חיפוש בתוכן האתר

אורות וכלים_פרק ז הדפסה דוא

פרק ז

אָנֹכִי יִשְׂרָאֵל מטטרון יַעֲקֹב עוֹלֶה "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד" (אָנֹכִי הוּא אֶחָד בְּרִבּוּעַ פְּרָטִי, וְ"אֱלֹהֵינוּ", לְשׁוֹן רַבִּים, מְרַמֵּז לִשְׁתֵּי הַבְּחִינוֹת תּוֹךְ וְסוֹף – מטטרון יַעֲקֹב – צוּרָה וָחֹמֶר, שֶׁעוֹלִים יָחַד "מַלְכוּת שָׁמַיִם", שֶׁהוּא אֵל בְּמִסְפַּר מְשֻׁלָּשׁ, סְכוּם כָּל הַמִּסְפָּרִים מֵ עַד אל, וְכֵן הוּא פַּעֲמַיִם רמח אֵבָרִים שֶׁבָּאָדָם, רמח מִצְוֹת רמח אֵבָרִים דְּמַלְכָּא – ו שֶׁבַּשֵּׁם – סוֹד הַצּוּרָה, בְּרמח אֵבָרֵי הַחֹמֶר, שֶׁזֶּהוּ סוֹד "אֱלֹהֵינוּ" וְדַ"ל). וְהִנֵּה "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד" עוֹלֶה "אֶחָד יָחִיד וּמְיוּחָד" (כַּאֲשֶׁר הַ-א דְּאֶחָד עוֹלֶה אֶלֶף). יִחוּד שְׁתֵּי הַמַּעֲרָכוֹת הַנַּ"ל שֶׁכְּנֶגֶד אוֹתִיּוֹת הוי' ב"ה: עַצְמוּת, אוֹר מַקִּיף, אוֹר פְּנִימִי, כְּלִי; אָנֹכִי, יִשְׂרָאֵל, מטטרון, יַעֲקֹב עוֹלֶה כב פְּעָמִים אֶחָד יָחִיד וּמְיוּחָד – גִּלּוּי הַיִּחוּד הַשָּׁלֵם עַל יְדֵי כב אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה שֶׁשָּׁרְשָׁן בְּעַצְמוּת מַמָּשׁ (בְּסוֹד "עֶצֶם הַנֶּפֶשׁ מְלֵאָה אוֹתִיּוֹת"). בְּ"עִגּוּל" (אֲלָפִים לַאֲחָדִים בְּסוֹד – "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף") עוֹלֶה כֶּתֶר עֶלְיוֹן, כְּלָלוּת כָּל אַרְבַּע הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁכְּנֶגֶד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי' ב"ה. וְכֵן עוֹלֶה אהוה (טוֹב) פְּעָמִים "הוי' אֱלֹקֵינוּ הוי'" (סוֹד "אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹקִים" – "עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם", "מִשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם", "לֶעָתִיד לָבֹא", שֶׁהַכֹּל הוּא מֵעֶצֶם הַטּוֹב ב"ה וְ"טֶבַע הַטּוֹב לְהֵיטִיב" – "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" – "כָּל מַה דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא לְטַב עֲבִיד", עַד שֶׁמִּתְגַּלֶּה לְעֵין כָּל שֶׁ"גַם זוּ לְטוֹבָה" – טוֹב בַּהַכָּאָה (ט פְּעָמִים ו פְּעָמִים ב) – עַל יְדֵי הַ"צַּדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" – "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב" – שֶׁמְּגַלֶּה אֶת הָ"אוֹר כִּי טוֹב", אוֹר מַקִּיף וְאוֹר פְּנִימִי בַּכְּלִי הַמְזֻכָּךְ בְּתַכְלִית בְּכֹחַ הָעַצְמוּת. כְּשֵׁם שֶׁעֶצֶם מְצִיאוּת הַכְּלִי הוּא בְּכֹחַ הָעַצְמוּת דַּוְקָא כַּנַּ"ל, כֵּן זִכּוּךְ הַכְּלִי בְּתַכְלִית לִהְיוֹת "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים" בְּגִלּוּי שְׁלֵמוּת הָאוֹר, אוֹר מַקִּיף וְאוֹר פְּנִימִי גַּם יָחַד, וְעַד לְהַשְׁרָאַת עַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הוּא בְּכֹחַ הָעַצְמוּת דַּוְקָא וְדַ"ל).


פרק ז

רמזי המערכת

בשעורים אלה אנו מתבוננים בארבע מדרגות שכנגד ארבע אותיות שם הוי': עצמות, אור מקיף, אור פנימי, כלי. בשעורים קודמים הוספנו למערכת זו עוד נדבכים, כאשר באחרון מביניהם הוספנו את מערכת השמות: אנכי, ישראל, מטטרון, יעקב. הסברנו, שהכנוי 'אנכי' מיוחס אל העצמות – "אנכי מי שאנכי"; הכנוי 'ישראל' מיוחס אל הנשמה בשרשה למעלה; הכנוי 'מטטרון' הוא שמו של המלאך הכולל את כל מערכת המלאכים; הכנוי 'יעקב' מיוחס אל הנשמה כאשר היא יורדת להתלבש בתוך הגוף, בתוך הכלי.

בשעור הקודם הסברנו את הקבלתן אל ארבע המדרגות בהן אנו מתבוננים, ובפרק הבא נלמד את הרמזים על מערכת מושגים חדשה זו. למוד זה בא להמתיק את הענין ולתת לו 'חתימה טובה', כאשר תוך כדי החתימה מתגלים ענינים נוספים.

תוקפו של שם הוי'

אָנֹכִי יִשְׂרָאֵל מטטרון יַעֲקֹב עוֹלֶה "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד"

"שמע ישראל" הוא פסוק היחוד בו אנו אומרים ומיחדים את ה' פעמיים בכל יום. ממילא, סוד יחוד ה' נכלל גם בארבעה שמות אלו, ועל כן אנו צריכים להבין כיצד בדיוק מקבילה מערכת השמות בת ארבע מילים אל פסוק בן שש מילים?

בשתי קבוצות המילים יש מילה אחת משותפת – ישראל. כלומר, אנכי מטטרון יעקב עולה שמע הוי' אלהינו הוי' אחד, שלש מילים מצד אחד וחמש מילים מן הצד השני. מכאן נמשיך לנסות להקביל את המילים שבשתי הקבוצות. ההקבלה הראשונה תהיה בין המילה אנכי במערכת השמות אל המילה אחד שבפסוק היחוד:

(אָנֹכִי הוּא אֶחָד בְּרִבּוּעַ פְּרָטִי [א ברבוע, ח ברבוע ו-ד ברבוע],

נוסיף רמז נוסף שאינו כתוב כאן, להקבלה אחרת, בין אותה המילה – אנכי – ובין שם הוי'. בתחלת ספר יצירה כתוב: "בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה וכו' וברא את עולמו..."[1]. הגר"א בפרושו מסביר[2], שסודו של המספר לב קשור עם היקף העיגול ביחס לקוטרו. בגמרא מובא[3], שאורכו של הקו המקיף את העיגול הוא פי שלש מקוטרו. כמובן, גם חז"ל יודעים שמספר זה אינו מדוייק, שכן היחס המדוייק בין הקף העיגול לקוטרו הוא 3.14 [בדיוק של שתי ספרות אחרי הנקודה], המספר אותו מכנים היום על שם האות היונית π. הגר"א אומר, שהשבר הפשוט שערכו הקרוב ביותר ליחס אורך ההקף לקוטר העיגול הוא 7 / 22.

נצייר קו באורך של 10 יחידות ונחלק אותו לשני קטעים בני 3 ו-7 יחידות. אחר כך נצייר עיגול מסביב ל-3 היחידות, עיגול נוסף סביב ל-7 היחידות, ועיגול נוסף מסביב לכל הקטע שאורכו 10:

 

 

 

 

 

 

 

 


על פי הכלל של חכמת החשבון, צריך להיות סכום אורך הקף שני העיגולים הקטנים שוה בדיוק לאורך הקף העיגול הגדול. אורך הקף העגול שקוטרו 7 הוא בערך 22, בסוד כב אותיות היסוד. הקף העיגול מסביב לקטע שאורכו 3 הוא בקרוב 10. הקף העיגול מסביב לקטע השלם שאורכו 10 הוא בקרוב 32. בחשבון מספרי:

7 3.14 = 21.98 = 22 (בקרוב).

3 3.14 = 9.42 = 10 (בקרוב).

10 3.14 = 31.40 = 32 (בקרוב).

[אפשר לראות, כי על פי שיטתו של הגר"א נעשה עגול הערכים כלפי מעלה, גם כאשר הערך שעבר את השלם קטן מחצי ההפרש. הדבר דומה לדינים רבים בתורה[4], בהם ברגע שעוברת אפילו שעה אחת מן היום החדש נחשב הדבר לכל היום כולו].

