חיפוש בתוכן האתר

אורות וכלים_פרק ה הדפסה דוא

פרק ה

תחלה, ראש, תוך, סוף


אנו מתבוננים בארבע מדרגות – עצמות, אור מקיף, אור פנימי, כלי – כנגד ארבע אותיות שם הוי'. עצמות היא כנגד עצם האלקות; האור המקיף הוא כנגד הנשמות ללא הגופים, כפי שהן בשרשן; האור הפנימי הוא כנגד מציאות המלאכים, אשר גופם הדק אינו מסתיר על אור נפשם הפנימית; הכלי הוא כנגד הנשמות כאשר הן יורדות להתלבש בתוך גוף, אזי הגוף מסתיר על מציאות הנשמה שבתוכו.

ארבע מדרגות אלו מכוונות גם כנגד ארבעה עולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה – בכללותם ובפרטותם. בפרק הבא נוסיף אל התבוננות ממד חדש, נדבך חדש למבנה בו אנו מתבוננים.

וְהִנֵּה "בְּרִיאָה, יְצִירָה, עֲשִׂיָּה" הֵם "רֹאשׁ, תּוֹךְ, סוֹף".

'ראש, תוך, סוף' (רת"ס) הוא מושג יסודי המופיע בכל ספרי הקבלה. בספר הפרדס[1] של הרמ"ק מוצג מושג זה כאחד מיסודות הקבלה, על פיו בכל דבר יש ראש תוך וסוף. נתבונן בו בהקשר של שלשת העולמות התחתונים – בריאה, יצירה, עשיה, כאשר עולם האצילות עומד למעלה מהם. כך גם בכללות העולמות: 'אדם דאצילות' (האצילות הכללית) הוא למעלה משלשה מיני אדם הכלליים שנקראו – 'אדם דבריאה', 'אדם דיצירה', 'אדם דעשיה'. האצילות היא למעלה מן המושג 'ראש', ובהתבוננות שלנו היא נקראת 'תחלה'. הראש מתיחס אל התוך ואל הסוף שיצאו ממנו, בעוד מה שלפניו נקרא תחלה [לפעמים כתוב בספרי הקבלה שישנה עוד מדרגה שלפני 'תחלה', הנקראת 'קדם', והיא כנגד קוצו של י[2]]. ואם כן, נמשיך ונתבונן בארבע מדרגות – כאשר התחלה נמצאת למעלה מראש, תוך, סוף.

נתחיל את ההסבר מלמטה למעלה, וננסה לתת קצת טעם אל ההקבלה:

"סוֹף" הוּא מִלְּשׁוֹן "סַף" [ספל], שֶׁפֵּרוּשׁוֹ "כְּלִי" [ממילא, הוא קשור עם עולם העשיה]. "תּוֹךְ" הוּא עִנְיָן אוֹר פְּנִימִי שֶׁמֵּאִיר בְּ"תּוֹךְ" הַכְּלִי [כפשט המילה], [כאשר התוך גלוי] וְהַכְּלִי בָּטֵל אֵלָיו וְאֵינוֹ מַסְתִּירוֹ כְּלָל, עַד שֶׁהַ"תּוֹךְ", שֶׁהוּא הַצּוּרָה הַפְּנִימִית, מִתְגַּלֶּה כְּמוֹ שֶׁהוּא.

כך הסברנו לגבי הגוף הדק של המלאכים. הוא אינו מסתיר על הצורה הפנימית. תוך הוא מלשון תוכן פנימי. כמו כן, היא מלשון הבטוי "איש תככים"[3], הרומזת אל מדרגת הבינוני, שכנגד העולם הבינוני – עולם היצירה[4].

הראש, הגוף ומיצר הגרון

הָרֹאשׁ הוּא לְמַעְלָה מֵהַגּוּף לְגַמְרֵי, בְּחִינַת מַקִּיף אֵלָיו, כִּמְבוֹאָר בְּדָא"ח.

