חיפוש בתוכן האתר

אורות וכלים_פרק ח הדפסה דוא

פרק ח

ראש, תוך וסוף עולם העשיה


התבוננות בהתפרטות

מפרק ח מתחיל ענין חדש הנוגע לעבודת האדם. מפרק א ועד פרק ז התודענו אל עצם המדרגות – עצמות, אור מקיף, אור פנימי, כלי – תוך הקבלתן אל אלקות, נשמות, מלאכים, נשמות בגופים – כנגד ארבע אותיות שם הוי'. כידוע, כל נושא בחסידות צריך לבוא לידי מעשה, לידי עבודה בפועל, ועל כן נשתדל מכאן ועד סוף השער לתרגם את כל המושגים הללו למעשה. נראה כיצד הם מתבטאים למעשה בכל עולם ועולם, מלמטה למעלה. בפרק הנוכחי נעסוק בעולם העשיה, בפרק הבא בעולם היצירה, וכך הלאה עד לעולם האצילות.

נקדים הקדמה כוללת לפרקים אלו. עד עכשיו בנינו מערכות שכל אחת מהן מקבילה כנגד שם הוי' אחד. אלו מערכות שעדיין אינן מפורטות. בכל התבוננות ישנן שתי אפשרויות: התבוננות כללית והתבוננות מפורטת. כלומר, לראות איך בכל אות של שם הוי' נמצא שם הוי' כולו. למשל, מתבוננים באות ה תתאה שבשם וממנה עושים עוד מבנה של ארבע מדרגות כנגד ארבע אותיות שם הוי'. בהתבוננות זו תהיה האות ה תתאה של שם הוי' המקורי כנגד מדרגת עולם העשיה, ובה מערכת שלמה שתכלול חכמה, בינה, מדות ומלכות.

הכלל החשוב אומר, שכל עוד מתעסקים בהקבלה שאינה מפורטת אין יורדים אל התחום המעשי של עבודתו האישית של האדם. לעומת זאת, התבוננות של פרוט מחייבת ומכריחה ירידה לתחום המעשה. ככל שמפרטים את העולמות יותר ויותר כך מתבררים המעשה ועבודתו. כמובן, אם מתבוננים רק בחצוניות רואים רק הרבה הרבה פרטים, ולא נוסף בכך שום נפח של פנימיות, של עבודה. אולם כאשר מפרטים באמת אזי כל פרוט מביא איתו פן נוסף של עבודת הנפש השייכת אל מדרגת אותו עולם.

בפרק ה התחלנו להסביר את המערכת היסודית שלנו כנגד 'תחלה, ראש, תוך, סוף', והסבר זה היה עדיין בגדר התבוננות כללית. כעת, כאשר אנו עוברים אל תחום העבודה, יבוא ההסבר בפרקים הבאים כיצד כל אחד מאותם הערכים מתפרט לשם הוי' שלם בפני עצמו. כעת כל אחד מהם יכלול בעצמו 'תחלה, ראש, תוך וסוף', תוך התאמה לכל מדרגה מושגים על דרך העבודה.

שלשת הקוים שבעשיה

וְהִנֵּה תִּקּוּן כָּל הַבְּחִינוֹת – רֹאשׁ תּוֹךְ סוֹף הַנַּ"ל – תָּלוּי בְּמַעֲשֵׂה הָאָדָם לְמַטָּה.

המשנה השניה בפרקי אבות מתארת את שלשת הקוים של העשיה ממש: "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"[1]. התורה היא כנגד הקו האמצעי, העבודה היא כנגד קו השמאל, וגמילות חסדים היא כנגד קו הימין. מערכת של שלשה קוים היא מערכת מתוקנת ומאוזנת[2], על דרך הכלל "שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם"[3].

           קו ימין              גמילות חסדים                יורד מלמעלה עד למטה

           קו אמצעי          תורה                             נשאר באמצע

           קו שמאל           עבודה                           עולה מלמטה עד למעלה


כל אלו הם תקון עולם העשיה עצמו, שכולו כנגד הסוף: גמילות חסדים היא הסוף שבסוף; עבודה היא הראש שבסוף; למוד תורה בפה היא התוך שבסוף. באותה צורה נמשיך ונסביר שישנה גם תחלה של הסוף.

