חיפוש בתוכן האתר

שלשה דלוגים_פרק יג הדפסה דוא

 

הגענו לפרק יג, וחבל שהערב נצטרך למהר, כיוון שהנושאים שמכאן והלאה נוגעים לעניני עבודה. הנושא שלנו הוא ארבעה מדרגות כלליות – עצמות, אין סוף, אצילות ובריאה – שביניהם ישנן שלשה דלוגים – מהעלם לגלוי, מבלי גבול לגבול ומאחדות לרבוי.

הדלוגים הללו צריכים להיות קשורים עם הסוד החשוב ביותר מן הבעש"ט, סוד החשמל המובא בספר כתר שם טוב בשם רבו, אחיה השילוני. שלש המדרגות, חש מל מל, מכונות בחסידות הכנעה, הבדלה והמתקה. הערב נקשר את כל מה שלמדנו עם דרך החסידות בעבודת ה'.

 

פרק יג

שלשה דלוגים הנ"ל הם בסוד "חש מל מל"; "הכנעה, הבדלה, המתקה";

כידוע, "חש" הוא מלשון שתיקה, "עיתים חשות", ה"מל" השני הוא מלשון דבור, "עיתים ממללות". אלו הקצות של החשמל, שתיקה ודבור, המובאות בחז"ל. האמצע הוא "מל" מלשון כריתה וברית מילה, והיא הבדלת הטוב מן הרע. היא הממוצע בין ההכנעה והשתיקה בנפש לבין ההמתקה שיש בדבור, שהוא הכח בנפש להפוך את החושך לאור ולהמתיק את המר למתוק.

[וכנגדם בעולמות יש שלשה ממדים] "עולמות, נשמות, אלהות"; [וכנגדם שלשה מושגים המובאים לרוב בספר התניא] "השתלשלות, התלבשות, השראה";

השתלשלות הוא הכח שפועל בממד העולמות, התלבשות הוא הכח שפועל בממד הנשמות והשראה היא התנועה שפועלת ביחס לאלוקות, לאור ה'.

 

עוד שלשה מושגים מקבילים הם:

"כח, אור, חיות",

כח מקביל להשתלשלות העולמות, חיות להתלבשות הנשמות – שהנשמה מתלבשת בגוף היא מחיה אותו – ויש אור השראת האלקות. יש עוד הרבה מושגם בקבילים בחסידות להם.

כלל תורת מורנו הבעש"ט זי"ע, תורת החסידות.

 

יש כמה דרכים להסביר את העבודות הללו ביחס לדלוגים. עיקר הדלוג בעבודה הוא מלמטה למעלה, אבל אנחנו יודעים שכל עבודת ה' היא לעשות לקב"ה נחת רוח, ונחת רוח היא מלשון נחיתה. ככל שאנחנו עולים מעלה-מעלה אנחנו גורמים שהקב"ה ירד וידלג מלמעלה למטה, דלוג של חבור ויחוד ההפכים. אם כן, יש לנו סדר של "חש מל מל" מלמטה למעלה בעבודה שלנו, ויש גם סדר של "חש מל מל" מלמעלה למטה.

נתחיל מלמטה:

הדלוג השלישי מאצילות לבריאה הוא בחינת "חש", העלם הבורא מן הנברא כנ"ל,

עיקר הדלוג השלישי הוא להעלים את הבורא מן הנברא. לעשות שהבורא יהיה שותק ודומם. לא שומעים את הבורא רק את התוצאה, את הנברא.

בחינת "עולמות" [מלשון העלם], להוות עולמות תחתונים בי"ע מסוד עולם העליון, עולם האצילות – רבוי מאחדות כנ"ל.

האחדות דוממת ושותקת, וככל שהיא דוממת מתאפשרת בריאת העולמות הנפרדים והעלם הבורא מן הנברא.

והוא ענין "השתלשלות" בי"ע מאצילות כביכול, אך תמיד "כח" הפועל האלהי נצב בכל נפעל ונפעל להוותו מאין ליש.