הכלי והאור הפנימי שבו הם כללות ז' הספירות התחתונות (ז"ת), כנגד הגוף, כנגד המדרגת הכלי. הראש שמעל לגוף הוא כעין מערכת בפני עצמה שלמעלה מן המציאות, ואילו הגוף הוא המציאות, שבתוכה יש פנימיות – התכונות הנפשיות המהוות את הלב, את התוך. פנימיות זו היא הצורה שבתוך חומר הגוף.

מה ענינו של הראש שלכאורה מנותק מן החומר ומן הפנימיות? כתוב, שהראש מרמז אל האור המקיף לגבי מדות הלב. זהו כלל גדול בכל פנימיות התורה. הראש הוא רק מקיף על גבי הגוף, ואילו הקשר הטוב של הזרימה בין השנים תלוי במציאות הצואר.

הצואר הוא מקום צר. הוא המיצר המפריד בין הראש לבין הגוף, בין הפה לבין הלב. בלשון הקבלה והחסידות[5] נקרא הצואר מיצר הגרון וממנו באה יניקת החצונים. זוהי קליפת פרעה מלך מצרים [פרעה אותיות הערף] העומדת מאחורי הגרון ויונקת את החיות שיורדת מן הראש אל כיוון הלב, על מנת לא לאפשר לאור המקיף של במח לחדור ולהשפיע על מדות הלב. בתוך הגרון ישנם לפרעה שלשה שרים: שר המשקים כנגד קנה הנשימה שבגרון, שר האופים כנגד הושט שבגרון, שר הטבחים כנגד הורידים המעבירים דם בין הלב למח. כל עוד שלשה שרים אלו נמצאים תחת ממשלת פרעה הם ממציאים לו את החיות הנחוצה לו [פרעה הוא הפרזיט שיושב על העורף ומקבל משם את חיותו...].

מן המשל הזה עולה, שהחיות של הראש היא חיות הנבדלת בעצם ונפרדת מחיות הגוף, ועל כן מיצר הגרון שביניהם עלול למנוע את ההשפעה. השחרור ממיצר זה הוא סוד יציאת מצרים.

אם כן, הראש הוא רק מקיף ביחס אל הגוף, ואינו נחשב אור פנימי. התוך הוא הצורה הפנימית, האור הפנימי, ואילו הסוף הוא הכלי, הגוף המכיל את התוך וגם מקבל המשכה מן הראש.

בּוֹ מֵאִיר הַשֵּׂכֶל – "אוֹר הַמֵּאִיר לְעַצְמוֹ" – בְּחִינַת הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה,

מוסבר בחסידות[6], ששכל הוא בגדר 'אור המאיר לעצמו', ומאחר והוא אינו מאיר אל זולתו אין לו קשר עצמי עם כלי. זהו אור ללא כלי, ולכן הוא אור של שעשוע בינו לבין עצמו. שעשוע הוא אור כפול – שע ושוע. בקבלה[7], אלו הם 'שע נהורין' של אור הפנים המאירים מפני פרצוף אריך אנפין. אור שאינו קשור עם הזולת אלא רק עם עצמו הריהו מקיף ללא כלי, וממילא לגבי הזולת הוא חשוך.

על עולם הבריאה, שכנגד הראש והאור המקיף, כתוב הפסוק "בורא חשך"[8]. הוא אינו מתגלה ולכן הוא חושך לגבי הזולת. לגבי הקב"ה האור המאיר לעצמו הוא מדרגת השעשועים שלו עם נשמות הצדיקים, "ועמך כולם צדיקים"[9]. זהו שרש הנשמות. זהו סוד עולם הבריאה במדרגתו הגבוהה ביותר.