יוצא מכאן, שמסביב ליושר של י יחידות ישנן לב יחידות, כאשר החלוקה הפנימית בתוך לב היא ל ול-כב. אכן, במשנה השניה בספר יצירה מתחלקות לב נתיבות פליאות חכמה ל"עשר ספירות בלימה" ול-כב אותיות היסוד. זהו פרושו הראשון של הגר"א בספר יצירה, ואותו הבאנו כהקדמה כדי להדגים לנו את חשיבות היחס בין היושר לבין העיגול.

לעניננו, כאשר ניקח הקף המילה אנכי [81] יצא לנו שהקוטר שלה הוא שם הוי' [26]. כלומר, הכנוי אנכי הוא מקיף וסובב לשם הוי'. זהו סוד שתי המילים הפותחות את עשרת הדברות "אנכי הוי' אלקיך"[5], ודברי דבורה הנביאה "אנכי להוי'"[6]. מקיף הוא מלשון תוקף, ולכן 'אנכי' הוא התוקף העצמי ששורה בהשואה גמורה על גבי שם הוי'. בכך הסברנו את הקשר בין שתי המילים הללו.

 [יחס זה – בין מקיף ומוקף – הוא כלל חשוב בחשבון לגבי כל דבר ולגבי כל מילה. למשל, אדם ששמו משה (345), המעונין לדעת מהו התוקף העצמי שסובב אותו יכול לעשות את החשבון הפשוט של הכפלת ערך שמו ב 3.14 ולקבל את אורכו של הקף העיגול הסובב את שמו: 1083. אותו הדבר בכיוון ההפוך: אם אני לוקח את המספר תריג, ומתיחס אל תריג מצות התורה בתור עיגול, אני יכול למצוא את היושר המוקף על ידי הקף זה: 195. לפיכך, ניתן לתת לכל מספר עוד שני מספרים המתיחסים אליו – מספר אחד אותו הוא מקיף ומספר שני בתוכו הוא מוקף. לדוגמה: משה הוא המקיף של המילה עם. בראשית היא המקיף למילה ארץ, בסוד הפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ". שבת היא המקיף של אין עוד מלבדו].

"כֹּחנו וחיותנו"

נחזור אל הקבלת ארבעת הכנויים שלנו אל פסוק היחוד. עד כאן הקבלנו את המילה אנכי אל המילה אחד, והוספנו גם את הקבלתה על פי שיטתו של הגר"א אל שם הוי'.

אם כן, נשאר לנו להקביל מבין מערכת השמות את הכנויים 'מטטרון' ו'יעקב', שהן שתי המדרגות התחתונות של האור הפנימי והכלי. מלאך הוא בחינת שליח, ואצלנו הוא האור הפנימי של השליח, בעוד הכלי הוא גופו של השליח. שתי מדרגות אלו נרמזו בפסוק היחוד בתואר אלהינו, שפשט פרושו הוא "כוחנו וחיותנו"[7]. זהו השם שמתלבש בנו על מנת לתת לנו כח ליישם את התורה והמצות שנתן לנו הקב"ה. זאת ההתבוננות הפשוטה שמובאת גם בשולחן ערוך.

במילים אחרות: התורה מזהירה "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". כך אסור לומר, אלא "וְזָכַרְתָּ אֶת הוי' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל"[8]. אני איני אלא הארה מוגבלת מאד של נפש אלקית המלובשת בתוך גוף, הארה שירדה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא"[9], ועל כן עלי להכיר שבכל רגע נותן ומוסיף לי הקב"ה חיות וכח לעשות חיל. זה נקרא אלהינו.

וְ"אֱלֹהֵינוּ", לְשׁוֹן רַבִּים, מְרַמֵּז לִשְׁתֵּי הַבְּחִינוֹת תּוֹךְ וְסוֹף – מטטרון יַעֲקֹב

שם אלקים נכתב כאן בלשון רבים, ולכן הוא כולל את שני השמות – מטטרון ויעקב – גם יחד. לא כתוב 'הוי' אֱלֹקַי', אלא בלשון רבים. כלומר, אנו מתיחסים לעצמנו בתור רבים ולא בתור יחיד.

אלקינו – לשון רבים

ישנם פסוקי תורה רבים בהם היחס לה' הוא אישי, כמו בהמשך אותה הפרשה: "ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". דוקא בפסוק היחוד היחס כלפי עצמנו הוא יחס של רבים. אמנם השם 'ישראל' שבו הוא לשון יחיד, אבל הוא כולל בתוכו את הרבים, כדברי חז"ל:

בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא לשנים עשר בניו אמר להם: שמעו אל ישראל שבשמים אביכם שמא יש בלבבכם מחלוקת על הקב"ה. אמרו לו: 'שמע ישראל' אבינו כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה כך אין בלבנו מחלוקת, אלא 'ה' אלהינו ה' אחד'[10].

את פסוק היחוד אומרים בני יעקב לאביהם כאשר באו לקבל את ברכותיו. ביקש יעקב לגלות להם את הקץ אך באותו רגע נסתלקה ממנו השכינה, ולכן הוא חשד בהם שמא יש בהם שמץ פסול והם אינם ראויים לגלות להם אותו. מפרט המדרש ואומר שענו לו בניו "שמע ישראל אבינו כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה כך אין בלבנו מחלוקת אלא "ה' אלהינו ה' אחד". כלומר, כולנו שלמים באמונת ה' ואין בלבנו מחלוקת. כאשר שמע יעקב שכולם שלמים באמונת היחוד ענה להם בלשון שבח והודיה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

[אגב זה נספר סיפור[11]. רבי נחמן מברסלב ביקר בארץ ישראל ועבר גם בטבריה, בה חיו ופעלו באותה עת צדיקים גדולים מתלמידי תלמידיו של הבעש"ט. אחד מאנשי מעלה אלו נכנס אל ר' נחמן ובקש ממנו שיאמר לפניו תורה ביחידות ויסביר לו סוד עמוק בתורה. ר' נחמן הסתייג ואמר שהוא מסופק אם יש לו רשות לדבר דברים כאלו בפניו. לאחר הפצרות ותחנונים רבים נעתר לו ר' נחמן והתחיל לומר ולגלות לו סוד עמוק במצות תפלין, אך באמצע דבורו התחיל לזוב דם מאפו ומפיו עד שלא יכול היה להמשיך ולדבר. ר' נחמן הסביר שאין לו רשות מן השמים לגלות סוד עמוק זה לאותו אדם. מכאן לומדים, שכאשר השומע אינו ראוי מונעים מן המשמיע להשמיע. כך היה אצל יעקב אבינו כאשר ביקש לגלות לבניו את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה].

לפי ספור זה ישנה תוספת אסמכתא וחיזוק לכך שהכנוי 'ישראל' קשור עם שרש הנשמה. 'ישראל' זו הנשמה הכללית – ישראל סבא – הכוללת את שרש נשמת כל אחד ואחד מהבנים. לכל אחד מ-יב השבטים יש הארה מצומצמת מן השרש, ולכן הם פונים אליו ואומרים "שמע ישראל" בלשון יחיד, אבל מקומם הוא מקום הפרוד ולכן הם ממשיכים ואומרים "הוי' אלקינו" בלשון רבים.

פרשנו כעת את פסוק היחוד על פי מדרש חז"ל, אך גם על פי פרוש פשט הפסוק עולה עיקרון דומה. בפשט הפסוק פונה משה רבינו אל עם ישראל, קורא ומצוה אותו בלשון רבים: "שמע ישראל הוי' אלקינו. בדרך כלל כאשר משה מצוה את עם ישראל הוא פונה אליהם בלשון יחיד, כמו בפסוק הבא אחריו "ואהבת את הוי' אלהיך", אבל ישנם גם פסוקים בהם הוא פונה אליהם בלשון רבים. מה ההבדל?

 כאשר פונה משה רבינו אל העם בלשון רבים הוא כולל את עצמו עמהם, בעוד שכאשר הוא פונה אליהם בלשון יחיד הוא אינו כולל את עצמו. מוסבר בספר הזהר[12] ובקבלה[13], שכאשר מקום המצוה הוא בפרצופים התחתונים זו"ן, שכנגד אותיות וה שבשם הוי', הרי המצוה אינה שייכת בעצם אל מדרגתו העצמית של משה. במצוה כזו פונה משה אל העם מצוה אותו בלשון יחיד. ודאי גם הוא מקיים אותה בעצמו, אלא שהיא אינה שייכת אליו בעצם. לעומת זאת, כאשר מקום המצוה משתייך אל הפרצופים העליונים אבא ואמא, שכנגד אותיות יה שבשם, כולל משה את עצמו עמהם.

 הדוגמה לכך היא הפסוקים שלנו. מצות אהבת ה' – "וְאָהַבְתָּ אֵת הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" – היא מצוה המסורה אל הלב, ועל כן היא אינה שייכת בעצם אל מדרגת משה. משה רבינו מצד עצמו שייך אל החכמה[14], וכן נאמר עליו "משה זכה לבינה"[15]. לכן, פונה משה אל עם ישראל במצוה זו בלשון יחיד – "ואהבת את הוי' אלהיך" – מבלי לכלול בה את עצמו. לעומת זאת, בפסוק היחוד שקדם לו – "שמע ישראל הוי' אלקינו" – המצוה היא מצות יחוד ה' השייכת אל עבודת ההתבוננות, ועל כן משה כולל את עצמו בה. בשפת הקבלה: פסוק היחוד שייך אל מדרגת ג' הספירות הראשונות (חב"ד) ואילו פסוקי האהבה שייכית את ז' המדות התחתונות (ז"ת). בכך מוסבר המעבר מלשון רבים ללשון יחיד בין שני הפסוקים הצמודים אחד אל השני.