הכח המניע את שלשת קוי העשיה הוא יראת שמים. יהודי ירא שמים מקיים את שלשתם: כאשר יש לו יראת שמים הוא גומל חסדים; כאשר יש לו יראת שמים הוא לומד תורה עד כמה שהוא יכול; כאשר יש לו יראת שמים הוא מתפלל כדבעי – הכל כלול ביראת שמים [עולם עולה סוף, וממילא על שלשה דברים עומדת מדרגת הסוף, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים].

לפי זה, עיקר העבודה המעשית שעולה מלמטה למעלה היא עבודת הקרבנות במקדש. המושג 'עבודה' במקורו שייך אל המצות הקשורות עם הקרבת קרבנות בבית המקדש, וממילא כל עוד הוא חרב חסר לנו הראש של הסוף. כיום נשארה לנו ממנה עבודת התפלה, שתוקנה במקום הקרבנות[4].

'ראש, תוך, סוף' באותיות

נמתיק ונדגים את הענין באמצעות רמז יפה, שבא להמחיש איך בכל אחד ממערכת 'ראש, תוך, סוף' כלולה מערכת דומה. האות הראשונה, האות א, מורכבת במלוייה משלש אותיות – אלף. כתוב בספרים הקדושים[5], ששלש אותיות אלו הן סוד 'ראש, תוך, סוף' של כללות האותיות: האות א היא הראש של הראש, האות ל היא התוך של התוך, האות ף היא הסוף של הסוף.

סדר זה מתקיים כאשר עורכים את האותיות על פי סדר ה' מוצאות הפה. מבין כב האותיות ישנן חמש קבוצות של אותיות שכל אחת מהן מופקת ממוצא אחר של הפה. ההבל, הקול הפשוט, עולה מן הלב נחתך ונעצר על ידי חמשה מוצאות הפה וכך אנו הוגים את האותיות בתור עיצורים. חמשת המוצאות הם: הגרון [אותיות אהח"ע], החך [אותיות גיכ"ק], הלשון [אותיות דטלנ"ת], השינים [אותיות זסשר"ץ], השפתיים [אותיות בומ"ף]. תחלה נחתך הקול הפשוט בגרון, אחריו בחך וכך הלאה, עד למוצא השפתיים.

אם כך, ישנן כאן חמש קבוצות, שהראשונה האמצעית והאחרונה מביניהן מהוות בה 'ראש, תוך, וסוף'. האותיות הגרוניות הן אותיות ה'ראש', האותיות הלשוניות הן אותיות ה'תוך', ואילו האותיות השפתיות הן אותיות ה'סוף'. אם נקח את האות הראשונה מאותיות ה'ראש' – 'ראש שבראש' – ואת האמצעית מבין אותיות ה'תוך' – 'תוך שבתוך' – ואת האחרונה מבין אותיות ה'סוף' נקבל את המילה אלף:

ראש          גרון                אהח"ע

תוך           לשון               דטלנ"ת

סוף           שפתיים           בומ"ף

היתה זו דוגמה להתכללות של 'ראש, תוך, סוף' אחד בשני.

גמילות חסדים – סוף שבסוף

נמשיך לקרוא את לשון המאמר ולהסביר ע"פ סדר העולמות מלמטה למעלה. הכלי הוא הסוף, כנגד עולם העשיה, ואנו רוצים לתקן את אותו על ידי מצות מעשיות, כאשר "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"[6] היא מצות היראה, יראת שמים, 'יראה תתאה'.

עַל יְדֵי מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת נִתְקַן בְּחִינַת הַכְּלִי, בְּסוֹד "סוֹף מַעֲשֶׂה" כַּנַּ"ל. בְּמַעֲשֶׂה יֵשׁ שְׁלֹשָׁה קַוִּים: "תּוֹרָה, עֲבוֹדָה, גְּמִילוּת חֲסָדִים". "גְּמִילוּת חֲסָדִים" הוּא עִיקָר הָ"עֲשִׂיָּה שֶׁבָּעֲשִׂיָּה" – "סוֹף שֶׁבְּסוֹף".

