חיפוש בתוכן האתר

אורות וכלים_פרק ד הדפסה דוא

פרק ד

יראה-אהבה-אהבה-יראה


בשני הפרקים הראשונים הסברנו בקיצור את ארבעת המושגים – עצמות, אור מקיף, אור פנימי, כלי – וכיצד הם מקבילים לארבע אותיות שם הוי'. העצמות היא בחינת האלקות עליה נאמר "כי ממך הכל"[1]. אור מקיף זו בחינת הנשמות בשרשן למעלה, טרם ירידתן אל תוך הגוף. אור פנימי הוא סוד המלאכים, השליחים מאת ה' המלובשים בגוף דק של חומר רוחני. בשם כלי מכונה מציאות העולם התחתון, בו אמנם יש נשמות בגופים, אך בו כבר מסתיר הכלי, הגוף, על האור הפנימי שבו. מורגש בו רק הגוף, רק הכלי. בפרק הקודם עסקנו ברמזים העולים ממערכת זו.

נמשיך ונלמד את פרק ד, ובו הסברים נוספים לארבעת המדרגות הבסיסיות שלנו. נקח את המבנה היסודי שלנו ו'נתמסר אליו', נתמסר להתבונן ולתקוע מחשבתנו בו כדי לקובעו עמוק בנפשנו. נמשיך ונסביר כמה דברים חדשים וכמו כן נוסיף כמה רמזים לאותו מספר חשוב עליו דובר בו בפרק ג'.

אהבה רבה ואהבת עולם

במבנה ארבע המדרגות יש בין העצמות לבין הכלי שתי מדרגות של אור: אור מקיף, כנגד ה עילאה שבשם, ואור פנימי, כנגד ו שבשם; הנשמות ללא הגופים והמלאכים [ובכללם ראשית התלבשות אור הנשמה בכלים שאינם מסתירים].

מוסבר בחסידות, שאור תמיד קשור עם אהבה, ואילו כלי או עצם קשורים תמיד עם מדת היראה. האדם ירא את העצם ואוהב את האור שמאיר ומתגלה מתוכו. כל אהבה מתיחסת לגלוי אור שמאיר מתוך עצם כל שהוא, ואילו לגבי היראה העיקרון הוא שאני ירא ממשהו ולא מן הגלוי שלו. עולה מכאן, שישנה יראה שלמטה מאהבה, וישנה יראה שלמעלה מהאהבה.

הבטוי לכך בספר הזהר הוא "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו"[2], והוא מתאר את הסדר בו אנו עסוקים 'יראה, אהבה, אהבה, יראה'. כלומר, ישנה 'דחילו עילאה' שלמעלה מכל סוג אהבה, אחריה יש שני סוגי אהבה, ולבסוף ישנה יראה תתאה, 'דחילו תתאה'. סדר זה תואם את המבנה בו אנו מתבוננים כיון שיש אצלנו שני אורות באמצע – אור מקיף ואור פנימי – בין עצמות לבין כלי. העצמות והכלי הם הדבר בעצמו, ואילו האור הוא גלוי בלבד – גלוי עליון של אור מקיף וגלוי תחתון של אור פנימי.

שְׁנֵי הָאוֹרוֹת הֵם בְּחִינַת "אַהֲבָה רַבָּה" בְּ-ה עִילָּאָה שֶׁבַּשֵּׁם וְ"אַהֲבַת עוֹלָם" בְּ-ו שֶׁבַּשֵּׁם,

אהבה רבה היא אהבה שהאדם אינו יוצא ממנה לעולם, כיוון שהיא מקיפה אותו בכל הליכותיו. אפילו בכל מעשי היום יום שלו, אף פעם הוא אינו יוצא מתוך אהבה זאת. עליה הפסוק במשלי אומר "בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד"[3], ופרושו שהאדם יוצא מדעתו תוך כדי תוקף האהבה.

אהבה כזו שבה האדם שוגה תמיד היא אהבה שמתגלה מתוך התבוננות של "כולא קמיה כלא חשיב"[4]. רק כאשר מסוגל האדם להתיחס לאור ה', וכל מציאות העולם בטלה לגבי אותו אור, אזי האור מקיף אותו ומוציא אותו מכל קשר ויחס לכל דבר המתרחש בשמים ובארץ ובכל העולמות. אין לו שום עסק ושום ענין בעולם אלא רק "באהבתה תשגה תמיד". זו אהבה ששוה ומשוה את כל המצבים, וממילא הוא נתון בתוכה ואינו יוצא ממנה. היא מהווה עבורו 'עיר מקלט'. במערכת שלנו, אהבה רבה היא כנגד הבינה, כנגד ה עילאה שבשם, והיא נקראת "רחימו עילאה".

לעומת זאת, אהבת עולם היא אהבה פנימית, אהבה המאירה בתוך האדם בפנימיות כוחות נפשו. היא נולדת מהתבוננות באורו הפנימי של ה'. כלומר, התבוננות באור ה' שמהוה ומחיה ומקיים את העולמות. על אור ה' זה אומרים חז"ל "מה הנשמה מחיה את הגוף כך הקב"ה מחיה את כל העולם"[5]. כאשר האדם מתבונן באור פנימי זה ומתיחס אליו הוא נמשך אליו ואוהב את ה'. אור אהבה זה מאיר גם בפנימיותו, אך הוא ניתן לשנויים כפי מצב כליו וכוחות נפשו, שכן כל אור פנימי נתון לשנויים באיכותו וכמותו ביחס אל הכלים בהם הוא מאיר. אצלנו, אהבה זו היא כנגד האות ו שבשם, כנגד פרצוף ז"א.

אנו אומרים בכל יום לפני קריאת שמע של שחרית את הברכה המתחלה במילים "אהבת עולם", ואילו בשעת התפלה האדם משיג משהו מן המדרגה הגבוהה של "אהבה רבה" עד כמה שמסוגל להשיג על פי עבודתו – "עבודה שבלב זו תפלה"[6]. לאחר התפלה חולפות ממנו אהבות אלו ונותר מהן רק רושם במשך כל היום, כמבואר בספר התניא[7]. מה שאין כן האור המקיף. כל אור מקיף, ובמיוחד זה שעליו נאמר "כולא קמיה כלא חשיב", שכל העולמות כולם בטלים ומבוטלים לגביו, מקיף את האדם מכל פינה ומכל צד.