באמת ה' נמצא רק שהוא שותק. חז"ל דורשים: "מי כמוך באלים ה' – מי כמוך באלמים ה'", שנמצא באמת בכל מקום אלא שאתה אילם, אתה לא מדבר. ההמצאות האלוקית של הקב"ה בעולמות התחתונים היא מציאות של אילם. פסוק נוסף, המובא בקבלה, הוא "כרחל לפני גוזזיה נאלמה". המלכות, שיורדת להוות להחיות ולקיים את העולמות התחתונים, נקראת רחל והיא כמו כבשה, וברגע שהיא מגיעה לתחום העולמות התחתונים היא "נאלמה", היא שותקת.

ידוע, שאותיות הכנוי אלם על ה' הן שלש אותיות מתוך שם אלהים, כאשר האותיות שמסתלקות הן אותיות יה, החכמה והבינה. זה כנוי להסתלקות המוחין מתוך שם אלקים.

עוד כתוב, שאותיות אלם הן אותיות מלא – "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא". הסתלקות המוחין היא עצמה סוד העלם הבורא מן הנברא. מוחין זו הכרה, והסתלקות מוחין זה שהוא לא ממשיך הכרה במציאותו. לא מפרסם ומשפיע הכרה. זה לא שחלילה יש אצלו הסתלקות מוחין, אלא שהוא מסלק מאיתנו  את ההכרה במציאותו. בדרך כלל, אנחנו דורשים את האותיות א ו-ע המתחלפות. גם כאן, אלם מתחלף עם עלם, שהבורא מתעלם.

 

זו המציאות של הדלוג השלישי, ההעלם של הבורא מן הנברא. איך זה בעבודה? איך מתקנים את ההעלמה הזו?

בעבודה, על ידי "בהכנעה", ו"בטל היש" אפשר להכיר במציאות האין המהוה את היש.

כאשר אדם מבטל את הגסות של הישות שלו, אפשרי – וכך גם רצון ה' – שהוא לאט-לאט יתחיל לחוש את ה"חש", את ההעלם והשתיקה. בטול היש זה בטול הרבוי. ההתעלמות וההעלמות היא כדי להוציא רבוי מתוך אחדות, שכל אחד מרגיש את עצמו למציאות נפרדת, וככל שאדם מבטל את הרבוי הוא יכול לחוש אחדות בתוכה. על ידי ההכנעה ובטול היש מחזירים את המוחין שהסתלקו משם אלקים, מ"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ומתחילים להרגיש שאלקים הוא כח הפועל בנפעל, שנמצא כאן ומהווה ומחיה את הכל מאין ליש בכל רגע.

ה"הכנעה" בפועל ממש הוא ענין קבלת עול מלכות שמים בקיום כל מצותיו יתברך.

למדנו בפרקים הקודמים, שבעבודה בפועל הדלוג השלישי הוא קיום המצות. הדלוג הראשון היה בסוד התשובה, הדלוג השני היה בסוד התורה והשלישי – בסוד אתוון זעירין – הוא קבלת עול מלכות שמים בקיום כל מצותיו יתברך. זה עיקר בטול היש בפועל, שאדם נכנע ומקבל את עול ה', וזה מתקיים בפועל בקיום המצות.

 

הדלוג השני מאור אין סוף ב"ה לאצילות הוא בחינת "מל" מלשון "מילה" ו"הבדלה",

עיקר הדלוג השני הוא להבדיל בין הבלי גבול לגבול. הדלוג השלישי זה לא להבדיל, אלא לפעול השתלשלות ואת זה אי אפשר לפעול כל עוד המקור גלוי, לכן צריך להעלים את הבורא מן הנברא, אבל בסופו של דבר הנברא יוצא מן הנברא. כך זה בהשתלשלות.  זה אמנם לא השתלשלות של עילה ועלול, אלא השתלשלות של יש מאין שהעלול לא מכיר במציאות העילה, אבל בכל זאת זה יחס של השתלשלות.