שכל תחושה ישירה באלוקות

שֶׁעִקָּרָן שֵׂכֶל אֱלֹהִי, כְּלוֹמַר תְּחוּשׁוֹת יְשִׁירוֹת (רְאִיָּה וּשְׁמִיעָה וְכוּ')

מיד בתחלת ספר התניא נאמר שיש לכל יהודי שתי נפשות, הנפש הבהמית באה מצד קליפת נוגה, ואילו "הנפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש"[10]. מהו עיקר ההבדל ביניהן? מסבירים בחסידות[11], שהנפש הבהמית עיקרה מדות ואילו הנפש האלקית עיקרה שכל. כלומר, הנפש הבהמית בזכוכה המירבי מסוגלת להגיע עד למדרגת מלאך, שהוא כאור פנימי המתלבש בגוף, פועל ומאיר דרכו. כיוון שעיקרה הוא רגש היא נשארת בעיקר רגש, ואפילו אם נזכך אותה. אין לה שכל עצמי אלא רק שכל שבמדות. שכל שבמדות הוא שכל הנועד לכוון ולהניע את המדות, אבל הוא אינו שכל לשם שכל, הוא אינו שכל של 'אור המאיר לעצמו'. לעומתה, הנפש האלקית עיקרה שכל, ואילו המדות שבה רק כלולות בתוכו.

כמובן, כל אחד מהם הוא פרצוף שלם בעל עשר ספירות – שכל ומדות – והשאלה היא מהו העיקר. הנפש הבהמית עיקרה מדות, בעוד השכל כלול בתוכן, ואילו הנפש האלקית עיקרה שכל אלוקי, בעוד המדות שבה כלולות בתוכו. הלב עולה כביכול אל מקום המח.

כאשר אנו אומרים שכל אין הכוונה לפקחות ול-IQ גבוה. שכל זו תחושה והרגשה. הסברנו פעמים רבות שישנה הרגשה וישנה התרגשות. ההרגשה הישירה של המציאות היא התחושה ישירה, ואילו ההתפעלות מאותה ההרגשה היא ההתרגשות, בין אם מדובר בהרגשה אמיתית ובין אם במדומה. אדם מתפעל מתוך שהוא הרגיש משהו, וכעת הוא מרגיש את עצמו מתפעל מן הדבר. לכן, השכל הוא בעיקר תחושה ישירה של דברים. אם השכל אינו שכל אלקי אלא שכל רוחני הרי הוא הכח לחוש בתחושה ישירה עצמים רוחניים. אם השכל הוא שכל גשמי, כמו שכל של מדען, הרי הוא כח לחוש את הטבע בתחושה ישירה. כאשר אנו מדברים כאן על שכל אנו מתכוונים אל שכל אלקי, וממילא הכוונה היא על תחושות ישירות של אלקות. השכל של הנפש האלקית הוא הכח הנפשי לחוש את ה', בחוש הראיה הפנימית או בחוש השמיעה הפנימית וכו'. זהו כלל גדול שמאוד חשוב להבינו.

ידעתיו – הייתיו

אם כן, שכל טהור הוא תחושה ישירה של מציאות אמיתית, של תחושה בנוכחות ה' בתוך כל מעשה בראשית – "נכח פני ה'"[12]. כאמור, הנפש האלקית היא בעיקרה שכל ולכן הגדרתה היא הכח לחוש את ה'.

בְּאוֹר אֵין סוֹף ב"ה – "אֶחָד הָאֱמֶת".

ידוע מאמר החכם "אילו ידעתיו הייתיו"[13]. כלומר, אם הייתי יודע אותו הייתי הוא בעצמי. בחסידות כתוב[14], שיש לומר זאת 'בניחותא'. כלומר, 'ידעתיו הייתיו'. ככל שהתחושה בה' יותר אמיתית היא גורמת לכך שהיהודי החש נעשה חלק מה', שכן רק ה' יכול להרגיש את עצמו.

החכם הגשמי שחש את המציאות הגשמית נעשה גם הוא חלק מן הטבע, חלק מן המציאות הגשמית, אבל כאשר הוא חש בשכלו אבן הוא לא נעשה חלק מאותה האבן. אמנם, ישנן גם דעות פילוסופיות אחרות האומרות שכאשר המדען מתבונן ומתעמק באבן הריהו מתאחד עמה באמצעות ה'דבק הרוחני', באמצעות השכל. על פילוסופיה זו לועג רבי נחמן[15] ואומר כי היא מגוחכת. אלו המחזיקים בה שואפים להשגת ידע בתור תכלית החיים, בגלל שבאמצעות הידע הם מרגישים התאחדות עם כל הבריאה.