מהקבלה זו ברור שמדרגת הנשמות מצד עצמן, מצד שרשן, היא מדרגת אהבה רבה דוקא. הרי הנשמה מצד עצמה מופשטת מכל מציאות העולמות כולם כפי שהיא מופשטת מן הגוף. אהבתה את ה' המושרשת בטבעה ובעצמותה היא במדרגת אהבה רבה, "באהבתה תשגה תמיד".

מה שאין כן מלאך. הוא בעצמו בגדר אור פנימי, ולכן הוא אוהב את ה' במדרגת אהבת עולם. כלומר, אהבתו מתיחסת אל האור הפנימי שמחייה את העולמות. ממילא, יהודי שאוהב את ה' במדרגת 'אהבת עולם' הוא עדיין במדרגת מלאך כביכול, אבל הנשמה עצמה היא במצב של 'אהבה רבה', של אהבה אין סופית [רבה עולה אין סוף, וכן אור].

שתי מדרגות של אהבה ושל אור מרומזות ברמז המובא גם בספר התניא[8], על פיו ואהבת עולה ב פעמים אור. מצות אהבת ה' נלמדת מן הפסוק "וְאָהַבְתָּ אֵת הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", והמילה אור הרמוזה בו פעמיים היא כנגד האור מקיף והאור הפנימי, אהבה רבה ואהבת עולם.

בְּסוֹד "וְאָהַבְתָּ" בְּגִימַטְרִיָא פַּעֲמַיִם אוֹר,

בדרך כלל מוסבר רמז זה בשתי צורות: בספר התניא מוסבר שפעמיים אור הם – אור האהבה ואור היראה. אמנם הסברנו שבדרך כלל המושג אור שייך לגלוי אהבה, ולא לגלוי של יראה, אך בכל זאת ישנו גם אור הבא מתוך עבודת יראה. פרוש נוסף אומר[9], שפעמיים אור אלו הם אור ישר ואור חוזר. כלומר, יש באהבה אור חוזר שעולה מלמטה למעלה, וישנו באהבה אור ישר שיורד מלמעלה למטה. כאן אנו מפרשים פרוש שלישי ומסבירים, שפעמיים אור הם אור מקיף ואור פנימי, והם מקבילים אל שתי מדרגות האהבה – אהבה רבה ואהבת עולם.

    אור מקיף           אהבה רבה           אהבה תמידית מצד עצם הנשמה.

    אור פנימי          אהבת עולם          מצד ראשית התלבשות אור הנשמה בכלים.


התלבשות בכלים פרושה התלבשות בגבול, קבלת שליחות מסוימת. כאשר הנשמה מתדמה למלאך העושה רק שליחות אחת בזמן אחד[10] זוהי מדרגת אור פנימי.

דחילו עילאה – הבושה התהומית

וְכַיָּדוּעַ שֶׁאַרְבַּע אוֹתִיּוֹת הוי' ב"ה הֵן כְּנֶגֶד "דְּחִילוּ וּרְחִימוּ וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ". "דְּחִילוּ עִילָּאָה" [כנגד האות י שבשם הוי', ובהתבוננות שלנו היא מדרגת עצמות האלקות, עליה נאמר "כי ממך הכל"] הוּא סוֹד "יְרֵא בֹּשֶׁת" ("בְּרֵאשִׁית") מִפְּנֵי עַצְמוּת אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ.

"בראשית" היא המילה הראשונה בתורה ותרגום ירושלמי מתרגם אותה "בחכמתא". כלומר, כנגד אות י שבשם. בספר תקוני זהר אחד מן הצרופים העיקריים של המילה בראשית הוא ירא בשת[11]. מבואר בחסידות[12], ש"ירא בשת" זו יראה מתוך גלוי העצם עד כדי כך שהאדם יתבייש כביכול מעצם מציאותו. כלומר, האדם בורח ממציאותו על ידי גלוי עצמות ה'. זו אינה בושה על עבירות וחטאים ח"ו, אלא בושה מעצם מציאותו. משל לאחד שישנה לפניו מפה לבנה טהורה, וככל שהמפה לבנה טהורה ובהירה יותר ויותר כך הפגם הקטן ביותר, הכתם הזעיר ביותר, פוסל את יופי וטוהר לובן המפה. בהרגשתו, הוא פוגם את השלמות. כך מרגיש האדם כאשר מדרגת העצמות כביכול מתגלה לו.

דחילו תתאה – הרתיעה לאחור

ספר יחזקאל פותח בנבואה הנקראת "מעשה מרכבה"[13], ובה מתוארות חיות הקדש עליהן נאמר "וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה"[14]. מעל ראש החיות מתוח רקיע, והחיות מתנשאות כביכול בתנועת 'רצוא' במטרה לעבור ולבקוע אותו ולהציץ באור השכינה. מרגע שהציצו החיות הצצה כל שהיא הן נרתעות מיד וחוזרות לאחור בתנועה של 'שוב' – "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"[15]. תאור זה הוא על דרך הכתוב בספר יצירה "אם רץ לבך שוב לאחור"[16].

על סיום מאמר זה, שהוא מן החשובים ביותר, ישנן כמה גרסאות: גרסה אחת אומרת "אם רץ לבך שוב לאחור". גרסה שניה אומרת "אם רץ לבך שוב למקום". גרסה שלישית אומרת "אם רץ לבך שוב לאחד". הגרסה שלישית היא הגרסה בספר תקוני זהר[17], והיא הגרסה המובאת בספר התניא[18] וברוב ספרי החסידות. שלש גרסאות אלו הן כנגד שלש המדרגות בעבודת ה' על פי הבעש"ט: "הכנעה, הבדלה, המתקה"[19], וכנגד שלש המדרגות חש, מל, מל בסוד החשמל[20].

שלב ההכנעה דורש מן האדם להרתע. חזור בך מעזותך להציץ מעל לרקיע ושוב לאחור. שלב ה-חש הוא שלב השתיקה. שלב ההבדלה דורש מן האדם לשוב אל המקום העצמי שלו, בסוד המאמר "איזהו חכם המכיר את מקומו"[21]. על ידי תנועת ה'רצוא' שלו הוא מזהה את מקומו האמיתי ושב אליו. שלב ה-מל הוא פעולה של כריתה והבדלה. בשלב ההמתקה תנועת ה'שוב' של האדם היא למטרת קיום התורה והמצות למטה, ולא מתוך דרישת לבו להתיחד עם הקב"ה למעלה. כלומר, תנועת ה'שוב' היא מתוך רצון לקיים את רצונו יתברך, ובכך הוא באמת מתיחד עם ה'אחד יחיד ומיוחד' ברוך הוא. זוהי ההתאחדות והדבקות האמתית באלקות. כאן שלב ה-מל הוא מלשון מלל ודבור [שלש מדרגות מקבילות אצל הבעש"ט שלשת הממדים "עולמות, נשמות, אלקות"[22]].

