חיפוש בתוכן האתר

תפלה קודם הלמוד_הקדמה הדפסה דוא

הקדמה


השער שלפנינו מהווה חלק מההקדמה לספר 'סוד ה' ליראיו'. הוא נקרא 'תפלה קודם הלמוד' שאותה נלמד בשעורים הקרובים. מתוך למוד נוסח התפלה, על כל חלקיו ומשמעותם, נוכל להבין בשביל מה אנחנו לומדים תורה בכלל, ומהי התודעה של היהודי כאשר הוא יושב ולומד תורה בפרט. כיוון ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"[1], ממילא מובן שכל מה שאנו עושים תלוי באופן בו אנחנו לומדים את התורה.

בעמוד הראשון אנחנו רואים קודם כל את נוסח התפלה. עד השורה השניה בתפלה זהו נוסח שנמצא ונדפס, ומקובל ונהוג לומר אותו במשך כל הדורות. נקרא את הנוסח:

הִנְנִי רוֹצֶה לִלְמוֹד כְּדֵי שֶׁיְּבִיאֵנִי הַתַּלְמוּד לִידֵי מַעֲשֶׂה, לִידֵי מִדּוֹת יְשָׁרוֹת וְלִידֵי יְדִיעַת הַתּוֹרָה.

זהו הנוסח המקובל מדורי דורות, והוא נדפס בסדור 'בית יעקב' של ר' יעקב עמדין[2].

לידי מעשה

כאשר אני יושב ללמוד אני חושב קודם כל על שלשה דברים, אותם נסביר אחד לאחד. קודם כל אני חושב ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", שאצליח בעזרת ה' ליישם את התלמוד גם במעשה – "המעשה הוא העיקר"[3]. מעשה הוא לשון תקון, והכוונה בו היא לתקון העולם – "לתקן עולם במלכות שדי"[4]. כל התורה נתנה לנו לתקן כדי את המציאות, וכל מטרת הלמוד שלי היא כדי ליישם את הדברים, לתקן את המציאות. כתוב "אשר ברא אלהים לעשות"[5], ועשיה היא לשון תקון. ה' ברא ואנחנו צריכים לעשות, צריכים לתקן את הבריאה. זו התודעה הראשונה שלי – אני מתפלל לה' שאוכל לעשות ולקיים את מה שאני לומד, שלא ישאר בתחום התיאוריה בלבד.

תחום העשיה הוא בחיצוניות העולמות, כמו המצות המעשיות. כל מדרגה נוספת כאן חודרת יותר ויותר פנימה אל תוך האדם עצמו, עד שעולים פנימה אל המקום הכי גבוה, ואז זה שוב פורץ החוצה. המדרגה הראשונה – 'מעשה' – שייכת למדרגת תקון העולמות, והיא כנגד הנפש, המדרגה התחתונה ביותר בנשמת האדם. בסוף נגיע גם למדרגת היחידה שבנפש, שהיא בבחינת "ופרצת" – לפרוץ החוצה. הפריצה באה מהמדרגה הכי עצמית שבנשמה, אבל קודם כל אני מתפלל על המעשה כפשוטו. כאשר אני לומד על תפילין – אני רוצה לקיים, אם אני לומד על אהבת ישראל ועל צדקה וגמילות חסדים – אני רוצה לקיים.

יש פסוק האומר "שומר מצוה לא ידע דבר רע"[6], ומפרש הבעל שם טוב[7] ש'שומר מצוה' הוא אחד שמצפה שתזדמן לידיו מצוה זאת ויקיימנה. אם אני לומד על אהבת ישראל אני רוצה לקיים זאת בפועל, 'בשטח'. אני שומר את המצוה עליה אני לומד. 'שומר' היינו לצפות לקיום, כלשון הפסוק "ואביו שמר את הדבר"[8]. לשמור משהו פרושו לחכות ולצפות מתי הדבר הזה יתקיים. אם כן, זוהי התודעה הראשונה – אני רוצה ללמוד "על מנת שיביאני התלמוד לידי מעשה".

לידי מדות ישרות

הדבר השני הוא "לידי מדות ישרות". התורה מיישרת את הלב. ככל שאדם לומד יותר תורה כך מעדנת התורה את מדותיו, את כל הרגש ואת כל התכונות הנפשיות שלו. היא מיישרת אותו – "ולישרי לב שמחה"[9]. התודעה כאן היא שהתורה תביא אותי למדות ישרות. כמובן, מדות ישרות תופענה גם ביחסים שביני ובין הזולת, ואם כן בסופו של דבר כל הדברים הללו גם יתגלו 'בשטח', אבל התוצאה במעשה היא מיידית ואילו במדות שאני רוצה לתקן התוצאה איטית יותר, פנימית יותר. התורה תתן לי כח להתגבר על המדות הרעות שלי. על אחד שיש לו מדת הכעס, למשל, כתוב "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש"[10]. צריך למשוך את היצר הרע, את המדה הרעה, אל בית המדרש ואז "אם אבן הוא – נמוח, אם ברזל הוא – מתפוצץ". יש כח כפול בתורה: ראשית, להתגבר על המדות הרעות, ושנית, ליישר לתקן ולעדן את המדות. זו התודעה השניה.

