חיפוש בתוכן האתר

אורות וכלים_פרק יא הדפסה דוא

פרק יא

עולים לאצילות


כל עבודת היהודי את ה' בשלשה העולמות התחתונים בי"ע היא עדיין בגדר הכנה לעלות ולעמוד בפני ה' ממש, בפני עצמותו יתברך. תכלית העבודה היא להתכלל בו יתברך, ובלשון ספר הזהר "לאשתאבא בגופא דמלכא"[1]. כל מה שאנו עושים למטה בתחום העולמות התחתונים, ואפילו כאשר אנו מגיעים אל מדרגת הראש, הוא עדיין בגדר הכנה. כאמור, מדרגת הראש היא גלוי האור המקיף של שרש נשמתו כפי שהיא מנותקת לגמרי מהתפעלות גשמית וכל צער תחתון. אם כן, למרות שמדרגה זו נבדלת ועומדת ברשות עצמה לקבל הכל בשמחה ולראות איך 'גם זו לטובה', בכל זאת ישנה כאן מודעות. ישנו עדיין 'אני', כמובן, זהו ה'אני' הכי גבוה שיכול להיות, 'אני' בבחינת אור מקיף, ובכל זאת כל העבודה הזו היא עדיין רק בגדר הכנה לעלות. היא הכנה לעמוד לפני ה' ולהכלל בו ממש בעולם האצילות, במדרגת ה'תחלה' האמיתית. עד לפרק זה ראינו את מדרגת 'תחלה' רק בהתכללותה בכל עולם – תחלה שבסוף, תחלה שבתוך, תחלה שבראש – ואילו כעת אנו מדברים על מדרגת 'תחלה' האמיתית.

בלשון הקבלה נקראת כל הכנה בשם 'העלאת מים נוקבין' (מ"ן). כל מה שאנו עושים בעולמות בעלי המודעות העצמית – עולמות שבבחינת כלי, אור פנימי, או אור מקיף – הוא עדיין בגדר העלאת מ"ן. בלשון החסידות נקראת הכנה זו בשם 'אתערותא דלתתא'. אתערותא דלתתא היא התעוררות מלמטה על מנת לעמוד להישאב ולהכלל בעצמות ה' יתברך.

אם כן, כל מדרגה שדברנו עליה עד כאן היא בגדר תקון: תקון הסוף על ידי מצות מעשיות; תקון התוך על ידי אהבה פנימית, אהבה של אור פנימי "בכל לבבך ובכל נפשך"; תקון הראש על ידי אהבה של אור מקיף – "בכל מאדך". כל שלשה תיקונים אלה מעלים מ"ן וצריכים להעלות אותנו אל עולם האצילות.

שְׁלֹשָׁה הַ"תִּקּוּנִים" הַנַּ"ל הֵם בִּבְחִינַת "הַעֲלָאַת מַ"ן" [בלשון האריז"ל, ובלשון החסידות] ("אִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא" שֶׁעַל יְדֵי "אִתְעֲרוּתָא דִּלְעֵילָא" לְעוֹרֵר אֶת הַ"אִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא",

כתוב בחסידות[2], שכל אתערותא דלתתא נפעלת בעצמה על ידי אתערותא דלעילא קודמת שעוררה אותה. כלומר, קודם מתחילה בהעלם התעוררות מלמעלה, והיא נותנת כח ועז בתוך הנשמה למטה להתעורר מעצמה, ולרצות לעלות ולהתעלות ולהכלל באור ה'. לאחר שעלתה הנשמה בכח עצמה, לאחר שהתעוררה כתוצאה ממניע נעלם של אתערותא דלעילא, ישנה המשכה שניה של אתערותא דלעילא. זו כבר המשכה עצמית מלמעלה, ואזי העצמות מתגלה בפנימיות הנשמה שלמטה באיחוד ויחוד מושלם.

המשכת האתערותא דלעילא הבאה לאחר האתערותא דלתתא מכונה בלשון הקבלה בשם 'המשכת מים דכורין' (מ"ד). המשכת זו היא עצם המשכת העצמות שלמעלה, והיא נמשכת רק לאחר האתערותא דלתתא.

שושבינא דמלכא

ישנה נשמה אחת כללית שהיא זו הפועלת וממשיכה את אותה אתערותא דלעילא אל התחתונים. תפקידה הוא לגלות גם את האתערותא דלעילא שבאה בהעלם לפני האתערותא דלתתא על מנת לעוררה, וגם את עצמות האתערותא דלעילא שמתגלה לאחריה.

