חיפוש בתוכן האתר

שלשה דלוגים_פרק יג הדפסה דוא

פרק יג

הכנעה, הבדלה, המתקה


הגענו לפרק יג, וחבל שהערב נצטרך לקצר בו, כיוון שהנושאים שמפרק זה והלאה נוגעים לעניני עבודה. הנושא שלנו הוא ארבעה מדרגות כלליות – עצמות, אין סוף, אצילות ובריאה – שביניהן ישנן שלשה דלוגים – מהעלם לגלוי, מבלי גבול לגבול ומאחדות לרבוי.

הדלוגים הללו צריכים להיות קשורים עם הסוד החשוב ביותר מן הבעש"ט, סוד החשמל המובא בספר כתר שם טוב[1] בשם רבו, אחיה השילוני. שלש המדרגות – חש, מל, מל – מכונות בשפת החסידות "הכנעה, הבדלה, המתקה". הערב נקשר את כל מה שלמדנו עד כה עם דרך החסידות בעבודת ה'.

שְׁלֹשָׁה דִּלּוּגִים הַנַּ"ל הֵם בְּסוֹד "חַשׁ מַל מַל"; "הַכְנָעָה, הַבְדָּלָה, הַמְתָּקָה";

כידוע, חש הוא מלשון שתיקה ואילו ה-מל השני הוא מלשון דבור, כלשון חז"ל על חיות הקדש "עיתים חשות עיתים ממללות"[2]. אלו הקצות של החשמל, שתיקה ודבור. לשון מל שבאמצע היא מלשון כריתה וברית מילה, והיא שלב הבדלת הטוב מן הרע. היא הממוצע בין שלב ההכנעה והשתיקה בנפש לבין שלב ההמתקה שיש בדבור, שהוא הכח בנפש להפוך את החושך לאור ולהמתיק את המר למתוק.

[כנגדם בעולמות יש שלשה ממדים] "עוֹלָמוֹת, נְשָׁמוֹת, אֱלֹהוּת"; [וכנגדם שלשה מושגים המובאים לרוב בספר התניא] "הִשְׁתַּלְשְׁלוּת, הִתְלַבְּשׁוּת, הַשְׁרָאָה";

'השתלשלות' הוא הכח שפועל בממד ה'עולמות', 'התלבשות' הוא הכח שפועל בממד ה'נשמות' ואילו 'השראה' היא התנועה שפועלת ביחס ל'אלוקות', לאור ה'[3].

עוד שלשה מושגים מקבילים הם:

"כֹּחַ, חַיּוּת, אוֹר" וְכוּ',

'כח' מקביל אל השתלשלות העולמות, 'חיות' מקבילה אל התלבשות הנשמות – הנשמה מתלבשת בגוף ומחיה אותו – ואילו אור הוא השראת האלקות [יש עוד הרבה מושגים מקבילים בחסידות]. כל אותן שלישיות הן:

כְּלָל תּוֹרַת מוֹרֵנוּ הַבֶּעְשׁ"ט זִי"ע, תּוֹרַת הַחֲסִידוּת.

הכנעת שתיקת העולמות

יש כמה דרכים להסביר את העבודות הללו ביחס לדלוגים. בעבודת ה' עיקר הדלוג נעשה מלמטה למעלה, אבל אנחנו יודעים שמטרת כל עבודת ה' היא לעשות לקב"ה נחת רוח, ונחת רוח היא מלשון נחיתה. ככל שאנחנו עולים מעלה-מעלה כך אנחנו גורמים שהקב"ה ירד וידלג אלינו, מלמעלה למטה, בדלוג של חבור ויחוד ההפכים. על כן, יש לנו סדר של "חש, מל, מל" מלמטה למעלה בעבודה שלנו, ויש גם סדר של "חש, מל, מל" מלמעלה למטה.

נתחיל מלמטה:

הַדִּלּוּג הַשְּׁלִישִׁי מֵאֲצִילוּת לִבְרִיאָה הוּא בְּחִינַת "חָשׁ", הֶעְלֵם הַבּוֹרֵא מִן הַנִּבְרָא כַּנַּ"ל [עיקר מטרת הדלוג השלישי הוא להעלים את הבורא מן הנברא. לגרום לכך שהבורא יהיה שותק ודומם. לא שומעים את הבורא אלא רק את התוצאה, את הנברא], בְּחִינַת "עוֹלָמוֹת" [מלשון העלם], לְהַוּוֹת עוֹלָמוֹת תַּחְתּוֹנִים בִּי"עַ מִסּוֹד עוֹלָם הָעֶלְיוֹן, עוֹלָם הָאֲצִילוּת – רִבּוּי מֵאַחְדּוּת כַּנַּ"ל [האחדות דוממת ושותקת, וככל שהיא דוממת כך מתאפשרת בריאת העולמות הנפרדים עד כדי העלם הבורא מן הנברא]. וְהוּא עִנְיַן "הִשְׁתַּלְשְׁלוּת" בִּי"עַ מֵאֲצִילוּת כִּבְיָכוֹל, אַךְ תָּמִיד "כֹּחַ" הַפּוֹעֵל הָאֱלֹהִי נִצָּב בְּכֹל נִפְעַל וְנִפְעַל לְהַוֹותוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ.