כך או כך, על פי פשט הפסוקים [והסברם הפנימי] או על פי דברי חז"ל, המילה 'אלקינו' באה לכלול. על פי פרושם של חז"ל, בני יעקב הם האומרים את הפסוק לישראל אביהם, והם פונים אליו בשם 'ישראל' בכוונם אל שרש הנשמה למעלה, אל 'ישראל סבא'. לפיכך, באמרם 'אלקינו' הם מדברים על עצמם, כאן למטה. כלומר, כולנו למטה, מחוץ לאצילות העליונה, נאמנים כאחד אל השרש שלמעלה. לעומת זאת, על פי פשט הפסוקים, המילה 'אלקינו' מתפרשת למעליותא. בפסוק זה ובמילה זו מעלה משה רבינו את ישראל ממדרגתם למטה אל מדרגתו העצמית ובכך הוא כולל אותם במדרגתו. אם כן, יוצא שהמילה 'אלקינו' כוללת תמיד שתי מדרגות יחד: או את העם עם מדרגת משה, את כל אחד ואחד מן השבטים בפני עצמו – יחד.

הכלל בתורה הוא "מעוט רבים שנים"[16], ולכן כאן אנו מפרשים שהמלה 'אלקינו' כוללת שתי מדרגות – מדרגת האות ו ומדרגת האות ה של שם הוי'. כלומר, את מדרגת המלאך ואת מדרגת הנשמה בתוך הגוף – מדרגת 'מטטרון' ומדרגת 'יעקב'. צרוף זה מתאים יותר עם מדרש חז"ל, שגם אצלנו למטה הוא כמו אצלך למעלה, וכפרוש הפשוט בפסוק – "חיותנו וכחנו".

על כן, השם 'אלקינו' מתוך פסוק היחוד בלשון רבים מרמז לשתי המדרגות התחתונות – תוך וסוף – כנגד השמות מטטרון ויעקב. שתיהן נקראו בכל מקום:

צוּרָה וָחֹמֶר,

התוך הוא הצורה, האור הפנימי, ואילו הסוף הוא החמר, הכלי. צורה מתלבשת תמיד בתוך החמר [מטטרון עולה שדי, ואילו יעקב עולה ז פעמים הוי'].

שכלול המלכות ומספרים משוכללים

שֶׁעוֹלִים יָחַד "מַלְכוּת שָׁמַיִם",

בדרך כלל המלכות היא כנגד האות ה תתאה שבשם הוי', אך באמת בכל מלכות ישנו גם מלך. בספר הזהר נקרא פרצוף זעיר אנפין בשם 'מלכא', המלך של המלכות והמולך עליה, כאשר הוא עצמו מכוון כנגד האות ו שבשם. בכל זאת המלכות, האות ה תתאה שבשם, מתגלה בשני אופנים: או שהיא המלכה של המלך, או שהיא המלכות שלו.

לכן בקבלה, המושג מלכות כולל הרבה פעמים גם את המלך, את האות ו שבשם יחד עם האות ה תתאה. בהקשר שלנו, את הצורה שמתלבשת בתוך החומר [במונחי האריז"ל, פרצוף בנין המלכות מלביש את ז"א מן החזה ולמטה]. מהו הרמז לכך?

שֶׁהוּא אֵל בְּמִסְפַּר מְשֻׁלָּשׁ, סְכוּם כָּל הַמִּסְפָּרִים מֵ עַד אל,  

המיוחד במספר זה הוא, שמלבד היותו מספר משולש הוא גם אחד המספרים המשוכללים. מספר משוכלל הוא מספר שסכום כל אחד ממרכיביו שוה אל המספר בעצמו [הגדרה זו היא עתיקת יומין והיתה ידועה גם לבעלי החשבון באומות העולם]. כאמור, מלכות הוא מספר משוכלל, ואכן מוסבר במקום אחר[17] שתכונת השכלול שייכת אל ספירת המלכות, בהיותה שכלול של כל הספירות וכל העולמות שמעליה.

נרחיב בנושא מעט. ארבעת המספרים הראשונים בטור המספרים המשוכללים הם – 1, 6, 28, 496. לדוגמה: המספר 6 מתחלק ל 1, 2, 3 – שסכומם הוא בעצמו 6. המספר 28 מתחלק ל 1, 2, 4, 7, 14 – שסכומם הוא בעצמו 28. כל מספר משוכלל חייב להיות מספר משולש, שבסיסו הוא אחד פחות מחזקה של 2, והוא גם הסכום של כל החזקות של 2 עד אותו המספר:

1 – הוא משולש של 1 – 1 פחות מ 21  [=2].

6 – הוא משולש של 3 – 1 פחות מ 22 [=4].

28 – הוא משולש של 7 – 1 פחות מ 23 [=8].

496 – הוא משולש של 31 – 1 פחות מ 25 [=32]. וכך הלאה.

החזקות של 2 הן – 1, 2, 4, 8, 16, 32.... אם נחבר ביחד – 1, 2, 4, 8, 16 נקבל 31, שהוא 1 פחות מן החזקה הבאה של 2 – 32. אם נחבר יחד 1, 2, 4 נקבל 7, שהוא 1 פחות מ 8. אם נחבר 1, 2 נקבל 3, שהוא 1 פחות מ 4.

המספרים שהתקבלו לנו – 1, 3, 7, 31 – הם מספרים ראשוניים, מספרים המתחלקים רק ל-1 ולעצמם. הכלל העולה מכל אלו: מספר שערכו הוא 1 פחות מחזקה של 2, והוא בעצמו מספר ראשוני – אזי המשולש של אותו מספר הוא מספר משוכלל. זהו כלל מורכב וממילא המספרים המשוכללים הם מספרים מאוד נדירים.

שלשת המספרים הראשונים בטור המספרים המשוכללים – 1, 6, 28 – הם סוד הפסוק הראשון בתורה "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ": האות הראשונה בתורה היא אות ב רבתי, אות שעומדת בפני עצמה בתוך שאר אותיות הפסוק, והיא כנגד המספר 1. המילה הראשונה בתורה – "בְּרֵאשִׁית" – היא בת 6 אותיות. בפי חז"ל[18] מתחלקת המילה הזו בעצמה לשתי מילים – "ברא שית" [ברא שש]. הפסוק הראשון בתורה מונה שבע מילים שבהן 28 אותיות [היחס בפסוק זה בין המילים לאותיות הוא בדיוק על פי הנוסחה אומרת שמשולש של 7 עולה 28].

נמשיך הלאה בסדרה. מלכות הוא המספר המשוכלל הרביעי, והוא כבר רומז על התכלית שלשמה ברא ה' את העולם – "וְהָיָה הוי' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה הוי' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"[19]. המספר המשוכלל החמישי הוא 127 = 8128. זהו מספר שנות חיי שרה, והוא מספר מיוחד בקבלה [הוא המספר הראשוני ה-לב].

'מלכות שמים' – מלכא ומלכתא

כל זאת הסברנו כדי לעמוד על הקשר בין שם אל ובין מלכות. הקשר למלכות עלה מתוך צרוף שתי המדרגות התחתונות במערכת השמות – מטטרון יעקב. בפשטות שייך שם אל לספירת החסד, לצד ימין של הזכר – "חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם"[20] – אולם שם זה יכול גם להשתייך אל ספירת המלכות, אל הנקבה – "וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם"[21]. זו הסיבה לכך ששם זה מייחד את שני פרצופי זו"ן – הזכר והנקבה – שכנגד אותיות וה שבשם.

השייכות של המלכות גם אל פרצוף זעיר אנפין, ולא רק אל פרצוף הנוקבא, מרומז בפי חז"ל בבטוי 'מלכות שמים'. 'שמים' הם כנוי אל זעיר אנפין, בעוד 'ארץ' הוא כנוי אל הנוקבא[22]. אם היתה המלכות שייכת רק אל הנוקבא אזי היא היתה רק 'מלכות הארץ', אולם הבטוי 'מלכות שמים' מהווה סימן לכך שהמלכות שייכת גם אל הזכר, אל פרצוף ז"א.

וְכֵן הוּא פַּעֲמַיִם רמח אֵבָרִים שֶׁבָּאָדָם [וכמנין אברהם],

בעקדת יצחק קרא ה' פעמיים – "אברהם אברהם"[23], ועל כך מובא בחסידות[24] שקריאה כפולה זו היא בסוד המלכות. על פי הנלמד כאן, "אברהם" הראשון היא קריאה של חסד, מידתו העצמית של אברהם, ואילו "אברהם" השני היא קריאה של מלכות. אלו שתי תכונות של אברהם אבינו התואמות את תכונותיו של שם אל.