לידי ידיעת התורה

התודעה השלישית היא "לידי ידיעת התורה". יש במצות תלמוד תורה שתי מצות[11], על פי פשט: יש מצות "והגית בו יומם ולילה"[12], להתעסק בתלמוד. עצם ההתעסקות בתלמוד היא מצוה – "לא פסיק פומיה מגרסא"[13], שהפה לא יפסיק מן הלמוד. המצוה השניה היא מצות 'ידיעת התורה', שתהיה לי תודעה של כל התורה כולה – או כמה שאני יכול ומסוגל להכיר ולדעת ממנה – יחד, בבת-אחת. ככל שיש לאדם בראש 'ידיעת התורה' כך הוא ממילא דבוק בה' על ידה. כתוב בספר הזהר "תלת קשרין מתקשראן דא בדא [שלשה קשרים מתקשרים זה בזה] ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא"[14]. ישראל מתקשרים בתורה והתורה מקשרת אותם עם הקב"ה. ככל שיש לי בראש חלקים גדולים יותר מהתורה כך אני דבוק יותר בה'. דבקות זו באה רק לאחר הרבה שנים טובות של למוד, של 'קנין תורה', כמו שכתוב "אמת קנה ואל תמכֹר"[15].

התורה מתקנת את פנימיות נפשו של היהודי. השכל הוא פנימיות לגבי הרגש. 'מדות ישרות' הן רגש, ויש בנפש ממד יותר פנימי – השכל האלקי. כאשר יהודי מצליח להגיע לידי 'ידיעת התורה' שכלו דבוק בה' דרך התורה. התורה היא תורת אמת וגם ה' הוא אמת – "ואמת הוי' לעולם"[16] – ועל שניהם נאמר הפסוק "אמת קנה ואל תמכר". זו התודעה השלישית – 'ידיעת התורה'. האדם מבקש מה', שאחרי עמל של הרבה שנים הוא יגיע למצב שנקרא 'ידיעת התורה' ואז שכלו יהיה דבוק בתורה, וממילא יהיה דבוק גם בקב"ה.

בהקשר לכך, יש פסוק בספר משלי האומר "אשרי אדם מפחד תמיד"[17] ["אדם מפחד תמיד" ראשי תבות אמת], שהגמרא דורשת אותו "ההוא בדברי תורה כתיב"[18], ותוספות[19] מפרשים – אשרי אדם שיש לו פחד משכחת התורה. כלומר, הפסוק מדבר על אדם שהגיע למצב של 'ידיעת התורה' ואז הוא צריך לפחד בכל רגע שלא יסיח את דעתו, שלא ינתק את הקשר של שכלו, עם ידיעת התורה. פחד זה נובע מהידיעה, שבכך שהוא יודע את התורה הוא דבוק בעצמותו יתברך. יש מאמר נוסף בזהר האומר "אורייתא וקוב"ה כולא חד"[20]. קודם הבאנו מאמר האומר שהתורה, ישראל וקוב"ה "מתקשראן דא בדא", ואילו כאן הם אחד ממש. כך מפרש התוספות. הבעל שם טוב מפרש את המאמר הזה באופן אחר, שנוגע למדרגה הבאה עליה נלמד.

שאלה: הרי כתוב 'לא לפחד כלל'?

תשובה: כך נאמר לגבי העולם הזה. כתוב בפרקי אבות "איזהו עשיר? השמח בחלקו"[21] ובכל זאת צריך לשמוח בחלקו רק לגבי גשמיות. לא שאדם יהיה 'מבסוט' מעצמו ברוחניות, אחרת הוא לא יתקדם[22]. יש הרבה מאמרים כאלו. הכוונה ב'לא לפחד כלל' היא לא לפחד מן הסכנות של העולם הזה. צריך להבין על איזה פחד מדבר הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד". לא מדובר בו על פחד מכלב ולא על פחד ממות, אלא על פחד ממשהו אחר – הוא מדבר על הפחד מנתוק מה', ופחד זה עצמו מהדק את הקשר. זה כלל גדול[23], שפחד מנתוק הקשר מהדק אותו. הקשר בעצמו הוא האהבה ואם יש יראה אמיתית היא משמשת להדוק האהבה, שאף פעם האדם לא ינתק את עצמו מקשר האהבה. אז יש בקשר אהבה ויראה גם יחד. היראה משרתת את האהבה, כמו שהלוי משרת את הכהן[24], על מנת לחזק את קשר האהבה על ידי הפחד מנתוקו.