באמת ה' נמצא אלא שהוא שותק. חז"ל דורשים: "'מי כמוכה באלים ה''[4] – מי כמוך באלמים ה'"[5]. הכוונה היא שה' אכן נמצא בכל מקום אלא שהוא לא מדבר. ההמצאות האלוקית של הקב"ה בעולמות התחתונים היא מציאות של אילם. פסוק נוסף, המובא בקבלה[6], הוא הפסוק "כרחל לפני גוזזיה נאלמה"[7]. המלכות, שיורדת להוות להחיות ולקיים את העולמות התחתונים, נקראת רחל והיא כמו כבשה, וברגע שהיא מגיעה לתחום העולמות התחתונים היא "נאלמה", היא שותקת.

ידוע[8], שאותיות הכנוי אִלֵם על ה' הן שלש אותיות מתוך שם אלהים, כאשר שתי האותיות שמסתלקות הן אותיות יה, שכנגד החכמה והבינה. אִלֵם הוא כנוי להסתלקות המוחין מתוך שם אלקים.

עוד כתוב[9], שאותיות אלם הן אותיות מלא – "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא"[10]. הסתלקות המוחין היא עצמה סוד העלם הבורא מן הנברא. מוחין הם הכרה בנוכחות ה', והסתלקותם היא הפסקתה. ה' כביכול לא מפרסם ולא משפיע הכרה. כמובן, לא שיש חלילה אצלו הסתלקות מוחין, אלא שהוא מסלק מאיתנו את ההכרה במציאותו. בדרך כלל, אנחנו נוהגים לדרוש את אותיות א ו-ע המתחלפות. גם כאן, אלם מתחלף עם עלם, שהבורא מתעלם.

זוהי המציאות של הדלוג השלישי, ההעלם של הבורא מן הנברא. איך היא בעבודה? איך מתקנים את ההעלמה הזו?

בַּעֲבוֹדָה, עַל יְדֵי "הַכְנָעָה", וּ"בִּטּוּל הַיֵּשׁ" אֶפְשָׁר לְהַכִּיר בִּמְצִיאוּת הָאַיִן הַמְּהַוֶּה אֶת הַיֵּשׁ.

כאשר אדם מבטל את גסות הישות שלו, אפשרי – וכך גם רצון ה' – שהוא לאט-לאט יתחיל לחוש את ה-חש, את ההעלם והשתיקה. בטול היש הוא בטול הרבוי. ההִתְעַלְמות וההֶעַלְמות באות כדי להוציא רבוי מתוך אחדות, בה כל אחד מרגיש את עצמו למציאות נפרדת, וככל שאדם מבטל את הרבוי הוא יכול לחוש בתוכה אחדות. על ידי ההכנעה ובטול היש מחזירים את המוחין שהסתלקו משם אלקים, מ"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"[11], ומתחילים להרגיש שאלקים הוא 'כח הפועל בנפעל', שנמצא כאן ומהווה ומחיה את הכל 'מאין ליש' בכל רגע.

הַ"הַכְנָעָה" בְּפוֹעַל מַמָּשׁ הוּא עִנְיַן קַבָּלַת עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּקִיּוּם כָּל מִצְוֹתָיו יִתְבָּרֵךְ.

למדנו בפרקים הקודמים, שהעבודה בפועל בדלוג השלישי היא קיום המצות. הדלוג הראשון הוא בסוד התשובה, הדלוג השני הוא בסוד התורה ואילו הדלוג השלישי – בסוד 'אתוון זעירין' – הוא על ידי קבלת עול מלכות שמים בקיום כל מצותיו יתברך. עיקר בטול היש בפועל הוא כאשר אדם נכנע ומקבל עליו את עול ה', והכנעה זו מתקיימת בפועל בעת קיום המצות.

