חיפוש בתוכן האתר

שלשה דלוגים_פרק יא הדפסה דוא

פרק יא

חומר, צורה, תכלית, פועל


בפרק הבא נוסיף עוד ארבעה מונחים, שמקורם בלקוטי הגר"א לסוף ספרא דצניעותא[1] בהם הוא מסביר את סוד שם הוי'. ניקח את אותו המבנה ונסביר אותו בהתאם להסבר החסידות כאן:

מֵהָאַיִן שֶׁל הַיֵּשׁ הַנִּבְרָא נִמְצָא הַהִיּוּלִי (שֶׁכּוֹלֵל ד יְסוֹדוֹת; אֵשׁ, רוּחַ, מַיִם, עָפָר), תְּחִלַּת הַבְּרִיאָה מֵאַיִן לְיֵשׁ,

זה דבר שכתוב בתחלת פרוש הרמב"ן לחומש על הפסוק "בראשית ברא"[2]. הוא מסביר שהדבר הראשון שיצא בבריאת העולם מן האצילות אל תחום הבריאה הוא חומר היולי, הכולל בתוכו את כל צורות היסודות שעתידות להיווצר. הוא נוצר עוד לפני ארבעת היסודות. ה'אין' הוא האצילות, והדבר הראשון שיוצא מתחומו, עולם הבריאה, הוא החומר ההיולי.

'חומר מוחלט' ו'צורה מוחלטת'

היולי עולה אין, ורמז זה אומר שלמרות שהוא כבר יצא אל תחום ה'יש' הוא עדיין שומר על קשר עם ה'אין' שממנו יצא. מה ההבדל בין שני המילים? 'אין' היא מילה בלשון הקדש ואילו היולי היא מילה יונית. למרות שהמילה הזו 'גוירה כהלכה' על ידי חכמינו היא עדיין רק בבחינת קדושת התרגום, ולא בקדושת לשון הקדש. תרגום, בכל מקום, הוא אחוריים[3], ואחוריים הם המשכה מתחום האצילות – תחום הקדש – אל תחום הבריאה. 'אין' הוא האצילות ואילו היולי הוא כבר 'אין' לאחר שדילג אל הבריאה. זהו ההיולי שכותב עליו הרמב"ן.

אַךְ שֹׁרֶשׁ הַהִיּוּלִי הַמֻּחְלָט – "חֹמֶר" פָּשׁוּט לְלֹא כָּל צוּרָה כְּלָל וּכְלָל – הוּא בָּאַיִן הָאֲמִתִּי, שֶׁהֲרֵי הַצּוּרָה הוּא עִנְיָן הַגִּלּוּי.

בדרך כלל, היולי הוא ה'אין' כאשר הוא עדיין ניצב בתחלת בריאת ה'יש'[4], ובכל זאת אנחנו רוצים להסביר על פי המונחים של הגר"א (שמקורם בספר תקוני הזהר), על פיהם אותו היולי הוא חומר ללא כל צורה. לכן כתוב בכל ספרי הקבלה, שהאות י שבשם היא נקודת חומר גלם שאין לה שום צורה בכלל, ועל כן חכמה עולה גֹלם. כלומר, ביחס למעשה בראשית, אל ה'יש הנברא', מוגדר הגולם ה'אין של היש הנברא', אבל אם נפשיט אותו – חומר ללא צורה – עד לשרש הכי גבוה שלו נחזור עד ל'אין האמיתי' [שלא נטעה. זו אינה מדרגת ה'אין של היש הנברא' אותה הקבלנו בפרק הקודם אל האות ו שבשם הוי'. שם היתה זו מדרגת ה'אין' שרק עתידה לברוא את ה'יש הנברא', ואילו כעת אנו מתכוונים אל ה'אין' שהינו כבר בגדר 'יש הנברא' בפועל. זהו כאן ההיולי, והוא במדרגת חכמה ביחס ל'יש הנברא'].

מה זה ה'אין האמיתי'? זהו כח עצום, עצום במובן של דבר המושלל כל גלוי, ואפילו מן הגלוי הראשון שנקרא אור אין סוף. אור אין סוף הוא נתינת צורה ליכולת הפשוטה שהיתה נעלמת קודם בתוך העצמות ומושללת כל בטוי. לכן גם על ה'אין האמיתי' מתאים לומר את הבטוי היולי – חומר מושלל כל ציור.

כָּל צוּרָה נִמְשָׁךְ עַל יְדֵי רוֹצֶה.

כלומר, הרוצה נותן צורה על פי מה רצונו. נמשיך עם קו זה מדרגה אחת כלפי מעלה ונאמר שגם 'לא רוצה' של העצמות היא בעצם 'לא צורה'. זהו חומר היולי מוחלט, שעל ידי הדלוג הראשון לאור אין סוף הוא נעשה צורה. מהי הצורה? אור אין סוף.