אברהם אבינו הוא המלך הראשון, הראשון שהתחיל את בנין המלכות [העולה תריג][25]. הפסוק אומר "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ"[26]. מביא רש"י את מדרש חז"ל: "'עמק שוה הוא עמק המלך' – עמק שהושוו שם כל האומות והמליכו את אברהם עליהם לנשיא אלהים ולקצין". לאחר שניצח אברהם את המלכים התחיל להיות מלך בגלוי. לכן בקדושה ישנו קשר בין חסד לבין מלכות, בסוד הפסוק "חסדי דוד הנאמנים"[27]. מלכות של קדושה היא מלכות חסד, היא כלי וצנור לשאוב ולהשפיע חסד. אכן, כדי להעשות מלך נדרשת גבורה, ועל כך נאמר הכלל "בנין המלכות מן הגבורות"[28]. אף על פי כן, השפעתה של המלכות לאחר שהיא נבנית כולה חסד.

זה היה עוד רמז לכך שמלכות יכולה להיות גם כנגד אותיות וה שבשם.

רמח מִצְוֹת רמח אֵבָרִים דְּמַלְכָּא – ו שֶׁבַּשֵּׁם – סוֹד הַצּוּרָה, בְּרמח אֵבָרֵי הַחֹמֶר, שֶׁזֶּהוּ סוֹד "אֱלֹהֵינוּ" וְדַ"ל).

אלו רמח של הנשמה ורמח של הגוף, על דרך צורה וחמר. רמח מצות עשה של התורה הן הרמח של הנשמה. לכן כתוב, שרמח מצות עשה הם "רמח אברים דמלכא"[29], ו'מלכא' הוא כינוי של פרצוף ז"א שכנגד עולם היצירה. אלו הם רמח האברים של צורה, רמח בחינות של אור פנימי המתלבש בתוך הכלי. לעומת זאת, גם בגוף החמרי ממש ישנם רמח אברים, רמח של חֹמֶר. שתי הבחינות הללו – רמח רמח – עולות יחד מלכות.

אחד יחיד ומיוחד

גדולי המקובלים, ובמיוחד הרמ"ק[30], השתמשו בבטוי "אחד יחיד ומיוחד" המורכב משלשה תארים שונים, הבאים לומר לנו שישנם ביחודו של הקב"ה שלשה ממדים המתחברים יחד. שלשה ממדים אלו הם גם בסוד שלשת האבות[31]:      

אחד                  אברהם                  "אחד היה אברהם"[32], "כי אחד קראתיו"[33].

יחיד                  יצחק            "את בנך את יחידך את יצחק"[34].

מיוחד      יעקב            המיוחד שבאבות[35].

וְהִנֵּה "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הוי' אֱלֹהֵינוּ הוי' אֶחָד" עוֹלֶה "אֶחָד יָחִיד וּמְיוּחָד" (כַּאֲשֶׁר הַ-א דְּאֶחָד עוֹלֶה אֶלֶף). [זהו רמז יפה בפני עצמו, אך הוא גם קשור לעניננו, שכן] יִחוּד שְׁתֵּי הַמַּעֲרָכוֹת הַנַּ"ל שֶׁכְּנֶגֶד אוֹתִיּוֹת הוי' ב"ה: עַצְמוּת, אוֹר מַקִּיף, אוֹר פְּנִימִי, כְּלִי; אָנֹכִי, יִשְׂרָאֵל, מטטרון, יַעֲקֹב עוֹלֶה כב פְּעָמִים אֶחָד יָחִיד וּמְיוּחָד [עיקר סוד חיבור שתי המערכות הללו הוא בסוד 'חתך הזהב': במשולש ישר זוית – 500210002 = 11182. משמעות הרמז היא] גִּלּוּי הַיִּחוּד הַשָּׁלֵם עַל יְדֵי כב אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה שֶׁשָּׁרְשָׁן בְּעַצְמוּת מַמָּשׁ (בְּסוֹד "עֶצֶם הַנֶּפֶשׁ מְלֵאָה אוֹתִיּוֹת").

"יחד שבטי ישראל"

נקדים ונזכיר, שכאשר אנו עושים רמזים הרי שהרמז אינו רק טוב לכשעצמו, אלא הוא משמש לנו קרש קפיצה להתבונן ולהסביר על ידו עוד נושאים שונים המתקשרים באמצעותו. המכפלה כאן אומרת לי, שלמרות שה' הוא 'אחד יחיד ומיוחד', הוא מתגלה בכל זאת ב-כב צורות שונות דרך כב אותיות התורה. כל אות היא צורה מיוחדת לאלקות הנמשכת ומתגשמת במעשה בראשית.

כיצד יתכן שה'אחד יחיד ומיוחד', בטוי שמורה על יחוד שביחוד, הגדול ביותר שרק יתכן, יתגלה בצורות שונות? איך ה' מתבטא באמצעות כב האותיות, הרי כב הם רבוי ולא אחדות? נסביר באמצעות רמז נוסף.

אחד מרמזי כב אותיות התורה הוא הרמז כב עולה יחד[36]. המקובל רבי אברהם אבולעפיא מסביר סוד זה כך: י אחדוֹת, ח עשרות, ד מאות. כלומר, י אותיות מ-א עד י הן קבוצת האחדוֹת, כאשר האות י נכללת גם היא בתוכן; ח אותיות מ-כ ועד צ הן קבוצת העשרות; ד אותיות מ-ק ועד ת הן קבוצת המאות. בחלוקה זו, יחד הוא הסימן לחלוקה הפנימית בתוך כב האותיות.

בהקשר שלנו ועל פי רמז זה, יחוד שתי המערכות עולה יחד פעמים אחד יחיד ומיוחד. כלומר, 'אחד יחיד ומיוחד' מתגלה כאשר אנחנו יחד – "יחד שבטי ישראל", ומכאן גם באה התשובה לשאלה ששאלנו קודם. 'אחד יחיד ומיוחד' אמנם מתבטא באמצעות כב אותיות, שהן לכאורה רבוי, אך בא הרמז ומגלה לנו ש-כב הוא יחד, וממילא זו אחדות ולא רבוי.

המילה יחד מופיעה פעם אחת ויחידה בתורה בפרשת 'וזאת הברכה', כאשר מברך משה רבינו את כל שבטי עם ישראל: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"[37]. על פי פרוש אחד[38] המלך בפסוק הוא משה רבינו, ועל פי פרוש שני[39] המלך הוא הקב"ה בעצמו. אבל ניתן לפרש באופן נוסף: המלך כאן הוא דוד בן ישי מלך ישראל, מלך המשיח, ושמו רמוז בראשי התבות המסיימות את הפסוק – "יחד שבטי ישראל" – ישי אבי דוד המלך. משמעות רמז זה היא, שמלכותו של דוד נולדה מתוך הפסוק הזה, שכן מטרתו של המלך היא ללכד את העם להיות עם אחד. ללא כח זה שמוליד את דוד המלך הרי הוא אינו ראוי להיות מלך.

לפי הפרוש האחרון, מתי יש "בישרון מלך"? כאשר יש "יחד שבטי ישראל". על פי פשט, קודם צריך להיות מלך והוא המלכד בפועל את העם יחד. בלעדיו – אין ליכוד בעם, אבל בפנימיות נובע כח זה מאבי המלך. כתוב בקבלה, שאבא הוא מלשון רצון, אֲבָה. האב של כל אחד הוא הרצון הכי פנימי שלו, מה הוא 'רוצה מהחיים'. לפיכך, האבא של דוד המלך הוא הרצון הכי פנימי שלו, הרצון העצמי שמוליד את כל מעשיו בפועל. מהו אותו הרצון שמוליד את דוד בפועל? ישי – "יחד שבטי ישראל". היחס כאן הוא בסוד "סוף מעשה במחשבה תחלה"[40]. 'סוף המעשה' הוא "יחד שבטי ישראל" שבפועל, ואילו ה'מחשבה תחלה' היא "יחד שבטי ישראל" שבכח [אין מלך בלא עם עולה אהיה פעמים דוד; מלוי אחורי המילה מלךמ מל – עולה עם, שכן כדי להגיע להיות מלך יש לעבור קודם דרך העם].

עצם הנפש מלאה אותיות

על פי זה אפשר להבין מהו שרש האותיות. הבנת שרש האותיות היא מן הבעיות העמוקות ביותר בכל החקירת שהזכרנו – שעלתה מן הרמז של מכפלת המספר כב – כיצד יתכן רבוי ביחס לאחדות מוחלטת? 'אחד יחיד ומיוחד' זו אחדות מוחלטת ופשוטה. איך אני יכול לומר שאחדות פשוטה מתגלה בעשרים ושתים צורות שונות?

מן הסודות העמוקים ביותר בחסידות הוא הסוד האומר שלאותיות ישנו מקום ושרש בעצם הנפש. הלשון הרווחת בכתבי החסידות היא: "עצם הנפש מלאה אותיות"[41]. כל מה שיש בנפש יש דוגמתו למעלה, שכן "מבשרי אחזה אלוה"[42], ולפיכך עצם הנפש היא משל לעצמות ה'. ממילא, אם עצם הנפש שלי מלאה אותיות זהו סימן לכך שגם בעצמות, באחדות המוחלטת של הקב"ה, ישנו סוד של "מלאה אותיות". זו בחינת "יחד שבטי ישראל" – שרש נשמות עם ישראל בה'.