איך האדם מקושר? יש הרבה שכבות ורמות של קשר אל הקב"ה ובהתאם לכל רמה יש פחד מנתוק. יש קשר פנימי מאד עם ה', שהוא התודעה של תלמיד חכם, ואם כן גם הפחד מלאבד אותו הוא הפחד הגדול ביותר, פחד שבעצמו מחזק את הקשר.

אם כן, עד כאן עברנו על הנוסח הנדפס בסדורים. יש בו שלש תודעות של אדם שהולך ללמוד ומבקש מה': "הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה, לידי מדות ישרות, לידי ידיעת התורה". מי שמכיר קצת את המושגים של חכמת האמת מבחין מיד ששלש המדרגות הללו הן מה הנקראות בקבלה ובחסידות נר"נ – נפש, רוח, נשמה. נפש היא כח המעשה שיש באדם, רוח היא המדות שבו ונשמה היא השכל שלו – "נשמת שדי תבינם"[25]. אם כך, ברור שנוסח זה בנוי ומיוסד על תקון הנר"נ שבנפש. אני לומד תורה על מנת לתקן את כל הנר"נ שלי. קודם כל אני מתחיל מלמטה, מן הנפש, מן ה'מעשה'. אחר כך תקון הרוח הוא ב'מדות ישרות'. בסוף, תקון הנשמה הוא ההכרה של כל התורה בבת אחת, הנקראת מצות 'ידיעת התורה'.

נקרא למטה את ההערה:

א. עַד כָּאן הַנּוֹסַח הַמּוּדְפָּס בַּסִּדּוּר "בֵּית יַעֲקֹב" לְר' יַעֲקֹב עֶמְדִּין זצ"ל [הנוסח נמצא בהרבה סדורים, אבל 'בית יעקב' הוא מהסדורים החשובים ביותר בעם ישראל. ר' יעקב עמדין היה בנו של ה'חכם צבי']. וְהוּא [כולל את שלש המדרגות של 'מעשה','מדות ישרות' ו'ידיעת התורה'] כְּנֶגֶד נר"נ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר.

מה אנחנו רוצים לעשות כאן? להשלים את שתי המדרגות החסרות של הנשמה לפי הקבלה. המדרגות הראשונות – נפש, רוח, נשמה – הן אור פנימי בנשמה, תודעה פנימית. על פי סוד יש עוד שתי מדרגות של הנשמה בבחינת אור מקיף (מושגים שנסביר בהמשך). שתי המדרגות של אור מקיף בנשמה נקראו 'חיה' ו'יחידה'. בלשון חז"ל במדרש רבה: "חמשה שמות נקראו לה [לנשמת היהודי, כל מדרגה היא שם בפני עצמו. מה הם?] נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה"[26]. בתנ"ך אנחנו מוצאים את המלים הללו ככנויים לנשמה.

חמש הנשמות הכלליות

כאשר נברא אדם הראשון כתוב "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"[27]. בפסוק זה בלבד ישנם שלשה שמות – "נשמת חיים", "לנפש", "חיה". תרגום אונקלוס למלים "לנפש חיה" הוא "לרוח ממללא", רוח מדברת. אם נצרף לפסוק גם את התרגום תהיינה בו כבר ארבע מדרגות – נוספה לנו מדרגת ה'רוח'. באמת, כמו שנלמד בהמשך, לאדם הראשון חסרה מדרגת היחידה שבנפש, בחינת המשיח שבו[28]. אם היה זוכה לעמוד בנסיון שלו הוא היה מגיע אליה, הוא היה משיח, אבל בתחלת יצירתו היו בו רק את ארבע המדרגות הללו. עד כדי כך, שבכתבי האריז"ל כתוב[29] שאדם הראשון הוא כנגד החיה הכללית של כלל נשמות ישראל. אחרי החטא הוא הפסיד גם מדרגה זו, אבל לפני החטא הוא היה החיה הכללית של כל הנשמות, וממילא הוא כולל בתוכו את שאר שלש המדרגות שלמטה ממנו – נפש, רוח, נשמה. לכן כל ארבעת השמות כתובים אצלו בפסוק אחד, הפסוק המתאר את יצירתו.