הבדלת ה' – זהוי 'כח הגבול'

הַדִּלּוּג הַשֵּׁנִי מֵאוֹר אֵין סוֹף ב"ה לַאֲצִילוּת הוּא בְּחִינַת "מַל" מִלְּשׁוֹן "מִילָה" וַ"הַבְדָּלָה",

עיקר מטרת הדלוג השני היא להבדיל בין גלוי אור הבלי גבול לגלוי בגבול. מה החידוש כאן? הדלוג השלישי לא בא במטרה להבדיל. הוא בא לפעול השתלשלות, שאותה אי אפשר לפעול כל עוד המקור גלוי. על כן צריך להעלים את הבורא מן הנברא, אבל בסופו של דבר הנברא יוצא מן הבורא. כך זה ביחס של השתלשלות. אמנם, זו אינה השתלשלות ביחס של 'עילה ועלול', אלא השתלשלות של 'יש מאין' בה העלול לא מכיר במציאות העילה, אבל בכל זאת זהו יחס של השתלשלות.

לעומת זאת, הדלוג השני הוא דלוג של הבדלה בין כח הגבול ובין כח הבלי-גבול שקיימים שניהם בתוך אור אין סוף. כביכול יש באור אין סוף שני כוחות: כח של בלי גבול וכח שנושא וסובל בתוכו את הגבול, כאשר הצמצום בא במטרה להבדיל ביניהם. קודם היה נכלל כח הגבול בתוך כח הבלי גבול וכעת הוא ניכר בפני עצמו. אור אין סוף הוא סוד "מים במים" – בלשון חז"ל[12] – בו המים התחתונים נכללים במים העליונים, ואילו פרישת הרקיע ביניהם היא ההבדלה שבפעולת הצמצום. אם כן, הדלוג השני הוא הצמצום, בו כביכול משהו מסתלק ועל ידי כך מתגלה כח הגבול.

כל הבדלה היא בסוד מילה וכריתה:

שֶׁעַל יְדֵי הַצִּמְצוּם מִסְתַּלֵּק וְנִבְדָּל אוֹר הַאֵין סוֹף, "כֹּחַ הַבְּלִי גְּבוּל", כִּבְיָכוֹל, וּמִתְגַּלֶּה "כֹּחַ הַגְּבוּל", בְּסוֹד הַרְשִׁימוּ וְהַקַּו וְכוּ' כַּנַּ"ל.

אותו כח הגבול שהתגלה כעת מתגלה בשני אופנים: רשימה וקו. הרשימה היא כח הגבול הנושא את הכל ואילו הקו הוא כח הגבלת האור. יש צמצום שמהותו היא לגלות את הרשימו, את הכח לשאת את הגבול, והוא שרש הכלים לאחר הצמצום. לעומתו, יש צמצום שמהותו היא לגלות את הקו, והוא שרש האורות לאחר הצמצום[13]. הוא הגורם לכך שגם האור יהיה מוגבל עד כדי היכולת להיכנס אל תוך כלי, שיהיה תואם את יכולת הכלי להכיל אותו. לכן בציטטה המקורית של ר' הלל היה כתוב שהדלוג השני הוא "לרשימה וקו".

וְהוּא סוֹד "נְשָׁמוֹת" – "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ" – גִּלּוּי "כֹּחַ הַגְּבוּל" שֶׁבֶּאֱלוֹהַּ ב"ה כִּבְיָכוֹל עַל יְדֵי צִמְצוּם אוֹרוֹ הַבְּלִי גְּבוּל.

הדלוג השני אינו דלוג של נברא מתוך בורא המקיים אותו בהעלם, אלא הוא דלוג שבא לגלות את כח הגבול של ה' בעצמו. כח הגבול של ה' עצמו זו הנשמה, שהיא "חלק אלוה ממעל ממש"[14]. שואלים תמיד: אם הוא 'חלק' איך הוא 'מן העצם', הרי הכלל מן הבעש"ט אומר "אם אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו"[15]? ההסבר לכך הוא, שסוד הנשמות הוא שהם-הם כח הגבול שבאין סוף.

גם בנשמות יש שני סוגים: יש נשמות של שם בן, שבאות מן הרשימו, ויש נשמות של צדיקים של שם מה, שבאות מן הקו. על כך דורשים בחסידות[16] את הפסוק "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה"[17], שאדם עולה מה ובהמה עולה בן. אלו שני סוגי נשמות שיש בעם ישראל, נשמות של אדם ונשמות של בהמה, ושניהם מושרשים בכח הגבול שבאין סוף – ברשימו ובקו.

הַקַּו "מִתְלַבֵּשׁ" עַד סִיּוּם עוֹלָם הָאֲצִילוּת [עד עטרת יסוד ז"א שבעולם האצילות] לָתֵת בּוֹ [ובעיקר בכלים שבו את] כֹּחַ הַבְּרִיאָה יֵשׁ מֵאַיִן, בְּסוֹד "אֶפְרַיִם" כַּנַּ"ל,

למדנו בפרק ח, שהדלוג השני הוא מדגל מחנה ראובן אל דגל מחנה אפרים, ושם הסברנו שאפרים הוא כח ה"פרו ורבו"[18] שיש בעולם האצילות. כח זה מסתיים עם סיום הארת הקו בסיום עולם האצילות, ביסוד ז"א שבו[19]. סיום היסוד היא עטרת היסוד, ובקבלה היא נקראת 'אפרים'[20], כאשר היסוד כולו הוא בחינת 'יוסף'. בברית המילה עיקר המצוה היא לגלות את עטרת היסוד.

