חיפוש בתוכן האתר

אורות וכלים_פרק יב הדפסה דוא

פרק יב

השראת הקֹדש העליון


לשון הקדש

את כל מה שהוסבר בסוף פרק יא ניתן לקשר בכללות עם לשון הקדש. הלשון העברית נקראת לשון הקֹדֶשׁ – ללא האות ו – ומכללי הדקדוק העיקריים שבה הוא ששרש כל מילה נגזר משלש אותיות. אמנם, ישנה גם יחידה ראשונית יותר בת שתי אותיות, הנקראת שער בלשון ספר יצירה[א], אותו מכנה רש"י בהסבריו הדקדוקיים בשם 'יסוד התבה'[ב]. מעבר לכך, בלשון הקדש יש משמעות מלאה ואין סופית גם לכל אות בפני עצמה. בכל זאת, שרשי הלשון נגזרים משרשים בעלי שלש אותיות.

לעניננו, שלש אותיות השרש הן כנגד 'ראש, תוך, סוף' שלו. כלומר, בכל מילה ובכל שם בלשון הקדש יש שלש מדרגות, בכלל ובפרט, על פי אותם היחסים עליהם למדנו. אם נמשיך את קו המחשבה הזה, נזהה בהם גם את מדרגת ה'תחלה'. שלש האותיות השרשיות של כל מלה ומלה ושל כל שם ושם בלשון הקדש הן גלוי של שלש הפעמים קדוש. כאשר האותיות הללו עולות ומתחברות להוות תבה הן ממשיכות לעצמן את הקֹדֶשׁ אל תוכן. על שם כך נקראת הלשון כולה 'לשון הקדש'. כלומר, קֹדֶשׁ היא המדרגה הרביעית העליונה, העצמות שנמשכת אל תוך שלש אותיות השרש, את ה'ראש, תוך, סוף' בפני עצמן. המשכת הקֹדֶשׁ הופך את שלש האותיות הנפרדות להיות תבה אחת בעלת משמעות. אלו 'שלשה עדרי צאן' שהופכים להיות עדר אחד, 'עדר הרחלים'. כל מלה בלשון הקֹדֶשׁ היא עדר אחד.

בספר התניא נקראת השראת הקֹדֶשׁ על גבי שלשת אותיות התבה "האור העולה על כולנה"[ג]. כאשר אותיות המלה מתחברות ליצור תבה מגלה אותו האור המחברן יחד. כאמור, אור זה הוא הקֹדֶשׁ השורה מלמעלה ביחס לשלשת הגלויים – "קדוש קדוש קדוש"[ד] – העולים מלמטה.

בְּסוֹד "לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ", ג פְּעָמִים "קָדוֹשׁ" הַנַּ"ל הֵן בְּסוֹד ג אוֹתִיּוֹת הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁל כָּל תֵּבָה – "רֹאשׁ תּוֹךְ סוֹף".

כאשר ממלאים את שם האות בתור מלה בפני עצמה מתגלים בה שלש מדרגות 'ראש, תוך, סוף'. למשל, כאשר אני ממלא את האות אלף תהיה האות א הראשונה ראש המלה, האות ל תוך המלה ואילו האות ף סוף המלה. בלשון המקובלים הראשונים, שפעלו שנים רבות לפני האריז"ל[ה], נתנו לשלשת האותיות שמות מיוחדים. המונחים הם: כרוב, חיה, אופן:

   א       ראש האות – כרוב 

   ל       תוך האות – חיה 

   ף      סוף האות – אופן


מושגים אלו מקבילים את שלשת העולמות התחתונים: הכרוב הוא כנגד עולם הבריאה, ואכן הוא המלאך השייך לעולם זה. החיה היא כנגד עולם היצירה, ואכן חיות הקודש הן המלאכים השייכים אל עולם היצירה. האופן הוא כנגד עולם העשיה, ואכן אופנים הם הגלגלים השייכים אל עולם העשיה.

כַּאֲשֶׁר מִצְטָרְפוֹת יָחַד נִמְשָׁךְ "אוֹר הָעוֹלֶה עַל כֻּלָּנָה", שֶׁהוּא הַמּוּבָן וְהַגִּלּוּי הָאֲמִיתִּי שֶׁל אוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁמְּכֻנֶּה (וָחַי וְקַיָּם) בְּשֵׁם זֶה.