שֶׁהוּא עַל יְדֵי נִשְׁמַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, רַעֲיָא מְהֵימְנָא,

על משה רבינו כתוב בתורה "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[3]. בכל דור קיימת נשמת משה רבינו של הדור[4], נשמה המסוגלת לשמש בתפקיד זה של המשכת דעת עליון בבי"ע.

בשעת יציאת מצרים היו שלש נשמות, שלשת האחים משה אהרן ומרים, שהשתתפו בהכנת עם ישראל ליציאה ממצרים ובכל שלבי הגאולה – "בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי"[5]. על שנים מהם, משה ואהרן, כתוב "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"[6]. למרות שלכל אחד מהם תפקיד הפוך מחברו, בכל זאת פועלים שניהם יחד להשגת אותה מטרה. כתוב בקבלה[7], שמשה הוא "שושבינא דמלכא", השושבין שמוליך את החתן, את הקב"ה, אל החופה, ואילו אהרן הוא "שושבינא דמטרוניתא", השושבין שמוליך את הכלה, את עם ישראל, אל החופה. השושבינים הם בדרך כלל ההורים שהולידו את בני הזוג, ולהם יש כח לעודד ולכוון אותם לקראת היחוד שצריך עכשיו להתרחש ביניהם.

משה רבינו הוא השושבין של החתן, והוא כביכול מוביל את הקב"ה בכבודו ובעצמו לקראת עם ישראל במתן תורה, שנקרא "יום חתונתו"[8]. אהרן הוא השושבין המוליך ומעלה את הכלה, את עם ישראל, לקראת הקב"ה במתן תורה. אהרן הוא המעלה את הנרות[9] – "עד שתהא השלהבת עולה מאליה"[10] – הן שרשי נשמות עם ישראל[11].

לגבי אהרן, העובדה שישנו צדיק שמעורר הולך ומוביל אותנו מובנת בהחלט, אבל העובדה שישנו צדיק שכביכול מוביל את הקב"ה אלינו – זהו חידוש. הוא חידוש נפלא שהשכל הפשוט אינו מתאר ואינו משער אותו. איך יתכן שישנו אחד שכביכול מחזיק בידי ה' ומביא אותו למטה אלינו? זהו סודו האמיתי של משה רבינו.

כפי שאמרנו, בכל דור ודור קיימת נשמת משה רבינו, שהרי "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[12]. כלומר, התפשטות נשמת משה רבינו מתגלה בכל דור ודור, ובעצם כל אחד מגדולי הדור – "עיני העדה"[13] – הוא ניצוץ של נשמה זו. גדולי הדור הם במדרגת החכמה, האצילות של הדור, ואצלנו היא מדרגת ה'תחלה'. בכל דור ישנה נשמה מיוחדת ממדרגת האצילות שתפקידה הוא לחבר את האצילות לעבודת הנשמות שבעולמות התחתונים. כלומר, משה רבינו מצד עצמו הוא למעלה מעלה עד אין סוף, ואפילו מן העבודה של "בכל מאדך" שנקראת בלשון חז"ל "עושין רצונו של מקום"[14]. משה רבינו דבוק בעצמות האלקות ובטל במציאות בה עד כדי כך ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[15]. תפקידו של משה רבינו הוא להמשיך את הדבקות והבטול שבו הוא דבוק ואחוז בעצם אל שאר הנשמות שלמטה.

לעורר מרחוק ולעורר בפנימיות

כאמור, ההמשכה מלמעלה בגדר 'אתערותא דלעילא' מתקיימת בשני אופנים: המשכה ראשונה היא המשכת אור האצילות על מנת לעורר את העבודה מלמטה. למרות הדמיון הראשוני, זהו אינו תפקידו של אהרן. תפקידו של אהרן הוא להדליק ולהעלות את הנרות מלמטה, ואילו כאן מדובר על אור ראשון שנמשך מלמעלה ממש. זהו גלוי ראשון של החתן אל הכלה. על זווגם של יצחק ורבקה נאמר "וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל"[16]. רבקה נושאת עיניה ורואה את חתנה ומיד מתפעלת ונופלת מעל הגמל. זו דוגמה של אתערותא דלעילא ראשונית, שבאה לפני אתערותא דלתתא.

