חיפוש בתוכן האתר

שלשה דלוגים_פרק י הדפסה דוא

פרק י

לדלג מ'יש' ל'אין'


היום אנו רוצים להוסיף אל המושגים שלנו – עצמות, אין סוף, אצילות, בריאה – עוד ממד, עוד מערכת מושגים. המערכת הזו בנויה על שתי המילים הכי בסיסיות בספרות הקבלה והחסידות – 'אין' ו'יש'. נלמד שיש שתי מדרגות של 'אין' ושתי מדרגות של 'יש'[1]:

וְהִנֵּה הַהֶעְלֵם הָעַצְמִי שֶׁבִּבְחִינַת עַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ מַמָּשׁ נִקְרָא "אַיִן הָאֲמִיתִּי",

בתחלת השער הסברנו, שעצמות היא מלשון עצימת עיניים שיש בהעלם העצמי. כביכול, הוא אינו רוצה שום דבר גלוי, כמו בריאת עולמות. התכונה הראשונה היא בעלת תכונת השלילה המוחלטת. חז"ל מלמדים כלל גדול שכאשר "העין רואה – הלב חומד"[2]. כלומר, ראית העין היא מקור משיכה וחמדה לכל דבר בעולם וממילא עצימת עיניים היא שלילתה. זו תכונת ה'אין האמיתי', האין המוחלט. זו תכונת העצמות, של "אין עוד מלבדו"[3] ממש.

בְּחִינַת "יָחִיד" שֶׁ[ההגדרה בחסידות למדרגה זו היא ש]"הוּא לְבַדּוֹ הוּא" וְ"אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ".

בתוך המדרגה הזו כל מה שעתיד להיות נמצא עדיין בגדר נעלם בתוך האור העצמי. כאשר האור מתחיל לצאת מן ההעלם אל הגלוי בדלוג הראשון זו התחלה של חיוב המושלל. לגלות את האין המוחלט.

אוֹר אֵין סוֹף ב"ה הוּא גִּלּוּי הַיְּכֹלֶת הַפְּשׁוּטָה שֶׁבְּעַצְמוּתוֹ, שֶׁהוּא "כָּל יָכוֹל וְכוֹלְלָם יַחַד" [מתוך פיוט "וכל מאמינים" לימים נוראים].

יש מקור של יכולת, שה' בה הוא 'כל יכול', גם בתוך עצמו. בלשון החסידות: זו החכמה הנעלמת שבעצמות ממש, שבעשר ספירות הגנוזות בתוך ה'יחיד'[4]. יש יכולת, אבל היא מושללת כל מציאות, אפילו "מציאות בלתי נמצאת". יש רק 'אין אמיתי'. הדלוג הראשון הוא לגלות אותה היכולת.

'אין האמיתי' ו'יש האמיתי'

יש בגלוי היכולת הזו כמה שלבים. קודם כל מתגלים ה'שעשועים העצמיים'. זהוי הגלוי שה' משתעשע, כביכול, בכך שהוא כל יכול. אותה היכולת נמשכת אחר כך על ידי התעוררות הרצון הפשוט להטיב. כל רצון הוא מלשון מְרוּצָה ועל כן הרצון הזה מריץ את היכולת כלפי מטה. בסופו של דבר באה היכולת הזו לידי גלוי בסוד אור אין סוף – אין סוף לכח ויכולת התפשטותו, אין סוף ביחס אל מה שהוא יכול לעשות בפועל.

הגלוי הזה, של אור אין סוף, הוא גלוי ה'יש האמיתי' ביחס לכל מה שיתגלה אחר כך בכל סדר השתלשלות העולמות, בעוד קודם לכן נכללה כל ההשתלשלות בתוך העצמות, בתוך ה'אין האמיתי'. זוהי הסיבה לכך, שבדרך כלל בחסידותא מכנים גם את העצמות בשם 'יש האמיתי', אבל כאשר רוצים להבחין בין העצמות לבין גלוי אור, בין תכונת "העלם עצמי של אור במאור" לבין גלויה באור אין סוף, מתאימים המונחים שלנו כאן. כך מבואר במיוחד בכתבי האדמו"ר האמצעי ובספרי ר' הלל מפאריטש[5], בהם מדרגת 'יחיד' מכונה 'אין האמיתי', ואילו היכולת שבו המתגלה מכונה במונח 'יש אמיתי'.