אם תעיינו קדימה, בהערה ל, תראו שזהו אחד מהדברים שנסביר בהמשך הלמוד שלנו. נלמד על כך שכנגד כל אחת מהדרגות הנשמה יש נשמה כללית, שהיא הכלל לגבי אותה מדרגה אצל כל נשמות ישראל. כך מובא בכתבי האריז"ל – האריז"ל מגלה שיש צדיק אחד שהוא הנשמה הכללית לגבי אותה מדרגה ביחס לכל עם ישראל. כל עם ישראל שואב ומקבל את המדרגה הזו מהנשמה של אותו צדיק. שם תראו, שהיחידה היא המשיח. המשיח נמצא בתוכנו, ובכל דור ודור יש התנוצצות משיח[30], ובמיוחד כאשר מתקרבים לביאת המשיח ההתנוצצות הזו הולכת ומתגברת[31] – זו היחידה שבנפש כל אחד ואחד.

אחר כך באה מדרגת החיה, והחיה הכללית של כל נשמות עם ישראל היא אדם הראשון לפני החטא. לאחר החטא הוא הפסיד אותה, ולכן אחר החטא יצאו ממנו כל שאר אומות העולם – הוא הפסיד את זיקתו ליהדות. ר' יהודה הלוי, בעל ה'כוזרי', מסביר[32] שמאדם הראשון ועד אברהם אבינו היתה קיימת הנשמה האלקית אצל כל גדולי הדור רק 'בדרך מעבר', לא בבחינת התלבשות והתעצמות ממש – הם לא היו יהודים. הנשמה עברה דרך צנור פתוח אבל לא נעצרה והתלבשה באותה מדרגה שבאמצע. אבל אדם הראשון לפני החטא היא במדרגה אחת למטה מן המשיח, ואם היה עומד בנסיון היה מקבל גם את מדרגת היחידה והיה משיח.

הנשמה הכללית של כל עם ישראל היא נשמת משה רבינו. לכן היא קשורה עם ידיעת התורה, עם הדבקות בה' באמצעות התורה. עבודת תקון המדות שייכת לדרגת הרוח, והנשמה הכללית שלה היא נשמת אליהו הנביא. הנפש – הישום במעשה על ידי נצחון כל המניעות והעכובים בדרך לגלוי מלכות שמים בעולם – היא נשמת דוד המלך, שנלחם את מלחמות ה' "לתקן עולם במלכות שדי", במציאות. הנפש היא כח המעשה, כח התקון בפועל.

[דוד ומשיח קשורים יחד, שכן המשיח הוא 'משיח בן דוד'. גם אדם קשור עם דוד. אדם הוא ראשי תבות אדם דוד משיח[33]. מה קרה לאדם? כתוב "ויהי האדם לנפש חיה", ומכאן שלפני החטא הוא היה במדרגת חיה. אחר כך הוא נפל לגמרי ודוד תיקן אותו בבחינת נפש. משיח – בסוד "נעוץ סופן בתחלתן"[34] – הוא בחינת היחידה].

אם כן, אחד מן הדברים שאנחנו רוצים להבין כאן הוא, שיש חמש מדרגות של הנשמה, איך הן מקבילות לחמש מדרגות כלליות של עם ישראל – משיח, אדם, משה, אליהו, דוד – ואיך אנחנו צריכים להתכוון להמשיך ולשאוב מן המדרגות האלו על מנת לתקן את כולן.

שאלה: מי החיה הכללית לאחר החטא של אדם הראשון?

תשובה: כתוב שחנוך[35], אבל כל המדרגות הללו הן למעלה מן הזמן, הן נשארות. יש תמיד מדרגה שנקראת אדם הראשון לפני החטא.

אם כן, עלינו להשלים בתפלה שלנו עוד שתי מדרגות כנגד החיה והיחידה, כנגד המקיפים, וכך עשינו כאן, בדרך אפשר. השלמנו את התפלה, שתכלול גם את שתי המדרגות של חיה ויחידה, השייכות לנו עכשיו, בעקבתא דמשיחא, באופן מיוחד.

דבקות הבורא

נחזור לקרוא מתחלת התפלה (את למוד ההערה נשלים לאחר למוד שתי המדרגות הבאות): "הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני הלמוד לידי מעשה, לידי מדות ישרות, לידי ידיעת התורה". עד כאן כבר ראינו. נמשיך בתפלה:

וְלִידֵי דְּבֵקוּת הַבּוֹרֵא

"דבקות הבורא" היא כנגד מדרגת החיה. דבקות זו, המתגלה אפילו אצל יהודי פשוט, היא כבר חידוש של הבעל שם טוב. עד כאן אמרנו, שההשקפה המקובלת היא שיהוודי יכול להיות דבוק בה' דוקא באמצעות התורה. אנחנו הרי 'עם הספר', "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"[36], והדרך שלנו להיות דבוקים בקב"ה היא רק דרך התורה. זה אמת ויציב ונכון. אבל בא הבעל שם טוב ואומר שגם יהודי פשוט דבוק בה'. גם אחד שאין לו בראש את כל התורה, כמו כל אחד מאתנו שיושב כאן, יכול להיות דבוק בה' במדרגת החיה, שהיא עוד יותר גבוהה מאשר מדרגת הנשמה.