לאחר מכן, לאחר שרבקה נופלת מעל הגמל, כתוב "וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס". אכן, לאחר שהכלה מתכסה בצעיף מוליכים אותה אל החופה ובראש המוליכים עומד השושבין – 'שושבינא דמטרוניתא'. כך הוא מנהג ישראל: קודם מובל החתן אל הכלה ומתגלה אליה לאחר שלא התראו שבוע ימים ומיד מכסה פניה בצעיף. כלומר, לאחר האתערותא דלעילא הראשונה באה האתערותא דלתתא, ההתעוררות מלמטה. ישנו חתן בעל עוצמה כיצחק אבינו, שפועל בדרך ממילא ומרחוק התפעלות וכסוי אצל הכלה. רוב החתנים בימינו אינם שייכים למדרגה זו וממילא, על החתן להתקרב אל הכלה ולכסות את פניה. לעניננו, השושבין שמוליך בתחלה את החתן אל הכלה הוא משה רבינו, וזו רק אתערותא דלעילא שלפני אתערותא דלתתא. אחר כך, צריך משה רבינו שוב ללוות את החתן אל החופה ועד לחדר היחוד, וזו כבר מדרגה של המשכת מים דכורין (מ"ד) ממש. זו כבר המשכת העצמות שבאה לאחר העלאת מ"ן מצד הכלה. זו אתערותא דלעילא שבאה לאחר אתערותא דלתתא.

הפסוק בירמיהו אומר "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם הוי' וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה"[17]. בתוך נשמות עם ישראל יש שני סוגי נשמות בדרך כלל – 'זרע אדם' ו'זרע בהמה'[18]. נשמות השייכות אל האצילות בעצם, כמו נשמת משה רבינו שבכל דור ודור, נקראו 'זרע אדם', ואילו נשמות השייכות מצד עצמן אל העולמות התחתונים בי"ע נקראו 'זרע בהמה'. נשמות אלו צריך לרעות, צריך לפרנס אותן, ולכן הצדיק הגדול, משה רבינו שבכל דור ודור, נקרא 'רעיא מהימנא' – הרועה הנאמן שרועה ומפרנס את הנשמות שאין להן דעת עצמית.

לנשמות 'זרע בהמה' עבודה רבה. אכן, הן מסוגלות להגיע למדרגות מאד גבוהות של שלמות – שלמות תקון המעשה, שלמות תקון האהבה "בכל לבבך ובכל נפשך", שלמות תקון האור המקיף "בכל מאדך". הן מסוגלות להגיע לכל אותן מדרגות רמות ונשגבות מאד שעליהן למדנו, ובכל זאת הן עדיין נקראות 'זרע בהמה', הצריכות לרועה נאמן שימשיך להן אמונה ודעת מלמעלה. על נשמה דאצילות כנשמת משה רבינו שבכל דור ודור נאמר "בְּטַח בהוי' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה"[19]. הוא הרועה ומפרנס את האמונה של הנשמות העומדות למטה בעולמות התחתונים בי"ע. כיצד הוא רועה ומפרנס את אמונתן? על ידי שהוא ממשיך בהן דעת עליון.

החדרת דעת עליון

הדעת של עולם האצילות נקראת דעת עליון, הדעת של עצמות ה' – איך שהוא הכל והכל הוא, וכן איך הבריאה היא בעצם 'אין מיש'. מוסבר בחסידות, שעיקר ההבדל בין נשמות 'זרע בהמה' ובין נשמות 'זרע אדם' הוא, שנשמת 'זרע' בהמה רואה את המציאות, וכולל את עצמה, מלמטה כבריאה 'יש מאין'. כלומר, היא תופסת שה'יש' נברא מתוך ה'אין' האלקי. מה שאין כן נשמת 'זרע אדם', כנשמת משה רבינו, עומדת למעלה באצילות ורואה מתוך דעת עליון כיצד כל הבריאה כולה היא 'אין מיש'. כלומר, הבריאה כולה היא 'אין' היוצא כביכול מתוך ה'יש האמיתי'. זהו ניתוק חיובי מן המציאות, הרבה יותר ממה שתארנו קודם לגבי אור מקיף.

אור מקיף – אהבת ה' "בכל מאדך" – הוא כמו קבלת יסורים באהבה, המבדילה במדה מסוימת את האדם מן ההתפעלות וההצטערות של הארת הנשמה המלובשת בגוף. הוא כמו 'אני' קצת יותר גבוה, המשקיף ומביט מלמעלה על המתרחש בגוף ומצטער בצערו. בכל זאת, הוא מקבל היסורים בשמחה. הגוף במדרגה זו הוא כמו ידיד. אתה עצמך קצת מרומם, מנושא במדה מסוימת מן הגוף הסובל את הסבל והיסורים, ואף על פי שהצער אינו נוגע לעצמך אתה מזדהה עם הגוף הסובל, כמו ידיד טוב שמצטער בצערו. עדיין גם אתה 'יש' וגם הוא 'יש'.