זו דוגמה להבנת ההבדל העצום, האין סופי, בין גלוי הקֹדֶשׁ לבין "קדוש קדוש קדוש" שנתגלו בתחלה. ההבדל הוא בדיוק כמו ההבדל בין שלש אותיות נפרדות לבין התבה בעלת המשמעות שנצטרפה מאותן שלש האותיות. כל אות בפני עצמה יכול אני לבטא ולהניע, ואולי גם יש בכוחה לרמז לי על משהו בתוך המודע, אבל מלה בעלת משמעות המצטרפת משלש אותיות אלו היא משמעותית יותר ביחס אין סופי. קודם לא ידעתי מה כל רבוי האותיות בא לומר, ופתאום אני מחבר את שלשתן והן נעשות תבה בעלת פרוש. הפשט שהתגלה לי כעת היה קודם נעלם בתכלית ההעלם.

כך הוא ההבדל והערך האין סופי שקיים בין עבודת ה' כפי שהיא נפרדת בשלשת העולמות התחתונים – אף שכל עבודה אומרת 'קדוש' – לבין חיבור עבודות בני ישראל יחד, אזי מתגלה הקֹדֶשׁ. הם נעשים עדר אחד ומקבלים כולם את כח ההנהגה.

דבר אחד לדור

יוצא מכאן שכח ההנהגה דומה אל המשמעות שמתגלה בצרוף אותיות לכלל מלה. כמו שאי אפשר לדבר כל עוד אין מובן למלה, כך גם אי אפשר להנהיג כל עוד אין מובן הצורך בהנהגה. על כך נאמר הפסוק "בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה"[ו], המצביע על כך שכח ההנהגה תלוי במשמעות הדבור, ומשמעות היא גם מלשון משמעת. אם ישנה משמעות אמיתית תיתכן גם משמעת אל המלך. אם המלך מדבר דברים מעורפלים, דברים שהמשמעות הפשוטה לא ירדה והתאחדה לגמרי עם דבריו – לא תיתכן משמעת אליו. העם אינו מבין את מה שהוא מדבר.

זו בעיה ידועה אצל אנשים רבים. הם אומרים הרבה דברים מעורפלים, שיכולים גם להיות ענינים רוחניים מאוד, אך מאחר שמשמעות הדברים אינה גלויה לגמרי לא תתכן משמעת מצד המקבלים  אותם להוציאם אל הפועל. רק כאשר "האור העולה על כולנה" נותן את המשמעות המלאה, משמעות שהיא לגמרי חדשה ביחס למה שהיה קודם, אז ישנה אפשרות שכולנו יחד נעלה דבור אחד לפני אבינו שבשמים. רק אז נוכל בכח הדבור גם להנהיג את המציאות – "באשר דבר מלך שלטון".

עַל כֵּן נִקְרֵאת "לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ", [שעיקר הסוד בה הוא להמשיך את הקֹדֶשׁ לתוך "קדוש קדוש קדוש", אל הן שלש אותיות השרש, לחברן יחד לתבה אחת בעלת משמעות] שֶׁעַל יָדָהּ מִתְגַּלָּה בְּחִינַת הָעַצְמוּת מַמָּשׁ – "קֹדֶשׁ" בְּלִי ו – הַשָּׁוֶה וּמַשְׁוֶה קָטֹן וְגָדוֹל, [אין בעם ישראל הבדל והרגשת חילוק בין סוגי העובדים לאחר גלוי העצמות] שֶׁהֲרֵי הוּא הַכֹּל וְהַכֹּל הוּא – "אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ". "שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן" (נְשָׁמוֹת דְּבִי"עַ) נַעֲשִׂים אֶחָד מַמָּשׁ.

לשון הקדש – ארץ הקדש

מה מתגלה כאשר הופיע הקֹדֶשׁ? מתגלה דעת עליון. כאמור, דעת עליון היא שלמעלה הוא ה'יש האמיתי' ולמטה הוא 'אין'. ברגע שמתגלה שלמטה הוא ה'אין' ודאי אין הבדל בין עבודת "בכל מאדך" לבין הנחת תפילין בפשטות. שתיהן מלמטה הן בבחינת 'אין' לגבי הקֹדֶשׁ העליון.

בסגולת לשון הקֹדֶשׁ לחבר את סוגי עובדי ה' שקיימים בתוך עם ישראל. זו באמת המטרה האמיתית של פעולת לשון הקֹדֶשׁ, כפי שמתאר אותה ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי[ז]. זוהי הסיבה לכך, שהצדיקים הקדומים שאפו ורצו שנחזור אל ארץ ישראל, היא ארץ הקדש, כדי לדבר בה בלשון הקֹדֶשׁ. הסיבה היא, שבסגולת לשון הקֹדֶשׁ לחבר אותנו ולהמשיך בנו את שלמות הדבור[ח] – להמשיך קֹדֶשׁ אל "קדוש קדוש קדוש" – גם השתפכות הנפש מלמטה למעלה, וגם בהתגלות של כח ההנהגה שבנו – "ידבר עמים תחתינו"[ט].