בְּחִינָה זוֹ נִקְרָא "יֵשׁ הָאֲמִיתִּי" (הַהֶעְלֵם הָעַצְמִי שֶׁל יְכֹלֶת זוֹ – "יֵשׁ הָאֲמִיתִּי" – הוּא בִּבְחִינַת "אַיִן הָאֲמִיתִּי", עַד שֶׁהַכֹּל אֶחָד מַמָּשׁ וְדַ"ל).

לכן, כאשר אנו רוצים לבטא את התכונה של ה'אין האמיתי' אנו אומרים את הבטוי "אין עוד מלבדו". כלומר, אין עדיין רצון ואם כן הרצון והיכולת נמצאים בו בשלילה. לכן אנו מכנים אותו 'אין אמיתי', למרות שמצד עצמו הוא גם 'אין' וגם 'יש'. אנחנו, מצדנו, רואים קודם 'אין' ואחר כך 'יש' כשלבים של התגלות והתפתחות בתוך עצם הנפש. קודם כל אור נעלם לעצמו ואחר כך הוא נמשך ומתכונן להפיק את האנרגיה שלו בפועל. כאשר הוא מתמלא באנרגיה האין סופית, שזהו אור אין סוף, זה כבר תחילת השלב השני. בשביל להגיע אליו אנו זקוקים אל הדלוג הראשון.

האין היחסי – 'אין של היש הנברא'

הָאֲצִילוּת הוּא הָ"אַיִן שֶׁל הַיֵּשׁ הַנִּבְרָא" בִּכְלָל, שֶׁמִּמֶּנּוּ מִתְהַוֶּה הֲיֵשׁ הַנִּבְרָא בְּכָל יוֹם תָּמִיד מֵאַיִן לְיֵשׁ. הַבְּרִיאָה הִיא ה"יֵשׁ הַנִּבְרָא".

עולם האצילות הוא 'אין' מוגבל, מוגבל לברוא את ה'יש'. עיקר המשמעות של הדלוג השני היא מעבר מבלי גבול אל גבול, אבל זהו בלי גבול שנמצא עדיין באחדות. המושג הזה – 'אין של היש הנברא' – מסביר לנו יותר את המעבר הזה, כיוון שברגע שדבר נברא הוא כבר בעל קצוות.

כך מסביר הרמב"ם בתחלת ספרו[6], על האיסור לתאר את הקב"ה בתור בעל גבול ח"ו. הוא מסביר, שברגע שאתה נותן לו ממדים אתה מגביל אותו והגבלה מחייבת גם שניות. אם הוא מתפשט עד כאן ותו לא מחייב הדבר שיש עוד משהו באותו המקום אליו הוא לא מתפשט. מה היה חסר בפילוסופיה של הרמב"ם? היה חסר אצלו הסוד של האצילות. מבואר בספרי החסידות[7], שהרמב"ם חושב נכון עד ראש עולם הבריאה, ואילו מעבר לכך הוא כבר מתיחס ישירות אל עצמות ה'. לא קיים אצלו הממוצע של עולם האצילות, הממוצע של כל חכמת הקבלה. לכן על פי השכל הזה, השכל הפשוט, אי אפשר לתפוס עשר ספירות כי הן נתפסות כרבוי. או שיש אחד אמיתי או שיש רבוי, ואין משהו באמצע. קשה לתפוס שיש גם עשר שהן אחד.

ר' אייזיק מהומיל מסביר[8], שברגע שיש גלוי הוא מחייב עשר, אלא שבתוך אור אין סוף הן עדיין בבחינת "מציאות בלתי נמצאת". אחר כך מתגלות עשר הספירות בגבול – עשר ספירות של עולם האצילות – אבל הן עדיין בגדר אחד. אין בהם עדיין שום רבוי. איך אפשר להסביר את זה? איך אפשר להסביר שלמרות שיש גבול, וגבול מחייב מספר, ועדיין לא יצאת מכלל האחדות, עד כדי כך שצריך עוד דלוג נוסף להגיע אליו?

במונחים של הפרק הזה מוסבר הדבר קצת יותר. האצילות היא שוב מדרגה של 'אַיִן', כמו המדרגה הראשונה. מה היתה קושית הרמב"ם? הבעיתיות היא, שברגע שאתה בעל גוף מוגבל אתה מחייב שניות, אבל כאן יש לי מציאות אחרת. היא אמנם מוגבלת אבל היא מבוטלת. זה נקרא כאן 'אין', ולכן למרות שיש בה גבול אין בה שניות. אף על פי שהוא מוגבל הוא עדיין אחד אמיתי. הוא עוד לא התחיל להיות שנים. זה לא דבר שנתפס ומובן בשכל, אבל זהו כבר גרוי לחוש האלוקי שיש בנשמה.