בספר יצירה נקראו האותיות אבנים – "שתי אבנים בונות שני בתים, שלש אבנים בונות ששה בתים וכו'"[43]. כאשר מחברים כמה אבנים יחד בונים בית וכאשר מצרפים כמה אותיות יחד בונים תבה. כמו שהאבן דוממת, כך אותיות הדבור ללא רגש וללא שכל דוממות גם הן. מעבר לכך, דבור המלווה ברגש הוא כבר דבור צומח. דבור שכלי בעל תוכן, עם טוב טעם ודעת, הוא כבר דבור חי. אם הדבור מבטא גם את הבטול הפנימי של הנפש הוא כבר דבור אמיתי. על שמו נקרא האדם 'המדבר'. זהו ה'אין' המדבר את ה'יש' הדומם. אם כן, האבן היא היא היסוד עליו עומד כל בנין הדצח"מ:

י    דומםהאות מצד עצמה.

ה   צומחרגש בדבור. "דברים היוצאים מן הלב"[44], ולא "מן השפה ולחוץ".

ו    חיחיות בדבור. דברי שכל חי, דברי טוב טעם ודעת.

ה   מדברעצם הדבור. הבטול וה'אין' של החכמה מנהיגים את הדבור.

בנוסף לדמוי האבנים נמשלות האותיות גם לבנים, יב הבנים של יעקב אבינו. יש קשר בין בנים ואבנים. על יעקב אבינו מסופר: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא"[45]. מספרים לנו חז"ל[46], שהיו אלה יב אבנים, כנגד יב הבנים שעתיד יעקב ללדת. האבנים התחילו לריב האחת עם השניה על מי יניח הצדיק את ראשו, ועשה הקב"ה נס וחיבר אותם יחד לאבן אחת. כך עולה מהמשך הכתוב: "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ"[47].

יעקב אבינו יוצא מבאר שבע והולך חרנה, הולך לחפש אשה כדי להוליד את אותם יב בנים. אותן יב האבנים שהוא שם מראשותיו, ההופכות להיות אבן אחת, הן ה'מחשבה תחלה' של 'סוף המעשה'. אותן האבנים שבראש הן סוד "עצם הנפש מלאה אותיות". האותיות הממלאות את הנפש הן ה'מחשבה תחלה' של מי שעתידים להיות הבנים. שם מחוברים האב והבן יחד בסוד אבן אחת. יעקב מניח יב אבנים תחת מראשתיו והקב"ה עושה מהן אבן אחת, הנקראת 'אבן ישראל'. זהו מקור הסוד העמוק מדוע מכונות האותיות בשם אבנים.

מה הקשר בין בנים ובין אבנים? בפסוק "ומשם רועה אבן ישראל"[48] נדרשת בפי חז"ל[49] המילה אבן כנוטריקון אב ובן. במקום אחר הסברנו באריכות[50] שישנן באבן שתי תכונות פיזיות שונות לחלוטין – קושי וכובד. יכול להיות דבר קשה מאד וקל משקל, כמו יהלום הקשה מבין כל שאר האבנים. תכונת קושי היהלום מתבטאת בכך שהוא חותך את הכל ושום דבר לא חותך אותו. לעומתה, אבן היא בדרך כלל כבדה יותר במשקלה. כלומר, יחסית לנוצות באותו הנפח היא תהיה כבדה יותר. שתי תכונות אלו באבן הן משל ליחסי האב והבן. הקושי היא תכונתו של האב, ואילו הכובד היא תפקידו הבן. הבן מצוה במצות כבוד הורים – "כבד את אביך ואת אמך"[51] – שמהותה היא לתת לאביו כּוֹבֶד. לעומת זאת, האב נותן לבן את תכונת הקושי, המכשירה אותו להתמודד עם קשיי החיים.

עלו לנו מכאן שלשה הסברים למונח 'אותיות': ההסבר הראשון אמר שאותיות הן אבנים וכינוי זה מדמה את פעולתן לאפשרות של בנין. הסבר זה נמצא כולו בתוך תחום הדומם. כמו שצרוף אבנים בונה בנין  כך צרוף אותיות בונה מילים ומשפטים. הפרוש השני, העמוק יותר, כולל בתוכו ממדים פנימיים יותר של הנפש. פרוש זה חורג מתחום הדומם ועולה דרך הצומח והחי אל המדבר בעצמו. הפרוש האחרון, העמוק מכולם, אומר שאותיות נקראו אבנים בסוד "סוף מעשה במחשבה תחלה", בסוד "עצם הנפש מלאה אותיות". אל פרוש זה הגענו מתוך מאמר חז"ל הקושר בין אבן לבין המילים אב ובן.

אבניו של יעקב אבינו

מן הפרוש האחרון, העמוק, עולה הסוד של רבוי ואחדות יחד. זהו הפרדוכס של 'נמנע הנמנעות'. מציאות כל הבנים שמסוגל האב להוליד בתוך מוחו של האב היא שרש האותיות, ועל כך נאמר הבטוי "עצם הנפש מלאה אותיות". אצל הקב"ה אלו נשמות ישראל. ישראל הם ראשי תבות "יש ששים רבוא אותיות לתורה"[52], כאשר כל יהודי הוא אות אחת ממנה. זוהי ה'מחשבה תחלה', ואצל יעקב אבינו נרמזו כב אותיותיה בשכיבתו על גבי אבני המקום. אכן, בספר הזהר[53] נדרשת המילה 'וישכב' מן הפסוק "וישכב במקום ההוא" – יש כב.

על פי הכתוב בספר יצירה, מתחלקות כב האותיות לשלש קבוצות: 'שלש אמות' – אותיות א, מ, ש; 'שבע כפולות' – אותיות ב, ג, ד, כ, פ, ר, ת; 'שתים עשרה פשוטות' – אותיות ה, ו, ז, ח, ט, י, ל, נ, ס, ע, צ, ק. על פי האמור כאן, זו חלוקה של נשמות עם ישראל המושרשות ב-כב האותיות.

בין מפרשי התורה ישנן כמה שיטות לגבי מספר האבנים אותן שם יעקב תחת ראשו. השיטה הידועה ביותר היא שהיו אלה יב אבנים, כנגד יב הבנים שעתיד יעקב ללדתמג. מדרש אחד אומר[54], שהיו אלה ארבע אבנים. דעה אחרת באותו המדרש אומרת שהיו שלש אבנים, ומדרש נוסף אומר שהיו אלו שתי אבנים. המכנה המשותף לכל הפרושים הוא הפער בין לקיחת יעקב "מאבני המקום" לבין מצבם בבוקר – "ויקח את האבן אשר שם". כלומר, האבנים הפכו להיות אחת. האבן עזרא מפרש[55] בדרך שונה ואומר שהיתה זו אבן אחת מתחלה. כלומר, פרוש המילים "ויקח מאבני המקום" הוא אחת מתוך אבני המקום, ולא מחוייב כלל שהוא לקח אבנים רבות.

עולה מכאן, שיש חמש שיטות במפרשים לגבי מספר האבנים: 12, 4, 3, 2, 1. "אלו ואלו דברי אלקים חיים"[56], ויש לנו כאן 'סולם' של פרושים, כאשר כל מספר הוא מדרגה בפני עצמה מבין כב אותיות התורה. שיטת יב האבנים היא כנגד יב האותות הפשוטות; שיטות ג ו-ד האבנים יחד הן כנגד ז האותיות הכפולות; שיטות שתי האבנים והאבן האחת הן כנגד ג האִמוֹת. בין כך ובין כך, הופכות בסופו של דבר האבנים להיות יחד [כב] אבן אחת – "יחד שבטי ישראל", וזהו רמז מפורש וברור ביותר שאבנים הם סוד האותיות.

אמנם, בסופו של דבר נעשו כל האבנים יחד לאבן אחת, אך גם לכל אות בפני עצמה ישנו יחוד נפלא. כלומר, זהו יחוד של אב ובן יחד, של מציאות הבן כמו שהוא מיוחד במח אביו. זהו סוד האותיות. כמו שאבא אחד מתגלה באמצעות כב פרצופי בניו, כך ישנן כב צורות שונות של התגלות ה'אחד יחיד ומיוחד'. ליעקב אבינו נאמר "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה"[57], וכתוצאה מכך הוא פורץ על ידי בניו ומתגלה בכל העולם כולו. זו משמעות דברי הבנים לישראל אביהם באמרם לו "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד". כוונתם היא 'שמע ישראל' אבינו, אנחנו נגלה את 'הוי' אחד' בכל העולם, ועד לקיום היעוד "וְהָיָה הוי' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה הוי' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"[58]. אכן על פי דברי חז"ל[59], הפסוק 'שמע ישראל' הוא אחד מעשרה פסוקי המלכויות שאנו אומרים בתפלת ראש השנה, פסוקים שענינים הוא גלוי מלכות ה' בכל העולם.