נאמר את הרעיון בצורת רמז: סך ערכי כל האותיות, מ-א ועד ת, הוא 1495. בלשון שפת הרמז, ערך זה הוא ערכה של האות ת במספר קדמי. אם כן, כב אותיות לשון הקדש, על פי ערכן במספר קדמי, מתחלקות כך: מ-א ועד ר עולה לשון הקדש [ר במספר קדמי], ואילו שתי האותיות הנותרות [שת] עולות ארץ הקדש. כלומר, כב אותיות ה'אלף-בית' הן התלבשות לשון הקדש בארץ הקדש, ובזכות יחוד זה ישנה השראת של רוח הקדש "אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם ּבְנוֹתֵיכֶם"[י].

מתגלה כאן גם רמז לקשר החשוב בין רחל וארץ ישראל: ערך המלה רחל הוא 238, ואילו ערכה של ארץ ישראל הוא 832, היפוך הספרות של רחל. לעניננו, כח הדבור הוא כח ההנהגה של רחל, מכוחו עתיד להיות מקויימת ההבטחה "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"[יא]. הכל תלוי ברחל, ורחל זו לשון הקֹדֶשׁ, שבסגולתה לאחד את עם ישראל.

ישנם צדיקים שהתבטאו ואמרו, שבתור שלב ראשון יכולה לשון הקֹדֶשׁ לכלול גם כל שפה ולשון בה אתה מדבר בקדושה, כאשר עיקר כוונתם היתה אל שפת האידיש. דבריהם מובנים בסוד האתערותא דלעילא שבאה לעורר את האתערותא דלתתא. תיתכן בהחלט התעוררות בתחלה על ידי קדושת הדבור של יהודי, המדבר בשפה שאינה דוקא לשון הקֹדֶשׁ ממש. לכן, כאשר יהודי מדבר בשפה העברית ואינו משתדל לקדש את דבורו הרי שדבריו פחותים מאותו אחד שמדבר אידיש. אכן, זהו הקֹדֶשׁ שמתגלה בתחלה על מנת לעורר את תביעת "קדוש קדוש קדוש" מלמטה. לעומת זאת, הקֹדֶשׁ שמתגלה בסוף בתור המשכת מ"ד ממש לשם "דירה בתחתונים" שמור ללשון הקדש. זהו כחה הבלעדי של לשון הקֹדֶשׁ, ולא של שום שפה אחרת.

לכך שאף רבי יהודה הלוי וכל גדולי ישראל שאמרו שיעודו של עם ישראל הוא לחזור לארץ ישראל ולדבר בלשון הקֹדֶשׁ. נאמר בתלמוד ירושלמי במפורש[יב], שכל מי שגר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע ומדבר בלשון הקֹדֶשׁ יש לו חלק לעולם הבא.

גלוי האמת

הַדֻּגְמָא הָעִקָּרִית [בכל לשון הקודש] לְהַנַּ"ל [לגלוי תופעת 'ראש, תוך, סוף' של מלה וחבורם יחד למשמעות שלמה ולגלוי הקֹדֶשׁ בה] הִיא בְּתֵבַת "אֱמֶת", כַּאֲשֶׁר ג אוֹתִיּוֹתֶיהָ הֵן בְּסוֹד "רֹאשׁ תּוֹךְ סוֹף" שֶׁל כז זך אַתְוָון דְּאוֹרָיְיתָא

בתלמוד ירושלמי כתוב בפרוש[יג], שהמלה אמת היא 'ראש, תוך, סוף' של אותיות ה'אלף-בית'. האות א היא הראש ואילו האות ת היא הסוף, וזה דבר ברור מאליו, אבל איך אפשר לומר על האות מ שהיא אמצע? הרי לשון הקֹדֶשׁ היא בעלת כב אותיות, מספר זוגי שאין לו אמצע? שאלה זו שואלים כל המפרשים ויש לכך פרושים רבים, אך הפרוש העיקרי והפשוט הוא הנאמר כאן:

(כַּאֲשֶׁר מנצפ"ך הַכְּפוּלוֹת מְסֻדָּרוֹת כָּל אַחַת בִּמְקוֹמָהּ, "הַפְּשׁוּטָה" לְיַד "הַכְּפוּפָה", אֲזַי הַ-א הִיא הָאוֹת הָרִאשׁוֹנָה; הַ פְּתוּחָה הִיא הָאוֹת הַ-יד – "תּוֹךְ" זך; הַ הִיא הָאוֹת הַ-זך).