זהו אינו מבטו של משה רבינו. משה רבינו עומד בסוד האצילות ותופס בדעת עליון איך כל מה שלמטה הוא 'אין', ואילו ה'יש' הוא ה'יש האמיתי' של עצמות האלקות. את זאת מנסה משה רבינו להשריש בתוך לב כל המוגדרים כזרע בהמה. כלומר, כל נשמות ישראל העובדות את עבודתן בתחום העולמות התחתונים בי"ע, במדרגות 'ראש, תוך, סוף'. על ידי המשכה זו נותן בהן משה רבינו כח לעבוד את עבודתן.

שֶׁרוֹעֶה אֶת "שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן" דְּבִי"עַ

מקור מושג זה הוא בפסוק "וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ"[20], והוא בא לציין שלשה סוגי נשמות שהן בבחינת 'זרע בהמה'[21]. הנשמות מתחלקות על פי העולם שעומדת בו כל נשמה ונשמה על מנת לתקן, והן נקראות 'שלשה עדרי צאן'. כאמור, משה רבינו הוא הרועה הנאמן הרועה את כל שלשת עדרי הצאן של נשמות עם ישראל למטה, בעולמות התחתונים בי"ע על מנת:

לְהַמְשִׁיךְ בָּהֶם אֶת הַדַּעַת הָעֶלְיוֹן לוֹמַר "קָדוֹשׁ", כְּדִלְקַמָּן)

בהמשך נסביר שמדרגת האצילות מצד עצמה נקראת 'קֹדֶשׁ', ללא תוספת האות ו. כלומר, עצם האלקות, התפיסה האמיתית איך הכל הוא והוא הכל – זהו קֹדֶשׁ. כאשר התחתון קצת מרגיש וקצת מתפעל מן הקֹדֶשׁ – הוא אומר 'קָדוֹשׁ'. התחתונים אומרים 'קדוש' כתגובה להרגשת עצם הקֹדֶשׁ העליון. אם כן, כאשר משה רבינו, הנמצא במדרגת הקֹדֶשׁ, מופיע לפני התחתונים יש בכך קצת מגלוי הקֹדֶשׁ המעורר העלאת מ"ן.

כאמור, משה מעורר בתחלה את האתערותא דלעילא שלפני האתערותא דלתתא. בתגובה לגלוי זה אומרות הנשמות למטה את הפסוק "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ הוי' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ"[22]. שלשת הפעמים קדוש הן כנגד שלשת העולמות התחתונים. כלומר, ה' קדוש ב'ראש', קדוש ב'תוך' וקדוש ב'סוף'. הוא קדוש בעבודה של האור המקיף, "בכל מאדך"; הוא קדוש בעבודה של האור הפנימי, "בכל לבבך ובכל נפשך"; הוא קדוש בעבודת הכלי, בקיום המצות המעשיות. כל העלאת המ"ן שאנו מתארים כאן זו עליה בהתפעלות לקראת עצמות האלקות, השורה באצילות העליונה, על מנת להישאב בה.

לָעַצְמוּת הָאֱלֹהוּת שֶׁשּׁוֹרָה בָּאֲצִילוּת הָעֶלְיוֹנָה (בְּסוֹד אֲמִירַת "קְדֻשָּׁה מְשֻׁלֶּשֶׁת" – "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ"), לְהַמְשִׁיךְ מִשָּׁם גִּלּוּי עַצְמוּת הָאֱלֹהוּת לְמַטָּה (שֶׁנִּקְרָא "קֹדֶשׁ" בְּלִי ו,

כל מהות אמירת "קדוש קדוש קדוש" היא שאיפה מלמטה להמשיך מלמעלה את הקֹדֶשׁ העליון, ואילו המשכת הקֹדֶשׁ ממש זו כבר המשכת מ"ד. כזכור, קודם ישנו רק גלוי של קֹדֶשׁ, הבא על מנת לעורר אמירת קדוש בכל שלש המדרגות.