אבל הדלוג השני הוא דלוג של הבדלה, בין כח הגבול ובין כח הבלי-גבול שבאין סוף. כביכול יש באור אין סוף שני כוחות: כח של בלי גבול וכח שנושא וסובל בתוכו את הגבול. הצמצום הוא להבדיל ביניהם. קודם היה כח הגבול נכלל בתוך כח הבלי גבול, בסוד "מים במים" בלשון חז"ל – המים התחתונים שהיו נכללים במים העליונים לפני פרישת הרקיע ביניהם, עד שה' הבדיל בסוד הצמצום. לכן הדלוג השני הוא הצמצום, שכביכול משהו מסתלק ועל ידי זה מתגלה כח הגבול.

 

כל הבדלה היא בסוד מילה וכריתה:

שעל ידי הצמצום מסתלק ונבדל אור האין סוף, "כח הבלי גבול", כביכול, ומתגלה "כח הגבול", בסוד הרשימו והקו וכו' כנ"ל.

כח הגבול מתגלה בשני אופנים: הרשימה היא כח הגבול שנושא את הכל והקו הוא כח הגבלת האור. יש צמצום שמגלה את הרשימו, הכח לשאת את הגבול, והוא שרש הכלים שאחרי הצמצום, ויש צמצום שמגלה את הקו, שהוא שרש האורות הגורם שגם האור יהיה מוגבל להיכנס אל תוך כלי, שיהיה תואם את יכולת הכלי להכיל אותו. לכן בציטטה המקורית של ר' הלל היה כתוב שהדלוג השני הוא "לרשימה וקו".

והוא סוד "נשמות" – "חלק אלוה ממעל ממש" – גלוי "כח הגבול" שבאלוק ב"ה כביכול על ידי צמצום אורו הבלי גבול.

הדלוג השני אינו כמו נברא מתוך בורא, שמקיים אותו בהעלם, אלא זה לגלות את כח הגבול של ה' בעצמו. כח הגבול של ה' בעצמו זו הנשמה, שהיא "חלק אלוק ממעל ממש". שואלים תמיד: אם זה 'חלק' אז איך הוא מן העצם, הרי 'אם אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו?'. ההסבר הוא, שסוד הנשמות הוא שהם-הם כח הגבול שבאין סוף.

גם בנשמות יש שני סוגי נשמות: יש נשמות של שם בן, שהן באות מן הרשימו, יש נשמות של צדיקים של שם מה, שבאות מן הקו. על זה דורשים בחסידות את הפסוק "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה", שאדם עולה מה ובהמה עולה בן. אלו שתי סוגי נשמות שיש בעם ישראל, נשמות של אדם ונשמות של בהמה, ושניהם מושרשים בכח הגבול שבאין סוף – ברשימו ובקו.

 

הקו "מתלבש" עד סיום עולם האצילות [עד עטרת יסוד ז"א שבעולם האצילות] לתת בו [ובעיקר בכלים שבו את] כח הבריאה יש מאין, בסוד "אפרים" כנ"ל,

למדנו בפרק ח, שהדלוג השני הוא מדגל מחנה ראובן לדגל מחנה אפרים, ושם הסברנו שאפרים הוא כח ה"פרו ורבו" שיש בעולם האצילות. כח זה מסתיים עם סיום הארת הקו בסיום עולם האצילות, ביסוד ז"א שבו. סיום היסוד היא עטרת היסוד, ובקבלה היא נקראת "אפרים", כאשר היסוד כולו הוא "יוסף". עיקר ברית המילה היא לגלות את עטרת היסוד.

שהוא עטרת היסוד (המתגלה על ידי ברית המילה) בעולם האצילות, כמבואר בכתבי האריז"ל. כל "התלבשות" [שזו המדרגה של הבדלה] הוא בסוד אור פנימי – "חיות" הנשמה שמחיה את הגוף.

זה בגלל שאור הקו מתלבש ומאיר בכל עולם האצילות. בעולמות התחתונים הוא אינו מאיר ועל כן אינו מחיה אותם.