בכל זאת, השכל כביכול מדביק את האדם, משייך ועושה אותו חלק מכל מה שהוא יודע באמת. יחוד זה אינו יחוד אמיתי. באמת האדם אינו חלק מן האבן, אלא הדבר רק נדמה לו. זו רק המדרגה העליונה של 'נדמה לי' שיכולה להיות.

מה שאין כן שכל אלקי. כאשר יהודי יודע את ה' זה רק בגלל שאכן הוא ממש חלק ממנו. רק על ה' נכון המשפט "אילו ידעתיו הייתיו". אבן אינה 'נמנע הנמנעות', וממילא אפשר לדעת אותה גם מבלי להיות אותה, אבל ה' הוא 'נמנע הנמנעות' וממילא אי אפשר להכיר אותו בלי להיות אותו. את כל ההסבר הזה הוספנו כדי להבין שהנפש האלקית היא בעיקר שכל, והכוונה היא אל גלוי השכל, ומקום אותו שכל אלקי הוא בעולם הבריאה, ב'ראש' קצה העליון של המושג 'ראש, תוך, סוף'.

ראש – מקור הנשמות

זהוי הסיבה לכך שהראש הוא מקור הנשמות. בהמשך נסביר שהנשמות במקורן נקראו בשם 'ישראל', וישראל הוא אותיות לי ראש[16]. הנשמה יורדת מן הראש כדי להתלבש בתוך גוף, בתוך הסוף. ממילא מקומה הוא או בראש או בסוף, ואילו התוך, עולם היצירה, הוא עולם המלאכים.

איך נציין את ההבדל בין שני המצבים? כאשר הנשמה ממוקמת בראש היא נקראת 'ישראל' ואילו כאשר היא יורדת אל בסוף כדי להתלבש בגוף היא נקראת 'יעקב'. לכן יעקב הוא אותיות י עקב[17]. הגוף עצמו מכונה עקב, ואילו האות י רומזת אל הארת הנשמה שיורדת להתלבש בתוכו.

בצורה קצת אחרת: בלידת יעקב נאמר "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו"[18]. כלומר, העקב הזה הוא בבחינת עשו הרשע. עשו הוא לשון עשיה, ומן הרמז הזה בתורה ברור כי העקב הוא סוד העשיה. זוהי גסות וחצוניות המעלימה ומסתירה על היד האוחזת בו, על האות י הנעלמת בה. אותה היד אוחזת את העקב על ידי קיום תורה ומצות, וכך היא מבררת, מזככת ומתקנת אותו. עשו הוא זה שנולד הראשון, ואכן טענתו של היצר הרע מקדימה בשלש-עשרה שנים את טענתו של היצר הטוב[19], ורק מכח אחיזת היד בעקב הוא יכול להתגבר עליו – "ולאום מלאום יאמץ"[20] – לתקנו ולבררו.

אחד מצרופי המילה בראשית הוא ראש בית[21], ומסביר על כך רבי נחמן[22] שצדיק הדור הוא הראש של הבית. כל העולם הוא הבית והעולם נברא בשבילי[23]. כלומר, בשביל הצדיק המתקן את הבית ומגלה בתוכו את עצמותו יתברך, בבחינת "דירה בתחתונים"[24]. מאחר ו"ועמך כולם צדיקים"[25], לכן כל יהודי בשרשו הוא ראש הבית של העולם. זהו עוד רמז למקום הנשמה מצד עצמה בעולם הבריאה שבבחינת ראש ושכל אלקי.