עליה זו של התחתונים שואפת גם להשאב וגם להמשיך למטה את הקֹדֶשׁ ממש. וכאשר הקֹדֶשׁ ממש נמשך למטה אזי הוא:

וְהוֹפֵךְ אֶת "שְׁלשֶׁת הָעֲדָרִים" דְּ"קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ" לְעֵדֶר אֶחָד – "עֵדֶר הָרְחֵלִים".

בין העולמות לבין תקונם

סקרנו שלשה סוגי עבודה – שלמות המעשה של תורה, עבודה, גמילות חסדים – שנפעלו על ידי נקודת ה'תחלה' של קבלת עול מלכות שמים. יהודי שעובד עבודה זאת הוא אחר לגמרי באופיו ובגלויו מיהודי שני שעובד את ה' בעיקר מתוך אהבה פנימית של "בכל לבבך ובכל נפשך". יהודי זה הוא לגמרי אחר מיהודי שלישי, שעיקר עבודתו היא מבחינת אור מקיף "בכל מאדך", המקבל יסורים קשים בשמחה.

נרחיב מעט בהבדל ביניהם. בפסוק המרמז אל שלשת קוי האופי השונים בעבודה ישנו טעם מפסיק, 'פסיק טעמא', בין הקדוש הראשון לבין השנים הבאים אחריו – "קדוש | קדוש קדוש". מתופעה זו, על פי ההתבוננות שלנו כאן, עולה שישנה הבדלה מהותית בין האור המקיף, בין מדרגת הראש שעבודתו היא "בכל מאדך", לבין מדרגות התוך והסוף.

למדנו בקבלה[23], שהרבה פעמים ישנה פסקה בין עולמות הבריאה והיצירה לבין עולם העשיה. כך נרמז בפסוק הידוע הנדרש בברייתא החותמת את פרקי אבות "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[24]. לגבי בריאת העולמות, ישנה הפסקה מהותית בין בריאה יצירה. אצלנו, זו הפסקה בין מדרגות האור מקיף והאור פנימי לבין מדרגת הגוף, הכלי שבסוף. כך הדבר לגבי העולמות, אבל לגבי תקון העולמות על ידי נשמות עם ישראל ההפסק הוא שונה. לגביהן עיקר ההבדל הוא בין עולם הבריאה, עליו נאמר בפסוק "בורא חושך"[25], לבין עולמות היצירה והעשיה, עליהם נאמר "יוצר אור" ו"עושה שלום". כלומר, העבודה של "בכל לבבך ובכל נפשך" היא לגמרי ללא ערך לגבי העבודה של "בכל מאדך" שיש בעולם הבריאה.

על פער זה למדנו בשעור הקודם ממאמר חז"ל, על פיו המקיים את דבר ה' "בכל מאדך" נקרא "עושה רצונו של מקום", ואילו מי שמקיים אותו רק מתוך "בכל לבבך ובכל נפשך" עדיין נקרא "אינו עושה רצונו של מקום". עיקר ההבדל המהותי בעבודת התקון הוא בין מדרגת הבריאה לבין מדרגת היצירה, בין הראש לבין התוך. כלומר, התוך הוא יחסית עדיין באותו סוג של המצות המעשיות, כמו מדרגות הסוף. קיום המצות בעשיה וביצירה נקרא "אין עושים רצונו של מקום", ואילו קיום המצות באמת בבריאה נקרא "עושים רצונו של מקום". כותב אדמו"ר הזקן בספר התניא[26], שאפשר לקיים את המצות 'באמת' רק אם יש גלוי של אור פנימי. בלי אהבה אינך מקיים באמת את מצות עשה שבתורה, ובלי יראה אינך מקיים באמת את מצות לא תעשה שבה. כלומר, האור הפנימי שיש בגלוי המדות אהבה ויראה הוא התנאי לקיום המצות באמת. בכל זאת, קיום מצות זה נקרא בפי חז"ל "אין עושים רצונו של מקום". לעומת זאת, עבודת "בכל מאדך" היא סוג וערך אחר לגמרי של עבודה, ובפי חז"ל היא נקראת "עושים רצונו של מקום".