לפעמים קוראים לאין הזה 'אין יחסי', על שם שהוא 'אין' רק ביחס אל ה'יש הנברא' שלמטה ממנו. כאשר הוא עובר מגבול שבחינת 'אין' אל גבול שבבחינת 'יש' מתגלה בו הרבוי. הזכרנו, שהדלוג השלישי פועל פעולה של העלם, ואילו הרבוי שמתגלה בו הוא בעצם תוצאה של אותה ההתעלמות. זה נקרא 'העלם הבורא מן הנברא'. הבורא מתגלה בתוך הגבול כאשר הוא עדיין במצב של 'אין'. בלשון הקבלה: עצמותו יתברך מתגלה בתוך הגבול בכח לברוא 'יש מאין' בכלים של עולם האצילות, וכאשר הוא בורא את ה'יש הנברא' אותו ה'אין' שמתלבש בו – מתעלם. זהו העלם. אתה יודע במודעות שלך שיש משהו שנעלם ממך. לעומת זה, הדלוג השני הוא בסוד צמצום וסלוק. שם ההסתר וההעלם בעצמו נסתרים מן האדם, כמו בפסוק "ואנכי הסתר אסתיר"[9].

אין-יש-אין-יש

נִמְצָא שֶׁסּוֹד הוי' ב"ה הוּא "אַיִן יֵשׁ אַיִן יֵשׁ"

מה יצא לנו מכל זה? עד עכשיו אמרנו שהדלוג הוא תמיד מן ההיפך אל ההיפך. כעת אנחנו מתרגמים את הרעיון למילים הכי פשוטות – 'אין' ו'יש'. או שאתה פה או שלא, או שיש כאן משהו או שאין. אלו ההפכים הכי מושרשים בעצם, או שלילה או חיוב. בסדר הזה ההיפוך הוא עקבי – מ'אין' ל'יש' ומ'יש' ל'אין'. זה נותן הרבה העמקה ויסוד מוסד בהבנת משמעות הדלוגים.

הדלוג הראשון הוא מעבר מ'אין אמיתי' אל 'יש אמיתי', המגלה כי ה'אין האמיתי' הוא-הוא בעצם ה'יש האמיתי'. הגלוי הזה לא מוסיף משהו חדש. זהו סוד גדול בכל מחשבת החסידות. יש שני סוגי תהליכים: הראשון נקרא 'העלם וגלוי' והשני 'עצם והתפשטות'[10]. 'העלם וגלוי' לא מוסיף שום דבר חדש במציאות, רק מגלה את מה שהיה נעלם. לעומת זאת, 'עצם והתפשטות' הוא יחס בו דבר מתפשט מתוך העצם. אפילו אור שיוצא מן השמש הוא בגדר 'עצם והתפשטות'. אפשר לתפוס ולראות את האור גם מבלי לראות את השמש. כלומר, האור יוצא מן השמש. אבל יש משהו הרבה יותר עמוק ועדין – גלוי העצם. כאן הגלוי אינו משהו שיוצא מן העצם אלא רק מגלה מה שהיה.

בהקשר שלנו, ה'יש האמיתי' הוא-הוא עצמו ה'אין האמיתי', אלא שאותה היכולת הפשוטה שבעצמות ה'יש האמיתי' אינה גלויה. להיפך, היא אפילו שוללת בדוקא כל גלוי. אחר כך היא-היא זו שמתגלה בדרך של 'העלם וגלוי'. כך זה בדלוג הראשון.

הדלוג השני בא במטרה לסלק את הגלוי ולבוא לידי מצב של גבול, גבול שעדיין בתחום האחדות. לכן הוא נקרא 'אין' – בטול במציאות. זו מציאות שאינה מרגישה שהיא נמצאת. אם המציאות אינה מרגישה שהיא נמצאת אין בה שום הרגשת 'יש' ואין בה שום רבוי. ההתגלות כאן היא בדרך של 'עצם והתפשטות'. אותו 'אין יחסי' מתפשט מתוך העצם של ה'יש האמיתי'. ה'אין' של האצילות הוא כמו אור שמתפשט מתוך השמש. מבואר, שכח הגבול היה נכלל בתוך כח הבלי גבול, וכאשר כל הבלי גבול הסתלק והתעלם אזי התגלה כח הגבול. ההתגלות הזו היא בדרך של 'עצם והתפשטות', כאשר המעבר הקוטבי הזה הוא מעבר מ'יש' ל'אין'. בסופו של תהליך, הדלוג האחרון הוא מ'אין' אל ה'יש הנברא', וגם הוא בדרך של 'עצם והתפשטות'.