לגבי המלאכים וחיות הקודש מתאימה הגרסה הראשונה – "שוב לאחור". כאמור, חיות הקודש רצות במטרה להציץ מעל לרקיע ומיד נרתעות ושבות לאחור, ולכן כתוב שאצל המלאכים אין תזוזה אמיתית. הם אינם מוצאים על ידי תנועת ה'רצוא ושוב' שלהם את מקומם האמיתי, אלא הם פשוט אינם זזים. על כך אומר הכתוב "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה"[23]. הנשמות מהלכות ומתקדמות ולעומתן המלאכים עולים ויורדים, אבל נשארים במקומם הראשון.

נחזור אל לשון המאמר:

"דְּחִילוּ תַּתָּאָה" הוּא סוֹד ה"רָקִיעַ" שֶׁעַל גַּבֵּי חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ [הנופלת על המלאך כאשר הוא מציץ באור השכינה שלמעלה מן הרקיע], בְּחִינַת יִרְאַת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ אֲשֶׁר בַּכֹּל מָשָׁלָה

'יראה תתאה' היא יראת המלכות, והדבר המתגלה למלאך הוא כיצד מלכות ה' "בכל משלה"[24]. זהו דבר שלא היה גלוי אליו קודם. לכן באמת כתוב, שאם ה' היה מגלה קצת יותר מדי ממדת מלכותו, אם היה מגלה את שליטתו האמיתית בכל ההויה כולה בפני שום בריה, היא היתה מיד מתבטלת ונשרפת. זהו סודו של מאמר חז"ל "הושיט אצבעו הקטנה ביניהם ושרפן"[25]. הזרת, האצבע הקטנה, היא כנוי למלכות.

בלשון הקבלה[26] נקרא עולם האצילות 'רשות היחיד', ואילו העולמות התחתונים נקראו 'רשות הרבים', בהם כאילו ישנה איזו רשות אחרת. גלוי המלכות הוא הגלוי שגם ברשות הרבים הכל תחת רשות היחיד,"ומלכותו בכל משלה". ככל שהנברא מרגיש את עצמו 'יש' ודבר בפני עצמו מתבטלת כל ישותו והוא נשרף וחוזר למקורו, כמו לפני שנברא 'יש מאין'.

זוהי דוגמה טובה מהי 'יראה תתאה', יראת המלכות. מבואר בחסידות[27], שיראת המלכות אינה יראת העונש, שכן יראת העונש היא מחוץ לגדר הקדושה. רוב ספרי המוסר מסבירים שיראת העונש היא יראה תתאה, ואילו יראת הרוממות היא 'יראה עילאה'. לעומתם, בחסידות מדגישים תמיד שיראת העונש אינה באה מצד הקדושה, אלא היא יראה מצד קליפת נוגה. קליפת נוגה מעורבת טוב ורע[28], והטוב שבה הוא מצד התועלת שישנה גם בדברים שאינם מצד הקדושה בעצם. התועלת שיש ביראת העונש היא פשוטה ביותר, שכן שסיבתה נמנע האדם לעבור עבירות ויש לו מניע לעשות מצות. יש בה תועלת, אבל טוב זה אינו טוב אלקי. טוב אלקי הוא רק תחושה אלקית, תחושת קדושה, ועל כן דבר שאין בו תחושה כזו אינו בא מ'סטרא דקדושא', ואפילו שאותו המעשה נראה כמצוה הגדולה ביותר בתורה. האמת היא שהוא בא מן הסטרא אחרא הגמורה, או לכל היותר מקליפת נוגה המעורבת טוב ורע. את כל זאת הסברנו כדי להדגיש שיראת העונש אינה יראה הבאה מצד הקדושה.

אם כן, מהי 'יראה תתאה'? 'יראה תתאה', יראת המלכות, היא רתיעת האדם כאשר מתגלה לו מלכות ה'. כאשר מלכות ה' היתה אצלו דבר שנעלם בתחלה וכעת מתגלה לו ש"מלכותו בכל משלה" הוא מיד נרתע ומזדעזע, מיד נופלת עליו יראה. תגובה זאת היא 'יראה תתאה', והדוגמה לה היא רתיעת המלאכים לאחור.

סוד הרקיע

("מָשָׁלָה" אוֹתִיּוֹת "שִׂמְלָה" וּלְבוּשׁ הַגּוּף [הגוף עצמו נקרא לבוש ושמלה ביחס אל הנפש המתלבשת בתוכו], שֶׁתְּחִלַּת יְצִירָתוֹ מְכֻנָּה בְּשֵׁם "רָקִיעַ").

אנו לומדים את הפסוק "ומלכותו בכל משלה"[29] והרמז הוא – מָשָׁלָה אותיות שִׂמְלָה. שמלה היא לבוש הגוף, והיא מהווה משל בפסוק אל לבוש הגוף. בקבלה מכונה תחלת יצירת הגוף בשם 'רקיע'. נסביר קצת יותר את סוד הרקיע.

על פי קבלה[30] יש שלשה שלבים בסוד העבור – אור, מים, רקיע. מושג זה קשור עם תחלת מעשה בראשית, בו מופיעות מילים אלו חמש פעמים: המילה 'אור' מופיעה ביום הראשון של מעשה בראשית, ואילו המילים 'מים' ו'רקיע' מופיעות ביום השני. ראשי תבות שלשת השלבים – אור מים רקיע – הם אמר, ולכן בכל פעם שנכתבת המילה "ויאמר" בעשרה מאמרות שבהן נברא העולם היא מרמזת אל סוד זה.

שלשה שלבים אלו מתארים את ראשית היווצרות העובר ברחם האם, כאשר הרקיע הוא השלב הסופי בו מתחילה מציאות הגוף. 'אור' הוא השלב בו הזרע עדיין טיפה במח האב. 'מים' הם השלב בו זרע הזכר נמשך משם, אבל עוד לפני שהוא מתחיל להרקם כעובר, כגוף. 'רקיע' הוא השלב האחרון, בו מתחילה רקימת התאים שעתידים להתפתח ולהוות את הגוף.