הארכנו בכל זאת כדי להסביר את מציאותו ומיקומו של ההפסק שבפסוק בין 'קדוש' הראשון לבין השנים הבאים אחריו בכל הקשור אל תקון העולמות. לגבי התהוות העולמות עיקר ההפסק מופיע בין בריאה ויצירה לבין עשיה – "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". עולם הבריאה ועולם יצירה הם עדיין עולמות רוחניים וההפסק חל ביניהם לבין עולם העשיה, שהופך בתהליך התהוות העולמות להיות עולם גשמי. לכן, בהתהוות העולמות עיקר ההבדל הוא בין הרוחני לבין הגשמי, בין הרוחני שעדיין מרגיש זיקה כל שהיא לאלקות לבין העשיה – גם הרוחנית וגם הגשמית – שאינה מרגישה זיקה לאלקות. גם בעולם העשיה יש רוחניות. ברוחניות של עולם העשיה ישנם "שבעים שרים"[27], שאמנם קוראים לקב"ה "אלוק דאלוקייא"[28], אבל את עצמם הם רואים ומדמים לאלקות. לכן, לגבי התהוות העולמות עיקר ההפסק הוא בין הבריאה והיצירה לבין העשיה.

להיות רחל לחתן העליון

נחזור לענין. למדנו שיש שלש דרגות של אמירת קדוש מלמטה – "קדוש | קדוש קדוש" – כאשר המניע של אמירה זו היא ההתגלות הראשונית של הקֹדֶשׁ מלמעלה, על ידי נשמת משה רבינו שבכל דור. זהו הגלוי של דעת עליון, הבא על מנת לרעות ולפרנס את האמונה למטה. כל אחת מאותן שלש דרגות מייצג סוג שונה של יהודים, וממילא כל סוג כאן הוא עדר העומד בפני עצמו. זו הסיבה שהם מכונים 'שלשה עדרי צאן'. זו המציאות בינתיים, אבל תכלית הכוונה היא לאחד את העדרים להיות עדר אחד.

תכלית הכוונה היא שיהודי הנמצא במדרגת "בכל מאדך" ויהודי המקיים מצות מעשיות בפשטות, במסירות נפש וקבלת עול מלכות שמים, יגלו שניהם בתוכם מכנה משותף, דבר שמאחד אותם לגמרי. גלוי זה נקרא עצם המשכת הקֹדֶשׁ בפנימיות, והיא המשכת המ"ד הבא לאחר העלאת המ"ן. האתערותא דלעילא הראשונה אינה מאחדת את העדרים אלא רק מעוררת אותם. זו אינה העלאת הנרות של אהרן הכהן, אלא התעוררותה נפעלת על ידי ההתפעלות של ההתגלות. ההתגלות נותנת כח ועז ותשוקה בתוך העדרים לומר את הקדוש שלהם מלמטה למעלה.

לאחר אמירת הקדוש על ידי שלשת עדרי הצאן נמשך אליהם הקֹדֶשׁ בעצם, הפועל את התאחדותם של כל שלשה עדרי הצאן להיות עדר אחד. כלומר, היא פועלת את האחדות האמיתית בתוך כל סוגי העבודה שבעם ישראל – מן הרוחני ביותר בעל מסירות הנפש של "בכל מאדך", אהבת ה' למעלה מכל גבול והגבלה ומדידה ושיעור, ועד ליהודי הפשוט שעובד את ה' בקיום המצות המעשיות. כאשר כל שלשה עדרי הצאן הללו מתאחדים להיות עדר אחד הם נקראים בלשון הפסוק "עדר הרחלים"[29].

המאחד את כולנו הוא שכולנו 'כלה אחת' ביחס אל החתן העליון. כלה זו נקראת בלשון הקבלה רחל, והוא כנוי אל המלכות, אל השכינה, אל כנסת ישראל. אנו נקראים 'עדר הרחלים' על שם רחל אמנו. כל זמן שהיתה יניקת החצונים המלכות נאלמת – "כרחל לפני גוזזיה נאלמה"[30]. כלומר, כל עוד המציאות היא של 'אני', של ישות נפרדת, ואפילו ישות נפרדת בקדושה – לא נתגלתה בתוך לב כל אחד ואחד מישראל אותה רחל, אותה כנסת ישראל האמיתית. במצב זה, כל אחד עובד את ה' על פי מדרגתו ומרגיש אותה. אחד מרגיש שהוא ב'ראש', השני מרגיש שהוא ב'תוך', והשלישי מרגיש שהוא ב'סוף'.

לעומת זאת, כאשר מתגלה הקֹדֶשׁ בפעם השניה, תוך המשכת מ"ד, אזי כולם מרגישים את הרחל המשותפת שבנו והופכים להיות עדר אחד, 'עדר הרחלים'. כלומר, יש לנו שם אחד ותפקיד אחד משותף – להיות רחל. גם היהודי שעובד את ה' במעשה, גם היהודי שעובד את ה' באור פנימי, וגם היהודי שעובד את ה' באור מקיף – כולם עושים אותו הדבר, כולם פועלים להיות רחל. מהי רחל? רחל היא האשה הנבחרת, הרצויה והאהובה של החתן העליון שבוחר בנו ומתיחד בנו בפרוש.