 

בעבודה, בתורה, "תורת חיים",

הדלוג הזה בעבודה תבטא בלמוד תורה לשמה. התורה נקראת "תורת חיים" על שם שהיא מחיה את האדם – "החש בראשו יעסוק בתורה", וכן בכל איבר ואיבר. התורה ממשיכה חיות בכל אברי הגוף. כאשר מרגיש האדם כאב באחד מן האברים זה סימן שהחיות של התורה לא הגיעה לשם. לכן היא הרפואה הכללית לכל הכאבים בגוף. היא ממשיכה את אור הקו – קו החיים וחוט החיים – בכל מקום ומקום. עליה:

נאמר "כי הם חיינו וארך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה", והיא המבדילה

עיקר התורה – מלשון הוראה – היא להורות ולהבדיל בין זה לזה. תשובה זו המתקה, שהשב מאהבה ממתיק והופך את החושך לאור, שהרי "זדונות נעשות לו כזכויות". המצות הן בסוד ההכנעה בקבלת עול מלכות שמים, וגם אם ילמד תורה כמצוה או ישוב בתשובה ויתודה כאחת המצות תהיה זו עבודה של הכנעה. כל מה שעושה יהודי מתוך קבלת עול מלכות שמים זה מצוה. כל המצות הן מצות המלך – להיכנע לעול מלכות שמים.

אבל התורה היא בסוד ההבדלה. זה כמו מורה דרך שיכול לראות את המקום המסוכן ולהרות היכן ללכת והיכן לא ללכת. זו הוראה של הבדלה וזו התורה מצד עצמה. לכן התורה קשורה עם ברית המילה. "אורייתא מחכמה נפקת", והשכל דרכו לברר – "כולם בחכמה איתברירו" – בין הטוב ובין הרע.

 

יש לנו פעם אחת בשבוע שאנו עושים הבדלה, ולהלכה אנו פוסקים שצריך להבדיל ארבעה הבדלות: "בין קדש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה". כעת נסביר, שכל כח ההבדלה קשור עם התורה ועם הדלוג השני שלנו מאור אין סוף עד סיום עולם האצילות, ובפרטיות ארבע ההבדלות כלולות בו. כעת נתבונן מהן ארבע ההבדלות שבדלוג השני:

בין קדש לחול (בסוד ה"השערה" שבאור אין סוף ב"ה), בין אור לחשך (בסוד הצמצום), בין ישראל לעמים (בסוד הקו ואדם קדמון), בין יום השביעי לששת ימי המעשה (סוד תקון האצילות, "רשות היחיד", לעומת "רשות הרבים" של נפילת שבירת הכלים וכו' בבי"ע).

לפני שנתחיל להסביר, צריך להבין למה אומרים אותן דוקא במוצאי שבת. לכאורה, הזמן של מוצאי שבת הוא הזמן של הדלוג השלישי, של היציאה מתחום הקדש לתחום החול, ביציאה מיום השבת לששת ימי המעשה. אלא שהבדלה היא הכח להבדיל והוא כח התורה. אם הבדלה היא בסוד התורה אז מהי שבת עצמה? שבת היא בסוד התשובה, האתהפכא. בזהר כתוב ששבת היא מלשון תשוב. אחרי ששבת יוצאת יש צורך להבדיל.

נתחיל להסביר את ארבעת המדרגות. הדלוג השני מתחיל מאור אין סוף, ממדרגת "קדמון" של ה"השערה". הדלוג הראשון מגיע עד "מלכות דאין סוף", עד מחשבת "אנא אמלוך", ואינו כולל את מה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" [שבלשון תלמידי האריז"ל נקראת "עולם המלבוש" ובלשון הזהר נקראת "גליף גליפו בטהירו עילאה"].  הדלוג השני מתחיל ממדרגה זו. היא התחלת התהליך לקראת הצמצום והבדלת כח הגבול מכח הבלי-גבול. בהשערה הזו יש את עיקר הבדלה "בין הקדש ובין החול". ה' מבדיל את הקדש ומייחד אותו מן החול. כל מה שעתיד להבראת הוא החול, והקדש הוא מה שלא נברא. הוא מה שנבדל מן המציאות. מה שמשוער על מנת להימצא ולהיברא הוא החול. זו ההבדלה הראשונה.