 

נסכם: מכל הרמז האחרון שלמדנו עלה נושא יסודי וחשוב בחסידות. על אף שהמספר כב מבטא לכאורה רבוי יש לאותן כב שרש בתוך העצמות. זהו סודן העמוק של האבנים, וזהו פשר הבטוי הכתוב בחסידות "עצם הנפש מלאה אותיות".

 

נתקדם עוד שלב עם הרמז:

בְּ"עִגּוּל" (אֲלָפִים לַאֲחָדִים בְּסוֹד – "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף") עוֹלֶה [אותו המספר] כֶּתֶר עֶלְיוֹן, [הכתר נקרא כליל, וממילא כולל בתוכו את] כְּלָלוּת כָּל אַרְבַּע הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁכְּנֶגֶד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם הוי' ב"ה.

טוּב ה' – עבר, הוה, עתיד

רמז נוסף לגבי אותו המספר:

וְכֵן עוֹלֶה אהוה (טוֹב) פְּעָמִים "הוי' אֱלֹקֵינוּ הוי'"  

כתוב בספר הרוקח[60] לר' אלעזר מגרמייזא, מגדולי המקובלים הראשונים באשכנז, שכונת היחוד בשמות אלו היא יחוד ה' בשלשת הזמנים: עבר, הוה, עתיד. זו כוונה יסודית מאד בפסוק "שמע ישראל" השוה לכל נפש.

(סוֹד "אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹקִים" – "עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם", "מִשֶּׁנִּבְרָא הָעוֹלָם", "לֶעָתִיד לָבֹא" [ובנוסח בתפילת השחר שבכל בוקר: "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם, אתה הוא בעולם הזה, ואתה הוא לעולם הבא"],

הפסוק אומר "אני ראשון" לפני בריאת העולם, "ואני אחרון" לעתיד לבוא, לאחר העולם הזה. על פסוק זה נדרש בספר תקוני זהר "'ומבלעדי אין אלקים' – באמצעיתא"[61]. כלומר, כל משך העולם הזה, הזמן ההוה של "שית אלפי שנין הוי עלמא"[62].

על גבי צידו האחורי של קלף המזוזה, בדיוק מול שלשה שמות אלו – הוי' אלקינו הוי' – כותבים את יד האותיות הבאות אחריהן בסדר אותיות ה'אלף-בית'. התוצאה המתקבלת היא שלשה שמות קודש – כוזו וכו' – בפני עצמם. שלשה שמות אלו מייחדים את העבר המוחלט, את ההוה הכולל את מציאות העולם הזה ואת העתיד המוחלט. כל שם וכל יחוד הוא כח שמירה אלוקי.

על פי כוונתו של ר' אליעזר בעל הרוקח, יש ליחד את שלשת הזמנים – עבר, הוה ועתיד – בשמות הוי' אלקינו הוי'. השאלה היא באיזו תכונה אלקית רואים את היחוד בתוך הזמן? איזה דבר אפשר לומר על ה' שיבטא את היותו 'היה הוה ויהיה' כאחד? והתשובה היא טוב. ככל שמתבוננים מרגישים ומגלים בנפש את הטוּב של ה' כך רואים לפי ערך את האחדות בתוך הזמן. ממילא, משמש הזמן מקור של שמחה וטוב לבב.

כתוב, שאצל יהודי זמן צריך להוליד שמחה – "מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון"[63]. הזמן נעשה מקור של שמחה כאשר רואים את הצד השוה, את החבור ואת המכנה המשותף המחבר את העבר ההוה והעתיד, כאשר רואים את הטוב של ה'. לעומת זאת, אצל היפך הקדושה מהווה הזמן מקור של עצבות ודכאון, שהרי הזמן הוא מלאך המות.

העבר המוחלט בעולמות ובאדם

שֶׁהַכֹּל הוּא מֵעֶצֶם הַטּוֹב ב"ה [בטוב של הוי' ישנן כמה מדרגות] וְ"טֶבַע הַטּוֹב לְהֵיטִיב" –

בטוי זה מתייחס אל לפני בריאת העולם, אל העבר שלנו. בעבר המוחלט, עוד לפני בריאת העולם, אומרים על ה' "טבע הטוב להטיב". עבר הוא מלשון הבטוי ההלכתי "עובר לעשייתן"[64], עובר למעשה.

חשוב להבחין. ישנה מדרגה באלקות שאינה בגדר עבר, אלא עדיין לפני שעלה ברצונו לברוא את העולם, לפני השלב עליו נאמר בספר הזהר "כד סליק ברעותיה למברי עלמא"[65]. מדרגה זו אינה נקראת "אני ראשון", שכן היא קודמת לגלוי "טבע הטוב להטיב". כיוון שהיא אינה עוברת למעשה היא אינה יכולה להיקרא בשם עבר. כאן אנו מדברים על השלב של עליית הרצון לבריאת העולמות, בו מכונה ה' בפסוק "אני ראשון". כאן ה' הוא ראשון לגבי העולמות, ולכן ניתן לתאר זמן זה כעבר, העבר שעובר למעשה, ואשר מקיף בהעלם את מה שעתיד להיות. זהו העבר המוחלט לגבי המציאות שעליה ניתן לומר על ה' את הכנוי "טבע הטוב להיטיב" [תכונה זאת משתקפת גם ברמז כשלמות של רבוע: טבע הטוב להיטיב עולה אחד ברבוע].

"וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" –

גם בתוך מעשה בראשית ישנו עבר, והוא מציאות אדם הראשון לפני החטא. לפעמים העבר הוא התודעה שהיתה קיימת עוד לפני שהתחלתי להרגיש את עצמי בתור מציאות נפרדת. הרגשתי את עצמי כנפרד התחילה מחטא אדם הראשון.

לאחר שה' גמר לברוא כל דבר בשלמותו כתוב "והנה טוב מאד"[66], וכך נמשך עד חטא אדם הראשון. אדם הראשון חטא ואכל מ"עץ הדעת טוב ורע"[67], וכתוצאה מאכילתו הוא התחיל להרגיש את עצמו ל'יש' ונפרד בפני עצמו. כתוב, שדעת היא הרגשת עצמות, אלא שקלקול הדעת היא הרגשת עצמו, ואילו הדעת בקדושה היא הרגשת עצמות ה'. או שהאדם מרגיש את הקב"ה או שמרגיש את עצמו. אותה הדעת האמיתית, המרגישה אך ורק את ה', הסתלקה מאדם הראשון בעקבות חטאו, והוא התחיל להרגיש את עצמו. על דעת זו כתוב בספר קהלת "גם בלא דעת נפש לא טוב"[68], שכאשר הדעת האמיתית מסתלקת אזי מפסידה הנפש את הטוב.

זה נקרא עבר לגבי ההסטוריה של האדם. לעומת זאת, לגבי כללות בריאת העולמות העבר הוא "טבע הטוב להיטיב" של ה' התגלה בעת ההתעוררות אל הבריאה.

כאמור, "והנה טוב מאוד" הוא העבר ביחס אל האדם בתור 'אני'. מהו זמן ההוה? ההוה בא לידי בטוי בפי רבי עקיבא האומר[69]:

"כָּל מַה דְּעָבֵיד רַחֲמָנָא לְטַב עֲבִיד" [הבטוי כולו עולה תורה, ולפיכך הוא מתאים לרבי עקיבא, "עמוד התורה שבעל פה"[70]], עַד שֶׁמִּתְגַּלֶּה לְעֵין כָּל שֶׁ"גַם זוּ לְטוֹבָה"

ישנם שני פתגמים המבטאים את טוב ה' שיש בכל מעשה ומעשה, אף על פי שלפעמים נראים הדברים כרע. פתגם אחד נאמר בלשון ארמית "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", ואילו הפתגם השני נאמר על ידי נחום איש גמזו בלשון הקודש "גם זו לטובה". כתוב בחסידות[71], שפתגם זה השני הוא גלוי של לעתיד לבוא, ואילו מאמרו של רבי עקיבא בא לתאר את הטוב הנסתר שבהוה, את האמונה בטוב שעושה עמנו הקב"ה גם כאשר הדבר עדיין אינו גלוי.

אם כן, סוד ההוה זו האמונה השלימה והראיה כיצד כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ושכל מעשי ה' הם רק טוב. לעומת זאת, אמירת "גם זו לטובה" היא זהו כבר הגלוי השלם של לעתיד לבוא, הטוב של העתיד. כלומר, לראות בהדיא, בפרוש ממש, שאפילו דבר הנדמה לכולם על פי תנאי העולם הזה כדבר רע הוא אכן טוב ממש, ו"גם זו לטובה". זו ראיה מוחשית של הטוב. נחום איש גמזו הוא אחד מרבותיו של רבי עקיבא, והוא ראה ממש באופן מוחשי את הרע כטוב.