איך מתבטא היחוד הזה? היחוד של החתן העליון בנו מתבטא באמצעות השתפכות הנפש. בתחלה רחל נאלמת, וכל אחד מרגיש את היחוד בעולם המסוים שלו בעבודת ה'. כלומר, רחל שבנו אילמת ושותקת, ומכאן אנו למדים שגלוי רחל בתוך כל אחד ואחד הוא גלוי הדבור העליון. זהו שלב ראשון.

"ידבר עמים תחתנו"

אכן, כתוב בחסידות שלדבור ישנן שתי מטרות: ישנו דבור הבא לעורר את קרוב הדעות בין החתן והכלה, ויש דבור מלשון הנהגה – "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ"[31], ובפי חז"ל "דבָּר אחד לדור ולא שני דבָּרים לדור"[32]. הדבור מן הסוג הראשון הוא דבור של השתפכות הנפש בדבור ותפלה לקב"ה – "ואני תפלה"[33]. בדבור זה נעשה קרוב הדעות בין החתן לבין הכלה. כל אחד בעבודתו מדבר ושופך נפשו כמים נכח פני ה'. כלומר, ישנה הרגשה בתוך העבודה של דבור עם ה' – גם בעבודה המעשית של קיום מצות מעשית, וגם באהבה של אור פנימי, וגם באהבה של אור מקיף. אתה הכלה, ובדבורך אתה 'מפתה' מזמין ומושך אליך את החתן.

לעומתו, סוג הדבור השני הוא דבור של הנהגה. כח זה מתגלה אך ורק כאשר עם ישראל מאוחד על ידי המנהיג, ה"דבָּר אחד לדור". אזי יש לנו כח משותף להנהיג את העולם. עד עכשיו דברנו על עבודה פנימית, על תקונים שנראים כמתרחשים אך ורק ביני לבין הקב"ה. הנחת תפילין זו מצוה מעשית, אבל התקון והמשכת האור שיש בה אינו גלוי לעיני כל. כלומר, אני אמנם משתדל בכל יום להניח תפילין, אבל אין הכרח שבכך אני מגלה איזה כח גלוי של הנהגה לגבי העולם כולו. כך גם לגבי אהבה של אור מקיף ואהבה של אור פנימי. לא מן ההכרח שיתגלה באוהב ה' כח לתקן את העולם ולהנהיג אותו בגלוי ממש. כח זה מתגלה דוקא שנמשך הקֹדֶשׁ מלמעלה, בסוד המשכת מ"ד. רק אז מתגלה רחל, רק אז מתגלה הדבור מלשון "דבָּר אחד לדור". מתגלה אז שישנו כח משותף בעם ישראל להנהיג את העולם.

מובן מכל זה שאי אפשר לצפות למלכות ישראל אם הראש והתוך והסוף של עם ישראל אינם מאוחדים. איך מתאחדים? על ידי המשכת מ"ד מן האצילות באמצעותו של משה רבינו.

הַמְשָׁכָה זוֹ [השניה, הבאה להפוך את שלשה עדרי הצאן להיות עדר אחד] הִיא גַּם כֵּן עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַעֲיָא מְהֵימְנָא), בְּסוֹד "דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים" [כאשר העצמות ממש יורדת לדור בתחתונים].

התרשים המוצג כאן הוא סיכום הנלמד בפרקים האחרונים:

נִמְצָא שֶׁבִּכְלָלוֹת כָּל הָעוֹלָמוֹת – "סוֹד הוי' לִירֵאָיו" – הוּא כָּזֶה:

י        גִּלּוּי עַצְמוּת הָאֱלֹהוּת לְמָטָּה, עַל יְדֵי שְׁלֹשָׁה מִינֵי הַעֲלָאַת מַ"ן שֶׁל עֲבוֹדַת הָאָדָם, שֶׁעוֹלִים לְמַעְלָה בְּסוֹד אֲמִירַת קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ

          "קֹדֶשׁ"

ה        הַעֲלָאַת מַ"ן עַל יְדֵי אַהֲבַת "בְּכָל מְאֹדֶךָ"

          "קָדוֹשׁ"