שֶׁהוּא עֲטֶרֶת הַיְּסוֹד (הַמִּתְגַּלָּה עַל יְדֵי בְּרִית הַמִּילָה) בְּעוֹלָם הָאֲצִילוּת, כַּמְבוֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל. כָּל "הִתְלַבְּשׁוּת" [שזו המדרגה של הבדלה] הוּא בְּסוֹד אוֹר פְּנִימִי – "חַיּוּת" הַנְּשָׁמָה שֶׁמֵּחַיָּה אֶת הַגּוּף.

כוחו של עולם האצילות מתגלה כך בגלל שאור הקו מתלבש ומאיר בכולו. בעולמות התחתונים הוא אינו מאיר ועל כן אינו מחיה אותם.

הבדלת היהודי בכח התורה

בָּעֲבוֹדָה, בַּתּוֹרָה, "תּוֹרַת חַיִּים",

בעבודת ה' מתבטא הדלוג הזה בלמוד תורה לשמה. התורה נקראת "תורת חיים"[21] על שם שהיא מחיה את האדם. "החש בראשו יעסוק בתורה"[22], והדבר נכון לגבי כל איבר ואיבר. התורה ממשיכה חיות בכל אברי הגוף. כאשר מרגיש האדם כאב באחד מן האברים זהו סימן לכך שהחיות של התורה לא הגיעה עד שם. לכן היא הרפואה הכללית לכל הכאבים בגוף. היא ממשיכה את אור הקו – קו החיים וחוט החיים – אל כל מקום ומקום. על התורה:

נֶאֱמַר "כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ וּבָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה", וְהִיא הַמַּבְדִּילָה

עיקר מטרת התורה – תורה מלשון הוראה – היא להורות ולהבדיל בין זה לזה. תשובה זו המתקה, שכן השב מאהבה ממתיק והופך את החושך לאור, ו"זדונות נעשות לו כזכויות"[23]. המצות הן בסוד ההכנעה בקבלת עול מלכות שמים, וגם אם ילמד אדם תורה כמצוה או שישוב בתשובה ויתודה כאחת המצות תהיה זו עבודה של הכנעה. כל מה שעושה יהודי מתוך קבלת עול מלכות שמים הוא בגדר מצוה. כל המצות הן מצות המלך – להיכנע לעול מלכות שמים.

לעומתן, התורה היא בסוד ההבדלה. היא כמו מורה דרך שיכול לראות את המקום המסוכן ולהורות להיכן ללכת ולהיכן לא. זו הוראה של הבדלה וזוהי מדרגת התורה מצד עצמה. לכן התורה קשורה עם ברית המילה[24]. על התורה נאמר "אורייתא מחכמה נפקת"[25], ודרכו של השכל הוא לברר בין הטוב ובין הרע – "כולם בחכמה אתברירו"[26].

ארבע מדרגות בהבדלה

פעם אחת בשבוע אנו עושים הבדלה, ולהלכה אנו פוסקים שצריך להבדיל בה ארבע הבדלות: "בין קדש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה"[27]. כעת נסביר, שכל כח ההבדלה קשור עם התורה ועם הדלוג השני שלנו, מאור אין סוף עד סיום עולם האצילות. נתבונן גם כיצד כלולות בפרטיות בדלוג הזה ארבעת ההבדלות:

בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל (בְּסוֹד הַ"הַשְׁעָרָה" שֶׁבְּאוֹר אֵין סוֹף ב"ה), בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ (בְּסוֹד הַצִּמְצוּם), בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים (בְּסוֹד הַקָּו וְאָדָם קַדְמוֹן), בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה (סוֹד תִּקּוּן הָאֲצִילוּת, "רְשׁוּת הַיָּחִיד", לְעֻמַּת "רְשׁוּת הָרַבִּים" שֶׁל נְפִילַת שְׁבִירַת הַכֵּלִים וְכוּ' בְּבִי"עַ).

לפני שנתחיל להסביר, צריך להבין למה אומרים אותן דוקא במוצאי שבת. לכאורה, זמן היציאה מיום השבת אל ששת ימי המעשה הוא הזמן של הדלוג השלישי, של היציאה מתחום הקדש אל תחום החול? אלא הבדלה היא הכח להבדיל בין התחומים הללו, וזהו כח התורה. אם הבדלה היא בסוד התורה מהי שבת עצמה? שבת היא בסוד התשובה, עבודת האתהפכא. בספר תקוני זהר כתוב[28], ששבת היא מלשון תשוב. על כן, מיד לאחר ששבת יוצאת מתעורר הצורך להבדיל.