נסכם ונחרוז עם הרמז ממנו יצאנו. התודעה בהוה ביחס לאדם היא האמונה ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". התודעה בעבר ביחס לאדם היא הטוב שלפני חטא אדם הראשון, עליה נאמר "והנה טוב מאד". ביחס לכללות הבריאה זהו טוב ה' שלפני בריאת העולם, הנקרא 'טבע הטוב להיטיב'. תודעת העתיד היא ראיית הטוב העתידי של "גם זו לטובה זו". אם כן, הדבר היחיד המחבר את הזמן הוא אך ורק הטוב. כל זה מסביר לנו את התופעה החשבונית שראינו, על פיה סכום שתי המערכות שלנו עולה הוי' אלקינו הוי' פעמים אהוה (טוב).

* * *

 

עצרנו בפעם הקודמת באמצע פרק ז. נחזור על הרעיון האחרון וגם נרחיב בו מעט. למדנו אודות הרמז היוצא מחיבור שתי מערכות המושגים בהן התבוננו: ארבעת הכנויים אנכי ישראל מטטרון יעקב וארבעת המדרגות עצמות אור מקיף אור פנימי כלי. הרמז היה יחודן של שתי המערכות, שתוצאתו עלתה טוב פעמים הוי' אלהינו הוי'. הסברנו בשם בעל הרוקח, ששלשת השמות הללו הם כנגד שלשת הזמנים – העבר, ההוה והעתיד. סמכנו את דבריו על דברי ספר הזהר בפסוק "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי – באמצעיתא – אין אלקים".

לאחר מכן הסברנו, שתכונת הטוב היא-היא התכונה היחידה שמסוגלת ליחד ולאחד את כל הזמנים. כאמור, מידת הטוב שייכת בגלוי רק לאחר עליית הרצון לבריאת העולם, אז ישנו גלוי של עצם הטוב הנקרא 'טבע הטוב להיטיב', והוא מקיף את כל מציאות העולמות. בהוה שלנו ישנו כבר רושם חטא עץ הדעת טוב ורע, שפעל עירבוביא של טוב ורע, עד שהרבה דברים נדמים לנו כרעים. הרע אינו יכול לאחד דברים יחד. רע הוא מלשון רעוע, מצב של שבירה ופרוד. אם תופסים את הרע כמציאות ממשית ודאי שאין כח לאחד את העבר והעתיד, להפך את מה שכבר היה ואת מה שיהיה. הרע הוא רע בגלל שאין בו כח לאחד.

לעומת זאת, הטוב הוא המסוגל לאחד דברים יחד, ועל כך נאמר הפסוק "אומר לדבק טוב"[72]. עיקר עבודתנו בעולם זה, בהוה, הוא לגלות את הטוב מתוך הרע. כלומר, לקלף את הקליפה ולגלות שגם עכשיו הכל אך טוב, ו"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד".

על דבר שנראה גם לי טוב אני מברך ברכת "הטוב והמטיב", ואילו על דבר שנראה לי כרע אני מברך ברכת "ברוך דיין האמת"[73]. כך היא ההלכה כיום, אבל לעתיד לבוא יהיה "כולו הטוב והמטיב"[74]. לעתיד לבוא יתגלה לעין כל כיצד כל דבר הוא אך טוב, גם בהווה וגם בעבר. את הכתוב "טוב מאד"[75] דורשים חז"ל: "'טוב' – זה מלאך חיים, 'טוב מאד' – זה מלאך המות"[76]. כלומר, לעתיד לבוא יוודע שגם מלאך המות כולו טוב.

הזכרנו, שרבי עקיבא היה אומר על כל מקרה שקרה לו את המשפט "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", ואילו רבו נחום איש גמזו היה אומר את אותו הרעיון בנוסח אחר: "גם זו לטובה". ההסבר בחסידות אומר, שההבדל בין שני המאמרים מתבטא גם בשפה בה שתשמשו שני התנאים. מאמרו של רבי עקיבא נאמר בלשון תרגום, ואילו מאמרו של נחום איש גמזו נאמר בלשון הקודש. מה ההבדל?

הכלל הוא[77], שכל הנאמר בלשון הקודש הינו גלוי לעין, ועל כן הוא בבחינת 'פנים', ואילו כל הנאמר בלשון תרגום הוא בבחינת 'אחור' ורע שמסתיר על הטוב. פרושה של ראיית הטוב בבחינת 'אחור' היא, שלמרות מראה האחוריים אנו מאמינים שהכל הוא טוב. זאת היא עבודתנו בעולם הזה – אמונה בטוב הנסתר בתוך הרע המדומה. אני מאמין בחוזק שיש בזה טוב, ואיני נכנע לטבע שרוצה ליאש אותי ר"ל, לומר לי שמשהו רע קורה.

ידוע בקבלה, שהמילה מאורע היא מלשון רע, והיא מובאת בהקשר ל'מקרה המלכים' שמלכו בארץ אדום. ישנו מאורע אחד שכולל את כל המאורעות שיש בעולם, והוא ספור מיתת המלכים[78]. מאורע זה הוא שרש הדברים שנדמים רעים, ואשר עליהם אני אומר באמונתי "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד".

כאשר אני מתעקש באמונתי – "סוף הכבוד לבוא"[79]. הכבוד שיתגלה בעתיד הוא גלוי הטוב – "והארץ האירה מִכְּבֹדוֹ"[80]. מהו כבוד? אחד הפרושים אומר[81], שכבוד היא מדת האהבה. כלומר, אהבת ה' אל העולם שברא. אהבתו של ה' לעולם שברא היא מדת טובו – 'טבע הטוב להיטיב' – והכבוד הוא הגלוי של אותו הטוב. אם כן, פרוש הבטוי "סוף הכבוד לבוא" הוא, שבסוף יתגלה הרצון הפשוט להיטיב שישנו במאורע הנוכחי שקרה [והארץ האירה מִכְּבֹדוֹ עולה הכי פעמים טוב, או יהודי פעמים טוב].

מכל הרמז הזה עולה, כי הטוב היא התכונה המאחדת את שלשת הזמנים – עבר, הוה, עתיד – ואילו הרע הוא זה שרוצה להפריד אותם זה מזה. הרע הוא היצר שרוצה לעשות הפסק בתודעתי, ולחיות רק עם הרע הנדמה של ההוה הדוחף אותי לכלל יאוש.

גלויו של הצדיק

אותו המשפט של נחום איש גמזו עולה גם:

טוֹב בַּהַכָּאָה (ט פְּעָמִים ו פְּעָמִים ב) –

רמז נוסף: בפסוק "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' | אחד"[82] מפריד טעם מפסיק בין שתי המילים האחרונות. להפסק זה סודות רבים, ואחד מהם הוא שללא הטעם המפסיק היה התואר 'אחד' מתפרש רק על שם הוי' שלפניו. כלומר, הטעם המפסיק מאחד את שלשת השמות הוי' אלהינו הוי' שקדמו לו, וכאשר אנו אומרים את התואר 'אחד' הוא מתייחס אל שלשתם. כאמור בכוונתו של בעל הרוקח, שלשת השמות הללו הם כנגד העבר, ההוה והעתיד, ואם כך המילה 'אחד' היא הכח לאחדם יחד. קודם אמרנו את אותו הדבר ביחס אל המילה 'טוב'. מה הקשר בין שתי המילים?

הרמז המובא בשם המקובל ר' אברהם אבולעפיא אומר, שכאשר מחליפים את אותיות המילה אחד בחלוף אטב"ח יוצאות אותיות המילה טוב. כלומר, המלה אחד כולה מתחלפת במלה טוב. זהו רמז מובהק לגמרי שאכן הטוב הוא המאחד את שלשת הזמנים עבר הוה ועתיד.

מי הוא המגלה את הטוב בתוך הבריאה?

עַל יְדֵי הַ"צַּדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" – "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב" –

עיקר עבודתו היא לגלות את הטוב בהוה כדי שההוה בדמיונו לא יפסיק בין העבר לבין העתיד. החדוש אצלו הוא בגלוי הטוב הזמן ההוה. הגלוי של "אני ראשון ואני אחרון" אינו חדוש. החדוש הוא הגלוי של "'ומבלעדי אין אלקים' – באמצעיתא". הצדיק הוא העובד את העבודה הזו ולכן עליו נאמר הפסוק "אמרו צדיק כי טוב"[83].

שֶׁמְּגַלֶּה אֶת הָ"אוֹר כִּי טוֹב", [בו ישנן שתי מדרגות] אוֹר מַקִּיף וְאוֹר פְּנִימִי [אותן מגלה הצדיק] בַּכְּלִי הַמְזֻכָּךְ בְּתַכְלִית בְּכֹחַ הָעַצְמוּת.

העצמות היא המזככת את הכלי בכדי שיוכל לקבל בפנימיותו את האור הפנימי, ובחצוניתו את האור המקיף. בדרך כלל, האור המקיף אינו גלוי בגלל שחצוניות הכלי אינה מזוככת. כאשר אדם מזכך עצמו בפנימיות, עדיין נשארת אצלו גסות, קליפה גסה בחצוניות, וממילא הוא אינו יכול לקבל את גלוי אור המקיף.