יש מדרגה בנפש של דבקות בבורא עולם, והיא מדרגה למעלה מהנשמה, בדיוק כמו שאדם הראשון היה דבוק בה' לפני החטא. מה היה המצב של אדם הראשון לפני החטא? הוא עדין היה כלי טרי, שרק הרגע יצא מידי היוצר [הוא נקרא 'יציר כפיו של הקב"ה'[37]], וכל דבר טרי שכרגע נוצר – מי כמוהו מרגיש דבקות בבורא שלו? מי רואה את הנולד יותר ממנו? לראות את הנולד זו החכמה שרואה איך הדבר שכבר נולד נברא בכל רגע תמיד, יש מאין[38]. "איזהו חכם? הרואה את הנולד"[39]. זו מדרגת אדם הראשון לפני החטא. כל אחד ואחד מן היושבים כאן, שירגיש איך הקב"ה יוצר אותו, שהוא נולד הרגע, יהיה בדרגת אדם הראשון לפני החטא. זו הרגשת דבקות הבורא על ידי ראית הנולד שלו עצמו – הראיה איך הוא ברגע הזה 'יציר כפיו של הקב"ה' והוא עוד לא חטא.

כמו אדם הראשון, יש גם לו כרגע נסיון – או שהוא יעמוד בו או שיפול בו. בלי תורה הוא לא יעמוד בנסיון [ואכן, שתי המדרגות הללו – 'דבקות הבורא' ו'ידיעת התורה' – הן כנגד האותיות יה שבשם, הנקראות "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[40]]. במדרגה זו מרגישים את הטריות. המלה הזו – טריות – היא אחת המלים האהובות על הבעל שם טוב. הוא פעם אמר, שכל ירידת נשמתו לעולם הזה היא כדי שירגישו טריות, 'פרישקייט'. היהדות נעשתה קצת ישנה, קצת נובלת, וכל ענינו הוא שירגישו קצת טריות. מה זה להרגיש משהו טרי? זו דרגת אדם הראשון לפני החטא, דרגת ה'חיה', 'דבקות הבורא'. מי שמרגיש כך גם מתנסה, ובאיזה כח הוא יכול לעמוד בו? רק בכח התורה. לכן צריך להיות יחוד מדרגות הנשמה והחיה, חכמה ובינה, והוא יחוד של "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין" – יחוד שלא נפרד אף פעם.

אם כן, המדרגה הרביעית נקראת 'דבקות הבורא'. 'דבקות הבורא' הוא בטוי רווח בכל ספרי החסידות, אצל כל תלמידי הבעל שם טוב, בעיקר בחסידות הכללית. מצב הדבקות הוא כנגד החיה שבנפש, המקיף הקרוב שלה.

לידי הפצת מעינות תהום רבה...

אחר כך יש משהו עוד יותר גבוה – היחידה שבנפש. זו כל האריכות שבאה כאן בהמשך התפלה [כיוון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, רוב המשפט כאן הוא מפרשת נח, אותה קוראים השבוע]:

וְלִידֵי הֲפָצַת 'מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ' וּ'מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת-הוי' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים' בְּבִיאַת גּוֹאֵל צֶדֶק בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן.

עד כאן כל מדרגה היתה מלים ספורות, כעת יש קצת אריכות. נסביר קודם במלים פשוטות: מה אני רוצה מהלמוד? כמו שאדם לומד עשרות שנים בשביל להגיע ל'ידיעת התורה' ולהיות דבוק בה' דרכה, כך אדם לומד שנים טובות וכל הזמן חושב – מי יתן, הלואי, שאזכה עם התורה הזו שאני לומד להפיץ חוצה את מעינות התורה, הרזין דרזין שבה, ועל ידי כך לכבוש את העולם ולתקן אותו. תקון העולם על ידי רזי תורה הוא התקון של המשיח, והוא בא ממדרגה עוד יותר גבוהה מאשר 'דבקות הבורא'. 'דבקות הבורא' היא עדיין בבחינת מקבל, אבל מי שזוכה להיות מפיץ מעינות התורה – "יפוצו מעינותיך חוצה"[41] –זוכה להיות בבחינת משפיע, הגבוהה מבחינת מקבל.