מַה שֶׁאֵין כֵּן בְּהֶעְלֵם הָעַצְמִי, שֶׁהוּא עַל דֶּרֶךְ חֹמֶר הִיּוּלִי מֻחְלָט.

אם כן, יש לנו 'חומר מוחלט' ו'צורה מוחלטת'. 'חומר מוחלט' הוא ה'אין האמיתי' ואילו 'צורה מוחלטת' היא ה'יש האמיתי'.

יחוד 'פועל' ו'תכלית'

הָאַיִן שֶׁל הַיֵּשׁ הוּא כֹּחַ הַפּוֹעֵל שֶׁבְּכָל נִפְעַל.

אותו 'אין' נעלם ממנו ובכל זאת הוא נמצא ופועל בו כל הזמן את התהוותו. לכן האות ו שבשם הוי' נקרא בכל מקום 'פּוֹעֵל'. על פי פשט, האות ו מכוונת כנגד שש המדות, והם כנגד ששת ימי בראשית. הכתוב אומר "ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ"[5], ובספר הזהר מדייקים שלא כתוב 'בששת ימים' אלא "ששת ימים". דיוק זה בא ללמד כי הימים עצמם הם אלו שפעלו את ששת ימי בראשית – "כל יומא ויומא עביד עבידתיה"[6]. אלו הכלים שעל ידם פעל ה' את הבריאה, ולכן עליהם מתאים הבטוי המובא בחסידות "כח הפועל בנפעל"[7].

לכל פעולה יש תכלית. המבנה כאן פועל על פי ההגיון שבכל פעולה נעשים שני יחודים – עליון ותחתון. היחוד העליון הוא יחוד בין חומר נטול צורה לבין צורה, וזהו יחוד של 'העלם וגלוי' בו מתגלה ה'אני'. היחוד התחתון הוא בין כח ואנרגיה מכוונים שפועלים פעולה, הממוקדים וחותרים לקראת תכלית מסוימת, ובין התכלית המיועדת. התכלית הכללית ביותר היא היא "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[8]. תכלית היא מלשון כלי, כלי אל הכח הפועל בו וממילא היא כלי גם לכל המדרגות שלמעלה ממנה. הדבר דומה אל אחד שנכנס אל תוך הבית שלו לאחר שפעל הרבה שנים כדי לבנות אותו.

הַיֵּשׁ הַנִּבְרָא הוּא הַ"תַּכְלִית", שֶׁהֲרֵי תַּכְלִית הַכַּוָּנָה הִיא לִהְיוֹת לוֹ יִתְבָּרֵךְ "דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים" – "בַּתַּחְתּוֹנִים" דַּוְקָא. "תַּכְלִית" הוּא מִלְּשׁוֹן "כְּלִי" וּבֵית קִבּוּל, שֶׁהוּא עִנְיַן הַבַּיִת וְהַדִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.

  י       חֹמֶר

  ה      צוּרָה

  ו      פֹּעַל

  ה     תַּכְלִית

נסכם: החמר הוא ה'אין האמיתי'. הצורה היא האור אין סוף. הפועל הוא הגבול, היורד להיות כזה. ממה הוא צריך לרדת? מן האין סופיות של השכל אל המגבלות שיש במציאות, במדות. מדות הן מלשון התמודדות, כי באמצעותן צריך להתמודד עם המציאות. היחוד העליון נעשה רק בינו לבין עצמו, הוא "אור המאיר לעצמו", ומטרתו היא לקבל צורה עצמית. רוב האנשים ששייכים אל היחוד התחתון לא יגלו את היחוד העליון בכלל לפני שיגלו את היחוד התחתון. יש יחידי סגולה שמסוגלים לגלות ישר את היחוד העליון, ואצלם הסכנה היא שהם יסתפקו בו ויהיו עלולים להימנע מהתעסקות בפועל. היחוד התחתון הוא פּוֹעַל לקראת תכלית, בעוד הזווג ביניהם נעשה כאשר אותו פועל מתלבש ודר בתוך התכלית אותה הוא פעל. הפועל מוגדר כאן ככח הגבול, ולכן כדי להגיע מן הצורה אליו צריך לבוא הדלוג מבלי גבול לגבול. אחר כך צריך הפועל לדלג אל התכלית. תכלית היא בעלת רבוי. תכלית עולה י פעמים אלהים, שם שבעצמו הוא מקור הרבוי, ולכן הטיתו היא בלשון רבים. אותו הרבוי נעשה בעצמו דירה לעצמות ממש.



[1] ד"ה 'סוד שם הוי"ה ב"ה' (לח, א).

[2] בראשית א, א (ד"ה זה, השלישי).

[3] ראה דרך מצותיך מצות האמנת אלקות פ"ב (מה, ב).

[4] על הקבלתו אל עולם הבריאה ראה בהרחבה בשער 'ארבעה עולמות' פרק א.

[5] שמות כ, יא; שם לא, יז.

[6] זח"ג צד, ב.

[7] תניא, שער היחוד והאמונה פרק ב.

[8] תנחומא נשא טז.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com