תחלה – בחזרה אל מעל לראש

עד כאן הסברנו שלש מדרגות 'ראש, תוך, סוף'. נשלים את המדרגה הרביעית:

הָעַצְמוּת הוּא סוֹד הַ"תְּחִלָּה" שֶׁלִּפְנֵי הַ"רֹאשׁ" [עד כאן היתה זו מערכת אחת של השתלשלות – כנגד האותיות הוה – שהוא ההווה המתגלה מתוך האות י], בְּסוֹד "נָעוּץ סוֹפָן בִּתְחִלָּתָן" וְ"סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה" –

מקור המאמר המפורסם "סוף מעשה במחשבה תחלה" הוא בפיוט 'לכה דודי', שאנו שרים בכל ערב שבת. מקור המאמר "נעוץ סופן בתחלתן" הוא בספר יצירה[26]. בשניהם הלשון היא 'תחלה' ולא 'ראש', והחדוש בה הוא שהסוף מתעלה למעלה מן הראש, על אף שכבר ישנה השתלשלות שהיא לכאורה מסגרת סגורה. כאשר כל דבר בא אל סופו, אל סוף השתלשלותו, אזי הוא מתעלה וחוזר אל המדרגה שלמעלה מראשו, והיא המדרגה הנקראת כאן 'תחלה'.

הכלל הגדול בחסידות אומר "כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש"[27], והוא אמור לגבי ההבדל שישנו בין אור ישר לבין אור חוזר. אור ישר מתחיל להאיר מנקודת מוצא אחת שנקראת ראש, שלאחריו באה השתלשלות של מספר שלבים, כאשר אותו 'ראש' הוא עדיין בגדר מקיף לגבי ה'תוך' וה'סוף'. על כן הוא ניצב למעלה מהם ומאיר דרך ה'תוך' אל ה'סוף'. לעומת זאת, אור חוזר עולה מלמטה כאשר הגיע האור הישר אל הסוף, והוא חוזר אל מקום גבוה יותר מנקודת מוצאו בראש ממנו הוא יצא [בדרך הרמז: ראש תוך סוף תוך עולה את השמים ואת הארץ. ראש תוך סוף תוך ראש עולה 2000, הרמוזים באות ב רבתי של המילה 'בראשית'].

כלל גדול זה מבטא את:

הַקֶּשֶׁר שֶׁבֵּין עַצְמוּת לִכְלִי כַּנַּ"ל – "כָּל עַצְמֹתַי" [עליו למדנו באריכות בפרק הקודם]

הסברנו את ארבעת המדרגות בעבודת ה' – 'דחילו ורחימו רחימו ודחילו' – ובהן ראינו שמדרגת הכלי היא 'יראה תתאה' ומדרגת העצמות היא 'יראה עילאה'. בהקשר שלנו, 'יראה תתאה' חוזרת וננעצת בתוך 'יראה עילאה'. מתגלה כי יש לכלי קשר עם עצם האלקות, עם "אנכי מי שאנכי"[28], שמעבר אל היכולת רק לחוש את האלקות. זהו עיקר הסוד של "ירידה לצורך עליה" עליו למדנו בתחלת השער.

עצם אינו צריך שיעור

הדוגמה הטובה שמביאה החסידות[29] לתהליך זה היא דחיקת המים בתוך גידי הארץ. מים שעוברים בלחץ ובדוחק בעובי תת הקרקע, בתוך גידי הארץ, הופכים אחר כך להיות מי מעינות המוגדרים 'מים חיים'. כלומר, לאותם מי גשמים אין דין 'מים חיים', אבל בעקבות ירידתם אל תוך האדמה הם הפכו למציאות של מים במדרגה גבוהה הרבה יותר. ישנן טומאות כאלו שלא די במי מקוה רגילים כדי לטהרן, אלא הן זקוקות לטהרה דוקא במי מעין. כאמור, מי המעין נובעים מתחתית הארץ, שם המים הופכים להיות מים חיים מכח לחיצת הארץ עליהם. למים החיים ישנו כח עצמי ולא רק כח של תחושה אלקית. כח העצם הזה הוא כח ה'תחלה', ולכן מי המעין מטהרים בכלשהו[30]. כדי לטהר מחט קטנה צריכים מקוה כשר בן ארבעים סאה של מי גשמים, ואילו המים החיים, כל עוד הם קשורים למקורם, די שיכסו את המחט כדי לטהרה.