נסביר את ארבעת המדרגות. הדלוג השני מתחיל מאור אין סוף, ממדרגת 'קדמון' של ההשערה בכח. הדלוג הראשון מגיע עד 'מלכות דאין סוף', עד מחשבת 'אנא אמלוך', ואינו כולל את מה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[29]. בלשון תלמידי האריז"ל[30] נקראת מדרגה זו 'עולם המלבוש', ואילו בלשון ספר הזהר היא נקראת "גליף גליפו בטהירו עילאה"[31]. הדלוג השני מתחיל ממדרגה זו. היא התחלת התהליך לקראת הצמצום והבדלת כח הגבול מכח הבלי-גבול שיבואו בהמשך. בהשערה הזו נעשית עיקר ההבדלה "בין הקדש ובין החול". ה' מבדיל את הקדש ומייחד אותו מן החול. כל מה שמשוער על מנת להימצא ולהיברא הוא החול, ואילו הקדש הוא מה שלא נברא ונותר נבדל מן המציאות. ידוע בחסידות, שמטרת ההשערה היא להכין את כל מה ששייך בעצם לאחר השתלשלות העולמות, לייחד רק את מה שנצרך עבור קיומם. זו מדרגת ההשערה מצד עצמה, אבל בעבודת קיום המצות – "אשר קדשנו במצותיו" – אנו ממשיכים ממקום שמעבר לתחום ההשערה, ממקום שבתוך העולמות הוא אפילו לא בגדר משוער [תחום סוד ההשערה דומה לחוק שמור האנרגיה במדע. יש רק כך וכך גרגירי חול במציאות]. הקדש מצד עצמו הוא נבדל, ואנחנו בעבודתנו ממשיכים תוספת מרובה על העיקר, ממשיכים קדש אל תוך החול. זו ההבדלה הראשונה.

אחריו בא הצמצום הראשון של ספר 'עץ חיים' והוא בא להבדיל "בין האור ובין החשך". האור, כביכול, נכבה ומה שנשאר הוא חלל חשוך ופנוי מאור. קודם, בשלב ההשערה, היה האור גלוי אלא שה' חוקק ומגלף בו. האור בהיר – "בהיר הוא בשחקים"[32] – והוא נותר בהיר, אלא שיש בתוכו חקיקה ב"מציאות בלתי נמצאת". זו חקיקה שמבדילה רק בתוך האור בין החול ובין הקדש. לעומת זאת, לאחר ההבדלה השניה של הצמצום הראשון נשאר חלל של מקום חשוך ופנוי מאור.

אחר כך באה ההבדלה "בין ישראל לעמים", בסוד גלוי אור הקו ו'אדם קדמון'. כתוב בכתבי האריז"ל [בעיקר בספר משנת חסידים[33]], שפנימיות 'אדם קדמון' היא שרש נשמות עם ישראל בעוד החיצוניות שלו היא שרש ומקור נשמות אומות העולם. אכן, שרש נשמות ישראל נוגע באמת עד הקו. למרות שאמרנו שיש נשמות שהן בבחינת 'זרע אדם' [מה] ויש נשמות שהן בבחינת 'זרע בהמה' [בן], בכל זאת בעולם האצילות שמות מה ובן כלולים זה בזה. כל נשמה של יהודי היא בסוד שם מה החדש, המאיר מן המצח של 'אדם קדמון' ובכך מתקן את שבירת הכלים[34]. לפי זה, ההבדלה בין ישראל לעמים נוגעת לצמצום אור הקו ולצמצום 'אדם קדמון'. לולא חטא אדם הראשון לא היתה נעשית כלל ההבדלה הזו, כיוון שלא היו יוצאים ניצוצות ולא היו בכלל גויים, אבל לאחר החטא היא נעשתה.

ההבדלה האחרונה היא "בין יום בשביעי לששת ימי המעשה". ששת ימי המעשה הם ברורי הניצוצות שיש בשלשת העולמות התחתונים בי"ע, ואילו יום השבת הוא כנגד קדושת עולם האצילות. אכן, ההבדלה האחרונה היא בין אצילות לבריאה.

יש עוד דעה בגמראכז, על פיה צריך להבדיל גם "בין טהור לטמא". למה אנחנו לא פוסקים כך? כי זו כבר הבדלה בתוך העולמות התחתונים עצמם. זו כבר הבדלה שבתוך תחום ההכנעה, ולא הבדלה מצד עצמה. זו הבדלה בתוך המציאות של קליפת נגה. "בין השביעי לששת ימי המעשה" היא הבדלה בין אצילות לבריאה, ובה עדיין שייכת בעצם עבודה של הבדלה. תחום ההבדלה בעצם הוא רק מסיום אור אין סוף ועד סיום עולם האצילות. מעבר לכך זו כבר עבודה ששייכת בעצם לעבודת ההכנעה, לא לעבודת ההבדלה.