אחריו בא הצמצום עצמו – הצמצום של 'עץ חיים'. זה להבדיל "בין האור ובין החשך". האור, כביכול, נכבה ונשאר חלל פנוי וחושך מאור. קודם, בשערה, האור היה גלוי כאשר ה' חוקק ומגלף בו. האור בהיר – "בהיר הוא בשחקים" – רק שבתוכו יש חקיקה בלא שם "מציאות נמצאת". זו חקיקה שרק מבדילה בתוך האור בין החול ובין הקדש. ידוע בחסידות, שההשערה זה להכין את כל מה ששייך בעצם אחר השתלשלות העולמות. בעבודת קיום המצות – "אשר קדשנו במצותיו" – אנו ממשיכים ממקום שאפילו לא בתוך ההשערה, שאפילו לא משוער בתוך העולמות, בעוד שההשערה היא רק לייחד את רק מה שנצרך עבור קיום העולמות [זה כמו חוק שמור האנרגיה במדע. זה הכל נוגע רק לסוד ההשערה. יש רק כך וכך גרגירי חול במציאות]. הקדש הוא נבדל, ואנחנו בעבודתנו ממשיכים תוספת מרובה על העיקר, ממשיכים קדש אל תוך החול.

שוב, להבדיל בין הקדש ובין החול זה בסוד "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", כאשר עדיין האור בהיר כמקדם. אבל אחר כך באה הבדלה השניה, של הצמצום הראשון, שאחריה נשאר חלל של מקום חשוך ופנוי מאור.

אחר כך יש את ההבדלה "בין ישראל לעמים", בסוד הקו ואדם קדמון. כתוב בכתבי האריז"ל [בעיקר בתחלת חלק הנשמות בספר משנת חסידים] שפנימיות אדם קדמון היא שרש נשמות עם ישראל בעוד החיצוניות שלו היא שרש ומקור נשמות אומות העולם. שרש ישראל נוגע באמת עד הקו. למרות שאמרנו שיש נשמות של "זרע אדם" [מה] ויש נשמות של "זרע בהמה" [בן], בכל זאת בעולם האצילות שמות מה ובן כלולים זה בזה, וכל נשמה של יהודי היא בסוד שם מה החדש שמאיר מן המצח של אדם קדמון ומתקן בזה את שבירת הכלים. אז ההבדלה בין ישראל לעמים נוגעת לצמצום של הקו ולצמצום א"ק. לולא חטא אדם הראשון לא היתה ההבדלה הזו בכלל, כיוון שלא היו יוצאים ניצוצות ולא היו בכלל גויים, אבל עכשיו שהוא חטא נעשתה ההבדלה הזו.

ההבדלה האחרונה היא "בין יום בשביעי לששת ימי המעשה". ששת ימי המעשה הם ברורי הניצוצות בשלשת העולמות התחתונים בי"ע ואילו יום השבת הוא כנגד קדושת עולם האצילות, וההבדלה האחרונה היא בין אצילות לבריאה.

יש בגמרא דעה שצריך להבדיל גם "בין טהור לטמא". למה אנחנו לא פוסקים כך? כי זו כבר הבדלה בתוך העולמות התחתונים עצמם. זו כבר הבדלה שבתוך ההכנעה, ולא הבדלה מצד עצמה. זו הבדלה בתוך המציאות של קליפת נגה. "בין השביעי לששת ימי המעשה" זה בין אצילות לבריאה, ובה עדיין שייכת עבודה של הבדלה בעצם. הבדלה בעצם היא רק מסיום אור אין סוף עד סיום עולם האצילות. מעבר לכך זו עבודה ששייכת בעצם לעבודת ההכנעה, לא לעבודת ההבדלה.

 

עד כאן הסברנו את הדלוג השני, בעבודת התורה.

הדלוג הראשון מעצמות לאור אין סוף ב"ה הוא בחינת "מל" מלשון "מלול" ודבור, [שזה] "גלוי" ו"המתקה" [כמו שכתוב "מי ימלל גבורות ה'", ופרש הבעש"ט: מי ימתיק את גבורות ה'] – "כי מתוק האור" – בחינת "השראת" "אור" ה"אלהות" ממש.