נרחיב קצת את ההסבר. בקבלה[31], מי מקוה הם כנגד יסוד אמא, ואמא היא מדרגת עולם הבריאה, אות ה עילאה שבשם. אצלנו, היא מדרגת ה'ראש'. ביסוד אמא ישנם נ שערי בינה ושם הוא מקום ההשערה של ה' כאשר הוא "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[32]. כל המושג השערה מתקשר עם שיעור וכמות, ואי אפשר להסתפק בה רק עם איכות.

בשביל שתחושה אלקית תפעל על האדם להרשימו צריכה להיות בה גם איכות וגם כמות. למשל, האדם אינו מודע לכח הראיה, שאורכה הוא הרף עין בלבד. היא יכולה להיות נקודה מאוד קטנה של תחושה שאין די בה כדי לפעול עליו ועל ידי להשתרש בתוך התודעה שלו. על כן, תחושה ושכל צריכים שעור.

לעומת זאת, עצם אינו צריך כמות. זהו ההבדל בין העצם לבין השכל. השכל חש את העצם בהיותו שכל, עוד לפני שהוא חוזר אל מדרגת העצמות. העצם נקרא "אנכי מי שאנכי" ולכן הוא אינו צריך שעור. זוהי גם הסיבה שהמים החיים אינם צריכים שעור כל זמן שהם קשורים למקורם ודבוקים בעצם, והם מטהרים בכלשהו.

ידועה החקירה בנגלה שבתורה [גם הרבי מרבה לדבר עליה בזמן האחרון[33]] על המונח 'כלשהו'. בהגדרו ההלכתית ישנן שתי דרכים: לפעמים בהלכה 'כלשהו' הוא דבר ששעורו קטן מאד, אבל בכל זאת הוא משהו, אבל לפעמים המושג 'כלשהו' בא לשלול לגמרי את המושג שיעור ולומר שאין בדבר שעור כלל.

לעניננו, אם אני אומר שמי מעין מטהרים בכלשהו, הכוונה היא על פי הדרך הראשונה, שאפילו טיפה מטהרת, שכן אי אפשר לטהר בלי מים. זה על דרך הפשט, אבל על פי פנימיות המושג כלשהו בא גם כאן לשלול ולומר שההלכה כאן היא למעלה מהגדרת השעור. שעור הוא שכל, שפרושו הוא תפיסה שכלית ביחס אל משהו, בעוד המושג 'כלשהו' הוא כבר למעלה מן השכל. להגיע אל מדרגה כזאת שלמעלה מן השכל בכלל מגיעים רק בסוף. כלומר, רק לאחר שיורדים מטה-מטה אל המציאות התחתונה ביותר ומאבדים את החושים. דוקא ממקום זה בו החושים אינם פועלים אפשר להתקשר עם המקום העצמי שלמעלה מן השכל בעצם.

את כל זה הסברנו כדי להבין את הכלל "סוף מעשה במחשבה תחלה". הכל משתלשל מן הראש, אך ברגע שהדבר מגיע דרך התוך אל הסוף עולה האור החוזר אל הקדמות ממש, הנקראת 'תחלה'.

"אף עשיתיו"

גִּלּוּי הָעַצְמוּת מַמָּשׁ עַל יְדֵי עֲבוֹדַת הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּפִים בְּעוֹלָם הָעֲשִׂיָּה הַתַּחְתּוֹן דַּוְקָא [גלוי העצמות נעשה רק על ידי מדרגת 'יעקב' בעבודת הנשמות שירדו להתלבש בתוך גוף] (בְּסוֹד "אַף עֲשִׂיתִיו", שֶׁ"אַף" מַפְסִיק בֵּין "יְצַרְתִּיו" לְ"עֲשִׂיתִיו", אַךְ מְרַמֵּז לְאֶפְשָׁרוּת גִּלּוּי הָעַצְמוּת [דוקא כאשר האור מוסתר ישנה אפשרות לגלות את העצמות]