       בין קדש לחול                                   קדמון – זהוי כח הגבול

       בין אור לחשך                                          צמצום – סלוק האור

       בין ישראל לעמים                                    קו ואדם קדמון – גלוי שרשי הנשמות

       בין יום השביעי לששת ימי המעשה         אצילות – הגדרת תחום הקודש

עד כאן הסברנו את הדלוג השני, בעבודת התורה.


המתקת גלוי אור ה'

הַדִּלּוּג הָרִאשׁוֹן מֵעַצְמוּת לְאוֹר אֵין סוֹף ב"ה הוּא בְּחִינַת "מַל" מִלְּשׁוֹן "מִלּוּל" וְדִבּוּר, [שהוא] "גִּלּוּי" וַ"הַמְתָּקָה" [כמו שכתוב "מי ימלל גבורות ה'"[35], ופרש הבעש"ט: מי ימתיק את גבורות ה'] – "כִּי מָתוֹק הָאוֹר" – בְּחִינַת "הַשְׁרָאַת" "אוֹר" הָ"אֱלֹהוּת" מַמָּשׁ.

הדבור כאן אינו בסוד עשרה מאמרות, שהוא דבור תחתון השייך אל הדלוג השלישי, אלא זהו דבור של גלוי. כאמור, הדלוג הראשון הוא סוד הגלוי מתוך העצמות, גלוי ה"אור המאיר לעצמו" של השעשועים וגלוי ה"אור המאיר לזולתו" של הרצון להטיב ומחשבת 'אנא אמלוך'. כאילו הקב"ה מדבר אל עצמו, ובכך מגלה את עצמו. אור זה שמתגלה הוא אור מתוק, אור של גלוי תענוג, ענג של אין סוף.

הדלוג הראשון הוא בסוד ה'השראה'. הדלוג השלישי היה בסוד ה'השתלשלות' – העלם הבורא מן הנברא. הדלוג השני היה בסוד ה'התלבשות', שכן מטרתו היתה להמציא את כח הגבול המתלבש בתוך כל הפרצופים המתוקנים של 'אדם קדמון' ושל עולם האצילות. לעומת שניהם, מטרתו היחידה של הדלוג הראשון היא רק של גלוי. הוא נשאר רק בגדר אור, השורה מעל למציאות ולא יורד אליה להחיות אותה.

גלוי שהוא הסתר

כל זה היה הסבר סוד "חש מל מל" מלמטה למעלה. הזכרנו, שמלבד "חש, מל, מל" מלמעלה למטה, אצל הקב"ה, היא גם פעולה מצד האדם:

וְכֵן יֵשׁ "חַשׁ מַל מַל" מִלְמַעְלָה לְמַטָּה (כַּנּוֹדָע בְּפֵרוּשׁ "לֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וְגו' אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" שֶׁפֵּרֵשׁ הַזֹּהַר מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, וּפֵרַשׁ הָאֲרִיזַ"ל מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, וְ"אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים"),

זו דוגמה המובאת תמיד בחסידות[36] לכך שאפשר לפרש פסוק בעבודת ה' גם מלמעלה למטה וגם מלמטה למעלה. בספר הזהר הקדוש[37] מפרשים את הפסוק "לך לך מארצך"[38] כך: צא מן המדרגה הכי גבוהה שלך ותרד "מארצך וממולדתך ומבית אביך". כל שלב בפסוק הוא ירידה נוספת שלך, עד שאתה מגיע בסוף "אל הארץ אשר אראך", אל הארץ התחתונה. לעומת זאת, בכתבי האריז"ל[39] מפורש הפסוק בצורה הפוכה, קרוב יותר אל הפשט. על פיו הכוונה היא, שתצא מן המקום הפחות טוב, תעלה ותתקרב למעלה. כמובן, "אלו ואלו דברי אלקים חיים"[40], ושניהם דרכי עבודה. גם את סדר המדרגות שלנו אנחנו צריכים לפרש בשני הכיוונים.