לעניננו, פשט הבטוי 'מָשָׁלָהּ' שבפסוק הוא לשון ממשלה, והוא בא לשלול את האפשרות שישנו על האדם ממשל אחר כביכול. מה עלול להיות ממשל זר? ממשל זר הוא דבר שבתחלה רק הסתיר על מלכות ה'. זהו הגוף, הכלי, שתחלתו הוא ה'רקיע'. כאשר מתגלה שבתוך השמלה, בתוך הגוף המסתיר והממשל הזר, נמצאת מלכותו אשר בכל משלה הרי זה גלוי מלכותו ית' דרך ובאמצעות הרקיע. הוא זה הפועל על חיות הקדש את יראת המלכות, והן נרתעות לאחור.

ללא ממשל זר

נרחיב בהסבר הפסוק שהבאנו. הבטוי "בכל משלה" ביחס למלכות ה' בא לשלול את ממשל כוחות הטבע, כוחות שרי אומות העולם, כוחות של כל מיני גופים ציבוריים או אישיים המשתלטים על האדם בעולם הזה. למראית העין ישנו ממשל חצוני המושל על האדם לכאורה. הוא נתון לפעמים תחת ממשלת יצרו הרע. למשל, כאשר הוא כועס ישנה אצלו באותה עת 'מָשָׁלָהּ' אחרת מחוץ לממשלת הקדושה, שכן היצר הרע הוא המושל עליו.

בהקשר לכך נביא את פרושו הנפלא של הרמב"ם למשנה המפורסמת. כך מפרשים חז"ל את הפסוק "בכל לבבך"[31]:

'וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ'. 'בְּכָל לְבָבְךָ', בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע[32].

על משנה זו מפרש הרמב"ם ואומר, שהכוונה היא שאפילו כאשר האדם נתון תחת ממשלת היצר הרע שלו ואינו יכול להמלט ממנו עליו לזכור את ה'. עליו לדעת שגם במצבו הנכחי הוא אוהב את ה'. הפרוש הפשוט של "בשני יצריך" הוא שגם היצר הרע יאהב את ה', ואילו כאן מפרש הרמב"ם שאפילו כאשר היצר הרע שולט עליו, גם באותו רגע ממש, יאהב האדם את ה' עם היצר הטוב שלו. שלא יחשוב שאם הוא כעת נתון תחת ממשל זר הרי שהוא יצא מרשות המלכות האמיתית, מלכותו יתברך. תמיד עליו לזכור ש"מלכותו בכל משלה". זהו פרוש חסידי מובהק.

כך נאמר בכתוב על יעקב אבינו:

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ הוי' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:[33]

ברגע שנדמה היה לאדם שאין כאן גלוי אלקות ופתאום הוא מרגיש שאכן יש כאן גלוי ה' – "אכן יש הוי' במקום הזה" – מיד נופלת עליו יראה ופחד – "ויאמר מה נורא המקום הזה" [על כך מסביר הבעש"ט[34] את הסוד הנקרא 'יחוד יראה-נורא']. כאשר מתגלה מלכות ה' במקום שהיה נדמה תחת ממשל זר – בנפש האדם פנימה או של של חצוניות העולם וחוקי הטבע – והוא נוכח לדעת שאכן "מלכותו בכל מָשָׁלָהּ" נופלת עליו יראת המלכות. זהו ההסבר האמיתי של 'יראה תתאה' של צד הקדושה.

מה בינה לבין יראת הרוממות, 'יראה עילאה'? יראת הרוממות היא גלוי של העצמות ממש, של הלובן העליון, ואז חש האדם שכל מציאותו פוגמת 'שלמותא דכולא'. ה' יתברך הוא שלמות הכל, "אין עוד מלבדו"[35] ממש, ואם כך הרי כל הרגשתי את עצמי אינה אלא בושה תהומית ואין סופית של 'ירא בשת'. אין ערוך בין יראה זו לבין יראת המלכות. לכן אצלנו, 'יראה עילאה' היא כנגד העצמות, כנגד האות י של שם הוי', ואילו יראת המלכות, היא כנגד הכלי, כנגד האות ה תתאה שבו.

נסכם את ארבעת המדרגות בעבודת ה' שראינו עד כאן:

   י        עצמות            דחילו עילאה          יראה עילאה (ירא בשת)

   ה      אור מקיף        רחימו עילאה           אהבה רבה

   ו     אור פנימי       רחימו תתאה            אהבת עולם

   ה       כלי                דחילו תתאה            יראה תתאה (יראת המלכות)


כאשר האדם חוזר למצב הנשמה טרם ירידתה אל תוך הגוף, בעודה בגדר אור מקיף ללא גוף וכלי, הרי הוא אוהב את ה' ב'אהבה רבה'. כאשר מזדכך גוף האדם הוא זוכה לגלוי של אור פנימי, לגלוי אור שליחותו בעולם. גופו הזך והעדין שוב אינו מסתיר על האור הפנימי ואזי אוהב הוא את ה' ב'אהבת עולם'. עיקר עבודת הנשמה בגוף כאשר הגוף מסתיר, כאשר הוא מהוה ממשל זר, היא לגלות שאכן "מלכותו בכל מָשָׁלָה". זאת העבודה של 'יראה תתאה', יראת המלכות.

שלשת המאמרות הראשונים

נמשיך אל רמז נוסף העולה מסכום כל המערכת שלנו:

וְזֶהוּ שֶׁעַצְמוּת, אוֹר מַקִּיף, אוֹר פְּנִימִי, כְּלִי עוֹלֶה בְּרֵאשִׁית, אוֹר, רָקִיעַ, שֶׁל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית [שלשת המאמרות הראשונים מתוך עשרה מאמרות בהם נברא העולם]

במסכת ראש השנה נאמר: "רבי יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. הי נינהו? 'ויאמר' דבראשית תשעה הוו, 'בראשית' נמי מאמר הוא, דכתיב: 'בדבר ה' שמים נעשו'[36]"[37]. בכל תאור הבריאה מצאנו רק תשעה מאמרות בהם נאמר הבטוי "ויאמר אלקים" לפני בריאה מסוימת. על כך שואלים חז"ל ומשיבים כי גם המילה "בראשית" נחשבת כמאמר, למרות שלא נאמר בו "ויאמר אלקים".