כאמור, הסוף שבסוף הוא גמילות חסדים. כתוב, שגמילות חסדים כוללת את כל המצות המעשיות. גם מצות ציצית וגם הנחת תפילין הם גמילות חסדים. כלומר, גם מצות שבין אדם למקום נקראות גמילות חסדים, מצות שכביכול באות לגמול חסד עם הקב"ה.

בנוסף לזאת, כל מצוה שאנו עושים היא גם גמילות חסד עם ישראל, שהרי לפני כל מצוה אנו אומרים "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה... בשם כל ישראל". כל מצוה היא המשכת אור ושפע אל שרש הנשמות, ומשרש הנשמות נמשך השפע ויורד עד למטה-מטה, אל תוך כלל עם ישראל. כלומר, בהנחת התפילין שלי אני עושה כביכול חסד עם ה', "איזהו חסיד המתחסד עם קונו"[7], ובנוסף אני עושה חסד עם ישראל בזה שאני ממשיך את אורו של הקב"ה לכנסת ישראל למעלה. משם נמשך אותו שפע כשפע גשמי של "בני חיי ומזוני רויחי"[8] לכלל ישראל גם למטה. אדמו"ר הזקן מביא בספר התניא[9] את דברי התלמוד הירושלמי על פיהם סתם מצוה היא מצות הצדקה.

אם כן, גמילות חסדים יורדת עד הסוף שבסוף, עד העשיה שבעשיה, עד למלכות של עולם העשיה.

תורה תוך שבסוף

לִמּוּד תּוֹרָה בְּפֶה ("עֲקִימַת שְׂפָתָיו הָוֵי מַעֲשֵׂה") וּבַהַשָּׂגָה פְּנִימִית הוּא בְּחִינַת "יְצִירָה שֶׁבָּעֲשִׂיָּה" – "תּוֹךְ שֶׁבְּסוֹף".

כאן מדובר על שתי דרגות של למוד תורה. דרגה ראשונה היא למוד תורה מתוך יראת שמים בתור מצוה מעשית, בתור מצוה ככל המצות המעשיות. הבטוי "עקימת שפתיו הוי מעשה"[10] הוא לשון חז"ל המובאת כמה פעמים בספר התניא[11]. אדם צריך לדעת שהזזת שפתיו תוך כדי למוד תורה בפה נקראת עשיה. אמירה זו באה כדי למעט הרהור שאינו נחשב מעשה. כלומר, הרהור לבדו ללא עקימת השפתים אינו נחשב מעשה, אך ברגע שישנה גם עקימת שפתיים נחשב הלמוד בגדר מצוה מעשית. הדבר נכון גם לגבי אמירת כל הברכות וגם לגבי התפלות – כולן צריכות להאמר תוך עקימת שפתיו.

לעומת זאת, תוך כדי למוד התורה, תוך עקימת שפתיו האדם, הוא גם מבין ומשיג את התורה, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"[12]. זו דרגה שניה של למוד תורה. כל מה שהאדם מבין הוא בגדר אור פנימי, והוא סוד היצירה שבעשיה. כאמור, מדרגת עולם היצירה היא אור פנימי בתוך כלי, ואילו עקימת שפתיו היא הכלי. במדרגה זו, האדם המדבר אינו שם לב לעקימת שפתיו אלא שם לב אל תוכן הדברים. כאשר אני מניח תפילין או בונה סוכה וכו' הפעולה המעשית תופסת מקום, וגם כאן, המציאות של הזזת השפתיים היא מעשה הלמוד והתפלה. מדרגה זו של "עקימת שפתיו הוי מעשה" היא כלי שאיני מרגישו תוך כדי הדבור, כלי שבא לגלות את האור הפנימי שבתוכו.