אם כן, קודם היתה מדרגת 'ידיעת התורה', אחריה היתה מדרגת דבקות ישירה בבורא שלא באמצעות התורה, וכדי שלא ליפול ממדרגת ה'חיה' צריך לחבר את שתיהן יחד. ה'חיה' היא מדרגת הטריות והרגשת הלידה בכל רגע, ראשית תורת הבעל שם טוב. כעת יש מדרגה יותר נעלית, בה מגיעים אל פנימיות התורה, אל המעין, אל ה"נחל נבע מקור חכמה"[42] שיש בתורה. זהו הכח שיש בנשמת היהודי להפיץ חוצה את אור ה', את תורת ה', ולגלות שה' אחד בתוך המציאות של העולם הזה, ובכך לכבוש את העולם כולו תחת מלכות שמים. זו העבודה של המשיח.

כתוב בזהר הקדוש[43], שהמושג "יפוצו מעינותיך חוצה" קשור למבול של נח. אלא שאז, בזמן נח, המבול השחית את העולם ואילו לעתיד לבוא, בדור שלנו, גם יהיה מבול, אך מסוג אחר – מבול של גלוי סודות התורה שיכסה את העולם "כמים לים מכסים"[44]. כל הבטויים הכתובים במבול של נח יחזרו ביתר שאת ויתר עֹז במבול של המשיח – מבול של דעה את ה', של רזין דרזין דאורייתא,.

יוצא מכאן שיש לי עוד מטרה, גדולה אפילו מאשר 'דבקות הבורא'. זו נקודה חשובה מאד: אצל לא-יהודי לא יכולה להיות מדרגה גבוהה יותר מאשר דבקות, איך שלא יבין וישיג את המושג 'דבקות'. אבל אצל יהודי דבקות היא רק אדם הראשון שלפני החטא, שיכול מיד לחטוא ולפול. המשיח הוא משהו עוד יותר גבוה מאשר דבקות של מקבל מהקב"ה. משיח הוא מי שמשפיע ומפיץ את סודי הסודות, רזין דרזין דאורייתא, הגלוי שה' הוא הכל והכל הוא ה'. הוא ממשיך את המבול שיכסה את כל העולם כולו – "ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".

אם כן, גם מטרה זו צריכה להיות בראש של כל אחד ואחד. אנחנו יודעים שבשנים האחרונות באופן מיוחד [וכך היה גם אצל הרבי הקודם] יש הרבה הרבה דבור ודגש על משיח – 'משיח עכשיו', המשיח צריך להיות בראש כל הזמן. כלומר, שכל אחד – אני ואתה – צריך להגיע אל היחידה שבנפש. ההגעה של כמה שיותר יהודים להתנוצצות היחידה שבנפשם בבחינת משיח – היא עצמה תביא את המשיח.

אחרי שאני מבקש מהקב"ה שהלמוד יביא אותי ל'דבקות הבורא' אני מבקש ממנו עוד דבר: "לידי הפצת מעינות תהום רבה וכו'". נוסח התפלה כאן מורכב מכמה מושגים, שאת כל אחד מהם נצטרך להסביר בהמשך הלמוד, בעזרת ה', אך כולו כנגד היחידה שבנפש.

מאיפה באים כל הבטויים הללו? ראשית, הבטוי 'הפצה' בא מהפסוק "יפוצו מעינותיך חוצה". כאשר הבעל שם טוב עלה להיכל המשיח ושאל אותו 'אימתי קאתי מר'? ענה לו המשיח בפסוק: כש"יפוצו מעינותיך חוצה"[45]. הפצת המעינות חוצה היא הסימן והעבודה של ביאת המשיח. המלים "מעינוֹת תהום רבה וארבֹת השמים נפתחו"[46] מופיעים בפרשת נח לגבי המבול, שם כתוב שנבקעו מעינות תהום רבה ושנפתחו ארובות השמים. אחר כך בא פסוק מאד חשוב מספר ישעיהו, המתאר את ביאת המשיח. הוא כל כך חשוב עד שגדולי ישראל, ובראשם הרמב"ם, בחרו לסיים בו את חיבוריהם על המשיח. הרמב"ם חותם[47] את ספרו הענקי בהלכות מלכים, בפרקים האחרונים הוא מתאר את ביאת המשיח, ובסיומם הוא מביא את הפסוק הזה, המתאר את תכלית היעוד שבביאת המשיח – "ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". סיום התפלה במלים "בביאת גואל צדק אמן" הוא הנוסח המקובל בכל ספרות עם ישראל בבקשה לביאת המשיח.

כוחות פנימיים וכוחות מקיפים

עד כאן היתה סקירת המדרגה החמישית. נחזור להשלים את סיום הערה א:

כָּאן [בתפלה שלפנינו] בָּאָה הַשְׁלָמַת גִּלּוּי הַחַיָּה-יְחִידָה [שהאריז"ל והבעל שם טוב מכנים אותן ח"י] עַל פִּי תּוֹרַת הַחֲסִידוּת, שֶׁמְּיַסְּדָהּ – מוֹרֵנוּ הבעל שם טוב זי"ע – הוּא הַמְקַבֵּל מִ"בַּעַל הַח"י" – אֲחִיָּה הַשִּׁלוֹנִי כַּנּוֹדָע.

