חיפוש בתוכן האתר

טעם הבריאה_פרק יב הדפסה דוא

פרק יב

והיית אך שמח


יצא לנו שעיקרה של כל המציאות הוא סוד התשוקה, ודברנו על הקשר בינה ובין השוקיים. מהו השרש של פועל זה בלשון הקדש?

סוֹד תֵּבַת "תְּשׁוּקָה" הוּא מִלְּשׁוֹן "דֹּב שׁוֹקֵק" [זהו קולו של הדב בתנ"ך[1]], דֹּב רָאשֵׁי תֵּבוֹת דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים. דֹּב שׁוֹקֵק [=512, שהוא 29] עוֹלֶה שְׁמִינִית שֶׁל כְּלָלוּת הַמַּדְרֵגוֹת הַנַּ"ל מֵעַצְמוּת עַד עֲשִׂיָּה (וְהַיְינוּ מְמֻצָּע כֻּלָּם, כַּאֲשֶׁר עַצְמוּת הֶעְלֵם גִּלּוּי נֶחְשָׁבִים לְמַדְרֵגָה אַחַת, שֶׁהֲרֵי כְּלָלוּתָם הִיא בְּסוֹד "יָחִיד" שֶׁלְּמַעְלָה מֵ"אֶחָד" וְ"קַדְמוֹן".

למה להחשיב דוקא אותם כמדרגה אחת? כמו שהסברנו, הגלוי אינו דבר הנוסף על ההעלם, אלא הוא גלוי אותו הדבר עצמו. התפשטות היא זיו שיצא מן העצם, אבל גלוי הוא אותו הדבר ממש. בכלל, הרבה פעמים בקבלה נכללים כל ג' הראשונות (ג"ר) כיחידה אחת וכך ישנן בעצם שמונה מדרגות. למשל: מבין ז הרקיעים, כולל הרקיע השביעי ערבות את כל ג' הראשונות, כאשר עם שאר ששת הרקיעים והארץ יש שמונה מדרגות[2]. חלוקה זו היא בסוד המילה אז – "קדם מפעליו מאז"[3] – בה האות א עומדת מעל לאות ז, וכוללת בעצמה שלש מדרגות.

רמז נוסף: המספר הזה – 512 – הוא גם מספר האפשרויות בהן ניתן לצרף מספרים בכל מיני צורות כדי שהתוצאה תעלה 10. למשל, 19 ו-91 הם שנים מן הצרופים האפשריים. אם הצרוף נעשה רק באמצעות פעולת חבור יהיה מספר האפשרויות 42, וזהו אחד מסודות השם של מב אותיות. לאותן מב חבורים יש דב שוקק צרופים אפשריים. למספר החבורים אין נוסחה מתמטית, אולם למספר הצרופים ישנה. כדי להגיע אל מספר הצרופים של המספר 10 יהיה עלי להעלות את המספר 2 בחזקת המספר הקודם לו. כלומר: 512 = 29.

על פי זה, כדי להגיע אל מספר הצרופים של המספר 13 – העולה אחד – עלי להעלות אותו בחזקת המספר הקודם לו – 212. מספר זה הוא סכום כל המדרגות במערכת שלנו. כלומר, מספר זה – 4096 – הוא גם א פעמים ח בחזקת ד, וגם מספר כל הצרופים שעלי לצרף על מנת להגיע אל המספר אחד [13]!

שמירת השמחה באמת

וְכֵן עוֹלִים [שלשת המדרגות הללו] יַחַד שֹׁרֶשׁ, בְּסוֹד [הפסוק[4]] "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" [ובפרט]: "וְהָיִיתָ" – עַצְמוּת [כלומר, היה אתה מי שאתה]; "אַךְ" – הֶעְלֵם; [חז"ל דורשים[5] את המילה 'אך' כמיעוט, ולפיכך "אך שמח" הוא העלם השמחה, ואילו] "שָׂמֵחַ" – [הוא] גִּלּוּי [אותו ההעלם],

מטרת העלם השמחה היא זהויה, והוא כמו ה'אין' שיש בכל דבר לפני שמתגלה ה'יש' שבו. על פי פשט דרשת חז"ל יש מקום למעוט השמחה, לשמור אותה בהעלם ולא להיות יותר מדאי שמח, עד כדי המנהג לצום בימי שני-חמישי-שני שלאחר המועדים[6]. צמים כי אולי נכשלנו בחג בהתגלות השמחה החיצונית. בחסידות דורשים את המעוט למעליותא. דורשים שההעלמה באה לשמור שהגלוי לא יעלה אף פעם על ההעלם. ההעלם הוא השרש האמיתי של גלוי השמחה, ואילו שמחה חצונית עלולה לגרום שהגלוי באמת יעלים את אותו ההעלם.