ו         הַעֲלָאַת מַ"ן עַל יְדֵי כַּוָּנַת הַמִּצְוֹת וְאַהֲבוֹת "בַּכֹּל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ"

          "קָדוֹשׁ"

ה       הַעֲלָאַת מַ"ן עַל יְדֵי קִיּוּם מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת (בִּשְׁלֹשָׁה הַקַּוִּים שֶׁבָּהֶן)

          "קָדוֹשׁ"

נסביר: אות י שבשם הוי' היא מדרגת ה'תחלה' האמיתית, האצילות, עצמות האלקות, הקֹדֶשׁ, שאמור לרדת ולהתגלות למטה. כאשר הקֹדֶשׁ מתגלה למטה הופכת המציאות להיות "דירה בתחתונים". כלומר גלוי הקֹדֶשׁ בכל העולמות התחתונים, בכל אותיות הוה שבשם. היא מתגלה למטה על ידי שלשה מיני העלאת מ"ן של עבודת האדם. האדם בעבודתו למטה מעלה שלשה מיני העלאת מ"ן, שעולים למעלה כהתפעלות מן הגלוי הראשון של הקֹדֶשׁ, בסוד אמירת שלש פעמים קדוש. הגלוי הראשון של הקֹדֶשׁ הוא סוד כסוי פני הכלה.

כל אחת מאותיות הוה שבשם הוי' היא כנגד אמירת קדוש אחר: קדוש של ראש, קדוש של תוך, קדוש של סוף. האות ה עילאה שבשם היא מצות "בכל מאדך". לאחר 'קדוש' זה מופיע פסיק טעמא, והוא מורה על כך שמדרגת 'קדוש' זו נבדלת באופן מהותי מן השתים הבאות אחריה. האות ו שבשם היא העלאת מ"ן על ידי כוונת המצות, ככוונת הפסוק הראשון של קריאת שמע, המעכבת את קיומה. כלומר, העדרה מעכב את גלוי האור הפנימי בתוך הכלי. האות ה תתאה שבשם היא העלאת מ"ן על ידי מצות מעשיות בשלשה קוים שבהן: גמילות חסדים, עבודה ותורה. קו ימין יורד למטה להיות הסוף שבסוף, קו שמאל עולה עד למעלה להיות הראש שבסוף, ואילו הקו האמצעי נשאר באמצע להיות התוך שבסוף.

כאשר מתגלה הקֹדֶשׁ הוא הופך את שלש הפעמים 'קדוש' להיות עדר אחד – 'עדר הרחלים'.



[1] זח"ג ריז, ב.

[2] לקוטי תורה שיר השירים כג, ד ואילך.

[3] שמות יד, לא.

[4] תניא פרק מב.

[5] שבת פח, א.

[6] תהלים קלג, א; תנחומא שמות כז; ראה הוריות יב, א.

[7] זח"ג כ, א; שם נג, ב; שם ערה, ב.

[8] שיר השירים ג, יא; תענית כו, ב.

[9] במדבר ח, ב.

[10] רש"י לבמדבר ח, ב; שבת כא, א.

[11] לקוטי תורה בהעלותך כט, ג והלאה.

[12] תקו"ז סט (קיב, א) ובנצוצי זהר אות א; זח"ג רעג, א

[13] במדבר טו, כד.

[14] ברכות לה, ב.

[15] זח"ג רלב, א; שם רסה, א; שמות רבה פג, טו; מכילתא שמות יח, יט.

[16] בראשית כד, סד.

[17] ירמיה לא, כו.

[18] תורה אור עד, ג וש"נ.

[19] תהלים לז, ג.

[20] בראשית כט, ב.

[21] זח"א קנא, ב; עץ חיים שער ל ריש דרוש ב; שם שער כז פ"ב; לקוטי תורה שיר השירים ד"ה 'שניך כעדר הרחלים' (לו, ד ואילך).

[22] ישעיה ו, ג.

[23] ראה לעיל סוף פרק ה; ובשער 'ארבעה עולמות' פרק א.

[24] שם מג, ז; אבות פ"ו מי"ב.

[25] ישעיה מה, ז.

[26] פרק ד.

[27] זח"ג קב, א; תקו"ז כא (סז, ב).

[28] מנחות קי, א.

[29] שיר השירים ו, ו.

[30] ישעיה נג, ז.

[31] תהלים מז, ד.

[32] סנהדרין ח, א ורש"י שם.

[33] תהלים קט, ד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com