כתוב[48] שיש שנים שקבלו ממי שנקרא בלשון ספר הזהר 'בעל החי', מאחיה השלוני. השנים הם רבי שמעון בר יוחאי והבעל שם טוב. האריז"ל קיבל בעיקר מאליהו הנביא[49], אבל אחיה השלוני הוא אפילו יותר גבוה מאליהו הנביא, שהרי בשלשלת הקבלה אליהו עצמו קיבל מאחיה השלוני. אחיה הוא למעלה מאליהו, אף שיש הרבה דברים שמיוחדים דוקא לאליהו הנביא (כמו היותו בעל הברית ומבשר הגאולה), והוא כולל בתוכו גם את המשיח (היחידה הכללית) וגם את המדרגה שלמטה ממנו, את מדרגת אדם הראשון לפני החטא (החיה הכללית). לכן הוא נקרא 'בעל ה-חי' – חי ראשי התבות של שתי המדרגות העליונות, חיה יחידה. אפשר לומר, שרשב"י מקבל מאחיה השלוני בעיקר את מדרגת החיה ואילו הבעל שם טוב מקבל ממנו בעיקר את מדרגת היחידה.

אם כן, דוקא בתורה הזו – תורת הבעל שם טוב, תורת החסידות – רוב הדבור הוא אודות המדרגות העליונות האלו. איפה לומדים על רמת המעשה? צריך ללמוד שולחן ערוך, הלכה למעשה. מה צריך ללמוד מי שרוצה לתקן את המדות? ספרי מוסר. מי שרוצה לקיים ולהגיע למדרגה של 'ידיעת התורה', מה צריך ללמוד? גמרא רש"י ותוספות. אבל מי שרוצה להגיע למדרגת חיה-יחידה – צריך ללמוד חסידות. החיה מתגלה בעיקר בספר הזהר [הרבי מהר"ש, הרבי הרביעי בחב"ד, היה אומר[50] שאצלו ספר הזהר הוא ספר חסידות, בעוד שספר 'עץ חיים' – ספר הקבלה העמוק של האריז"ל – הוא אצלו ספר מוסר]. הדבר מתאים עם כך שהאריז"ל קיבל בעיקר מאליהו הנביא, שהוא כנגד הרוח הכללית והרוח היא בחינת מוסר, אבל למדרגת היחידה זוכים על ידי למוד חסידות בפרט.

כמובן, צריך ללמוד את הכל ואי אפשר לפספס שום דבר. אדרבה, מתחילים מלמטה למעלה, מתחילים עם "המעשה הוא העיקר"[51], עם למוד הלכה מתוך השולחן ערוך. צריך לעדן את המדות ולשם כך צריך ללמוד בספרי מוסר. צריך גם להגיע לידיעת התורה, לעומק של התורה – זו המדרגה שכנגד הנשמה. הנשמה היא בינה, ובינה היא כח הסברא. למה כל כך חשוב ללמוד גמרא ותוספות? מה יש בהם שאין אפילו בלמוד חסידות? תיקון כח הסברא. כדי לדעת מה לעשות היום מספיק ללמוד הלכה, אבל לתקן את הסברא אפשר רק על ידי למוד גמרא ותוספות, השייך לדרגה של 'ידיעת התורה'. אחר כך יש משהו יותר גבוה – חיה ויחידה. הזכרנו, שהבטוי 'דבקות הבורא' רווח בעיקר בחסידות הכללית, ופחות בחסידות חב"ד. ספרי החסידות הכללית מאד דומים, הן בסגנון שלהם והן בפעולה שהם פועלים על הנפש, לספר הזהר. תוכנם מעורר ונוגע בנקודה הפנימית שבלב, וחושף את ההרגשה והתביעה שיש בלב ובנפש של כל יהודי להרגיש דבקות ישירה בה'. אם כן, אפשר לומר למי שרוצה להגיע לידי 'דבקות הבורא' כי מה שמסוגל לכך הם ספרי החסידות הכללית [ספרי הבעל שם טוב, המגיד וכל תלמידיהם, חסידות ברסלב, נעם אלימלך, קדושת לוי ועוד]. זו חכמה של "איזהו חכם? הרואה את הנולד"[52]. המדרגה הגבוהה ביותר של מדרגת היחידה, של מי שרוצה להיות בעצמו 'טופח על מנת להטפיח', להיות מעין הנובע ו"נחל נבע מקור חכמה", שזו בחינת המשיח – היא היחוד שיש בחסידות חב"ד, היא בונה לכך כלים. שוב, היחוד שיש בחסידות חב"ד, מאדמו"ר הזקן והלאה, הוא בכך שהיא מסוגלת לבנות כלים בנפש המאפשרים, במשך הזמן, לקבל את השפע האלקי.