"חַשׁ" בְּסוֹד "יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ" כַּנַּ"ל, שֶּׁכֹּחַ הָעַצְמוּת מַמָּשׁ מִסְתַּתֵּר בָּרָצוֹן הַפָּשׁוּט לְהֵטִיב

חש הוא לשתוק, הוא העלם, ולכאורה הוא היפך הדלוג הראשון. מטרת הדלוג הראשון היא גלוי. בכל זאת, בחסידות דורשים את הפסוק "ישת חשך סתרו"[41], שהכוונה בו היא שככל שהקב"ה מתגלה כך הוא מסתתר יותר. כך היה גם הבעש"ט בתחלה צדיק נסתר עד שמלמעלה כפו עליו, נגד רצונו, רצון להתגלות. הרצון הזה תפס, כמו שבהלכה תופס רצון כפוי כזה[42]. הנשמה מטבעה לא רוצה לרדת אל העולם הזה, אבל כופים עליה רצון משרש הנשמה כדי שתסכים לכך. אכן, הרצון הזה הוא רצון אמיתי, ולכן טבע שני עולה אמת. הוא מגלה רצון נעלם ופנימי. כך גם אצל ה': בתחלה הוא 'לא רוצה', אבל אחר כך מתגלה ה'רוצה'.

איך אפשר להסביר שהגלוי הזה הוא בעצם העלמה? נמשיך עם הספור של הבעש"ט. כתוב, שיש שני סוגים של צדיקים נסתרים: יש צדיק נסתר שכל הענין שלו הוא לא להתגלות אף פעם. אם צדיק כזה מתגלה הוא מיד מת ומסתלק מן העולם, כמסופר על הנסתרים מזמן הבעש"ט. לעומתם, יש סוג של צדיקים נסתרים שצריכים להתגלות, והבעש"ט היה הראשון מסוג זה בתקופה האחרונה. הוא הראשון שסולל דרך חדשה להתגלות של צדיקים נסתרים. בתחלה הוא לא רוצה, אבל אחר כך הוא נכנע ומגלה את הטבע השני שלו. ניתן לחשוב שברגע שהוא התגלה הוא כבר גלוי. שאלו פעם[43] את האדמו"ר הזקן האם הוא צדיק גלוי או צדיק נסתר, הרי מכירים אותו? הוא ענה 'אוי ואוי אם תחשבו שאני צדיק גלוי'.

כלומר, יש משהו בגלוי שבעצם מסתיר עוד יותר. כמה שלא יגלה הצדיק את עצמו – בין אם זה צדיק אמת ובין אם זהו "צדיקו של עולם"[44] – הוא מסתיר בכך את עצמו עוד יותר. על עצם הגלוי כתוב הפסוק "ישת חשך סתרו"[45], והכוונה בו היא שעצם הגלוי רק מגביר את חושך העצמות ועושה אותה נעלמת יותר.

למה?

(עַל יְדֵי גִּלּוּי אוֹר הַשַּׁעֲשׁוּעִים וְכוּ' שֶׁהַגִּלּוּי הוּא הוּא הַהֶסְתֵּר לְגַבֵּי הָעַצְמוּת שֶׁאֵינוֹ בְּגֶדֶר גִּלּוּי כְּלָל וּכְלָל כַּנַּ"ל וְדַ"ל);

העלם העצמות אינו העלם המתנגד אל רצון. אין הכוונה שה' לא רוצה לרצות, שכן במדרגה זו אין בכלל שום זהוי של רצון. הוא לא שייך ולא בגדר זה כלל. ברגע שמשהו מתגלה תופסים רק צד אחד, וממילא כל גלוי שלא יהיה מסתיר את העצם. עצם אינו בגדר העלם ואינו בגדר גלוי.

לכן כל גלוי – כמה שלא יגלה – מסתיר בעצם. אדמו"ר הזקן מסר נפשו על גלוי החסידות, עד שבנו האדמו"ר האמצעי כותב[46] ונשבע שלא יחשבו שהוא מסתיר משהו, שהוא גילה הכל. למרות זאת, כמה שלא יגלה הוא ישאר עדיין נסתר מוחלט. העצם אינו בגדר גלוי בכלל, וככל שיגלה יותר יגלה יותר גלוי, אבל העצם ישאר נסתר. הגלוי היא השתיקה המוחלטת של העצם, ולכן אצלנו חש הוא בסוד הדלוג הראשון.

"מַל" מִלְּשׁוֹן "מִילָה" וַ"הַבְדָּלָה" בְּסוֹד הַצִּמְצוּם כַּנַּ"ל וְעַד לְגִלּוּי עֲטֶרֶת הַיְּסוֹד בְּעוֹלָם הָאֲצִילוּת וְכוּ' כַּנַּ"ל [ובמדרגה זו אין שנוי מן ההסבר הקודם];

הסתר שהוא גלוי

"מַל" מִלְּשׁוֹן "מִלּוּל" וְ"דִּבּוּר" בְּסוֹד הַמָּסָךְ הַמַּעֲלִים בֵּין אֲצִילוּת לִבְרִיאָה, שֶׁעַל יָדוֹ נִמְשָׁךְ הַ"דִּבּוּר" הָעֶלְיוֹן מִ"חוּץ" לַיִּחוּד הָעֶלְיוֹן כִּבְיָכוֹל לִבְרֹא יֵשׁ מֵאַיִן,

מל האחרון הוא בסוד דבור, אבל כאן זהו הדבור של עשרה מאמרות בהן בורא ה' את העולם 'יש מאין'. בספר התניא כתוב[47], שהדבור של ה' דומה לדבורו של האדם, בו משהו מתוכו נפרד ויוצא החוצה, ולכן הדבור הוא משל להתהוות העולמות. מן הדבור הזה יוצא עולם שנדמה כנפרד, כפי שבדבור ישנן אותיות שיוצאות החוצה.