הפסוק היחיד בו מופיעים שמות העולמות בי"ע הוא הפסוק "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו"[34], המובא במשנה המסיימת את פרקי אבות[35]. כאשר מדייקים בפסוק רואים בו שני דברים[36]: רואים ששלשת העולמות בריאה, יצירה ועשיה מופיעים על פי הסדר, ורואים שרק בין היצירה אל העשיה מופיעה בו המילה 'אף' ומפרידה ביניהן. מה הענין? על פי פרוש אחד, מרמזת המילה 'אף' להפסק שקיים בין שני העולמות התחתונים, להפסק של הסתרה והבדלה. על פי הערכים שלנו, בעולם היצירה יש גלוי של האור הפנימי, ואילו בעולם העשיה מוסתר אותו האור ומתגלה רק גשם, כלי, גוף.

אולם הפרוש הפנימי יותר אומר, שהמילה 'אף' באה לרבות את המדרגה הרביעית הנעלמת, את עולם האצילות, המתגלה רק בסוף. היא נעלמת בגלל שהיא אינה חלק מן התהליך של 'ראש תוך סוף'. זהו בדיוק אותו היחס שיש בין מדרגת 'תחלה' לבין המערכת המשתלשלת תחתיה. עולם האצילות מתגלה דוקא בסוף, בעולם העשיה, בסוד "סוף מעשה במחשבה תחלה" ו"נעוץ סופן בתחלתן".

הרמז הוא:

"אַף" בְּגִימַטְרִיָא "אָנֹכִי מִי שֶׁאָנֹכִי"

העצמות נקראת 'אנכי', שאינו מרומז בשום שם, בשום אות ובשום קוץ[37]. פרוש המילה 'אנכי' הוא שה' מדבר בעד עצמו ואומר "אנכי מי שאנכי"[38], וזו המילה היחידה ש'הולכת' על עצמותו יתברך. משמעות הרמז היא שאותו 'אנכי' מתגלה במקום המילה 'אף' שבפסוק. הוא זה שמפסיק בין עולם יצירה לבין עולם העשיה, בין המלאכים לבין הנשמות בגופים בעולם התחתון. האדם שחי למטה נמצא בתנאים הגשמיים והקשים של העולם הזה, אך דוקא במקום ה'אף' הזה ישנה האפשרות הבלעדית לגלות את העצמות:

בִּבְחִינַת עֲשִׂיָּה דַּוְקָא, וְהוּא עַל יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה וְקִיּוּם הַמִּצְוֹת בְּ"אַף" [בהיותו מסך המסתיר ומפסיק את האור] – צַעַר גָּלוּת הַשְּׁכִינָה – [שהוא סוד ירידת ו] הִתְלַבְּשׁוּת הַנְּשָׁמָה בַּגּוּף –

זהו סוד יעקב עליו נאמר "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה"[39]. מוסבר בחסידות[40], שבאר שבע הוא כנוי אל מלכות דאצילות, שם מחכה הנשמה עד לירידתה להתלבשותה בגוף. משם היא יוצאת והולכת חרנה, אל "חרון אף של מקום"[41], אל מקום של "אף עשיתיו". זו אותה אות י משמו היורדת להתלבש בתוך העקב, בתוך הגוף. זה עצמו צער גלות השכינה.

כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ חֲזַ"ל עַל הַפָּסוּק "אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִי").

דרשו חז"ל פסוק זה ואמרו: תורתי שלמדתי באף מתקיימת ועומדת לי לעד. התורה שהאדם לומד במצבים קשים של חיים אף וחימה הופכת להיות לו תורת חיים ומתקיימת בו. תורה זו היא על דרך אותם מים בעובי הארץ, הדחוקים בגידיה בלחץ עצום, ודוקא כתוצאה מן האף הם הופכים להיות מים חיים.

מכל מה שראינו עד כאן עולה, שדוקא המדרגה התחתונה מתקשרת עם המדרגה העליונה. דוקא הסוף מתקשר עם התחלה, דוקא הכלי מתקשר עם העצמות, עם האנכי שלמעלה מן הראש. כלומר, מדרגת 'יעקב' מתקשרת עם 'אנכי' שלמעלה ממדרגת 'ישראל'.