מה אני לומד מכך? אם השמחה היתה באמת יותר מדאי, היה מקור השמחה האמיתי-הפנימי באמת מסתלק ונעלם. אם שומרים שהגלוי לא יעבור את גבולותיו אזי ישמרו היחס והפער הנכונים בין ההעלם ובין הגלוי. אם ההעלם עולה על הגלוי הוא תמיד ימָצֵא, הוא תמיד יהיה שופע גלוי חדש. לכן על ידי מעוט הגלוי החצוני דוקא שומרים על ההעלם, ואזי הוא מוסיף עוד שמחה. זוהי הסיבה, שחז"ל מאותה המילה גם מרבים. הם מרבים את שמחת יום טוב אחרון של חג[7], בו מתגלה השמחה הגדולה ביותר בכל החג.

זהו סוד הפסוק "והיית אך שמח" העולה גם שרש:

שֶׁהֲרֵי הַשִּׂמְחָה הָעַצְמִית הִיא שֹׁרֶשׁ הַכֹּל, וְהִיא הַמַּדְרֵגָה הַשְּׁמִינִית [מן הבינה, מלמטה למעלה] כַּנּוֹדָע וְדַ"ל. מֵהַשֹּׁרֶשׁ יוֹצֵא הִתְפַּשְּׁטוּת שֶׁעוֹלָה "שָׁלֵם וָחֵצִי" לְגַבֵּי הַשֹּׁרֶשׁ וְדַ"ל;

נחזור אל הדב השוקק:

וְכֵן עוֹלֶה דְּבֵקוּת (אוֹתִיּוֹת דֹּב שׁוֹקֵק מַמָּשׁ עַל יְדֵי חִלּוּק ת לְ-שק) אֲמִתִּית [במי?] בְּאָנֹכִי מִי שֶׁאָנֹכִי, עַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁהוּא "נִמְנַע הַנִּמְנָעוֹת" וְ"נוֹשֵׂא הֲפָכִים" [ומהם שני ההפכים שהוא נושא? בתחלת השער (פרק ב) דברנו על שתי המדרגות] שֶׁל "אֵין טַעַם לָרָצוֹן" כְּלָל וּכְלָל וְ"טַעַם כָּמוּס לָרָצוֹן" כַּנַּ"ל.

לגבי טעם הבריאה יש שני מאמרים סותרים. אחד שולל כל טעם לבריאה ושני מחייב טעם נעלם וכמוס. דברנו באריכות על נשיאת אותם שני הפכים בכח הדעת דרדל"א המתגלה ביניהם [בתוך ה'אוירא' שבין 'מוחא סתמיאה' ובין 'גלגלתא'], ובה מתגלים כל ארבעת טעמי הבריאה.

קודם עלי להסביר שהקושיה אודות טעם הבריאה היא גם מוצדקת וגם לא מוצדקת. היא מצד אחד כלל אינה קושיה, היא 'קְלָאץ קַשְׁיָא', ומצד שני יש לה מקום. שני הצדדים הללו נקראים 'טעם כמוס לרצון' ו'אין טעם לרצון'. אחרי שמסבירים את הפרדוקס הזה שייך להתחיל לדבר על טעם. בסופו של דבר יוצא שכל הטעמים נכללים בסוד התשוקה.

הַהוֹרָאָה בְּפוֹעַל מִכֹּל הַנִּלְמָד הוּא – "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ"!



[1] משלי כח, טו.

[2] עץ חיים שער מב (כללות אבי"ע) פ"א.

[3] משלי ח, כב.

[4] דברים טז, טו.

[5] פסיתא דרב כהנא אות ב (בנספחים); ילקוט שמעוני ויקרא רמז תרנד.

[6] שו"ח או"ח סימן תצב.

[7] סוכה מח, א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com