כָּזֶה:

  י      אַיִן הָאֲמִתִּי

  ה     יֵשׁ הָאֲמִתִּי

  ו     אַיִן שֶׁל הַיֵּשׁ הַנִּבְרָא

  ה     יֵשׁ הַנִּבְרָא

אם היינו סוגרים את המעגל וחוזרים מן ה'יש הברא' אל ה'אין האמיתי', היינו מחברים שוב 'יש' ל'אין'. באמת כתוב בחסידות, שכאשר סוגרים את המעגל מתגלה שה'יש האמיתי' הוא-הוא ה'אין האמיתי'. כלומר, ה'יש הנברא' קיים בזכות ה'יש האמיתי', וכאשר הוא נעוץ בסוד "סוף מעשה במחשבה תחלה"[11] ו"נעוץ סופן בתחלתן"[12] אזי מתגלה שאותה היכולת של אור אין סוף היא-היא הגלוי של אותו 'אין מוחלט', ה'אין האמיתי'.

'יש מאין' ו'מאין ליש'

בְּאוֹתִיּוֹת יה, [התהליך הכולל שמתגלה הוא הדלוג וההתהפכות שב] סוֹד "מֵאַיִן לְיֵשׁ", הוּא בְּחִינַת גִּלּוּי הָאַיִן בְּיֵשׁ. בָּאוֹתִיּוֹת וה, סוֹד "יֵשׁ מֵאַיִן", הוּא בְּחִינַת הֶעְלֵם הָאַיִן מֵהַיֵּשׁ [המתפשט מתוך ה'אין'].

בחסידות מדייקים בין שני הבטויים הללו: 'מאין ליש' ו'יש מאין'. בדרך כלל משתמשים בבטוי 'יש מאין', אבל דוקא בחסידות חב"ד משתמשים גם בבטוי 'מאין ליש'. זהו אינו הבטוי 'אין מיש', שאצלנו הוא המעבר מאות ה עילאה אל האות ו. זהו בטוי שכתוב הרבה פעמים על עולם האצילות, אבל הוא בדיוק הפוך משני הבטויים שהזכרנו. על המעבר, ובעיקר על היחוד, שבין אותיות יה שייך דוקא הבטוי 'מאין ליש' ואילו על המעבר התחתון שבין אותיות וה נכון לומר את הבטוי 'יש מאין'.

מה ההבדל ומה זה משנה אם אני אומר 'יש מאין" או 'מאין ליש'? כאשר אני אומר 'מאין ליש' אני מתחיל עם ה'אין'. זו התפיסה שלי. זה קשור עם מה שהסברנו קודם על העלם וגלוי מול עצם והתפשטות. כאשר אני אומר 'מאין ליש' הכוונה שלי היא שה'אין' עצמו עבר להתגלות בתור 'יש', ולא שמתוך ה'אין' השתלשל ויצא 'יש'. לעומת זאת, כאשר אני אומר 'יש מאין' המשמעות היא שיש איזשהו 'יש' שיצא מתוך ה'אין', אבל אותו ה'אין' נעלם ממנו. בטוי זה יהיה מוצדק לגבי המעבר מאצילות לבריאה, אך את המעבר מעצמות לאין סוף נכון יותר לכנות בבטוי 'מאין ליש'.

מה ההבדל המספרי בין שני הבטויים? ההבדל הוא באות אחת בלבד – האות ל. יש מאין עולה תהו [המילה העשירית בתורה], המרמז ל'העלם הבורא מן הנברא'. מאין ליש עולה אמת [כא ברבוע], אהיה פעמים אהיה – "אהיה אשר אהיה"[13]. זהו פסוק המרמז ליחס של 'העלם וגלוי', שכן משמעותו היא שאותו הדבר שכבר היה יתגלה גם בעתיד [לכן זו אמת]. שתי המדרגות הראשונות שייכות אל התורה, אל עשרת הדברות, בעוד שתי המדרגות התחתונות שייכות אל עשרה מאמרות בהן נברא העולם. לכן הן עולות כמנין אמת – "תורת אמת"[14] – בעוד עשרה מאמרות נכתבו בתורה רק מצד ההתכללות.