בקבלה מוסבר, שהסיבה לכך שלא כתובות המילים 'ויאמר אלקים' בפרוש גם בפסוק הראשון היא, כיוון שהמילה 'בראשית' היא בגדר 'מאמר סתום'. זהו אמנם מאמר, אבל והוא אינו מאמר הפה אלא מאמר הלב – "לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי"[38]. מאמר הלב אינו נשמע לאוזן כלל וממילא הוא גם אינו מתגלה בפה – "לבא לפומא לא גליא"[39].

מקור הבטוי 'מאמר סתום' הוא בלשון חז"ל במסכת שבת: "מ פתוחה מאמר פתוח, מ סתומה מאמר סתום"[40]. כלומר, כאשר האות מ מופיעה באמצע מילה כאות הפתוחה מלמטה היא נקראת 'מאמר פתוח', ואילו כאשר היא מופיעה בסופה, כאות ם סופית וסתומה, היא נקראת 'מאמר סתום'.

מאמר סתום שאינו מתגלה שייך אל ספירת הכתר, ולכן המאמר הסתום בתוך הפסוק הראשון הוא מאמר הכתר. מה הקשר בין היות הכתר 'נעלם' ו'סתום' לבין האות מ הסתומה? הפעם היחידה בכל התנ"ך בה כתובה אות ם סתומה באמצע המילה היא בפסוק בספר ישעיהו על המשיח: "לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ"[41]. על פי קבלה, צרוף שתי האותיות לם שייך אל סוד הצלם, שהוא מן הסודות העמוקים ביותר בקבלה – "כי בצלם אלקים עשה את האדם"[42] – והוא מוסבר כך:

    צ         אור פנימי                       נפש, רוח, נשמה

    ל         אור המקיף הקרוב           חיה

    ם         אור המקיף הרחוק          יחידה


לפי סדר זה, כאשר כתובות כאן במילה 'לםרבה' שתי האותיות לם הרי הן כנגד שני המקיפים של הצלם – החיה והיחידה – שהם המתגלים במשיח, בעוד שהאותיות הבאות אחריהן הן האותיות רבה העולות אין סוף. גם המשך הפסוק מתקשר להסברנו: "המשרה" היא השררה וגלוי המלכות של "מלכותו בכל משלה", והיא מגלה את השלום האין סופי – "ולשלום אין קץ". מלך המשיח הוא היחיד שמתגלה גם בפנימיותו סוד האות ם הסתומה.

כאשר מתבוננים באותיות יש להתיחס אל ארבעת צדדי כל אות כאל ארבעת רוחות העולם – מזרח, דרום, מערב, צפון – כאשר הקו העליון של האות הוא צדה המזרחי. לפי זה, צדה השמאלי של כל אות הוא הרוח הצפונית שלה. על כך אומרים חז"ל[43], שהעולם נברא עם אות ב של המילה "בראשית", בה ישנה עדיין רוח צפונית פתוחה, ועליה נאמר "מצפון תפתח הרעה"[44]. אותו פתח צפוני הוא מקום יניקת החצונים, ומשם נכנס היצר הרע שנקרא "הצפוני"[45]. המשיח הוא זה שיכול לסגור ולסתום את הצד הצפוני ובכך "לתקן עולם במלכות שדי"[46], ולבטל את כל יניקת הרע בקיום היעוד שבפסוק "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"[47]. זהו הקשר בין המושגים 'מאמר סתום', ספירת הכתר הנעלמת והאות מ הסתומה של המשיח.

לאחר ה'מאמר הסתום' בא המאמר הפתוח הראשון "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר"[48], ועל כך נאמר הפסוק "פתח דבריך יאיר"[49], "פתח פיך ויאירו דבריך"[50]. בקבלה[51], נקוד הפתח ופעולת הפתיחה שייכים אל ספירת החכמה – "פיה פתחה בחכמה"[52] – ולכן המאמר הפתוח הראשון "יהי אור" הוא מאמר החכמה. לעומת זאת, נקוד הקמץ שייך אל ספירת הכתר, ולכן המאמר הראשון הוא קמוץ וסתום.

לאחר שני אלו בא המאמר השלישי – "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם"[53] – והוא כנגד ראשית התהוות הגוף. רקיעת הרקיע הוא סוד רקימת העובר בתוך רחם האם כביכול, ולכן מאמר זה הוא כנגד ספירת הבינה. אם כן, שלשת המאמרות הראשונים – בראשית, אור, רקיע – הם כנגד הספירות כתר חכמה ובינה של מעשה בראשית [שלא נטעה, קודם דברנו על יצירת הולד בסוד אמראור, מים, רקיע – אבל כאשר מדברים על המאמרות עצמם אזי שלשת המאמרות הראשונים הם בסוד בארבראשית, אור, רקיע]:

כתר

בראשית

 

חכמה                                                           בינה

יהי אור                                     יהי רקיע


כל שאר המאמרות, שכנגד ז' הספירות התחתונות (ז"ת) מחסד ועד מלכות, הם התולדות של יחוד אבא ואמא. לכן הם נכללו כולם בתוך שלשת המאמרות הראשונות, שכנגד ג' הספירות הראשונות (ג"ר), המהוות את:

(כֶּתֶר-חָכְמָה-בִּינָה דְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, שֶׁהֲרֵי "'בְּרֵאשִׁית' נָמֵי מַאֲמָר הוּא" בְּסוֹד הַכֶּתֶר הַנֶּעְלָם, "וַיְהִי אוֹר" "יְהִי רָקִיעַ" הֵם בְּסוֹד "תְּרֵין רֵעִין דְּלֹא מִתְפָּרְשִׁין לְעָלְמִין" [שני רעים שאינם נפרדים לעולם] – חָכְמָה וּבִינָה דְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית.

 

שרשי שלשת המאמרות

עַל פִּי הַמְּבֹאָר כָּאן מִתְגַּלֶּה שֶׁהַכֶּתֶר חָכְמָה בִּינָה – [שכנוי שלשתן בכל עולם ועולם הוא] "הֵיכַל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" – כּוֹלֵל אֶת שְׁלֵמוּת הַהִתְהַוּוּת שֶׁעַל יְדֵי שֵׁם הוי' ב"ה,

ברמז עד כאן כללנו את כל המערכת שלנו – עצמות, אור מקיף, אור פנימי, כלי – כנגד ארבעת המדרגות שבשם הוי', וממילא את כל הספירות כולן. לעומת זאת, הרמז האחרון – בראשית, אור, רקיע – כלל רק את ג' הספירות הראשונות. לכן, כעת אנו צריכים להתבונן כיצד נכללות כל ארבע אותיות שם הוי' בתוך ג' הראשונות (כח"ב):

כַּאֲשֶׁר שֹׁרֶשׁ הַ הוּא בְּכֶתֶר (מוֹחָא סְתִימָאָה [בלשון הקבלה] – כֹּחַ הַמַּשְׂכִּיל [בלשון החסידות]),

מתוך 'כח המשכיל' הנעלם, מתוך החשך העליון של ענן הכתר, נובעות ללא הרף הברקות של שכל אל 'ראשית הגלוי' שבחכמה הגלויה.