ואם כן, מה שאני מבין ומשיג בלימודי הוא היצירה שבעשיה, התוך שבסוף, האור הפנימי שבתוך הכלי.

עבודה – ראש שבסוף

עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּן, בְּכִלְיוֹן הַגּוּף וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית לְגַמְרֵי, וְכֵן עֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה, שֶׁנִּתְקְנָה בִּמְקוֹמָהּ, הִיא בְּחִינַת הַ"בְּרִיאָה שֶׁבָּעֲשִׂיָּה" – "רֹאשׁ שֶׁבְּסוֹף"

עבודת הקרבן היא בחינת קו שמאל שעולה מלמטה למעלה עד לספירת הבינה של כל עולם ועולם. הכתוב אומר "ועבד הלוי הוא"[13], 'הוא' לשון נסתר, ועל פי קבלה[14] זהו כנוי לספירת הבינה. כל מה שבגדר עבודה עולה בקו השמאל מן ההוד והגבורה אל הבינה.

בעבודת הקרבן נעשה כליון של הגוף והנפש הבהמית לגמרי. כלומר, מטרתו היא לשרוף את הכלי. בעבודת הקרבן מזדכך הכלי כל כך עד שהוא נשרף, ובאותו הרגע מתגלה בכלי האור המקיף. עבודת הקרבן היא אמנם עבודה מעשית, אבל זו עבודה מעשית שתכליתה לגלות את האור המקיף במדרגת העשיה.

כפי שהוזכר קודם, עבודת הקרבנות היא הראש של המעשה, הראש שבסוף, ולכן כל זמן שבית המקדש חרב אין לנו ראש. על כך נאמר בפסוק "הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה"[15]. התוך של למוד תורה והסוף של גמילות חסדים נשארו לנו, אבל במדרגת הראש של העשיה ישנה הסתלקות מוחין.

חורבן הוא הסתלקות מוחין, הסתלקות הראש. אמנם, התפלה באה כדי לקומם את חורבן הראש, אבל תפלה עדיין אינה עבודת הקרבן. "וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים"[16]. 'ביתי' אמנם נקרא 'בית תפלה', אבל תפלה אינה פועלת בגשמיות כמו שפועל הקרבן. הקרבן פועל כליון וזיכוך הכלי לגמרי עד שמתגלה בו האור המקיף. גלוי האור המקיף הוא כמו גלוי שרש הנשמה, ואזי ישנה גם השראה של המדרגה העליונה, השראת העצמות. בבית המקדש ששרתה השכינה תמיד, ובמיוחד בקדש הקדשים, בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[17]. העצמות היא נושאת הפכים והיא השורה בקדש הקדשים, עליו נאמר "מקום הארון אינו מן המדה"[18]. כלומר, שם ישנו גלוי של 'נמנע הנמנעות', של נשיאת הפכים בגלוי. כל זה נפעל כאשר הכלי מזוכך בעקבות עבודת הקרבנות, עד כדי כך שכל האור – אור הפנימי והאור המקיף – מתגלה, ואזי ישנה גם השראת העצמות.

כיום, נותרה לנו עבודת התפלה. היא נתקנה במקום עבודת הקרבן, וזהו רושם הראש של המעשה שעדיין אנו אוחזים בו. "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש"[19]. לכן כתוב בחסידות, שעיקר עבודת ההתבוננות של ספירת הבינה היא בשעת התפלה, הנקראת "עבודה שבלב זו תפלה"[20].

גם בתפלה ישנה "עקימת שפתיו הוי מעשה". יותר מזה, בתפלה אמיתית עקימת השפתיים היא יותר מזוככת אפילו מאשר זו שבלמוד התורה באופן הרגיל. בלמוד התורה מהוה עקימת השפתיים כלי המזוכך רק מצדו הפנימי, ועל כן הוא מגלה בתוכו רק אור פנימי. לעומת זאת, עקימת השפתיים בתפלה מהוה כלי כל כך מזוכך עד שיש בו גם גלוי של שני האורות – האור הפנימי והאור המקיף – וממילא גם של השראת העצמות על גביהם.

