוש המילה ספירה הוא מלשון אור, ואילו פרוש המילה אות הוא מלשון אתא [בָּא בארמית], מלשון צנור, ולכן ענין האות הוא המשכה – להמשיך אור. "אתא בקר"[46]. כח המושך נקרא כלי, ואין הכוונה לכלי סתום אלא לכלי פתוח הממשיך אור.

כתוב[47], שבחכמה יש טיפת העצם. הזכרנו שיש כאן פרדוקס, שמדרגת 'יחיד' שוללת רבוי ודוקא בתוכה קיים רבוי של אותיות נשמות וספירות. לדרכינו, הרבוי כאן הוא כמו רבוי של בנים, והוא בסוד הכפלת העצם. בן הוא העצם שנכפל, האדם מצלם את עצמו. איך יכול להיות שה' מכפיל את עצמו? זה נקרא שה' "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון"[48].

את המונח 'צמצום' ניתן להבין בשתי דרכים. יש צמצום שמובנו הוא התעלמות אור כדי ליצור חלל שבו ניתן יהיה לברוא משהו, שכביכול מחוץ לו. כמובן, האמת היא כי כל מה שנראה כעומד מחוץ לה' הוא באמת כלום, הוא אינו, אבל יש במובן זה של צמצום העלמה של אור על מנת ליצור כביכול מציאות של חוץ. אם נשיג במודעות שלנו שאותו חוץ אינו חוץ אמיתי נשיג שבאמת אין שום דבר, שהוא גם אינו קיים. כל עוד הוא קיים בתוך המודעות שלנו הוא נראה, וכך ה' קבע, ועל מנת ליצור מודעות כזו צריך ה' להעלים אור.

לעומת זאת, יש סוג אחר של צמצום והוא במובן של רכוז. זהו המובן הפשוט של המילה צמצום, והסוד שלו הוא אין סוף יותר עמוק מן הפרוש הראשון במובן של התעלמות האור. צמצום של רכוז הוא להכפיל את העצם במה שנראה לכאורה לעינינו כרבוי של אותיות או נשמות, רבוי חלקים או של עצמים. על כך כתוב שהיהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש"[49], ו"כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו"[50]. זהו פרדוקס אמיתי, 'רזין דרזין'. הוא גם עצם והוא גם חלק. הוא 'יחיד', אבל הוא מכפיל את עצמו במה שנתפס כרבוי חלקים. כל זה הוא הפרדוקס שיש במדרגת 'יחיד', מה שאין כן במדרגת 'אחד'. 'אחד' הוא שרש העולמות, ובו יתכן רבוי בו האחד קיים גם ללא השני, אלא שיש בו כח שמאחד ביניהם. הכח הזה הוא גלוי של אהבה [אחד עולה אהבה, כאמור].

כמובן, על אף שהשתמשנו כאן במושג 'הכפלה' אין הכוונה שהיחידות והפרטים השונים זהים. להיפך, "כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן שוין זה לזה"[51]. יש אישיות נפרדת לגמרי בין איש לאיש, בין יהודי ליהודי ובין אות לאות בתורה. בכל זאת, לא יתכן האחד ללא השני, שכן נשמות ישראל קשורות זו בזו[52], וכן ספר תורה שחסר אות אחת פסול. על כך נאמר "לבלתי ידח ממנו נדח"[53].

כל הרעיון הזה קשור עם דברי ספר הזהר, ששרש האותיות הוא בטיפת זרע האב שמולידה את הבן. סוד זה קשור עם הידוע כיום בביולוגיה שיש בתא הזרע כב כרומוזומים, ועוד יותר, כב חומצות אמינו שמרכיבות את התאים והזרע. יש לומר, כי בפנימיות אותם ה-כב יש גם עשר, עובדה שעדיין לא מזוהה במדע. יש כב כלים ו-י אורות וכולם מושרשים בטיפת האב, בחכמה.

זהו הסוד העמוק ביותר לקשר בין המילה 'יחיד' ובין מדרגת אבא, ובה לב נתיבות המתחלקות ל-י ספירות ול-כב אותיות.

* * *



[1] תניא פרק לה בהגהה.

[2] דברים ד, לה.

[3] שם כט, כח.

[4] ראה הלכות יסודי התורה פ"א ובהלכות תשובה פ"ה ה"ה.

[5] תהלים קטו, ג.

[6] עיין עמק המלך שער שעשועי המלך בתחלתו (ראה גם עץ חיים שער עגולים ויושר בתחלתו; מקדש מלך לזח"א טו, א).

[7] תניא פרק ב; ע"פ איוב לא, ב.

[8] בראשית רבה ח, ז.

[9] ישעיה ס, כא.

[10] בראשית כא, לג.

[11] ישעיה ו, ג.

[12] יחזקאל ג, יב.

[13] הקדמת תקו"ז (ג, סע"ב).

[14] שמות כד, יא.

[15] אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד עמ' רסא.

[16] זח"ב קכא, א; וראה שם פה, א.

[17] ראה דרך מצותיך עמ' קמח, ב ואילך; המשך תרס"ו עמ' פ ואילך; מאמרים מלוקטים לכ"ק אדמו"ר ח"א עמ' 33 (יום ב' דר"ה ה'תשמ"א) ועוד.

[18] תניא, קונטרס אחרון ד"ה 'דוד זמירות'; פלח הרמון בראשית א, א ואילך.

[19] זח"א קלד, א; ח"ב קסא, א.

[20] משלי ח, ל.

[21] מגלה עמוקות אופן קפו.

[22] תקו"ז ע (קלה, ב).

[23] שמות כח, כא; שם לט, ו ו-ל.

[24] זח"א כד, א; ח"ב ס, סע"א.

[25] עץ חיים שער לב פ"א.

[26] איוב כח, ז.

[27] משלי לא, כג.

[28] זח"א קג, ב.

[29] במדבר כג, ט.

[30] שבת סז, א; בבא מציעא קיג, ב.

[31] בראשית לא, נב.

[32] יונה ב, ד; תהלים מב, ח.

[33] רמב"ם הלכות תרומות א, ו עיי"ש.

[34] פסיקתא רבתי, פיסקא דשבת ור"ח ג.

[35] עץ חיים שער יא פ"ז; מבו"ש שער ה ח"א פ"א.

[36] כתר שם טוב א.

[37] יומא יט, א; נדרים לה, ב ועוד.

[38] זח"ג קעח, ב.

[39] שמות יט, ו.

[40] ישעיה מט, כג.

[41] בראשית רבה כח, ג.

[42] שער הפסוקים פרשת שופטים ועוד.

[43] עבודה זרה י, ב.

[44] זח"א כו, ב; תקו"ז נה (פח, א)

[45] דברים לג, ה.

[46] ישעיה כא, יב.

[47] תניא פרק ב.

[48] תנחומא ויקהל ז; ראה בראשית רבה ה, ז.

[49] תניא פרק ב; ע"פ איוב לא, ב.

[50] כתר שם טוב אות קיא בשם הראשונים, וראה פרוש יעב"ץ אבות ד, ב; המשך תרס"ו עמ' תקכב.

[51] ברכות נח, א; במדבר רבה כא, ב.

[52] שבועות טל, א.

[53] שמואל ב יד, יד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com