שֹׁרֶשׁ אוֹתִיּוֹת הַ בְּאוֹר הַחָכְמָה

כאמור, יש בנפש שני אורות: אור מקיף ואור פנימי, אור של 'אהבה רבה' ואור של 'אהבת עולם'. שרש שני אורות אלו הוא בגלוי אור החכמה של המאמר "יהי אור". באותו המאמר כתובה פעמיים המילה אור – "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור", בעוד בשאר הימים הלשון היא רק "ויהי כן". בכל ספרי הקבלה[54] מובא שהאור השני בפסוק אינו אותו האור הראשון. על פי הסברנו בתחלת הפרק – ואהבת עולה אור אור – מובן פרוש הפסוק. "יהי אור" הראשון הוא אור מקיף, אור שאינו מוגבל וממילא אינו ראוי להתלבש עדיין בתוך כלים, ואילו "ויהי אור" השני הוא אור פנימי, אור שבא לאחר צמצום אותו האור, והוא כבר ראוי להתלבש בתוך כלי העולמות. זהו אור של אהבת עולם.

מה עשינו כאן? קודם הסברנו את שתי מדרגות האהבה הללו כנגד האותיות ה עילאה ו-ו שבשם הוי', ואילו כעת אנו אומרים ששתיהן מושרשות בתוך האות י של שם הוי' ביחס למעשה בראשית.

לפי זה, קודם היתה מדרגת הכלי כנגד המלכות, כנגד האות ה תתאה שבשם, ואילו כאן אנו מסבירים ששרש הכלי הוא בבינה. כאשר שרש הכלי שבמלכות הוא באמא מתגלה סוד "כאמה כבתה"[55].

וְשֹׁרֶשׁ ה תַּתָּאָה בִּרְקִיעַ הַבִּינָה – "כְּאִמָּהּ כְּבִתָהּ" וְדַ"ל),

המלכות נקראת 'בת'. לבת יש שתי תכונות שונות, שכל אחת מהן היא מקבלת מהוריה. מה שהיא מקבלת מן האבא הוא בסוד הפסוק "הוי' בחכמה יסד ארץ"[56] ובסוד מאמר חז"ל "איש מזריע תחלה יולדת נקבה"[57]. הבת מקבלת מן האב את תשוקתה הפנימית להתעלות, לכלות מלמטה למעלה. על שם תכונה זו היא נקראת כלה, מלשון כליון. לעומת זאת, את יופי גופה וכל מה שקשור אליו היא מקבלת מן האמא. בלשון ספר הזהר: "אימא אוזיפת לברתא מאנהא, וקשיטא לה בקישוטהא"[58], האמא משאילה את תכשיטיה לקשט את הבת ביום חתונתה. לפיכך, את כל מה שקשור עם התקון הגשמי והחצוני שישנו במלכות היא מקבלת מצד אמה – "כאמה כבתה". את היחס הזה אנו לומדים מלאה אמנו ובתה דינה, שעל שתיהן כתוב שהיו יצאניות[59]. יציאה החוצה היא הופעה חצונית.

בשפת החסידות: שרש 'גרמוהי', הכלים והגוף, הוא באמא. לעומת זאת, שרש 'חיוהי', החיות והאורות, הוא באבא. על יחס זה האחרון נאמר בספר הזהר הבטוי "אבא יסד ברתא"[60]. כלומר, את החיות והאורות, את תכונת התשוקה שביסוד, נותן בבת האבא.

נסכם: קודם זיהינו את הכלי במדרגת המלכות ואילו כעת אנו מוסיפים ואומרים ששרש הכלי הוא ברקיע, בראשית התהוות הגוף שבמדרגת אמא. שרש שני האורות – 'אהבה רבה' ו'אהבת עולם' – הוא במדרגת אבא. שרש מדרגת העצמות, שכנגד האות י שבשם, הוא במדרגת 'מוחא סתימאה'.

alt

נחתום את הענין ברמז:

רָאשֵׁי תֵּבוֹת "בְּאֵר מַיִם חַיִּים" – שֵׁם הוי' ב"ה שֶׁהוּא "מְקוֹר מַיִם חַיִּים" (עַיֵּין שַׁעַר "מְקוֹר מַיִם חַיִּים" [שם מבואר שכל שם הוי' נקרא "מקור מים חיים"]).

רמז זה משלים לנו את המים שחסרו לנו בין האור ובין הרקיע בהתבוננות זו [האותיות באר רמוזות פעמיים במילים "בראשית ברא"]. ישנם סודות רבים הקשורים עם הבאר, כמו זווגי אבותינו בתורה. בכל ערב אנו אומרים בקריאת שמע על המטה את הפסוק "בידך אפקיד רוחי"[61], ובקבלה מובא[62] שצריך לכוון בו את ראשי תבותיו אל המילה באר. אני הולך לישון ומפקיד את נשמתי בבאר העליון, במקור שרש הנשמות למעלה.

"כל עצמותי" – הבעת הרחמים

נחזור אל ארבעת המדרגות בעבודת ה'. הקבלנו את ארבעת המדרגות – דחילו ורחימו ורחימו ודחילו – אל ארבע אותיות שם הוי'. עד כאן דברנו בעיקר על שתי מדרגות האור, שתי האהבות שבאמצע – 'רחימו עילאה' ו'רחימו תתאה'. נוסיף ונתבונן בשתי המדרגות הקיצוניות – 'דחילו עילאה' ו'דחילו תתאה'.

שתי המדרגות הקיצוניות הללו הן שתי מדרגות של עצמות: העצמות ממש ועצם הכלי, ה'יש הנברא'. עצם הכלי גם הוא עצמות ממש, אבל בינתיים הוא נראה כחומר חצוני, וחומר הוא דבר עצמי.