י         עַצְמוּת          - תְּחִלָּה

ה        אוֹר מַקִּיף     - רֹאשׁ

ו         אוֹר פְּנִימִי    - תּוֹךְ

ה        כְּלִי              - סוֹף

בפרק זה הוספנו עוד מערכת של מושגים המהווה ממד חדש להתבוננות – תחלה, ראש, תוך, סוף. בפרק הבא נמשיך ונסביר שלכל אחת מארבע המדרגות ישנו שם מיוחד, ששלשה מהם כבר הזכרנו: אנכי, ישראל ויעקב.

* * *



[1] שער ב פרק א; ראה גם עץ חיים שער א ענף ב ועוד.

[2] ראה שער 'עולמות, נשמות, אלהות' פרק יא.

[3] משלי יט, יג.

[4] ראה ספר 'חסדי דוד הנאמנים' ח"א עמ' 38 והלאה.

[5] תורה אור שמות נא, א; וארא נז, ב והלאה.

[6] התבאר לעיל שער א פרק ו.

[7] זח"ג קלג, ב ; עץ חיים שער יג פי"ד.

[8] ישעיה מה, ז.

[9] שם ס, כא.

[10] תניא פרק ב.

[11] סה"מ עת"ר עמ' קנט ואילך.

[12] איכה ב, יט.

[13] ספר העיקרים מ"ב ספ"ל.

[14] ראה ספר השיחות ה'תש"ג (מהדורת לשה"ק) עמ' סח; ה'ש"ת (מהדורת לשה"ק) עמ' לד; סה"מ מלוקט ח"ב עמ' יב.

[15] לקוטי מוהר"ן ח"ב תורה יט.

[16] שער הפסוקים וישלח לב, כט; ספר הליקוטים ויחי מז, כח; פרי עץ חיים שער הלולב פ"א ועוד.

[17] ראה סה"מ תרע"ח עמ' ריד ואילך; סה"מ תש"ה עמ' 57 ואילך.

[18] בראשית כה, כו.

[19] ע"פ זח"א קעט, ב.

[20] בראשית כה, כג.

[21] תקו"ז ג (יח, א).

[22] לקוטי מוהר"ן ח"ב תורה סז.

[23] סנהדרין לז, א; ראה לקוטי מוהר"ן ח"א תורה ה.

[24] תנחומא שנא טז.

[25] ישעיה ס, כא.

[26] פ"א מ"ז.

[27] ראה תו"ח בראשית ס, ב וש"נ.

[28] זח"א קסז, ב.

[29] לקוטי תורה חקת סב, ב; אור התורה חוקת עמ' תתמז; שם עמ' תתקיא ואילך.

[30] שו"ע יו"ד סימן רא סעיף א (לכלים, ולכמה דעות אף לאדם ועיי"ש).

[31] ראה פרי עץ חיים שער השבת פ"ג; ובארוכה בסידור עם דא"ח כוונת המקוה (קנו, א ואילך).

[32] עיין עמק המלך שער שעשועי המלך בתחלתו (ראה גם עץ חיים שער עגולים ויושר בתחלתו; מקדש מלך לזח"א טו, א).

[33] ???

[34] ישעיה מג, ז.

[35] אבות פ"ו מי"ב.

[36] להרחבה בשני הפרושים ראה שער 'ארבעה עולמות' פרק ה.

[37] ראה זח"ג יא, א; שם רנז, ב. וראה לקוטי תורה פינחס פ, ב.

[38] זח"א קסז, ב.

[39] בראשית כח, י.

[40] תורת חיים ויצא קסו, ב; מאמרים מלוקטים ח"ב עמ' 19 (י כסלו ה'תשל"ח); ראה זח"א קנב, ב ובאור החמה שם; פרדס שער כג מערכת 'באר'.

[41] רש"י לבראשית יא, לב; ראה זח"א קמז, א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com