כאן דבור אינו בסוד עשרה מאמרות, שהוא דבור תחתון השייך לדלוג השלישי, אלא דבור של גלוי. הדלוג הראשון הוא, כאמור, סוד הגלוי – לגלות "אור המאיר לעצמו" של השעשועים ולגלות "אור המאיר לזולתו" של הרצון להיטיב ו"אנא אמלוך" מתוך העצמות. זה כמו שהקב"ה מדבר אל עצמו. הוא מגלה. האור הזה הוא אור מתוק. אור של גלוי תענוג – ענג של אין סוף.

הדלוג הראשון הוא בסוד "השראה". הדלוג הראשון היה בסוד ההשתלשלות – העלם הבורא מן הנברא, הדלוג השני היה להמציא את כח הגבול שמתלבש בתוך כל הפרצופים המתוקנים של א"ק ושל עולם האצילות. לעומתם, הדלוג הראשון הוא רק גלוי והוא נשאר רק בגדר אור, ששורה מעל למציאות ולא יורד אליה להחיות אותה.

 

כל זה היה סוד ה"חש מל מל" מלמטה למעלה. הזכרנו, שיש גם "חש מל מל" מלמעלה למטה, אצל הקב"ה, אבל היא גם פעולת האדם:

וכן יש "חש מל מל" מלמעלה למטה (כנודע בפרוש " לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך" שפרש הזהר מלמעלה למטה, ופרש האריז"ל מלמטה למעלה, ו"אלו ואלו דברי אלקים חיים"),

זו דוגמה המובאת תמיד בחסידות שאפשר לפרש פסוק מלמעלה למטה ומלמטה למעלה בעבודת ה'. בספר הזהר הקדוש מפרשים ש"לך לך" זה שתצא מן המדרגה הכי גבוהה שלך, ותרד "מארצך וממולדתך ומבית אביך" – כל שלב היא ירידה נוספת, עד שתגיע "אל הארת אשר אראך", שהיא הארץ התחתונה. מה שאין כן בכתבי האריז"ל מפרשים את הפסוק קרוב יותר אל הפשט, שתצא מן המקום הפחות טוב ותעלה ותתקרב למעלה. "אלו ואלו דברי אלקים חיים" ושניהם דרכי עבודה, וגם אנחנו צריכים לפרש את סדר המדרגות שלנו בשני הכיוונים.

"חש" בסוד "ישת חשך סתרו" כנ"ל, שכח העצמות ממש מסתתר ברצון הפשוט להיטיב

"חש" זה לשתוק, זה העלם, ולכאורה זה להיפך מן הדלוג הראשון. הדלוג הראשון זה גלוי. בכל זאת, בחסידות דורשים את הפסוק "ישת חשך סתו", שזה שהקב"ה מתגלה הוא מסתתר יותר. כמו הבעש"ט, שבתחלה היה צדיק נסתר עד שמלמעלה כפו עליו, נגד רצונו, רצון להתגלות. הרצון הזה תפס, כמו שבהלכה רצון כפוי כזה תופס. תמיד הטבע של הנשמה הוא לא לרצות לרדת לעולם הזה, וכופים עליה רצון משרש הנשמה שתסכים לרדת. זה רצון אמיתי, ולכן טבע שני עולה אמת, כי הוא מגלה רצון נעלם ופנימי. גך גם אצל ה': בתחלה הוא 'לא רוצה', אבל אחר כך מתגלה ה'רוצה'.