מה הסברנו כעת? הסברנו שכל מדרגה מחמש המדרגות שייכת ללמוד מסויים בתורה: הנפש שייכת ללמוד ההלכה, הרוח שייכת ללמוד המוסר והנשמה שייכת ללמוד הסברא. החיה שייכת ללמוד של דבקות, של חכמה ישירה ושל מבט ישיר. זהו למוד של דברים שפותחים את העיניים לראות את ה' ו"לאסתכלא ביקרא דמלכא"[53]. ויש מדרגה יותר גבוהה – ללמוד דבר שבונה לאט-לאט כלים כדי לזכות להתנוצצות של בחינת משיח, להפיץ את הרזין דרזין דאורייתא חוצה. זו מדרגת היחידה, אבל בדרך כלל גם מדרגת החיה וגם מדרגת היחידה שייכות לתורת החסידות.

עד כאן הערה א. בכך השלמנו את סקירת שלש המדרגות הראשונות של התפלה עם הוספת שתי המדרגות – חיה ויחידה – השייכות לתורת החסידות. כעת נעבור אל למוד התפלה המפורט.



[1] קידושין מ, ב.

[2] הובא בשל"ה מסכת שבועות, פרק נר מצוה אות לה.

[3] ע"פ אבות פ"א מי"ז.

[4] נוסח תפלת עלינו לשבח.

[5] בראשית ב, ג.

[6] קהלת ח, ה.

[7] צוואת הבעל שם טוב אות א (נדפסה כהוספה בתחלת כתר שם טוב, הוצאת קה"ת).

[8] בראשית לז, יא.

[9] תהלים צז, יא.

[10] קידושין ל, א.

[11] ראה שו"ע אדמו"ר הזקן יו"ד הלכות תלמוד תורה פ"ב ה"ה.

[12] יהושע א, ח.

[13] שבת ל, ב; מו"ק כח, א; בבא מציעא פו, א; מכות י, א.

[14] זח"ג עג, א.

[15] משלי כג, כג; וראה משנה אבות פ"ו.

[16] תהלים קיז, ב.

[17] משלי כח, יד.

[18] ברכות ס, א; גיטין נה, ב.

[19] גיטין שם ד"ה 'אשרי אדם'; ראה גם רש"י ברכות שם.

[20] ראה זח"א כד, א; זח"ב ס, א; שם צ, ב.

[21] אבות פ"ד מ"א.

[22] לוח 'היום יום' ל' סיון.

[23] ראה מאמרי אדה"ז תקס"ט עמ' קי והלאה.

[24] במדבר יח, ב; ראה לקוטי תורה שיר השירים לו, ב ועוד.

[25] איוב לב, ח.

[26] בראשית רבה יד, ט.

[27] בראשית ב, ז.

[28] עיין ברמ"ז ס"פ בא (מ, ב); לקוטי תורה צו יז, א.

[29] שער הגלגולים פי"ט.

[30] ספר הליקוטים פרשת וישב פל"ח; שם ישעיה פל"ח; וראה סנהדרין צח, ב ועוד.

[31] ראה הקדמת ספר הבעל שם טוב עה"ת אותיות כ-כד.

[32] מאמר ראשון אות צה.

[33] ספר הגלגולים פ"א; שם פס"ב בשם ספר הקנה; ספר הליקוטים פרשת האזינו ועוד; רקאנטי בראשית א, כו; תורה אור ויחי מו, ד; המשך 'וככה' תרל"ז פ"כ.

[34] ספר יצירה פ"א מ"ז.

[35] שער הגלגולים הקדמה כט ועוד.

[36] דברים לג, ד.

[37] בראשית רבה כד, ה ועוד.

[38] תניא, לקוטי אמרים פרק מג.

[39] תמיד לב, א.

[40] ראה זח"ג ד, א.

[41] משלי ה, טז.

[42] שם יח, ד.

[43] זח"א קיז, א.

[44] ישעיה יא, ט.

[45] אגרת הבעל שם טוב, כתר שם טוב א.

[46] בראשית ז, יא.

[47] הלכות מלכים פי"ב ה"ה.

[48] ראה זח"א ד, ב; ח"ג שט, א.

[49] הקדמת המרח"ו לשער ההקדמות.

[50] רמח אותיות אות סט (בשם אדמה"ז) והסבר עליו בחסדי דוד הנאמנים ח"ד עמ' 3; ראה גם שיח שרפי קדש (ברסלב) ח"א עמ' תלו.

[51] ע"פ אבות פ"א מי"ז.

[52] תמיד לב, א; תניא, לקוטי אמרים פרק מג.

[53] ע"פ זח"ב קלד, א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com