שְׁתֵּי הַבְּחִינוֹת ""דְּחִילוּ עִילָּאָה" וּ"דְּחִילוּ תַּתָּאָה"  ([כאשר הקשר ביניהן נקרא בספר הזהר] (סוֹד "אַבָּא יְסַד בְּרַתָּא"

אבא הוא אות י שבשם, ואילו הבת היא האות ה תתאה שבו. אצלנו, שתי מדרגות אלו הן עצמות וכלי. עצמות היא הגלוי של הלובן העליון, של "שלמותא דכולא", ואילו הכלי הוא הגלוי של "מלכותו בכל משלה", שכל דבר בעולם הוא בפנימיותו כלי לגלוי מלכות ה', אף שלמראית עין סותר ומכחיש אותה. נרמוז את שתי המדרגות הללו בנפרד:

עַצְמוּת כְּלִי – עוֹלֶה לו בְּמִסְפַּר מְשֻׁלָּשׁ (סְכוּם כָּל הַמִּסְפָּרִים מֵ-א עַד לו) [שבחכמת המספר נחשב למיוחד כיוון]) שֶׁהוּא [משולש של] ו בְּרִבּוּעַ, סוֹד בִּנְיָן הַגּוּף [שכן האות ו שבשם כוללת את ו הקצוות המהוות את הגוף], וְלָכֵן צֵרוּף אוֹתִיּוֹתָיו הוּא "כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה הוי' מִי כָמוֹךָ וְגו'" [וכן כל התורה. כלומר, בגוף ישנם רמח אברים כנגד רמח מצות עשה שבתורה].

הפרוש העמוק על דרך החסידות הוא[63], שכל תנועת אבר אומרת ומביעה את שם הוי', שם הרחמים. בכל תנועה קלה ישנה הבעת רחמי הוי' ב"ה. פרוש זה הוא פרוש חשוב מאוד ולכן נאריך בו קצת ונספר בהקשר לו סיפור.

רבי אלימלך מליזנסק, בעל ה'נעם אלימלך', הוא מגדולי תלמידי המגיד ממזריטש, והיה מכונה בין חסידי פולין בשם בעש"ט קטן. יותר ממאה שנה לפניו, חי ופעל המקובל הגדול רבי אברהם אזולאי, סבו של החיד"א, שכתב ספר קבלה חשוב מאוד בשם 'חסד לאברהם'. ישנו מכתב מפורסם שכתב המגיד ממזריטש לתלמידו המובהק האדמו"ר הזקן ובו הוא פוקד עליו שבמשך תקופה מסוימת ילמד בכל יום מן הספר החשוב הזה. מסופר במסורת החסידות, כי בגן עדן העליון יושב רבי אברהם אזולאי ותמה. הוא דורש באור והסבר ממתיבתא דרקיע, מן הישיבה של מעלה, מדוע כאשר לומדים את ספרו למטה לא מזדעזעת כל הפמליא של מעלה. לעומת זאת, כאשר רבי אלימלך רק מזיז את אצבעו מיד רצה כל הפמליא מן העולמות העליונים ביותר לראות כיצד הרבי הוא עושה תנועה קלה בידו.

אמנם, רבי אברהם אזולאי היה צדיק גדול ומקובל קדוש, ובכל זאת, גם לאחר מאות שנים בשמים, במקום הכי גבוה ונכבד, הוא אינו מבין מה הולך כאן? הוא אינו מבין מה קורה לפמליא של מעלה כאשר הרבי ר' אלימלך מזיז את אצבעו [זאת תמיהה קיימת, וכנראה שגם בגן עדן עדיין לא אמרו את התרוץ המתאים לתופעה זאת]?

ספור זה מלמדנו ומראה לנו את עיקר העבודה כפי שהורה לנו מורנו הבעש"ט. ישנה אפשרות לצדיק – "ועמך כולם צדיקים"[64] – לקיים את הפסוק "בכל דרכיך דעהו"[65] בכל תנועה קטנה של העצם. בכל תנועת אצבע ישנם גלוי והבעה של אין סוף רחמים – "כל עצמותי תאמרנה הוי'"[66]. גלוי זה של ה' 'אחד יחיד ומיוחד' הוא למעלה מכל ספרי הקבלה, גם מן הספר החשוב 'חסד לאברהם'. ולכן כל הפמליא של מעלה רצה לראות איך שהרבי ר' אלימלך מזיז את אצבעו.

חז"ל דורשים זאת על פעולת הנשימה: "'כל הנשמה תהלל יה'[67] – "על כל נשימה ונשימה"[68]. בכל נשימה צריך להודות ולהלל לה', ולהכיר בה את רחמיו. הנשימה הטבעית של האדם שייכת אל שם אלהים [העולה הטבע]. לעומת זאת, הנשימה ברחמים היא גלוי שם הוי', הוא שם הרחמים. גלוי שם הוי' הוא תכלית כל עבודתו של היהודי – "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[69]. היהודי הוא "בני בכורי ישראל"[70], היודע ומודיע את שם הוי' בכל נשימה ונשימה, ובכל תנועה ותנועה שלו. להבדיל, הגוי אינו שייך בזה, ולכן פרעה אומר "לא ידעתי את הוי'"[71]. את שם אלקים הוא מכיר אך את שם הוי' הוא אינו מכיר.

מתי כל עצמותי תאמרנה הוי'? כאשר ישנו בטול החודר את חומר הגוף. אהבה היא אור הנשמה, אבל:

הַבִּטּוּל שֶׁבְּחֹמֶר הַגּוּף הוּא עִנְיָן הַיִּרְאָה [שהיא מקור של חיים, כלשון הפסוק] – "יִרְאַת הוי' לְחַיִּים" – וְעַל כֵּן [כל עצמותי] עוֹלֶה "הֵן יִרְאַת הוי' הִיא חָכְמָה וְגו'" – "הֵן" סוֹד "כַּלָּה", מַלְכוּת, יִרְאָה תַּתָּאָה, וְ"יִרְאַת" סוֹד "תּוֹרָה מֵחָכְמָה נָפְקַת", יִרְאָה עִילָּאָה (וְכֵן "הִיא" – יִרְאָה תַּתָּאָה; "חָכְמָה" – יִרְאָה עִילָּאָה).