סדר זך האותיות הוא כזה:

alt

 המקום הטבעי של כל אות סופית הוא על יד האות הפשוטה, וכך מוצגות האותיות בלוח ה'אלף-בית' שבעזרתו מלמדים תינוקות להכיר ולזהות את האותיות. על פי סדר זה אכן מתקיים הרמז במילה אמתא היא האות הראשונה, הראש; מ היא האות האמצעית, התוך; ת היא האות הסופית, הסוף.

אם נתרגם את המלה אמת למספר סידורי על פי 'אלף-בית' של כז אותיות הרי המלה אמת תעלה מב. מתגלה כאן, שהמלה אמת קשורה עם השם הקדוש של מב אותיות, היוצא מראשי התבות של מעשה בראשית, שעל ידו הוא נברא, כמבואר בקבלה[יד].

שם זה מרמז גם אל ג הידות הנזכרות ביציאת מצרים – "יד הגדולה"[טו], "יד החזקה"[טז], "יד רמה"[יז] [מב עולה ג פעמים יד]. לפי זה, שם מב הוא עצמו אמת, ולכן ביחס למעשה בראשית נאמר כי "חותמו של הקב"ה אמת"[יח], בפסוק הפותח אותו – "בראשית ברא אלהים"[יט] ובפסוק המסיים את סיפור הבריאה הראשון – "אשר ברא אלהים לעשות"[כ].

כאמור, כל זמן שיש לי רק שלש אותיות א.מ.ת עדיין אינו מתגלה המובן האמיתי:

אַךְ בְּהִצְטָרְפַן יַחַד מִתְגַּלָּה הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, בְּחִינַת הַקֹּדֶשׁ הָעֶלְיוֹן – [המתגלה כאשר מצטרפות אותיות אמת יחד להוות תבה, והוא] "הוי' אֱלֹקִים אֱמֶת" ב"ה, וְ"אֱמֶת הוי' לְעוֹלָם" – בַּהַשְׁוָאָה אַחַת מַמָּשׁ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת.

זהו גלוי עצמות האלקות שכנגד מדרגת 'תחלה', שלמעלה ממדרגות 'ראש, תוך, סוף'. האמת הזו של הקֹדֶשׁ מיועדת להימשך ולחדור אל תוך העולם בסוד "דירה בתחתונים". אזי מתאחדים שלשת העדרים שהיו עד עכשיו בפרוד, בסוד הפסוק "'ותהי האמת נעדרת'[כא] – עדרים עדרים"[כב], להיות עדר אחד, "עדר הרחלים". מתגלות אז שתי תכונותיו של עם ישראל – מלשון שִׁיר אֵל ומלשון לִי רֹאשׁ. הוא נעשה עם אחד כאשר הוא הוא שופך לבו "נכח פני ה'"[כג] וכאשר הוא מקבל את תכונת 'דבָּר אחד' כדי להנהיג את המציאות אל תכלית הכוונה.

י        אֱמֶת – לַאֲמִתּוֹ

ה       א – רֹאשׁ

ו        מ – תּוֹךְ

ה       ת – סוֹף



[א] ספר יצירה פ"ב מ"ד.

[ב] ראה פרושו לבראשית כו, כו; לג, יב; מד טז ועוד.

[ג] שער היחוד והאמונה פרק יב.

[ד] ישעיה ו, ג.

[ה] עיין בכל זה שער 'ארבעה עולמות' פרק א הערה ט.

[ו] קהלת ח, ד.

[ז] ראה כוזרי מאמר שני סה-סח.

[ח] ראה לקוטי מוהר"ן ח"א תורות יט ו-סו.

[ט] תהלים מז, ד.

[י] יואל ג, א.

[יא] פסיקתא רבתי, פיסקא דשבת ור"ח ג.

[יב] שקלים פ"ג ה"ג.

[יג] סנהדרין פ"א ה"א.

[יד] ראה פרדס שער כא פי"ג.

[טו] שמות יד, לא.

[טז] שם ו, א; יג, ט.

[יז] שם יד, ח.

[יח] שבת נה, א; זח"א ב, א.

[יט] בראשית א, א.

[כ] שם ב, ג; ראה הרחבה על כך בשער א פרק כב (בבאור מדת האמת).

[כא] ישעיה נט, טו.

[כב] סנהדרין צז, א.

[כג] איכה ב, יט.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com