כאשר הכלי, הגוף, גס כמו בעולם העשיה הרי הוא מסתיר לגמרי על האור. כאשר פנימיות הכלי מזוככת, כמו בעולם היצירה, הרי הכלי אינו מסתיר ומתגלה האור הפנימי. אבל בשביל לגלות גם את אור המקיף, את מדרגת הנשמות ללא כלי כמו בעולם הבריאה, הכלי צריך להיות כל כך מזוכך ושקוף עד שהוא מאיר משני צדדיו. אזי הפנימיות המזוככת מקבלת את האור הפנימי, והחצוניות המזוככת מקבלת את האור המקיף עד שאין כלל מציאות נתפסת של כלי. כאשר הכלי מגיע למדרגה זאת נעשה האור המקיף עיקר, שהרי הוא גדול אין סוף ביחס אל האור הפנימי. אם כן, גלוי מדרגת האור המקיף דורש זכוך עצום של הכלי, של פנימיותו ושל חצוניותו, והוא נעשה בכח העצמות שלמעלה משני האורות. כל זאת היא עבודת הצדיק, הממשיך אור פנימי ואור מקיף בתוך הכלי המזוכך בתכלית בכח העצמות.

בפרק הקודם למדנו, שכל מציאות הכלי, התהוותו וישותו, היא מכח העצמות לברוא 'יש מאין' ממש. על כך הבאנו את לשון הפיוט "סוף מעשה במחשבה תחלה", ואת לשון ספר יצירה "נעוץ סופן בתחלתן". כעת הוספנו עוד שלב:

כְּשֵׁם שֶׁעֶצֶם מְצִיאוּת הַכְּלִי הוּא בְּכֹחַ הָעַצְמוּת דַּוְקָא כַּנַּ"ל, כֵּן זִכּוּךְ הַכְּלִי בְּתַכְלִית לִהְיוֹת "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים" בְּגִלּוּי שְׁלֵמוּת הָאוֹר, אוֹר מַקִּיף וְאוֹר פְּנִימִי גַּם יָחַד, וְעַד לְהַשְׁרָאַת עַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הוּא בְּכֹחַ הָעַצְמוּת דַּוְקָא וְדַ"ל).

הכלי הוא אמנם פרי העצמות, אך למרות זאת הוא עדיין מסתיר עליו העצמות וגם על האורות. לכן עולם מלשון העלם והסתר. בשלב ראשון ישנו בתוך הכלי גלוי של אור, אבל עדיין אין בו את השראת העצמות. לאחר תהליך איטי וממושך בו מזככת העצמות את הכלי יותר ויותר, עד שכל האור מתגלה משני צדדיו, מתגלה גם העצמות ושורה על גבי הכלי המזוכך. אזי האור עצמו מתבטל כביכול בתוך העצמות.

 

נסכם את רעיון הפרק כולו, שהוא הקבלת מערכת ארבעת הכנויים – אנכי ישראל מטטרון יעקב – אל פסוק היחוד "שמע ישראל": שתי המילים הראשונות – שמע ישראל – מקבילות אל הכנוי 'ישראל', שכנגד האור המקיף. שלש המילים הבאות – הוי' אלקינו הוי' – מקבילות אל הכנויים 'מטטרון' ו'יעקב', כאשר שני שמות הוי' מקיפים את השם 'אלקינו' משני צדדיו, כהקפת העבר והעתיד את ההוה. ובפרט, שם הוי' הראשון מאיר בפנימיות הכלי של 'אלקינו' [אלהים עולה כלי הוי'], ואילו שם הוי' השני מאיר בבחינת מקיף על חצוניותו. המילה האחרונה –  אחד – מקבילה את הכנוי 'אנכי', המיוחס אל הכח המאחד והמייחד את כל המדרגות, אל כח העצמות!



[1] פ"א מ"א.

[2] שם ד"ה 'בשלושים ושתים'.

[3] עירובין פ"א מ"ה ובגמ' שם יד, א.

[4] שו"ע יו"ד סימן שצה סע' א ועוד.

[5] שמות כ, ב.

[6] שופטים ה, ג.

[7] לקוטי תורה בלק עג, ג; פינחס פ, א ועוד. ראה לוח 'היום יום' ל-יב חשון.

[8] דברים ח, יח.

[9] חגיגה ה, ב.

[10] בראשית רבה צח, ג; ראה פסחים נו, א.

[11] שבחי מוהר"ן לא.

[12] ראה זח"א נא, א; ח"ב עט, ב.

[13] עץ חיים שער לח פ"ו; שער הפסוקים פרשת עקב פ"ט ד"ה 'ואפן וארד' ועוד.

[14] לקוטי תורה לאריז"ל פרשת שמות ד"ה 'מן המים משתיהו', ובמקומות רבים בכתבי האריז"ל; ראה לקוטי שיחות ח"ו עמ' 244 והלאה.

[15] זח"ג רכג, א; ראה ראש השנה כא, ב; מאמרי אדה"ז תקס"ח ח"א עמ' קפה; שער היחוד ספ"א (קי, א).

[16] ראה ראש השנה יא, א; נזיר ו, ב ועוד.

[17] שער 'ארבעה עולמות' פרק א***

[18] סוכה מט, א.

[19] זכריה יד, ט.

[20] תהלים נב, ג.

[21] שם ז, יב.

[22] זח"א כט, ב; שם נ, ב ועוד.

[23] בראשית כב, יא.

[24] תורה אור תולדות יז, ג; תורת חיים תולדות קמו, ד; צמח צדק

[25] ראה שער א פרק כב***

[26] בראשית יד, יז.

[27] ישעיה נה, ג.

[28] זח"ג רלו, א; עץ חיים שער כז פ"א.

[29] ראה תקו"ז ל (עד, סע"א); תניא פרק כג.

[30] פרדס שער כא פ"ג.

[31] ראה בהרחבה בהקדמת 'כללי השערים' פרק ד***

[32] יחזקאל לג, כד.

[33] ישעיה נא, ב.

[34] בראשית כב, ב.

[35] בראשית רבה עו, א; זח"א קיט, ב ועוד; שער הפסוקים תולדות כז, כה.

[36] ראה לקמן בשער 'יחיד הוא ויודע הכל' פרק ב***

[37] דברים לג, ה.

[38] אבן עזרא שם.

[39] רש"י ורמב"ן שם; בראשית רבה מח, ג ובכ"ד.

[40] פיוט 'לכה דודי'.

[41] לקוטי תורה בחוקותי מה, ד; שם נשא כו, ב; שיר השירים ד, ב; שער היחוד פל"ח (קלה, ב) ועוד. ראה גם הקדמת תקו"ז (יב, ב); עץ חיים שער ה פ"ג.

[42] איוב יט, כו.

[43] פ"ד מט"ז.

[44] הובא בכ"ד כמאמר חז"ל, וראה ספר הישר לר"ת פי"ג; שירת ישראל לראב"ע עמ' קנו.

[45] בראשית כח, יא.

[46] בראשית רבה סח, יא.

[47] בראשית כח, יח.

[48] שם מט, כד.

[49] ראה תרגום אונקלוס שם, הובא בפרש"י.

[50] ראה ספר אני לדודי עמ' מב; לעיל שער א פרק כב (נצח)***

[51] שמות כ, יב; דברים ה, טז.

[52] מגלה עמוקות אופן קפו.

[53] ח"ג רלט, א (רעיא מהימנא). וראה תורת חיים לאדה"א בראשית קסה, א; הקדמת שכינה ביניהם הערה א.

[54] ילקוט שמעוני איוב רמז תתקצט; תרגום יונתן בן עוזיאל עה"פ.

[55] ראה גם ברד"ק וברלב"ג שם; תוס' לחולין צא, ב ד"ה 'כתיב ויקח'; זהר חדש כז, ב.

[56] עירובין יג, ב.

[57] בראשית כח, יד.

[58] זכריה יד, ט.

[59] ראש השנה לב, ב.

[60] עיין כד הקמח אות י ערך 'יחוד'; תורת שמואל תרל"ט ח"א עמ' עז.

[61] ראה תקו"ז טז (מב, א) ועוד.

[62] ראש השנה לא, א.

[63] נוסח התפלה ליו"ט.

[64] פסחים ז, ב וש"נ; שו"ע או"ח סימן כה סע' יא ועוד.

[65] זח"א פו, ב; עץ חיים שער י פ"ב; מבו"ש שער ב ח"ג פ"א.

[66] בראשית א, לא.

[67] שם ב, יז.

[68] משלי יט, ב.

[69] ברכות ס, ב.

[70] ע"פ סנהדרין פו, א.

[71] תורת מנחם ח"ג שיחת כ' מנ"א ה'תשיא עמ' 267.

[72] ישעיה מא, ז.

[73] ברכות נד, א; שו"ע או"ח סימן רכב סע' ב.

[74] ראה לקוטי מוהר"ן ח"א תורה ד, א.

[75] בראשית א, לא.

[76] בראשית רבה ט, י.

[77] ראה דרך מצותיך, מצות האמנת אלקות פ"ב (מה, ב).

[78] בראשית לו, לא-לט; דברי הימים א א, מג-נא; עץ חיים שער ט.

[79] ספרי עקב יב; נדרים סב, א.

[80] יחזקאל מג, ב.

[81] הוספות לפלח הרמון בראשית ד"ה 'חנוך לנער' (קמט, א).

[82] דברים ו, ד.

[83] ישעיה ג, י.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com