(וְהִיא הַמְשָׁכַת בְּחִינַת "בְּכָל מְאֹדֶךָ" שֶׁמִּצַּד שֹׁרֶשׁ הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹקִית, כְּדִלְקַמָּן, גַּם בַּנֶּפֶשׁ הַטִּבְעִית).

זכוך פרושו שריפת הנפש הטבעית על ידי המשכה מן המדרגה של "בכל מאדך"[21]. אצלנו כאן, מדרגת 'בכל מאדך' היא הראש הכללי, עולם הבריאה כולו, כפי שיפורט בהמשך. לפיכך, סוד עבודת הקרבנות הוא למשוך הארה מתוך מדרגת הבריאה אל מדרגת העשיה.

נסכם: בעולם העשיה, במדרגת הסוף, ישנם שלשה קוים של מצות מעשיות – תורה, עבודה, גמילות חסדים. קו ימין יורד עד למטה, עד לסוף; קו שמאל עולה עד למעלה, עד לראש; קו האמצעי נשאר באמצע, בתוך. בפרוט: העבודה שבקו שמאל היא הראש שבסוף, ונכללת בה עבודת הקרבנות ועבודת התפלה. התורה שבקו אמצעי היא התוך שבסוף, ונכללת בה עסק למוד התורה והיגיעה בו. גמילות חסדים שבקו ימין היא הסוף שבסוף, ונכלל בה קיום כל המצות המעשית, גם מצות שבין אדם למקום וגם מצות שבין אדם לחברו.

קבלת עול – תחלה שבסוף

מהי התחלה שבסוף? צריכה זאת להיות נקודה שלמעלה מכל מערכת 'ראש, תוך, סוף', כנגד האות י של שם הוי'. פעמים רבות הסברנו[22], שאותיות הוה של שם הוי' נמשכות ויוצאות מן האות י שבו. ואכן, מתוך נקודת התחלה, מתוך העצמות שבמדרגת העשיה, יוצאות כל שאר המדרגות שלמדנו, והיא קבלת עול מלכות שמים.

עֶצֶם הַ"קַּבָּלַת עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם" שֶׁבְּכָל מַעֲשֶׂה הַמִּצְוֹת, נוֹבֵעַ מֵעַצְמוּת הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית – "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ" – בְּבִטּוּל כָּל רְצוֹנָהּ לְבַעַל הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן ב"ה, וְהוּא בְּחִינַת "עַצְמוּת שֶׁבִּכְלִי" – "אֲצִילוּת שֶׁבָּעֲשִׂיָּה" – "תְּחִלָּה שֶׁבְּסוֹף", בְּסוֹד "נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן וּתְחִלָּתָן בְּסוֹפָן" וְ"סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה" כַּנַּ"ל. וְכֵן אִיתָא בַּזֹּהַר: "עֲשִׂיָּה לְעֵילָא".

"עשיה לעילא"[23], העשיה שלמעלה, היא עצם הנקודה ממנה נובעת העשיה. הנקודה שממנה נובעת העשיה היא קבלת עול מלכות שמים ובה ישנו כח עצמי מאד, למרות שהיהודי המקיים נמצא במדרגה הנמוכה של העשיה. העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, הנובעים כולם מן המעשה שלמעלה, מקבלת עול מלכות שמים. זוהי התחלה שבסוף. בכך השלמנו את ארבע המדרגות של העשיה, את מערכת 'תחלה, ראש, תוך, סוף' שבה.

נחתום ברמז: עולם העשיה עולה מצות [וכן עולה עבדתכם, וכן עולה על פני הארץ]. הפסוק של מדרגת הסוף הוא פסוק הסיום של ספר קהלת: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם"[24]. כל האדם עולה כלים. סימנו של הפסוק – האות הראשונה והאחרונה בו – הוא האותיות סם העולות גם הן כלים. ממילא, כל האדם הוא סוד סם חיים, המבטל והופך את סם המות של קליפת העשיה, עליה נאמר "רגליה יורדות מות"[25]. על שני לוחות הברית נאמר[26] שהיו האותיות שבהם חקוקות מעבר לעבר, ועל כן אומרים חז"ל "מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדין"[27]. זהו נס בתוך הטבע, וכך בהקשר שלנו כל מצוה מעשית היא בגדר נס בתוך הטבע.