איך אפשר להסביר שהגלוי הזה הוא בעצם העלמה? נמשיך עם הספור של הבעש"ט. כתוב שיש שני סוגים של צדיקים נסתרים: יש צדיק נסתר שהענין שלו זה לא להתגלות לעולם. צדיק כזה, אם הוא מתגלה הוא מיד מת ומסתלק מן העולם, כמסופר על הנסתרים מזמן הבעש"ט. אבל יש סוג של צדיקים נסתרים שצריכים להתגלות. הבעש"ט היה הראשון בתקופה האחרונה. הוא הראשון שסולל דרך חדשה להגלות של צדיקים נסתרים. בתחלה הוא לא רוצה, אחר כך הוא נכנע ומגלה את הטבע השני. אפשר לחשוב שברגע שהתגלה הוא כבר גלוי. שאלו פעם את האדמו"ר הזקן הם הוא צדיק גלוי או נסתר, הרי מכירים אותו? הוא ענה 'אוי ואוי אם תחשבו שאני צדיק גלוי'.

כלומר, יש משהו בגלוי שמסתיר בעצם עוד יותר. כמה שלא יגלה את עצמו יותר – בין אם זה צדיק אמת ובין אם זה "צדיקו של עולם" – הוא מסתיר את עצמו יותר. על עצם הגלוי כתוב הפסוק "ישת חשך סתרו", שהכוונה בו היא שעצם הגלוי מגביר את חשך העצמות, ועושה אותה נעלמת יותר.

למה?

(על ידי גלוי אור השעשועים וכו' שהגלוי הוא הוא ההסתר לגבי העצמות שאינו בגדר גלוי כלל וכלל כנ"ל וד"ל);

מה שאמרנו, שהעצמות היא בבחינת העלם, זה לא העלם שמתנגד לרצון. זה לא שה' לא רוצה לרצות, שהרי אין לו שום רצון בכלל. הוא לא שייך ולא בגדר זה בכלל. ברגע שמשהו מתגלה תופסים רק צד אחד, וממילא כל גלוי שהוא מסתיר את העצם, את העצם שלא שייך בשום גלוי כלל. לא שייך לא לזה ולא להיפך שלו.

לכן כל גלוי – כמה שלא יגלה – מסתיר בעצם. אדמו"ר הזקן מסר נפשו על גלוי החסידות, עד שבנו האדמו"ר האמצעי כותב שהוא נשבע שלא יחשבו שהוא מסתיר משהו, שהוא גילה הכל. אבל כמה שהוא לא יגלה הכל הוא ישאר עדיין נסתר מוחלט. העצם אינו בגדר גלוי בכלל, וככל שיגלה יותר יגלה יותר גלוי, אבל העצם ישאר נסתר. הגלוי היא השתיקה המוחלטת של העצם, ולכן "חש" הוא כאן בסוד הדלוג הראשון.

 

"מל" מלשון "מילה" ו"הבדלה" בסוד הצמצום כנ"ל ועד לגלוי עטרת היסוד בעולם האצילות וכו' כנ"ל [ובמדרגה זו אין שנוי מההסבר הקודם]; "מל מלשון "מלול" ו"דבור" בסוד המסך המעלים בין אצילות לבריאה, שעל ידו נמשך ה"דבור" העליון מ"חוץ" ליחוד העליון כביכול לברוא יש מאין,

"מל" האחרון הוא בסוד דבור, אבל כאן זה הדבור של עשרה מאמרות בהן בורא ה' את העולם יש מאין. בספר התניא כתוב שהדבור של ה' דומה לדבור של האדם, שיוצא מתוכו משהו החוצה. לכן דבור הוא משל להתהוות העולמות. מן הדבור הזה יוצא עולם שנדמה כנפרד, שיש אותיות שיוצאות החוצה ומהם נתהווה העולם.

העולמות הנפרדים משולים, כאמור, לרשות הרבים ואילו האצילות לרשות היחיד. לכן כתוב בירושלמי שבקושי התירו לדבר בשבת, אפילו בדברי תורה, כיון שבכל דבור יש איזו הרגשה שמשהו יוצא החוצה. זו הרגשה הפוכה מעולם האצילות, מקדושת השבת, בה הכל נשאר פנימה.

זהו ה"מל" של דבור עשרה המאמרות, דבור של דבר שכביכול יוצא החוצה.

כמו שנאמר "בדבר הוי' שמים נעשו", ו"בעשרה מאמרות נברא העולם" (אף על פי שבאמת "אין לך דבר שחוץ ממנו" כמבואר בדא"ח.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com