כאמור, משולים העולמות הנפרדים לרשות הרבים, ואילו האצילות משולה לרשות היחיד. לכן כתוב[48], שבקושי התירו לדבר בשבת, אפילו בדברי תורה, כיוון שבכל דבור יש איזו הרגשה של משהו היוצא החוצה. זו הרגשה הפוכה מן התודעה של עולם האצילות, מקדושת השבת, בהן הכל נשאר פנימה.

זהו ה-מל של דבור עשרת המאמרות, דבור של דבר שכביכול יוצא החוצה.

כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "בִּדְבַר הוי' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ", וּ"בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם" (אַף עַל פִּי שֶׁבֶּאֱמֶת "אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁחוּץ מִמֶּנּוּ" כִּמְבוֹאָר בְּדָא"ח).

 

נסכם:

alt



[1] כתר שם טוב כח.

[2] חגיגה יג, א.

[3] ראה בהרחבה בשער הקודם.

[4] שמות טו, יא.

[5] גיטין נו, ב; ראה יומא סט, ב.

[6] זח"א קלז, ב; זח"ב כט, ב; חסד לאברהם מעין ד נהר ה.

[7] ישעיה נג, ז.

[8] זח"ג רכב, א; עץ חיים שער כב פ"ב (מ"'ק); שער הכוונות דרושי הקדיש דרוש א ועוד.

[9] זח"ג רמה, ב; תקו"ז לא (עה, ב); פרי עץ חיים שער חזרת העמידה פ"ב.

[10] ירמיה כג, כד.

[11] בראשית א, א.

[12] בראשית רבה ה, ב.

[13] ראה המשך תער"ב ח"א עמ' יג ואילך.

[14] תניא פרק ב; ע"פ איוב לא, ב.

[15] כתר שם טוב אות קיא בשם הראשונים, וראה פרוש יעב"ץ אבות ד, ב; המשך תרס"ו עמ' תקכב.

[16] תורה אור עד, ג וש"נ.

[17] ירמיה לא, כו.

[18] בראשית א, כח.

[19] ראה תניא אגרת הקדש כ; שער היחוד ריש פל"ב (קלא, ב) וש"נ.

[20] עץ חיים שער לב פ"ט (מ"ת).

[21] ברכת 'שים שלום' בתפלת שמונה עשרה.

[22] עירובין נד, א.

[23] יומא פב, ב.

[24] ברכות מח, ב; נדרים לא, ב.

[25] זח"ב קכא, א; וראה שם פה, א.

[26] תניא, אגרת הקדש כא; ע"פ זח"ב רנד, ב; ראה סה"מ ה'תש"ח עמ' 206.

[27] פסחים קד, א.

[28] תקו"ז כב (נד, ב).

[29] עיין עמק המלך שער שעשועי המלך בתחלתו (ראה גם עץ חיים שער עגולים ויושר בתחלתו; מקדש מלך לזח"א טו, א).

[30] עמק המלך שער א.

[31] הקדמת הספר (טו, א).

[32] איוב לז, כא.

[33] מסכת הוית הנשמות פ"א; מסכת ירידת הנשמות פ"א.

[34] עץ חיים שער ג פ"ב; שער י פ"ב (מ"ת) ועוד.

[35] תהלים קו, ב.

[36] תורה אור לך לך יא, א; פלח הרמון ר"פ לך לך (לג, א); ראה אשא עיני עמ' שכג.

[37] זח"ג עז, א (בסתרי תורה)

[38] בראשית יב, א.

[39] לקוטי תורה לאריז"ל פרשת לך לך; ראה גם זח"א עח, א.

[40] עירובין יג, ב.

[41] תהלים יח, יב.

[42] ראה רמב"ם הלכות גיטין פ"ב ה"כ.

[43] ראה גם ספר השיחות ה'תש"ג עמ' 152.

[44] בראשית רבה מט, ט.

[45] תהלים יח, יב.

[46] מאמרי אדמו"ר האמצעי קונטרסים, סוף קונטרס ההתפעלות (עמ' קפה).

[47] פרק כא.

[48] ירושלמי שבת פט"ו ה"ג.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com