נִמְצָא שֶׁבָּעֲשִׂיָּה יֵשׁ שְׁלֵמוּת שֵׁם הוי' ב"ה:

י           קַבָּלַת עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם

ה          עֲבוֹדָה

ו           תּוֹרָה

ה          גְּמִילוּת חֲסָדִים

* * *

נתחיל עם השלמה של מספר נקודות. בפרק הקודם פרטנו את כל המדרגות של מדרגת הסוף, המעשה שבעבודת ה', המהוות מערכת שלימה של 'תחלה, ראש, תוך, סוף':

    סוף שבסוף               עשיה שבעשיה                  גמילות חסדים

    תוך שבסוף               יצירה שבעשיה                 תורה

    ראש שבסוף             בריאה שבעשיה                 עבודה

    תחלה שבסוף           אצילות שבעשיה               קבלת עול מלכות שמים

למדנו שהמעשה מתחלק לשלשה קוים כלליים: ימין, שמאל, אמצע. הימין יורד מלמעלה למטה, השמאל עולה מלמטה למעלה, ואילו האמצע נשאר באמצע ומאזן את שתי התנועות ההופכיות של ירידה ועליה.

יחס זה ניתן לזהות בבית המקדש עצמו: בבית המקדש היתה עבודת הקרבנות נעשית בקודש, ואילו מקור התורה, שהיא הסנהדרין הגדולה משם יצאה הוראה לישראל, ישבה בלשכת הגזית שחציה בקודש וחציה בחול[28]. למטה משניהם, בחוץ ממש, כבר מתעסקים במצות שבין אדם לחברו, בגמילות חסדים. מתוך דוגמה גשמית זו ניתן לראות כיצד הראש של העשיה, העבודה, היא עבודת פנים; התוך של העשיה, התורה, יוצא ממקום המהוה ממוצע בין הקודש לבין החול; ואילו הסוף של העשיה, גמילות חסדים, הוא מעשה הצדקה שיורד לתוך החול לבררו ולתקנו.

אצלנו כיום, עבודת התפלה היא כנגד עבודת הקרבן. מה קורה כאשר אדם מתפלל בכוונה? אדם למד את תורת הסוד, למד כוונות האריז"ל והרבה חסידות, ועם כל הלימוד שלו הוא נגש להתפלל. כאשר הוא פותח את סדורו הוא אינו בא להפנים אורות, אינו בא להבין. הוא בא כדי להתעלות. כתוב בחסידות[29], שכל למוד עניני התפלה במטרה להתפלל טוב אינה אלא הכנה גרידא, הכנה ראשונית. קודם צריך ללמוד הרבה, אחר כך צריך להתבונן לפני התפלה, ואזי בשעת התפלה ישנה חויה ישירה של "נכח פני ה'".

עיקר התפלה היא הרגשת "שפכי כמים לבך נכח פני ה'"[30]. צריך להרגיש שאני עומד לפני ה' כעבד לפני רבו[31]. חויה זו היא גלוי של אורות מקיפים. פרוש המילה מקיף הוא נוגע – "מן המוקף"[32]. דבר פנימי הוא מופנם, ולכן אני תופס ומשיג אותו, אבל לעומתו דבר מקיף הוא דבר שאני רק נוגע בו, אני מרגיש אותו, אני מרגיש אותו לנכח פני. זוהי הרגשת האור המקיף, ואכן זהו ענינה של עבודת התפלה. על כן עבודת התפלה היא בחינת הראש שבסוף [זו גם הסיבה לכך שמתפללים עם טלית על הראש וכן עם תפילין על הראש – עם שני מקיפים[33]].