ורמז נוסף:

וְכֵן עוֹלֶה ו פְּעָמִים "פֶּלֶא" שֶׁבַּתַּנַ"ך, שֶׁהַפֶּלֶא הוּא סוֹד חִבּוּר הַנְּשָׁמָה בַּגּוּף, בְּחִינַת כְּלִי, בְּכֹחַ הָעַצְמוּת (כְּפֵרוּשׁ "וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת" כַּנּוֹדָע).

בתנ"ך מופיעה מילה זו בדיוק שש פעמים[72]. חוץ מהן מופיע פעם אחת הצרוף "הפלא ופלא"[73]. מהו הפלא הכי גדול? "רופא כל בשר ומפליא לעשות"[74]. מספר פעמים בכל יום אנו מברכים את הברכה אשר יצר את האדם בחכמה ... ומסיימים את הברכה רופא כל בשר ומפליא לעשות. הרמ"א מביא בשולחן ערוך[75], שכאשר אומרים את הברכה הזו צריכים לכוון שהפלא הוא חיבור הנשמה בתוך הגוף. כלומר, שרש בריאות הגוף, שעליו מברכים את ה' – הוא פלא!

כתוב בכתבי האריז"ל[76], שכוונת ברכת מפליא לעשות היא שה' מחבר את פנימיות החכמה, הוא השכל המופלא, עם הגוף, עם המלכות. כלומר, חבור 'יראה עילאה' ו'יראה תתאה', יראת בושת ויראת המלכות. זוהי כוונת חיבור המדרגות עצמות וכלי, שרק בכח ובסגולת העצמות לייחד אותן.

בכך סיימנו ללמוד את פרק ד, בו הוספנו להתבוננות שלנו את ארבעת המדרגות של יראה ואהבה כנגד ארבע אותיות שם הוי'. כמו כן רמזנו כמה רמזים שעלו מתוך תוספת התבוננות זו.

* * *



[1] דברי הימים א כט, יד.

[2] זח"ג קכג ואילך; תקו"ז ו (כא, ב); שם י (כה, ב); ראה לקוטי תורה שיר השירים מו, א. התבארו בהרחבה בהקדמה פרק ד.

[3] משלי ה, יט.

[4] זח"א יא, ב

[5] ברכות י, א.

[6] תענית ב, א.

[7] פרקים יג, כט.

[8] ס"פ מג; ראה גם פרי עץ חיים שער הק"ש פכ"ג.

[9] הוספות לכתר שם טוב (קה"ת) אות לז בשם הבעש"ט; תורת חיים תולדות קמב, ד; שם קמט, ג ועוד.

[10] בראשית רבה נ, ב.

[11] זח"ג רנז, א; תקו"ז תקון ז (כד, א).

[12] תניא, לקוטי אמרים פרק מג; סידור עם דא"ח הערה לתקון חצות (קנא, ג).

[13] חגיגה יא, ב; סוכה כח, א ועוד.

[14] יחזקאל א, כב.

[15] שם שם יד.

[16] ספר יצירה פ"א מ"ח.

[17] הקדמת תקו"ז (ז, א).

[18] פרק נ.

[19] כתר שם טוב כח.

[20] ראה בהרחבה בספר נפש בריאה עמ' סג והלאה.

[21] עיין אבות פ"ו מ"ו.

[22] כתר שם טוב א.

[23] זכריה ג, ז.

[24] תהלים קג, יט.

[25] סנהדרין לח, ב; יומא כא, ב.

[26] עץ חיים שער יא פ"ז; מבו"ש שער ה ח"א פ"א.

[27] ראה שארית ישראל לר' ישראל יפה (תלמיד אדמו"ר הזקן), כתבי קדש (עמ' נה-נו).

[28] עץ חיים שער נ פ"ב; תניא פרק א.

[29] תהלים קג, יט.

[30] זח"ב קסז, א; עץ חיים שער יא פ"ו; ראה סידור עם דא"ח ע, א; שער היחוד פמ"ד (קמ, א); המשך חייב אדם לברך תרל"ח ספכ"א ואילך.

[31] דברים ו, ה.

[32] ברכות פ"ט מ"ה.

[33] בראשית כח, טז-יז.

[34] כתר שם טוב צג (ד), קלה, קס, קסב, קסג.

[35] דברים ד, לה.

[36] תהלים לג, ו.

[37] ראש השנה לב, א; מגילה כא, ב.

[38] תהלים כז, ח.

[39] קהלת רבה יב, א.

[40] שבת קד, א.

[41] ישעיה ט, ו.

[42] בראשית ט, ו.

[43] ראה פסיקתא רבתי פרשה כא.

[44] ירמיה א, יד; ילקוט שמעוני פ"א רמז רסג.

[45] יואל ב, כ; סוכה נב, א.

[46] נוסח תפלת 'עלינו לשבח'.

[47] זכריה יג, ב.

[48] בראשית א, ג.

[49] תהלים קיט, קל.

[50] ברכות כב, א.

[51] תקו"ז יט (לט, א) ועוד; פרדס שער לב פ"ב; עץ חיים שער ח פ"א; שער מד פ"א ועוד.

[52] משלי לא, כו.

[53] בראשית א, ו.

[54] ובהרחבה בדברי הרב המגיד, אור תורה ב, ב; שם נט, ד.

[55] יחזקאל טז, מד; בראשית רבה פ, א; ראה זח"ג רצ, ב; הנסמן במאמרי אדמו"ר האמצעי קונטרסים עמ' תכח.

[56] משלי ג, יט.

[57] ברכות ס, א; נדה לא, א.

[58] הקדמת ספר הזהר (ב, א).

[59] רש"י לבראשית לד, א; ע"פ בראשית רבה יח, ב; שם מה, ה.

[60] זח"ג רמח, א; שם רנו, ב ועוד.

[61] תהלים לא, ו.

[62] שער הכוונות דרושי הלילה דרוש י.

[63] ראה גם שער א פרק יט.

[64] ישעיה ס, כא.

[65] משלי ג, ו.

[66] תהלים לה, י.

[67] שם קנ, ו.

[68] בראשית רבה יד, ט.

[69] דברים ו, ד.

[70] שמות ד, כב.

[71] שם ה, ב.

[72] שמות טו, יא; ישעיה ט, ה; שם כה, א; תהלים עז, טו; שם עח, יב; שם פח, יא.

[73] ישעיה כט, יד.

[74] נוסח ברכת 'אשר יצר'

[75] או"ח סימן ו סע' א בהגהת הרמ"א.

[76] שער הכוונות דרושי ברכות השחר; פרי עץ חיים שער הברכות פ"ו.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com