כל זה מסביר גם למה הכנוי לחלק של פנימיות התורה הוא 'חכמת האמת' [בעיקר בכתבי הרמב"ן], למרות שכל התורה כולה היא תורת אמת. הסיבה היא בגלל שהפנימיות תמיד מכוונת כנגד אותיות יה שבשם, מדרגות ה'אין האמיתי' וה'יש האמיתי'.

עַל יְדֵי סוֹד הַצִּמְצוּם, הַ"יֵּשׁ הָאֲמִתִּי" "מִסְתַּלֵּק", כִּבְיָכוֹל, וְנִשְׁאַר "אַיִן",

הגבול, שהוא אין ואפס ביחס לבלי גבול, נשאר 'אין'. כמו בחכמת המספר: אם יש משהו אין סופי ונשאר ממנו מליון, לגבי זה לא משנה. הוא נשאר אפס ואין ביחס לאין סוף. אצילות זו ההרגשה שהגבול נשאר 'אין', כמה שלא יהיה גדול. זו התוצאה של הצמצום. בעולם הבריאה כבר יראה הגבול כדבר גדול ועצום. דומה הדבר לתפיסה של ילד, שלא תופס מה זה אין סוף, ונראה לו שמליון הוא משהו עצום.

וְהוּא "אַיִן שֶׁל הַיֵּשׁ הַנִּבְרָא", שֶׁבְּכֹחוֹ לְהַוּוֹת אֶת הַ"יֵּשׁ הַנִּבְרָא", לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּמוֹ לְעוֹלָם וָעֶד (כָּל עוֹד רָצוֹן הָעֶלְיוֹן חָפֵץ בְּקִיּוּמוֹ).

בלשון ספר יצירה זה נקרא "עשר שאין להם סוף"[15], וזאת בגלל הבטול שבהם. אם אדם היה כל הזמן בבטול הוא לא היה מת אף פעם, כמו שכתוב "יראת ה' (של חכמה עילאה) לחיים"[16]. הבטול היה שומר על הקיום שלו – "ימותו ולא בחכמה"[17]. הרצון מסלק את החכמה ורק אז תתכן אחיזת היפך החיים. כיוון שהחכמה, שכנגד עולם האצילות, חיה בחיים נצחיים היא יכולה להחיות את העולמות התחתונים, כל עוד הרצון שלמעלה ממנה חפץ בקיומם.



[1] לכללות הענין ראה תורת חיים ויגש פ"ז (צא, ד); שם בשלח רסו, א ואילך; שערי אורה שער הפורים סב, ב ואילך; המשך תרס"ו עמ' רכ ואילך; תורת מנחם חי"ג עמ' 59 (שמחת תורה ה'תשט"ו) ועוד.

[2] רש"י לבמדבר טו, טל; תנחומא שלח טו.

[3] דברים ד, לה.

[4] ראה שער היחוד פ"י (קטז, ב).

[5] פלח הרמון בראשית ו, ב.

[6] הלכות יסודי התורה פ"א ה"ז.

[7] אור התורה דברים עמ' כג; ספר השיחות קיץ ה'ש"ת עמ' 41; שם תש"ה עמ' 17.

[8] חנה אריאל מאמר 'מצה וכוסות' פ"ו (ד, א); מאמר יציאת מצרים פי"ד (יב, ב); נח ד"ה 'ויאמר אלקים' (יב, א) ועוד.

[9] דברים לא, יח; ראה פרוש הבעש"ט לפסוק זה בדגל מחנה אפרים פרשת צו ד"ה 'והכהן'.

[10] סדור עם דא"ח ד"ה זכר רב טובך" (השני, עמ' מח, א); שער היחוד פרק ג ובבאור ר' הלל עליו; ראה אודותם גם בשער 'תפלה קודם הלמוד' פרק א.

[11] פיוט 'לכה דודי'.

[12] ספר יצירה פ"א מ"ז.

[13] שמות ג, יד.

[14] מלאכי ב, ו.

[15] ספר יצירה פ"א מ"ד.

[16] משלי יט, כג.

[17] איוב ד, כא.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com