עסק למוד התורה בפה הוא אור פנימי ותוך שבסוף, ואילו לעשות טובה בפועל ממש לאדם ולקיים את כל מצות התורה שבין אדם לחברו, ובמיוחד לקיים את מצות הצדקה הכוללת את כל מצות התורה זהו הסוף שבסוף. על כך נאמר "סוף מעשה עלה במחשבה תחלה"[34].

כאשר ישנו מבנה שלם של 'ראש, תוך, סוף' שבסוף, ישנה גם 'תחלה'. נקודה זו היא נקודת המוצא של התהליך, והיא כנגד האות י שבשם, וממנה מתפשטות שלש האותיות הוה המייצגות את התהליך של 'ראש, תוך, סוף'. לגבי המעשה, ה'תחלה' לגבי ה'ראש, תוך, סוף' שבו – התחלה שבסוף – היא קבלת עול מלכות שמים.

המילה תחלה באה מן השער חל, שאחד מפרושיו הוא לשון חיל וכח, כמו בפסוק "הוא הנותן לך כח לעשות חיל"[35]. כאמור, ה'תחלה' היא כנגד מדרגת החכמה, ואכן בספר הזהר[36] חכמה היא אותיות כֹּחַ מָה. בכך יש גם הסבר כללי לגבי תכונת החכמה. חכמה מוגדרת 'ראשית הגלוי', כח ראשוני המתגלה עוד לפני זריחת האור. ממילא הוא גם קשור עם המושג 'תחלה'. חכמה מוגדרת תמיד בתור "ברק המבריק"[37], אך טרם הבריק הברק ישנו כח ראשוני, כח-מה. בלשון הרבי הקודם: 'תקיפות הבטול' [כח לעשות חיל עולה אמת אמת].

אם כן, מקור ה"כח לעשות חיל" בכל שלשת העמודים – תורה, עבודה וגמילות חסדים – עליהם העולם עומד היא קבלת עול מלכות שמים. בספר הזהר היא נקראת "עשיה לעילא", מקור העשיה שלמעלה, באות י שבשם הוי'.



[1] אבות פ"א מ"ב.

[2] ראה שער א פרק ד.

[3] ספרא א, ב ו-ז.

[4] ברכות כו, ב.

[5] ריש ספר סודי רזיא אות א; מגלה עמוקות עה"ת ויקרא א, א ד"ה 'האופן ה-יג'.

[6] תניא פרק מא.

[7] זח"ב קיד, ב; ח"ג רכב, ב; שם רפא, א; תניא פרק י.

[8] מועד קטן כח, א.

[9] פרק לז ועוד.

[10] סנהדרין סה, א; כריתות ג, ב.

[11] פרקים לז, נג; אגרת הקדש כט ובקונטרס אחרון.

[12] זח"א קג, ב.

[13] במדבר יח, כג.

[14] זח"ג קעח, ב. ראה גם לקמן שער 'יחיד הוא ויודע הכל' פרק ג.

[15] תהלים סו, יב.

[16] ישעיה נו, ז.

[17] ראה זח"ג ד, א.

[18] יומא כא, א.

[19] ברכות ל, ב.

[20] תענית ב, א.

[21] דברים ו, ה.

[22] ראה שער א פרק כב (בבאור מדת היראה).

[23] זח"א קטו, א.

[24] קהלת יב, יג.

[25] משלי ה, ה.

[26] שמות לב, טו.

[27] שבת קד, א; מגילה ב, ב.

[28] יומא כה, א; רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ז ה"ו.

[29] ראה לוח 'היום יום' לכ' תמוז.

[30] איכה ב, יט.

[31] "כעבדא קמיה מריה" (שבת י, א).

[32] חלה פ"א מ"ט ועוד.

[33] בית יוסף או"ח סימן ח ד"ה 'ומכסה ראשו'; פרי עץ חיים שער הציצית פ"ג; שם שער התפלין פ"ג.

[34] פיוט 'לכה דודי'.

[35] דברים ח, יח.

[36] זח"ג לד, א; תניא פרקים ג, יח-יט, מג.

[37] תניא, אגרת הקדש טו ובכ"ד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com